"מלבד זה , דעתי היא שאת קרתגו מוכרחים להחריב"

נושאים נוספים בהמשך

* על אהו יערי

* הר הבית

* מה זו בגידה

*העלבת עובד ציבור

* מה זה איחטיאר עבר <קישור>

המדינאי הרומאי,המכונה קטו הקשיש ( חי מאה שלישית לפני הספירה)היה נוהג לסיים כל נאום שלו בסנט הרומאי, בכל נושא, במשפט הבא: "מלבד זה דעתי היא, שמן ההכרח להחריב את קרתגו".

מרקו פרוצ'יו קטו הזקן

מרקו פרוצ'יו קטו הזקן

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, המספר זאת בחיבורו "קטו הקשיש", מסביר שקטו הקדים את בני זמנו בכך שראה בקרתגו – העיר הפיניקית ששכנה בצפון אפריקה -סכנה חמורה להגמוניה של רומי. הוא חזר ללא לאות על האמירה הקוראת להחריב את קרתגו. בדרך זו ביקש לשכנע את אזרחי רומי כי חייבים להכריז מלחמה על העיר המתחרה ולהחריבה. מאמציו הצליחו והרומאים הבינו את הסכנה הנשקפת להם והחריבו בסופו של דבר את קרתגו.

אני מצפה שמישהו מחברי הכנסת יאזור אומץ ויסיים כל נאום שיישא במילים: "מלבד זה, דעתי היא כי מן ההכרח לחסל את ערפאת".

כולם כבר יודעים מי הוא ערפאת אך דומה כי ההכרה שהוא מהווה סכנה קיומית למדינת היהודים עדיין לא חדרה לכל שכבות הציבור והמדינאים. הנימוקים נגד חיסול ערפאת ידועים ונדושים וימיהם כימי שובל הדמים המלווה אותו מאז עלה על בימת ההיסטוריה. חיסולו לא יעצור את הפלסטינים, יבוא מישהו גרוע ממנו במקומו וכדומה. אבל אל ערפאת צריך להתייחס כמו שצ'רצ'יל התייחס אל היטלר. לא רק שאיננו פרטנר למשא ומתן. הוא יצור מתועב ומסוכן שצריך לחסל. ואת ההכרה הזה צריך להחדיר לא רק לראשי מדינאינו אלא גם למדינאי העולם כולו. כי מי שמאיים על מדינת היהודים מאיים על שלום העולם כולו.

קלאוזביץ במהופך

הגנראל התאורטיקן הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ, אומר בספרו "על המלחמה" כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הוא לא אמר כי הגנרלים צריכים או יכולים להיות דיפלומטים.

מדיניות ומלחמה - מה המשך למה. קלאוזביץ

מדיניות ומלחמה - מה המשך למה. קלאוזביץ

נזכרתי בקלאוזביץ נוכח הגיגיו, יוזמותיו ומעשיו של גנראל האינתיפאדה אמנון ליפקין שחק. בעיצומה של המתקפה הערבית של ערפאת הוא יוצא לעזה להיפגש עם היושב ראש. הפסקת האש שהוא מביא לנו משם אינה מחזיקה מעמד אפילו את זמן הנסיעה מעזה לירושלים.

אמנון ליפקין שחק מייצג דור שלם של אנשי צבא ואנשי זרועות הבטחון , שהתהליך המסרס של אוסלו לימד אותם לדקלם: "אין פתרון צבאי". זהו דור של אנשים שפיתחו יחסי ידידות על צלחת חומוס משותפת עם הדחלנים למיניהם. למדו "להבין" את נקודת המבט הפלסטינית ולפעמים אף להצדיק אותה.

על רקע זה בולט בייחודו תת-אלוף (מיל.) יגאל פרסלר, שהיה יועץ ללוחמה בטרור של ארבעה ראשי ממשלה – שמיר, רבין, פרס ונתניהו. פרסלר, יהודי שומר מצוות,(שהיה בין משתתפי מבצע "אביב נעורים" יחד עם אהוד ברק  בחיסול ראשי אש"ף בביירות) יודע שערפאת מחבל ויש לנהוג בו כמחבל. על פי בן כספית במעריב אמר פרסלר כי עשינו דברים כאלה בעבר וצריך לעשות אותם בעתיד, בלי כותרות והצהרות. והמבין יבין.

לא מנגבים חומוס עם טרוריסטים

אין זה מקרה שפרסלר סרב לקיים מגע עם פלסטיאים. הוא אמר: "אם אתה לוחם בטרור, אסור לך לקיים מגע עם הצד השני. הקשר האישי יכול להשפיע על העבודה. מחר אתה צריך ללכת לפגוע בהם ולסכל את מעשיהם. אם ניגבתם חומוס ביחד, זה יכול להפריע. יכול להיות שהתהליך הזה קרה גם לשב"כ. אני לא חושב שאנשי שב"כ צריכים לקיים מו"מ. זה ענין לאנשים פוליטיים"

 

חביבי השמאל

לבגין הם לא שכחו את דיר יאסין. עם שמיר יש להם חשבון עוד על חיסול הלורד מוין והרוזן ברנדוט.לבן גוריון לא סלחו עד יומו האחרון על קיביה ועל כפר קאסם ואפילו על מבצע קדש. אריאל שרון פסול כמובן לכל תפקיד ציבורי מפני שבסאברה ושאתילה ערבים נוצרים רצחו ערבים מוסלמים.

אך תראו איך אותם שמאלנים מאוהבים בערפאת. אורי אבנרי, שביקר אותו בבונקר בביירות בעת מלחמת לבנון, תאר אותו כאיזה סבא טוב המחלק ממתקים לילדים. אדם בעל קול רך ונעים, עיניים רכות ופנים מאירות. במילים דומות מתארים אותו אנשי שמאל אחרים שפגשו בו במהלך השנים. פניו המאירות. הם לא סיפרו אם הסתכלו גם על ידיו.

 

שמעון פרס, למשל, מדבר עליו בסופרלטיבים כאילו היה מדובר באחד מל"ו. במקרה נפל לידי ראיון עם פרס ב"עולם האשה" זה היה עדיין בעידן "המזרח התיכון החדש", והתחזיות האופטימיות על "כלכלה במקום מלחמה" . וכך אומר שם פרס על ערפאת: "אני חושב שאני מבין אותו לעומק. הוא מנהיג של העם הפלסטיני ואני לא יכול לצפות ממנו שיהיה ציוני… יש לי אמפטיה לבעיות שהוא מוקף בהן והוא נוהג להתייעץ אתי הרבה פעמים. אנחנו נפגשים בארבע עיניים. אני חושב שהוא חש שאני מבין אותו. אני רואה בו פרטנר לטווח ארוך, כמו שאני רואה בעם הפלסטיני פרטנר לטווח ארוך".

 

גם על אסאד (האבא) דיברו אנשי השמאל בהערצה. עד כמה הוא נבון, ויציב, ואמין (כפי שכינה אותו אהוד ברק), ואפשר לסמוך עליו. כי הוא הרי ייסד את סוריה המודרנית. אף מלה על מעשי הטבח שעשה בבני עמו. אף מלה על המשטר הטוטליטארי והמפגר שהוא עומד בראשו עשרות שנים.

לא את כל הרוצחים המתועבים הם אוהבים. רק את "אוהבי השלום". לכן קדאפי לא כל כך אהוב וסאדאם חוסיין די לא סימפטי. אבל אם רק יפריח רמז קל שהוא מוכן להיכנס לתהליך שלום ימהרו להגיד כי שלום עושים עם אויבים ואסור להחמיץ את ההזדמנות. במשך הזמן הם גם יתאהבו בו.

על תמיכתה של שולמית אלוני בטלי פחימה

=================================================

עכשיו הם לא סובלים את אהוד יערי

 

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים. באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים. אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה שאין כמוהו לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון. על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימיםאלה – כותבת הפרשנית המהוללת ליבוביץ-דר כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… ערוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאסל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

הפרופסורים מן האוניברסיטה של שיך מוניס

נפלא מבינתי מדוע הפרופסורים הערביים, העושים תעמולה לטרור האש"פי, עובדים קשה כל כך. הרי הפרופסורים הישראליים עושים בשבילם את העבודה, ועושים אותה אולי טוב יותר.

קחו למשל את דן הכהן מהחוג לתורת הספרות הכללית ואת ד"ר ענת בילצקי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.השניים פנו בדואר אלקטרוני למדענים ברחבי תבל, שהוזמנו לכנס מדעי במכללת השומרון באריאל, וקראו להם שלא לבוא.

"הסברנו להם בנימוס" – אומרים שני המרצים -"שבבואם לאריאל הם מעניקים הכרה למפעל ההתנחלות שאינו חוקי לפי אמנת ז'נבה וביקשנו מהם שלא יבואו".

קבוצה אחרת של מרצים באוניברסיטת תל-אביב קיימה מפגש עם חבר הכנסת מוחמד ברקה. אולי כדי לקבל הסבר איך בדיוק צריך לשבור את ידיהם ורגליהם של שוטרים ישראלים. המרצים החליטו גם לצאת בקמפיין שיקרא לערבים לחזור ליפו ולקנות שם בתים למגורי ערבים. הם מתכננים גם לקיים ימי עיון בקמפוס רמת-אביב על ההתנחלויות ועל זכות השיבה.

אני מכבד מאד את החופש האקדמי של הפרופסורים, אפילו שהחופש הזה מערער על עצם קיומנו. אבל אם יש חופש אקדמי צריך להיות גם יושר אקדמי. מדוע הפרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב אינם מגלים לעמיתיהם בחוץ לארץ כי האוניברסיטה שלהם יושבת על אדמות הכפר הערבי שייך מוניס? אם היו ישרים היו מזהירים את המדענים בחו"ל שלא יבואו לאף כנס גם באוניברסיטת שייך מוניס הנקראת אוניברסיטת תל-אביב.

 

 

ואם כבר מקיימים כנס בעניין זכות השיבה, מה בדבר זכות השיבה של ערביי שייך מוניס? כדאי מאד לקיים כנס כזה שבסיומו יגיעו הפרופסורים למסקנה שמקומם אינו בארץ כובשת.יתכבדו נא וילכו לגולה הדוויה ואנחנו ניפטר מעונשם.

=============================================

כשהר הבית לא היה בידינו

את השיר הבא שלח אלי המשורר יוסף עוזר, חתן פרס ראש הממשלה. קודם לכן נשלח השיר למעריב אך בעיתוןהנפוץ במדינה (לשעבר) אין כנראה מקום לשירים על הר הבית.

d794d7a8-d794d791d799d7aa-18621

כשהר הבית לא היה בידינו/יוסף עוזר

כשהר הבית לא היה בידינו

עדיין היו הרבה חרציות וסביונים צהֻובים שהגיעו גבוה מהראש

היה חיוך עגול כמו צעדת הגלבוע

היה חבוק מקיף כהקפת התבור

ושמחה עדינה הציצה כמו אצבעותינו, מהסנדלים שנקראו תנ"כיות

אה, השֵנה והעירות, ימים שהתפוזים היו טובים מאלף אחוזים

אחר כך כבשנו את הר האלוקים

עשינו זאת מהר יותר מטיטוס

ולא הרגשנו איך יתוש קטן התחיל לקדוח במוחינו

פתאום התחלנו לישון עם דלתות עתירי בריחים

אבות ואמהות ישנו עם מפתח בידיים

חכינו לַיָד ההיא שתצא מהשמים ותחזיר לנו מפתח

שלקחה בזמן החורבן

אבל גם היד ההיא יְשֵנָה

והמפתח חזק אחוז בתוך ידה עדיין

עכשיו אצבעותינו מכוסות בנעלי לקה ועור משובח

התבור והגלבוע נזכרים רק בסיסרא ובפלישתים

עכשיו תפוזי הייטק בתיקי הילדים

ומפתח הלב, אה מפתח הלב

הוא חתיכת העצב שיש לרוב האנשים

להגנה מאגרוף בלתי צפוי

שניחת פתאום, באמצע הבית שבידינו,

שלא בלב.

(מתוך כבישה קרהליוסף עוזר העומד לצאת לאור)

================================================

הארץ" הצהוב

חייל צה"ל נהרג בכפר דרום. מפאת כבודו וכבוד המשפחה לא נזכיר את שמו. אביו של אותו חייל היה דמות ידועה בעולם הפשע בישראל שנים רבות. אין כמובן שום קשר בין מעשי האב לבין הבן, שהיה ילד בתקופה שאביו פשע.

כל עיתונאי ותיק מכיר ויודע מי היה האב ומה עלילותיו. אין עיתון בארץ שאין בו עיתונאים שסיקרו בעבר את מעלליו של האב. אך אף עיתון, פרט ל"הארץ" לא מצא לנכון לפרסם את הדברים.

עיתון לאנשים חושבים.

================================================

חוק העונשין ועברות בגידה

חוק העונשיןמונה ארבעה סוגי עברות: בגידה, פגיעה בכוחות המזויינים, ריגול וגילוי סודות רשמיים.

עברות הבגידה עוסקות באנשים שמתכוונים לפגוע בריבונות מדינת ישראל או בשלמות שיטחה; באנשים שמטרתם לגרום מלחמה, או מבקשים לסייע לאויב במלחמה בישראל.

סימן ג' בפרק השביעי של חוק העונשין עוסק בפגיעה בצבא, במשטרה ובכוחות המזויינים האחרים של המדינה. פגיעה ברכוש צבאי, הסתה להשתמטות משרות, הסתה לא לציית לפקודה חוקית.

הסימן הרביעי בפרק ז' עוסק בעברות ריגול שפרושו העברת מידע סודי לאוייב. כאוייב מוגדר כל אירגון מחבלים וכל מי שמקיים מצב מלחמה נגד ישראל או לוחם בה.

תקצר היריעה מלתאר את כל העברות האחרות שבחוק: תעמולה בלתי חוקית נגד המדינה,הסתה לגזענות, התפרעות ברשות הכלל, המרדה הכוללת הסתה נגד המדינה או נגד חלק מסויים באוכלוסיה, החזקת נשק ללא רשות ועוד.

על חלק גדול מעברות אלה רשאי רק היועץ המשפטי להגיש כתב אישום.

על מנת להסיר ספק: הדברים הנאמרים כאן אין בהם כדי לקבוע עובדה, או להטיח האשמה, או חלילה להסית לעשיית דין מחוץ לחוק. הדברים נועדו רק להזכיר ליועץ המשפטי לממשלה את הדברים הידועים לו מכבר על התנהגות חלק מאזרחי ישראל הערבים. הדברים נועדו גם להזכיר לוועדה הבודקת את התנהגותה של המשטרה בהתפרעויות של ערביי ישראל.

====================================================

וחבר כנסת מותר להעליב?

מישהו הדליף לתקשורת כי חבר הכנסת אביגדור ליברמן העביר מסר לערפאת שכדאי לו להשפיע על חברי הכנסת הערביים לתמוך בפיזור הכנסת. זאת, לפי אותם מקורות , כי אצל ביבי יוכל ערפאת לקבל יותר מאשר אצל ברק. טביעת האצבעות של אלה שהדליפו כי נתניהו הוא סוכן הסי.אי.איי. ניכרים בהדלפה הזו. ואם זו רק יריית הפתיחה במערכת הבחירות של ברק נראה שצפויה לנו מערכה עוד יותר מלוכלכת מזו שבאמצעותה הוא נבחר לפני שנה.

בראיון רדיו עם אחד משרי המערך (שמו נשמט מאוזניי) הוא נשאל מה דעתו על השמועה הזו. על כך השיב (אני מצטט מן הזיכרון): על איווט ליברמן אני מאמין הכל. גם אם הציע שיביא את המאפיה הרוסית להשקיע בקזינו ביריחו.

ליברמן אינו זקוק להגנתי. אך יש לי שאלה שאלתית בתחום המשפט. אם דברי ביקורת שאמר ליברמן שבגללם נחקר על "העלבת עובד ציבור" הם ענין פלילי. האם העלבת חבר כנסת מותרת?

================================================

בג"ץ בכותל

שופטי בג"ץ החליטו לבקר בכותל ולבדוק במו עיניהם האם צייתו להחלטותיהם בענין תפילת נשים ברחבת הכותל.

בהזדמנות זו שאתם כבר בכותל, שופטים נכבדים, אולי כדאי להרים עיניים ולהתבונן בנעשה ברחבת הר הבית, הנמצאת בריבונות ישראל (עדיין). האם שם מקיימים את חוקי המדינה? האם שם אוכפים את החלטות בג"ץ.?

=================================================

עזר ויצמן – זה ענין של גיל

אולי כדאי שמישהו יגיד למקורביו של הנשיא לשעבר עזר ויצמן שבגיל שלו צריך להשגיח עליו יותר. זהו גיל שבו אדם שוכח את עצמו, נעלם לשעות ארוכות וקשה אחר כך למצוא אותו. הנה בפעם האחרונה נעלם ובקושי מצאו אותו אצל מובארק בקהיר. כדאי גם שמישהו יעיר לויצמן, אבל בעדינות, שהוא כבר לא נשיא.

=================================================

מה זה איחטיאר

עבר ל<קישור>

פורסם בקטגוריה טרור, לשון, מערכת המשפט, שחיתות, שמאלנות, תקשורת, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה