ארץ ישראל זקוקה בדחיפות לקופירייטר חדש. ייתכן שגורלינו יוכרע מכוחה של סיסמה- מוצלחת או כושלת.  

אינני מתכוון דווקא להתבטאות האומללה ש"ברק לא הפנים את רצח רבין". מנסחי אמירה זו התכוונו מן הסתם להגיד כי כשם שרצח רבין גרם לטראומה קשה ולקרע בעם, כך עלול להיות כתוצאה מטרנספר של רבבות מתיישבים מישובי יש"ע.סיסמה טובה – כמו בדיחה טובה – לא צריך להסביר. אם צריך להסביר אתה בצרות. במקרה האמור הבינו השומעים – חלקם בתמימותחלקם בהשפעת פרשנות זדונית כי מאחורי האמירה הזו מסתתר איום לבצע רצח נוסף.

אני מתכוון לסיסמה "אחים לא מפקירים" המתנוססת בראש חוצות. כאן לא מדובר באיזו התבטאות חולפת (שברוב סיכלות נוסחה על נייר והגיעה לידי עיתונאי) אלא במסעיחסי ציבור מתוכנן,שמישהו חשב עליו ומישהו השקיע בו הרבה כסף.

חבל על הכסף וחבל על הזמן.במדינת ישראל סטייל לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום, מראשיתו, מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק, היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים.מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה "תהיה אגואיסט". כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הבטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברקכככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה שתבטיח שלום, אפילו נוסח צ"מברליין, העם יאכל את זה.

לכן, אם תשאלו אותי אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב.קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. מפת ארץ ישראל השלמה לטעמם. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו בשנת  1948.

 יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל. אוניברסיטת תל-אביב שבת על הכפר הערבי שייך מוניס וצומת אבן גבירול ארלוזורוב זה הכפר סומייל, ונתניה יושבת על הכפר אום-חלד, רחובות יושבת על אדמות דוראן וכך כל ישוב כמעט בארץ הזו.

למי שחש שארץ ישראל שלו הידיעה הזו שאנו יושבים על חורבות כפרים ערביים איננה מפריעה. כי אין כמעט ישוב ערבי בארץ שאיננו יושב על ישוב עברי קדום. אין כמעט אבן בארץ הזו שלא טבועה בזעתם ובדמם של אבותינו.

====================================================================-

ערביי ירושלים אינם

רוצים את ערפאת

אחד מתושבי ירושלים המזרחית, זוהיר חמדן, גילה אומץ לב רב ויזם עצומה נגד העברת מזרח ירושלים לשלטון ערפאת. הוא הופיע בתכניתה של יעל דן ואמר דברים של טעם בעברית מצויינת.הוא אמר לערך את הדברים הבאים (אני מצטט מן הזכרון: אהוד ברק אינו יכול לדבר בשמם של תושבי ירושלים ולהחליט על גורלם. אני לא מוכן גם שגוף מבחוץ ישלוט בנו, מאה וחמישים אלף תושבי ירושלים.כל הזמן מקיימים משא ומתן על עתידנו ואיש לא שאל לדעתנו. אנו, ערביי ירושלים, יש לנו זכויות ולא נוותר על הזכויות שלנו במדינת ישראל".

זוהר חמדן לא אמר את הדברים בפרוש אך ברור לגמרי למה הוא ושכמותו מעדיפים אתהכיבוש הרודני של ישראל על פני הדמוקרטיה הנאורה נוסח ערפאת. ישראל נותנת ביטוח לאומי למשפחות מרובות ילדים, נותנת דמי אבטלה וביטוח רפואי ועוד שרותים כהנה וכהנה שבמדינת ערפאת הם בחזקת חלום שלא יתגשם.

דבריו של זוהיר חמדן לא כל כך מצאו חן בעיני המראיינת יעל דן. היא פתחה בשאלה אם לא דרוש אומץ כדי ליזום את היוזמה הזו (מי שאל את השאלה הזו? אולי הבטחון המסכל של הפלשתינאים?). ואחר כך היא שאלה אותו "האם אתה לאמתלהב לאפשרות שירושלים תהיה בירת פלסטין?" "האם אתה לא רוצה להיות אזרח המדינה הפלשתינאות?.

מדי פעם שיסעה אותו המראיינת בשאלה והוא בתקיפות רבה אמר:"את גם שואלת וגם משיבה במקומי?".

=====================================================================

העגלה הריקה של החילוניות

 

המאמר הועבר לקישור הבא

===============================================================

מי הביא לשיפור

המצב הכלכלי

שר האוצר (הזמני) בייגה שוחט, מתהלך בימים אלה בפרצוף מדושן עונג יותר מהרגיל. אילו יכול היה היה טופח לעצמו על השכם. אך כל חזותו אומרת: תראו כמה מוצלח אני.

האמת היא שיש לבייגה סיבות טובות להיות מרוצה. מזה שנים רבות לא היה המשק במצב טוב כל כך כפי שהוא בימים אלה. בוודאי שלא היה כזה בקדנציה הקודמת של בייגה, שבה המשק היה כאילו פורח, אך למעשה היתה לו אדמומיות לחיים של חולה שחפת סופני.

באותם הימים, כשבייגה הביא את המשק לעברי פי פחת, השתתפו כל הכלכלנים בתקשורת בהונאה הגדולה וסיפרו עד כמה טוב מצב המשק, תודות לתהליך השלום כאילו. רק לאחר לכתו של בייגה, כשנתברר לאיזה מצב דירדר את המשק, הודה העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר (במאמר במדור "איפה טעינו" בעין השביעית) כי בעצם ידע שמצב המשק גרוע באותם הימים אך זה היה מסובך מדי להסביר זאת לציבור.

עכשיו חוברים כל הלכלנים לספר בשבחו של המשק, אך אינם מספרים לציבור את האמת. כי כל ההשגים של תקופת בייגה-ברק הם קציר הפירות של תקופת נתניהו. כך הירידההמסתמנת באבטלה, כך הירידה באינפלציה, כך השיפור במאזן התשלומים, כך היציאה מהמיתון, הגידול המדהים בהכנסות המדינה, הגידול בייצוא ובהשקעות.

על כל אלה מגיעים השבחים לנתניהו, הממתין עדיין לגזר הדין של היועץ המשפטי. הוא צריך להחליט אם הרישום "ציפור בננה", שנמצאביומנה של שרה נתניהו, משמעותו איזה תכשיט זהב סיני יקר ערך או מתכון למעדן בננה בציפוי פרורי לחם.

על תרומתו של נתניהו למשק הישראלי שמעתי בימים אלה מפי אדם המקורב מאד לנגיד בנק ישראל היוצא, יעקב פרנקל.

באחד מביקוריו האחרונים בארץ אמר פרנקל לאיש שיחי לערך את הדברים הבאים: נתניהו היה ראש הממשלה הכלכלי הטוב ביותר מאז לוי אשכול. הוא בעל השכלה כלכלית מצויינת, הבין את הנושאים הטעונים טיפול והעיקר: נתן תמיכה אדירה במדיניות בנק ישראל.

פרנקל – הנחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בתחום הכלכלי – הגיע למסקנה שכדי לתת לכלכלת ישראל זינוק אמיתיצריך להוריד את האינפלציה לממדים אירופיים. נתניהו קיבל את התיזה הזו, שכדי ליישם אותה היה צורך בהרבה אומץ והרבה נכונות ללכת נגד הזרם שלהפופוליסטים החברתיים בנוסח דוד ומקסים לוי.היה צריך ללכת גם נגד דן מרידורשרצה להפחיד את נתניהו בתוצאות הצפויות מ"שיטת האלכסון" (גבולות הניוד של שער הדולר). נתניהו לא נרתע והמשיך בנחישות במדיניות המומלצת על ידי פרנקל.

יותר מזה: נתניהו לא התפתה להמשיך בתמיכה במפעלים כושלים שהעניקו מקומות עבודה אך הסובסידיה ששולמה להםנכנסה בעיקר לכיסיהם של היזמים. נתניהו שילם על כך מחיר פוליטי כבד כאשר ליגלגו על הבטחותיו להגדיל את מספר מקומות העבודה.

נתניהו קיצץ גם את התקציב והוא לא התפתה, אפילו ברמז, לעשות כלכלת בחירות.

את התוצאות אנו רואים עכשיו ואולי עוד נראה בשנים הקרובות, אם אהוד ברק לא יהרוס את הכל באיזו כלכלת בחירות מטורפת נוסח הסכמי השלום.

=====================================================================

עובדיה יוסף ישעיהו ליבוביץ' והשואה

מה שאמר הרב עובדיה יוסף על השואה אינו שונה בהרבה ממה שאמרו ואומרים גדולי הרבנים.אם נקלף מדברי עובדיה יוסף את ההסבר של הגלגול כאמצעי למירוק עוונות נותרה בעצם האמירה שכל הנעשה בעולמנו הוא יד ההשגחה. יש רבנים שניסו להתמודד עם השאלה הנוראית איך להסביר את יד ההשגחה הזו והיו שאמרו כי הדבר נפלא מבינתם. הרבי מסאטמרר" יואל טייטלבאוםראה בשואה עונש על החילוניות והציונות. הרבי מלובביץ" אמר כי השואה נפלאה מבינתו.

ישעיהו לייבוביץ" לא היה כידוע מאמין גדול בהתערבות ההשגחה בעולם. אך זכור לי כי פעמים רבות אמר,בהתריסו נגד הטוענים כי במלחמות ישראל נתגלו ניסים שהם יד ה",כי הכל בעולמנו הוא יד ה", גם השואה היא יד ה".

אבל כשליבוביץ" – הגורו של השמאל החילוני אמר זאת – לא יצאו בהפגנות ברחובות. לליבוביץ" מותר.

==============================================================

===============================================================

פרס סוקולוב ליודקובסקי

איזו ועדה החליטה להעניק את פרס סוקולוב לדב יודקובסקי ולחלקו באותה הזדמנות לעוד שני עיתונאים.הדבר דומה כאילו החליטה ועדת פרס קוגל להעניק את פרס עיריית חולון לאלברט אינשטיין.

 

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את "ידיעות אחרונות". ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור", כפי שנהג לומר לא פעם. מכוחה של נוסחה זו הגיע "ידיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון הזה ואין דוגמה כזו בשום ארץ מערבית.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. הוא קיבל את העבודה מקרוב משפחה שלו, יהודה מוזס, שהיה בעל העיתון. כשניסה יודקובסקי להעיר איזו הערת עריכה על אחד המאמרים שהעביר בטלפון כתב לו העורך דאז, עזריאל קרליבך, כי הוא לא מתאים לעריכה ומוטב שימלא את תפקידו כטלפוניסט.

 

 

כשהתחולל ה"פוטש" ב"ידיעיות אחרונות" וקרליבך על כל עובדי המערכת המינהלה והדפוס פרשו והקימו את "מעריב" קרא יהודה מוזס ליודקובסקי לעזרה. העיתון היה אז הסמרטוט של המדינה. ביום ה"פוטש" לא היה חומר למלא בו את העיתון ומילאו את החללים הריקים באיזה פרק תנ"ך. גם ירושלים היתה במצור ואי אפשר היה לצאת ממנה. יודקובסקי נשאר בירושלים והוציא שם עיתון שהודפס באמצעות מכונת דפוס ישנה הפועלת ללא חשמל.העיתון התל-אביבי היה עלוב ביותר. בסך הכל הודפס על שני עמודיםשבכל יום היו בגודל אחר בגלל המחסור בנייר.

יודקובסקי בא לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון. הוא עצמו לא ידע עברית ועד היום לא כתב כמעט מאומה. אך היה לו חוש גאוני בכמה תחומים. הוא ידע לאתר כשרונות ואסף עיתונאים מצויינים שהוא עמד על כשרונותיהם עוד בטרם הם ידעו על כך. כשגייס את אלי ויזל (הסופר חתן פרס נובל)ככתב "ידיעות אחרונות" בפריז היה אלי פליט שואה אלמוני.

בשנים הראשונות היתה תפוצת העיתון זעומה כל כך שהיה צורך לשלם למוכרי העיתונים (אז היו ילדים מוכרים את העיתון ברחוב) כדי שירוצו ברחובות ויקראו בקול "ידיעות אחרונות".ההכנסות ממכירות העיתון לא הספיקו לפרנסם.

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הואעצמו אינו מסוגל לעשות זאת כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמובמטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. הייתי מגדירו במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שקשה לתאר. פעם נזקקה אחת העובדות בדחיפות לסכום כסף גדול לרכישת דירה והוא הוציא שיק פרטי ונתן לה בלי להניד עפעף. אחד הכתבים הבולטים של העיתון, אילן כפיר, שלחם במלחמת יום הכיפורים כצנחן בתעלה וניצל בנס ממוות חזר מן הקרבות הישר למשרדו של יודקובסי, בטרם ראה את בני משפחתו. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גווני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. זאת בעמודי הדעות. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים.שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה.

בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר (ליתר דיוק מדי שחר), הקפיד שלא תהיה סטיה קלה כחמורה מן האמת והאוביקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות.

יודקובסקי היה העורך בפועל משנת 1949.  בתואר עורך זכה רק  בשנת 1985 והחזיק בתפקיד ארבע שנים בלבד, עד שאולץ להתפטר במסגרת מלחמות הירושה.

לא נשאר הרבה מן ה"ידיעות אחרונות" של יודקובסקי פרט לתפוצה.

אם יודקובסקי ישאל אותי הייתי מציע לו לוותר על פרס סוקולב. זה לא לכבודו.

ראה "העורך האלמוני שלהעיתון של המדינה"