איך הגיעו תושבי לנינגרד לקניבליזם ורצח ילדים למאכל

ומדוע העניק הנשיא קנדי את עיטור הכבוד הגבוה ביותר לגנרל הנאצי שרצח רבבות יהודים ונטל חלק בתכנית היטלר להרעיב עד מוות את תושבי לנינגרד

 

 

ספרה של החוקרת-העיתונאית אנה ריד "לנינגרד", מספר את סיפורה של עיר, שהיטלר החליט להרעיב את כל תושביה עד מוות. ב-900 הימים של המצור שהטילו הגייסות הנאציים על העיר מצאו את מותם כשליש מתושבי העיר – בין 750 ל-850 אלף נפש – פי ארבעה ממספר הנספים בהטלת פצצות האטום על נגסאקי והירושימה.

בתכנון הרצח הזה נטלו חלק ראשי הצבא הגרמני.

רוצח שנמלט מתליה

עם הרוצחים האלה, שהיו חתומים על פקודות הרצח, נמנה גנרל פרנץ האלדר. האלדר זכה לשבחי הס.ס. על שיתוף הפעולה "ההדוק והלבבי במיוחד" ברצח עשרות אלפי יהודים במדינות הבלטיות.

האלדר נעצר על ידי הגסטאפו ב-1944 כחשוד בשותפות לקשר לרצוח את היטלר, אף שלא היה לו שום חלק בקשר. הוא נכלא במחנות ריכוז. בסוף המלחמה שוחרר על ידי האמריקנים והפך שבוי מלחמה. כך ניצל מגורל חבריו למטה הכללי הגרמני שחלקם נתלו וחלקם נידונו למאסר.

לא ברור איזה עניין ותועלת מצאו האמריקנים בגנרל הנאצי האלדר. אך הוא הובא אחר כבוד לארצות הברית והועמד בראש מחלקת המחקר ההיסטורי של צבא ארצות הברית.

"חייל מוערך ומכובד" - פרנץ האלדר

"חייל מוערך ומכובד"

בתפקיד זה, אומרת אנה ריד, הוא "סייע לבסס את המיתוס שהוורמאכט, צבא גרמניה, היה נקי כפיים, לא ידע דבר על השואה ואולץ לצאת למלחמה על ידי רודן מטורף".

כך בילה בנחת 14 שנים. כשפוזרה היחידה העניק לו הנשיא קנדי את אות "השרות האזרחי הראוי לשבח", שהוא האות הגבוה ביותר שנשיא ארצות הברית מעניק לאזרח לא אמריקני.

האלדר פרסם ב-1976 את יומן המלחמה. בפתח התרגום האמריקני של היומן כתב העורך "הוא היה חייל מוערך ומכובד".

סיפור המלחמה של הטוראים והאזרחים.

אנה ריד איננה היסטוריונית מקצועית. אך היא הולכת בעקבות הז'אנר של חוקרי מלחמת העולם השניה כמו אנטוני ביוור, [נפילת ברלין, סטלינגרד], איאן קרשו [היטלר], פרדריק טיילור [דרזדן], מקס הסטינגס [ארמגדון] ועוד רבים.

המשותף לחוקרים אלה הוא סיפור המלחמה מנקודת המבט של משתתפיה הזוטרים – הטוראים והאזרחים – מחוללי המלחמה וקרבנותיה. מינימום אסטרטגיה ותכניות של גנרלים ומקסימום סיפורים אישיים. חומר הגלם של היסטוריונים אלה הם מכתבים ויומנים של חיילים ואזרחים.

ממראות המצור - גוויות מתי רעב מוטלות ברחוב

אנה ריד עוקבת אחר 900 ימי המצור על לנינגראד כמעט יום אחר יום.

הצבא הגרמני, שדהר במהירות מדהימה לעבר מוסקבה רצח בדרכו רבבות, שרף כפרים, גרש אנשים מבתיהם, גזל רכוש ומשאבים. אך גם באזורי הכיבוש נמשכו החיים. ומאחורי החזית היה תמיד עורף עמוק של משאבים אינסופיים בכוח אדם, אספקה, נשק ותחמושת. אפילו סטלינגרד – הסמל הבולט ביותר של המלחמה שבה החלה התפנית – מעולם לא היתה מנותקת. המשך הלחימה בה התאפשר, גם לאחר שהצבא הגרמני נכנס לתוכה, בעיקר תודות להזרמה בלתי פוסקת של לוחמים וציוד מן העורף.

לא כך היה בלנינגרד. ביצוריה החזקים שנבנו עוד בימי הצאר וחוזקו בשנות השלטון הסובייטי עמדו בפני הצבא הנאצי. אך מן הרגע שנחסמו כל הדרכים אליה נדונו תושבי העיר למוות ביסורים נוראים.

המרכז התרבותי של רוסיה

לנינגרד או בשמה הקודם סנט פטרבורג ממלאת מקום מרכזי בהיסטוריה הרוסית המודרנית. מאז הקמתה והפיכתה לבירת האימפריה הרוסית [בשלהי המאה ה-19] היתה "חלון לאירופה" כפי שכינה אותה פושקין.

הצאר פיוטר הראשון, הוא שהפך אותה לבירת האימפריה הרוסית [בשנת 1712]. כדי לבנותה ריכז הצאר את כל בנאי האבן בבניית העיר ואסר על בניה באבן בכל רחבי רוסיה. כך הפכה העיר לפנינה ארכיטקטונית ומרכז התרבות הרוסית. במאה ה-18 וה-19 פרחו כאן המוסיקה, התיאטרון והספרות ובמקביל גם מרכז תעשייתי שעובדיו שימשו קרקע פוריה לתסיסה האינטלקטואלית שהובילה למהפכה הקומוניסטית.

מבנים היסטוריים בלנינגרד

הסיפורים שמביאה אנה ריד הוא סיפורם של פרופסורים ומוסיקולוגים ומהנדסים ופועלי תעשיה ופשוטי עם שהמצור הכניס אותם לסיר לחץ, שבו נחשפו אנשים למעשי גבורה והקרבה נעלים בצד הידרדרות למעשי פשע מחרידים ואובדן צלם אנוש.

עיר במצור המנוהלת על ידי ז'דאנוב

האיש שהיה אחראי על ניהול לנינגרד היה אנדריי ז'דאנוב, האיש שעל שמו קרויה האסכולה התרבותית הקומוניסטית [ז'דאנוביזם]. הוא מונה למזכיר המפלגה בעיר עוד ב-1934 והמשיך בתפקיד עד תום המלחמה ולאחריה.

האיש, שנחשב בשעתו כיורשו העתידי של סטאלין, פתח את המלחמה בגירוש מיעוטים אתניים שונים שנמצאו בלנינגרד, בטיהור גורמים פוליטיים "חתרניים" ובהוצאה להורג של כל איש שנחשד בריגול. וחשוד היה כל מי שהביע דעות "תבוסתניות" או מתח ביקורת על התנהלות השלטונות.

תושבי לנינגרד עצמם לא ראו את האויב פנים אל פנים ונוכחותו באה לביטוי רק בהפצצות ובהפגזות בלתי פוסקות. הקרבות התנהלו מחוץ לעיר והמצור נסגר על העיר כשנכבשו כל ערי וכפרי הלוויין. ז'דנוב, שביקש להוכיח שכוחו במותניו, הקים "צבא עממי" חסר ציוד וחסר ידע ואימונים ושלח אותו לחזית שם נטבחו רבבות בלי להביא שום שינוי במצב הצבאי.

אנדריי ז'דאנוב

זמן רב יחסית הצליח ז'דנוב להסתיר מתושבי העיר את ידיעת הנעשה בחזית. וכל עוד הגיעו רכבות אספקה ואף היו חנויות פתוחות שבהן יכלו לקנות מזון באורח חופשי יחסית לא היה לאיש מושג מה הולך לקרות. רק כשכל החנויות נסגרו וחולקו תלושים להקצבות מזון התחילו תושבי לנינגרד להבין שממתין להם משהו גרוע יותר מהפצצות והפגזות.

עיר ללא רזרבות

עד המצור על לנינגרד ב-1941, אומרת אנה ריד, חווה כל רוסי בן 50 ומעלה שלוש תקופות של רעב כבד – אחת לפני המהפכה ושתיים אחריה.

למודי ניסיון מיהרו אזרחי העיר להתנפל על חנויות המזון ולקנות מכל הבא ליד, כולל סבון. רבים מיהרו להפוך פרוסות לחם לצנימים שניתן לשמרם לזמן ארוך.

שלטונות העיר, שהיו אמורים להעריך שבגלל מצבה הטופוגרפי עלולה העיר להיקלע למצור, לא הכינו כל מלאי חרום. כשנסגרה טבעת המצור היו בעיר דגנים וקמח ל-35 ימים, קטניות ל-30 יום, בשר ל-33 ימים, שומנים ל-45 ימים, סוכר וממתקים ל-60 יום.

גם המלאי הזעום הזה, שנועד לכלכל 3.3 מיליון פיות [אזרחי קבע, פליטים וחיילים] הושמד בחלקו בהפצצות שגרמו לשרפות ענק במחסנים.

פרט אופייני למשטר. אנסטאס מיקויאן, שהיה ממונה על המסחר והאספקה יזם הטיית שיירה של רכבות צבאיות נושאות אספקה לעבר לנינגרד. אך ז'דנוב ביקש להוכיח לסטלין מי כאן בעל הבית והודיע שאין צורך , כי המחסנים מלאים עד אפס מקום.

המחסור הביא את שלטונות העיר לנצל כל מקור להכנת מזון ותחליפי מזון. בטחנות הקמח גרדו שרידי קמח מהקירות ומתחת לקרשי הרצפה, 8000 טונות של לתת נלקחו ממבשלות שיכר, הצבא תרם שיבולת שועל שנועדה להאכלת סוסים, צוללנים שלו מטעני חיטה מדוברות שטובעו, נלקחו זרעי כותנה דחוסים ששימשו להסקת דודי ספינות, תאית מנסורת של אורנים ועוד. כל אלה יחד שימשו להכנת משהו שקראו לו לחם, או תחליף לחם. לשימון התבניות השתמשו בתרחיף של מים ושמן חמניות ומשקעי סבון שהם תוצר של תזקיק שמנים אכילים לדלק.

הלחם היה בעל מרקם בוצי וטעם מר של עשב. הוא הכיל מעט מאד קלוריות.

125 גרם לחם ליום

כל מדינה שהייתה במצב מלחמה או מצב חרום הנהיגה משטר של קיצוב. משטר כזה מוליד אוטומטית שחיתות, ספסרות, מרמה ושוק שחור. [כך היה גם בישראל במלחמת השחרור ובתקופת הצנע שבאה אחריה].

אבל בלנינגרד הנצורה הועצמו תופעות אלה, אומרת אנה ריד, בשל הברוטליות וחוסר היעילות של המשטר הסובייטי. במקומות אחרים גרם הקיצוב לרעב מציק ותפריט משעמם. כאן משמעותו היה מוות המוני.

יותר מזה. השימוש במזון בברית המועצות שימש מאז הרעב שלאחר מלחמת האזרחים גם אמצעי כפיה וגם אמצעי לחיסול חסרי התועלת ולשימור המועילים.

בשלב הראשון של הקצבת המזון נקבע כי כשירים לעבודה קשה יקבלו 800 גרם לחם ליום, כשירים לעבודה קלה 500 גרם ונכים קיבלו 400 גרם.

החלוקה הייתה לא רק לפי כושר העבודה. היו חנויות ומסעדות סגורות לחברי מפלגה בכירים. במוסדות אקדמיים נקבע סולם מזון לבעלי תואר דוקטור למדעים, לעובדי מחקר לעובדי מעבדה בכירים ולטכנאים.

אך השלב הראשון של החלוקה לא שרד ימים רבים. היה שלב שני ושלישי שבו עובדי כפים קיבלו 250 גרם לחם, וכל יתר האוכלוסיה [77 אחוזים] קיבלו 125 גרם לחם. מחקרים שנערכו לאחר המלחמה העלו שבפועל קיבלה רוב האוכלוסיה מזון בכמות של 300 קלוריות ביום. זה היה פסק דין מוות בעיקר לקשישים, ילדים ונכים.

אכלו חיות מחמד ועכברים

מכאן ואילך הגבול בין חיים ומוות היה תלוי במקריות וביכולת האילתור. במשפחה אחת גילו קופסה של צנימים מאובנים שנותרו מתקופת המהפכה ועדיין היו ראויים למאכל. חיפשו אגוזים בקישוטי חג המולד. אנשים חיפשו תחליפי מזון בשמן של טנקים, בחומרים קוסמטיים בדבק נגרים. התפתח שוק חליפין, חמאה תמורת נרות, מעיל פרוות ארנב תמורת 16 קילו תפוחי אדמה, שעון כיס תמורת קילו וחצי לחם. היה גם שוק של תלושי מזון שנלקחו ממתים למרות שהשימוש בהם היה כרוך בסכנת חיים. והיו בלי סוף מעשי שוד של מזון שנלקח מפיותיהם של אנשים או מתיקיהם.

יומניה של טניה סביצנה, ילדה בת 11, הכותבת על הרעב ומספרת על מות סבתה בתחילה ואחר כך מות דודה, אימה ואחיה. טניה מתה מרעב זמן קצר לאחר המצור.

כשכלו כל המקורות האחרים החלו לאכול את חיות המחמד, כלבים וחתולים. רבים לא יכלו לעמוד בצער של הריגת חיות המחמד שלהם והחליפום עם חברים, כך שהיה להם קל יותר להרוג למאכל כלב או חתול שלא הכירו. כשנגמרו החתולים והכלבים הגיע תור החולדות שהביולוגים של האוניברסיטאות התמחו באיתורם ובלכידתם.

השלב של קניבליזם ורצח ילדים היה השלב הסופי.

עיר של מוזלמנים

מוות ברעב הוא כנראה המוות המכוער ביותר וכרוך ביסורים נוראים. התיאורים של תושבי לנינגרד בשלב הגסיסה של העיר מזכיר תיאור מחנות ההשמדה. איך אנשים שהחזיקו מעמד איכשהו בתנאי הרעב ועבודת הפרך עד שהפכו למוזלמנים.

המוזלמנים בלנינגרד התאפיינו ברזון קיצוני, צבע עור כהה, עינים מתות, פנים שחורות, הבעת פנים מאובנת ותנועה "כמו רובוט מקולקל". רגליים ובטן נפוחות. המוזלמן הלנינגרדי איבד כל עניין בסביבתו , לא טרח להשיב שלום או לעשות מאמץ כלשהו שיגזול את משאבי האנרגיה האחרונים שלו.

המוזלמנים מתו בהמוניהם. התמוטטו ברחוב, בחדרי המדרגות, במיטתם, או במקום העבודה אליו הגיעו בשארית כוחותיהם רק כדי לזכות במרק הדלוח שחילקו שם.

לתמותה היה דפוס דמוגרפי קבוע בהתאם לשיטת קיצוב המזונות. במשפחה רגילה שלא הייתה בעלת זכויות יתר מתו קודם הסב והפעוטים אחר כך הסבתא ולבסוף האם והילדים הגדולים יותר.

השלב שבו נחרץ גורל משפחה היה כשאחרון בני המשפחה שהיה עדיין נייד נחלש במידה כזו שלא יכול היה לעמוד בתור לקבלת מנות הקיצוב. אמהות רבות עמדו בדילמה קורעת לב. לקחת לעצמן יותר ולהבטיח את המשך קיום המשפחה או לתת לילדיהן ולסכן את כולם. מספרם הגדול של היתומים מלמד שאמהות רבות נתנו קדימות לילדים שהפכו יתומים.

אך היו אמהות שנהגו אחרת.

קניבליזם ורצח ילדים

אכילת בשר מתים החלה כנראה בשלב של הרעב הקשה ביותר והיתה חלק מפשיעה נרחבת. הפשעים בוצעו לרוב בידי קבוצות שבגלל מחדלי המשטר היו אחרונים בשרשרת המזון של העיר הרעבה.

במאי 1942 מספרת המשוררת אולגה ברגולץ ששמעה על קניבליזם מפי פסיכיאטר, שהעיד במשפטם של קניבלים שאכלו בשר גוויות ורוצחי ילדים למען אכילת בשרם.

במהלך המלחמה היו רק שמועות לא מאושרות על קניבליזם ורציחות. היו עבריינים שנשפטו אך היו שהוצאו להורג ללא משפט. רק עם חשיפת הארכיונים ב-2002 הצטברו עדויות על בשר קציצות ממקור בלתי ידוע שנמכר בשוק החליפין, על עובדת ניקיון במפעל שרצחה את בתה ואכלה את גופתה, על מנקה אחרת שהרגה את בתה בת השנה והאכילה את בנה בן השנתיים.

על פי רישומים שנמצאו בארכיונים נעצרו עד דצמבר 1942 2015 קניבלים. נראה שרק חלק קטן מהם היו רוצחים. לפי הרישומים יותר מ-90 אחוז מן הקניבאלים היו אנאלפאביתים או בעלי השכלה יסודית בלבד.

מתוך 1913 שהובאו למשפט עד תחילת יוני 1942 586 הוצאו להורג ו-668 לעונשי מאסר. לא ברור מה היה גורל היתר. לא ברור אם הרישומים הללו כוללים את כל המקרים.

מן הדיווחים עולה שהיו דיונים אם הקניבלים שפויים משפטית או שהם מודעים למעשיהם וחייבים לשאת בעונש. הטיעונים בדבר אי שפיות נדחו ונקבע כי אלה פושעים שחייבים לתת את הדין.

קניבליזם לאורך ההיסטוריה

הקניבליזם ורצח ילדים למאכל בתקופות של רעב קיצוני ימיהן כימי האדם. [זאת בנוסף לתרבויות שבהן הקניבליזם היה חלק מאורח חייהן, תרבותן ודתן]. יש ממצאים ארכיאולוגיים המעידים על כך שהאדם הניאנדרטאלי היה קניבאל.

בתנ"ך אנו מוצאים את החזון הנורא:
"ואכלת פרי בטנך, בשר בניך ובנותיך, אשר נתן לך ה' אלוקיך, במצור ובמצוק.. (דברים כ"ח, נ"ג-נ"ה).

ובמגילת איכה פרק ב' כ נאמר:

" רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כּה אִם תּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עלְלֵי טִפֻּחִים.."

ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו פלאוויוס מספר:

"בין תושבי עבר הירדן הייתה אישה אחת ששמה היה מרים… וכשהרעב קנה לו שביתה במעיה ובלשד עצמותיה, ואש זעמה אכל בה אפילו יותר מן הרעב, היא ביצעה מעשה נגד הטבע. היא תפסה את תינוקה שהיה עדיין יונק, ואמרה: "עולל מסכן, בעיצומם של מלחמה ורעב ומלחמת אחים, למה אשמור עליך? עבדות הרומאים מצפה לנו אף אם נחיה עד אז, אבל הרעב יגיע לפני הרומאים, והמורדים הם אכזרים יותר משניהם, בוא והיה לי למזון… (מלחמות היהודים ו', ג').

תופעת הקניבליזם רווחה בחברות תרבותיות גם במאה העשרים – באוקראינה ברעב של שנות ה-30, וכן בשורה של תאונות אוויריות וימיות שבהם נשארו ניצולים ללא מזון לצד גופות חבריהם.

קישורים

ידידתנו ובת בריתנו האנטישמית

http://www.zeevgalili.com/2006/06/233

 האם אפשר לסמוך על ארצות הברית

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13734

 מלחמתה של רוסיה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755

 למה הסתיר היטלר את השואה

http://www.zeevgalili.com/2010/05/8755

פורסם בקטגוריה מלחמת העולם השניה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא איך הגיעו תושבי לנינגרד לקניבליזם ורצח ילדים למאכל

  1. מאת רונן‏:

    נורא לקרוא את כל זה הרגשת קבס עלה בי
    הכתבה מקצועית
    נורא ואיום לראות כמה חיות הגרמנים האלה
    ואיך הרוסים ויתרו להם?
    אם הם שואלים אותי והם לא ……
    הייתי אומר להם לא לקנות סחורה גרמנית
    בעצם כל העולם צריך להחרים אותם

השאר תגובה