הוא החל את הקיירה העיתונאית שלו בארגון " יום סרט" לזכר עצמו * ראיין את אידי אמין שעות ספורות לאחר פשיטת צה" ל באוגנדה * חשף את הסיפור המלא של המרגל הישראלי בסוריה אלי כהן * גילה כי שליחי בן לאדן פוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה* " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" , כתב לאחר חתימת הסכם אוסלו – דיוקנו של עיתונאי מזן שלא קיים עוד

הפגישה הראשונה שלי עם אורי דן התקיימה ברחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק בתל-אביב, לפני כחמישים שנה. הייתי אז תלמיד תיכון עם שאיפות להיות עיתונאי ואת אורי הכרתי מאיזו מסיבה, בה סיפר לי כי הוא מנסה להתקבל לעבודה ב" העולם הזה" .

אורי הלך ברחוב בחברתה של נערה ושניהם החזיקו בידיהם קופות התרמה וסרטי נייר. באותה תקופה נהוג היה להתרים ברחוב אנשים ולהצמיד לדש בגדם בסיכה, סרט נייר ועליו ציור או סמל של הגוף המתרים. זו היתה מסורת ארוכת שנים, עוד מתקופת המדינה שבדרך. נערים ונערות, שגויסו על ידי תנועות הנוער, היו משוטטים ברחובות ומתרימים – לקרן הקיימת, קרן תל חי, הליגה למלחמה בשחפת, " כופר הישוב" , ארגון אמהות עובדות, אילנשי" ל פוליו, " למען אסירינו" וכדומה. לפעולות ההתרמה הללו קראו " יום סרט" . הסרט נועד לסמן למתרימים שלא להטריד שוב אנשים שכבר תרמו. לתורמים שימש הסרט להפגין גאווה – אנחנו שותפים למאמץ הלאומי.

התפלאתי לראות את אורי עוסק בהתרמה וכשעצר לידי שאלתי אותו מתי הצטרף לתנועת נוער. אורי, בניצוץ ממזרי בעיניו, אמר לי: תראה בשביל מי אנו מתרימים. התבוננתי בסרט ונדהמתי. היתה מודפסת עליו תמונתו של אורי והכתובת " לזכרו של אורי דן ז" ל" .

" בוא" , אמר לי, " תראה איך עושים כתבה עיתונאית. אני אוכיח שרוב האנשים תורמים בלי לדעת למה הם תורמים" . נלוויתי אליו, מביאליק ועד כיכר מוגרבי. רוב האנשים הוציאו פרוטה מכיסם והכניסו לחריץ שבקופת ההתרמה המקשקשת. היו ששאלו למי נועדה התרומה ואורי השיב בחיוך: " לזכרי" . האנשים חייכו ותרמו. (מאוחר יותר הועברו הכספים שנאספו למוסד צדקה).

כך נולדה הכתבה הראשונה של אחד הרפורטרים המוכשרים ביותר שידעה התקשורת הישראלית.

אורי דן

" כמו כלב דוברמן"

אורי דן, שנלקח מאתנו בימים אלה, שייך לזן של עיתונאים שכבר איננו קיים. עיתונאי יוזם, שרץ אל השטח תוך סיכון חייו. עיתונאי המחזיק בטרפו כמו כלב דוברמן. סיסמת העולם הזה, העיתון בו החל את דרכו, " ללא מורא וללא משוא פנים" התאימה לו יותר מלכל עיתונאי אחר כולל עורך העולם הזה.

זמן קצר לאחר אותה כתבה על " יום סרט" התגייס לצבא, עבר קורס קצינים וקורס צניחה ומכאן ואילך ליווה את פעולות התגמול של הצנחנים שקדמו למלחמת קדש. ב-1956 השתתף בצניחה למיתלה. זו היתה התקופה שבה החלה חברותו רבת השנים עם אריאל שרון. כתבותיו בביטאון צה" ל, " במחנה" , הפכו את השבועון הצבאי למבוקש יותר מן השבועונים המסחריים של התקופה. אנשים היו עומדים בתור בקיוסקים בהמתנה להופעת " במחנה" , כדי לקרוא את דיווחיו של אורי דן. דוגמא אחת מרבות – פעולת התגמול בקלקיליה 10 באוקטובר 1956, שהיתה המבוא למבצע קדש. אורי משתתף אישית בפעולה ומצלם. לפני הפעולה מאפשר לו מוטה גור לקחת חלק בשיחת מוטיבציה שקיים עם החיילים בשטח ההתכנסות במושב נווה ימין שליד פתח תקווה. וכך כותב אורי דן בכתבה ב" במחנה: " " הצטרפנו אל מוטה גור. בחצי גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מוטה עומד תמיד, גם שעה ששורקים סביבו כדורי אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת מפקד עם חייליו על סף הקרב. וכך אמר מוטה: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה – לנצח." אורי דן צילם את המעמד הזה ובמהלך כל הפעולה. הוא גם נתן את מצלמתו לאחד החיילים וכך נראה אורי בתוך שורות החיילים. (ראה תמונה למטה).

לאחר שחרורו מצה" ל ויתר על תכניתו ללמוד בטכניון הנדסת מכונות ועשה מכאן ואילך קריירה עיתונאית מזהירה.

מוטה גור (מימין )אורי דן רביעי מימין  בעת קבוצת הפקודות לקראת פעולת קלקיליה (צילום: אתר הצנחנים)

הסקופר של " מעריב"

כשהצטרפתי ל" ידיעות אחרונות" , באמצע שנות השישים, למדתי לדעת כי אורי דן הוא אחת הבעיות הקשות ש" ידיעות" עמד בפניהן בהתמודדותו עם " מעריב" (שנשא עדיין את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" ). כמעט לא היה יום שאורי דן לא הפתיע באיזו כותרת סקופ בעמוד הראשון. הכתב הצבאי של " ידיעות" באותה תקופה היה איתן הבר. הוא היה נוהג להסתלק מדי בוקר מן המערכת, זמן קצר לפני שהגיע " מעריב" , כדי שלא ייאלץ לתת דין וחשבון לעורך על הסקופים שהחמיץ והיו לאורי דן.

על הסקופים של אורי דן אפשר לכתוב ספר עב כרס: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה ; הסיפור המלא של אלי כהן " האיש שלנו בדמשק" ; גילויים על המרגל ישראל בר (שהיה פרשן צבאי של " הארץ" ומקורב לבן גוריון) ועוד מאות סקופים, שרבים מהם הועתקו על ידי גדולי העיתונים בעולם.

אורי דן היה החלוץ של סיקור יחידות העילית בצה" ל ומרבית הלוחמים היו חבריו משדה הקרב. הוא נילווה, ישן ואכל עם הכוחות, הן בהיותו כתב " במחנה" והן בשנים בהם היה כתב " מעריב" . הוא הכתב הישראלי היחידי בכל הזמנים שצנח צניחה מבצעית עם חברו הצלם אברהם ורד במצרי המיתלה במערכת קדש. הכתבה שלו על הצניחה נחשבת עד היום לכתבת מופת, נושא ללימוד בבית ספר לעיתונאים.

הצניחה במיתלה (צילום: אורי דן*

מימין –אידי אמי משמאל:ן אלי כהן.

פגישה עם ברברה טוכמן

העיתונאי והסופר נתן רועי, שעבד משך כמה שנים עם אורי דן על סידרת הספרים " צה" ל בחילו" מספר:

" אורי דן תואר בתקשורת כימני, שחצן ויהיר. אבל אנשים לא הכירו את הצדדים הצנועים שלו. לא פעם ויתר על הקרדיט של השגיו בהשגת מידע וצילומים למען חברים למקצוע. הוא היה מאד רגיש וגאה במורשת המשפחתית שלו ובסבו הרב מסלוניקי. הוא דאג לפקוד מדי זמן את אתר בית הכנסת של הסבא, שנהרס על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אורי גם היה איש ספר. פרט לא ידוע על יחסיו עם שרון הוא ביקור שערכו השניים, ביוזמת אורי, אצל ההיסטוריונית ברברה טוכמן (מחברת " מצעד האיוולת" ). אורי הוא שיזם כנראה את הפגישה. ברברה טוכמן, אוהדת מושבעת של ישראל, גילתה עניין בפגישה עם שרון וביקשה לשמוע מפיו פרטים על מהלכיו במלחמת לבנון. בפגישה, שהתקיימה בביתה של ההיסטוריונית, היא גילתה התמצאות רבה במהלכי שרון בקרב אום כתף מלחמת ששת הימים. טוכמן אמרה לשרון כי הטרגדיה של מנהיגים היא שהם מבצעים ואילו כותבי ההיסטוריה חותכים בבשר החי כמו כירורגים. שרון יצא נפעם מן הפגישה" .

ברברה טוכמן

קריירה בינלאומית

הקריירה העיתונאית של דן חרגה במהלך השנים מגבולות הארץ. הוא היה לכתב של עיתונים בינלאומיים גדולים, באירופה ובארצות הברית. מסקופר מקומי הפך להיות סקופר בינלאומי משך שנים רבות. הוא גילה כי ערבים (בשליחותו של בן לאדן) הם שפוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה באוגוסט 1986. הוא גילה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא ז" ל. הוא הגיע לסקופים תודות לקשריו ובעיקר תודות לחושים העיתונאיים החדים שלו. לא פעם נקט שיטות מתוחכמות כדי להגיע ליעדיו. פעם סיפר לי איך הגיע למספר הטלפון האישי של אידי אמין מנהיג אוגנדה וראיין אותו מייד אחרי פעולת החילוץ של צה" ל. סיפור השגת מספר הטלפון חייב להילמד בכל בית ספר לעיתונאות.

לא פעם ידע על ארועים גדולים לפני התרחשותם (פיצוץ הכור בעיראק, פעולת אנטבה) שמר את הסוד עד שמותר היה לגלות. כאשר עיתונאים אחרים החלו לאסוף חומר הוא כבר יצא עם כותרות מפורטות. תמיד היה בשטח בכל מקום בו התרחשו החדשות – בפעולות התגמול ובכל מלחמות ישראל, במלחמות בוייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד.

הסקופ הגדול: אורי דין מראיין את אידי אמין

חתן פרס יוקרתי

לפני כעשרים שנה זכה בפרס עיתונאי יוקרתי בארצות הברית (" אוברסיז פרס קלאב רוורד אוף אמריקה" ) שבו זכו עיתונאים מן השורה הראשונה כמו טד קופל. הואיל ופרס פוליצר אינו ניתן לעיתונאים זרים הרי הפרס הזה, כשהוא ניתן לעיתונאי זר, שווה ערך לפוליצר. את הפרס קיבל על סידרת כתבות שפירסם על הארועים שמאחורי הקלעים במשא והמתן לשלום עם מצרים. אורי דן הוא עד כה העיתונאי הישראלי היחיד שקיבל פרס זה.

עשרות ספרים

אורי דן פרסם יותר מ-20 ספרים שזכו לתפוצה רבה ותורגמו לכמה שפות. בין הספרים: " 90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ. הספר, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקני, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. דן יכול היה לכתוב את הספר במהירות כזו כי כל החומר הדרוש היה בידיו. כשכל העיתונאים האחרים היו משוכנעים שישראל עומדת להיכנע לטרוריסטים ולשחרר טרוריסטים כלואים ידע דן על תוכנית החילוץ. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). עד היום נחשב הספר למסמך הגלוי החשוב ביותר על הפרשה. אורי דן הצליח להגיע למידע (ממקורות מודיעיניים) ששום עיתונאי אחר לפניו לא הגיע אליו והשלים את החסר באמצעות הפרוטוקולים של המשפט והדברים שאמר פרקליטו של קהן, ז"אק מארסייה.

" הלוויה של המדינה"

בשל מעמדו ניתן לו לכתוב גם פרשנויות וניתוחים בעיתונים בינלאומיים. כך, למשל, אחרי חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, כתב במאמר שפורסם בעמוד הראשון של ה" ניו יורק פוסט" את הדברים הבאים: " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" .

קרוב לוודאי שאף עיתון ישראלי לא היה מאפשר לו לפרסם מאמר כזה בעיצומה של אורגיית אוסלו. (" מקור ראשון" עוד לא היה קיים אז).

בשנים האחרונות היה אורי דן כתב ה" ניו יורק פוסט" במזרח התיכון, בעל טור במעריב בג"רוסלם פוסט וב" מקור ראשון" .

יחסיו עם שרון

יחסיו של אורי דן עם אריאל שרון נמשכו כמעט חמישים שנה. תקופה ארוכה היה שרון ספק הסקופים הראשי של דן ואילו דן החזיר לו בנאמנות ללא סייג. הוא המשיך לשמור לו אמונים בלי קשר לתפקידים שמילא שרון ולתועלת שצמחה לו מן היחסים עמו. דן היה אולי העיתונאי היחיד שתמך בשרון אחרי שועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה הטילה את האחריות על שרון. הנבואה שלו על הקריירה של שרון התאמתה: " מי שלא רצה אותו כרמטכ" ל יקבל אותו כשר ביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה" .

בעולם הפוליטי בו נאמנויות מתחלפות בקצב של החלפת גרביים היו היחסים הין שרון לאורי דן מאד יוצאי דופן. הנאמנות הזו הפכה פאתטית וכמעט עיוורת. אורי דן באמת האמין בשרון ובדרכו והיה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות. למרות הקשר האישי ביניהם לא נמנה אורי דן עם צוות מקורביו של השרון (" פורום החווה" המפורסם) ולא קיבל טובות הנאה כלשהן.

האמון העיוור של אורי דן בשרון התערער עם פרסום תכנית חורבן גוש קטיף. דן האמין בתחילה (כך אמר לי) כי זהו תרגיל של שרון ולבסוף לא יבצע את התכנית. כשלבסוף נחרב הגוש כבר לא היו היחסים בין השניים כבעבר. על נאמנותו לשרון שילם אורי דן מחיר אישי כבד. הוא זכה לקיתונות של בוז וליגלגוג מצד עמיתים למקצוע והותקף בעיקר על ידי השמאל.

תקשורת בלי עיתונאים

על גנרלים ותקים נהוג לומר כי אינם מתים אלא נמוגים. אמירה זו נכונה במידת מה גם לגבי עיתונאים גדולים.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של אורי דן והוא היה צריך להיאבק על זכותו להופיע כמגיש שותף בתכנית " הכל דיבורים" ובתכניות אקטואליה ירודות. בעידן בו פועלת בישראל תקשורת ללא עיתונאים כבר לא היה מקום לאורי דן.

התקשורת הישראלית, במיוחד האלקטרונית, מוצפת לא רק בשמאלנים אלא באנשים שהיכולת המקצועית שלהם מעוררת לא פעם תהיות. הדבר אמור במיוחד ברשות השידור הממלכתית שברשימת מקבלי המשכורות שלה מצויים אנשים שאתה לא פעם שואל עצמך מה הם עושים שם. בימים הטובים של העיתונות המקצועית היו אנשים נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: האם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. במושג " עיתונאי" נכלל מיקבץ נדיר של תכונות: יכולת להבחין בין עיקר לטפל, חריצות, ידע עולם, הבנת תהליכים פוליטיים, הכרות טובה עם האישים הפועלים בשטח, יכולת לעבודת רגליים מתישה ומעל לכל: חוש מיוחד למקצוע הזה.

ברשות השידור וגם בערוצי הטלוויזיה יש אנשים (בעיקר בקרב העורכים והמגישים) שאין להם אף אחת מן התכונות הללו; שמעולם לא הביאו ידיעה מן השטח; שמגיעים לאולפן בלתי מוכנים ומגישים תוכנית בלי לדעת מה נעשה בין התוכנית הזו לקודמתה. אתה יכול להבחין בחובבנות הזו בצורה בה בוחרים את נושאי החדשות ואת המרואיינים ולפי שאלות ההבל שהם מציגים למרואיינים.

חבל על דאבדין.

הפייפר השרוף (צילום: אתר הצנחנים)

פרס ישראל מגיע לשרון על מפעל חייו – ישראל המושחתת * הוא השחית גם את צה"ל וקבע את הנורמה שלצמרתו מתקדמים רק אומרי הן חסרי עמוד שדרה * איש מהאלופים לא זרק את דרגותיו לפני חורבן גוש קטיף וזה גם מסביר את התבוסה בלבנון * מה הקשר בין ההמב"ג וההשתבללות

 אי אפשר להבין מה קרה לצה" ל בלבנון מבלי שקוראים את ההמב"ג – ראשי תיבות "הכנה מנטאלית ביצוע גרוש" . ההמב"ג הוא מסמך מתועב, תיק עב כרס שהכינו בצה"ל כדי להכשיר את הקצינים והחיילים, עליהם הוטלה המשימה הלאומית של חורבן גוש קטיף וגרוש תושביו מבתיהם.

קראתי בעיון את התיק הזה ושאלתי עצמי מי הם האנשים שכתבו אותו והכינו בדקדקנות כזו את המשימה. האם בישיבת המטכ"ל לא היה אפילו אלוף אחד שקם ואמר: רבותיי אתם מטורפים. אתם הולכים לבצע פשע נגד העם היהודי? האם לא קם אפילו אלוף אחד שאמר: בלי קשר לאידיאולוגיה, בלי קשר לציונות ואמונה – החורבן של גוש קטיף או טעות אסטרטגית נוראה?

אותה שאלה נשאלת לגבי מלחמת לבנון.

מה קרה לצה"ל? איך זה שבראש אוגדת שיריון עמד אלוף שמעולם לא עבר הסבה לשיריון? איך זה שאלוף הפיקוד התנגד לפקודת הרמטכ"ל לכיבוש בינת ג'בייל ולא עשה מאומה כשקיבל את הפקודה האווילית? ואיזה מורשת יש למפקדי חטיבות ששלחו את אנשיהם לקרב ונשארו מאחור? ומי עיצב את דמותם של מפקדים שהעבירו דיווחי שקר שגרמו לקרבנות שווא?

קיימתי שיחה עם שורה של אישים צבאיים ואזרחיים; כאלה ששרתו תחת רמטכ"לים אחרים ובתקופות שונות; כאלה שהכירו מקרוב את המערכת בתוקף תפקידם – עיתונאים ותיקים, יועצים של שרים וראשי ממשלות. מכל השיחות הללו בניתי כאן קולאז" של סיפורים שמתוכם מצטיירת תמונה ברורה: אריאל שרון השחית את צה" ל הרבה לפני ההחלטה על חורבן גוש קטיף. צה"ל שיש לנו היום הוא במידה מכרעת תוצאה של הנורמה שהוא קבע. מי שאתי יעלה מעלה מי שנגדי לא יספרו אותו. וכל שקר מקדש את המטרה. כך נוצרה הסלקציה שלצמרת הגיעו החנפנים, הלא יוצלחים, חסרי עמוד השדרה.

רוב המרואיינים בחרו להישאר בעילום שם (פרט לידידי אלוף מיל. יוסף גבע). הדברים המובאים בגרשיים הם ציטוט מדוייק מפי האנשים. ללא גרשיים זה ניסוח שלי.

 

האם יש קשר בין "ההכנה המנטאלית" לחורבן גוש קטיף למפלה בלבנון. חייל מוכה הלם שב מן הקרב במלחמת לבנון השניה.

כך נמנע הרצח של אריאל שרון

אחד הקרבות השנויים ביותר במחלוקת בתולדות צה" ל היה הקרב במצרי המיתלה, שהתחולל ב-31 באוקטובר 1956 במהלך מלחמת קדש סיור של צה" ל נכנס לתוך המיצר, 38 מלוחמיו נהרגו וכ-140 נפצעו. האיש ששלח את הסיור אל לוע הארי היה אריאל שרון, אז סגן אלוף ומפקד חטיבה 202. נסיבות הארוע לא הובהרו עד היום, אך הכל רואים בשרון אחראי למבצע הזה שנעשה ללא אישור.

אחרי שנמצא אחראי למותם של 38 חיילים במבצע מיותר וללא אישור הוקפא קידומו של שרון ל-8 שנים. אריאל שרון ומוטה גור בפתח מיצר המיתלה.

אחד ההרוגים בקרב היה עובד לדיז'ינסקי שלחם עוד בפלמ"ח ובמלחמת השחרור. אחרי המלחמה חזר למשקו בכפר ביל"ו וכעבור זמן התנדב לצנחנים, השתתף בפעולות התגמול וזכה בציון לשבח של הרמטכ"ל. בקרב המיתלה הוא הסתער בראש מחלקתו לעבר הכוכים בהם התבצרו המצרים ומת מות גיבורים. הוא השליך עצמו על רימון יד כדי שלא ייפגעו חבריו.

על מה שארע לאחר מכן סיפר לי אלוף (מיל.) יוסף גבע, שהיה אז ראש מחלקת הדרכה: " כשנודעו פרטי הקרב ואחריותו של שרון לאבידות הרבות הכריז אביו של לדיז'ינסקי, ממייסדי כפר ביל"ו, כי הוא מתכוון לרצוח את אריאל שרון. הרמטכ"ל, משה דיין, פנה אלי ואמר לי: אני מכיר את האיש. הוא מסוגל לכל מעשה. לך ושכנע אותו שיחזור בו. יצאתי לכפר ביל"ו ונפגשתי עם האב. בדמעות בעיניו אמר לי: כל מה שהשקעתי בארץ ישראל היה להקים משק מתוך רצון שיהיה לו ממשיך. עכשיו עם מותו, אין טעם לחיי.

" אני הכרתי את הבן וניסיתי לנחם את האב. הייתי עמו יום שלם. אמרתי לו: אם תהרוג את שרון ותשב בכלא לא תחזיר לעצמך את בנך. בסופו של דבר הוא שוכנע" .

מנע את רצח שרון. אלוף (מיל.) יוסף גבע

הצוואה של ב.ג.

בעקבות פרשת המיתלה הוקפא קידומו של אריאל שרון וזה נמשך מ-1956 עד 1964 – השנה בה מינה אותו רבין לראש המטה של פיקוד צפון ושנתיים לאחר מכן לראש פיקוד הדרכה בדרגת אלוף. הסיבה לצעד זה של רבין, שנעשה בשאט נפש, היתה צוואה של בן גוריון.

 לפני פרישתו מראשות הממשלה הותיר אחריו בן גוריון מעין צוואה לא כתובה. הוא ביקש שרבין ימונה לרמטכ" ל ואת הבקשה הזו מילא ראש הממשלה לוי אשכול. הוא ביקש גם שיקדמו את שרון לאלוף (למרות שסלד מן השקרים שלו). את הצוואה הזו קיים רבין כרמטכ" ל.

בחן חמישה מועמדים לכל מינוי. רבין כרמטכ"ל.

==============================================

האלוף שהסתתר מאחורי אלי גבע

המקרה הבולט ביותר (ואולי היחיד) בתולדות צה" ל, שבו קם קצין והביע עמדה הנוגדת את דעת מפקדיו היה אלוף משנה אלי גבע, מפקד חטיבת שיריון 211. זה היה במלחמת לבנון הראשונה בעקבות ההחלטה להיכנס לביירות.

על נסיבות הפרשה סיפר לי אביו של אלי גבע, אלוף (מיל.) יוסף גבע: " כשנודע לבני על התכנית להיכנס לביירות הוא דיבר עם אחד האלופים והביע דעה נחרצת נגד התוכנית. האלוף הביע הסכמה לדבריו והעביר לו פתק ובו הציע לבני להגיד את דעתו בפני הדרגים הבכירים יותר. בני הכיר את אריאל שרון מן התקופה בה אני שרתתי עמו בצה" ל והיה גם שכן שלנו. הוא הגיע לשרון והביע באוזניו את דעתו. כניסה לביירות, אמר בני, תגרום לאבדות כבדות בקרב חיילינו ותביא להרג של אזרחים רבים. שרון אמר לו: אם אתה מאמין במה שאתה אומר, לך אמור זאת לראש הממשלה. בו במקום ארגן לו שרון פגישה עם ראש הממשלה. כשחזר גבע על עמדתו באוזני בגין, שאל אותו ראש הממשלה: האם אינך סומך על הרמטכ"ל? גבע השיב: לא. אמר לו בגין: אם כך אין לך מקום בצבא. אך יצא מלשכת ראש הממשלה קיבל גבע טלפון בו הודיעו לו שנאסר עליו לחזור ליחידתו והוא מפוטר מן הצבא.

אין לך מקום בצבא אמר בגין. אלי גבע.

=============================================

שרון לא מופיע בפרוטוקולים

" אלוף אהרון יריב, שהיה ראש אגף המודיעין של צה" ל בשנות השישים דיבר פעם עם אריאל שרון על הנושא של הכניסה לביירות. הוא רצה לדעת איך בכלל נולדה התכנית הזו ומי הגה אותה. שרון השיב לו: אתה היית ראש אמ"ן ורשאי לקרוא את הפרוטוקולים של ישיבת הממשלה. אני מציע לך לקרוא את כל הפרוטוקולים ואני מבטיח לך שלא תמצא אפילו פעם אחת שהצעתי להיכנס לביירות. אלוף יריב לא התעצל, הלך לפרוטוקולים וקרא. ואכן, אין שם אף מילה על הנושא מפי שרון. את ההצעה להיכנס לביירות הביא הרמטכ"ל, רפאל איתן. אריק לא אמר מאומה" .

חיפש בפרוטוקולים של הממשלה ולא מצא ששרון הציע להיכנס לביירות. אלוף אהרון יריב.

=============================================

שרון ניסה לפטר את איתן הבר

כשהחלה להתבשל תכנית מלחמת לבנון הראשונה סברו אלופים רבים כי זו תכנית מטורפת. הם הדליפו את כל פרטי התכנית לעיתונאים, בעיקר לאיתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" ולזאב שיף פרשן "הארץ" . השניים תקפו את שרון והזהירו מפני התכנית. שרון, בתגובה, הטיל חרם על איתן הבר ומנע ממנו גישה למידע הרשמי של צה"ל. כשגם זה לא הועיל הוא דרש, בפגישה בחוותו עם עורך העתון דב יודקובסקי והמו"ל נח מוזס, לפטר את הבר. השניים כבר נענו לבקשה. פיטורי הבר נמנעו ברגע האחרון תודות ליעקב ארז, אז הכתב הצבאי של " מעריב" , שאיים לחולל שערוריה ציבורית סביב העניין.

המטכ"ל של רבין והמטכ" ל של חלוץ

" יצחק רבין כסגן רמטכ" ל ואחר כך כרמטכ"ל השקיע את כל מרצו בבניית הכוח לקראת מלחמה. הוא הניח שמלחמה יכולה לפרוץ בכל רגע ולכן על צה"ל להיות מוכן תמיד.

" הוא ייחס חשיבות רבה מאד למינויים. על כל מינוי הוא ישב ימים ולילות ולמד את כישוריהם ואופיים של המועמדים (בלי קשר להשקפותיהם הפוליטיות וליחסיו האישיים עמם). לכל תפקיד הוא בחן לפחות חמישה מועמדים. המטכ" ל של רבין היה מורכב במכוון משליש אלופים ותיקים ומנוסים שהוכיחו עצמם, שליש אלופים " סבירים" ושליש אלופים צעירים.

" במטכ" ל של רבין היו אלופים שהפכו לשם דבר במהלך שרותם ואחריה: ישראל טל, חיים בר לב, עזר ויצמן, אהרון יריב, מתי פלד, מוטי הוד, רחבעם זאבי, דוד אלעזר, דן לנר, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש, אלעד פלד, אברהם יפה, אורי בן ארי, מוטה גור. רובם אנשים בעלי שאר רוח, עמוד שדרה, מקוריות. רבים מהם פנו לאקדמיה בתום שרותם.

" מי הם האלופים במטכ" ל של חלוץ? מישהו בכלל יודע מי הם לפני שנחשפו במלחמה? "

=============================================

" שרון פחד רק מבגין פחד מוות"

" שרון חש בוז לרוב הפוליטיקאים ואנשי הצבא. יצאו מכלל זה בן גוריון, דיין, רבין ובגין. את בן גוריון הוא העריך, אל דיין גילה יחס של כבוד. כלפי רבין היה אסיר תודה על קידומו. האיש היחיד ששרון פחד ממנו היה בגין" (ואחד ממקורבי שרון אמר: " פחד מן הטרוף שלו" ).

המח"ט שהודח באמצע המלחמה

בעיצומה של מלחמת קדש ב-1956 החליט אלוף פיקוד דרום להדיח מתפקידו את מפקד חטיבה 10 שהפעיל את חטיבתו באורח לקוי. שר הבטחון משה דיין אישר את ההדחה והסביר (בספרו " יומן מערכת סיני" ): " תפקידו העליון של מפקד יחידה הוא ניהול בקרב ואם אין הוא עומד במבחן זה אין להענישו, אבל יש להחליף אותו במפקד אחר… כשלון חטיבה 10 לא התבטא בניהול גרוע של הקרב , בחוסר ידע, העדר שליטה או משגים טקטיים. מה שהיה שם מהבחינה הצבאית היה גרוע מאלה – היחידה לא עשתה את המאמץ הדרוש כדי להיכנס לקרב" .

============================================

" אלוף רון טל גיבור לאחר מעשה"

האלוף היחיד שחשף את האמת הוא יפתח רון טל. בראיון לשבועון חב"ד הכריז כי " ההכנות להתנתקות פגעו בהכנות למלחמה" .

על הצהרותיו של רון טל אומר לי אחד מבני שיחי את הדברים הבאים: " גיבור גדול. למה חיכה עד לחופשת השחרור מצה" ל. מדוע לא שמענו את קולו לפני שנה ושנתיים ושלוש? וחוץ מזה אלוף רון טל אחראי למצבו של צה"ל במלחמה לא פחות ואולי יותר מכל אלוף אחר. הוא היה מפקד זרוע היבשה ובמלחמה ראינו מה שווה הזרוע הזו. אם חשב כך לפני שלוש שנים מדוע לא התפטר מצה"ל  ומצהיר: לא נותנים לי לאמן את הצבא" .

למה חיכה בהצהרותיו עד לחופשת השיחרור?אלוף רון טל. (צילום דובר צה"ל).

ראה הקשר בין האי היווני לבין השחיתות בצה"ל

ראה החרפה של גדוד גלבוע

פרופסור יחזקאל דרור, מומחה בינלאומי לתכנון אסטרטגי, צפה לפני 30 שנה את הסכנה האירנית * על פי משנתו העיקרון העליון הוא קיום העם היהודי אחרי השואה * נקודת המוצא: מה היו אומרים הילדים שניספו באושוויץ אילו היו שותפים לדיון האסטרטגי * את ההיסטוריון הפוסט ציוני תום שגב זה מצחיק

בין המועמדים לוועדת הטיוח שמבקש אולמרט להקים, היחיד שראוי לאמון הוא פרופסור יחזקאל דרור. הוא איננו מנכ" ל של מפעל בטחוני ממשלתי, איננו נציג חברת ענק המספקת ציוד למשרד הביטחון וגם איננו שואף להיות שופט בבית המשפט העליון. ככל הידוע לי הוא גם לא חבר של אולמרט. פרופסור דרור הוא חוקר והוגה דעות בתחום מינהל ומדיניות, אולי החשוב והמעמיק ביותר בתחום זה.

" מה הם היו אומרים – זו הכרעה ערכית יהודית ציונית" . ילדים באושוויץ חושפים את המספר החקוק על ידיהם.

" להשמיד את היכולת"

בדצמבר 1973 פרסם דרור את הספר " מדינות מטורפות" , שהוא מסמך כמעט נבואי. באותה שנה היה חומייני גולה בלתי ידוע בפאריז ואירן היתה בת ברית של ישראל, מלוכה שהתקדמה לכיוון מודרניזציה. ערפאת היה טרוריסט מנודה שהתרוצץ בכל רחבי העולם.

בספרו צפה דרור בין היתר היווצרות מדינה " מטורפת" שתהווה איום קיומי על ישראל. הוא התווה אז שורה של אמצעים לריסונה של מדינה כזו. כשכל האמצעים נכשלים יש להשמיד את היכולת שלה. וכך הוא כותב: " … האמצעים הנדרשים כדי להכות את המדינה המטורפת תלויים ביכולת הפעולה החיצונית שלה. מהלומה גרעינית, פעולות חבלה, הנחתת כוחות מוטסים והפצצות ממוקדות…"

 

 

המצווה ה-614

נקודת המוצא בתפיסה האסטרטגית של דרור, המוצאת את ביטויה בספרו " חידוש הציונות" , שפורסם ב-1997, היא שקיום העם היהודי הוא ערך עליון. הוא מסתמך בין היתר על הפילוסוף והתיאולוג היהודי אמיל פקנהיים, שקבע כי מניעת שואה נוספת היא מצווה שנוספה לנו בדור זה על תרי" ג מצוות שחייב בה כל יהודי.

וכך כותב פקנהיים:

המצווה ה-614: "ליהודים של היום אסור להנחיל ניצחונות להיטלר לאחר מותו. הם מצוּוים להישאר בחיים כיהודים, לבּל ייכחד העם כולו…"

 

יחזקאל דרור איננו אדם דתי והתרגום שלו למצווה ה-614 היא זו: הכרעה ערכית יהודית ציונית מועמדת במבחן המחשבתי והרגשי של דיון שבו נוכחים כאילו הילדים הבוערים שנשרפו באושוויץ בעודם בחיים.

זהו עקרון מצמרר לקביעת דרכה של מדינת ישראל, עיקרון הממחיש במשפט אחד את גורלנו, את הכוח המניע ואת טעם הקיום של מדינת היהודים.

אבל את ההיסטוריון הפוסט ציוני תום שגב זה מצחיק.

תום שגב מלגלג

בטור האחרון שלו ב" הארץ" השתלח שגב בדרור בחריפות הגובלת בגסות רוח. במאמר תחת הכותרת " מה אומרים הילדים הבוערים" , הוא השווה אותו לד" ר סטרנג"לאב, המדען המטורף המגולם בסרטו של סטנלי קובריק על ידי השחקן פיטר סלרס.

 תום שגב הוא היסטוריון חרוץ ויסודי, סופר מבריק ועיתונאי מיומן. הצרוף הזה הופך את מחקריו ההיסטוריים לספרים מרתקים, הנקראים בנשימה עצורה. אבל כשהוא מסיר את איצטלת החוקר האקדמי וחובש את כובע העיתונאי יודע שגב להשתולל ללא הגבלה. כמה ממאמריו בגנות מדיניות ישראל מככבים דרך קבע באתרים של אש" ף.

 

דרור חזה את אוסלו

פרופסור יחזקאל דרור, 78, הוא נשיא מכונן של " המכון לתכנון מדיניות העם היהודי" . הוא מכהן כפרופסור למדע המדינה ומנהל ציבורי, באוניברסיטה העברית בירושלים. שימש כיועץ בכיר לראשי ממשלה ושרי ביטחון, וגופי ממשל נוספים. זכה בפרס ישראל ובפרסים רבים אחרים.

בספרו " מדינות מטורפות" מנה שורה של כשלי חשיבה האופיניים לישראל. הכשל האחד הוא " אמונה בתועלת שבמשא ומתן" והשני הוא " האמונה בהסכם" . על הכשל הראשון אומר דרור כי האמונה במשא ומתן יוצאת מן ההנחה שהצד השני שואף לאותם דברים שאנחנו שואפים ומשא ומתן יביא להסכם פשרה שיהיה טוב לשני הצדדים. הוא מצביע על החשיבות המוגזמת שמייחסים לבעיות ניסוח החסרות כל משמעות של ממש, הסתמכות על ענייני נוהל חסרי תוכן מהותי וכניעה ליריב בענייני מינוח. כן מצביע דרור על כך שכשל האמונה במשא ומתן מביא לכשל החשיבה של חשיבות ההסכמים שכמעט תמיד מופרים על ידי הצד הרוצה בכך.

אילו רבין היה נוהג לקרוא ספרים והיה מגיע לספרו של דרור ייתכן שהסכם אוסלו לא היה בא לעולם.

התנתקות = פוסט ציונות

פרופסור דרור שולל בתכלית את הפוסט ציונות. בין היתר כתב מאמר בו הוא אומר: " …ההינתקות והמשכיה הצפויים מהווים שבר בציונות הקלאסית… השבר בערכי ההתיישבות עשוי לחזק את מי שסבורים כי "הציונות" בכללותה גמרה את תפקידה – וכעת יש לפתח את ישראל למדינה "נורמלית". זהו ניצחון לפוסט-ציונות…"

אחד האנשים הצעירים העובדים במחיצתו של פרופסור דרור מספר לי: " הוא איש מדהים. למרות 78 שנותיו הוא מתחיל לעבוד ב-5 בבוקר. תכונתו החשובה ביותר היא חשיבה רעננה ומקורית המפרה את סביבתו" .

למה הסכים למינוי לוועדה של אולמרט?

פרופסור דרור מסרב להתראיין בנושא. אך אחד ממקורביו אמר לי:

" הוא החליט להיענות לבקשה מתוך רצון אמיתי לחקור את הכשלים ולפעול לתיקונם. יתכן שהוא היה מעדיף ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון, אולם יש לקבל את הכרעת הממשלה הנבחרת, ומשנתקבלה ההכרעה, רצוי שבוועדת החקירה יהיו האנשים המתאימים לכך. דרור מאמין שהוא בין המתאימים" .

ראה כשיקה נבחר לוועדת חקירה

(על רון בן ישי ראה קישור)

ראה גם "אהוד ברח מלבנון"

מלחמת לבנון השניה וספיחיה

הדיבורים על " הפתעה" ו" איך לא ידענו" הם קישקושים * כל בר דעת הבין מה צפוי בעקבת הסכם אוסלו, הבריחה מלבנון, האינתיפאדות, חורבן גוש קטיף * אבל העם ומנהיגיו העדיפו לעצום עיניים * יש לזה הרבה שמות בתחום רפואת הנפש: הדחקה, דילוזיה, אילוזיה, השלכה , הכחשה * יש לזה גם תרופה: התפכחות

המחזאי יהושע סובול, שהיה אחד הדוברים הבולטים של השמאל הישראלי, אמר (בראיון ל"ידיעות אחרונות" : " התפכחתי" . המלחמה בלבנון גרמה לו לחזור בו מדעותיו הקודמות.

בין הדברים שאמר: " בשבועות האחרונים אני עובר חשבון דעות מאד עמוק. אני מוצא שהן היו מבוססות פעמים רבות על משאלות חסודות משאלות לבי. ציפיתי ש… ברגע שנצא מרצועת עזה למחרת הפלסטינים בעזה יכריזו על יוזמת בניה אדירה אבל פתחו בהפגזות על הישובים הישראליים בקסאמים. בעיניי זאת הצהרה שאין להם שום כוונה לבנות מדינה אלא בעצם להמשיך לעסוק בהחרבה עצמית ובהחרבה שלנו" .

 בתשובה לשאלה על עמדותיהם של במאים שמחו על המלחמה בלבנון אמר: " בעיניי זו אטימות מול המציאות . אדם שלא נותן למציאות לשנות את דעותיו מעיד שדעותיו הן הבונקר האחרון … השמאל בדרך כלל טען על עצמו שהוא שפוי ורציונאל והמעשה שלהם מעיד על ליקוי בשפיות…" .

אילולא זה היה כל כך עצוב הייתי מביע קורת רוח מכך שהמחזאי הפופולארי חוזר על דברים שאמרתי לפני חמש שנים במקום זה.

במאמר שכותרתו " מקומו של השמאל על ספת הפסיכיאטר" כתבתי כי התעלמות השמאל מן המציאות ניתנת להסבר על ידי כמה מן המושגים שטבע אבי הפסיכואנליזה המודרנית, זיגמונד פרויד. אחד המושגים הללו הוא " הדחקה" המוסבר כך בספר אישיות: תאוריה ומחקר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה:

" הואיל והאורגניזם אינו יכול לשאת לאורך זמן את תחושת החרדה המכאיבה, משתמש האני במנגנוני הגנה המרגיעים אותו מפניה. פרויד הגדיר מנגנון-הגנה כאסטרטגיה הננקטת על ידי האדם כדי להגן על עצמו…מנגנוני ההגנה … מסלפים או מעוותים את המציאות…"

מנגנון הגנה אחר הוא ההכחשה, עליו נאמר:

 " ההכחשה מאפשרת לתוכן המאיים לעלות למודע, אך מלווה אותו בטענה המציינת שהתוכן אינו נכון" .

 

 

אדם מאמין במשהו שאינו קשור כלל במציאות" . זיגמונד פרויד.

 יש עוד מנגנוני הגנה שבהם חוסה האדם מפני מציאות קשה. קיימת תופעה של רציונליזציה. זהו מנגנון באמצעותו האדם מספק לעצמו הסבר הגיוני וסביר להתנהגותו. יש מנגנון דומה הנקרא אינטלקטואליזציה שבו האדם מטפל בבעיה או במצב רגשי מסויים על ידי הפיכתם לשאלה אינטלקטואלית שבה הוא מתעמק.

פרויד דיבר גם אל תופעה הנקראת דילוזיה שמשמעותה הזיה או אשליה. אחד ההסברים למצב זה הוא שאדם משתוקק למשהו (או חרד מפני משהו) והדבר מביא אותו להאמין במשהו שאינו קשור כלל במציאות.

כל מה שנאמר כאן על השמאל לפני שש שנים ניתן להאמר על כל עם ישראל של שנת 2006. העם ומנהיגיו ידעו על 14000 קטיושות המצטברות בלבנון. ידעו על ה" ראעד" ועל ה" שהאין" ועל ה" פאג"ר" , ועל ה" זילזאל" ועל יתר כלי המוות שסיפקה איראן לחיזבאללה באדיבות דמשק. ידעו והחליטו להתעלם.

 

ידעו הכל אבל העדיפו לעצום עיניים. טיל זלזאל – 2 איראני שנמסר לחיזבאללה. (צילום: מכון פישר למחקר אסטרטגי מיסודה של עמותת חיל האוויר)

אגם הבירבורים

מן הרגע שבו נפתחה המערכה החל מחול הבירבורים התקשורתי. העומס העצום שהמערכה הטילה על אמצעי התקשורת, והצורך למלא יממות שלמות במלל כלשהו, העלה לבמה שורה של מגישות ומגישים שמילאו את החלל בדברי הבל. חלק מהם שיחקו את התפקיד של גנרלים מומחים ותחקרו חיילים וקצינים כאילו היו שופטים בוועדת חקירה משפטית.

אנשי תקשורת ותיקים יותר, כמו עמנואל רוזן למשל, המשיכו בקו בו הם נוקטים כל ימות השנה. כל החכמה נמצאת במוחם הקודח. הם יודעים את הפתרונות האמיתיים הנעלמים מעיניהם של מדינאים ואנשי צבא.

בבוא היום כשיחולקו אותות המערכה, וביניהם האות להורדת המוראל על שם נסראללה , יהיה עודד שחר מועמד רציני לאות הגבוה ביותר.

 

באחת מתכניות " פוליטיקה" שבהגשתו הוא זימן לאולפן את העיתונאי עקיבא אלדר ואת הפרופסור שלמה זנד. עצם הזמנת שני אישים אלה כבר קבעה את המגמה: לערער על עצם צדקת המלחמה, לעורר אנטגוניזם כלפי הצמרת הצבאית, לפלצן את הפתרונות האוויליים המלווים אותנו מאז הסכם אוסלו.

עקיבא אלדר, הוא הפרשן הפוליטי של עיתון " הארץ" . העיתון שכבר ביום הראשון למלחמה קרא במאמר ראשי לכניעה טוטאלית. אלדר עצמו אינו מחמיץ אף הזדמנות לשבח את הערבים ולבקר את ישראל. אין פלא שמאמריו מצוטטים בהרחבה באמצעי תקשורת בעולם התוקפים את ישראל.

פרופסור שלמה זנד ידוע פחות ולא ברור מדוע בכלל הוזמן לדיון. פרופסור זנד הוא היסטוריון שכתב ספר " בגידת האינטלקטואלים" וכן את הספר " הקולנוע כהיסטוריה" . על ספרו זה זכה בפרס איגוד המבקרים הצרפתי, מה שהופך אותו אוטומטית לחשוד. הפילוסוף היהודי אוהד ישראל ברנר הנרי לוי ביקר בחריפות את הספר בין היתר על התייחסותו לסרט " שואה" של קלוד לנצמן. אבל העיתונות הצרפתית, המפורסמת באהדתה לישראל יצאה להגנתו של זנד.

  במאמריו ובספריו נוקט זנד עמדות של " החלשת הלאומיות הפסבדו-דתית לטובת אזרחות או אומתיות סובלנית ומגוונת" – כלומר פחות או יותר מדינת כל אזרחיה של אש" ף.

באחד ממאמריו כותב זנד שאין בכלל אומה יהודית. הסיפור על אומה שיצאה לגלות ושמרה על ייחודה אלפיים שנה הוא מיתולוגיה שיצרה הציונות.

זנד יצא להגנת מאמר שכתב עמוס שוקן ב" הארץ" שקרא " לנישואים בין צעירים ישראלים, יהודים כערבים, לבין צעירים מן המדינות השכנות" .

מה אפשר לצפות מאדם עם השקפות כאלה, המקבל במה בפני אומה שמחצית יושבת במקלטים ובניה מקיזים את דמם על קיומנו?

עדכון אפריל 2013

בינתיים פרסם שלמה זנד שני ספרים – איך הומצא העם היהודי ואיך הומצאה ארץ ישראל. אם לסכם את שני הספרים במשפט אחד: לדעת הפרופסור המלומד הן העם היהודי והן ארץ ישראל הן המצאות וירטואליות, לא היו ולא נבראו במציאות. 

עכשיו נותרה השאלה האם שלמה זנד עצמו חי במציאות או שמישהו המציא אותו.

  ================================================

ערוץ "פוקס" יותר ישראלי מישראלי

אם אני אולמרט הייתי סוגר את הערוץ הראשון ובמקומו נותן מיד רשות הפעלה לערוץ הפרו ישראלי ביותר בעולם. כוונתי לרשת האמריקנית " פוקס" . מאז החלה המלחמה אני צופה בקביעות ברשת ואני מרגיש שהיא מבטאת את עמדת ישראל טוב יותר מאש רוב הדוברים הישראליים ובוודאי יותר מכל רשתות השידור וערוצי הטלוויזיה שלנו. מראיינים שם בקביעות מומחים שאומרים דברים כדרבנות. יש שפך דם בלבנון אבל החיזבאללה אחראי לכך. ישראל נלחמת על נפשה ונלחמת את מלחמת העולם כולו נגד האיסלם המילטאנטי ונגד הטרור. המראיינים אינטליגנטים ומתמצאים בחומר. מביאים הרבה דוברים ישראליים טובים כמו ביבי נתניהו. וכשהם מביאים מרואיין ערבי הם לוחצים אותו אל הקיר כפי שבאף רשת טלוויזיה ישראלית לא עושים.

 

===================================================

קופי אנען

קופי אנען הוא האדם הנכון במקום הנכון. אף אחד ממזכירי או" ם שקדמו לו לא היה צדיק תמים. אך אנען מגלם באישיותו ובהתנהגותו את תמצית התמציות של המוסד הנקרא האומות המאוחדות. את הצביעות, השחיתות, ואת החנופה לכוחות הרשע באשר הם שם.

 

   המוסד הזה התגבש במהלך השנים לגוף המשרת את המדינות והארגונים המתועבים ביותר בעולם. או" ם החליט על הקמת מדינת ישראל אך לא נקף אצבע כדי למנוע ממדינות ערב לפלוש אליה; החליט נגד סגירת תעלת סואץ לשייט ישראלי אך לא עשה מאומה כשהמצרים צפצפו; כוח או" ם בסיני עזב את עמדותיו ערב מלחמת ששת הימים ב-67 כשהרודן המצרי גמאל עבדול נאצר רק השתעל לעברם.

או" ם החליט גם החלטות אינספור נגד המדינה שהמתועבת בהן היתה ההחלטה שמדינת ישראל גזענית. או" ם החליט גם ש" ישראל אינה שוחרת שלום" (אחרי החלת החוק הישראלי בגולן). מוסדות או" ם השתתפו בעלילה של הפלתשינאים כי ישראל מרעילה ילדות פלשתיניות כדי לעקר אותן. ועוד ועוד.

תקופת אנען הצטיינה במאמצים אינסופיים להגן על סאדאם חוסיין, תוך גריפת ריווחי ענק מהסדרי העברת סיוע הומניטארי לעיראק. בתקופתו ארעו כמה ממעשי הטבח הנוראים ביותר בהיסטוריה, כמו הטבח ברואנדה. כוח יוניפיל שעד למלחמה הנוכחית אמור היה לשמור על גבולנו הצפוני משתף פעולה עם חיזבאללה עד עצם ימים אלה.

אחרי כל הניסיון שלנו עם או"ם לצפות שהוא ישלח לכאן כוח בינלאומי להגן עלינו נשמע כמו בדיחה מקאברית.

========================================================

אהוד ברק – ברלה ברלה צא החוצה

 

כשהיינו ילדים לא היתה הארץ מכוסה שלמת בטון ומלט כבימינו. המרחק בין בית לבית, גם בערים הגדולות, היה גדול. ובין הבתים היתה צמחיית פרא, קוצים, יבליות ובעלי חיים למיניהם. בין היתר רחשה הארץ חלזונות (קראנו להם שבלולים). אלה בעלי חיים קטנים, רכיכות, הסגורים בתוך קונכיה נוקשה. הם היו קבורים באדמה בימי הקיץ והיו עולים אל פני השטח בבוא הגשמים. היינו אוספים אותם הביתה ומנסים לשכנע אותם לצאת מקונכיותיהם. הדרך היתה לקרוא להם שוב ושוב: " ברלה ברלה צא החוצה" . יש שהיו מוסיפים " אבא ואמא יקנו לך עוגה" . לפעמים זה עזר והיצורים הריריים והמגעילים הללו היו מציצים החוצה.

זכרון ילדות זה עלה בי נוכח העלמותו-האלמותו של אהוד ברק. ברק ברק אולי תצא החוצה ותתגלה לעינינו. אבא ואמא לא יתנו לך עוגה אבל ישאלו אותך איפה ההבטחות שלך שיותר לא יישפך דם בלבנון.

===========================================================

חוצפה צרפתית

אסור שאף חייל צרפתי אחד יגיע לגבול ישראל במסגרת כוח בינלאומי, אם בכלל יוקם כוח כזה. אי אפשר לשכוח לצרפת את בגידותיה בישראל ובמערב בדור הזה ובמיוחד אסור לשכוח את חלקה בשואה. ממשלת וישי שיתפה פעולה בהתלהבות עם תכניות ההשמדה הנאציות וסייעה בפועל לרציחתם של 77 אלף יהודי צרפת.

" צרפת החופשית" של דה גול יצרה את הרושם כאילו ממשלת וישי היתה ממשלת בוגדים שפעלה בניגוד לעמדת העם הצרפתי. אך מסמכים שנחשפו במהלך השנים גילו שהעם הצרפתי היה שותף נלהב למלאכת הגרוש וההשמדה.

יותר מזה. בספר על נפילת ברלין, פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור (" נפילת ברלין" בהוצאת יבנה) אני קורא כי צרפתים רבים התנדבו ליחידות ס.ס. הנאציות והשתתפו בלחימה הן בחזית המזרחית והן בהגנה על גרמניה ערב תבוסתה.

אחד ממתנדבי הס.ס. הצרפתיים, אז"ן ונלו שמו, זכה בעיטור האבירות, עיטור גבורה גבוה אחד משני העיטורים האחרונים שהעניק השלטון הנאצי לפני גסיסתו.

==========================================================

חוצפה בריטית

בשבוע שעבר התקיים במרכז מורשת בגין בירושלים כנס לציון מלאות 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד. לרגל האירוע החליטה עיריית ירושלים להציב על הבניין שלט ובו תואר האירוע. בשלט נאמר בין היתר כי לוחמי אצ" ל הזהירו מראש על הפיצוץ הצפוי, כדי למנוע קרבנות בנפש. אך : " מסיבה כלשהי לא פינו הבריטים את הבניין וכתוצאה מכך נהרגו למרבה הצער 91 אנשים" . כמו כן צויין כי בחילופי האש שהיו נהרג לוחם אצ" ל אהרון אברמוביץ הי" ד.

בעקבות ההחלטה להציב את השלט קיבלה עיריית ירושלים מכתב מן השגרירות הבריטית בישראל בו נאמר בין היתר: " אנו דורשים להסיר את השלט במהירות האפשרית" .

העיריה התקפלה והוצב שלט מתוקן בו נשמט שמו של לוחם אצ" ל שנפל בפעולה וכן הושמטה אחריות הבריטים לאי פינוי המלון.

הייתי מציע לעיריית ירושלים להסיר לגמרי את השלט המתוקן ולתלות במקומו שלט שבו ייאמר:

" רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף

ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם הגיע הזמן שהגזע המתועב הזה יידע מה שאנו חושבים עליו זהו עם מתועב" .

==================================================================

על החתום גנראל אוולין בארקר.

גנרל ברקר היה מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל. את המכתב כתב למאהבת הערביה שלו קאתי אנטוניוס. היא היתה בתו של ד" ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור. המכתבים של הגנרל נפלו בידי כוח ישראלי והציטוט שלמעלה לקוח מאחד מהם.

 

 

 

=======================================================

חוצפה גרמנית

הועבר לקישור הבא

 

 

 

במהלך המאה העשרים נכשלו רוב הניסיונות לחזות את העתיד בתחומי המדע, הטכנולוגיה והרפואה * בתחום המדיני רק מנהיגים יחידי סגולה היו בעלי חזון לנווט את עמיהם בבטחה במצעד האיוולת העולמי* בעידן בו עומדת ישראל בפני הכרעות גורליות עומד בראשה אדם שלא הוכיח עצמו באף תחום

ידידי דן ירדני הוא מהנדס במקצועו, איש עסקים (היי טק) בפרנסתו ואיש ספר במהותו. הוא מרבה לנסוע בעולם לרגל עסקיו ורוכש ספרים לספרייתו, שהריח הנודף ממנה עלול להביא אדם לידי סחרור, כמו ביקור במרתף יינות עתיקים. שלא כאספנים רבים נוהג ידידי גם לקרוא את הספרים שהוא רוכש ויש לי חשד רציני שבחר בעיסוקיו כדי שיוכל לרכוש ספרים.

" בעוד 100 שנים"

בימים אלה הראה לי ספר נדיר שברשותו, שיצא לאור בברלין בשנת 1909. שם הספר, " עולם בעוד מאה שנים"

(Die Welt in 100 Jahren), והוא עוסק בשאלה מה עתיד לקרות לדעת כותביו בימינו אלה. איני קורא גרמנית במידה מספקת ובוודאי לא גרמנית גבוהה בה כתוב הספר, המודפס באותיות גותיות. אך ירדני הצליח לפצח את הספר ובאדיבותו נתן לי תמצית של תוכנו.

 

 

שער הספר הגרמני

יתרונו של הספר על פני כל מיני ספרי עתידנות שנכתבו במהלך השנים הוא מועד כתיבתו, כמעט מאה שנים מהיום. הספר נכתב בידי שורה של מומחים בעלי שם עולמי בתחומם: קרימינולוג, תעשיין, סופרת כלת פרס נובל, מדינאי והוגה דעות, ועוד רבים.

מה הם לא צפו

הם צפו את התפתחות התקשורת האלחוטית כולל הטלוויזיה. אך לא חזו את השפעותיה על הכלכלה והחברה. הם נבאו כי צפוי שוויון לנשים, אך לא העלו בדעתם התמוטטות האימפריות הקולוניאליות. הם לא יכלו לנחש את הטרנזיסטור, המחשב, האנטיביוטיקה והפצצה האטומית. (למרות שאלברט אינשטיין פרסם כבר ב-1905 ארבעה מאמרים, שאחד מהם עסק ביחס בין מאסה לאנרגיה והשני בישר את תורת היחסות המיוחדת).

אם לסכם: בתחומים טכנולוגיים, בהם היה קצה חוט להתפתחות הצפויה, הצליחו פחות או יותר בחיזוי. אך גילויים והמצאות, פרי רוחו היצירתית של האדם או פרי המקריות, לא יכלו לחזות. הואיל וכל אחת מן ההמצאות הללו, השפיעו השפעה עמוקה על תהליכים חברתיים, מדיניים כלכליים ותרבותיים הם החמיצו בתחזיותיהם את הרוב.

אגדות המדע הבידיוני

 

 

האגדה שחזה הכל מופרזת. ז'ול ורן.

יש הרבה אגדות סביב כושר הניבוי של סופרי המדע הבדיוני. הגדולה שבהן אולי היא אגדת ז'ול ורן (שמת ב-1905) שכאילו חזה את הצוללת, הפקס, ההליקופטר, המנוע החשמלי, ואת הטיסה לירח. והאמת היא שבטיסה לירח קדמו לו בעלי דמיון אחרים ויתר ההמצאות שהוא מתאר כבר מומשו על ידי ממציאים לפני שורן תיאר אותם. ורן גם לא חזה את הטלוויזיה, הפצצה האטומית, הקולנוע ואפילו את המכונית.

כשלונות בחיזוי

רבים לא רק שלא חזו נכונה מהפכות טכנולוגיות, אלא אף לא חשו במתרחש מתחת לאפם.

בשנת 1865 בישר עורך עיתון לקוראיו: " אין כל אפשרות להעביר קול באמצעות חוטים" . עשר שנים לאחר מכן המציא אלכסנדר גרהם בל את הטלפון.

לא פחות מגוחך היה האסטרונום האמריקני סימון ניוקאם, שכתב בראשית המאה העשרים: " לא תיתכן תשלובת של חומרים, צורות מיכון ומקורות כוח, המסוגלת לשמש מכשיר מעשי להטסת בני אדם" .

כמה שנים לאחר מכן, ב-17 בדצמבר 1903, המריאו האחים וילבר ואולביר רייט לטיסה הראשונה שלהם.

 

מומחה אחר באותה תקופה הכריז כי " ההנחה שמתנועת המרכבות ללא סוסים עתידות לנבוע תוצאות כלשהן, אינה אלא רפיון מוחין מוחלט" . כמה שנים לאחר מכן ירדה המכונית המיליון מפס הייצור של מפעלי " פורד" . עוד מומחה קבע שהבעיה העיקרית של התחבורה הצפויה ללונדון עלולה להיגרם מערמות הצואה של סוסי המרכבות שיחסמו את הכניסה לעיר.

תחזיות שהתאמתו

 אחד העתידנים שהצליחו לחזות, לטווח קצר יחסית, הוא אלווין טופלר בסידרה של ספרים שהחלו להופיע משנות השישים. ב" הלם העתיד" צפה את המשברים הנפשיים, החברתיים והכלכליים הצפויים בעקבות השינויים המהירים בטכנולוגיה. הוא צפה את התחלופה המהירה במקצועות, את השימוש בסמים ואת הפניה לכיתות דתיות כבריחה מן המציאות. הוא גם צפה שינוי טוטאלי בחיי המשפחה עד כדי ביטולה הגמור. בחיזוי זה נכשל עד כה.

עתידן אחר שהצליח חלקית לטווח קצר הוא הרמן קהאן בספרו שנת 2000 שחובר בשנת 1967. כבר ספרתי פעם כאן על שיחה שקיימתי עמו במהלך כינוס עתידנים שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב באותה שנה. קהאן צפה את נסיקתה הכלכלית המהירה של יפאן (באותה שנה זה נראה הזוי לחלוטין)  וסבר שתהפוך להיות המעצמה הכלכלית הראשונה בעולם. זאת תודות לשילוב מוצלח בין כלכלת שוק חופשי  לכלכלה ריכוזית. יפאן אכן נסקה אך לא הגיעה לדרגת המעצמה הכלכלית הראשונה.  בשיחה שהיתה לי עמו אמר  כי ניתן לחזות התפתחויות טכנולוגיות בגבול מסוים אך אי אפשר לגמרי לחזות התנהגות אנושית הואיל ו"האדם הוא היצור הפחות צפוי בטבע". באינטואיציה אמר הוא חש כי העולם צועד לא לקראת קידמה ושיכלול, כפי שהרוב סברו אז, אלא לכיוון של אי רציונליות ופונדמנטליזם.

 די לעקוב אחר מדורי האסטרולוגיה בעיתונים; לצפות בתורים  המתארכים של ידוענים ליד לשכותיהם של ידעונים למיניהם, הקוראים בקפה או בכף היד; ספיריטואליסטים המעלים באוב נשמות מעולם האמת ומוכרי קריסטלים מחוללי נפלאות, כדי לדעת שקהאן צדק באינטואיציה שלו.
הרמן קהאן נמנה עם צוות האסטרטגים של מכון ראנד הידוע ובניגוד לחבריו צפה אפשרות לנצחון במלחמה גרעינית. למרבית המזל (עד כה) לא עמדה תחזית זו במבחן. יש הסבורים שדמותו של קהאן עמדה לנגד עיניו של סטנלי קובריק בסרטו "ד"ר סטרנג'לאב"  המתאר מדען מטורף המוביל למלחמה גרעינית.

ההיסטוריה נמשכת

התחזית שהתבדתה עוד בטרם יבש הדיו על הספר שנכתב עליה היא זו של " קץ ההיסטוריה" , פרי עטו של הפילוסוף האמריקני פרנסיס פוקויאמה. בספרו, שראה אור בשנת 1992, קובע פוקויאמה כי המאבק בין אידיאולוגיות בעולם הוכרע עם נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית. אחרי ה-11 בספטמבר ועליית הפונדמנטאליזם האיסלמי בעולם נראית תחזיתו ממש מצחיקה. במכתב לנשיא בוש אחרי ה-11 בספטמבר המליץ להדיח את סאדאם חוסיין, גם אם אין קשר בינו לבין הפיגוע במגדלי התאומים.

דפוס גוטנברג בימינו

הואיל ואני שייך לקו התפר בין התקופות אני יכול לספר משהו מניסיון חיי.  התחלתי את עבודתי העיתונאית במכונת כתיבה "הרמס בייבי" ואחר כך "אריקה" שליוו אותי עשרות שנים. התחלתי עבודתי בדפוס  שבו שלטה העופרת. בתי הדפוס שנחשבו אך לפני כמה עשורים כ"מודרניים" לא היו שונים מהותית מן הדפוס שהמציא גוטנברג באמצע המאה ה-15. היה לי דוד בירושלים שהיה לו  דפוס נוסח גוטנברג: ארגז ובו כמה עשרות תיבות, שבתוכן אותיות עופרת ועץ. סדרי הדפוס היו מסדרים את הטקסטים באותיות הללו במהירות מדהימה. חלק ממכונות הדפוס באותה תקופה אפילו לא הופעלו בחשמל אלא בכוח השרירים. תודות לכך יכול היה "ידיעות אחרונות" להוציא מהדורה ירושלמית של העיתון בעת המצור של מלחמת השחרור, שמהלכו אספקת החשמל היתהמצומצמת.

 

 

מכונת הלינוטייפ

דפוס העופרת המודרני הוליד מקצוע חדש. במקום מסדר האותיות הבודדות – "הבחור הזעצער", הביטוי היידי לסדר במכונת לינוטייפ (או אינטרטייפ בתקופה מאוחרת יותר). החידוש הגדול של הלינוטייפ היה שבמקום לסדר את האותיות ביד סודרו האותיות במכונה.

 

הסדר ישב ליד לוח מקשים דומה לזה של מכונת כתיבה אך יותר מסובך. כל הקשה גרמה להפלת אמהה עשויה נחושת של אחת האותיות. האמהות סודרו אוטומטית בשורות. לתוך השורות נוצקה עופרת וכך נוצרו במהירות רבה שורות הדפוס שסודרו בעמודים ומהם הוכנו גלילי העופרת להדפסת רוטציה. זה היה שיא התחכום של המחצית הראשונה של המאה העשרים. סדרי המכונות זכו לתנאי עבודה מצוינים. שכרם היה גבוה מזה של העיתונאים ובצדק. סדר מכונה צריך היה להיות גם אינטליגנטי ומשכיל. הוא היה צריך להיות בעל יכולת לפענח כתב-יד משובש (חלק מהם היו משכילים ומתוחכמים מן העיתונאים, ונהגו לערוך אותם בסתר).   הם היו גם בעלי חושים טכניים ויכולת לתקן את המכונה שהתקלקלה לעתים קרובות. כל זאת בתוך אדי עופרת רעילה, שנבעו ממיכל גדול בו הותכה העופרת. אדים אלה גרמו לחלק מהם הרעלת עופרת שהיתה מחלה לא קלה.

מהפכת הדפוס הממוחשב

בשנת 1977, במהלך ביקור בלונדון, ערכתי מסע השתלמות בעיתונים הבריטיים שב"פליט סטריט". רוב עיתונים הבריטיים היו אז ברמה טכנית שנפלה מן הרמה שהיתה נהוגה בארץ, אך כבר הנביטו הניצנים של מהפכת הדפוס הממוחשב. קראו לזה אז "סדר צילום". אנשים שלא הבינו מחשב מהו סברו שמדובר באיזו טכנולוגיה הגורמת לכך שהאותיות יצולמו  במקום שיוצקו בעופרת.  היו עיתונים שכבר דילגו על השלב של סדר הדפוס ועיתונאים כתבו מיד מול צג באמצעות מעבד תמלילים. מאוחר יותר, בסיור בהולנד צפיתי בהתפעלות בעבודתם של שלושה עיתונים (של אותם בעלים) שהוקמו מלכתחילה לעבודה במחשב. עולם חדשנתגלה לי.

החידוש הזה הפעים אותי בעיקר ברמה המקצועית האישית. פתאום אתה משוחרר מאימת הנייר הלבן שבמכונת הכתיבה. אינך צריך להכניס עוד ועוד ניירות למכונה ולכתוב שוב ושוב פתיחה שלא הצלחת להעלות על הנייר. פתאום יש לך צג מחשב שהוא כמו הנייר החלק אך עולה עליו לאין שעור. אתה יכול למחוק ולשנות ולהעביר קטעים ולבדוק איות ולחפש מילים ולהחליף מילים. חופשי לגמרי מן הצורך להכין טיוטה ולתקן בלי סוף.

המעסיקים שלנו ראו כמובן את היתרון הכלכלי הגנוז בשיטה החדשה. לדלג בבת אחת על שני שלבים בהפקת הדפוס –  סדר המכונה והמגיה.  עיתונאים יכולים לכתוב ישר אל הצג ומשם אל המחשב ואל מערכת ההפקה בלי שום צורך בתיווך נוסף. לא צריך לשלם משכורות לסדרים ולמגיהים.

כשחזרתי ארצה אמרתי לפועלי הדפוס שעליהם להתכונן נפשית שהמקצוע שלהם עומד לחלוף מן העולם. הם צחקו ממני. במקום לעבור הסבה למקצועות חדשים העדיפו לקיים מאבק. הם הצליחו – כמו חבריהם למקצוע בארצות המערב – לעכב את התהליך. הפועלים מנעו בכוח הנהגת סדר מחשב.

הפועלים ניהלו מלחמת מאסף. הסכימו להנהגת דפוס ממוחשב רק לאחר שהגנו על מקצועם ופרנסתם בחרוף נפש וקבלו זכויות מפליגות.  כשעמוס שוקן הוציא את "חדשות" זכרונו לא  לברכה מנעו פועלי הדפוס הישן של העיתון את הוצאתו והוא נאלץ לגייס הליקופטרים כדי להוציא את העיתונים המודפסים מן הדפוס החדש שהקים. המאבק הזה היה מאבק אבוד.  כתבנית שקיבלה הכשרה של חצי שעה יכולה להקליד חומר בשכר הנמוך במאות אחוזים משכרו של סדר מכונה שלהכשרתו נדרשו שנים רבות. העיתונאים מעבירים את החומר הכתוב מבתיהם באמצעות קו טלפון ופועלי הדפוס אפילו אינם רואים אותו. המאבק נמשך שנים ובמהלכו אף היתה שביתה גדולה. אך הכוחות של הכלכלה והטכנולוגיה החדשה ניצחו.

מעניין אגב שבשלב הראשון של המהפכה גם המעסיקים לא היו משוכנעים שהיא הכרחית. נוני מוזס אמר לי, בתקופה שהיה עוזר של אביו נוח מוזס, כי אינו משוכנע שההשקעה זו במחשוב בכלל כדאית.

על מי פסחה המהפכה

ומן המיקרו של הניסיון האישי למאקרו של מדינת ישראל. באף אחת מממשלות ישראל לא נמצא איש בעל חזון (פרט אולי לשמעון פרס)  שצפה את הלם העתיד בתחום הטכנולוגי. אבל היוזמה האישית והכשרונות הטבעיים עשו את שלהם. ישראל הפכה למדינה השנייה בעולם בתחום חברות הסטארט, לא תודות לממשלות ישראל אלא למרות.

אבל מי ומי בסטארט אפ? שמעתם על מפעל כזה בנתיבות? באופקים? בירוחם?

מי שלמד בתיכון יוקרתי  ברמת אביב  ברמת השרון או ברחביה הגיע ליחידת המחשוב בצה"ל ועם ציונים טובים  ופסיכוטכני גבוה והשיג תואר אקדמי המתאים לתמורות של התקופה.

על רקע זה נראה הפער בין מזרחיים ותושבי הפריפריה לבין תושבי המרכז כפצע ממאיר.  אדם בן חמישים שהמפעל שעבד בו רוב שנות חייו נסגר איננו מסוגל לפרנס את עצמו במציאות החדשה. אפשר לצעוק מבוקר עד ערב למה לא מקימים תעשיות היי טק בירוחם. אך העבודה היחידה שיכולים לבצע אנשים חסרי השכלה אקדמית והכשרה זו עבודה טכנית פשוטה שהצורך בה הולך ונעלם.

ומה ביחס לעתידנות מדינית?

הארכתי בדברים על עתידנות ועתידנים, נבואות שהתבדו ונביאים בבלי כבוד, כדי לומר את העיקר. אנו חיים בתקופה שבה דרושה מנהיגות מרחיקת ראות, מנהיגות נבואית. נביא במשמעות המודרנית זה אדם המסוגל לרכז במוחו אינסוף נתונים שאינם ניתנים לחישוב לוגי ויש לו היכולת האינטואיטיבית להחליט את ההחלטות הנכונות. מאז הקמת המדינה היה מנהיג אחד כזה, דוד בן גוריון. בתקופה שבה התעשיה הישראלית יכלה בקושי לייצר זוג אופניים הוא חזה ויזם פיתוח נשק גרעיני.

כל התיאור שהבאתי למעלה מעורר חרדות כבדות לגבי סיכויי הישרדותנו בעולם המטורף בו אנו חיים. ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, לא הוכיח עד כה שום יכולת הנדרשת ממנהיג בעל חזון, הדרוש למדינה בתקופה הרת גורל זו. האמירה " באין חזון ייפרע עם" מעולם לא הייתה אקטואלית יותר.

ראה ספר מדע בידיוני ישראלי משנת 1951

 

1.  התלבטות קול צף.

2. השינדלר של מצלמת " לייקה" (עבר לפוסט סמוך)

3. נטורי קרתא בטהרן

בשנת 1983 כתב יעקב חסדאי: " החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו" * מה השתנה מאז וכיצד הפכנו למדינה המושחתת בעולם

בעת שנכתבות שורות אלה, שלושה ימים לפני הבחירות, כבר אינני יכול להשפיע בכתיבתי על איש. אך כמי שהיה כל השנים " קול צף" סידרתי, אוכל אולי לנחם במשהו אלו מבין קוראיי שיתאכזבו מתוצאות הבחירות.

אין כמעט מפלגה יהודית ציונית שלא הצבעתי לה. כשהייתי נער והאמנתי עדיין בבגין הצבעתי "חרות" , שנשאה את נס "שלמות המולדת" . כשבגרתי הצבעתי לרפ"י של בן גוריון. קיוויתי שהוא יעצור את הסחף של השחיתות שהחלה לפשות אז במדינה. נתתי קולי גם   לש"ס, כשעוד הייתה מפלגה תמימה. הייתי אחד מבין 7591 המצביעים שנתנו קולם ל"רשימה למען ארץ ישראל" , שבראשה עמד ד" ר ישראל אלדד (שייב), אביו של ח"כ פרופסור אריה אלדד. הצבעתי פעם ביבי ואפילו רבין. והיו לי עוד כמה הצבעות שאני בוש להודות בהן.

אך יש הצבעה אחת שאני גאה להכריז עליה היום. זו ההצבעה לרשימתו של יעקב חסדאי בבחירות 88.

בעל עיטור העוז

הייתי אחד מכ-5000 בוחרים שהטילו לקלפי את הפתק של תנועת " לאור" (לב אחד ורוח חדשה). חסדאי, כיום ד" ר להיסטוריה של עם ישראל ועורך דין, שרת שנים רבות בצה" ל – פעולות התגמול, מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים. נפצע פעמיים. פעם במלחמת ששת הימים, בה זכה לעיטור העוז ובשנית ביום האחרון של מלחמת יום הכיפורים, כשחייל מצרי שנפל בשבי פתח עליו באש. בוועדת אגרנט שרת כחוקר מטעם הוועדה וסיפר לי אז כי תחושתו היא כמי שעולה על ספינה שכל דריכה על סיפונה מגלה לו את ריקבונה. לאחר המלחמה הרבה לפרסם מאמרים ולהופיע בהרצאות בהן מתח ביקורת על צה"ל ועל החברה הישראלית שלא הפיקה את הלקחים מן המלחמה. הוא סיים את שירותו ב-1976. הביקורת שמתח לא מצאה חן בעיני הפיקוד הבכיר ובמיוחד בעיני הרמטכ"ל, מוטה גור.

" לאור" לא הגיעה אפילו למחצית אחוז החסימה. אין פלא בכך. אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת. והאמצעים של התנועה היו מזעריים. (חסדאי סיפר לי השבוע כי כל מה שהשקיעו הוא וחבריו באותן בחירות היה סכום של 20 אלף שקל).

" מליצות וסיסמאות"

בכל הגלריה הפוליטית המוצגת היום, קשה למצוא פוליטיקאי אחד שמעיז לומר לחברה הישראלית את האמת. זו האמת אשר צפה חסדאי לפני שלושים שנה ויותר. לומר: שהבעיה העיקרית שלנו היא בעיית הריקבון הפנימי שהיא הסכנה הקיומית המאיימת עלינו, יותר מכל סכנה חיצונית.

הנה קטע שכתב בספרו " בעט ברזל" , שפורסם בשנת 1983:

" הביטו אל עצמכם. קבוצה של כמה מאות אנשים היושבים בכל המשרות הבכירות, מציגים את עצמם כטובי המדינה, ונושאי הערכים ותקוות העם. קבוצות מתוכם נפגשות מדי פעם בכפר המכביה, בקיסריה, או באפעל. ומארגנות להם גיבור חדש או קואליציה חדשה. ואם מצטרפים לעניין גם מיליונר וחברת פרסום – נתבשר העם על "תנופה לאומית" ו"דרך חדשה". הרבה מליצות, הרבה סיסמאות, מעט רעיונות ומעט תשובות, לא מעשים של דוגמא אישית, אפילו לא חברות אמיתית. רק זאת, הצביעו בעדנו כי אנחנו יפים וטובים" . וכיצד אתם פונים אל העם? הביטו אל הסיסמא "יחד להציל את המדינה". החבורה ששרפה את הקומה הראשונה, קוראת להציל אותנו מאלה השורפים את הקומה השנייה. וממול "מסמך ההישגים של הממשלה". ביתם בוער והם מתפארים בטפטים שהדביקו"

הדברים הללו יכולים היו להיכתב היום על כל אחת מן המפלגות הגדולות המתחרות על קולו של הבוחר. הם היו נכונים לפני 20 שנה ונכונים היום כשהמצב גרוע פי כמה.

" כזב, שקר, שוחד"

לכולם כבר נמאס לשמוע על השחיתות. ויש המתנחמים בכך שהשחיתות היא תופעה אנושית שהייתה מאז ומעולם והיא קיימת בכל המדינות. כבר בירושלמי אנחנו מוצאים את המימרא: " רשות שלמטה שיש בה כזב ושקר וגניבת דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם" (סנהדרין פרק ו).

מעשי שחיתות – במשמעות של ניצול מעמדו של נבחר או עובד ציבור להשגת טובת הנאה אישית – היו כאן מאז קום המדינה. כבר ב-1953 התריע מבקר המדינה על מעשי שחיתות וכתב: " קיים אצלנו גורם המסכן בחומרה את הגשמתו של טוהר המידות" . מאז זרמו נהרות של כסף וטובות הנאה למיניהם מן הקופה הציבורית לכיסיהם של נבחרים ועובדי ציבור. ביניהם: שרים, סגני שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות, מנהלי תאגידים ממלכתיים, מנהלי חברות ממשלתיות, מנהלי מוסדות ציבור. יש שנתפסו ונשלחו לכלא. רבים נתפסו ויצאו זכאים ורבים אחרים לא נתפסו, איש אינו יודע את מספרם.

חצר ביזנטינית

מה שקרה מאז עלייתו של שרון לשלטון היה שינוי מהפכני בממדי השחיתות. כל עוד נעשו מעשי השחיתות בסתר. כל עוד התביישו בכך גרמה השחיתות נזק לקופה הציבורית.

השיטות שהנהיג שרון מאז עלייתו לשלטון הפכו את השחיתות לנורמה מקובלת. השחיתות הפכה מתופעה הגורמת נזקים לקופה הציבורית לאיום אסטרטגי קיומי. והגרוע מכל: הציבור כבר איננו מתעניין בה, כאילו מדובר בפגעי מזג האוויר. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים נתברר כי השחיתות איננה מפריעה לבוחר הישראלי.

תמונה מדהימה של החצר הביזנטינית שהקים שרון נתנו העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר בגיליון השבת האחרונה של ידיעות אחרונות. הם דובבו את מעגל הסייענים של שרון בדרגים השונים. מן התאור מצטיירת מערכת מפלצתית שבידיה הופקד גורל המדינה.

בחצר הזו תוכנן חורבן גוש קטיף. הואיל ויש להניח שגם כיום לא מוכנים עוזרי שרון לשעבר לגלות הכל, אין אזכור לשאלה עד כמה הושפעה ההחלטה מן האיום להגשת כתב אישום נגד שרון.

משפט אחד בכתבה חושף הכל. איש הסתרים דובי וייסגלס הציג לשרון את תכנית ההתנתקות בסתיו 2003. תגובתו של שרון הייתה שלילית. כעבור שבוע אמר שרון לוייסגלס שיציג את התכנית בפני הבן גלעד, האיש שקיבל מיליונים מדודו אפל בתמורה לשיטוט באינטרנט.

" כאשר גלעד פגש את וייסגלס" – כותבים ברנע ושיפר –    היתה לו רק משאלה אחת: "תסביר לי למה זה טוב לאבא". וייסגלס הסביר: הוא ייכנס להיסטוריה כמו בן גוריון  וגלעד השתכנע" .

שני כתבי ידיעות אחרונות לא ידעו לספר מה עוד אמר וייסגלס.  אולי אמר לגלעד שטיוטת כתב האישום נגד שרון כבר נמצאת במגרה של עדנה ארבל?

ואם לחזור למבוכתו של " הקול הצף" אומר לך בוחר יקר דבר אחד. שאל עצמך אם לאחר שלושים שנה (ובימינו לאחר שלושים חודש או אפילו שלושים יום) תהא גאה או תתבייש בעד מי הצבעת.

================================

2. השינדלר של מצלמת " לייקה"

עבר לפוסט סמוך

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

====================================

3. נטורי קרתא בטהרן

קל מאד לגנות את נטורי קרתא, שביקרו באחרונה בטהרן, ולחזור ולכנות אותם בוגדים ועוכרי ישראל. מדובר בקבוצה של יהודים, המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל בכל מקום בעולם, ואינה מחמיצה אף הזדמנות להשמיץ את המדינה ואת הציונות. זוהי אולי הקבוצה המנודה ביותר בעם היהודי. לא רק יהודים ציונים מגנים אותה. גם חוגים אנטי ציוניים במוצהר בקרב היהדות החרדית, כמו חסידי סאטמר, מסתייגים ממעשיה. כשנטורי קרתא הופיעו ליד בית החולים בצרפת בו אושפז ערפאת, והתפללו לשלומו של הרוצח הפלשתיני פירסמו חסידי סאטמר בארצות הברית גילוי דעת חריף נגד המעשה.

למרות מעלליהם יש לי כמה מילים חיוביות לומר עליהם. ראשית לא מדובר בחבורת מטורפים אלא בקבוצה שיש לה תיאולוגיה מגובשת. חסידי סאטמר מסתייגים ממעשיהם אך מחזיקים באותה תיאולוגיה.

אין לחשוד בפרופסור רבקה ש"ץ ז"ל באהדה יתרה לאידיאולוגיה של הקבוצה הזו. אך היא מיטיבה להסבירה במאמרה " עימות הספרות החרדית עם הציונות" . (נמצא בספר " הרעיון המשיחי מאז גרוש ספרד" . הספר הופיע בשנת תשס"  בהוצאת מאגנס. ניתן להשיגו ב-25 ₪ במכירה מוזלת הנערכת בבית ציוני אמריקה התל אביב).

האידאולוגיה הסאטמרית מבוססת על שלוש השבועות המופיעות במסכת כתובות. נאמר שם שהקדוש ברוך הוא השביע את ישראל שלא לעלות בחומה (דהיינו לעלות לארץ במאורגן) לא למרוד בגויים ובמקביל השביע את הגויים שלא יפגעו בישראל.

לפי פרופסור ש" ץ מפרש הרבי מסאטמר את הדברים הללו כהלכה וכגזרה המחייבת את ישראל להיות בגולה ורק כל עוד הם בגולה תעמוד לישראל התחייבותו של הקדוש ברוך הוא. ולדבריו " ישיבת ישראל בגולה כגזירת הבורא יתברך שמו היא המצלת את תושבי ארץ ישראל" .

מעשיהם של נטורי קרתא מעוררים שאט נפש. אך חייבים להודות שהמניע שלהם הוא אידיאולוגי, המערער לגמרי על האידיאולוגיה הציונית.

מאידך, אי אפשר שלא לומר שיש גרועים מהם בתוכנו. כוונתי לכל המוציאים את דיבת הארץ בכל האוניברסיטאות בעולם. המצלמים התנחלויות ומלשינים לאירופים ולאמריקנים. המוסרים שמותיהם של קציני צהל ששפכו דמם להגנתנו, כדי שייעצרו ברגע שיגיעו לאירופה. מדובר באנשים היושבים על משכורות מכובדות באוניברסיטאות, מקבלים תקציבי מחקר ושבתון בחוץ לארץ, מילגות ופרסים ספרותיים. נהנים ממנעמי הארץ וכורתים את הענף עליו יושבים כולנו. נטורי קרתא, גם הגרועים שבהם, לפחות שלמים עם דרכם. אינם מכירים במדינה ואינם נהנים ממנעמיה והיושב במרומים יעשה חשבונו וחשבוננו עמם.

מאמר מרבזי בנושא ראה

מי המטורפים המתחבקים עם אחמדיניג'אד

http://www.zeevgalili.com/?p=3520