ארכיון הקטגוריה: אסלם

התנצלנו באוזני ארדואן , ואולי שהטורקים יתנצלו על טבח העם הארמני?

marcharmenians

 מצעד המוות של הארמנים,אחד מרבים.

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים * מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל * יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן * עד שעלה ארדואן לשלטון * נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו * המציאות הגיאופוליטית אילצה אותנו להתנצל על שהתגוננו מן הטרור שהפעיל ארדואן, אך לנו אסור לשכוח מי הם הטורקים * אם כבר התנצלות אז "הכל כלול"

ההתנצלות שהתנצלנו בלחצו של אובמה לא שינתה את האופי האנטישמי של ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן. היא גם לא תשנה  את מדיניותו, שתכליתה להחזיר את טורקיה למעמד של המעצמה העותמנית. ההתנפלות של ארדואן עלינו החלה לפני פרשת ה"מרמרה" – בנאומים  שהתחרו בנסראללה בארסיות דבריו נגד ישראל ובהתעמת עם שמעון פרס בוועידה הכלכלית בדאבוס, בה ירד בזעם מן הבמה.

להמשיך לקרוא

הרקע לשינאה הערבית למערב ולישראל

איך הפך "האביב הערבי" לסופת טייפון המאיימת להטביע את העולם בדם * מה פשר השינאה  של הערבים לארצות הברית, לצרפת ולמערב כולו * מדוע מסמלת ישראל את המוקד העיקרי לשינאה הזו * הטבח בפריז  מחיב לחזור לשורשי השינאה סיבותיה ומחולליה * הסבר לתופעה נתן אליעזר ליבנה  עוד לפני 40 שנה 

 

יש אדם אחד שקולו חסר בימים אלו ואשר אני אישית מתגעגע אליו מאד. זהו קולו של אליעזר ליבנה, אחד האינטלקטואלים הגדולים של תנועת העבודה הציונית.

ליבנה היה איש רוח, שהגותו הקיפה את חכמת ישראל וחכמת העמים. ידעה להאיר את חידות ההווה בכלים של המקורות היהודיים, תוך שילובם בחשיבה מודרנית. מדי פעם אני מוצא עצמי חוזר לכתביו, ובראש ובראשונה לספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית". דברים שאמר אז על שיבת ציון המודרנית, על המגמות הדקדנטיות של התקופה, על יחסי ישראל עם העולם, יפים גם לשעה זו.

אליעזר ליבנה ויקישיתוף

אליעזר ליבנה ויקישיתוף

אליעזר ליבנה נפטר בשנת 1975, כמעט 40 שנה לפני שפרץ מה שקרוי "האביב הערבי". אילו פרשנים ומדינאים היו קוראים את משנתו לא היו מופתעים מכך ש"האביב" הפך לסופת טייפון, המאיימת להטביע את המזרח התיכון במבול של דם.

להמשיך לקרוא

בעיית הגרעין האיראני – אשליות ומציאות

 

 

פורסם ב-2011 אקטואלי גם במאי 2018

סנקציות חריפות ככל שיהיו לא יעצרו את המרוץ האיראני לפצצה * היעד המרכזי של איראן הוא שליטה על המזרח התיכון * ארצות הברית וישראל הן המכשול ליעד הזה * אין לארה"ב ולישראל אופציה אחרת אלא פעולה צבאית  מהירה ובלתי מידתית בחריפותה

– מאת יורם אטינגר –

ההנחה שסנקציות חמורות יותר ימנעו מאיראן יכולות גרעיניות, יגבילו את יכולותיה רק למטרות שלום, או יביאו להפלת משטר האייתולות, מתעלמות מהמציאות.

הנחה זו וההשערה שהרתעה הדדית תאפשר דו-קיום עם איראן גרעינית מתעלמות מן הניסיון ההיסטורי. גם ההנחה שמחיר

פעולת-מנע צבאית הוא מופקע, מהווה  ניצחון האשליות על המציאות.

אחמדיניג'אד ויקישיתוף אנגלית

הניסיון עם צפון קוריאה

 

הסנקציות שהטילו ארה"ב והאו"מ על צפון קוריאה, החל בשנת 1950, לא מנעו את פיונגיאנג מלהפוך לכוח גרעיני. הסנקציות לא בלמו פיתוח תשתיות מרשימות של גרעין ונשק להשמדה המונית בצפון קוריאה והפצתו.

הסנקציות לא הפילו את משטר קים ג'ונג-איל ולא החלישו את מאמציו לכיבוש דרום קוריאה. הם לא מנעו ממנו לייצא תשתיות טרור – לאיראן, מצרים, סוריה, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.

להמשיך לקרוא

מי הרג את אוסמה בן-לאדן?

ברנאר אנרי לוי (צילום: זאב גלילי C )

השאלה שבכותרת נשמעת כמו חידון טריוויה לילדים טעוני טיפוח. אך השאלה הזו הוצגה במלוא הרצינות על ידי לא אחר מאשר הפילוסוף היהודי צרפתי ברנאר אנרי לוי, במאמר שפתח את מוסף "השבוע" של הארץ.

ברנאר אנרי לוי הפך מכבר למותג בצרפת. לא כל כך או לא רק בשל הגותו אלא בעיקר בשל עיסוקיו האחרים. ברנאר אנרי לוי רואה עצמו גם כהיסטוריון, עיתונאי, סופר, קולנוען, לוחם לזכויות אדם. ולא במקום האחרון גם איש עסקים ומיליונר.

להמשיך לקרוא

המהפכה במצרים: מדינת המהומה והאנדרלמוסיה

 

מצרים נכנסת למערבולת של גופים ומגמות, של ערכים ואינטרסים* על ממשלת ישראל להיות ערנית ודרוכה * לשמוע ולהבין את הקולות הבוקעים מתוך המהומה, על מנת לזהות במועד מצב העלול לסכן את ישראל.

– מאת ד"ר מרדכי קידר –

חבר מצרי, דיפלומט נבון מאוד שכיהן כמה שנים בשגרירות מצרים בישראל, אמר לי פעם  כי דמוקרטיה היא לאמיתו של דבר דיקטטורה קשה.

בדמוקרטיה, אמר הדיפלומט המצרי, כל אזרח הוא דיקטטור על עצמו. האזרח בדמוקרטיה מכריח את עצמו להתנהג על פי כללי התנהגות נוקשים: לא לדחוף, לא לגנוב, לא לפגוע באחר, לא להעליב, לעצור באור אדום גם בשעה שלוש בלילה, לא לרמות במסחר, להחזיק את הדלת לנכנס אחריך, לעמוד בתור, ועוד ועוד.
כל אלה "מצוות עשה ולא תעשה", שהאזרח בחברה דמוקרטית חש שהוא מחויב בהן בכל רגע.

להמשיך לקרוא

הטרור כורך עניבת חנק סביב ארה"ב וברק אובמה משבח את האסלאם

 

                                 – מאת יורם אטינגר –

 בשנה האחרונה נחשפו בארה"ב יותר תאי טרור מוסלמי מאשר כל שנה מאז הפיגועים ב"מגדלי התאומים" ובפנטגון ב-11 בספטמבר 2001. הטרור המוסלמי מהווה סכנה ברורה ומיידית לארה"ב למרות – ואולי עקב – פייסנות הנשיא אובמה כלפי האסלאם, כפי שבלטה בנאומים המכוננים שנשא בפרלמנט הטורקי(6 אפריל 2010) ובאוניברסיטת קהיר (4 יוני 2010).

התעצמות איום הטרור המוסלמי, על אף יחסו הנוקשה, הביקורתי והקריר של אובמה לישראל, מפריכה את הטענה כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי, הנושא הפלסטיני או הידידות בין ארה"ב לישראל הם שורשי הטרור המוסלמי האנטי-אמריקני.

"האיסלם חלק מההוויה האמריקנית"

הטרור האנטי-אמריקאי מתוגבר על ידי העמקת הפעילות המבצעית, הפיננסית והמדינית של החיזבאללה בחצר האחורית של ארה"ב, באמריקה הלטינית, חרף טענת אובמה ויועציו כאילו אין טרור מוסלמי גלובלי (אלא טרור טאליבן ואל-קעידה), כאילו אין טרור ג'יהאדיסטי (מכיוון שהג'יהאד הוא תהליך לטיהור הנפש…) וכאילו הטרור הוא גם תוצאה של התעמרות המערב בעולם השלישי.

להמשיך לקרוא

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

הדיווחים על דיוני כנס האנטישמיות החדשה, שהתקיים באוניברסיטת חיפה, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל יהודי. מאז ומעולם קמו עלינו לכלותנו. אך דומה שלא היתה תקופה בהיסטוריה האנושית שבה ממש כל העולם נגדנו. לראשונה בתולדות העמים נוצרה קואליציה מתועבת של השמאל לגווניו השונים עם הפאשיזם הנאצו-איסלמי נוסח אירן ואל קעידה; אליהם מצטרפים, צדיקי האקדמיה, חסידי איכות הסביבה, שומרי זכויות האזרח, ולא במקום האחרון גם אנשירוחוסופרים ישראלים.

אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.

מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.

"הרגו יהודים למען השלום".  פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה  ומחזיקה פיגיון בהפגנה

"הרגו יהודים למען השלום". פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה ומחזיקה פיגיון בהפגנה

מהו המצב הפוסטמודרני

זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).

גדי טאוב צילום זאב גלילי

גדי טאוב צילום זאב גלילי

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".

ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.

הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.

הלך רוח, לא שיטה

מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.

כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:

* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.

* מחזות של חנוך לוין;

* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");

* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");

* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";

* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.

* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).

* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )

מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.

כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.

המודרניות והנאורות

המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).

רנה דקארט

רנה דקארט

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).

התנפצות החלום המודרני

המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).

מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)

מניטשה ועד פוקו

למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.

הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.

תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.

קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.

את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".

אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.

פילוסופיה בעולם של "אחרי אושוויץ"

ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )

"פרקטיקות השיח" הפוסטמודרניות

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

הציונות – ממודרניזם לפוסטמודרניזם

אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.

וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.

שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).

המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.

פוסטמודרניזם נוסח ישראל

נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.

נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:

*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).

* מעמד האשה.

* השואה.

לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.

מישל פוקו ויקישיתוף

מישל פוקו ויקישיתוף

הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)

כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)

וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מפוסט ציונות לפוסט ישראליות

הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.

הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".

תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.

הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.

ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)

כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.

אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.

על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.

ללא מילים

ללא מילים

ביבליוגרפיה

אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,

השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.

אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.

אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.

גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.

גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997

טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997

ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999

צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)

קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.

שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.

קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.

רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.

שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.

לביבות מעופרת יצוקה

latkespg1
קערת לביבות (לאטקעס). צילום: הויקיפדיה העברית.
ראה קישורים בסוף הכתבה

כשרועמים התותחים משתתקות המוזות. ומן הראוי היה גם שהתקשורת תשתתק. ישתוק אותו כתב טלוויזיה שהפך להיות דובר החמאס. תשתוק המגישה המזילה דמעות על הדם הערבי שנשפך. והמגישה האחרת, הנושאת לפני כל מהדורת חדשות איזה נאום פלצני בו היא מביעה את דעתה המלומדת. וישתקו הפרשנים (כמו אלוף אהרון זאבי (פרקש), שאמר בשעתו כי "רקטות ה'קאסם' אינן מסוכנות, הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד, ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה").

וראוי גם שישתקו בעלי המוזות. השילוש הקדוש (גרוסמן, יהושע ועוז) החוזרים כתוכיים על מה שאמרו בכל המלחמות הצודקות של ישראל. ובמיוחד ראוי שישתוק א.ב. יהושע, המפרשן עצמו לדעת, שהכריז בשעתו בראיון טלוויזיה, כי אם ניסוג ונקבע גבול בין שתי מדינות, לא נצטרך להתרוצץ בשטחים כדי לחפש טרוריסטים ." אם יתקיפו אותנו,  נוכל להכות חזרה לללא הבחנה" – כך אמר.

וראוי שישתקו גם כל הסמולנים המגיעים לשיא מפלצתי של שינאה עצמית. כמו בנה של שולמית אלוני שקרא בטקס בבית ביאליק את "על השחיטה". נקמת דם ילד ערבי לא ברא השטן. בן נאמן לאמא שולמית, שתמכה בהצגת סרט העלילה על הטבח שלא היה בג'נין.

להמשיך לקרוא

פרסי נובל – יהודים מול מוסלמים

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס נובל (אוקטובר 2009)

השנה (2007) היתה חפיפה בין חגי ישראל לבין החגא המוסלמי בעשרה ימים לערך. מעניין לדעת מה עשו היהודים ומה עשו המוסלמים בפרק זמן זה.
מישהו חישב ומצא כי בעשרת הימים הללו ביצעו המוסלמים 94 מעשי טרור בהם נהרגו 397 אנשים.

באותו זמן זכו שלושה יהודים בפרסי נובל לכלכלה ( רוג'ר מאיירסון, אריק מסקין וליאוניד הורביץ).הפרס הוענק לשלושה על הנחת התשתית לתיאוריית עיצוב המנגנונים המשמשת בכלכלה.
בכך מגיע מספר היהודים שזכו בפרסי נובל ל-170 (נכון ל-2007).
רשימת הזוכים כוללת אמנם גם כאלה שאינם יהודים לפי ההלכה או שאינם מגדירים עצמם כיהודים, אבל אין ספק שהם מזרע ישראל. כלומר : 22 אחוז מהזוכים בפרסי נובל הם יהודים, בשעה ששיעור היהודים בעולם הוא כיום 0.2 אחוזים.

 

אלברט אינשטיין מגדולי המדענים בכל הדורות. (ויקישיתוף)

מספר המוסלמים שזכו עד היום בפרס נובל הוא 8 בלבד – כולל פרס שקיבל המנוול הרוצח יאסר ערפאת על תרומתו המופלאה לשלום. יש בעולם 1.2 מיליארד מוסלמים. אם שעור תרומתם למדע היה כתרומת היהודים היה מגיע מספר חתני פרס נובל המוסלמים ל- 11 אלף.

אגב, גם המספר 8 שניתן למוסלמים מוגזם. מונים בו בין היתר את הסופר אלבר קמי הצרפתי, יליד אלג'יר שזכה בפרס נובל לספרות ואת אליאס ג'יימס קוריי, ערבי נוצרי אמריקני שמוצא הוריו מלבנון. גם אנואר סאדאת קיבל פרס על תרומתו לשלום ועוד נראה כמה שלום הביא על ישראל.

האם הוא ערבי? הסופר הצרפתי יליד אלג'יריה, שנחשב משום מה לאחר מזוכי הפרס הערביים

יש קני מידה רבים להשוואה בינינו לבינם. למשל הוויקפדיה, שהיא אחד המפעלים התרבותיים המופלאים ביותר של עידן האינטרנט. מספר הערכים שבכל שפה משקף את רמתה התרבותית ואת הנכונות של בני אותה שפה לתרום לעולם.
פחות משישה מיליון יהודים בארץ ישראל תרמו עד כה לויקיפדיה 65,324 ערכים, נכון לאחד בנובמבר 2007 . לעומתם 1.2 מיליארד ערבים תרמו לויקיפדיה הערבית 43,407 ערכים. בויקיפדיה האנגלית יש 2,071,713 ערכים.

על מעמדה של הויקיפדיה העברית בעולם ניתן ללמוד מן העובדה שעל פי ממד Depth, שמשקף עד כמה האנציקלופדיה מושקעת. מסתבר כי מבין 52 הוויקיפדיות הגדולות (שיש בכל אחת מעל 10,000 ערכים), העברית נמצאת במקום השלישי (אחרי האנגלית והווייטנאמית).
הנובל של פרס

מדליה לציון זכייתו של הנוכל בפרס

מדליה לציון זכייתו של הנוכל בפרס

אם יש פרס נובל יהודי אחד שלא עליו גאוותנו הרי זה הפרס שנין לשמעון פרס על שלום הדמים שהביא עם הסכם אוסלו. אם שמעון פרס היה חכם הוא היה מחזיר לאקדמיה השבדית את פרס נובל לשלום שקיבל. (אי אפשר לדרוש זאת משותפו לפרס, יצחק רבין ז"ל, ימתקו לו רגבי אדמתו).
אם היה ישר היה תורם את כספי הפרס למשפחות פגועי אינתיפאדת אוסלו.
אם היה בעל מצפון היה לפחות מסתיר את הנובל הזה בכספת עמוקה.
אך שמעון פרס ממשיך לנופף בפרס שבעקבותיו זרמו נהרות דם בארץ.
ושמעון פרס הולך לכנס חתני פרס נובל המתקיים בירדן, שותה מיץ עגבניות, משתכשך במי האפסיים של המזרח התיכון הוירטואלי שלו, ומכריז: " רוחות שלום מנשבות במזרח התיכון" .
האם הייתם קונים ממנו מכונית משומשת?

 

הרוצח המתועב יאסר ערפאת זוכה פרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויצחק רבין) ויקישיתוף

 

זוכי פרס נובל ממוצא ערבי-מוסלמי. .
Literature

1957 Albert Camus
1988 – Najib Mahfooz

Peace
1978 – Mohamed Anwar El-Sadat
1994 – Yaser Arafat

Chemistry
1990 Elias James Corey
1999 – Ahmed Zewail

Medicine
1960 Peter Brian Medawar
1998 Ferid Mourad

 

 

 

מי שמעונין באינפורמציה מקיפה יותר הוא יוכל למצוא אותה באתר הבא

בשפה האנגלית.

http://www.jinfo.org/

להלן חלק מן האינפורמציה שניתן למצוא באתר:

Jewish Nobel Prize Winners

At least 167 Jews and persons of half-Jewish ancestry have been awarded the Nobel Prize, accounting for 22% of all individual recipients worldwide between 1901 and 2004, and constituting 37% of all US recipients during the same period. In the scientific research fields of Chemistry, Economics, Medicine, and Physics, the corresponding world and US percentages are 26% and 39%, respectively. (Jews currently make up approximately 0.25% of the world's population and 2% of the US population.)

* Chemistry (28 prize winners, 19% of world total, 28% of US total)
* Economics (21 prize winners, 38% of world total, 53% of US total)
* Literature (12 prize winners, 12% of world total, 27% of US total)
* Medicine (52 prize winners, 29% of world total, 42% of US total)
* Peace (9 prize winners, 10% of world total, 11% of US total)[3]
* Physics (45 prize winners, 26% of world total, 38% of US total)

JEWISH CONTRIBUTIONS IN THE ARTS AND SCIENCES
Anthropology * Biomedical Science * Chemistry * Chess *
Computer & Info Science * Economics * Linguistics * Mathematics * Music * Philosophy * Physics * Psychology * Sociology.

______________________________________

NOTES
This enumeration constitutes an update and an expansion of the information on Jewish Nobel Prize winners contained in the 1997 CD ROM edition of the Encyclopedia Judaica (EJ97), from which 117 of the individuals listed herein were obtained.
ORIGIN: www.jinfo.org

ראה גם באתר

http://www.simpletoremember.com/

ראה מדוע יהודים רבים כל כך זוכים בפרס

החרם הערבי על מוצרים יהודים

צ'רצ'יל על "שיגעון הקנאות של האיסלם"

 נוכח התופעה האיומה הנקראת דעאש, אי אפשר שלא להעריץ את צ'רצ'יל על ראיית הנולד שלו – נובמבר 2015

סיר וינסטון צ'רצ'יל, גדול המנהיגים של העולם החופשי בעת החדשה, נתברך ביכולת לחזות את הנולד הרבה לפני אחרים. כל שנות השלושים הזהיר את מנהיגי בריטניה והעולם מפני סכנת היטלר ולא שמעו לו.
שנים רבות לפני כן חזה צ'רצ'יל את הסכנה המאיימת על העולם מפני המרקסיזם וקודם לכן הזהיר מפני  האיסלם.

וינסטון צ'רצ'יל במדים 1895 ויקישיתוף האנגלית

וכך כתב בשנת 1899 כשהיה בן 25 לערך:

"מה נוראות הן הקללות שהאיסלאם מטיל על חסידיו. בנוסף על שגעון הקנאות, המסוכן אצל האדם כמו הכלבת אצל הכלב, יש בו באיסלאם אפאתיה מפחידה, ופטאליזם של השלמה עם הגורל. התוצאות מכך בולטות לעין בארצות רבות – הרגלים של ביזבוז וחוסר דאגה ליום המחר, שיטות חקלאיות מפגרות, שיטות מסחר עצלניות ונטולות מרץ, וחוסר ביטחון בקניין הפרטי. כל אלה קיימים בכל מקום בו מאמיני הנביא מוחמד שולטים או מתגוררים. חושניות מן הסוג הנמוך שוללת מחיים אלה את חינם ועדינותם, וכתוצאה מכך גם מפחיתה מקדושת החיים והכבוד לאדם. הדין האיסלאמי קובע כי כל אשה באשר היא הינה רכושו של גבר, בין כילדה, כאשה נשואה או כפילגש, ומשום כך יתעכב חיסול העבדות עד אשר יחלש כוחה של אמונת האיסלאם בעולם. מוסלמים כיחידים מגלים לעיתים תכונות נפלאות, אולם השפעתה של דת זו משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. האיסלאם הוא הכוח המושך אחורה החזק ביותר בעולם. האיסלאם רחוק מאוד מפירפורי גסיסה; אדרבא, זוהי דת מיליטנטית, המגייסת ללא הרף מאמינים חדשים. היא כבר התפשטה בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכל שעל של התפשטותה היא מייצרת לוחמים עזי נפש; ואלמלא מצאה הנצרות מקלט בזרועותיו האיתנות של המדע, אותו מדע שנגדו נאבקה לשווא, אזי היתה הציביליזציה של אירופה המודרנית עלולה להתמוטט, ממש כפי שנפלה הציביליזציה של רומא העתיקה".

(התרגום באדיבותו של רמי טל, עורך בכיר בהוצאת "ידיעות אחרונות").

קטעים אלה לקוחים מן הספר "מלחמת הנהר", שכלל אוסף כתבות ומאמרים שכתב צ'רצ'יל במהלך ביקור באפריקה, בה סיקר עבור ה"דיילי טלגראף" הלונדוני את המלחמה על מקורות הנילוס.
כ-16 שנים קודם לכן היה לבריטים מפגש עם דת האיסלאם. זה היה בעת שהדרשן הדתי מוחמד אחמד עבדוללה אל טאשי, המכונה "מהדי" (מעין משיח לפי האיסלם), הלהיב כמה רבבות מוסלמים בסודאן ויצא למלחמת קודש נגד כוח בריטי קטן שהיה במקום. הקרב הידוע ביותר במלחמה זו הוא על חרטום, שבו נהרג מפקד העיר, הבריגדיר צ'ארלס גורדון. אחרי הקרב ערכו לוחמי המהדי טבח בתושבי העיר, ורצחו לפי הערכות קרוב למאה אלף איש, אשה ועולל.
צ'רצ'יל עצמו הספיק להשתתף בשנת 1898 בקרב נגד המוסלמים באומדורמאן, בו הביסו הבריטים את המוסלמים בשל עדיפותם בכוח אש – מכונות יריה מול נשק פרימטיבי בו השתמשו המוסלמים.

הדברים הנשכחים שכתב צ'רצ'יל לפני שנים רבות כל כך מתרוצצים עכשיו באינטרנט ברחבי העולם כאמירות אקטואליות. נראה שהיוזמה להפצת דברי צ'רצ'יל קשורה בהצעה המטומטמת של שר הפנים הבריטי, שיזם חוק שכוונתו להגן על דת האיסלאם בבריטניה מפני פרסומים "מעליבים".

נאומו של צ'רצ'יל במקור האנגלי

לקוראים השולטים בשפה האנגלית אני מביא כאן את הנוסח המקורי של הנאום, שסגנונו עשיר ומלא ציטטות ואיזכורים מן הספרות האנגלית.

 

CHURCHILL ABOUT ISLAM
"How dreadful are the curses which Mohammedanism lays on its votaries! Besides the fanatical frenzy, which is as dangerous in a man as hydrophobia in a dog, there is this fearful fatalistic apathy.

The effects are apparent in many countries; improvident habits, slovenly systems of agriculture, sluggish methods of commerce, and insecurity of property exist wherever the followers of the Prophet rule or live. A degraded sensualism deprives this life of its grace and refinement, the nextof its dignity and sanctity. The fact that in Mohammedan law every woman must belong to some man as his absolute property, either as a child, a wife, or a concubine, must delay the final extinction of slavery until the faith of Islam has ceased to be a great power among men
Individual Moslems may show splendid qualities, but the influence of the religion paralyses the social development of those who follow it
No stronger retrograde force exists in the world. Far from being moribund, Mohammedanism is a militant and proselytizing faith. It has already spread throughout Central Africa, raising fearless warriors at every step; and were it not that Christianity is sheltered in the strong arms of science, the science against which it had vainly struggled, the civilization of modern Europe might fall, as fell the civilization of ancient Rome."

Sir Winston Churchill; (The River War, first edition, Vol. II, pages
248-50 (London:

————————————————-——————————-

כך מדברת איסלית אמיצה על האיסלם

ראה כך מדבר אנגלי אמיץ על האיסלם באירופה