ארכיון חודשי: דצמבר 2000

בין בריטניקה לנוער לאנציקלופדיה מכלל

מאז למד נכדנו אוריאל קרוא וכתוב הוא בולע ספרים ברעבתנות, וסקרנות שאינה יודעת שובעה. ליום הולדתו החלטנו לקנות לו אנציקלופדיה, שתספק תשובות לשאלותיו וקושיותיו.

הבחירה נפלה על "בריטניקה לנוער", אף שזו אינה מנוקדת, ונועדה לילדים בגיל מתקדם יותר. בחרנו כך אולי מפני שנפלנו קרבן לרייטינג ולמסע הפרסום של האנציקלופדיה הזו. אולי מפני ששוכנענו כי יש יתרון לאנציקלופדיה שתשמש את הילד שנים רבות, עד לבית הספר התיכון אפילו. הרי גם מעיל אנו קונים לו גדול בשני מספרים, על מנת שישמש אותו גם בחורף הבא.

 

שער אנציקלופדיה מכלל

שער אנציקלופדיה מכלל

באתי לחנות והזמנתי את מבוקשי. בעוד המוכר אורז את חמישה עשר הכרכים הנאים נפלה עיני על שורת ספרים שהיתה מונחת על מדף גבוה ומאובק (זו היתה חנות ספרים יד שניה). במבט אחד זיהיתי שזוהי אנציקלופדיה "מכלל" של יצחק אבנון, אנציקלופדיה אשר ביליתי בין דפיה שנים רבות בנעוריי.

מיהו יצחק אבנון

כמה מלים על יצחק אבנון ועל האנציקלופדיה שלו. אבנון
נולד בברנוב שבגליציה, למד בגימנסיה העברית בוילנה ופעל בתנועת "גורדוניה". הוא עלה ארצה ב-1938 ושנים רבות היה מורה בבית הספר היסודי "ביאליק" בתל-אביב. זו היתה תקופה בה היו מורים בעלי תרבות רנסנסית, יהודית וכללית, אינציקלופדיות מהלכות. אבנון היה אולי הגדול מכולם. פגשתי בו פעם אחת בלבד, כשבקרתי במערכת "מה טוב לדעת", דו שבועון לעניני מדע לבני הנעורים שהוא ערך בשנות החמישים. באתי לקבל פרס שזכיתי בו על פתרון חידון. התרשמתי אז מצניעותו של אבנון ומיחס האהבה שרחש לנו הילדים, קוראי עיתונו. הפרס היה ספר "גדולי המדע", פרי עטו של אבנון, אחד מרבים שכתב, ואשר הקסימו אותי ואת יתר הילדים בני דורי. אבנון פרסם מאמרים רבים בעיתוני ילדים, בעיקר ב"דבר לילדים", וספרים לרוב. בין ספריו: "עולם הילד", "עלילות ישראל", "גדולי עמי", "פלאי עולם", "מחוללי פלאים" ועוד. הוא גם השתתף בחיבור ערכים באנציקלופדיה "מעין". כולם ספרים שהטביעו חותם תרבותי ולשוני על דור שלם.

 

שערדוהשבועון "מה טוב לדעת" אחד ממפעליו הרבים של יצחק אבנון

אהבה לקורא הצעיר

את אנציקלופדיה "מכלל", שהיא ברובה פרי עטו (בשיתוף עם מומחים בתחומים שונים), הוציא לראשונה בשנים 1950-1952 ומהדורה מורחבת בת 16 כרכים בשנת 1963.

בספריו הצליח אבנון להעביר לקוראיו הצעירים לא רק את הידע הרב שלו, אלא בעיקר את האהבה לקוראיו ולנושאי כתיבתו. הוא היה כותב על הכל בכל מכל כל – החל מאורח חייו של הארינמל – החרק הניזון מציד נמלים – וכלה בממותה שנתגלתה בסיביר. הוא הרבה לכתוב על נושאים יהודיים וארצישראליים ובדרך זו החדיר בלב קוראיו את אהבת העם והארץ.
כאשר הופיעה האנציקלופדיה שלו הוא נתן בה ביטוי למיטב סגולותיו. הורי לא יכלו לשאת בהוצאה של רכישתה ואני קראתי אותה בעיקר בספריית "שער ציון", ששכנה אז ליד גימנסיה הרצליה, במקום בו שוכן היום מגדל "שלום". לא חיפשתי בה ערכים אלא קראתי אותה מרותק, ערך אחר ערך מא" עד ת". האנציקלופדיה זכתה בשעתה להצלחה אדירה והודפסה מהדורה אחר מהדורה משך שנים רבות. המהדורה שמצאתי בחנות הספרים המשומשים היתה משנת 1977, נכתב בשער "מהדורה חדשה מתוקנת" – הדפסה שלושים.

בין אבוקדו לאבטיח

נטלתי את אחד הכרכים ומיד חזרתי במינהרת הזמן לימי ילדותי – האותיות הנעימות (גופני פרנקריהל כמובן, רק באותיות אלה הדפיסו אז), הניקוד המשרה ביטחון בקריאה, האיורים הנאיביים, ומעל לכל השפה הקולחת, ההסברים מאירי העיניים.

 

דף מ"מכלל" הערך אחאב

מצאתי עצמי שקוע בקריאת הערך על פרקי אבות שבכרך הראשון. מבוא מאיר עיניים, תאור שלשלת המסורה ממשה שקיבל תורה מסיני ועד אנשי הכנסת הגדולה. מאמריהם של שמעון הצדיק, והלל ושמאי ובן זומא ובן עזאי – שפתיים יישק. ארבעה טורים בהירים ותמציתיים, כתובים בחן ובידע. מובטחני שכל הקורא ערך זה יידע מה הם פרקי אבות (ובינינו, כמה ישראלים לא שמעו מימיהם על המסכת החשובה הזו?).

החלטתי להשוות את הכתוב כאן למה שכותבת האנציקלופדיה בריטניקה על מסכת אבות. לתדהמתי גיליתי כי באנציקלופדיה בריטניקה לנוער לא מופיע כלל ערך זה – לא כערך ראשי ולא (כאזכור באינדקס) כערך משני. אחרי אבוקאדו יש ערך "אבות ואמהות" ואחריו אבטיח. אני אוהב אבטיח וגם אבוקדו, אך יותר מהם אהבתי את פרקי אבות.

אהבת ישראל

המשכתי ובדקתי מה יש ומה אין בבריטניקה לעומת ה"מכלל". וזה מה שמצאתי בכמה עמודים של "מכלל" , ערכים שאין בבריטניקה: אביגיל (אשת נבל הכרמלי), אבישי, אביתר, אבן ג"נאח, אבן סינה, אברהם אבינו ותקצר היריעה מלפרט. בעיקר ניכר יתרונה של "מכלל" בנושאי ארץ ישראל, תנ"ך, הלכה, תולדות עם ישראל.

ההגינות מחייבת לציין כי בבריטניקה יש ערכים שאין ב"מכלל", החל ב"אבולוציה" וכלה ב"אינפלציה". אבל לטעמי לא הייתי מוותר על ערכים המצויים ב"מכלל" (באינדקס, כערכים משניים) כמו "אהבת ישראל", "אהבת הארץ", "אהבת הבריות" ואפילו "אהבת השלום" שאין כמותם בבריטניקה.

תשאלו מה החלטנו?

רכשנו את שתי האנציקלופדיות. ב"מכלל" יוכל הילד להרחיב את אופקיו היהודיים, הישראליים וגם הכלליים. וכשיתבגר ייעזר בבריטניקה המאוירת, הצבעונית והמצוחצחת. ומסקנה נוספת: יש לקנות לילד מעיל המתאים לחורף הנוכחי ומעיל נוסף לחורפים הבאים עלינו לטובה.

מסקנה נוספת לקורא הנכבד: אם יש לך "מכלל" בבית, או יש להורים או לסבא ולסבתא – אל תמכרו (לא תקבלו כלום), אל תזרקו. יש בידכם אוצר, גם לילדים, גם לנכדים. גם לנו עצמנו לא יזיק להציץ מדי פעם באוצר הזה.

האם היא לא "מיושנת"?

אנציקלופדיה איננה עיתון יומי. גם אנציקלופדיה שיצאה אתמול ממכבש הדפוס כבר מיושנת. אם אני רוצה לדעת מה גודל החור באוזון עכשיו ומה היא הספירה האחרונה של פינגווינים באנטארקטיקה אני לא פונה לאנציקלופדיה. בשביל זה יש לנו אינטרנט. אבל אם אני מבקש קשר אינטימי ישיר עם ספר, עם מחבר ערך, ועם נושא שלעולם לא יתיישן (למשל: שמואל אבן תיבון, המתרגם הגאוני של מורה נבוכים) אני צריך אנציקלופדיה. גם האנציקלופדיה העברית הגדולה ימיה כימי "מכלל" והיא משמשת אותנו באמונה ועוד תשמש שנים רבות.

"מכלל" והיגיון בשיגעון

גילוי נאות מחייב אותי לספר כי יש לי ענין אישי ב"מכלל", שהביא בעקיפין ללידתו של טור זה. לפני כמה שנים פרסם ידידי מאיר עוזיאל בטור שלו ב"מעריב" סיפור על האנציקלופדיה הזו שראה אותה מושלכת בזבל. אף שאני ומאיר איננו מאותה שלולית גם בו עורר המראה הזה לכתוב כמה מילים מרגשות. בתגובה כתבתי לו מכתב והבעתי את רגשותיי וזכרונותיי על יצחק אבנון. מאיר פרסם את מכתבי ב"מעריב" וכשהקים את "מקור ראשון" הזמין אותי (למען האמת: ממש אילץ אותי) לכתוב את "היגיון בשיגעון" וההמשך ידוע.

עשר שנים אחריי

הדברים הבאים נכתבים  בשנת 2009. נכדנו הקטן אוריאל גדל והפך להיות בחור כארז. נבון, מקורי, משכיל, בור סיד שאינו מאבד טיפה. במשפחה קוראים לו "הדיסק המשפחתי" על זכרונו המופלא.
בימים אלה החזיר לי את "מכלל". הוא כבר יודע את תוכנו על פה ואינו זקוק לו עוד. הסתכלתי בכרכים המבויישים וכנסתי אותם לביתי. תחילה חשבתי כי כדאי לשמור אותם לנכדים הבאים. אך לאחר עיון קצר החלטתי להציב את 16 הכרכים בספרייתי העולה על גדותיה. הויקיפדיה היא מכשיר נהדר לקבלת עובדות. אך כשאני מבקש להימלט מן הניכור של המאה ה-21 ולהתחמם במעט אהבה לידע לחוכמה לעם ישראל לספרים,  אני חוזר לאנציקלופדיה של ימי ילדותי.

"מלבד זה , דעתי היא שאת קרתגו מוכרחים להחריב"

נושאים נוספים בהמשך

* על אהו יערי

* הר הבית

* מה זו בגידה

*העלבת עובד ציבור

* מה זה איחטיאר עבר <קישור>

המדינאי הרומאי,המכונה קטו הקשיש ( חי מאה שלישית לפני הספירה)היה נוהג לסיים כל נאום שלו בסנט הרומאי, בכל נושא, במשפט הבא: "מלבד זה דעתי היא, שמן ההכרח להחריב את קרתגו".

מרקו פרוצ'יו קטו הזקן

מרקו פרוצ'יו קטו הזקן

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, המספר זאת בחיבורו "קטו הקשיש", מסביר שקטו הקדים את בני זמנו בכך שראה בקרתגו – העיר הפיניקית ששכנה בצפון אפריקה -סכנה חמורה להגמוניה של רומי. הוא חזר ללא לאות על האמירה הקוראת להחריב את קרתגו. בדרך זו ביקש לשכנע את אזרחי רומי כי חייבים להכריז מלחמה על העיר המתחרה ולהחריבה. מאמציו הצליחו והרומאים הבינו את הסכנה הנשקפת להם והחריבו בסופו של דבר את קרתגו.

אני מצפה שמישהו מחברי הכנסת יאזור אומץ ויסיים כל נאום שיישא במילים: "מלבד זה, דעתי היא כי מן ההכרח לחסל את ערפאת".

כולם כבר יודעים מי הוא ערפאת אך דומה כי ההכרה שהוא מהווה סכנה קיומית למדינת היהודים עדיין לא חדרה לכל שכבות הציבור והמדינאים. הנימוקים נגד חיסול ערפאת ידועים ונדושים וימיהם כימי שובל הדמים המלווה אותו מאז עלה על בימת ההיסטוריה. חיסולו לא יעצור את הפלסטינים, יבוא מישהו גרוע ממנו במקומו וכדומה. אבל אל ערפאת צריך להתייחס כמו שצ'רצ'יל התייחס אל היטלר. לא רק שאיננו פרטנר למשא ומתן. הוא יצור מתועב ומסוכן שצריך לחסל. ואת ההכרה הזה צריך להחדיר לא רק לראשי מדינאינו אלא גם למדינאי העולם כולו. כי מי שמאיים על מדינת היהודים מאיים על שלום העולם כולו.

קלאוזביץ במהופך

הגנראל התאורטיקן הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ, אומר בספרו "על המלחמה" כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הוא לא אמר כי הגנרלים צריכים או יכולים להיות דיפלומטים.

מדיניות ומלחמה - מה המשך למה. קלאוזביץ

מדיניות ומלחמה - מה המשך למה. קלאוזביץ

נזכרתי בקלאוזביץ נוכח הגיגיו, יוזמותיו ומעשיו של גנראל האינתיפאדה אמנון ליפקין שחק. בעיצומה של המתקפה הערבית של ערפאת הוא יוצא לעזה להיפגש עם היושב ראש. הפסקת האש שהוא מביא לנו משם אינה מחזיקה מעמד אפילו את זמן הנסיעה מעזה לירושלים.

אמנון ליפקין שחק מייצג דור שלם של אנשי צבא ואנשי זרועות הבטחון , שהתהליך המסרס של אוסלו לימד אותם לדקלם: "אין פתרון צבאי". זהו דור של אנשים שפיתחו יחסי ידידות על צלחת חומוס משותפת עם הדחלנים למיניהם. למדו "להבין" את נקודת המבט הפלסטינית ולפעמים אף להצדיק אותה.

על רקע זה בולט בייחודו תת-אלוף (מיל.) יגאל פרסלר, שהיה יועץ ללוחמה בטרור של ארבעה ראשי ממשלה – שמיר, רבין, פרס ונתניהו. פרסלר, יהודי שומר מצוות,(שהיה בין משתתפי מבצע "אביב נעורים" יחד עם אהוד ברק  בחיסול ראשי אש"ף בביירות) יודע שערפאת מחבל ויש לנהוג בו כמחבל. על פי בן כספית במעריב אמר פרסלר כי עשינו דברים כאלה בעבר וצריך לעשות אותם בעתיד, בלי כותרות והצהרות. והמבין יבין.

לא מנגבים חומוס עם טרוריסטים

אין זה מקרה שפרסלר סרב לקיים מגע עם פלסטיאים. הוא אמר: "אם אתה לוחם בטרור, אסור לך לקיים מגע עם הצד השני. הקשר האישי יכול להשפיע על העבודה. מחר אתה צריך ללכת לפגוע בהם ולסכל את מעשיהם. אם ניגבתם חומוס ביחד, זה יכול להפריע. יכול להיות שהתהליך הזה קרה גם לשב"כ. אני לא חושב שאנשי שב"כ צריכים לקיים מו"מ. זה ענין לאנשים פוליטיים"

 

חביבי השמאל

לבגין הם לא שכחו את דיר יאסין. עם שמיר יש להם חשבון עוד על חיסול הלורד מוין והרוזן ברנדוט.לבן גוריון לא סלחו עד יומו האחרון על קיביה ועל כפר קאסם ואפילו על מבצע קדש. אריאל שרון פסול כמובן לכל תפקיד ציבורי מפני שבסאברה ושאתילה ערבים נוצרים רצחו ערבים מוסלמים.

אך תראו איך אותם שמאלנים מאוהבים בערפאת. אורי אבנרי, שביקר אותו בבונקר בביירות בעת מלחמת לבנון, תאר אותו כאיזה סבא טוב המחלק ממתקים לילדים. אדם בעל קול רך ונעים, עיניים רכות ופנים מאירות. במילים דומות מתארים אותו אנשי שמאל אחרים שפגשו בו במהלך השנים. פניו המאירות. הם לא סיפרו אם הסתכלו גם על ידיו.

 

שמעון פרס, למשל, מדבר עליו בסופרלטיבים כאילו היה מדובר באחד מל"ו. במקרה נפל לידי ראיון עם פרס ב"עולם האשה" זה היה עדיין בעידן "המזרח התיכון החדש", והתחזיות האופטימיות על "כלכלה במקום מלחמה" . וכך אומר שם פרס על ערפאת: "אני חושב שאני מבין אותו לעומק. הוא מנהיג של העם הפלסטיני ואני לא יכול לצפות ממנו שיהיה ציוני… יש לי אמפטיה לבעיות שהוא מוקף בהן והוא נוהג להתייעץ אתי הרבה פעמים. אנחנו נפגשים בארבע עיניים. אני חושב שהוא חש שאני מבין אותו. אני רואה בו פרטנר לטווח ארוך, כמו שאני רואה בעם הפלסטיני פרטנר לטווח ארוך".

 

גם על אסאד (האבא) דיברו אנשי השמאל בהערצה. עד כמה הוא נבון, ויציב, ואמין (כפי שכינה אותו אהוד ברק), ואפשר לסמוך עליו. כי הוא הרי ייסד את סוריה המודרנית. אף מלה על מעשי הטבח שעשה בבני עמו. אף מלה על המשטר הטוטליטארי והמפגר שהוא עומד בראשו עשרות שנים.

לא את כל הרוצחים המתועבים הם אוהבים. רק את "אוהבי השלום". לכן קדאפי לא כל כך אהוב וסאדאם חוסיין די לא סימפטי. אבל אם רק יפריח רמז קל שהוא מוכן להיכנס לתהליך שלום ימהרו להגיד כי שלום עושים עם אויבים ואסור להחמיץ את ההזדמנות. במשך הזמן הם גם יתאהבו בו.

על תמיכתה של שולמית אלוני בטלי פחימה

=================================================

עכשיו הם לא סובלים את אהוד יערי

 

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים. באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים. אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה שאין כמוהו לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון. על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימיםאלה – כותבת הפרשנית המהוללת ליבוביץ-דר כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… ערוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאסל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

הפרופסורים מן האוניברסיטה של שיך מוניס

נפלא מבינתי מדוע הפרופסורים הערביים, העושים תעמולה לטרור האש"פי, עובדים קשה כל כך. הרי הפרופסורים הישראליים עושים בשבילם את העבודה, ועושים אותה אולי טוב יותר.

קחו למשל את דן הכהן מהחוג לתורת הספרות הכללית ואת ד"ר ענת בילצקי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.השניים פנו בדואר אלקטרוני למדענים ברחבי תבל, שהוזמנו לכנס מדעי במכללת השומרון באריאל, וקראו להם שלא לבוא.

"הסברנו להם בנימוס" – אומרים שני המרצים -"שבבואם לאריאל הם מעניקים הכרה למפעל ההתנחלות שאינו חוקי לפי אמנת ז'נבה וביקשנו מהם שלא יבואו".

קבוצה אחרת של מרצים באוניברסיטת תל-אביב קיימה מפגש עם חבר הכנסת מוחמד ברקה. אולי כדי לקבל הסבר איך בדיוק צריך לשבור את ידיהם ורגליהם של שוטרים ישראלים. המרצים החליטו גם לצאת בקמפיין שיקרא לערבים לחזור ליפו ולקנות שם בתים למגורי ערבים. הם מתכננים גם לקיים ימי עיון בקמפוס רמת-אביב על ההתנחלויות ועל זכות השיבה.

אני מכבד מאד את החופש האקדמי של הפרופסורים, אפילו שהחופש הזה מערער על עצם קיומנו. אבל אם יש חופש אקדמי צריך להיות גם יושר אקדמי. מדוע הפרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב אינם מגלים לעמיתיהם בחוץ לארץ כי האוניברסיטה שלהם יושבת על אדמות הכפר הערבי שייך מוניס? אם היו ישרים היו מזהירים את המדענים בחו"ל שלא יבואו לאף כנס גם באוניברסיטת שייך מוניס הנקראת אוניברסיטת תל-אביב.

 

 

ואם כבר מקיימים כנס בעניין זכות השיבה, מה בדבר זכות השיבה של ערביי שייך מוניס? כדאי מאד לקיים כנס כזה שבסיומו יגיעו הפרופסורים למסקנה שמקומם אינו בארץ כובשת.יתכבדו נא וילכו לגולה הדוויה ואנחנו ניפטר מעונשם.

=============================================

כשהר הבית לא היה בידינו

את השיר הבא שלח אלי המשורר יוסף עוזר, חתן פרס ראש הממשלה. קודם לכן נשלח השיר למעריב אך בעיתוןהנפוץ במדינה (לשעבר) אין כנראה מקום לשירים על הר הבית.

d794d7a8-d794d791d799d7aa-18621

כשהר הבית לא היה בידינו/יוסף עוזר

כשהר הבית לא היה בידינו

עדיין היו הרבה חרציות וסביונים צהֻובים שהגיעו גבוה מהראש

היה חיוך עגול כמו צעדת הגלבוע

היה חבוק מקיף כהקפת התבור

ושמחה עדינה הציצה כמו אצבעותינו, מהסנדלים שנקראו תנ"כיות

אה, השֵנה והעירות, ימים שהתפוזים היו טובים מאלף אחוזים

אחר כך כבשנו את הר האלוקים

עשינו זאת מהר יותר מטיטוס

ולא הרגשנו איך יתוש קטן התחיל לקדוח במוחינו

פתאום התחלנו לישון עם דלתות עתירי בריחים

אבות ואמהות ישנו עם מפתח בידיים

חכינו לַיָד ההיא שתצא מהשמים ותחזיר לנו מפתח

שלקחה בזמן החורבן

אבל גם היד ההיא יְשֵנָה

והמפתח חזק אחוז בתוך ידה עדיין

עכשיו אצבעותינו מכוסות בנעלי לקה ועור משובח

התבור והגלבוע נזכרים רק בסיסרא ובפלישתים

עכשיו תפוזי הייטק בתיקי הילדים

ומפתח הלב, אה מפתח הלב

הוא חתיכת העצב שיש לרוב האנשים

להגנה מאגרוף בלתי צפוי

שניחת פתאום, באמצע הבית שבידינו,

שלא בלב.

(מתוך כבישה קרהליוסף עוזר העומד לצאת לאור)

================================================

הארץ" הצהוב

חייל צה"ל נהרג בכפר דרום. מפאת כבודו וכבוד המשפחה לא נזכיר את שמו. אביו של אותו חייל היה דמות ידועה בעולם הפשע בישראל שנים רבות. אין כמובן שום קשר בין מעשי האב לבין הבן, שהיה ילד בתקופה שאביו פשע.

כל עיתונאי ותיק מכיר ויודע מי היה האב ומה עלילותיו. אין עיתון בארץ שאין בו עיתונאים שסיקרו בעבר את מעלליו של האב. אך אף עיתון, פרט ל"הארץ" לא מצא לנכון לפרסם את הדברים.

עיתון לאנשים חושבים.

================================================

חוק העונשין ועברות בגידה

חוק העונשיןמונה ארבעה סוגי עברות: בגידה, פגיעה בכוחות המזויינים, ריגול וגילוי סודות רשמיים.

עברות הבגידה עוסקות באנשים שמתכוונים לפגוע בריבונות מדינת ישראל או בשלמות שיטחה; באנשים שמטרתם לגרום מלחמה, או מבקשים לסייע לאויב במלחמה בישראל.

סימן ג' בפרק השביעי של חוק העונשין עוסק בפגיעה בצבא, במשטרה ובכוחות המזויינים האחרים של המדינה. פגיעה ברכוש צבאי, הסתה להשתמטות משרות, הסתה לא לציית לפקודה חוקית.

הסימן הרביעי בפרק ז' עוסק בעברות ריגול שפרושו העברת מידע סודי לאוייב. כאוייב מוגדר כל אירגון מחבלים וכל מי שמקיים מצב מלחמה נגד ישראל או לוחם בה.

תקצר היריעה מלתאר את כל העברות האחרות שבחוק: תעמולה בלתי חוקית נגד המדינה,הסתה לגזענות, התפרעות ברשות הכלל, המרדה הכוללת הסתה נגד המדינה או נגד חלק מסויים באוכלוסיה, החזקת נשק ללא רשות ועוד.

על חלק גדול מעברות אלה רשאי רק היועץ המשפטי להגיש כתב אישום.

על מנת להסיר ספק: הדברים הנאמרים כאן אין בהם כדי לקבוע עובדה, או להטיח האשמה, או חלילה להסית לעשיית דין מחוץ לחוק. הדברים נועדו רק להזכיר ליועץ המשפטי לממשלה את הדברים הידועים לו מכבר על התנהגות חלק מאזרחי ישראל הערבים. הדברים נועדו גם להזכיר לוועדה הבודקת את התנהגותה של המשטרה בהתפרעויות של ערביי ישראל.

====================================================

וחבר כנסת מותר להעליב?

מישהו הדליף לתקשורת כי חבר הכנסת אביגדור ליברמן העביר מסר לערפאת שכדאי לו להשפיע על חברי הכנסת הערביים לתמוך בפיזור הכנסת. זאת, לפי אותם מקורות , כי אצל ביבי יוכל ערפאת לקבל יותר מאשר אצל ברק. טביעת האצבעות של אלה שהדליפו כי נתניהו הוא סוכן הסי.אי.איי. ניכרים בהדלפה הזו. ואם זו רק יריית הפתיחה במערכת הבחירות של ברק נראה שצפויה לנו מערכה עוד יותר מלוכלכת מזו שבאמצעותה הוא נבחר לפני שנה.

בראיון רדיו עם אחד משרי המערך (שמו נשמט מאוזניי) הוא נשאל מה דעתו על השמועה הזו. על כך השיב (אני מצטט מן הזיכרון): על איווט ליברמן אני מאמין הכל. גם אם הציע שיביא את המאפיה הרוסית להשקיע בקזינו ביריחו.

ליברמן אינו זקוק להגנתי. אך יש לי שאלה שאלתית בתחום המשפט. אם דברי ביקורת שאמר ליברמן שבגללם נחקר על "העלבת עובד ציבור" הם ענין פלילי. האם העלבת חבר כנסת מותרת?

================================================

בג"ץ בכותל

שופטי בג"ץ החליטו לבקר בכותל ולבדוק במו עיניהם האם צייתו להחלטותיהם בענין תפילת נשים ברחבת הכותל.

בהזדמנות זו שאתם כבר בכותל, שופטים נכבדים, אולי כדאי להרים עיניים ולהתבונן בנעשה ברחבת הר הבית, הנמצאת בריבונות ישראל (עדיין). האם שם מקיימים את חוקי המדינה? האם שם אוכפים את החלטות בג"ץ.?

=================================================

עזר ויצמן – זה ענין של גיל

אולי כדאי שמישהו יגיד למקורביו של הנשיא לשעבר עזר ויצמן שבגיל שלו צריך להשגיח עליו יותר. זהו גיל שבו אדם שוכח את עצמו, נעלם לשעות ארוכות וקשה אחר כך למצוא אותו. הנה בפעם האחרונה נעלם ובקושי מצאו אותו אצל מובארק בקהיר. כדאי גם שמישהו יעיר לויצמן, אבל בעדינות, שהוא כבר לא נשיא.

=================================================

מה זה איחטיאר

עבר ל<קישור>

מה משמעות הביטוי "איחטיאר"

חבר הכנסת [לשעבר] שלמה בניזרי מש"ס  העניק לנו לא פעם ממכמני לשונו. באחרונה השתמש בביטוי "חטיאר" כלפי רובי ריבלין על אשר זה האשים את ש"ס בסיוע לממשלת ברק. [זה היה בשנת 2000]

פניתי למילוני הסלנג ולמרבית ההפתעה לא מצאתי את פרוש המילה, אף שזו שגורה בפי העם. ומי יותר מבניזרי, שהיה שחקן כדורגל לפני שחזר בתשובה, מייצג את העם?

האם חטיאר או תואר כבוד או תואר גנאי? שלמה בניזרי.  צילום ויקיפדיה מהיר חימה

האם חטיאר או תואר כבוד או תואר גנאי? שלמה בניזרי. צילום ויקיפדיה מהיר חימה

הלכתי אל המומחה לערבית, יהושע חלמיש, ושאלתי "איחטיאר" זה מה הוא עושה. מסתבר שבשפה הערבית המדוברת והספרותית זו דווקא מילה בעלת קונוטציה חיובית. חטיאר או איחטיאר הוא איש זקן. ובתרבות הערבית (כמו גם בתרבות היהודית) תואר זקן הוא תואר של כבוד. מאותו השורש גם נגזרה המילה "מוכתר", שהוא ראש הכפר או מנהיג הקהילה.

אבל בסלנג העברי הפך הביטוי הזה לגנאי. משמעותו סנילי, אדם שאינו יודע מה הוא סח.

מפליא שבניזרי השייך לתנועה הנושאת את דגל "החזרת עטרה ליושנה"  נשאר בתודעתו כדורגגלן ישראלי שמושגיו ישראליים יותר מיהודיים.

ראה

מדוע אין מקום לזקנים בארץ ישראל

אהוד יערי חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת והשמאל לא אהב את זה

זהו מאמר ישן משנת אלפיים. תחליפו את השם ערפאת באבו מאזן ותגלו ששום דבר לאשתנה. [15.6.2014]

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים.

באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים.

אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה מובהק לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון.

על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

חלום מבטיח דרך אחת – כרזה בצור באחר ערפאת ואבו מאזן יוצר תמר הירדני ויקיפדיה

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימים אלה – כותבת הפרשנית המהוללת של הארץ, שרה ליבוביץ-דר,כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… חרוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאזל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

חנוכה מחג דתי לחג חילוני של הציונות –

 

מאמר מורחב בנושא כל מה שרצית לדעת על חנוכה

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)

מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפאנס, בנו של אנטיוכוס השלישי, היה פחות חכם מאביו. הוא שלח ידו באוצרות המקדש וגרם למהומות שדוכאו באכזריות: אלפי יהודים נהרגו ונמכרו לעבדים. הוא אסר לקיים את מצוות המילה והשבת, העלה ספרי תורה באש, הוציא להורג נשים שהעזו למול את ילדיהן, חילל את מזבח ה' בבית המקדש והציב עליו פסל אליל יווני, יהודיםנאנסו להשתתף בתהלוכה חגיגית לכבוד האל היווני דיוניסוס, כשענפי קיסוס בידיהם.

 

 דיוקן  אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס (ויקישיתוף)

דיוקן אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס (ויקישיתוף)

המשת"פים המתיוונים

אנטיוכוס קיבל עידוד למעשיו מקבוצת אליטה של יהודים שכונתה "מתייוונים". עם קבוצה זו נמנו משפחת הכוהנים הגדולים, בעלי אחוזות עשירים, פקידים שהתעשרו מזכויות חכירת מכס. זו היתה קבוצת כוח שרצתה לשמר את כוחה, ואת האינטרסים הכלכליים שלה, על-ידי תמיכה בשלטון הזר. התמיכה התבטאה גם בקבלת התרבות ההלניסטית בקליפתה החיצונית – תרבות הגוף, משתאות, עבודת אלילים. המוני העם, רובם איכרים, התנגדו לאליטה הזו, שנהנתה בין היתר מן המסים הרצחניים שהוטלו על האיכרים – שליש התבואה ומחצית פרי האילנות.

מתתיהו מניף סכין

כאשר הניף מתתיהו את הסכין וקטל בה את שליח אנטיוכוס, ואת היהודי שהיה מוכן להקריב קרבן לזאוס, הוא הצית את אש המרד. זה היה בשנת 167 לפני הספירה. המרד היה נגד גזרות הדת ולא פחות מזה נגד המתיוונים. סיסמתו היתה "מי לה" אלי".המרד הגיע לשיאו שלוש שנים לאחר מכן עם חנוכת בית-המקדש וקביעת חג החנוכה. מתתיהן לא זכה לראות בנצחון בניו כי הוא נפטר שנה לאחר פרוץ המרד.

 

 מצבת קבר מתתיהו צילום מיכאל יעקובסון ויקיפדיה העברית

מצבת קבר מתתיהו צילום מיכאל יעקובסון ויקיפדיה העברית

המערכה על שיחרור ירושלים התרחבה לשיחרור יתר חלקי יהודה ולהרחבת גבולות הארץ. ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שהיה אולי איש הרוח הבולט ביותר של התנועה הלאומית בדור הקודם, כתב כי "מאז ועד סוף מלכות החשמונאים היתה אך שאיפה אחת למשפחה הלאומית הגדולה: לעשות מיהודה ארץ-ישראל". אחרי שיחרור ירושלים באו מסעות צבאיים לשומרון, לגליל, לגלעד, לאדום, ליפו, לאשדוד, ללבנון, לעזה ולבנותיה, למואב – עד לשיא אליו הגיע אלכסנדר ינאי, שבתקופתו הגיעה ארץ-ישראל כמעט לגבולות ההבטחה.

 

 מלכות החשמונאים בשיא התפשטותה (Machaerus הויקיפדיה העברית

מלכות החשמונאים בשיא התפשטותה (Machaerus הויקיפדיה העברית

הסתאבות החשמונאים

שושלת החשמונאים נמשכה כמאתיים שנה. היא החלה דרכה במלחמה לחרות דתית אך במרוצת השנים התקרב אופי שלטונה לזה של השליטים ההלניסטיים. החשמונאים נטלו את הכהונה שלא כדין, רצחו, הסתאבו וסופם שהכשירו את הקרקע להשתלטות רומי ולחורבן.

 

 קברות המקבים ביער בן שמן צילום אבישי טייכר ויקיפדיה העברית

קברות המקבים ביער בן שמן צילום אבישי טייכר ויקיפדיה העברית

מכל מלחמות החשמונאים לא נותר בתודעה ההיסטורית היהודית אלא נס פך השמן. ספר חשמונאים א', שנכתב עברית, המתאר את עלילות הגבורה של המרד בראשיתו, נגנז ולא הגיע לידינו אלא בתרגום יווני. יהודה המקבי  נשכח לגמרי ואינו מופיע בשום טקסט יהודי קדום. כשנזכרו בו הפך להיות ממקבי בק' למכבי בכ'. המקבי בק' הוא יהודה המכה באויביו כבמקבת, פטיש. מכבי בכ' הם ראשי תיבות של "מי כמוך באלים ה'", סיסמה שהומצאה רק במאה השש עשרה, בפרוש של ר' יוחן טריוויס למחזור התפילות כמנהג רומי.

חג הגבורה הציוני

"חובבי ציון", בסוף המאה הקודמת, הוציאו את יהודה המקבי מתהום הנשיה. הם עשו זאת על-ידי שינוי אופיו של חג החנוכה מחג הלביבות ונס פך השמן לחג הגבורה וההזדהות עם גיבוריו.בפועל הפך חנוכה לחג החשוב ביותר של אגודות "חיבת ציון" והאגודות הציוניות שבאו אחריהן. העיתונות היהודית מאותה תקופה מלאה דיווחים על נשפים וחגיגות שהתקיימו בחנוכה, ברוח חג הגבורה והאידיאלים הציוניים.

כשכתב תיאודור הרצל את "מדינת היהודים" הוא סיים את ספרו במלים הבאות: "אשר על כן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא מקרב בני עמנו. דור המכבים יקום ושב לתחייה".

בשמונה השנים שלאחר מכן כתב ביאליק שני שירים חשובים לענייננו. "למתנדבים בעם", בו קרא ל"בני המכבים" לחוש לעזרת העם. "בעיר ההריגה", בו נשא משא זעם על פוגרום קישינוב, ובו הוא מדבר בסרקזם על "בני בניהם של המכבים" שנסו מנוסת עכברים.

מצעדי לפידים

 

 דוד יודילוביץ

דוד יודילוביץ

 

בארץ קשורה תחיית חג החנוכה וגבורת המכבים בשמו של דוד יודילוביץ, ממקימי בית-הספר העברי הראשון בראשון לציון בשנת 1888  יודילוביץ, שנהג לחתום גם בשם עברי יודה-לב-איש, נחשב למי שהנהיג את נשפי החנוכה בבית-הספר ותהלוכות לפידים ברחובות, שנתפשטו אחר כך במקומות אחרים בארץ.

בשנת 1910החלה הגימנסיה הרצליה במסורת של עליה על קברי המקבים במודיעין.

גימנסיה הרצליה

גימנסיה הרצליה

זמן מה לאחר מכן המשיכה במסורת תנועת "מכבי הצעיר", המקיימת מירוץ לפידים ממודיעין לכל חלקי הארץ. אגודות ספורט שנשאו את השם "מכבי" נוסדו בסוף המאה הקודמת במקומות רבים באירופה.

מרוץ מצ הלפיד של מכבי בהרי ירושלים שנות החמישים

מרוץ הלפיד של מכבי בהרי ירושלים שנות החמישים

באגודות אלה התגבשה התפיסה שטיפוח הגוף הוא אמצעי הכרחי להבראה לאומית. המנהיג הציוני מכס נורדאו טבע את המונח "יהדות השרירים" וכתב: "בשום גזע ועם אין ההתעמלות מממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך, כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו".

אפשר לומר שאידיאל זה של מכס נוראדו הוא היפוכו הגמור של האידאל שעמד בפני מתתיהו החשמונאי וקרוב ברוחו לאידאל ההלניסטי של המתיוונים.

"ההשכחה המכוונת"

בצד החייאת מיתוס "בני המכבים" נזקקה הציונות גם למיתוס ההשכחה המכוונת של מלחמות המקבים. היסטוריונים רבים העלו סברה כי חז"ל השכיחו במתכוון את המקבים, בשל החשבון ההיסטורי עם הסתאבותם ובשל התנגדותם העקרונית למדינת לאום ודרישתם להעמיד את היהדות על הדת בלבד. הטוענים להכחשה המכוונת התבססו בין היתר על כך שהתלמוד לא הקדיש לחג החנוכהאלא שש וחצי שורות במסכת שבת, בדיון צדדי בשאלה במה מדליקין נרות לשבת.

ברל כצנלסון

ברל כצנלסון

כך אנו מוצאים את ברל כצנלסון כותב במבוא ל"ספר הגבורה": "גדול כוחה של שיכחה והשכחה בהיסטוריה העברית… אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי, וזיכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן".

לא היתה שום השכחה

הדעה הזו על ההשכחה המכוונת של גבורת המקבים בידי חז"ל הופרכה מכבר באורח יסודי על ידי אחד מגדולי ההיסטוריונים של תקופת המשנה והתלמוד, גדליהו אלון ז"ל. הוא מוכיח כי אין יסוד לסברה שחז"ל התנגדו לשלטון מדיני, אין יסוד לסברה שחכמים נטרו טינה לבית חשמונאי. להפך:הם מזכירים אותם לשבח ואף מחשיבים אותם צדיקים כדניאל חננאל מישאל ועזריה; הוא מביא הוכחות למכביר כי החג מוזכר במקומות רבים במקורות כחג שאינו נופל בחשיבותו מחג הפורים ומשך דורות מסרו ישראל נפשדם כדי לקיים אותו החג. (ראה "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים" ב"מחקרים בתולדות ישראל " כרך ראשון.

נס לא קרה לנו"

הגלגול האחרון של נס פך השמן הוא שירו של אהרון זאב, "אנו נושאים לפידים", בו הוא כותב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". שיר זה מושר בטקס הדלקת המשואות בהר הזיכרון ערב יום העצמאות. השמעת שיר זה בחג המסמל את עצמאות ישראל המתחדשת מעורר התנגדות בקרב חוגים דתיים, הרואים במדינת ישראל אתחלתא דגאולה.

חנוכיה מקסדה

חנוכיה שעוצבה על ידי חייל יהודי בצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה. בסיסה הוא קסדה צבאית אליה הולחמו פנכות לשמן. האותיות  FI משמאל  וMT מימין הן ראשי תיבות לפרנץ יוזף ומריה תרזה.
מתוך המצגת חנוכה בירושלים, באדיבות יגאל מורג
)http://morag.artvision.co.il

==============================================

תפילת על הניסים הנאמרת בימי החנוכה

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ:
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

איך להסביר את המהפך של פרס מנץ בטחוני ליונה מדינית


שמעון פרס שקל בזמנו אפשרות לרוץ לראשות הממשלה בראש "מחנה השלום" ובתמיכתה של מרץ * בכך דומה כי הגיע לשיאו התהליך שעבר פרס מאז עמד בצמרת המדינה ובמרכז העשייה הביטחונית * האיש, המסמל אולי יותר מכל אדם אחר את הבנגוריוניזם, עבר למחנה האחר, שבן גוריון תיעב והרחיק * 
מה הביא לשינוי המהפכני בעמדותיו של פרס?

 

שמעון פרס ויקישיתוף

משה סנה ויקישיתוף

משה סנה ויקישיתוף

על מנת להבין זאת נספר אולי את הסיפור של אישיות אחרת, שעברה תהליך דומה – משה סנה (קליינבאום).

סנה, יליד פולין, למר רפואה באוניברסיטת וארשה ומגיל צעיר היה פעיל בתנועת הציונים הכלליים וציר מטעמה בקונגרסים הציוניים. הוא עלה לארץ ב-1940 וכאן מילא שורה של תפקידיםבכירים ב"הגנה", נטל חלק פעיל במאבק נגד הבריטים והגיע לדרגת ראש המטה הארצי של ההגנה (רמ"א).הוא התפטר במחאה על כך שהסוכנות היהודית החליטה על הפסקת הפעולות נגד הבריטים (במסגרת שיתוף הפעולה עם אצ"ך ולח"י). הוא המשיך עם זאת בתפקידראש האגף הפוליטי וראש מחלקת העליה של הסוכנות.

התמורות בהשקפותיו של סנה החלו להתגלות עם הקמת המדינה. בניגוד לעמדתו של בן גוריון, שחתר לאוריינטציה פרו מערבית, סבר סנה כי על ישראל לקשור את גורלה ב"עולם המחר" והצטרף למפ"ם הסטליניסטית. ב-1952 עמדבראש האגף השמאלי של מפ"ם, שפרש מן המפלגה והצטרף למפלגה הקומוניסטית. סנה היה אדם בעל כריזמה,כושר אנליטי ויכולת מנהיגותית. רבים אמרו כי לולא נטש את המחנה הציוני יכול היה להגיע לראשות הממשלה. אך בתקופה הקומוניסטית שלו היה מכור לחלוטין להערצת "עולם המחר", למרות שזוועות סטלין כבר היו ידועות. הוא הרחיק לכת עד כדי מסירת מידע סודי על צה"ל לסובייטים, כפי שנתגלה במסמכים שנחשפו באחרונה בברית המועצות.

שמעון פרס נולד בפולין בשנת 1923 עלה ארצה עם משפחתו בשנת1934 וכאן נכנס לפעילות פוליטית בגיל צעיר. נבחר מזכיר תנועת הנוער העובד והלומד בגיל 17, תפקיד רב חשיבות באותם ימים. הוא נקרא לעבוד עם דוד בן גוריון בשנת 1947 ובשנת 1949 עמד בראש משלחת משרד הבטחון לארצות הברית, שיצאה לשם בניסיון להשיג נשק, בעיצומה של מלחמת השחרור.ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1953 בהיותו בן 30 בלבד, התמנה פרס למנכ"ל משרד הבטחון וחולל נפלאות בתפקיד זה ובתפקיד סגן שר הבטחון הוא פיתח את התעשיה האווירית והבטחונית;ביסס את הקשרים המדיניים והצבאיים עם צרפת; היה הרוח החיה מאחורי המהלכים המדיניים והצבאיים שהובילו למבצע קדש; קשר את החוטים הפיננסיים, המדעיים, הצבאיים והמדיניים שהביאו לבניית דימונה ולפיתוח האופציה הגרעינית של ישראל.

עם פרישת בן גוריון ממפא"י פרש פרס יחד עמו והיה מזכ"ל תנועת רפ"י שהקים בן גוריון. בכלהגלגולים הפוליטיים שעבר מאז הוא המשיך להחזיק בעמדות, מדיניות ובטחוניות, שניתן לכנותן בנגוריוניסטיות. עד למהפך שהתחולל אצלו ושהוביל לאוסלו. מקורביו אומרים שהמהפך חל בסוף שנות השמונים לאחר ששמיר טירפדאת הסכם לונדון שעשהפרס עם המלך חוסיין.

תפיסת הביטחון של בן גוריון

על מנת להבין את המהפך הזה צריך להבין את התפיסה הביטחונית של בן גוריון שהובילה לאופציה הגרעינית.

בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה"ל ואמר להם את הדברים הבאים:

" קץ המלחמה. האם יהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"

בן גוריון אמר עוד כי ניצחוננו במלחמת השחרור נבע יותר מן השחיתות והפיגור הערביים מאשר כוחנו. אנו עומדים מול ים של מאות מיליוני ערבים ובעתיד לא בטוח שנוכל לנצח.

הבנה מפוכחת זו של המציאות היא שהובילה את בן גוריון, עוד במהלך מלחמת השחרור, לפעול להשגת האופציה הגרעינית. מטרתו היתה ליצור איזון בין ישראל הקטנה לבין העולם הערבי. שמעון פרס היה נושא הכלים והמבצע של מדיניות זו.

אסטרטגיה של יאוש

את המטמורפוזה של פרס ניתן להסביר כאסטרטגייה של יאוש. הוא עצמו הסביר לא פעם כי בעידן בו הולך המזרח התיכון ונהיה גרעיני אנו הולכים ומאבדים את היתרון האיכותי שאיפשר את קיומנו. הוא רק לא הסביר עד היום מדוע מסמך שלום עם הפלשתינאים, או עם חלק ממדינות ערב, יבטל את שאיפותיהם להשמיד אותנו. הוא גם התעלם מן המציאות שבן גוריון ידע להצביע עליה והיא שהשלום עם הערבים איננו תלוי בנו. אסטרטגיית היאוש של פרס הובילה למדיניות אוסלו, שיש בה איזו אמונה מיסטית בשינוי המציאות באמצעות מסמכים ומילים. נחתום הסכם ו"יהיה מזרח תיכון חדש".

המערב כבר כאן

לאמונה המיסטית הזו יש גם פן תרבותי. הדור שקם לאחר בן גוריון התרגל לחשוב על ישראל כעל מדינה שהיא חלק מן העולם המערבי. ובעולם המערבי יש שלום. ועובדה שהשלום אפשרי, גם בין מדינות שלחמו אלה באלה מאות שנים. עד למלחמה העולמית לפני שישים שנה. בעולם המערבי יש חיים טובים, קוקה קולה ומקדונאלדס ומחשבים והיי טק ובורסות. עובדה, אנחנו אירופה. די, ההיסטוריה נגמרה, אפשר להתחיל לעשות חיים. זו עמדת השמאל הרדיקלי בישראל, יורשו של השמאל מלפני דור, שהזדהה עם ברית המועצות. פרס קרוב יותר בגילו לדור של בן גוריון מאשר לדור החדש. אך הוא היה מוקף כל ימיו בצעירים לובשי בלייזר (מיוסי ביילין ועד אורי סביר) שנמנו עם השמאל התרבותי העכשוויסתי. שנתנו לו תחושת נעורים, שהביאו אותו אולי למחשבה שהוא צריך להשתלב בזרמים התרבותיים החדשים.

מה הניע את משה סנה

מבחינות רבות משה סנה הקדים את פרס בחמישים שנה. אחד מנושאי כליו של סנה, יאיר צבן (לשעבר חבר כנסת ושר הקליטה מטעם מפ"ם-מרץ), הסביר לי פעם שסנה היה משוכנע שהוא מציל את מדינת ישראל משואה המאיימת עליה. סנה לא ראה שום סיכוי לישראל להתקיים כחלק מן העולם המערבי (שלדעתו נמצא בתהליך של קריסה) בתוך הים הערבי שמסביבנו. רק היצמדות ל"עולם המחר" תאפשר למדינה לשרוד. ובבוא הגייסות הסובייטיים לגבולות הארץ יקדם את פניהם מנהיג יהודי שצפה את הנולד. משה סנה.

לשבחו של סנה ייאמר כי הוא חזר בתשובה בסוף ימיו. אחרי מלחמת ששת הימים מתח ביקורת קשה על הגוש הסובייטי ולפני מותו ציווה כי ייאמר קדיש על קברו.

ראה כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל