שני פסיכולוגים אמריקנים חקרו את השאלה מדוע כשמתרחש אסון מול קהל גדול, אנשים אינם ממהרים להזעיק עזרה * התוצאות המפתיעות של המחקר מלמדות כי מה שקרה אצלנו לאופנוען הגוסס בצומת אזור איננו בחזקת "לא תעמוד על דם רעך" * אבל אבי דיכטר, שישב בממשלה שהפקירה מיליון אזרחים מול ברד קטיושות, מזועזע וחוקר

ב-13 במארס 1964 ארע בניו יורק מעשה רצח, שזיעזע את אמריקה – ארץ שהרציחות בה הם מעשים של יום יום. הנרצחת היתה קיטי ג'נוביז (KITTY GENOVESE), בת 29 ממוצא איטלקי, מנהלת באר בשדרה ה-11. ביום הרצח חזרה לדירתה שבקווינס בשעה 3.20 לפנות בוקר. היא החנתה את מכוניתה במגרש החניה של תחנת הרכבת הסמוכה לביתה.

כולם ראו ושמעו, איש לא דיווח. נרצחת קטי ג'נוביז.

היא חשה כנראה שמישהו אורב לה. במקום ללכת בדרך הקצרה לביתה היא רצה במהירות לכיוון שדרה רחבה ומוארת, לא הרחק מביתה. נתברר כי מישהו אכן ארב לה, דלק אחריה והשיגה.

"הוא דוקר אותי"

אחד מדיירי הסביבה, מילטון האץ', הבחין במנוסתה מבעד לחלון, ראה את האיש שרדף אחריה ושמע אותה צועקת: "הצילו אותי, הו אלוהים הוא דוקר אותי". מילטון האץ' צעק לעבר הרוצח: "עזוב אותה". למשמע צעקותיו וצעקותיה של הצעירה נדלקו אורות בדירות שמסביב ומתוכן הציצו דיירים. קטי הצליחה להחלץ תחילה מן התוקף ורצה במעלה הרחוב. אך היא לא הספיקה להרחיק אלא כמה עשרות צעדים עד שזה השיג אותה והמשיך לדקור אותה. אז שמעו השכנים את קריאותיה: "אני הולכת למות, אני הולכת למות". היא הצליחה להיחלץ שוב מן התוקף, הגיעה לכניסה של אחד הבתים ונכנסה לתוכו. הרוצח רדף אחריה גם לכאן וסיים את מלאכתו.

לכאורה סיפור רצח כמעט שיגרתי, מעשה של יום יום. (בשנת 2004 היו, לפי סוכנות איי.פי, 16137 מעשי רצח בארצות הברית. בניו יורק היו 579 מעשי רצח לפי יו.אס.טודיי. מספרים אלה כוללים גם מעשי רצח "צודקים" תוך כדי התגוננות). ברגיל לא זוכה רצח כזה ליותר משורות ספורות בעמודי הכרוניקה של העיתונים הגדולים. העיתונים הצהובים לעתים נותנים סיפור כזה בהרחבה בעמודים החיצוניים, אם יש משהו יוצא דופן מאחוריו.

"המשקיף מן הצד"

מה שייחד את הרצח הזה שהפך אותו למושג בתחום הפסיכולוגיה החברתית (תופעת "המשקיף מן הצד"(Bystander effect) היא העובדה שלא פחות מ-38 אנשים צפו ברצח בעת שהתרחש. איש מהם לא ניסה לחוש לעזרתה של קטי. אך חמור מזה: איש מהם לא טרח להרים טלפון ולהזעיק את המשטרה. רק 35 דקות מאז נשמעה הצעקה הראשונה של קטי הרים מישהו טלפון וניידת משטרה הגיעה למקום תוך שתי דקות.

מי שעורר את הפרשה והסעיר את דעת הקהל האמריקנית היתה כותרת ענק בעמוד הראשון של העיתון רב היוקרה "ניו יורק טיימס". בכותרת נאמר: "39 עדי ראיה לרצח לא קראו למשטרה".

מה קרה בצומת

לא הבאתי את הסיפור העצוב על רצח קיטי ג'נוביז כדי לדון בבעיות הפשיעה של ארצות הברית. נזכרתי בסיפור הזה בעקבות התאונה שהיתה בצומת אזור לפני שבועיים. רוכב אופנוע, משה חי ישראלי, בן 62 מחולון, שנכנס לצומת, התנגש במערבל בטון, נפגע קשה ונשאר שרוע על הכביש – לא ברור אם נהרג במקום או היה במצב גסיסה. גופתו של הרוכב היתה שרועה על הכביש והמצלמה שבצומת תיעדה לא פחות מ-31 מכוניות שעברו במקום משך כשתי דקות מבלי שאיש מנהגיהן עצר בניסיון להגיש עזרה. לאחר 3 דקות הגיעה שיחת טלפון ראשונה למד"א.

צומת התאונה. מאות מכוניות ראו פצוע איש לא עצר. האמנם סדום?

מיד נמצאו סוציולוגים, מלומדים שניתחו את התופעה של הישראלים העוברים על "לא תעמוד על דם רעך", והסבירו שהפכנו להיות חברה שאיבדה את החמלה, הסולידריות והנכונות לעזור לזולת. השר לבטחון פנים, אבי דיכטר,  מיהר להגיע לצומת ולהכריז "עד אנה אנו באים? עד אנה נושאת אותנו האטימות וחוסר הרגישות?" . הוא הורה לנסות ולאתר את נהגי המכוניות שחלפו בצומת ולא עצרו להגיש עזרה.

דבריו של דיכטר היו מקוממים. דיכטר הוא האיש שתפקידו למנוע תאונות כאלה. הוא האיש שישב בממשלה כשמיליון אזרחים ישבו במקלטים תחת ברד קטיושות בלי שאיש בממשלה נקף אצבע למענם (בעוד אזרחים רבים חשו לאזור בהתנדבות וסייעו לתושבים). מן האיש הזה לא היינו רוצים לשמוע הטפות מוסר.

כשקראתי את הידיעה הזדעזעתי כמו רבים אחרים וחשבתי לכתוב מאמר שעיקרו: הפכנו להיות כאנשי סדום ועמורה.

קרבן התאונה משה ישראלי

מדוע הופקרה קיטי

ואז התקשר אלי ידידי הדוקטור לפסיכולוגיה ואמר לי: אל נא באפך. לא הפכנו להיות כסדום ועמורה ויש מחקרים רציניים מאד שיש בהם כדי להסביר את התופעה הזו. המחקרים הללו נערכו בעקבות פרשת רציחתה של קיטי ג'נוביז, שבה התנהגות עדי הראיה לרצח היתה לכאורה חמורה פי כמה ממה שקרה בצומת אזור.

הסערה שעוררה בארצות הברית רציחתה של קיטי ג'נוביז הניעה שני פסיכולוגים אמריקנים לחקור את התופעה. השניים הם ג'ון דארלי מאוניברסיטת פרינסטון (John Darley) וביב לייטן (Bibb Latane) מהאוניברסיטה של מדינת אוהיו. לאחר ארבע שנות מחקר הגיעו למסקנה שניתן להסביר את התופעות הללו של כאילו אדישות אנשים לסבל הזולת והעדר יוזמה להזעיק עזרה. התופעות האלה, הסיקו החוקרים, אינן מעידות מאומה על הרמה המוסרית של העדים ועל מידת רגישותם לסבל הזולת.

חוקר ביב לייטן

למה לא מגיבים

ואלה עיקרי מסקנותיהם.

• התנהגות אנשים העדים לתאונה ומעשה פשע בלי שיגיבו מוגדרת כ"אפקט הצופה מן הצד" – bystander effect.
• האפקט הזה אופייני בעיקר לנסיבות בהן יש הרבה צופים בארוע. הוא נדיר מאד או לא קיים במקרים בהם יש רק עד אחד או שניים לארוע. ההסבר לתופעה הוא מורכב ומבוסס על שני מושגים:
• פיזור אחריות. כשיש צופים רבים בארוע כולם חושבים שמישהו אחר יטפל בכך, או מישהו כבר עשה זאת. לכן, אם אתה רופא במטוס בו אחד הנוסעים קיבל התקף לב אתה תרוץ לעזור לו. כי אין כאן פיזור אחריות. מאידך, אם אתה רופא כללי בכנס של קרדיולוגים ומישהו בחבורה מקבל התקף, אתה תיטה פחות לעזור לו.
• "בורות פלורליסטית". על מנת להגיש עזרה צריכים אנשים להבין את הסיטואציה בתוכה הם נמצאים; להחליט האם עזרתם נדרשת ולהחליט מה צריך לעשות בדיוק. בסיטואציה בה יש ממד של עמימות וישנם צופים רבים לארוע, אנשים נסמכים האחד על השני על מנת להבין את המתרחש, ומה הם נדרשים לעשות. בדרך כלל כל אחד מביט על השני וכשהוא רואה שהשני לא פועל הוא נוטה לפרש את הסיטואציה לקולא. כאן משתמשים במושג "בורות פלורליסטית". ידוע שבכל מיני סיטואציות של ארוע חרום, קורה שאדם אחד מפעיל את כל הקהל בזה שהוא צועק למשל: "פיגוע", "שריפה", "שכבו על הרצפה" או "רוצו לדלת".
• פרושים שונים לארוע. אם אדם שרוע באמצע המדרכה, הדבר יכול להתפרש בכל מיני אופנים, הוא התעלף, הוא שיכור, הוא מסומם, הוא ניצב בסרט, וכו'. הוא הדין באדם השוכב ערום על שפת הים. האם זה נודיסט שמשתזף,או גופה שנפלטה. ידוע ממחקרים שאם אחד ניגש לעזור יבואו אחרים. אם אף אחד לא ניגש – אנשים ישאירו את האדם שרוע.
• המסקנה ממחקרים אלה היא שבמקום לזעוק כנגד רוע ליבם של אנשים, עדיף ללמד אותם על התופעה. ברגע שאנשים לומדים, הם מגיבים כנדרש.

חוקר ג'ןן דרלי

איך נחקרה התופעה

איך הגיעו החוקרים למסקנות מפליגות כאלה?

כמה דוגמאות ימחישו.
בניסוי אחד הושיבו סטודנט בחדר סגור כשהוא סבור שהוא משתתף בדיון עם סטודנטים רבים אחרים (עמם הוא קשור רק דרך אוזניות ומיקרופון). בפועל היה רק נבדק אחד וכל היתר היו קולות מתוך קלטות. בשלב מסויים השמיעו עורכי המחקר קלטת ובה אחד המשתתפים קורא לעזרה. הסטודנט הנחקר חיכה 6 דקות עד שיצא להזעיק עזרה והתופעה חזרה על עצמה שוב ושוב משום שעקרון פיזור האחריות חל עליו. מאידך בניסויים בהם היו רק שני משתתפים שאחד השמיע קריאות מצוקה יצא חברו מיד להזעיק עזרה.

בניסוי אחר העמידו סולם וסייד המסייד תיקרה בכניסה לחדר הניסוי. במהלך הניסוי שמע הסטודנט קול נפילה של סולם. כשנפילת הסולם לוותה בקריאות לעזרה של הסייד המדומה יצאו לעזרתו 78 אחוז מן הנבדקים. אם נפילת הסולם לא לוותה בקריאות לעזרה יצאו רק 42 אחוז מן הנבדקים.

סטודנט חבוש בגבס הסתובב בקמפוס ולפתע נפלו ספרים מידיו. מייד ניגשו אליו 80 אחוז מן הסמוכים אליו לסייע לו. אבל אם באותה עת היתה מכסחת דשא שהרעישה והסיטה את תשומת הלב מספר הניגשים לעזור לו היה קטן יותר.

הצופה לעתים שואל עצמו אם הוא יכול להועיל לנפגע. קרוב לודאי שאדם שעבר קורס החיאה במד"א או בצבא יגש מייד לפצוע. אדם שלא עבר קורס כזה יירתע מחשש שיגרום נזק.

רוכב קטנוע עצר

עם סיום כתיבת מאמר זה קראתי באיזה מקום שצופה חד עיין שצפה בקלטת התאונה הבחין ברוכב קטנוע שעצר באי תנועה כנראה כדי להגיש עזרה – 52 שניות לאחר קרות התאונה. דקה ו-31 שניות לאחר התאונה נראו עוד שני אנשים הניגשים אל הנפגע.
אם לסכם: אנחנו בהחלט לא סדום ואנו אולי טובים בהרבה מן האמריקנים. והשר דיכטר מוטב שיעסוק בחיפוש אחר עשרות רוצחים המהלכים עדיין חופשי ויעקור את השחיתות מן המשטרה.
(פרטים על המחקר שנערך בארצות הברית ניתן למצוא בנקל באמצעות גוגל על פי השמות המופיעים בכתבה. יש גם דיון נרחב בנושא בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה יחידה 6 בעריכת פרופסור בינת מרום).

ראה גם מה קרה בנעלין

המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן הוא המשך ישיר להרגלי החשיבה וההתנהגות שהשתרשו בקהילות יהודיות בגלות – טוען חוקר יהודי אמריקני * חיים מתמשכים תחת איום של סכנה קיומית יוצרים דלוזיה שהיא הונאה עצמית המתעלמת מן המציאות

אלוף בני פלד ז"ל, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, אמר ערב מותו כי הוא מבקש שיצלצלו בפעמונים ויכריזו: הלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

דבריו של פלד נשמעו בשעתם כאיזו אמירה שובבית המאפיינת טייסים. עתה מתברר שבאמירה הזו יש יותר משמץ של אמת.

היסטוריון יהודי אמריקני, קנת לוין (Kenneth Levin), שהוא גם פסיכיאטר, אומר כי מדיניות ממשלות ישראל מאז הסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השניה איננה רק כשל חשיבתי ומנהיגותי. היא ביטוי לפתולוגיה לאומית שבה שרויה החברה הישראלית. הספר הוא "סינדרום אוסלו- הדלוזיה של אומה תחת מצור".
T)he Oslo Syndrome Delusions of a People under Siege)

ישראל בדלוזיה

נקודת המוצא של לוין היא שישראל נתונה במצב של דלוזיה – מונח בפסיכיאטריה שמשמעותו "אמונה שאדם מחזיק בה למרות טיעון, נתונים והפרכה שאמורים (באופן סביר) להיות מספיקים כדי לבטלה".

בהסכם אוסלו רואה קנת לוין את המקרה החמור ביותר בהיסטוריה האנושית בה אומה גרמה נזק לעצמה במו ידיה. מה הביא את ישראל להסכם הזה ולהתנהלותה אחריו?.

 הונאה עצמית

את שורשי התנהגותה של ישראל מוצא לוין בהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות. החיים הממושכים בסכנה מתמדת של רדיפות, פוגרומים, שחיטות ודיכוי יצרו תופעת קבע של הונאה עצמית בהתייחסות למציאות. מן הצד האחד מנסים היהודים לשכנע את עצמם שהמצב לא חמור כל כך כפי שהוא נראה.

במקביל קיימת גם תופעה של האשמה עצמית במה שהגויים עושים לנו. הוא מצטט את מכס נורדאו שאמר כי היהודים רואים את עצמם בעיניים של האנטישמים.

המציאות הישראלית יצרה תופעות דומות ובממדים חמורים יותר. מדובר באומה קטנה הנתונה במצור מאז הוקמה, מוקפת באוייבים השונאים אותה ומערערים על עצם זכות הקיום שלה.

"אנחנו אשמים"

קשה להשלים עם מציאות כזו. על רקע זה נולדו, בעיקר בקרב שכבות עילית אינטלקטואליות, תפיסות שאמרו כי השנאה לישראל נובעת מן ההתנהגות של ישראל ואם תשנה ישראל את התנהגותה היא תצא למרחב מן המצור של שנאה ואלימות בהם היא נתונה. מי שצריך תיקון לפי תפיסה זו, אומר לוין, אינם משטרי הרשע הערביים אלא התנהגות המדינה היהודית. עמדת החוגים האינטלקטואליים עיוורה את ממשלות ישראל לדורותיהן באמונה שהכיבוש הוא הגורם לשינאה הערבית ולרצון הערבים להשמיד את ישראל. וכך נולדו הסיסמאות של "תהליך השלום", "הקץ לכיבוש" ו"שטחים תמורת שלום". מבחינה זו אומר לוין אין הבדל בין שמעון פרס יצחק רבין ואהוד ברק.

"ערב של שחר חדש"

לוין מצביע על הסכם אוסלו כעל קו פרשת המים של האשליה העצמית הישראלית אף שהתפיסות שהביאו להסכם רווחו בישראל הרבה לפניו. הוא מצטט מנהיגים ישראליים שראו בהסכם ערב של שחר חדש. שולמית אלוני הכריזה שלא יהיו עוד אבות ואמהות שכולים ההולכים אחרי ארונות ילדיהם הנהרגים במלחמות. עמוס עוז הכריז בשכנוע עצמי גמור שהמוות לא יארוב עוד לפתחנו. וכל השמחה הזו היתה מפני שערפאת הכריז, ולא בפעם הראשונה, כי לא יהיה עוד טרור וכי לישראל יש זכות קיום.

"מלחמות אוסלו"

האינתיפאדה הראשונה והשניה, שלוין מכנה אותן "מלחמות אוסלו" לא הביאו לשינוי בסיסי בעמדה הישראלית כפי שבאה לביטוי בשיח הציבורי של האינטלקטואלים. לוין מדגיש במיוחד את העובדה שאנשי הרוח השמאלנים (הוא לא משתמש בביטוי הזה) של ישראל נוקטים עמדה דומה לזו של אנשי שמאל רדיקאליים בארצות הברית. אך בעוד שבאמריקה השפעתם של אלו מוגבלת לתחומי הקמפוסים בישראל יש להלכי הרוח הללו השפעה גדולה על מקבלי ההחלטות הפוליטיים.

הוא מצטט את דברי צ'רצ'יל שאמר: "צ'מברלין עמד בפני החלטה בין כניעה לבין מלחמה הוא בחר בכניעה וקיבל גם מלחמה".

" ההכנה המנטלית… נועדה לתת לכם את הכלים לפקד על משימת ההינתקות… בהינתקות יהיו המפקדים לפנים, יובילו ויפקדו על חייליהם תוך שהם נותנים דוגמה אישית בראש הכוח ובמוקדי החיכוך… הכנת הכוחות למשימת ההינתקות בנויה על הכנה מנטלית שנועדה להכין את החיילים באופן מנטלי ורגשי לפינוי ובמקביל הכנה פיסית שנועדה לתרגל את החיילים למשימותיהם בהינתקות… משימת ההינתקות דורשת מהמפקד לקיים דו- שיח פתוח וגלוי עם חייליו על תחושותיהם ולגלות פתיחות לקשיים שלהם. לאורך כל האימונים ובזמן ההינתקות נדרש מפקד להיות קשוב לפקודיו ולחוש את הלכי הרוח ביחידתו, בעיקר ע" י שיחות אישיות וקבוצתיות באופן לא פורמלי… המפקד במנהיגותו צריך לגרום ליחידתו לפעול בנחישות למילוי המשימה כאיש אחד. הגיבוש תלוי ברוח היחידה והרגישות של המפקדים לקשיים על החיילים והחיילות. חשוב לתת למפקדים הזוטרים את כל הכלים לפקד על כוחותיהם. המפקד הזוטר, המ" כ והמ" מ, הינם המפתח להצלחת משימת ההינתקות… במהלך כל ההינתקות נדרש המפקד לגלות שליטה ואיפוק באופן אישי גם כאשר הוא בסיטואציה אלימה…"

(מתוך המב" ג – ערכת ההדרכה למבצעי הגרוש)

"להכין את החיילים באופן מנטלי ורגשי לפינוי". חייל שנשבר במהלך חורבן גוש קטיף פורץ בבכי. (צילום: מירי צחי)

ראה ועדה לחקירת פשעי התנתקות

ראה גם "אהוד ברח מלבנון"

מלחמת לבנון השניה וספיחיה

הדיבורים על " הפתעה" ו" איך לא ידענו" הם קישקושים * כל בר דעת הבין מה צפוי בעקבת הסכם אוסלו, הבריחה מלבנון, האינתיפאדות, חורבן גוש קטיף * אבל העם ומנהיגיו העדיפו לעצום עיניים * יש לזה הרבה שמות בתחום רפואת הנפש: הדחקה, דילוזיה, אילוזיה, השלכה , הכחשה * יש לזה גם תרופה: התפכחות

המחזאי יהושע סובול, שהיה אחד הדוברים הבולטים של השמאל הישראלי, אמר (בראיון ל"ידיעות אחרונות" : " התפכחתי" . המלחמה בלבנון גרמה לו לחזור בו מדעותיו הקודמות.

בין הדברים שאמר: " בשבועות האחרונים אני עובר חשבון דעות מאד עמוק. אני מוצא שהן היו מבוססות פעמים רבות על משאלות חסודות משאלות לבי. ציפיתי ש… ברגע שנצא מרצועת עזה למחרת הפלסטינים בעזה יכריזו על יוזמת בניה אדירה אבל פתחו בהפגזות על הישובים הישראליים בקסאמים. בעיניי זאת הצהרה שאין להם שום כוונה לבנות מדינה אלא בעצם להמשיך לעסוק בהחרבה עצמית ובהחרבה שלנו" .

 בתשובה לשאלה על עמדותיהם של במאים שמחו על המלחמה בלבנון אמר: " בעיניי זו אטימות מול המציאות . אדם שלא נותן למציאות לשנות את דעותיו מעיד שדעותיו הן הבונקר האחרון … השמאל בדרך כלל טען על עצמו שהוא שפוי ורציונאל והמעשה שלהם מעיד על ליקוי בשפיות…" .

אילולא זה היה כל כך עצוב הייתי מביע קורת רוח מכך שהמחזאי הפופולארי חוזר על דברים שאמרתי לפני חמש שנים במקום זה.

במאמר שכותרתו " מקומו של השמאל על ספת הפסיכיאטר" כתבתי כי התעלמות השמאל מן המציאות ניתנת להסבר על ידי כמה מן המושגים שטבע אבי הפסיכואנליזה המודרנית, זיגמונד פרויד. אחד המושגים הללו הוא " הדחקה" המוסבר כך בספר אישיות: תאוריה ומחקר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה:

" הואיל והאורגניזם אינו יכול לשאת לאורך זמן את תחושת החרדה המכאיבה, משתמש האני במנגנוני הגנה המרגיעים אותו מפניה. פרויד הגדיר מנגנון-הגנה כאסטרטגיה הננקטת על ידי האדם כדי להגן על עצמו…מנגנוני ההגנה … מסלפים או מעוותים את המציאות…"

מנגנון הגנה אחר הוא ההכחשה, עליו נאמר:

 " ההכחשה מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון" .

 

 

אדם מאמין במשהו שאינו קשור כלל במציאות" . זיגמונד פרויד.

 יש עוד מנגנוני הגנה שבהם חוסה האדם מפני מציאות קשה. קיימת תופעה של רציונליזציה. זהו מנגנון באמצעותו האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו. יש מנגנון דומה הנקרא אינטלקטואליזציה שבו האדם מטפל בבעיה או במצב רגשי מסויים על ידי הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית שבה הוא מתעמק.

פרויד דיבר גם אל תופעה הנקראת דילוזיה שמשמעותה הזיה או אשליה. אחד ההסברים למצב זה הוא שאדם משתוקק למשהו (או חרד מפני משהו) והדבר מביא אותו להאמין במשהו שאינו קשור כלל במציאות.

כל מה שנאמר כאן על השמאל לפני שש שנים ניתן להאמר על כל עם ישראל של שנת 2006. העם ומנהיגיו ידעו על 14000 קטיושות המצטברות בלבנון. ידעו על ה" ראעד" ועל ה" שהאין" ועל ה" פאג"ר" , ועל ה" זילזאל" ועל יתר כלי המוות שסיפקה איראן לחיזבאללה באדיבות דמשק. ידעו והחליטו להתעלם.

 

ידעו הכל אבל העדיפו לעצום עיניים. טיל זלזאל – 2 איראני שנמסר לחיזבאללה. (צילום: מכון פישר למחקר אסטרטגי מיסודה של עמותת חיל האוויר)

אגם הבירבורים

מן הרגע שבו נפתחה המערכה החל מחול הבירבורים התקשורתי. העומס העצום שהמערכה הטילה על אמצעי התקשורת, והצורך למלא יממות שלמות במלל כלשהו, העלה לבמה שורה של מגישות ומגישים שמילאו את החלל בדברי הבל. חלק מהם שיחקו את התפקיד של גנרלים מומחים ותחקרו חיילים וקצינים כאילו היו שופטים בוועדת חקירה משפטית.

אנשי תקשורת ותיקים יותר, כמו עמנואל רוזן למשל, המשיכו בקו בו הם נוקטים כל ימות השנה. כל החכמה נמצאת במוחם הקודח. הם יודעים את הפתרונות האמיתיים הנעלמים מעיניהם של מדינאים ואנשי צבא.

בבוא היום כשיחולקו אותות המערכה, וביניהם האות להורדת המוראל על שם נסראללה , יהיה עודד שחר מועמד רציני לאות הגבוה ביותר.

 

באחת מתכניות " פוליטיקה" שבהגשתו הוא זימן לאולפן את העיתונאי עקיבא אלדר ואת הפרופסור שלמה זנד. עצם הזמנת שני אישים אלה כבר קבעה את המגמה: לערער על עצם צדקת המלחמה, לעורר אנטגוניזם כלפי הצמרת הצבאית, לפלצן את הפתרונות האוויליים המלווים אותנו מאז הסכם אוסלו.

עקיבא אלדר, הוא הפרשן הפוליטי של עיתון " הארץ" . העיתון שכבר ביום הראשון למלחמה קרא במאמר ראשי לכניעה טוטאלית. אלדר עצמו אינו מחמיץ אף הזדמנות לשבח את הערבים ולבקר את ישראל. אין פלא שמאמריו מצוטטים בהרחבה באמצעי תקשורת בעולם התוקפים את ישראל.

פרופסור שלמה זנד ידוע פחות ולא ברור מדוע בכלל הוזמן לדיון. פרופסור זנד הוא היסטוריון שכתב ספר " בגידת האינטלקטואלים" וכן את הספר " הקולנוע כהיסטוריה" . על ספרו זה זכה בפרס איגוד המבקרים הצרפתי, מה שהופך אותו אוטומטית לחשוד. הפילוסוף היהודי אוהד ישראל ברנר הנרי לוי ביקר בחריפות את הספר בין היתר על התייחסותו לסרט " שואה" של קלוד לנצמן. אבל העיתונות הצרפתית, המפורסמת באהדתה לישראל יצאה להגנתו של זנד.

  במאמריו ובספריו נוקט זנד עמדות של " החלשת הלאומיות הפסבדו-דתית לטובת אזרחות או אומתיות סובלנית ומגוונת" – כלומר פחות או יותר מדינת כל אזרחיה של אש" ף.

באחד ממאמריו כותב זנד שאין בכלל אומה יהודית. הסיפור על אומה שיצאה לגלות ושמרה על ייחודה אלפיים שנה הוא מיתולוגיה שיצרה הציונות.

זנד יצא להגנת מאמר שכתב עמוס שוקן ב" הארץ" שקרא " לנישואים בין צעירים ישראלים, יהודים כערבים, לבין צעירים מן המדינות השכנות" .

מה אפשר לצפות מאדם עם השקפות כאלה, המקבל במה בפני אומה שמחצית יושבת במקלטים ובניה מקיזים את דמם על קיומנו?

עדכון אפריל 2013

בינתיים פרסם שלמה זנד שני ספרים – איך הומצא העם היהודי ואיך הומצאה ארץ ישראל. אם לסכם את שני הספרים במשפט אחד: לדעת הפרופסור המלומד הן העם היהודי והן ארץ ישראל הן המצאות וירטואליות, לא היו ולא נבראו במציאות. 

עכשיו נותרה השאלה האם שלמה זנד עצמו חי במציאות או שמישהו המציא אותו.

  ================================================

ערוץ "פוקס" יותר ישראלי מישראלי

אם אני אולמרט הייתי סוגר את הערוץ הראשון ובמקומו נותן מיד רשות הפעלה לערוץ הפרו ישראלי ביותר בעולם. כוונתי לרשת האמריקנית " פוקס" . מאז החלה המלחמה אני צופה בקביעות ברשת ואני מרגיש שהיא מבטאת את עמדת ישראל טוב יותר מאש רוב הדוברים הישראליים ובוודאי יותר מכל רשתות השידור וערוצי הטלוויזיה שלנו. מראיינים שם בקביעות מומחים שאומרים דברים כדרבנות. יש שפך דם בלבנון אבל החיזבאללה אחראי לכך. ישראל נלחמת על נפשה ונלחמת את מלחמת העולם כולו נגד האיסלם המילטאנטי ונגד הטרור. המראיינים אינטליגנטים ומתמצאים בחומר. מביאים הרבה דוברים ישראליים טובים כמו ביבי נתניהו. וכשהם מביאים מרואיין ערבי הם לוחצים אותו אל הקיר כפי שבאף רשת טלוויזיה ישראלית לא עושים.

 

===================================================

קופי אנען

קופי אנען הוא האדם הנכון במקום הנכון. אף אחד ממזכירי או" ם שקדמו לו לא היה צדיק תמים. אך אנען מגלם באישיותו ובהתנהגותו את תמצית התמציות של המוסד הנקרא האומות המאוחדות. את הצביעות, השחיתות, ואת החנופה לכוחות הרשע באשר הם שם.

 

   המוסד הזה התגבש במהלך השנים לגוף המשרת את המדינות והארגונים המתועבים ביותר בעולם. או" ם החליט על הקמת מדינת ישראל אך לא נקף אצבע כדי למנוע ממדינות ערב לפלוש אליה; החליט נגד סגירת תעלת סואץ לשייט ישראלי אך לא עשה מאומה כשהמצרים צפצפו; כוח או" ם בסיני עזב את עמדותיו ערב מלחמת ששת הימים ב-67 כשהרודן המצרי גמאל עבדול נאצר רק השתעל לעברם.

או" ם החליט גם החלטות אינספור נגד המדינה שהמתועבת בהן היתה ההחלטה שמדינת ישראל גזענית. או" ם החליט גם ש" ישראל אינה שוחרת שלום" (אחרי החלת החוק הישראלי בגולן). מוסדות או" ם השתתפו בעלילה של הפלתשינאים כי ישראל מרעילה ילדות פלשתיניות כדי לעקר אותן. ועוד ועוד.

תקופת אנען הצטיינה במאמצים אינסופיים להגן על סאדאם חוסיין, תוך גריפת ריווחי ענק מהסדרי העברת סיוע הומניטארי לעיראק. בתקופתו ארעו כמה ממעשי הטבח הנוראים ביותר בהיסטוריה, כמו הטבח ברואנדה. כוח יוניפיל שעד למלחמה הנוכחית אמור היה לשמור על גבולנו הצפוני משתף פעולה עם חיזבאללה עד עצם ימים אלה.

אחרי כל הניסיון שלנו עם או"ם לצפות שהוא ישלח לכאן כוח בינלאומי להגן עלינו נשמע כמו בדיחה מקאברית.

========================================================

אהוד ברק – ברלה ברלה צא החוצה

 

כשהיינו ילדים לא היתה הארץ מכוסה שלמת בטון ומלט כבימינו. המרחק בין בית לבית, גם בערים הגדולות, היה גדול. ובין הבתים היתה צמחיית פרא, קוצים, יבליות ובעלי חיים למיניהם. בין היתר רחשה הארץ חלזונות (קראנו להם שבלולים). אלה בעלי חיים קטנים, רכיכות, הסגורים בתוך קונכיה נוקשה. הם היו קבורים באדמה בימי הקיץ והיו עולים אל פני השטח בבוא הגשמים. היינו אוספים אותם הביתה ומנסים לשכנע אותם לצאת מקונכיותיהם. הדרך היתה לקרוא להם שוב ושוב: " ברלה ברלה צא החוצה" . יש שהיו מוסיפים " אבא ואמא יקנו לך עוגה" . לפעמים זה עזר והיצורים הריריים והמגעילים הללו היו מציצים החוצה.

זכרון ילדות זה עלה בי נוכח העלמותו-האלמותו של אהוד ברק. ברק ברק אולי תצא החוצה ותתגלה לעינינו. אבא ואמא לא יתנו לך עוגה אבל ישאלו אותך איפה ההבטחות שלך שיותר לא יישפך דם בלבנון.

===========================================================

חוצפה צרפתית

אסור שאף חייל צרפתי אחד יגיע לגבול ישראל במסגרת כוח בינלאומי, אם בכלל יוקם כוח כזה. אי אפשר לשכוח לצרפת את בגידותיה בישראל ובמערב בדור הזה ובמיוחד אסור לשכוח את חלקה בשואה. ממשלת וישי שיתפה פעולה בהתלהבות עם תכניות ההשמדה הנאציות וסייעה בפועל לרציחתם של 77 אלף יהודי צרפת.

" צרפת החופשית" של דה גול יצרה את הרושם כאילו ממשלת וישי היתה ממשלת בוגדים שפעלה בניגוד לעמדת העם הצרפתי. אך מסמכים שנחשפו במהלך השנים גילו שהעם הצרפתי היה שותף נלהב למלאכת הגרוש וההשמדה.

יותר מזה. בספר על נפילת ברלין, פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור (" נפילת ברלין" בהוצאת יבנה) אני קורא כי צרפתים רבים התנדבו ליחידות ס.ס. הנאציות והשתתפו בלחימה הן בחזית המזרחית והן בהגנה על גרמניה ערב תבוסתה.

אחד ממתנדבי הס.ס. הצרפתיים, אז"ן ונלו שמו, זכה בעיטור האבירות, עיטור גבורה גבוה אחד משני העיטורים האחרונים שהעניק השלטון הנאצי לפני גסיסתו.

==========================================================

חוצפה בריטית

בשבוע שעבר התקיים במרכז מורשת בגין בירושלים כנס לציון מלאות 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד. לרגל האירוע החליטה עיריית ירושלים להציב על הבניין שלט ובו תואר האירוע. בשלט נאמר בין היתר כי לוחמי אצ" ל הזהירו מראש על הפיצוץ הצפוי, כדי למנוע קרבנות בנפש. אך : " מסיבה כלשהי לא פינו הבריטים את הבניין וכתוצאה מכך נהרגו למרבה הצער 91 אנשים" . כמו כן צויין כי בחילופי האש שהיו נהרג לוחם אצ" ל אהרון אברמוביץ הי" ד.

בעקבות ההחלטה להציב את השלט קיבלה עיריית ירושלים מכתב מן השגרירות הבריטית בישראל בו נאמר בין היתר: " אנו דורשים להסיר את השלט במהירות האפשרית" .

העיריה התקפלה והוצב שלט מתוקן בו נשמט שמו של לוחם אצ" ל שנפל בפעולה וכן הושמטה אחריות הבריטים לאי פינוי המלון.

הייתי מציע לעיריית ירושלים להסיר לגמרי את השלט המתוקן ולתלות במקומו שלט שבו ייאמר:

" רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף

ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם הגיע הזמן שהגזע המתועב הזה יידע מה שאנו חושבים עליו זהו עם מתועב" .

==================================================================

על החתום גנראל אוולין בארקר.

גנרל ברקר היה מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל. את המכתב כתב למאהבת הערביה שלו קאתי אנטוניוס. היא היתה בתו של ד" ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור. המכתבים של הגנרל נפלו בידי כוח ישראלי והציטוט שלמעלה לקוח מאחד מהם.

 

 

 

=======================================================

חוצפה גרמנית

הועבר לקישור הבא

 

 

 

הריץ את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה את משה קצב לנשיאות (צילום: זאב גלילי)

האסטרטגים השוטפים את מוחותינו ומפעילים את הרפלקס המותנה שלנו יכולים לעשות כמעט הכל * השאלה אם לא הגיעו לגבול, ואם אין בכל זאת הבדל בין ציבור בוחרים לכלבי פבלוב

בראש ממשלת ישראל עומד אדם בן 78, שעבר אירוע מוחי אשר הותיר כתם במוחו. הוא עובר צנתור לתיקון חור בליבו. הוא סובל מעיוורון באחת מעיניו, משקלו כנראה מעל 150 קילו והוא סובל מעוד בעיות בריאות, שהוסתרו או טושטשו.

האם אדם כזה מסוגל לעמוד בראש המדינה ארבע שנים נוספות? האם יוכל להכריע הכרעות גורליות הצפויות למדינה בתקופה זו?

לכאורה הבוחר הישראלי הוא שיכריע בשאלה. טעות. מי שיכריע הם האסטרטגים שיריצו את מסע הבחירות של שרון.

הרפלקס של פבלוב

לצידם של אסטרטגים אלה יעמוד בן ברית רב עוצמה, קוראים לו " הרפלקס המותנה" של פבלוב.

איוואן פטרוביץ' פבלוב (1849-1936), פיסיולוג רוסי, זכה בפרס נובל (1907) על גילוי " הרפלקס המותנה" . פבלוב מצא כי בעת שכלב רואה או מריח מזון נוצרת בגופו תגובה הגורמת להפרשת מיצי עיכול. בעת שהגיש פבלוב את המזון לכלב הוא גם השמיע צלצול של פעמון. לאחר מכן ניסה והשמיע את צלצול הפעמון, בלי להגיש מזון. נתברר כי הצלצול גרם להפרשת מיצי כיבה, אף שלא היה אוכל בסביבה. תגובה זו, אותה כינה פבלוב " רפלקס מותנה" , נתגלתה כבעלת חשיבות רבה, מעבר לתחום הפיסיולוגי. היא מסבירה הרבה מן ההתנהגות האנושית.

ניסוי הכלב של פאבלוב

איוואן פטרוביץ' פבלוב

הרפלקסים שלנו

לא נעים להגיד אבל רבים מאתנו מגיבים בדיוק כמו הכלב של פבלוב. אנו שומעים איזה צלצול (" שרון יביא שלום" , " פרס יחלק את ירושלים" ) המעורר בנו את הרפלקס המותנה, ואנו משלשלים את הפתק הנכון לקלפי.

האנשים היודעים לעורר בנו את הרפלקס הזה הם האסטרטגים.

הם ממציאים את הסיסמאות ואת התנהלות המועמדים. על פיהם יישק דבר.

האסטרטגים מתייחסים אל ציבור הבוחרים כאל אוסף גלמים. (רק ביידיש יש ביטוי הולם. " עוילם גוילם" שפרושו המילולי " עולם גולם" , אבל משמעותו שהמון אנשים פועלים לרוב באורח לא רציונאלי).

איך פועל אסטרטג

קיימתי בשעתו כמה שיחות עם מוטי מורל, שהוא אולי האסטרטג מספר 1 של המדינה. שאלתי אותו מה סוד הצלחתו.

למוטי מורל, יליד תל אביב בן 53, יש קבלות להצלחות האסטרטגיות שלו. הוא ניהל את המערכות שהביאו את רבין ואת נתניהו לראשות הממשלה, את המערכה לבחירת משה קצב לנשיאות ואת הקמפיין שהביא להצלחת " ישראל בעליה" .

הצלחתו הגדולה ביותר אולי הייתה בהובלת ביבי לניצחון על פרס. הבחירות התקיימו אז בצל רצח רבין. כל האצבעות המאשימות הופנו כלפי נתניהו, שהיה מנודה בעם ואפילו במפלגתו. פרס הוביל בהפרש של עשרות אחוזים.

הסיסמא " פרס יחלק את ירושלים" שינתה בבת אחת את פני המערכה. פתאום כבר לא דיברו על רצח רבין אלא אם ירושלים תחולק או לא.

מוטי מורל מתייחס לעבודתו כאל מקצוע שהוא חלק חיוני של המערכת הדמוקרטית. וכבעל מקצוע נתן את שרותיו למפלגות ולתנועות שאין לו הזדהות אידיאולוגית עמם.

מה קרה לפרץ

יוצאת דופן היא התייחסותו לעמיר פרץ. אני יכול להעיד שזמן רב לפני המפץ הכפול – של שרון ושל פרץ – הוא צפה את קריסת הליכוד וראה בפרץ כוח עולה, שישנה את מעמדה של תנועת העבודה בקרב השכבות שהצביעו באורח מסורתי לליכוד. מתוך הזדהות עם תפיסתו החברתית של פרץ הוא סייע בהתנדבות לבחירתו לראשות מפלגת העבודה ותרם תרומה חשובה להצלחה האדירה של פרץ בסקרים מיד אחרי בחירתו. יועציו של פרץ מתקופת ההסתדרות לא כל כך אהבו את מעורבותו של מורל וסילקו אותו מן הקמפיין. התוצאה הידרדרות מיידית של פרץ בסקרים.

משיחותיי עם מורל הבנתי כי למרות היכולת " למנפל" (זה ביטוי שלו) את המציאות יש גבולות למה שאסטרטג יכול לעשות. לא כל נחש אפשר להפוך לציפור שיר. ולא כל תיש ניתן להפוך לפרה מניבה חלב. והרושם שלי הוא שמורל לא כל כך מצטער על כך שסולק מן הקמפיין של פרץ. לא ברור אם אפשר להפוך אדם המצטייר בציבור כמנהיג פועלים ומחולל שביתות לדמות בשלה להנהגת המדינה. גם אסטרטג איננו כל יכול.

גבולותיו של שרון

לשרון יש אסטרטגים מתוחכמים שיודעים את נפש בהמתם. הם אולי יצליחו להוכיח ששרון עושה דיאטה והוא כבר מתקרב לממדים של טוויגי, שלחץ הדם שלו וראייתו הם כשל טייס פ-16, הכתם במוחו הוא סתם צללית והפגם בליבו הוא מום מלידה שלא הפריע לו כל השנים להיות לוחם גדול. אפשרות אחרת היא שיסיחו בכלל את הדעת ממצב בריאותו של שרון ויתרכזו בשפם של פרץ ובאנגלית שלו.

העם הזה, המתוכנת מזה שנות דור, להיות שותף למצעד האיוולת המוליך לחורבנו, עלול להגיב ברפלקס מותנה לסיסמה הנכונה. הוא יגיר ריר ויגיד " קדימה" . אבל קיימת גם אפשרות שבכל זאת העם הזה איננו אוסף של כלבי פבלוב ויתעשת ברגע האחרון.

==============================================

סמוך לביתי בשכונת רמת שיקמה ברמת גן שוכן בית כנסת של עולי בבל. זהו בית כנסת שכונתי, שתמיד הוא מלא עד אפס מקום ולעתים אף עולה על גדותיו לחצר הסמוכה שבה עזרת נשים. יש בו פעילות חברתית ותורנית ענפה – שעורים, בר מצוות, ליווי כלות בתופים ומחולות למקווה ועוד.

איני מעולי בבל (לצערי) אבל אני נהנה לעבור ליד בית הכנסת ולעצור לרגע לשמוע מתוכו את הנעימות היפות. לעתים אני מצטרף למניין כי הנוסח והפיוטים – במיוחד אלו של החגים והימים הנוראים – אהובים עלי מאד. אני גם אוהב את התפילה הנאמרת בקול רם וברור מפי שליח הציבור, שאינו מדלג על אף מילה. על המקום שורה אווירה, שבעיני היא קסומה – קהילה המשמרת מסורת אבות מימי יוצרי התלמוד שממימיו אנו שותים. המתפללים הם תערובת של תושבים ותיקים וחדשים של האזור. פעם שכנה כאן מעברה. לאחר מכן היא הפכה לשכונת עוני עם פשיעה וסמים ודלות. הדור השני והשלישי כבר שיקם רבים מן הבתים והסתדר בחיים.

חכמי ורבני בגדד במאה התשע עשרה

חלק גדול מן השכונה נבנה מחדש בבתי מידות מודרניים. המתפללים הם מדגם מייצג של עם ישראל – תערובת של מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים, רוקחים, בעלי מלאכה זעירים ופועלים פשוטים. מספר הצעירים רב, לעומת בתי כנסת אשכנזיים שבאזור. הדתיות גם היא אופיינית לעם ישראל – מן המקפידים בקלה כחמורה ועד ההולכים לאחר התפילה למשחק כדורגל.

מה ומי ב" קשת"

אני מספר על בית הכנסת שבשכנותי כי הוא קשור לתופעה שאני מכנה אותה פתולוגית. לא במשמעות הרפואית אלא במשמעות התרבותית והחברתית – " סטייה או חריגה מן התקין" . כוונתי לפתולוגיה של " הקשת הדמוקרטית המזרחית" . הסיבה שאני שב ודן בנושא הזה הוא ראיון שפורסם ב" הארץ" עם אחד ממייסדי הקשת, פרופסור יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון.

אגדה לפסח נוסח יהודי בגדד

הקשת המזרחית נוסדה בשנת 1996 כתנועה חוץ פרלמנטרית של אנשי רוח ואקדמאים יוצאי ארצות ערב. הם הגדירו את מטרתה: להשפיע על סדר היום הציבורי " ולהביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה" . המטרה העיקרית שסומנה הייתה חיובית: לתקן את העוול והקיפוח שנגרם ליוצאי מדינות ערב בתחום הכלכלי והתרבותי. במהלך השנים זכתה התנועה לכמה הישגים, שהבולט בהם הוא החלטת בג" ץ בעניין הפשרת קרקעות הקיבוצים.

במרוצת השנים התפתחה הקשת לתנועה אנטי ציונית.

" בלי ציביון יהודי"

עתה בא פרופסור יוסי והולך צעד אחד נוסף. ואלה עיקרי רעיונותיו, בראיון ל" הארץ" :

· לבטל את חוק השבות

· לאפשר את זכות השיבה לרבבות פליטים פלשתינאים " על בסיס אמנת ז"נבה" .

· אוטונומיה תרבותית ל"פלסטינים הישראלים" (כלומר יוצאי  עדות המזרח)

· לאחד את הצפירה ביום הזיכרון עם יום האבל הפלסטיני על הנאכבה.

· הצביון היהודי של המדינה לא יהיה אכסקלוסיבי. לא איסור תחבורה ציבורית בשבת. ביום כיפור לא תהיה כפיה על אדרחים בחסות החוק.

מוצר של הציונות

להגנתה של התפיסה הפתולוגית הזו אני יכול לומר שהיא בעצם פועל יוצא של הפתולוגיה הציונית-חילונית. המהפכה הציונית קמה על בסיס של מרד במסורת היהודית בחזקת " עולם ישן עד יסוד נחריבה" . המטרה הייתה להקים חברה על בסיס של אתוס חדש, חילוני לגמרי. המהפכה הזו פעלה למחיקת השורשים היהודיים של כל עדות ישראל והטילה את כולם לתוך כור ההיתוך הארצישראלי. הממסד הציוני קיפח את יוצאי ארצות האיסלם בתחום הכלכלי. אך בתחום מחיקת השורשים היהודיים היה שיוויון גמור בין " אשכנזים" ל" ספרדים" . היידיש אף נרדפה יותר משפות הז"ארגון היהודיות של יוצאי המזרח.

המהפכה הציונית נחלה הצלחה עצומה בהקמת מדינה. היא נכשלה כישלון טוטאלי במחיקת השורשים היהודיים. הרוב המכריע של העם היושב בישראל שומר על זהותו היהודית: החרדים, יוצאי ארצות האיסלם, הדתיים לאומיים, והמסורתיים לגווניהם וגם אלה הרואים עצמם חילוניים. יש חזרה בהיקף אדיר לשורשים: חזרה בתשובה, חוגי לימוד תלמוד, לימודי יידיש ולאדינו, סיורי שורשים באירופה ובצפון אפריקה ועוד.

יש שני ציבורים קטנטנים שממשיכים להחזיק באתוס הציוני-חילוני אף שהפכו לפוסטציונים ופוסט יהודים. אלה הם שרידיו ויוצאי חלציו של השמאל הציוני, יוצאי מפ" ם וקיבוצי השומר הצעיר ולצידם יהודים מזרחיים שהתקדמו בסולם החברתי. ההסבר לאידיאולוגיה שהקשת המזרחית מבטאת אותה פשוט למדי. מדובר בקבוצה של אנשים שסבלו מן העמדה הנחותה שהמדינה הציונית הקצתה לאבותיהם. השאיפה שלהם הייתה להתקדם בסולם החברתי לעבר האליטות האשכנזיות – בעיקר באקדמיה. להידמות ככל האפשר לאליטות השליטות המדכאות. ללכת לבית הכנסת כמו זה שבשכונה שלי לא נשמע טוב בחברה שיוסי יונה רוצה להידמות אליה. הוא רוצה להיות יוסי ביילין.

פיוט לראש השנה

שפל רוח שפל ברך וקומה

אקדמך ברוב פחד ואימה

לפניך אני נחשב בעיני

כתולעת קטנה באדמה

מלוא העולם אשר אין קץ לגדלו

הכמוני יהללך ובמה

הדרך לא יכילון מלאכי רום

ועל אחת אני כמה וכמה

הטיבות והגדלת חסדים

לך תגדיל להודות כל נשמה

(נאמר בבתי הכנסת של קהילות בבל. המחבר ר" שלמה אבן גבירול)

==========================================

מלחמת קדש המושמצת

עבר לפוסט סמוך

=======================================

הזיכרון הסלקטיבי של אליעזר פישמן

 

עבר לקישור הבא

=============================================

חני נחמיאס חומלת על בעלי חיים

עבר לפוסט הבא

---

 

זמן קצר לאחר חורבן גוש קטיף נערכה סעודה חגיגית באחת מיחידות חיל האוויר. השתתפו בה חיילים וקצינים, שנטלו חלק במבצע המפואר של גרוש יהודים מאדמתם וחורבן ישוביהם. מבצע שמכנים אותו משום מה "התנתקות".

מסמר הערב היה חלוקת מדליה מיוחדת עליה נחרת: " בהוקרה על רגישותך ונחישותך – מחלקת חימוש ואוויוניקה" . על המדליה חתומה מחלקת חימוש ואוויוניקה.

האם מפקד חיל האוויר לשעבר ורמטכ"ל הגרוש דן חלוץ, בעל זכות היוצרים של הביטוי המקומם "ברגישות ובנחישות" ידע על היוזמה?

בשעתו דחה חלוץ בתוקף הצעה (של השר סנה) לחלק אות למשתתפי החורבן. האם זו יוזמה מקומית של אחת מיחידות חיל האוויר? אבל מחלקת חימוש ואוויוניקה היא חלק ממטה חיל האוויר.

אז מה? הרמטכ"ל לא יודע מה שנעשה בחיל האוויר שלו? למה שלא נאמין לו ?

האם הוא ידע מה נעשה במלחמת לבנון השנייה?

ראה גם: אלה השאלות שישאלו את דן חלוץ"

http://www.zeevgalili.com/?p=342

==============================================

2. " מרכז הליכוד איננו מושחת"

רעי לוי, חבר מרכז הליכוד, מהנדס תוכנה במקצועו, קבל באוזני על כך שכתבתי כאן כי מרכז הליכוד מושחת. השבוע פניתי אליו לקבלת הבהרות ואלה עיקרי דבריו:

" יש אנשים מושחתים במרכז הליכוד. אך המרכז כמוסד איננו גוף מושחת. אני אומר לך זאת כאדם שאביו היה חבר ליכוד בתקופה שבה אי אפשר היה להשיג עבודה בלי הפנקס האדום. אני עצמי חבר המרכז 15 שנה (עם הפסקה באמצע). אתה, כמו רבים אחרים, נפלת לצערי בפח שהתקשורת טמנה לציבור.

" האם רק במרכז הליכוד יש אנשים מושחתים? האם השחיתות כאן חמורה יותר מזו שבמפלגות אחרות? והעיקר: האם השחיתות הזו היא גורם מכריע בהחלטות המתקבלות במרכז? התשובות לכל השאלות הללו שלילית. ואני אומר זאת מידיעה אישית.

" שעור האנשים המושחתים במרכז הליכוד אינו עולה להערכתי על חמישה אחוזים מכלל החברים. אלה אנשים שימכרו את קולם ואת השפעתם לכל המרבה במחיר. כמחצית מחברי המרכז הם ליכודניקים טובים וישרים, אבל תלויים במפלגה לפרנסתם. אפשר להפעיל עליהם לחץ. אפשר להעניש אותם. אבל הם אינם מושחתים. יש ביניהם אנשים אמיצים מאד ששילמו מחיר אישי כבד על התנגדותם להתנתקות. מדובר באנשים שהשכלתם אינה גבוהה ואם מפטרים אותם ממקום העבודה לא בנקל ימצאו פרנסה. למרות זאת, רבים מהם ניסו לעצור את מסע ההרס של שרון ונענשו על ידי עומרי שרון. הוא פיטר אנשים ללא רחמים והביא במקומם את הנאמנים לו.

" כמחצית מחברי המרכז (ואני כולל עצמי בתוכם), אינם קשורים בשום דרך בשלטון, אינם זקוקים לו לפרנסתם, והם חופשיים בהצבעתם ובהבעת דעותיהם. אי אפשר לקנות אותם בשום מחיר. אבל אותם לא מראיינים בתקשורת.

יש הרבה יופי במרכז הליכוד. הוא מהווה חתך מייצג של עם ישראל – פרופסורים, רופאים, עורכי דין, מהנדסים בצד "עמך" פשוטי עם. יהודים נפלאים – אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים, ותיקים ועולים מרוסיה. הליכוד כולו הוא תנועה מדהימה, המהווה חתך מאפיין של עם ישראל, יותר מכל תנועה אחרת בארץ. מרכז הליכוד הוא מיקרו קוסמוס של הליכוד כולו. מרכז הליכוד הוא עם ישראל.

בשנתיים האחרונות חלה התעוררות אידיאולוגית עצומה במרכז הליכוד, במידה רבה תודות להצטרפות אנשי "מנהיגות יהודית". הם הביאו למרכז אנשים החפים מכל שיקול אינטרסנטי. הם גם

עוררו כוחות אידיאולוגיים בליכוד אשר היו רדומים משהו, וסחפו אחריהם אנשי ליכוד ותיקים ונפלאים, אוהבי עמם וארצם. אלה הנחילו לשרון תבוסה אחרי תבוסה.

כאן נכנסה התקשורת לפעולה. המטרה הייתה להגן על האתרוג, לסייע לו לקדם את תוכנית ההתנתקות ולמסמס את משאל המתפקדים. כך יצאה התקשורת במתקפה על מרכז הליכוד דווקא. סביב משאל המתפקדים הופיעו מדי ערב על מרקעי הטלוויזיה צילומים של חברי מרכז אזוקים המובלים למשפט, כאילו היו ראשי העולם התחתון.

" לחגיגה הצטרפה המערכת המשפטית, מן היועץ המשפטי ומטה. לאחר שניקתה את שרון החלה לנכס לעצמה את הליכוד כולו. פתאום יועצים משפטיים של משרדי ממשלה נותנים הוראות לפקידים שלא להעביר מינויים אלא דרכם. המינויים הפוליטיים הפכו מכשיר של המערכת המשפטית לחזק את כוחה. עוד מעט ומני מזוז וחבריו הם שיקבעו את רשימת הליכוד לכנסת.

המרכז הראשון

על הישיבה הראשונה של מרכז " חרות" , תנועת האם ממנה צמח הליכוד, מספר אחד ממשתתפיה: " ראשית היו אנשים צעירים, לא היה ביניהם כמעט ראש עטור שיבה. בישיבה הראשונה של המרכז, (העיר אחד המשתתפים) בהעיפו עין על הנוכחים: "אפילו בשבילי יש יותר מדי חאקי" (דהיינו אנשים צעירים – ז.ג.) כי זה היה סודה של "חרות". הראשונים שנהרו אליה היו בני נוער שהצטרפו אליה לא על מנת לעסוק בפוליטיקה, אלא מתוך אמונה שהתנועה צעירה ברוחה ובדרכה ותחדש בכל השטחים את פני הדברים ביישוב" . (מתוך ספרו של פרופסור יחיעם וייץ " ממחתרת לוחמת לתנועה פוליטית – הקמתה של תנועת החרות 1947-1949).

=========================================

3. מה עשה סילבן שלום כשר חוץ

מפי בכיר במשרד החוץ: אני משרת עשרות שנים במשרד ועוד לא ראיתי דבר כזה כמו שר החוץ סילבן שלום. מאז שנכנס לתפקידו לא זכיתי להיפגש עמו, למרות התפקיד הבכיר שאני ממלא. הוא לא עושה שום דבר ולא מתעניין בשום דבר פרט לקידום העצמי שלו. נוסע לחוץ לארץ בעיקר כדי להצטלם. ברגע שיש צילום הוא גומר את הביקור. בארץ הוא מקבל חברי מרכז ליכוד בחדרו מבוקר עד ערב. לא מקיים ישיבות הנהלה. הוא השר הראשון שמתערב גם במינויים של הכתבניות והנהגים.

כל יום הוא מטלפן לעשרות אנשים, בעיקר חברי מרכז ליכוד. מה שלומך סולימן ומה אני יכול לעשות בשבילך. מזמין חברי ליכוד בהמוניהם גם לאירועים ממלכתיים. זה נותן להם הרגשה טובה שהתחככו בחלונות הגבוהים.

וכמובן הארועים הפרטיים שלו. באחד מהם, שהתקיים בבית הגדול של ג"ודי, באו אלפיים איש. המשטרה הייתה צריכה לחסום את הכניסה לרחוב הצר בשכונת תל בנימין.

 גם בסידרת "בטיפול" יש פוליטיקה

מזה כמה שבועות מקרינה HOT דרמה יומית מצוינת – "בטיפול" . הדרמה מכניסה אותנו לקליניקה של הפסיכולוג (אסי דיין) כשבכל יום ניתן לנו להציץ אל תוך חייהם של המטופלים. הפסיכולוג עצמו נמצא אף הוא בטיפול-ייעוץ של פסיכולוגית ותיקה (גילה אלמגור), שכבר יצאה לגמלאות.

שתי הדמויות המרכזיות שבין המטופלים הם נעמה וידין.

נעמה (איילת זורר), אשה בת 35, מסוכסכת עם עצמה ועם בן זוגה, שונאת את עצמה, מתאהבת בפסיכולוג המטפל בה ומפנטזת שתצליח לפתות אותו.

ידין (ליאור אשכנזי), טייס גרוש, מתחבט בזהותו המינית ובבעיות הקשורות במבצע שהשתתף בו. יתר המטופלים הם: מאיה מרון, ספורטאית בת 17, המסתבכת בפרשת אהבים עם המאמן הנשוי שלה ומנסה להתאבד. בני הזוג רמי הויברגר ועלמה זק, הנמצאים בסכסוך סביב השאלה אם להביא לעולם ילד אחרי חמש שנים של טיפולי הפריה או לבצע הפלה.

אסי דיין עצמו חוזר אל גילה אלמגור, שהייתה המנחה שלו לפני שנים רבות, כשהיה פסיכולוג מתחיל. לכאורה הוא מבקש סיוע והדרכה מקצועית, אך במהלך פגישותיהם מתגלה כי הוא עצמו מסובך ביחסים רעועים עם אשתו, מתחבט בשאלת יחסיו עם נעמה ובצורך להתגבר על תשוקתו אליה. בתחושה שהוא עייף ושחוק, מקצר הליכים עם מטופליו ועושה שגיאות גורליות בטיפול בהם.

התסריטאים עושים עבודה מצוינת. השיח בין הפסיכולוג והמטופלים קולח, אמין, מבריק. וכך גם בין אסי דיין והמטפלת שלו. בסך הכל מאפשרת הסדרה הצצה לאיזו חתיכת ישראל כפי שהיא משתקפת מן הספה או הכורסא של הפסיכולוג. מדובר בישראל השייכת לרובד החברתי של הכותבים. ישראלים היכולים לשלם 400 שקל לכל פגישה עם פסיכולוג, ושבעיותיהם נעות סביב יחסיהם עם בני זוגם, עם ילדיהם ועם עצמם. ישראלים " המתחבטים בין אספרסו קצר וסושי ארוך" ומחליטים על קציפת פסיפלורה. כמעט ואמרנו כי סוף סוף ראינו סרט ישראלי שאיננו עוסק בכיבוש.

אך זו היתה תקוות שווא. הטייס ידין ירושלמי נותן לנו את הכיבוש, ובגדול.

ידין, גבר גבה קומה, יפה תואר, בא אל הפסיכולוג אחרי שערך תחקיר יסודי ומצא כי הוא הטוב ביותר. הוא בוחר תמיד את הטוב ביותר מרופא שיניים ועד חשמלאי רכב. הוא לא בא לטיפול, רק להתייעצות קצרה.

ידין הטיל פצצת טונה על מטרה ברמאללה. המטרה הייתה נכונה אך היו בתוכה האנשים הלא נכונים. תריסר ילדים נהרגו והמבוקש אותו ביקשו לחסל יצא פצוע קל.

והוא ממהר להסביר בלי שנתבקש: אחרי הפצצה כזו אתה לא חוזר הביתה ומדליק CNNכדי לראות את גופות הילדים. אתה הולך לישון.

הטייס: " עכשיו אתה רוצה לשאול אם אני ישן טוב?"

פסיכולוג: " אתה ישן טוב?" .

טייס: " אני ישן מצוין. בהנחה שעשיתי מה שצריך לעשות הכי טוב שאפשר" .

פסיכולוג: " מה זה אומר הכי טוב?"

טייס: " הכי טוב זה אומר לפגוע במבנה הנכון. אם פגעת במבנה הנכון ורק היו שם האנשים הלא נכונים אז אין בעיה. אני ישן כמו תינוק… זה לא משהו שיושב לי על המצפון… ההפצצה הזו ברמאללה זה סתם עוד יום בהיסטוריה הארוכה של ידין ירושלמי" .

רק בהמשך מתבררת הסיבה לביקורו של הטייס אצל הפסיכולוג. לאחר אותה הפצצה הוא קיים משחק טניס ארוך מן הרגיל עם חבר, רופא במקצועו. הוא לקה בהתקף לב קשה שהביא אותו למוות קליני. החבר הרופא ביצע בו החייאה אשר יחד עם טיפול בחליפת הקפאה מיוחדת, השומרת על חום נמוך ומונעת קריסת מערכות הגוף, הוא חזר לחיים.

אותו חבר, רופא פעיל בארגון רופאים למען זכויות אדם בשטחים. חברי הארגון עומדים לבקר במקום בו הטיל הטייס את פצצת הטונה והוא מבקש להילוות אליהם. לפסיכולוג בא להתייעצות, לפי דרישתו של החבר.

למה הוא מבקש לבקר במקום הפיגוע?

" זה מסקרן אותי. איך זה נראה מלמטה. אין לי רגשי אשמה" .

בהמשך מסביר הטייס את פילוסופיית החיים של מקצועו. הוא לא בחר להיות טייס המקצוע בחר בו. המקצוע בוחר את הטובים ביותר והיפים ביותר. כמו שהוא בוחר בחלוצים של קבוצות כדורגל.

כאן חורג הפסיכולוג מן הגבולות הטיפול וזורק לעבר הטייס: אתה אומר שהחיים בחרו בך להיות טייס. זה מאפשר לך להוריד אחריות מעצמך ולהעביר את האחריות למפקד הטייסת ששלח אותך, או למפקד החייל. אולי אתה מסכים להיות ראש החייל של עצמך? נראה לי שאתה מאד רוצה לכפר על ההפצצה שלך.

מרגע זה הפסיק, לפחות פרק זה בסדרה, להיות יצירת אמנות והפך פמפלט פוליטי. ואם היה ספק בכך הוא ניתן בפרק של יום חמישי בו מודה אסי דיין באוזני גילה אלמגור כי הוא ממש מתעב את הטייס. ומאוחר יותר קיבל כיוון זה חיזוק עם התאבדותו של הטייס.

אמרתי כי הסדרה מציגה בצורה אמינה נתח של ישראל. אך זוהי ישראל של מחברי התסריטים והמפיקים. מאלה קשה לצפות שינסו להבין דרך ספת הפסיכולוג, למשל, את הרגשתו של מי ש" עבר דירה" מנווה דקלים לאריאל. או של מי שאשתו וילדיו נרצחו בפיגוע. הם לא יצליחו להיכנס לעורם ולשפתם של מטופלים כאלה.

סדרה מצוינת. בין היתר כי אפשר ללמוד ממנה כי המדינה כולה זקוקה לטיפול.

---