יולי 2012

מעריב על סף סגירה

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/160712_Maariv_examines_collaborations.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx

הסיפור הזה הוא ישן נושן וכבר נלעס פעמים רבות. אך מפגישות עם תלמידים ועם קהל צעיר בהרצאות אני יודע שקם דור חדש, אשר לא ידע את יוסף. לכן הדברים הבאים מכוונים לבני הדור שלא ידעו איך נולד "מעריב". סיפור ישן אך לא איבד מאקטואליותו.
הסיפור מתחיל ב- 11 בדצמבר  1939. יזם מבריק בשם נ. קומרוב הוציא לאור עיתון ערב בשם "ידיעות אחרונות" ולעורכו (במשרה חלקית) מינה את עזריאל קרליבך, שכתב עד אז ב"הצופה". קרליבך שהיה גם רב, גם דוקטור וגם עיתונאי מזהיר חולל מהפכה בסגנון העיתונאי. עד אז היו עיתוני הבוקר כמעט כולם מפלגתיים ("דבר" "משמר" "המשקיף" "הצופה"). כולם היו דלי אינפורמציה ומשעממים עד מוות. "הארץ" לא היה מפלגתי אך אז כמו היום נקט עמדות אנטי לאומיות והיה עם זאת משעמם כמו כולם.

פשיטת הרגל

היוזם של "ידיעות אחרונות", קומרוב, לא החזיק מעמד זמן רב ופשט את הרגל.הוא מסר את העיתון לבעל הדפוס שבו הדפיס את העיתון, אלכסנדר מוזס. אלכסנדר הביא את העיתון לאביו, יהודה מוזס, שהיה עד אז תעשיין טקסטיל וסוחר קרקעות. הוא הביא אתו הון קטן מפולין ועשה עסקים לא רעים. מוזס הזקן תפס מייד שזו הזדמנות לעשות כסף מענף נוסף, כי הימים ימי מלחמת העולם השנייה והישוב בארץ היה צמא לאינפורמציה.

 

יהודה מוזס

יהודה מוזס לקח את קרליבך לעבודה במשרה מלאה הביא מעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי את שלום רוזנפלד ואת שמואל שניצר. מ"הצופה" לקח את דוד גלעדי.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

תוך כמה שנים הפך העיתון ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב. הקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות" בעריכתו של קרליבך.כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שהחל לאיים על קיומם של עיתוני הבוקר.

ה"פוטש" של קרליבך

בתקופה קריטית זו חולל קרליבך את ה"פוטש". הוא פשוט לקח את העיתון מידי בעליו והקים עיתון חדש זהה לחלוטין לקודמו. לעיתון הוא קרא "ידיעות מעריב". הוא לקח עמו את כל הכתבים והעורכים (כמעט, פרט לאלה שהיו לכודים בירושלים הנצורה). התבנית של "ידיעות מעריב" היתה אותה תבנית כמו של "ידיעות אחרונות" והכותבים היו אותם כותבים. אפילו הסיפור בהמשכים שפורסם ב"ידיעות אחרונות" המשיך את העלילה ב"ידיעות מעריב". (באותה תקופה היה מקובל כאמצעי להגברת התפוצה ולקשר את הקוראים לעיתון לפרסם מעין טלנובלה בנוסח "סוניה ניצולת השואה שהתאהבה בדני הקיבוצניק". הסיפור היה נמשך ונמשך עד שנמאס על הקוראים והוחלף בסיפור "נדיה הפרטיזנית ודני שהלך בשדות" וכדומה).

 

מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

בצו בית המשפט הוריד קרליבך את האזכור של ידיעות מן העיתון החדש ובמקום "ידיעות מעריב" הוא נקרא "מעריב". אך כל קוראי "ידיעות אחרונות" עברו ל"מעריב" ומוזס הזקן נשאר בלי כתבים ועורכים ולמעשה בלי עיתון.

מוכרי עיתונים ככתבים

מוזס הזקן החליט שלא להיכנע והחליט להוציא את העיתון ויהי מה. הוא אסף מכל הבא ליד. מבחר גדול לא היה אז. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. המוצר שהוציאו אלה תחת ידם היה בהתאם.

תפוצת "מעריב" בסוף 1948 הגיעה (לפי דו"ח פנימי של קרליבך) ליותר מ- 30 אלף. תפוצת "ידיעות אחרונות" שאפה לאפס. מוזס שילם למוכרי עיתונים כדי שירוצו ברחובות ויכריזו בקולי קולות "ידיעות אחרונות". כי מהמכירה הזעומה של העיתונים לא יכלו להתפרנס. כמה מבני המשפחה נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

 

ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

מוזס הזקן החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים ועד היום מצביעים בני המשפחה על איזה מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו. עד היום מזכירים את הצעתו של מפיץ בשם טופל מרחוב אחד העם בתל אביב שביקש לקנות את העיתון ב- 1400 לירות לפי השער של לירה לכל עיתון שנמכר.

למוזס הזקן שיחק המזל וקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, ניצול שואה שהיה אז סטודנט למתמטיקה בירושלים לקח על עצמו את עריכת העיתון (בפועל ולא בתואר, שניתן לד"ר הרצל רוזנבלום, דמות מכובדת מחותמי מגילת העצמאות שקיבל את התואר והסתפק רק בכתיבת מאמרים ראשיים). יודקובסקי נתגלה כגאון תקשורת. הוא הצליח להפוך את "ידיעות אחרונות" מן הסמרטוט של המדינה שכמעט נמכר ב- 1400 לירות ל"עיתון של המדינה" – אימפריה שערכה נאמד ב- 800 מיליון דולר.

"העיתון הנפוץ במדינה"

התהליך הזה לא התחולל ביום אחד. משך שנים נשא "מעריב" את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". זה נמשך כך עד אמצע שנות השבעים. תפוצתו של "מעריב" היתה גדולה בתחילה פי עשרה מזו של ידיעות. אך הפער בתפוצה בין העיתונים הלך והצטמצם. בראשית שנות השישים עדיין מכר "מעריב" פי שלושה מ"ידיעות אחרונות". באמצע שנות השישים הצטרפתי לעיתון עם קבוצה של צעירים שעל התשתית שבנה יודקובסקי חוללו את המהפך. אני זוכר שבעת שישבתי בדסק החדשות ארע אחד הפיגועים הראשונים של ה"פתח" בעפולה. צלצלתי לכתב העיתון בעיר, שהיה מוכר עיתונים ובעל חנות לכלי בית. בקשתי שירוץ לתחנת האוטובוסים בה בוצע הפיגוע והוא השיב לי (השעה היתה 10בבוקר לערך) "אני סוגר את החנות בעוד שלוש שעות ואז אני רץ מייד למקום".

המפנה של ששת הימים

מלחמת ששת הימים הביאה למפנה ובראשית שנות השבעים החל "ידיעות אחרונות" להתקרב לתפוצת "מעריב" ואף עלה עליה. בשנות השמונים החלה ירידה של "מעריב". באותה תקופה התבדחו שכאשר נוסע אמבולנס ברחוב הוא מוביל קורא מעריב שהולך למות או יולדת העומדת ללדת קורא של ידיעות אחרונות. בדיחה זו ביטאה את האמת הסוציולוגית והתקשורתית ש"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על מעריב בעיקר מפני שמצא את הסגנון ואת השפה שדיברה לדור הצעיר ולבני הדור השני של העולים בתקופת ראשית המדינה. בדיחה דומהסופרה על אותו אמבולנס המוביל  מצביע מפא"י שהולך למות או מצביע "חרות" שהולך להיוולד.

שנות השמונים היו שנות הגסיסה של "מעריב". תפוצתו הלכה וירדה מיום ליום ותפוצת "ידיעות" הלכה וגדלה. היחס בתפוצה בין שני העיתונים היה אחד לשלושה או לארבעה לטובת ידיעות אחרונות.

באמצע שנות השמונים כבר הגיע "מעריב" לתפוצה כה נמוכה שאיימה על עצם קיומו. המיליונר הבריטי יהודי רוברט מאכסוול הכניס רגל לתוך "מעריב" כשקנה את חלקו ונתן לו זריקת הנשמה שלאחר מכן נתברר כי היתה זריקת מוות. הוא השתלט על העיתון כולו.

יודקובסקי עובר ל"מעריב"

באותה תקופה לערך (שנת 1989) סילקו בני הדור השלישי של משפחת מוזס את דב יודקובסקי מעריכת העיתון והוא עבר ל"מעריב" כדי לחולל בו את המהפכה שחולל ב"ידיעות אחרונות" ארבעים שנה לפני כן.

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

הוא הכין את התשתית האנושית והטכנית כדי להפוך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר שניים. אך הוא לא הספיק להשלים את המהפכה. מאכסוול פשט את הרגל ומצא את מותו – בתאונה, בהתאבדות או ברצח. איש לא יודע.

במקום מאכסוול בא יעקב נמרודי שהיה בעבר קצין מודיעין ושרת בטהרן. הוא פרש לעסקי הנשק התעשר וקנה לבנו החביב, עופר,  מתנה – עיתון מן המוכן. נמרודי הבן לקח את התבנית שהכין יודקובסקי והפך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר 2. ההצלחה בדימוי היתה גדולה – כולם חשבו שמדובר בשני עיתונים שווי ערך. בפועל, הן בתפוצה והן בשווי שוק, "מעריב" נשאר עדיין עיתון קטן.

קטע זה נכתב בשנת 2009

אבל עופר נמרודי כנראה רצה במשהו יותר מאשר להיות מו"ל של עיתון. הואיל ולא היה לו כל מושג בעריכת עיתון חשב כי אם ישיג מידע פנימי מ"ידיעות" הוא יגבר על יריבו. הוא הסתבך בפרשיית האזנות סתר ושילם על כך בישיבה בכלא.  ל"מעריב" הוזרמו כספים רבים, נוספו משקיעים, הוחלפו עורכים אך העיתון הלך ודעך ובימים אלה העיתון נמצא במצב דומה לזה בו נמצא ערב רכישתו על ידי מאכסוול.

על יודקובסקי ראה "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

בספטמבר  1976 החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, למנות את אשר ידלין, שהיה אז מנכ"ל קופת חולים הכללית, לנגיד בנק ישראל. גם הממשלה וגם ידלין לא ידעו כי שלושה ימים לפני החלטת הממשלה פתחה המשטרה בחקירה סמויה נגד ידלין בחשד לקבלת שוחד. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש העיתונאי יגאל לביב (אז כתב "העולם הזה").

החלטת הממשלה על המינוי החישה את החקירה וכבר לאחר שבועיים זומן ידלין לשיחה עם היועץ המשפטי לממשלה, שהיה אז אהרון ברק. השיחה הזו היתה ראשיתה של חקירה גלויה שנסתיימה בהגשת כתב אישום. תחילה הכחיש ידלין הכל. לאחר תקופה קצרה, בה היה עצור עד תום ההליכים, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה ונדון לחמש שנות מאסר.

ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר  47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" שנשם (כפי שאמרה השופטת הדסה בן עתו בפסק דינה) אל מעמקי הכלא, בו בילה  1217ימים ולילות.

משפטו של ידלין היה חלק משרשרת של מעשי שחיתות שנחשפו באותה תקופה, בין היתר חשד שהביא להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר. גילויים אלו היו בין הגורמים שהביאו למהפך ולעליית הליכוד לשלטון בשנת .1977 .

להמשיך לקרוא ←

המיליארדר אדוארד סרוסי הוא אדם נדיב לב וגם חבר נאמן. הוא נתן מתנה קטנה לחברו הטוב, עזר ויצמן – 453,465 דולר. המתנה ניתנה משך תקופה ארוכה ממארס 1988 עד מארס 1993.

הגילוי הזה של העיתונאי יואב יצחק ממש מחמם את הלב. הוא מראה שלא פסו חברים טובים ונדיבים מן הארץ, הנוהגים להעניק מתן בסתר לנזקקים. הגילוי הזה באמת מעורר אהדה למיליארדר אבל מעלה בכל זאת כמה שאלות ביחס למשק הכספים של הנשיא.

* מה זה ידיד אישי

בית הנשיא הגיב על הגילוי של העיתונאי יואב יצחק ואמר כי סרוסי הוא "ידיד אישי קרוב ביותר". השאלה היא איך נוצרה הידידות הזו. האם הם היו יחד בצופים בשבט חיפה? שרתו יחד בחיל האוויר הבריטי? עברו יחד טירונות בצה"ל וישנו באותו אוהל סיירים?

* מה הם צרכים אישיים.

עוד הסביר הנשיא כי הכספים ניתנו כמתנה "לצרכי האישיים". לכולנו יש צרכים אישיים וכמה טוב שיש דוד עשיר הנותן לנו מתנות. אבל האם עזר וייצמן היה אי פעם במצב הזקוק לגמילות חסד כדי למלא צרכים אישיים? ככל הידוע היה ויצמן במצב מבוסס למדי – פנסיה מצה"ל, פנסיה מתקופת היותו שר וחבר כנסת וגם כמה פרוטות פה ושם שהרוויח בתקופה שהיה איש עסקים וקשור ביבוא מכוניות "דיהטסו" לארץ. אפשר לומר כי ויצמן מעולם לא התקרב לקו העוני. חוץ מזה, אם הכסף נועד ל"צרכים אישיים" למה הועברו כספים לחשבונותיהם של בתו וחתנו של ויצמן?

* סרוסי "אינו אזרח או תושב ישראל וחסר זיקה עסקית לישראל".

כך הסבירה לשכת הנשיא. השאלה היא מנין הנשיא ועוזריו יודעים זאת. האם קיבלו מסרוסי הצהרת הון ופרוט כל נכסיו? האם לא רכש מעולם אף מניה של חברה ישראלית? האם הוא לא קשור באיזו עסקה עם שותפים ישראליים?. האם אין לו עסקים במדינות אחרות שיחסים טובים עם ויצמן יכולים להועיל שם (מצרים למשל)?
חוץ מזה יש לו בית בכפר שמריהו, כך שיש לו זיקה כלשהי לישראל.

* פרקליט הנשיא אמר כי מתנות אלה אינן חייבות במס.

האם הפרקליט המלומד הוא נציב מס הכנסה? ואנחנו חשבנו משום מה כי כל הכנסה חייבת במס אלא אם נקבע אחרת בחוק.

*למה מתן בסתר?

מתן בסתר היא מצווה גדולה. ולכן אפשר לצרף את האדון סרוסי לרשימת ל"ו הצדיקים, המעניקים מתנות בסתר בלי לחטוא בחטא הגאווה ובלי לבייש את הנהנים ממתת ידם. אך המצווה החשובה הזו של מתן בסתר מתייחסת ככל הידוע לנו למתנות לאביונים. המצווה הזו חלה על נותן המתנה לא על מקבלה. מדוע הסתיר כבוד הנשיא את קבלת המתנה מידיעת הציבור. אם התבייש בכך שנזקק למתן בסתר יכול היה להעביר דו"ח למס הכנסה והיה נהנה מחסיון. למה כל אזרח במדינה חייב בדיווח (ובתשלום מס) על כל הכנסה? גם על מתנת חג של כמה מאות שקלים שקיבל ממעבידו, גם על הוצאות נסיעה לעבודה, גם על הוצאות ביגוד ודמי הבראה, גם על פיצויים ועל פנסיה?

* "הכסף נועד לטיפול בבן שנפצע".

הסבר זה לא בא מבית הנשיא אלא "נודע לידיעות אחרונות" ממקור עלום. הטרגדיה של שאולי ויצמן, שנפצע בראשו בתעלה, (ונספה שנים לאחר מכן בתאונת דרכים) אכן פגעה קשות במשפחת ויצמן. אך שאולי ויצמן ז"ל היה נכה צה"ל וצה"ל מטפל בנכים כפי שרק צה"ל יודע. אין טיפול בארץ או בחו"ל הנחסך מן הנכה. חוץ מזה חלק מהכסף הגיע לנשיא לאחר מותו של הבן.

* סלחנות הפרשן.

איני מתיימר להיות משפטן, אך חלק מן ההשכלה המשפטית המוגבלת שלי רכשתי מתוך קריאה והאזנה לדבריהם של הפרשנים המשפטיים בתקשורת ובראשם משה נגבי. למדתי מהם לדעת כי אם עובד ציבור מקבל מתנה נחשב הדבר לשוחד גם אם לא נתן מאומה בתמורה. גם אם תמורת השוחד היא רק אפשרות לעתיד הרחוק. מפי ידיד העובד בפרקליטות שמעתי על מקרה של פקיד שקיבל במתנה בקבוק יין ושילם על כך מחיר כבד. והנה פתאום אני שומע את מר נגבי אומר בקול נופת צופים כי קבלת מתנה על ידי עובד ציבור אינה נחשבת לעבירה אם לא ניתנה "לעובד ציבור באשר הוא עובד ציבור".

* מתנה שלא ניתנה "לעובד ציבור באשר הוא עובד ציבור".

הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב. אבל כיצד יכולים בני תמותה לדעת אם מתנה ניתנה לעובד ציבור "באשר הוא עובד ציבור" או בעת שניתנה המתנה היה עובד הציבור סתם ידיד, הזכאי לקבל מתנות. הפרשן המשפטי של "הארץ" זאב סגל אומר בלשון עדינה את הדברים ברחל בתך הקטנה: "חשיבות המשרה של עובד הציבור יש בה כדי לחייב את הנושא בה להימנע מלקבל מתנה בסדר גודל נכבד, אפילו מדובר במתנה תמימה מידיד קרוב. בקבלת מתנה כזו שבה מדובר בעניין נשיא המדינה, עזר ויצמן, ניתן לראות לכאורה התנהגות שאינה הולמת נושא משרה בכיר".

* הדחת הנשיא.

בהמשך מזכיר זאב סגל את חוק יסוד נשיא המדינה הקובע כי ניתן להעביר נשיא מכהונתו אם 80 מחברי הכנסת יקבעו כי "אין הוא ראוי לכהונתו מחמת התנהגות שאינה הולמת את מעמדו כנשיא המדינה". 

הסוף ידוע. ויצמן פרש מן הנשיאות בבושת פנים.

מנהל הבנק שלי טילפן והודיע לי כי לא שילמתי כמה תשלומים על חשבון המשכנתא. הוא דיבר בעדינות אבל נתן לי להבין שאם אמשיך בסרבנות התשלום שלי הוא ידאג לזרוק אותי מדירתי.

לפתע עלה במוחי רעיון. אמרתי למנהל: אתה טועה. אני לא סתם אדם פרטי. אני קיבוץ.

אהה השיב המנהל. זה דבר אחר. החלטנו למחוק את כל החוב שלך במסגרת הסדר הקיבוצים.

השיחה הבידיונית הזו לא היתה ולא נבראה. איש לא מחל לי על המשכנתא ועל שום חוב אחר שהייתי חייב אי פעם. תמיד שילמתי הכל, עם ריבית, עם ריבית דריבית ועם הצמדה. טבין ותקילין. כי אני, כמו רוב אזרחי המדינה הזו, אינני קיבוץ.

בימים אלה פורסמו הנתונים הסופיים של הסדר חובות הקיבוצים. מתברר כי המדינה מחקה לקיבוצים ולתאגידים שבבעלותם חובות של כמיליארד דולר.

נוף של קיבוץ (צילום: ויקיפדיה). אין קשר בין קיבוץ זה לבין הנאמר בכתבה

אך לא רק המדינה מחקה. גם הבנקים מחקו מליארד דולר. וזאת לזכור כי הבנקים שייכים למדינה. כך שגם מחיקת החוב הזו באה מכיסנו, משלמי המשכנתאות הרגילים. עוד מאתיים מיליון דולר נמחקו על ידי נושים אחרים. גם נושים אלה קרוב לוודאי אינם מן הנותנים צדקה בסתר.

יתר חובות הקיבוצים, כשני מיליארד דולר, ייפרעו בפריסה לשנים רבות הלוואי עלינו. ואיך ייפרע החוב? באמצעות מכירת קרקעות למדינה של קיבוצים במרכז הארץ.

אתם מבינים? המדינה תקנה את הקרקעות השייכות לה וכך יכסו הקיבוצים את יתרת החוב שלהם.

אך גם עם המתנה הזו לא נסתיימה מסכת המחיקות, הפריסות, המחילות והמתנות. אם יתברר לאחר מכירת האדמות כי עדיין נשאר חוב, תימחק יתרת החוב הזו. לעומת זאת, אם מכירת האדמות תניב סכום גדול יותר מיתרת החוב, תעבור היתרה לקיבוצים.

כדאי להזכיר למי שאינם זוכרים או אינם יודעים: הקיבוצים הסתבכו בחובות ענק לאחר שנים שבהם השתוללו ברמת חיים משוגעת. לאחר שהשקיעו מיליארדים בשוק האפור ובהרפתקאות שונות בבורסה. את מחיר ההשתוללות הזו אנחנו צריכים לשלם. בשביל זה יש כסף.

פעם היתה סיבה להתייחס לקיבוצים כאל מלח הארץ, כאל ישובי ספר הקובעים את גבולותינו, כאל מאגר אנושי התורם תרומה ייחודית לבטחון המדינה ולחוסנה הרוחני. שום דבר מכל זה לא נשאר.יש קיבוצים היושבים במרכז הארץ על אדמות השוות מיליארדים וכבר היום הם משתמשים באדמות אלה כדי לעשות עסקים שאין מאומה בינם לבין האידיאל הקיבוצי.מכל בחינה שהיא הקיבוצים הם ישובים רגילים לכל דבר. פרט לעובדה שהם אינם חייבים לשלם.

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

קראתי את הכותרת בעיתון וסירבתי להאמין. נאמר בה: "יוסי שריד – המועמד המועדף של המפד"ל לתפקיד שר החינוך". חשבתי לעצמי: עוד הולכת שולל של התקשורת.

אך בהמשך הידיעה ניתן הסבר כבד משקל להעדפה המשונה הזו. הכתב מנחם רהט מ"מעריב", כתב אמין, אומר: "נראה כי הסיבה העיקרית לאהדה של המפד"ל לשריד היא העובדה שלעומת שאר המועמדים – בן עמי, רמון ודליה איציק – שריד אינו חשוד באהדה לש"ס. רק שריד, מעריכים במפד"ל, עשוי לבלום את התפשטות מערכת החינוך של ש"ס".

חביב המפד"ל יוסישריד - ויקי שיתוף

אם העובדות הללו נכונות, ניתן לומר כי נסגר כאן המעגל הנפשע של המפד"ל כלפי יהודי המזרח. מעגל שראשיתו בהסכמה בשתיקה בימים של ראשית המדינה לחלוקת העולים: מי אלינו ומי מביניהם ייצא לשמד ולגזיזת פיאות של מוסדות החינוך החילוניים.

 כישלון חינוך ה"מזרחי"

מערכת החינוך של המזרחי בתקופה של טרום מדינה ובשנים הראשונות של המדינה נכשלה כישלון חרוץ. המערכת הזו לא הצליחה להשיג את המטרה המינימלית שהציבה לעצמה – לחנך דור של אנשים הגאים במורשת היהדות ושומרים מצוות. אני עצמי הייתי אחד הקרבנות של המערכת הזו. למדתי ב"תחכמוני", שצוות המורים
והתלמידים בו היה איכותי. אך המסורת היחידה שנשמרה בבית-ספר זה היתה המסורת של בוגרים היורדים לשפת הים ומשליכים את הברטים לים (הכיפה הסרוגה לא היתה עדיין).

נדרשו לי שנים רבות כדי לחזור אל הכיפה ואל דף הגמרא ואל בית הכנסת ואל המורשת. במידה מכרעת תודות למהפכה שחולל הרב צבי נריה. אך בכנסי מחזור של כיתתי, שהתקיימו במשך השנים, ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת את התלמידים שחבשו כיפה.

אם כך הדבר בבית-ספר ברמה גבוהה של אוכלוסייה מבוססת יחסית במרכז עירוני, מה ייאמר על בתי הספר של הפריפריה. כשחביב המפד"ל יוסי שריד (וקודמתו שולמית אלוני) היו מדברים על הרמה הנמוכה של בתי הספר של הזרם הממלכתי דתי היה להם על מה לסמוך. אין ספק: כישלונה של מערכת החינוך של הזרם הממלכתי דתי פילסה את הדרך לעליית ש"ס.

 כשאבא של דרעי בכה

העיתונאי יואל ניר מספר בספרו "אריה דרעי" על המשבר אליו נקלעה משפחת דרעי כשיעה לארץ ממרוקו. "פקידי החינוך", מספר ניר, "סוכני הביורוקרטיה, סירבו להכיר בתעודת בית הספר במקנס, הקובעת כי השניים סיימו את בית הספר היסודי והם בשלים לבית ספר תיכון… לימים יכרע אליהו דרעי על ברכיו ויאחז ברגליו של מנהל בית הספר הממלכתי דתי, עם שהוא בוכה ומתחנן לבל יגרש המחנך את בנו שלמה מבית הספר משום שהיה מרדן"… לאחר זמן הגיעו ציידי נפשות לבית משפחת דרעי ולאחר כמה גלגולים הגיעו הילדים למתיבתא של הרב אבנר שוקרון בחדרה. וההמשך ידוע. בני משפחת דרעי, וכמוהם מאות אלפי ילדי עליית המזרח, לא מצאו את גאולתם במוסדות המפד"ל. הם היו בסיס הכוח לעליית ש"ס.

מנהל בית הספר הממלכתי דתי סרב לקבלו. אריה דרעי ויקישיתוף.

מהפכת הכיפות הסרוגות

זוהי המהפכה התרבותית והפוליטית הגדולה ביותר מאז הקמת התנועה הציונית. לא המפד"ל חוללה את התנועה הזו אלא הרב משה צבי נריה זצ"ל בהשראת ישיבת מרכזהרב. ועל היחס בין משנת הרב לבין המפד"ל אפשר היה לשמוע מפי הרב צבי יהודה ז"ל.

קטונתי מלמתוח ביקורת על האנשים הנפלאים שבתנועה הזו. אבל נאמנים פצעי אוהב.יחסם של אנשי הכיפות הסרוגות לתנועת ש"ס יש בו כדי להצביע על הסיבה שמנעה מן התנועה "להתנחל בלבבות". ישראל הראל ידידי כותב כי על הציבור הציוני-דתי-לאומי להוביל "נגד הש"סיזציה של המדינה". ועוד הוא כותב כי "אם חבורה זו תצורף לממשלה היא תנצל, כדרכה, את כוחה להמשך העשרת עצמה, לנפוטיזם חסר מעצורים ולהנצחת המצוקה. מי שקורא באילו בורות שומן משובצים בניו, בנותיו, חתניו וכלותיו – ושפעת קרוביו ומקורביו של הרב עובדיה יוסף חייב לחזק את ידיה של מרץ".

נו, סוף סוף הגענו לחזון אחרית הימים. ברית המתנחלים עם מר"ץ נגד הרשעים של ש"ס.

היושבים בווילות

ישראל הראל ידידי. אולי תוכל לומר לי מה ההבדל בין הטיעונים שלך נגד ש"ס לטיעונים של מרץ נגד מתיישבי יש"ע. הם אומרים: אתם מתיישבי יש"ע יושבים בווילות תלת מפלסיות, נהנים מתקציבי ענק על חשבון האוכלוסיות החלשות,יושבים בתוך בורות שומן לא פחות מבניו ובנותיו של הרב עובדיה יוסף. אתם כאילו מתנחלים אך לא ויתרתם על הדירות שלכם ברמת-גן ובפתח-תקווה וברעננה, אותן אתם משכירים בדולרים טובים. אתם כאילו בונים את הארץ אבל בעצם בונים את עצמכם. נהנים מהקלות מס ומהלוואות זולות למרות שאתם יושבים חמש דקות מכפר סבא או מירושלים.

הדמיון בין גוש אמונים ומר"ץ

וכאן רצוני לומר משהו קשה שיקומם עלי רבים מחבריי. אבל, כמאמר אפלטון, אהבתי את סוקרטס אך יותר ממנו אהבתי את האמת. והאמת היא שהדמיון הסוציו-אקונומי בין גוש אמונים למרץ גדול מאד. והפער בין מרץ וגוש אמונים לבין יהודי המזרח גדול באותה המידה. דור הכיפות הסרוגות הוא בסופו של דבר דור של אליטיסטים, לא פחות מן היאפים של מרץ. לא ראינו מזרחיים מנתיבות ומאופקים בכיכר רבין – לא בהפגנות שלום עכשיו ולא בהפגנות גוש אמונים. לא ראינו מזרחיים בצמרת מרץ (רן כהן כבר מזמן אשכנזי) ולא ראינו אותם בצמרת גוש אמונים.

כולנו חטאנו בחטא הקדמון של הפקרת יהודי המזרח. העונש שלנו היא ש"ס.

האלימות של ש"ס

טובה פליקס מאלון מורה שלחה לי את המכתב הבא, שאני מביא אותו כנתינתו: לפני כשש וחצי שנים שבת בעלי ליד ביתו של הרב עובדיה יוסף. בפקודת אריה דרעי התנפלו עליו ועל כמה מחבריו אנשי ש"ס והיכו אותם מכות רצח. בנס הסתיים העניין בפציעות בלבד.

באותה "הזדמנות" גנב מישהו תיק גב גדול ודחוס, מלא בציוד אישי – שהיה שייך לבתי עפרה הי"ד, ששרתה אז בשרות לאומי. הוגשו תלונות למשטרה על המכות ועל גניבת התיק וככל הידוע לנו – העניין לא טופל.

לפני כארבע וחצי שנים, נרצחה בתי עפרה הי"ד בפיגוע ירי על ידי מחבלים. מישהו התקשר אלינו ואמר שמצא את התיק כנראה הבין שהתיק חשוב לנו. התיק הוחזר אלינו בעזרת המשטרה. התיק היה ריק. השאירו בו רק סידור וארנק עם מסמכים".

(נכתב ופורסם לראשונה ב-1999)

אדוני ראש הממשלה. יש לך הזדמנות יוצאת מן הכלל להמשיך בדרכו של רבין. רבין קנה את עולמו בכך שהציל את ערפאת, אתה תוכל לעשות זאת ב"מסלול הסורי". להציל את אסאד מן הגורל הצפוי לו.  

כשנחתם הסכם אוסלו הראשון היה ערפאת על הפנים. ממש בסוף דרכו. כל העולם הנאור ראה בו מה שהוא באמת: טרוריסט מתועב, שידיו מגואלות בדם. האינתיפאדה כבר דעכה ואם היו נותנים לערפאת לדעוך הוא היה מגיע לסוף הדרך. רבין הצליח להביא את ערפאת אל הבית הלבן, להפוך אותו למדינאי מכובד בעיני העולם. או טו טו הוא כבר יהיה ראש מדינה.  

אסד היום במצב שאיננו טוב ממצבו של ערפאת לפני חמש שנים. סוריה – כפי שגילה שר הביטחון היוצא, משה ארנס – נמצאת על הפנים בכל תחום. כלכלתה על סף פשיטת רגל, צבאה מפגר ומיושן. בעולם כולו היא נחשבת למדינת טרור ומדינת סמים מושחתת.  

לך ברק יש הזדמנות לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. תרד מהגולן אל הכינרת ובתמורה יקבלו הסורים מעמד של מדינה כשרה שכבר אינה עוסקת בטרור. היא תקבל מן האמריקנים מטוסי פ-טנקים וארטילריה שאותם לא קיבל אסד בביקורו במוסקבה. סוריה תתחמש בדיוק כפי שמצרים עשתה מאז הסכמי קמפ דייויד. בעזרת מענקים אמריקניים תחזק את כלכלתה וגם את אחיזתה בלבנון. החיזבאללה אולי יפסיק לעבוד בשרותו של אסאד, אך הילדים או הנכדים שלנו יעמדו כבר מול בנו של אסאד, המשכשך רגליו בכינרת. כל מה שיוכלו צאצאינו לעשות – ואולי זה יהיה עוד בימינו – הוא לנופף בפיסת נייר ועליה כתוב חוזה שלום.  

ממשלת השינוי  של אהוד  

 ממשלת ברק היא ממשלת שינוי אמיתית. כל אחד מן השרים נבחר בעיקר לפי הקריטריון איזה שינוי דרוש כדי שיהפוך לשר של ממש.  

• *שר החוץ צריך ללמוד אנגלית, ותהיה לו הזדמנות לעשות זאת בנסיעות רבות לחו"ל.  
• *שר הפנים, עשוי ללמוד בדרך הקשה, שלא כולם יכולים לעלות לישראל. שר האוצר ילמד אולי סוף סוף איך לנהל כלכלה.  
• *שר המשטרה, שהיה כנראה הילד שקיבל הכי הרבה מכות בכיתה, יקבל הזדמנות להראות לכולם.  
• * שר המשפטים, שהיה בעיקר פודל, יצטרך ללמוד איך לתת שיניים לחוק. ובאותה הזדמנות גם ילמד משפטים.  
• * השרה לאיכות הסביבה, שאינה מבינה לא באיכות ולא בסביבה, תשתלם עכשיו בנושא.  
• *שר תחבורה, שהמינוי יאפשר לו סוף סוף למצוא את הדרך שהוא מחפש.  
•  

עד שכל אלה יעברו את השינוי הדרוש יהיה ברק פנוי לנהל את ענייני המדינה ללא הפרעה. טוב לפחות שיש לו שר בטחון שהוא יכול לסמוך עליו. 

ברק והארון אלראשיד

 אם אני אהוד ברק הייתי הולך בדרכו של הארון אלראשיד, הח'ליף החמישי בשושלת העבאסית, שתקופת שלטונו נחשבת לתקופת הזוהר של השושלת. אלראשיד נחשב לשליט רודף צדק ומקורב לעמו, שהדאגה לנתיניו לא הרפתה ממנו יומם ולילה. בסיפורי "אלף לילה ולילה" מסופר כיצד התחפש לאדם פשוט וירד אל העם כדי ללמוד על מצוקותיו.

יש לי יסוד להניח כי אהוד ברק, לפי הרקע האישי שלו, מעולם לא עבר את החוויה של הישראלי הרגיל, שאיננו יכול "להרים טלפון". אם כחבר קיבוץ ואם כשייך לצמרת הצבאית, מעולם לא עבר את מסכת הייסורים שעובר הישראלי מדי יום.

אם היה ברק הולך בדרכו של הארון אלראשיד והיה נוסע באוטובוס, ממתין בתור לרופא בקופת חולים, מנסה להשיג אישור כלשהו מן המערכת הביורוקרטית היה מגלה עולם חדש. היה מגלה את ישראל האחרת, לאו דווקא ישראל השנייה.

=================================================================

================================================================

השפן של פו הדב שניסה לאלף את הנמר

עבר לפוטס הבא.  

================================================================

אזכרה לביאליק

 עבר לפוסט הבא

==================================================

המאפיה של "להרים טלפון"

עבר לפוסט הבא

מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

העולם הזה -מרתק אבל לא תמיד מדויק

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך

המהפכה של ידיעות

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

בשמעריב התחזה לידיעות

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.

ה"פתח לנד" של ידיעות

"ידיעות אחרונות" שלאחר הפוטש עוצב בעיקר על-ידי דב יודקובסקי (שלא נשא את התואר עורך). יודקובסקי קרוב בהשקפותיו יותר למרכז, אך מתוך ראיה מקצועית נכונה כפה ביד ברזל דיווח אובייקטיבי בעמודי החדשות ובמוספי האקטואליה. סביב דסק החדשות ישבו אנשים בעלי השקפות מכל הקשת הפוליטית ומעולם לא באו השקפותיהם לידי ביטוי בטיפול בחומר. כך היה עד לפרישתו של יודקובסקי בשנת 1989.

 

האיש שהמציא את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)



יודקובסקי גם יזם את מה שקראו במערכת עמודי ה"פתח לנד". הוא גייס את מיטב הכותבים של השמאל האוונגארדי והעמיד לרשותם את העמודים המרכזיים של התוספת הפוליטית לשבת. היו שם דן בן אמוץ, חיים חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, סילבי קשת. הוא העמיד לרשותם את העמודים הללו אך לא נתן יד חופשית. אם מישהו מהחבורה חרג מגבולות הקווים האדומים של יודקובסקי הוא נמחק ללא רחמים (למרות שכל אחד מהם סיפר על חוזה אישי האוסר למחוק מלה מדבריו). פעם פרשו כולם במחאה על הצנזורה הזו והקימו עיתון הומוריסטי עצמאי ("ציפורה נפש") אך סופם שחזרו אחד אחד עם זנב מקופל בין הרגליים.

מה שהניע את יודקובסקי היה הרצון למשוך לעיתון גם חוגים אליטיסטיים ואקדמאיים, כלומר שמאל) לאחר שהעיתון כבר קנה אחיזה בקרב העליה החדשה וכחולי הצווארון. העמודים החדשים משכו אכן את הציבור הזה לעיתון. בפועל לא השפיעו אנשי ה"פתח לנד" על עבודת המערכת. איש מהם לא קיבל תפקיד עריכה כלשהו ולמעשה לא נכחו כמעט במערכת ולא היו חלק ממנה.

בצד הכותבים השמאליים הללו היה ידיעות אחרונות פתוח תמיד בפני כל קשת הדעות. איש הלח"י אליהו עמיקם קיבל מקום מכובד להבעת דעותיו וכך ישראל אלדד מראשי הלח"י וכן אורי פורת ונתן ברון ועוד רבים אחרים. שלא לדבר שכותב המאמרים הראשיים היה ד"ר הרצל רוזנבלום (שנשא בתואר עורך) וליד הדעות שהביע נראה מאיר כהנא כשמאלני קיצוני.

מנין כל השמאל

ההסבר פשוט: התמורות שחלו בחברה הישראלית.

לצורך ההמחשה סיפור קטן. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים פניתי לרון בן ישי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל, ובקשתי ממנו להפנות אלי את בוגרי התחנה כדי שישמשו כתבים בידיעות.

רון אמר לי לערך את הדברים הבאים: אין שום סיכוי. חייל בן  18מגיע לתחנת גלי צה"ל ובידיו צרור מפתחות של המכונית של אבא. במהלך שרותו בתחנה הוא כבר מגיע לראיון עם ראש הממשלה. הוא לא יבוא אליך כדי לסקר רציחות, שרפות והפגנות.

 והוא צדק. בוגרי גלי צה"ל הולכים רחוק יותר. זמן קצר לאחר השיחה עם רון פניתי לדובי גילהר שהיה כתב פלילי בתחנה והצעתי לו את תפקיד הכתב הפלילי של ידיעות. הוא העדיף להמשיך בגלי צה"ל ככתב בכנסת ועיניכם הרואות שהוא עשה עסק טוב יותר.

מה מלמד הסיפור הזה? הוא מלמד כי דור חדש בא לתקשורת. דור מפונק למדי, הנמנה עם שיכבה חברתית מאוד מסויימת שהיא בעיקרה שמאל. השיכבה הזו באה מרמת השרון, רחביה, רמת אביב ג' ושינקין.

למען ההמחשה: בסדנת עורכי חדשות שקיימתי בידיעות אחרונות עשיתי מאמצים להביא עורכים חדשים משכבות חברתיות אחרות. פעם איתרתי צעיר מוכשר מאד, על סף הגאוניות, מעיירת פיתוח בצפון. היה לו קשה לבוא לסדנה שהתקיימה בתל-אביב – בעייה של מקום מגורים, מחשב ביתי, עזיבת מקום העבודה לפרק זמן ממושך. עשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו ולקלוט אותו לקורס. הוא החזיק מעמד שבועיים ופרש. כך קרה גם עם צעירה מאד מוכשרת, דתיה, תושבת אחת ההתנחלויות.

נתברר כי השניים (בשני קורסים שונים) לא יכלו להיקלט בחבורה שנבחרה להשתתף בקורס. הם פשוט לקו בהלם וחשו לא שייכים. חבורה זו היתה מורכבת באורח טבעי מן השמנת החברתית של ישראל – בוגרי התיכונים הטובים, פסיכומטרי גבוה, ציונים טובים באוניברסיטה, בוגרי יחידות עילית בצה"ל.

==============================

אנחנו המשוגעים

של ר" נחמן מברצלב

 

הועבר לפוסט הבא

=============================

המוח של לומדי משפטים

כשהסתכלתי באיצטדיון ובאלפי בוגרי המחזור החדש של עורכי דין נזכרתי בבדיחה שרווחה בתקופת נעוריי בה למדתי באוניברסיטה.

סיפרו על סטודנט שסבל מכאב ראש והלך לרופא. בדק הרופא את הסטודנט וביקש ממנו כי ישאיר את מוחו לטיפול. הרופא טיפל במוח ביסודיות והמתין בסבלנות לשובו של הסטודנט, על מנת להחזיר לו את מוחו, אך הלה בושש לבוא.

לאחר זמן פגש הרופא בפציינטבאקראי ברחוב ושאל אותו מדוע לא בא לקחת את מוחו.הלה השיב: אני כבר לא צריך. נתקבלתי ללימודי משפטים.

זה היה אז מעמד המקצוע. במרוצת השנים הסתחררו אלפי סטודנטים מן הפוטנציאל העצום הטמון במקצוע. מי אינו רוצה להשתכר 500  דולר לשעה, כמו עורך הדין יגאל נאמן, או דן אבי יצחק ורבים אחרים.

אך בפועל מוציאות האוניברסיטאות מדי שנה אלפי בוגרים שמחכה להם דלפונות. אנו הולכים ומתקרבים למצב בו כל אזרח ישראלי שני יהיה עורך דין. נראה לי שהבדיחה המיושנת משנות החמישים תחדש נעוריה. מי שהולך היום ללמוד משפטים באמת איננו מצויד כנראה במוח.

=================================

דני יתום

נפלא מבינתי מדוע בחר אהוד ברק בדני יתום לתפקיד בכיר כל כך. זהו פרס מפוקפק לאדם האחראי על שורה של כשלונות שהבולט בהם הוא פרשת משעל.

מכל מקום עכשיו יצטרך ברק להצטייד בכמות נכבדה של כדורים נגד כאב ראש. כי על דני יתום אומרים שכאשר הוא סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול פורטה, אחד לכל פינה.

ראה העורך האלמוני של העיתון שלהמדינה

מה היה בעיתון חרות

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר