כסדום היינו? לעמורה דמינו?– לא כצעקתה

שני פסיכולוגים אמריקנים חקרו את השאלה מדוע כשמתרחש אסון מול קהל גדול, אנשים אינם ממהרים להזעיק עזרה * התוצאות המפתיעות של המחקר מלמדות כי מה שקרה אצלנו לאופנוען הגוסס בצומת אזור איננו בחזקת "לא תעמוד על דם רעך" * אבל אבי דיכטר, שישב בממשלה שהפקירה מיליון אזרחים מול ברד קטיושות, מזועזע וחוקר

ב-13 במארס 1964 ארע בניו יורק מעשה רצח, שזיעזע את אמריקה – ארץ שהרציחות בה הם מעשים של יום יום. הנרצחת היתה קיטי ג'נוביז (KITTY GENOVESE), בת 29 ממוצא איטלקי, מנהלת באר בשדרה ה-11. ביום הרצח חזרה לדירתה שבקווינס בשעה 3.20 לפנות בוקר. היא החנתה את מכוניתה במגרש החניה של תחנת הרכבת הסמוכה לביתה.

kiti-genovez1

כולם ראו ושמעו, איש לא דיווח. נרצחת קטי ג'נוביז.

היא חשה כנראה שמישהו אורב לה. במקום ללכת בדרך הקצרה לביתה היא רצה במהירות לכיוון שדרה רחבה ומוארת, לא הרחק מביתה. נתברר כי מישהו אכן ארב לה, דלק אחריה והשיגה.

"הוא דוקר אותי"

אחד מדיירי הסביבה, מילטון האץ', הבחין במנוסתה מבעד לחלון, ראה את האיש שרדף אחריה ושמע אותה צועקת: "הצילו אותי, הו אלוהים הוא דוקר אותי". מילטון האץ' צעק לעבר הרוצח: "עזוב אותה". למשמע צעקותיו וצעקותיה של הצעירה נדלקו אורות בדירות שמסביב ומתוכן הציצו דיירים. קטי הצליחה להחלץ תחילה מן התוקף ורצה במעלה הרחוב. אך היא לא הספיקה להרחיק אלא כמה עשרות צעדים עד שזה השיג אותה והמשיך לדקור אותה. אז שמעו השכנים את קריאותיה: "אני הולכת למות, אני הולכת למות". היא הצליחה להיחלץ שוב מן התוקף, הגיעה לכניסה של אחד הבתים ונכנסה לתוכו. הרוצח רדף אחריה גם לכאן וסיים את מלאכתו.

לכאורה סיפור רצח כמעט שיגרתי, מעשה של יום יום. (בשנת 2004 היו, לפי סוכנות איי.פי, 16137 מעשי רצח בארצות הברית. בניו יורק היו 579 מעשי רצח לפי יו.אס.טודיי. מספרים אלה כוללים גם מעשי רצח "צודקים" תוך כדי התגוננות). ברגיל לא זוכה רצח כזה ליותר משורות ספורות בעמודי הכרוניקה של העיתונים הגדולים. העיתונים הצהובים לעתים נותנים סיפור כזה בהרחבה בעמודים החיצוניים, אם יש משהו יוצא דופן מאחוריו.

"המשקיף מן הצד"

מה שייחד את הרצח הזה שהפך אותו למושג בתחום הפסיכולוגיה החברתית (תופעת "המשקיף מן הצד"(Bystander effect) היא העובדה שלא פחות מ-38 אנשים צפו ברצח בעת שהתרחש. איש מהם לא ניסה לחוש לעזרתה של קטי. אך חמור מזה: איש מהם לא טרח להרים טלפון ולהזעיק את המשטרה. רק 35 דקות מאז נשמעה הצעקה הראשונה של קטי הרים מישהו טלפון וניידת משטרה הגיעה למקום תוך שתי דקות.

מי שעורר את הפרשה והסעיר את דעת הקהל האמריקנית היתה כותרת ענק בעמוד הראשון של העיתון רב היוקרה "ניו יורק טיימס". בכותרת נאמר: "39 עדי ראיה לרצח לא קראו למשטרה".

מה קרה בצומת

לא הבאתי את הסיפור העצוב על רצח קיטי ג'נוביז כדי לדון בבעיות הפשיעה של ארצות הברית. נזכרתי בסיפור הזה בעקבות התאונה שהיתה בצומת אזור לפני שבועיים. רוכב אופנוע, משה חי ישראלי, בן 62 מחולון, שנכנס לצומת, התנגש במערבל בטון, נפגע קשה ונשאר שרוע על הכביש – לא ברור אם נהרג במקום או היה במצב גסיסה. גופתו של הרוכב היתה שרועה על הכביש והמצלמה שבצומת תיעדה לא פחות מ-31 מכוניות שעברו במקום משך כשתי דקות מבלי שאיש מנהגיהן עצר בניסיון להגיש עזרה. לאחר 3 דקות הגיעה שיחת טלפון ראשונה למד"א.

place-of-collision11

צומת התאונה. מאות מכוניות ראו פצוע איש לא עצר. האמנם סדום?

מיד נמצאו סוציולוגים, מלומדים שניתחו את התופעה של הישראלים העוברים על "לא תעמוד על דם רעך", והסבירו שהפכנו להיות חברה שאיבדה את החמלה, הסולידריות והנכונות לעזור לזולת. השר לבטחון פנים, אבי דיכטר,  מיהר להגיע לצומת ולהכריז "עד אנה אנו באים? עד אנה נושאת אותנו האטימות וחוסר הרגישות?" . הוא הורה לנסות ולאתר את נהגי המכוניות שחלפו בצומת ולא עצרו להגיש עזרה.

דבריו של דיכטר היו מקוממים. דיכטר הוא האיש שתפקידו למנוע תאונות כאלה. הוא האיש שישב בממשלה כשמיליון אזרחים ישבו במקלטים תחת ברד קטיושות בלי שאיש בממשלה נקף אצבע למענם (בעוד אזרחים רבים חשו לאזור בהתנדבות וסייעו לתושבים). מן האיש הזה לא היינו רוצים לשמוע הטפות מוסר.

כשקראתי את הידיעה הזדעזעתי כמו רבים אחרים וחשבתי לכתוב מאמר שעיקרו: הפכנו להיות כאנשי סדום ועמורה.

moshe-israeli

קרבן התאונה משה ישראלי

מדוע הופקרה קיטי

ואז התקשר אלי ידידי הדוקטור לפסיכולוגיה ואמר לי: אל נא באפך. לא הפכנו להיות כסדום ועמורה ויש מחקרים רציניים מאד שיש בהם כדי להסביר את התופעה הזו. המחקרים הללו נערכו בעקבות פרשת רציחתה של קיטי ג'נוביז, שבה התנהגות עדי הראיה לרצח היתה לכאורה חמורה פי כמה ממה שקרה בצומת אזור.

הסערה שעוררה בארצות הברית רציחתה של קיטי ג'נוביז הניעה שני פסיכולוגים אמריקנים לחקור את התופעה. השניים הם ג'ון דארלי מאוניברסיטת פרינסטון (John Darley) וביב לייטן (Bibb Latane) מהאוניברסיטה של מדינת אוהיו. לאחר ארבע שנות מחקר הגיעו למסקנה שניתן להסביר את התופעות הללו של כאילו אדישות אנשים לסבל הזולת והעדר יוזמה להזעיק עזרה. התופעות האלה, הסיקו החוקרים, אינן מעידות מאומה על הרמה המוסרית של העדים ועל מידת רגישותם לסבל הזולת.

bib-lyten

חוקר ביב לייטן

למה לא מגיבים

ואלה עיקרי מסקנותיהם.

  • התנהגות אנשים העדים לתאונה ומעשה פשע בלי שיגיבו מוגדרת כ"אפקט הצופה מן הצד" – bystander effect.
  • האפקט הזה אופייני בעיקר לנסיבות בהן יש הרבה צופים בארוע. הוא נדיר מאד או לא קיים במקרים בהם יש רק עד אחד או שניים לארוע. ההסבר לתופעה הוא מורכב ומבוסס על שני מושגים:
  • פיזור אחריות. כשיש צופים רבים בארוע כולם חושבים שמישהו אחר יטפל בכך, או מישהו כבר עשה זאת. לכן, אם אתה רופא במטוס בו אחד הנוסעים קיבל התקף לב אתה תרוץ לעזור לו. כי אין כאן פיזור אחריות. מאידך, אם אתה רופא כללי בכנס של קרדיולוגים ומישהו בחבורה מקבל התקף, אתה תיטה פחות לעזור לו.
  • "בורות פלורליסטית". על מנת להגיש עזרה צריכים אנשים להבין את הסיטואציה בתוכה הם נמצאים; להחליט האם עזרתם נדרשת ולהחליט מה צריך לעשות בדיוק. בסיטואציה בה יש ממד של עמימות וישנם צופים רבים לארוע, אנשים נסמכים האחד על השני על מנת להבין את המתרחש, ומה הם נדרשים לעשות. בדרך כלל כל אחד מביט על השני וכשהוא רואה שהשני לא פועל הוא נוטה לפרש את הסיטואציה לקולא. כאן משתמשים במושג "בורות פלורליסטית". ידוע שבכל מיני סיטואציות של ארוע חרום, קורה שאדם אחד מפעיל את כל הקהל בזה שהוא צועק למשל: "פיגוע", "שריפה", "שכבו על הרצפה" או "רוצו לדלת".
  • פרושים שונים לארוע. אם אדם שרוע באמצע המדרכה, הדבר יכול להתפרש בכל מיני אופנים, הוא התעלף, הוא שיכור, הוא מסומם, הוא ניצב בסרט, וכו'. הוא הדין באדם השוכב ערום על שפת הים. האם זה נודיסט שמשתזף,או גופה שנפלטה. ידוע ממחקרים שאם אחד ניגש לעזור יבואו אחרים. אם אף אחד לא ניגש – אנשים ישאירו את האדם שרוע.
  • המסקנה ממחקרים אלה היא שבמקום לזעוק כנגד רוע ליבם של אנשים, עדיף ללמד אותם על התופעה. ברגע שאנשים לומדים, הם מגיבים כנדרש.

jone-darlid79f

חוקר ג'ןן דרלי

איך נחקרה התופעה

איך הגיעו החוקרים למסקנות מפליגות כאלה?

כמה דוגמאות ימחישו.
בניסוי אחד הושיבו סטודנט בחדר סגור כשהוא סבור שהוא משתתף בדיון עם סטודנטים רבים אחרים (עמם הוא קשור רק דרך אוזניות ומיקרופון). בפועל היה רק נבדק אחד וכל היתר היו קולות מתוך קלטות. בשלב מסויים השמיעו עורכי המחקר קלטת ובה אחד המשתתפים קורא לעזרה. הסטודנט הנחקר חיכה 6 דקות עד שיצא להזעיק עזרה והתופעה חזרה על עצמה שוב ושוב משום שעקרון פיזור האחריות חל עליו. מאידך בניסויים בהם היו רק שני משתתפים שאחד השמיע קריאות מצוקה יצא חברו מיד להזעיק עזרה.

בניסוי אחר העמידו סולם וסייד המסייד תיקרה בכניסה לחדר הניסוי. במהלך הניסוי שמע הסטודנט קול נפילה של סולם. כשנפילת הסולם לוותה בקריאות לעזרה של הסייד המדומה יצאו לעזרתו 78 אחוז מן הנבדקים. אם נפילת הסולם לא לוותה בקריאות לעזרה יצאו רק 42 אחוז מן הנבדקים.

סטודנט חבוש בגבס הסתובב בקמפוס ולפתע נפלו ספרים מידיו. מייד ניגשו אליו 80 אחוז מן הסמוכים אליו לסייע לו. אבל אם באותה עת היתה מכסחת דשא שהרעישה והסיטה את תשומת הלב מספר הניגשים לעזור לו היה קטן יותר.

הצופה לעתים שואל עצמו אם הוא יכול להועיל לנפגע. קרוב לודאי שאדם שעבר קורס החיאה במד"א או בצבא יגש מייד לפצוע. אדם שלא עבר קורס כזה יירתע מחשש שיגרום נזק.

רוכב קטנוע עצר

עם סיום כתיבת מאמר זה קראתי באיזה מקום שצופה חד עיין שצפה בקלטת התאונה הבחין ברוכב קטנוע שעצר באי תנועה כנראה כדי להגיש עזרה – 52 שניות לאחר קרות התאונה. דקה ו-31 שניות לאחר התאונה נראו עוד שני אנשים הניגשים אל הנפגע.
אם לסכם: אנחנו בהחלט לא סדום ואנו אולי טובים בהרבה מן האמריקנים. והשר דיכטר מוטב שיעסוק בחיפוש אחר עשרות רוצחים המהלכים עדיין חופשי ויעקור את השחיתות מן המשטרה.
(פרטים על המחקר שנערך בארצות הברית ניתן למצוא בנקל באמצעות גוגל על פי השמות המופיעים בכתבה. יש גם דיון נרחב בנושא בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה יחידה 6 בעריכת פרופסור בינת מרום).

ראה גם מה קרה בנעלין

פורסם בקטגוריה פסיכולוגיה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.