ארכיון הקטגוריה: מלחמת העולם השניה

מלחמת הגבורה של תושבי לנינגרד

 

הטקס המרגש שנערך היום לרגל הצבת האנדרטה לזכר הקרב על לנינגרד הזכיר לתושבי ישראל את אחד הקרבות האכזריים ביותר במלחמב שלא היה קץ לאכזריותה ולקורבנותיה. זהו סיפורה של עיר, שהיטלר החליט להרעיב את כל תושביה עד מוות. ב-900 הימים של המצור שהטילו הגייסות הנאציים על העיר מצאו את מותם כשליש מתושבי העיר – בין 750 ל-850 אלף נפש – פי ארבעה ממספר הנספים בהטלת פצצות האטום על נגסאקי והירושימה.

 

בתכנון הרצח ההמוני של לנינגראד נטלו חלק ראשי הצבא הגרמני.שנמלטו  מחבל התלייה. עם הרוצחים האלה, שהיו חתומים על פקודות הרצח, נמנה גנרל פרנץ האלדר. האלדר זכה גם לשבחי הס.ס. על שיתוף הפעולה "ההדוק והלבבי במיוחד" ברצח עשרות אלפי יהודים במדינות הבלטיות.

האלדר נעצר על ידי הגסטפו ב-1944 כחשוד בשותפות לקשר לרצוח את היטלר, אף שלא היה לו שום חלק בקשר. הוא נכלא במחנות ריכוז. בסוף המלחמה שוחרר על ידי האמריקנים והפך שבוי מלחמה. כך ניצל מגורל חבריו למטה הכללי הגרמני שחלקם נתלו וחלקם נידונו למאסר.

לא ברור איזה עניין ותועלת מצאו האמריקנים בגנרל הנאצי האלדר. אך הוא הובא אחר כבוד לארצות הברית והועמד בראש מחלקת המחקר ההיסטורי של צבא ארצות הברית.

"חייל מוערך ומכובד" – פרנץ האלדר

"חייל מוערך ומכובד"

בתפקיד זה, אומרת אנה ריד,בספרה "לנינגרד", הוא "סייע לבסס את המיתוס שהוורמאכט, צבא גרמניה, היה נקי כפיים, לא ידע דבר על השואה ואולץ לצאת למלחמה על ידי רודן מטורף".

כך בילה בנחת 14 שנים. כשפוזרה היחידה העניק לו הנשיא קנדי את אות "השרות האזרחי הראוי לשבח", שהוא האות הגבוה ביותר שנשיא ארצות הברית מעניק לאזרח לא אמריקני.

האלדר פרסם ב-1976 את יומן המלחמה. בפתח התרגום האמריקני של היומן כתב העורך "הוא היה חייל מוערך ומכובד".

סיפור המלחמה של הטוראים והאזרחים.

אנה ריד איננה היסטוריונית מקצועית. אך היא הולכת בעקבות הז'אנר של חוקרי מלחמת העולם השניה כמו אנטוני ביוור, [נפילת ברלין, סטלינגרד], איאן קרשו [היטלר], פרדריק טיילור [דרזדן], מקס הסטינגס [ארמגדון] ועוד רבים.

המשותף לחוקרים אלה הוא סיפור המלחמה מנקודת המבט של משתתפיה הזוטרים – הטוראים והאזרחים – מחוללי המלחמה וקרבנותיה. מינימום אסטרטגיה ותכניות של גנרלים ומקסימום סיפורים אישיים. חומר הגלם של היסטוריונים אלה הם מכתבים ויומנים של חיילים ואזרחים.

ממראות המצור – גוויות מתי רעב מוטלות ברחוב

אנה ריד עוקבת אחר 900 ימי המצור על לנינגראד כמעט יום אחר יום.

הצבא הגרמני, שדהר במהירות מדהימה לעבר מוסקבה רצח בדרכו רבבות, שרף כפרים, גרש אנשים מבתיהם, גזל רכוש ומשאבים. אך גם באזורי הכיבוש נמשכו החיים. ומאחורי החזית היה תמיד עורף עמוק של משאבים אינסופיים בכוח אדם, אספקה, נשק ותחמושת. אפילו סטלינגרד – הסמל הבולט ביותר של המלחמה שבה החלה התפנית – מעולם לא היתה מנותקת. המשך הלחימה בה התאפשר, גם לאחר שהצבא הגרמני נכנס לתוכה, בעיקר תודות להזרמה בלתי פוסקת של לוחמים וציוד מן העורף.

לא כך היה בלנינגרד. ביצוריה החזקים שנבנו עוד בימי הצאר וחוזקו בשנות השלטון הסובייטי עמדו בפני הצבא הנאצי. אך מן הרגע שנחסמו כל הדרכים אליה נדונו תושבי העיר למוות ביסורים נוראים.

המרכז התרבותי של רוסיה

לנינגרד או בשמה הקודם סנט פטרבורג ממלאת מקום מרכזי בהיסטוריה הרוסית המודרנית. מאז הקמתה והפיכתה לבירת האימפריה הרוסית [בשלהי המאה ה-19] היתה "חלון לאירופה" כפי שכינה אותה פושקין.

הצאר פיוטר הראשון, הוא שהפך אותה לבירת האימפריה הרוסית [בשנת 1712]. כדי לבנותה ריכז הצאר את כל בנאי האבן בבניית העיר ואסר על בניה באבן בכל רחבי רוסיה. כך הפכה העיר לפנינה ארכיטקטונית ומרכז התרבות הרוסית. במאה ה-18 וה-19 פרחו כאן המוסיקה, התיאטרון והספרות ובמקביל גם מרכז תעשייתי שעובדיו שימשו קרקע פוריה לתסיסה האינטלקטואלית שהובילה למהפכה הקומוניסטית.

מבנים היסטוריים בלנינגרד

הסיפורים שמביאה אנה ריד הוא סיפורם של פרופסורים ומוסיקולוגים ומהנדסים ופועלי תעשיה ופשוטי עם שהמצור הכניס אותם לסיר לחץ, שבו נחשפו אנשים למעשי גבורה והקרבה נעלים בצד הידרדרות למעשי פשע מחרידים ואובדן צלם אנוש.

אנדריי ז'דאנובזמן רב יחסית הצליח ז'דנוב להסתיר מתושבי העיר את ידיעת הנעשה בחזית. וכל עוד הגיעו רכבות אספקה ואף היו חנויות פתוחות שבהן יכלו לקנות מזון באורח חופשי יחסית לא היה לאיש מושג מה הולך לקרות. רק כשכל החנויות נסגרו וחולקו תלושים להקצבות מזון התחילו תושבי לנינגרד להבין שממתין להם משהו גרוע יותר מהפצצות והפגזות.

עיר ללא רזרבות

עד המצור על לנינגרד ב-1941, אומרת אנה ריד, חווה כל רוסי בן 50 ומעלה שלוש תקופות של רעב כבד – אחת לפני המהפכה ושתיים אחריה.

למודי ניסיון מיהרו אזרחי העיר להתנפל על חנויות המזון ולקנות מכל הבא ליד, כולל סבון. רבים מיהרו להפוך פרוסות לחם לצנימים שניתן לשמרם לזמן ארוך.

שלטונות העיר, שהיו אמורים להעריך שבגלל מצבה הטופוגרפי עלולה העיר להיקלע למצור, לא הכינו כל מלאי חרום. כשנסגרה טבעת המצור היו בעיר דגנים וקמח ל-35 ימים, קטניות ל-30 יום, בשר ל-33 ימים, שומנים ל-45 ימים, סוכר וממתקים ל-60 יום.

גם המלאי הזעום הזה, שנועד לכלכל 3.3 מיליון פיות [אזרחי קבע, פליטים וחיילים] הושמד בחלקו בהפצצות שגרמו לשרפות ענק במחסנים.

המחסור הביא את שלטונות העיר לנצל כל מקור להכנת מזון ותחליפי מזון. בטחנות הקמח גרדו שרידי קמח מהקירות ומתחת לקרשי הרצפה, 8000 טונות של לתת נלקחו ממבשלות שיכר, הצבא תרם שיבולת שועל שנועדה להאכלת סוסים, צוללנים שלו מטעני חיטה מדוברות שטובעו, נלקחו זרעי כותנה דחוסים ששימשו להסקת דודי ספינות, תאית מנסורת של אורנים ועוד. כל אלה יחד שימשו להכנת משהו שקראו לו לחם, או תחליף לחם. לשימון התבניות השתמשו בתרחיף של מים ושמן חמניות ומשקעי סבון שהם תוצר של תזקיק שמנים אכילים לדלק.

הלחם היה בעל מרקם בוצי וטעם מר של עשב. הוא הכיל מעט מאד קלוריות.

125 גרם לחם ליום

כל מדינה שהייתה במצב מלחמה או מצב חרום הנהיגה משטר של קיצוב. משטר כזה מוליד אוטומטית שחיתות, ספסרות, מרמה ושוק שחור. [כך היה גם בישראל במלחמת השחרור ובתקופת הצנע שבאה אחריה].

אבל בלנינגרד הנצורה הועצמו תופעות אלה, אומרת אנה ריד, בשל הברוטליות וחוסר היעילות של המשטר הסובייטי. במקומות אחרים גרם הקיצוב לרעב מציק ותפריט משעמם. כאן משמעותו היה מוות המוני.

יותר מזה. השימוש במזון בברית המועצות שימש מאז הרעב שלאחר מלחמת האזרחים גם אמצעי כפיה וגם אמצעי לחיסול חסרי התועלת ולשימור המועילים.

בשלב הראשון של הקצבת המזון נקבע כי כשירים לעבודה קשה יקבלו 800 גרם לחם ליום, כשירים לעבודה קלה 500 גרם ונכים קיבלו 400 גרם.

החלוקה הייתה לא רק לפי כושר העבודה. היו חנויות ומסעדות סגורות לחברי מפלגה בכירים. במוסדות אקדמיים נקבע סולם מזון לבעלי תואר דוקטור למדעים, לעובדי מחקר לעובדי מעבדה בכירים ולטכנאים.

אך השלב הראשון של החלוקה לא שרד ימים רבים. היה שלב שני ושלישי שבו עובדי כפים קיבלו 250 גרם לחם, וכל יתר האוכלוסיה [77 אחוזים] קיבלו 125 גרם לחם. מחקרים שנערכו לאחר המלחמה העלו שבפועל קיבלה רוב האוכלוסיה מזון בכמות של 300 קלוריות ביום. זה היה פסק דין מוות בעיקר לקשישים, ילדים ונכים.

אכלו חיות מחמד ועכברים

מכאן ואילך הגבול בין חיים ומוות היה תלוי במקריות וביכולת האילתור. במשפחה אחת גילו קופסה של צנימים מאובנים שנותרו מתקופת המהפכה ועדיין היו ראויים למאכל. חיפשו אגוזים בקישוטי חג המולד. אנשים חיפשו תחליפי מזון בשמן של טנקים, בחומרים קוסמטיים בדבק נגרים. התפתח שוק חליפין, חמאה תמורת נרות, מעיל פרוות ארנב תמורת 16 קילו תפוחי אדמה, שעון כיס תמורת קילו וחצי לחם. היה גם שוק של תלושי מזון שנלקחו ממתים למרות שהשימוש בהם היה כרוך בסכנת חיים. והיו בלי סוף מעשי שוד של מזון שנלקח מפיותיהם של אנשים או מתיקיהם.

יומניה של טניה סביצנה, ילדה בת 11, הכותבת על הרעב ומספרת על מות סבתה בתחילה ואחר כך מות דודה, אימה ואחיה. טניה מתה מרעב זמן קצר לאחר המצור.

כשכלו כל המקורות האחרים החלו לאכול את חיות המחמד, כלבים וחתולים. רבים לא יכלו לעמוד בצער של הריגת חיות המחמד שלהם והחליפום עם חברים, כך שהיה להם קל יותר להרוג למאכל כלב או חתול שלא הכירו. כשנגמרו החתולים והכלבים הגיע תור החולדות שהביולוגים של האוניברסיטאות התמחו באיתורם ובלכידתם.

השלב של קניבליזם ורצח ילדים היה השלב הסופי.

עיר של מוזלמנים

מוות ברעב הוא כנראה המוות המכוער ביותר וכרוך ביסורים נוראים. התיאורים של תושבי לנינגרד בשלב הגסיסה של העיר מזכיר תיאור מחנות ההשמדה. איך אנשים שהחזיקו מעמד איכשהו בתנאי הרעב ועבודת הפרך עד שהפכו למוזלמנים.

המוזלמנים בלנינגרד התאפיינו ברזון קיצוני, צבע עור כהה, עינים מתות, פנים שחורות, הבעת פנים מאובנת ותנועה "כמו רובוט מקולקל". רגליים ובטן נפוחות. המוזלמן הלנינגרדי איבד כל עניין בסביבתו , לא טרח להשיב שלום או לעשות מאמץ כלשהו שיגזול את משאבי האנרגיה האחרונים שלו.

המוזלמנים מתו בהמוניהם. התמוטטו ברחוב, בחדרי המדרגות, במיטתם, או במקום העבודה אליו הגיעו בשארית כוחותיהם רק כדי לזכות במרק הדלוח שחילקו שם.

לתמותה היה דפוס דמוגרפי קבוע בהתאם לשיטת קיצוב המזונות. במשפחה רגילה שלא הייתה בעלת זכויות יתר מתו קודם הסב והפעוטים אחר כך הסבתא ולבסוף האם והילדים הגדולים יותר.

השלב שבו נחרץ גורל משפחה היה כשאחרון בני המשפחה שהיה עדיין נייד נחלש במידה כזו שלא יכול היה לעמוד בתור לקבלת מנות הקיצוב. אמהות רבות עמדו בדילמה קורעת לב. לקחת לעצמן יותר ולהבטיח את המשך קיום המשפחה או לתת לילדיהן ולסכן את כולם. מספרם הגדול של היתומים מלמד שאמהות רבות נתנו קדימות לילדים שהפכו יתומים.

אך היו אמהות שנהגו אחרת.

קניבליזם ורצח ילדים

אכילת בשר מתים החלה כנראה בשלב של הרעב הקשה ביותר והיתה חלק מפשיעה נרחבת. הפשעים בוצעו לרוב בידי קבוצות שבגלל מחדלי המשטר היו אחרונים בשרשרת המזון של העיר הרעבה.

במאי 1942 מספרת המשוררת אולגה ברגולץ ששמעה על קניבליזם מפי פסיכיאטר, שהעיד במשפטם של קניבלים שאכלו בשר גוויות ורוצחי ילדים למען אכילת בשרם.

במהלך המלחמה היו רק שמועות לא מאושרות על קניבליזם ורציחות. היו עבריינים שנשפטו אך היו שהוצאו להורג ללא משפט. רק עם חשיפת הארכיונים ב-2002 הצטברו עדויות על בשר קציצות ממקור בלתי ידוע שנמכר בשוק החליפין, על עובדת ניקיון במפעל שרצחה את בתה ואכלה את גופתה, על מנקה אחרת שהרגה את בתה בת השנה והאכילה את בנה בן השנתיים.

על פי רישומים שנמצאו בארכיונים נעצרו עד דצמבר 1942 2015 קניבלים. נראה שרק חלק קטן מהם היו רוצחים. לפי הרישומים יותר מ-90 אחוז מן הקניבאלים היו אנאלפאביתים או בעלי השכלה יסודית בלבד.

מתוך 1913 שהובאו למשפט עד תחילת יוני 1942 586 הוצאו להורג ו-668 לעונשי מאסר. לא ברור מה היה גורל היתר. לא ברור אם הרישומים הללו כוללים את כל המקרים.

מן הדיווחים עולה שהיו דיונים אם הקניבלים שפויים משפטית או שהם מודעים למעשיהם וחייבים לשאת בעונש. הטיעונים בדבר אי שפיות נדחו ונקבע כי אלה פושעים שחייבים לתת את הדין.

קישורים

ידידתנו ובת בריתנו האנטישמית

http://www.zeevgalili.com/2006/06/233

 האם אפשר לסמוך על ארצות הברית

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13734

 מלחמתה של רוסיה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755

 למה הסתיר היטלר את השואה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין [דודו של הגנראל הנאצי] שמת על קידוש ה' עטוף טלית ועטור תפילין

גירסה אנגלית של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

manstein

גר הצדק אברהם פון מנשטיין

     חג השבועות הוא חג מתן תורה, חג הקציר, חג הביכורים, חג יום הקהל. אך זהו גם חג הגרים שהצטרפו לעם ישראל, חגה של רות המואביה שהולידה את נעים זמירות ישראל דוד המלך. בחג זה מן הראוי לספר את סיפורו שלאחד המופלאים שבגרים – הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין, דודו של הגנראל הנאצי  שעמד בראש הפלישה הגרמנית לרוסיה.                 

להמשיך לקרוא

אובמה בעקבות צ'מברלין – אסון לעולם ולישראל

chemberlin-d6bc-hitler1

"העיקר לדבר." צ'מברלין נפגש עם היטלר.

המאמר נכתב זמן קצר לאחר עליית אובמה לכס הנשיאות ומובא כאן כלשונו

[יולי 2016 – החלטת אובמה למנוע את הסיוע לפיתוח כיפת ברזל מאששת את התחזית הקודרת ]

 הנשיא הכוכב של ארצות הברית פותח במסע חינחונים לעבר המשטרים המתועבים ביותר שידעה האנושות. הוא הפך במחי יד את ציר הרשע לציר הבירבורים. העיקר לדבר: עם אסאד, עם אחמדיניג'אד, ובקרוב עם החמאס. ובינתיים הצנטריפוגות באיראן מסתובבות במהירות מטורפת. שנת 1938 כבר כאן.

להמשיך לקרוא

איך הגיעו תושבי לנינגרד לקניבליזם ורצח ילדים למאכל

ומדוע העניק הנשיא קנדי את עיטור הכבוד הגבוה ביותר לגנרל הנאצי שרצח רבבות יהודים ונטל חלק בתכנית היטלר להרעיב עד מוות את תושבי לנינגרד

 

 

ספרה של החוקרת-העיתונאית אנה ריד "לנינגרד", מספר את סיפורה של עיר, שהיטלר החליט להרעיב את כל תושביה עד מוות. ב-900 הימים של המצור שהטילו הגייסות הנאציים על העיר מצאו את מותם כשליש מתושבי העיר – בין 750 ל-850 אלף נפש – פי ארבעה ממספר הנספים בהטלת פצצות האטום על נגסאקי והירושימה.

בתכנון הרצח הזה נטלו חלק ראשי הצבא הגרמני.

להמשיך לקרוא

מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

 

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

  

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

  

מבחן מרשמלו

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

האם אפשר לסמוך על ארצות הברית?

ב-5 במארס 1945 התקיימה פגישה היסטורית  של נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט, עם מלך סעודיה,  אבן סעוד.

 הפגישה התקיימה  על סיפון אוניית המלחמה  האמריקנית "קווינסי" שעגנה באגם המר הגדול שבתעלת סואץ. רוזוולט היה אז בדרכו מוועידת יאלטה שבה סיכם, פחות או יותר, עם סטאלין על חלוקת העולם בין המעצמות לאחר המלחמה. זאת, תוך הפקרה והתעלמות מבעלת בריתו, בריטניה.

  זמן קצר קודם לכן קיבל רוזוולט דו"ח של מומחי נפט, שבו נאמר כי משאבי הנפט של ארצות הברית מידלדלים. היה ידוע אז שסעודיה יושבת על  עתודות הנפט הגדולות בעולם.

 המלך הסעודי הגיע למקום המפגש במשחתת האמריקנית "מרפי". יחד עמו באה פמליה של חמישים איש, ביניהם שניים מבניו, ראש ממשלתו, אצטגנין ושומרי ראש רבים.

 

הפגישה עם אבן סעוד קצין אמריקני כורע ברך ויקישיתוף

  להמשיך לקרוא

את חכי לי ואחזור – מקור השיר והמנגינה

                                      – מאת אליהו הכהן –

השיר "את חכי לי ואחזור" הוא שיר רוסי, אך המנגינה הרווחת של השיר היא ארצישראלית. המדובר באחד הטקסטים השיריים המפורסמים ביותר של ימי מלחמת העולם השנייה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו.

 הוא התפרסם לראשונה מעל דפי העיתון הרוסי "פראבדה" בחודש ינואר 1942, לאחר שנכתב חודשים אחדים לפני כן בידי המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב, ששימש אז כתב צבאי רוסי. כשהגיעו דפי העיתון אל החיילים בחפירות, הוא מיד כבש את לב הלוחמים והתפשט מחזית לחזית. חיילים שיננו את מילות השיר בעל פה, ורבים גזרו את קטע העיתון שבו פורסם ושלחום לאהובותיהם בעורף.

מחבר השיר הסופר קונסטנטין סימונוב

מחבר השיר הסופר קונסטנטין סימונוב

להמשיך לקרוא

עמוס עוז בעקבות ויצ'סלאב מולוטוב

 

"אי אפשר לחסל אידיאולוגיה (נאצית) באמצעות מלחמה" –אמר יד ימינו של סטאלין שחתם על ההסכם עם היטלר

לפני שבועיים הבאתי כאן את דבריו הנואלים של הסופר עמוס עוז, שכתב במאמר ב"הארץ": "…החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי".

כשציטטתי את דברי עוז לא ידעתי שהוא כיוון לדעתו של לא אחר מאשר ויצ'סלאב מולוטוב, שר החוץ של ברית המועצות בתקופת מלחמת העולם השנעיה.

להמשיך לקרוא

מלחמתה של רוסיה בגרמניה הנאצית ומלחמתו של סטאלין בעם היהודי

 

שער הספר מלחמתה של רוסיה

שער הספר מלחמתה של רוסיה

בימים אלה מלאו 65 שנה לחיסול המפלצת הנאצית. בכל העולם חוגגים את היום הזה. אפילו הצרפתים אומרים "גם אנחנו". למרות שצרפתים התנדבו לס.ס. למרות שמשטר ווישי שיתף פעולה עם הכובש הנאצי. למרות שבעת הפלישה האמריקנית לצפון אפריקה לחמו הצרפתים נגד האמריקנים. וכמובן גם הבריטים חוגגים ובצדק. כי לולא צ'רצ'יל ייתכן שהיטלר היה מצליח להשתלט על אירופה ואמריקה הבדלנית הייתה משלימה עם כך ונשארת ניטרלית וכמובן האמריקנים.

אלפי סרטי מלחמה הוליוודיים שטפו את מוחותינו ויצרו אצל רובנו את התודעה שהאמריקנים הם שניצחו במלחמה. זו איננה האמת. עד שהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית ועד שהיפנים תקפו בפרל הארבור עמדה ארצות הברית מן הצד.

ולאחר שנכנסה למלחמה אכן כושר הייצור המופלא שלה הוא שאפשר את הבסת צבאותיו של היטלר. אך הצבא האמריקני היה צבא חובבנים מול הצבא הנאצי המאומן והיעיל. הגנרלים האמריקנים לא היו מסוגלים לנהל מערכות גדולות ובגללם התארכה המלחמה ללא צורך.

והעיקר: מלחמת העולם השנייה היא בראש ובראשונה מלחמתה של רוסיה. הצבא הרוסי איבד בקרב אחד יותר חיילים משאיבדו בעלות הברית במלחמה כולה. רוב העוצמה הנאצית התרכזה בברית המועצות. ביום הפלישה של בעלות הברית בנורמנדי הציבו הנאצים שם חיילים דרג ב' וג' – קשישים, נערים, מגויסי כפיה. וגם אלה הספיקו כדי לעכב את האמריקנים.

ברית המועצות ניצחה תודות להרבה גורמים. בראש ובראשונה מרחביה האינסופיים וגנרל חורף שלה. אחר כך משאבי כוח האדם האינסופיים. ולא במקום האחרון מפלצתיותו של סטאלין , שהפעיל משטר טרור של כיתות יורים של הנ.ק.וו.ד. מאחורי היחידות החלוחמות שירו ללא רחמים בכל חייל שביקש לסגת או נרתע משדה מוקשים ומאש חזיתית.

אולי רק מפלצת כמו סטאלין יכול היה להכריע מפלצת כמו היטלר. בלעדיו ובלעדי רוח הלחימה של העם הרוסי (הרוסי, לא הסובייטי. רוב עמי ברית המועצות ובראשם האוקראינים קידמו את הכובש הנאצי בפרחים ושיתפו עמו פעולה).

אני מביא כאן את עיקריו של ספר המתאר את מלחמתה של רוסיה שהיא היא מלחמת העולם השניה . לענייננו חשוב שהמפלצת הסטלינית הפנתה את ציפורניה גם לעבר רבים מבני עמנו, אם כי רבים אחרים ניצלו תודות לרוסיה מן הכובש הנאצי.

 מלחמתה של רוסיה

 

הספר "מלחמתה של רוסיה", פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי, הוא אחד הספרים המרתקים ביותר על מלחמת העולם השניה שקראתי. במקור נכתב הספר כמלווה סידרת טלוויזיה חשובה בת עשרה פרקים, הנושאת אותו שם ( הסידרה שודרה בערוץ 8 בכבלים).

הסדרה מבוססת, בין היתר, על חומר צילומי נדיר, שנתגלה במרתפי נ.ק.וו.ד. – משטרת הביטחון האימתנית של סטאלין – וכן על ראיונות עם עדי ראיה וניצולים מן התופת של "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

שני גורמים הופכים את הקריאה בספר למרתקת. האחד נעוץ בכישרון הכתיבה של המחבר, המתאר את האפוס הגדול של מלחמת ברית המועצות ביד אמן. תיאורו של קרב קורסק, שהיה נקודת המפנה האמיתית במלחמה, "מתעלה לדרגת סימפוניה מן הגהינום", נכתב בכריכת הספר ואני חותם על כל מילה.

הסימפוניה מן הגהינום. הקרב בקורסק בעיני צייר אמן.

הסימפוניה מן הגהינום. הקרב בקורסק בעיני צייר אמן.

הגורם השני נעוץ בכמות האדירה של אינפורמציה מעודכנת, הנותנת תמונה מלאה ומקיפה על המלחמה הזו, שנדמה היה שאנו יודעים עליה כל מה שאפשר לדעת.

היקף המלחמה

הרושם החזק ביותר שמותיר הספר הוא ההיקף האדיר של מלחמת רוסיה. כולנו הרי גדלנו על המיתוסים של המלחמה הזו, על גבורת העם הרוסי, על ההצלה והישועה של אלה שהצליחו לברוח לרוסיה ושל שרידי הפליטה שהצילו הדיוויזיות של הצבא האדום. אך שפע הנתונים והתיאורים של אוברי ממחיש לא רק את העובדה הידועה שחלק זה של המלחמה היה הגדול והמכריע מכל קרבות מלחמת העולם השנייה. הוא ממחיש למעשה כי זו בעצם הייתה המערכה שבלעדיה ספק אם ממלכת הרשע של היטלר היתה מובסת.

רק כדי להמחיש: בשני חודשי לחימה בשנת 1943 (שהיתה שנה של נצחונות) סבל הצבא האדום מספר אבדות שהיה שווה למספר האבדות של ארצות הברית או האימפריה הבריטית, במהלך המלחמה כולה.

בין 1941 ל-1943 איבדו הסובייטים בממוצע 7950 איש ביום. 34.5 מיליון גברים ונשים גוייסו למלחמה בברית המועצות. שעור האבדות של כוח זה הגיע ל-84 אחוזים – 6.2 מיליון הרוגים, יותר מ-15 מיליון פצועים, 4.4 מיליון שבויים או נעדרים 3-4 מיליון נכים עקב מחלות או מכות קור.

לגבי האבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית יש אומדנים שונים, הנעים מ-17 מיליון ועד 40 מיליון, כולל אובדן פוטנציאל הגידול הדמוגרפי של הנספים.

על היקף המלחמה ניתן ללמוד מגודל הכוח שהקצה היטלר להתקפה על ברית המועצות: יותר משלושה מיליון חיילים, 2000 מטוסים, 3350 טנקים.

הנאצים הגיעו לשערי מוסקבה. האבדות הגרמניות לא הגיעו בחזית המזרחית לממדים של האבדות הסובייטיות. אבל 80 אחוזים מכלל האבדות של הוורמאכט  בכל המלחמה עד 1944 היו בחזית המזרחית.

דיביזיית הפנצרים ה-11 מתקרבת למוסקבה

כך החלה המלחמה: דיביזיית הפנצרים ה-11 מתקרבת למוסקבה

וכך נסתיימה המלחמה דגל רוסיה הסובייטית מונף מעל לרייכסטאג

וכך נסתיימה המלחמה דגל רוסיה הסובייטית מונף מעל לרייכסטאג

סטאלין כרוצח המונים

דמותו של סטאלין כעריץ אכזר עומדת במרכז הספר. אוברי מתאר ללא כחל וסרק את משטר הטרור והרצח שהנהיג סטאלין עוד שנים רבות לפני המלחמה ועוד יותר מכן במהלכה (בסידרת הטלוויזיה יש סרטים של הנ.ק.וו.ד. על הריגת חיילים שניסו לסגת, או שהואשמו בהורדת המוראל או סתם לא מצאו חן בעיני מישהו). סטאלין מצטייר כרוצח ההמונים הגדול ביותר במאה העשרים, הרבה יותר מהיטלר. והשאלה שאוברי מבקש להשיב עליה היא כיצד להסביר את המסירות והגבורה האמיתית שגילו המוני העם הרוסי למרות מעשי הזוועה של סטאלין.

לענייננו חשובה שאלת יחסו של סטאלין ליהודים – במהלך המלחמה ובשנים שלאחריה עד סמוך למותו.

סטאלין והיהודים

לפני זמן מה נפגשתי עם חבר עיתונאי שהיה קומוניסט מסור עד לפני שנים לא רבות. שאלתי אותו: כיצד יכולת להאמין בעולם הקומוניסטי, אחרי שנודעו לך מעשי הזוועה של סטאלין. הוא השיב לי: הצלחתו של סטאלין להביס את היטלר והיהודים שניצלו בזכות כך מכפרים על הכל.

ההיסטוריון הבריטי מפריך את האגדה הזו.

לאחר פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (שנתיים לפני ההתקפה על ברית המועצות) החל המשטר הסובייטי לשתף פעולה עם האנטישמיות הגרמנית. אלפי יהודים גרמנים ופולנים חצו את הגבול הסובייטי-גרמני בניסיון להימלט מן הנאצים. הצבא האדום החזיר רבים מהם, ושומרי הגבול הגרמנים פתחו באש על ההמון חסר הישע. יהודים גרמנים שמצאו מקלט בברית המועצות במהלך שנות ה-30' הוחזרו לגרמניה. פליטים יהודים מן הכיבוש הגרמני הוגלו לסיביר או לקזחסטן, או שנלקחו לכלא ולמחנות עבודה. בתוך תחום הכיבוש הרוסי בפולין (כיבוש שנעשה במסגרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב) אסר השלטון הסובייטי מנהיגים יהודים, ארגונים ותנועות נוער פוזרו, בתי כנסת נסגרו, המשחטות נסגרו ונאסרו קיום מצוות מילה ובר מצווה.

באוגוסט 1941, חודש לאחר הפלישה הגרמנית, הורה סטאלין על שינוי מוחלט ביחס ליהודים. יהודים כלואים שוחררו, בהם שני מנהיגים סוציאליסטים יהודיים מפולין – גנריך ארליך וויקטור אלתר, שכבר נידונו למוות (על "חתירה תחת הסכם ריבנטרופ מולוטוב").

לאחר שחרורם קיימו השניים כינוס במוסקבה אליו הוזמנו אישים יהודיים בולטים בתחומי הקולנוע, האמנות והספרות. המטרה היתה להקים ועד יהודי בינלאומי נגד היטלר. היוזמה הזו לא מצאה חן בעיני סטאלין. השניים נעצרו – אחד מהם הוצא להורג והשני התאבד בכלא.

באפריל 1942 הוקם ארגון חדש של יהודים למלחמה בהיטלר, הפעם בתמיכתו של סטאלין. בראש הארגון החדש, "הוועד האנטי פאשיסטי", הועמד השחקן שלמה מיכואלס. תפקידו היה לגייס כספים למאמץ המלחמה הסובייטי. הוועד היה נתון כל העת לפיקוח של הנ.ק.וו.ד. לקראת סוף המלחמה, כשראשי הוועד החלו לתכנן הקמת מולדת יהודית בברית המועצות, הביע סטאלין את החשד שהוועד יהיה "סוס טרויאני לקפיטליזם ולאימפריאליזם" ופירק אותו.

רצח מיכואלס

מיכואלס ויתר ראשי הוועד היו הקרבנות הראשונים למסע הרצח המטורף נגד יהודים, שבו החל סטאלין כמה שנים לאחר תום המלחמה. ב-12 בינואר 1948 זומן מיכואלס למינסק לדון כאילו במחזה בילורוסי. הוא נלקח ממלונו במכונית, הוסע לדאצ'ה של מנהיג מפלגה מקומי ושם נרצח. גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון ונדרסה על-ידי משאית בניסיון לביים תאונה.

שלמה מיכואלס ויקישיתוף

שלמה מיכואלס ויקישיתוף

במהלך החודשים הבאים פוטרו או נאסרו יהודים בעלי מעמד. באוקטובר 1948 נערכה ליד בית הכנסת הראשי במוסקבה הפגנה של כחמישים אלף יהודים, בהשתתפות גולדה מאיר, שהיתה הציר הישראלי הראשון במוסקבה.

ההפגנה הזאת הפתיעה מאד את סטאלין, שלפי אחד הדיווחים אמר על היהודים: "איני יכול לבלוע אותם ואיני יכול להקיאם. הם הקבוצה היחידה שאי אפשר להטמיעה".

חודש לאחר מכן הופסקה פעולת הוועד האנטי פשיסטי. מנהיגיו נעצרו והוכשרה הקרקע למשפט ראווה גדול. בתי ספר ביידיש וספריות יהודיות נסגרו, נאסר פרסום ספרים ועיתונים יהודיים, אותיות סדר ביידיש הושמדו.

האנטישמיות נגעה בכל תחומי החיים היהודיים: גרוש מבתי ספר תיכוניים ומאוניברסיטאות, גרוש מתפקידים אחראיים במנגנון הכלכלי והביורוקרטי, איסור נסיעה מחוץ למדינה. אפילו חוקרים יהודים סדיסטים של הנ.ק.וו.ד. הוגלו או חוסלו. מאות יהודים נעצרו כשהם מואשמים שהיו שותפים ל"מזימה ציונית", לאומניות בורגנית, ריגול למען המערב ואפילו בהשמצת ברית המועצות בכך שהם טוענים ששוררת בה אנטישמיות.

עלילת הדם על הרופאים

בחודש שקדם למותו הספיק סטאלין לארגן את "קשר הרופאים". מאות רופאים נכלאו והואשמו בחברות ב"כנופיית טרור ציונית". בהודעת סוכנות הידיעות הסובייטית נאמר, כי מאיר וובסי, הרופא הראשי לשעבר של הצבא האדום בתקופת המלחמה, הודה בכוונה "לחסל מנהיגים מובילים של ברית המועצות". רופאו האישי של סטאלין הודה כי הוא סוכן בריטי. ההאשמות בדבר קשר יהודי הלכו והתרחבו ו"נחשפו מזימות" נגד הרכבת התחתית ונגד מפעל המכוניות "מוסקבה". סטאלין עוד הספיק ליזום ולאשר תוכנית לגרוש כל היהודים למזרח, אך מותו מנע את ביצוע המזימה.

אוברי מעלה את הסברה, כי דווקא "טיהור" זה לא היה מעשה ידיו של סטאלין אלא אולי כרושצ'וב עצמו – יורשו של סטאלין, והאיש שחשף בפני העולם את מעשיו – יזם את הטיהור במסגרת המאבק על הירושה. אך אין לכך הוכחה.

סטאלין היה, לעומת זאת, אחראי למאסר רופאו האישי, ולדימיר וינוגרדוב. סטאלין גילה ככל הנראה את התיק הרפואי האישי שלו שניהל ונוגרדוב, בו היה כתוב, בין היתר: "שיחרור מכל עבודה". סטאלין הזועם קרא: "שימו אותו באזיקי רגליים". הפקודה מולאה כלשונה (אף שלא היה נהוג לכבול אסירים ברגליהם) והרופא הישיש נלקח לכלא לוביאנקה.

חטא מאסר רופאו היה אולי החטא היחיד שעליו נענש סטאלין. כאשר נזקק סטאלין לרופא, בשעותיו האחרונות, היה רופאו האישי ורוב הצוות הרפואי הבכיר בכלא. סטאלין נותר ללא טיפול משך 13 שעות, לאחר שלקה בשטף דם במוחו. סטאלין גסס משך שלושה ימים. בתו היתה עדה לרגעיו האחרונים: "ברגע האחרון הוא פקח את עיניו. זה היה מראה נורא – מטורף או כועס, אפוף פחד מוות". הוא הרים את ידו השמאלית במחווה אחרונה ונשימותיו פסקו.

"מת שמש העמים"

העובדות העיקריות על מעשי הזוועה של סטאלין היו ידועות בארץ בעת התרחשותן. אף-על-פי כן, היו לסטאלין מעריצים כאן, לא רק בקרב המפלגה הקומוניסטית, אלא במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) שהיתה בשר מבשרה של התנועה הציונית. ביום מותו של סטאלין פרסם ביטאון המפלגה "משמר" את הבשורה המרה בכותרת ראשית: "מת שמש העמים". בכל קיבוצי השומר הצעיר נערכו עצרות אבל.

סטאלין STALIN SUN 

מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן אמר בעצרת: "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות, שמש העמים שקעה…".

על המשמר ביום מותו של סטאלין
========================================================================

 

עוד על מלחמת העולם

 טיבוע סטרומה וחיסול הלורד מוין

http://www.zeevgalili.com/?p=5618 

 החיים והמוות בידי כתבי הסתר

http://www.zeevgalili.com/?p=5136 

 אובמה מחזיר אותנו לשנת 1938

 http://www.zeevgalili.com/?p=2248 

 היטלר חשש מנקמת היהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

 דודו של הגנראל הנאצי פון מאנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

 אורי צבי גרינברג  המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

 המעמד בו התקדש המנון "התקווה"

http://www.zeevgalili.com/?p=688

 הרב שעמד בראש ישיבה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

 דוד הלבני – מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד

 http://www.zeevgalili.com/?p=605

 כך ניצל הרב ליכטנשטיין

http://www.zeevgalili.com/?p=333

 

 

טיבוע "סטרומה" חיסול הלורד מוין ותגובת חיים ויצמן

 

מבוקש עלרצח.כרוז שפרסמה המחתרת בעקבות טביעת "סטרומה"

השבוע ימלאו 65 שנים לאחד הארועים החשובים ביותר במלחמת ההישרדות של עם ישראל בארץ ישראל.

קבוצה של לוחמי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן, תקפה ב-8 באוגוסט 1944, שייירה בה נסע הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייכל, בדרכו מירושלים ליפו. ביפו עמדה להערך לכבודו מסיבת פרידה לפני שנמלט מן הארץ מאימת המחתרת.

להמשיך לקרוא