השבוע ימלאו 65 שנים לאחד הארועים החשובים ביותר במלחמת ההישרדות של עם ישראל בארץ ישראל.

קבוצה של לוחמי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן, תקפה ב-8 באוגוסט 1944, שייירה בה נסע הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייכל, בדרכו מירושלים ליפו. ביפו עמדה להערך לכבודו מסיבת פרידה לפני שנמלט מן הארץ מאימת המחתרת.

נציב מרושע ואכזרי

מקמייכל היה בן מוות כמעט מן הרגע הראשון בו נתמנה לנציב העליון בשנת 1938. לפי השקפתו הבריטים צריכים לראות בעולם הערבי את בן הברית הטבעי שלהם. הוא שנא את הישוב היהודי בארץ ישראל וראה בו גורם מפריע למימוש מדיניותו.

 

הוא נהג באכזריות וברשעות. הוא האיש שהביא לתלייתו של הבית"רי שלמה בן יוסף שהורשע ביריות על אוטובוס ערבי ודחה את כל בקשות החנינה. תחת שלטונו ועל פי פקודותיו רצח קצין המשטרה הבריטית ג'פרי מורטון את מנהיג לח"י אברהם שטרן (יאיר). תחת שלטונו הופעלו לאורך חופי הארץ משחתות ומטוסים בריטיים, כדי למנוע בואן של ספינות עולים יהודים, שנמלטו מגיא ההריגה באירופה. הגדול בפשעיו באותה תקופה היה נעילת שערי הארץ בפני האוניה "סטרומה" על 769 מעפיליה, דבר שגרם לטיבועה ולמות כל היהודים שעל סיפונה

לימים נתגלה שהתליין הראשי של היהודים הללו היה מפקדו של מקמייכל, הלורד מוין, אך פשעיו של מקמייכל הספיקו כדי שהמחתרת תוציא עליו פסק דין מוות.

ניסיונות חיסול ללא הצלחה

 

לפחות חצי תריסר ניסיונות נעשו לחסל את מקמייכל עד להתקפה ב-8 באוגוסט 1944. חשיבותה של התקפה זו הוא שהיא התפרסמה בעולם ובעיקר: היא היתה מבוא לחיסול הלורד מוין. האיש שגרם במישרין לטיבוע"סטרומה". חיסולו של מוין עורר זעזוע בעולם כולו, ובמיוחד בדעת הקהל הבריטית, והיה בין המאיצים להסתלקות הבריטים מארץ ישראל.

סיפורה של "סטרומה"

סטרומה היתה אניית מעפילים שאורגנה במסגרת עליית "אף על פי"של אצ"ל (ארגון צבאי לאומי). היו עליה יהודים שנמלטו מרומניה הפאשיסטית. זו היתה ספינת נהרות בת יותר ממאה שנים שהיתה ממש רקובה ואסור היה להעלות עליה יותר ממאה איש. אף על פי כן הצטופפו על סיפונה בצאתה 769 מעפילים בהם 103 ילדים. האוניה יצאה מנמל קונסטנצה שברומניה בסוף 1941 בכוונה לעבור במצרי הבוספורוס והדרדנלים ולהגיע לארץ ישראל.

בדרך התקלקל מנועה של הספינה והיא נגררה לנמל איסטנבול שם עגנה משך חודשיים. כל מאמצי הסוכנות היהודית לשכנע את השלטונות הבריטיים בארץ ישראל להתיר את בואה של האוניה לארץ עלו בתוהו. הבריטים לא הסכימו גם להצעת הסוכנות שנוסעי סטרומה יבואו לארץ על חשבון מיכסת הסרטיפיקטים (אישורי כניסה לארץ שנתנו הבריטים ליהודים – 2500 נפש לחודש בלבד, גם במהלך כל המלחמה בה עלו מיליונים בעשן הכבשנים).

 

הנוסעים נשארו על הספינה בתנאים סניטריים איומים. קיבלו מזון מן הקהילה היהודית בטורקיה אך זה אזל במהירות. המעפילים סבלו קור ורעב ובאוניה פרצה מגפת דיזנטריה. גם כל המאמצים לשכנע את שלטונות טורקיה לאפשר לנוסעים לרדת לשהיה זמנית במחנה על החוף נדחו.

 

האוניה נידונה למוות

ב-23 בפברואר 1942 החליטו הטורקים להיפטר מן הספינה בכל מחיר. הספינה חסרת עוגן ועם מנוע מקולקל נגררה ללב ים והושארה שם ללא מזון ומים.

 

צוללת סובייטית זיהתה את "סטרומה" כאוניית אוייב ושיגרה אליה טורפדו. הספינה ירדה למצולות על כל נוסעיה, פרט לאדם אחד, דוד סטוליאר. הוא נתגלה על ידי דייגים טורקים והובא לחוף ולאחר המלחמה היגר לארצות הברית.

ההחלטה לחסל את הלורד מוין

האיש שמילא תפקיד מרכזי בחסימת הארץ בפני נוסעי סטרומה היה הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שמקום מושבו בקהיר.

 

על חלקו של הלורד מוין בהחלטה הנוראה להפקיר למוות את נוסעי "סטרומה" לא היה ידוע באותה תקופה. הדבר נתגלה רק ב-1982 עם חשיפת מסמכים מן הארכיונים הבריטיים. הדבר פורסם בספר "חשדות לח"י", פרי עטו של ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין שראה אור באותה שנה.

ההחלטה לחסל את השר הבריטי לענייני המזרח התיכון נתקבלה כנראה עוד על ידי יאיר בשנת 1941. הרעיון היה, לפי ההיסטורינון וסרשטיין, לנקוט ב"תעמולה באמצעות פעולה" – שיטה שהיתה אופיינית למהפכנים ברוסיה. דהיינ: היתה תכנית לבצע את ההתנקשות בלי קשר לאישיותו של בעל התפקיד.

התכנית לא בוצעה בשעתו כי ב-1942 מונה לתפקיד השר לענייני המזרח התיכון ר.ג. קייסי, אוסטרלי. מכיוון שסברו, כי "פגיעה באוסטרלי לא תשרת את המטרה ולא תעשה את הרושם הדרוש בעולם". עם מינויו של מוין כיורשו של קייסי, בינואר 1944, הועלתה התוכנית מחדש.

רוצח מרושע וגזען

בעת שהוחלט על חיסולו לא היה ידוע, כאמור, שמוין היה האיש שלא רק התנגד נמרצות להבאת מעפילי "סטרומה" לארץ, אלא גם היה אחראי ישיר לטיבועה. רק אחרי ארבעים שנה נתגלה שהתערבותו האישית מנעה כל הקלה בגורל "סטרומה". הוא אף הורה לציר הבריטי בטורקיה לתבוע מן השלטונות הטורקיים לגרש את האוניה אל מימי הים השחור.

 

אך מה שהיה ידוע אז על הלורד מוין הספיק כדי לקבוע כי הוא בן מוות. מיוחסת לו האמירה שבארץ ישראל אין מקום אפילו לחתול נוסף, קל וחומר ליהודים. הוא התנגד לכל הסדר שיבטיח עתיד יהודי בארץ ישראל.

מוין טירפד הבטחה של צ'רצ'יל שניתנה לויצמן ולבן גוריון להקים דיוויזיה יהודית במסגרת הצבא הבריטי. הוא סיכל את שליחותו של יואל ברנד, שנשלח על ידי הנאצים בשנת 1944 בהצעה להציל את יהודי הונגריה בתמורה לאספקת משאיות. בנאום שנשא בפרלמנט הבריטי בשנת 1942 אמר כי את היהודים יש ליישב במקומות אחרים ולא בארץ ישראל. פעם הציע את מדגסקר ופעם אחרת הציע את פרוסיה המזרחית שלאחר הנצחון יגורשו ממנה הגרמנים כביכול.

בין היתר כלל נאומו אלמנטים גזעניים מובהקים. הוא אמר בין היתר:

"לעתים קרובות מאד אומרים ברישול, כי היהודים הם שֵמיים, אך אנתרופולוגים אומרים לנו, שאם כי הם שמרו על תרבותם בטוהרתה, הרי שהגזע היהודי התערב בגויים מאז תחילת הגלות. בתקופת גלות בבל, התמזגו בהם יסודות חִיתיים חזקים וברור שיסודות ארמנויידיים, שעדיין אפשר למצוא אותם בקרב היהודים הספרדים, התבטלו בקרב האשכנזים בגלל עירוב הדם הסלאבי"

כל זה לא הפריע לנשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, להצהיר, לאחר חיסול הלורד מוין, כי מותו כאב לו יותר ממות בנו (טייס ב-RAF, שנעדר במלחמת העולם השנייה). וינסטון צ'רצ'יל הצהיר כי הוא מפסיק את תמיכתו בציונות. (תמיכה שלא הפריעה לו משך כל המלחמה להשלים עם חסימת הכניסה לפליטי חרב יהודים לארץ ישראל)

חיסולו של מוין

לחיסולו של הלורד מוין נבחרו שניים מן המעולים בלוחמי לח"י – אליהו חכים ואליהו בית צורי. הם קיימו מעקב ממושך אחרי שיגרת יומו של מוין. ב-6 בנובמבר1944 , כשחזר הלורד מוין ממשרדו לביתו ביצעו את ההוצאה להורג ביריות אקדח מקרוב. הם נמלטו מן המקום באופניים אך נתפסו על ידי שוטרים מצריים. הם הודו מייד במעשה והפכו את בית המשפט לבמה בינלאומית להסברת עמדת לח"י ולהוקעת הבריטים.

 

הם זכו לאהדה גם בקרב דעת הקהל המצרית שראתה בהם לוחמים נגד הבריטים השנואים. הבריטים ששלטו במצרים כפו על בית המשפט הצבאי המצרי להטיל עליהם עונש מוות. הם הוצאו להורג ב-22 במרץ 1945.

טביעת"סטרומה" כארוע
מכונן במלחמת לח"י

טביעת "סטרומה" היתה מאורע טראומטי לישוב כולו, אך היא גם היתה גורם שהאיץ את המלחמה בבריטים. יתר על כן: זה היה ארוע מכונן בתולדות לח"י, שבלעדיו המחתרת אולי לא היתה משוקמת.

זאת למדתי לדעת מחברי צפוני שומרון ז"ל, מטובי הלוחמים בלח"י שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע.

 

למרות הבדלי הגיל בינינו התיידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם חרות

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים. הואגםנטלחלק באחד הניסיונות הכושלים לחסל את מקמייכל.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, הנוגע ל"סטרומה".. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

 

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד לח"י, אברהם שטרן (יאיר) ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בא אירוע ששינה את המצב מיסודו – טיבוע "סטרומה". האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה. פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.
"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

כתבה קודמת על צפוני שומרון (קטע שני בפוסט))

גילוי שרידי האוניה

ביולי 2000 גילו צוללנים טורקים את שרידי האוניה הטבועה. זמן מה לאחר מכן יצאה למקום משלחת מטעם מוזיאון השואה בוושינגטון לעריכת טקס זיכרון. על שרידי האוניה הוצמד השלט סטרומה ומשפחות הניספים והניצול היחיד, דוד סטוליאר, אמרו קדיש.

קישור לסיפורו של הניצולי היחיד מסטרומה

 

ראה קרב הגבורה ביבנאל

הלוחמת שסייעה למחסלים

שלום, זאב.

הרשה- נא לי להוסיף לך אינפומציה נוספת על ההתנקשות בלורד מוין.

 היתה לי הזכות להכיר אשה מופלאה שסייעה ללוחמי לח"י לחסל את הלורד מוין. שמה היה חסיה רם ז"ל.

היא נולדה בריגה, לטביה לבלומה וליוסף לוריא, הצעירה מחמשת ילדיהם. המשפחה עלתה ארצה

ב-1934. בגיל צעיר הצטרפה לתנועת בית"ר ושם חושלה אישיותה ואהבתה למולדת. משם כחברת המחתרת לח"י, התגייסה חסיה לצבא הבריטי ל -Army Transport Service ושרתה שם כנהגת אמבולנס "הצלב האדום".

 במסגרת עבודתה זו, היא הסיעה את אליהו חכים הי"ד לתצפיות על ביתו של הלורד מוין בקהיר, וגם הבריחה את הנשק שבו השתמשו בהתנקשות.

   בעקבות החקירה נתפסה חסיה והבריטים העבירו אותה ארצה לבית הסוהר לנשים בבית לחם.

בסוף 1946, קיצרו הבריטים את מאסרה לאחר נישואיה לטייס בחיל האוויר הבריטי, יעקב רטושניק ז"ל . (לאחר שהגיעו לקנדה ב-1952, בני הזוג הזוג הצעיר עברתו את שמם לרם).

בתיק המחתרת הסודי שלה כתוב:

א. נהגה בשיקול דעת ואחריות ושמרה על קור-רוח בבדיקות המשטרה הצבאית [הבריטית].

ב. הסתכנה בהפצת כרוזים וחומר הסברה של לח"י במחנות החיילים והחיילות [היהודים].

 ג. החברים הקשורים איתה במצרים, מציינים את האינטיליגנציה שלה, המרץ והיוזמה. "נחמדה ונבונה מאוד".

בטורונטו לימדה חסיה בבית הספר היהודי שאני שמשתי מנהלו. [(Associated Hebrew Schools), בתפקיד זה הייתה סמל ומופת לצוות המורים והקרינה סביבה אהבה לזולת ושמחת חיים.

היא נפטרה ביז' בכסלו, תשס"ה

 חבל על דאבדין ולא משתכחין.

יצחק רפאל הכהן דויטש

 13.8.2009