התאוריה של קרל יונג על היהודים

 האם איבדנו את היכולת להאחז בקרקע

–  התיאוריה של קרל יונג
– "אפשר גם בלי החרמון"
– גם על עגבניות אפשר לוותר
– האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש
– לחזור לקופסת הקרן הקיימת

לפני זמן מה הופיעה בארצות הברית ביוגרפיה של קרל יונג, מחלוצי הפסיכואנליזה, שהיה גם בר פלוגתה של זיגמונד פרויד. יונג פיתח בין היתר תיאוריה של אל-מודע, כחלק של הנפש המורכב הן מחוויותיו האישיות של הפרט והן מן החוויות התרבותיות המשותפות לחברה אליה נולד, והעוברות מדור לדור.

היהודים איבדו את הכושר לחיים מדיניים. קרל יונג 1910

היהודים איבדו את הכושר לחיים מדיניים. קרל יונג 1910

.

לפי יונג מתגבשים בכל עם היסודות הכלל אנושיים בצורה ייחודית, לאומית או גזעית, דבר המסביר את הניגודים והמתיחויות בין העמים. יונג ראה בעליית הנאציזם בגרמניה ביטוי לתהליך -מחריד, מבהיל אך בלתי נמנע – של התגשמות היסודות הארכיטיפיים שבתרבות הגרמנית , יסודות המנוגדים מהותית לאלה של היהדות. תפיסה זו הניעה אותו למלא תפקיד מרכזי בתחום המקצועי שלו בגרמניה הנאצית ולהתעלם מכך שכל מוריו, חבריו ותלמידיו היהודים גורשו מגרמניה או נרצחו.

לגבי היהודים הגיע יונג למסקנה שאחרי אלפי שנים של חיים בלי קרקע ובלי ריבונות מדינית הם איבדו את היכולת לבסס עצמם בצורת קיום של מדינה עצמאית.

אף שרוב תלמידיו ומפרשיו של יונג היו יהודים, האשימו אותו באנטישמיות אף שהוא הסתייג בגלוי מן האנטישמיות.

לא צריך להיות אנטישמי כדי להגיע למסקנה כי העם היהודי אינו כשיר לחיים מדיניים, לקשר אל הקרקע. הרי התנועה הציונית לזרמיה השונים חתרה מראשיתה להפוך את הפירמידה של היהודי העוסק ב"לופט געשעפטן" (עסקי אוויר ביידיש). שורה של יוצרים נתנו ביטוי ליהודי הזה המעופף ונטול השורשים, החל בשלום עליכם ובתיאורי העיירה שלו וכלה בצייר מארק שאגאל שיהודיו מנותקים תדיר מהקרקע.

"אפשר גם בלי החרמון"

נדרשתי לתאוריה של קרל יונג בעיקבות דברים שכתב ב"הארץ" ד"ר אורי בר יוסף,[ הדברים נכתבו בחודש מרץ 2000] מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. במאמרו אומר הפרופסור המכובד כי ישראל יכולה להסתדר גם בלי החרמון. ויש לו המון נימוקים: החרמון לא מנע הפתעה גם במלחמת יום הכיפורים; יש אמצעים אלקטרוניים המאפשרים לוותר על כל אמצעי קרקעי ועוד נימוקים כהנה וכהנה.

 דומה כי זכות היוצרים ל"אפשר גם בלי" מגיעה לשמעון פרס, שאמר כי בעידן הטילים ארוכי הטווח אין צורך ברמת-הגולן ואין כל משמעות לעומק אסטרטגי. אחריו באה שורה ארוכה של הגיגנים בפרוטה, גנרלים של שבשבת רוח פוליטית ומומחים אסטרטגיים למיניהם.אחרי שאפשר בלי הגולן ובלי החרמון צפויים לנו עוד הרבה "אפשר בלי". אפשר בלי בקעת הירדן, אפשר בלי ההתנחלויות, אפשר בלי הגליל, אפשר גם בלי ירושלים, אפשר גם בלי הנגב, ובוודאי אפשר גם בלי מדינת ישראל.

היתה לי באחרונה שיחה עם קצין בכיר, שהראש שלו עדיין לא הורעל ב"אפשר בלי". הוא אמר לי כי כל הדיבורים הללו הם קישקוש גמור. מלחמת המפרץ הוכיחה כי גם המדינה בעלת הטכנולוגיה המפותחת ביותר בעולם, שכתשה את עיראק בטילים ובהפצצות משך שבועות ארוכים, נזקקה בסופו של דבר לשרשרות הטנקים כדי להכריע את המערכה. העובדה שניתן לשלוח אלינו טיל ממרחק מאות קילומטרים איננה מקטינה את הסכנה שאלפי טנקים סוריים יגלשו לתוך הגליל. בסיבוב הבא,אם זה יהיה מגבולות ה-6 ביוני. [היום כבר אין צבא סורי שיגלוש מהגולן. אך תארו לכם הייכן היה דעאש אם היינו מקבלים את עצותיהם של "אפשר בלי" – פברוא 2006]

אך לביטוי "אפשר גם בלי" יש משמעות עמוקה יותר מן העמדה הטקטית או האסטרטגית. הביטוי הזה מבטא אולי את העובדה שהעם היהודי בעצם איננו כשיר לחיים מדיניים על קרקע משלו.
גם על עגבניות אפשר לוותר

אפשר גם בלי עגבניות

לעניין הכושר שלנו להאחז בקרקע שייך גם הסיפור הבא:

פרופסור הלל וייס ספר לי כי בשיחה שהיתה לו בשעתו עם דן מרידור, כשהיה שר האוצר, אמר לו מרידור כי אם אפשר לקנות עגבנייה במקום כלשהו בעולם, שהיא זולה יותר מעגבנייה המיוצרת כאן, יש לוותר כאן על ייצור עגבניות ולהעדיף יבוא של עגבניות. אמירה זו, אומר פרופסור וייס, היא הביטוי לתלישות מן הקרקע.

 

הלל וייס (צילום: זאב גלילי)

הלל וייס (צילום: זאב גלילי)

 

היחס הזה לעגבנייה בא לביטוי במדיניות הישראלית שיש בה כבר קונסנזוס דה פקטו מימין ומשמאל. אנחנו "יכולים בלי" ומוותרים בקלות דעת מטורפת על שטחי מולדת וכמעט אין פוצה פה ומצפצף. סאדאת לא היה מוכן לוותר על גרגר אחד מאדמת סיני הקדושה, שהיסטורית לא היתה מעולם חלק ממצריים. אסד אינו מוכן לוותר על אבן אחת מאבני הגולן שמלבד זכותנו ההיסטורית עליו שלטה בו מדינת ישראל יותר שנים מאשר סוריה. והפלסטינים, עם שהציונית הקימה ועיצבה, לא יוותרו על אף גרגר מאדמת פלסטינה.

האחזות הפלסטינים באדמה לפי דרוויש

צריך לקרוא היטב את מחמוד דרוויש כדי ללמוד לא רק מה הפלסטינים שואפים לעשות לנו, אלא גם כיצד הם מטפחים את הקשר שלהם לקרקע.

הוא קורא לנו להסתלק::"תמותו במקום שתרצו אך אל תמותו בינינו". : "הגיע הזמן שתסתלקו/ ותשכנו היכן שתרצו אך אל תשכנו בינינו/ הגיע הזמן שתסתלקו/ לנו העבר כאן/ לנו זעקת החיים הראשונה/ לנו העבר כאן/ לנו ההווה וגם העתיד..

מחמוד דרוויש ויקישיתוף

מחמוד דרוויש ויקישיתוף

אך דומה שהמשפט החשוב ביותר בשיר הזה הוא "לנו יש את שאין לכם: מולדת".

ובשיריו האחרים הוא נותן ביטוי לקשר העמוק אל האדמה: "לסרק את חיטתנו בריסים. ללכת קלים על אדמתנו,/ לקדש את שעות לפני הערבים על עצי האזדרכת…"

לחזור אל קופסת הקרן הקיימת

כשהייתי ילד היתה תלויה על הקיר, בכל כיתה, הקופסה הכחולה.היתה זו הקופה הקטנה של הקרן הקיימת,עליה מצויירת מפת ארץ ישראל ("מדן ועד באר שבע"). בכל יום שישי היה כל ילד חייב להביא כמה פרוטות ולהטילן לתוך הקופסה "קודש לגאולת אדמת ארץ ישראל".

קופסת קרן קיימת ויקיפדיה יוצר GFDL

 

החינוך הבית"רי שקיבלתי גרם לי להתמרד במנהג הזה. כי בבית"ר למדו אותנו את שירו של אורי צבי, "אמת אחת ולא שתים":

"רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית

קונים את הניר ותוקעים בו מעדר

ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית

ובמעדר חופרים וקוברים את המת"

בכל יום שישי היתה חוזרת הסצינה. כל ילד נגש לקופסה ובחגיגיות מטיל את הפרוטה. אני הכרזתי שוב ושוב כי איני תורם. פעם אף הפגנתי בדרך של קריעת מטבע נייר של כמה אגורות (שהאוצר הנפיק בשנות החמישים) מעשה שגרר אחריו עונש והזמנת ההורים לשיחה עם המחנך.

היום, בעקבות החלטת בית המשפט העליון, מן הראוי להקים מחדש את הקרן הקיימת. לא זו שמתחזקת יערות ומספקת כרטיסי טיסה לפקידיה. קרן קיימת ממש לגאולת הארץ, לקניית אדמות. קרן שהתקנות שלה יהיו כמו תקנות הקרן המקורית- רכישת אדמות שתישארנה לצמיתות בבעלות העם היהודי, לא יימכרו אלא יוחכרו ורק ליהודים.

 

בול קרן קיימת להתנחלות דגניה

זו גם ההזדמנות לחדש את בולי הקרן הקיימת שהיו מודבקות על כל תעודה והיו חלק מן המכשיר החינוכי להנחלת ארץ ישראל בדור שבו ארץ ישראל לא היתה מלה גסה.

בג"ץ מחלק קרקעות לערבים

כינונה מחדש של הקרן הקיימת דרוש כהפגנה נגד החלטת בג"ץ, שחייבה את המדינה להקצות אדמות לערבים גם בישובים יהודיים. אך ההפגנה לא תפתור את הבעיה שבה הבג"ץ העמיד אותנו מול רגע האמת של המדינה היהודית.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן קטע מבדח על "הבגץ האחרון" בו יגיש מישהו עתירה שתבקש לקבוע כי מדינת ישראל אינה חוקית. הבג"ץ יחליט כי העתירה צודקת ואחרון השופטים יכבה את האור.

אורי-צבי-שנות-השלושים

אורי-צבי-שנות-השלושים

מסתבר שבמדינת היהודים – ההופכת במהירות למדינת כל אזרחיה ולעתיד גם בלי יהודייה - הגבול בין סיפור מבדח למציאות מפחידה דק מאד. בית המשפט העליון הסתמך בפסק דינו בין היתר על מגילת העצמאות. האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי באותה מגילה נאמר גם כי מדינת ישראל מושיטה יד שלום לשכניה וכי היד הזו נשארה תלויה עד היום? האם נעלם מעיני השופטים הנכבדים כי במרחק יריקה מבניין בית המשפט העליון מטילה הרשות הפלשתינאית עונש מוות על כל ערבי המוכר קרקע ליהודים? האם נעלם מהם כי חוק כזה קיים גם בירדן?

אורי צבי אומר באותו שיר:

"רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות:

דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים"

ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים

כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים".

שום דבר לא נעלם ודאי מעיניהם של השופטים המלומדים. אבל להם יש תפיסה מה צריכה מדינת ישראל להיות, ואני מרשה לעצמי לומר שתפיסה זו חותרת תחת עצם אושיות המדינה ומשחקת לידי אויבי ישראל.

באותו נושא ראה ראיון עם יעקב חרותי


פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, בגץ, היסטוריה יהודית, פלסטינים, פסיכולוגיה, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא התאוריה של קרל יונג על היהודים

  1. מאת ella shunya‏:

    היי זאב,
    מה שאתה כותב כל כך נכון, ונורא עצוב, בגלל שזה נכון.
    היהודים לא יודעים להחזיק את האדמה שלהם, ולעניות דעתי זה מה שיביא את האסון, ולא שום גורם חיצוני.

השאר תגובה