אפריל 2013
עמירה הס מצדיקה יידוי אבנים בידי פלסטינים
עמירה הס מסבירה מדוע יש זכות לערבים לזרוק אבנים על הכובש הישראלי
http://www.democracynow.org/blog/2013/4/10/israeli_journalist_amira_hass_on_palestinian_resistance_peace_talks_and_us_foreign_policy_pt_2
בעיצומה של מלחמת לבנון השניה הרמתי את הטלפון למחלקת המינויים של עיתון "הארץ" והודעתי על ביטול המנוי. עשר דקות לאחר מכן קבלתי טלפון ממו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שניסה לשכנע אותי לחזור בי מהחלטתי.
הוא החזיק אותי בטלפון כמעט שעה שלמה והעלה את כל הנימוקים האפשריים כדי לשכנע אותי לחזור בי. על הצורך בעיתון כמו הארץ, על חשיבות חופש הדיבור גם לכותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס ועוד כהנה וכהנה. אני עמדתי על דעתי ואמרתי שאיני מוכן לממן עיתון אנטי ישראלי ופרו פלסטיני. עם זאת הבטחתי שאציץ מדי פעם לאתר האינטרנט של העיתון ואם אקרא שם משהו שאזדהה עמו אקנה באותו יום את העיתון בקיוסק. עד היום לא נאלצתי להוציא פרוטה אחת מכיסי כדי לממן את הכותבים שלדעתי גורמים לנו נזק כמו חטיבת מחבלים (בפרט כשמאמריהם מתורגמים ומופיעים בכל העולם).
אני חייב להודות כי תהליך הגמילה מ"הארץ", עיתון שקראתי ברציפות עשרות שנים, לא היה קל. חשתי בחסרון העיתון ליד שולחן ארוחת הבוקר. מה שעזר לי להיגמל היה שמדי פעם נתתי הצצה לאתר של העיתון והצצה זו רק חיזקה בי את החלטתי.
כך קרה השבוע כשקראתי את מאמרה של עמירה הס. משך שנים היא מייצגת בנאמנות את הפלסטינים ומאשימה את ישראל בכל. שום מעשה שעשתה ישראל במשך השנים איננו טוב בעיניה. הסכם אוסלו היה לדעתה הסכם לדיכוי נוסף. הכיבוש נמשך גם לאחר שנתנו לערפאת במתנה את יהודה שומרון ועזה. אפילו חורבן גוש קטיף לא נראה לה מעשה ראוי ולדעתה אנו ממשיכים לשלוט בעזה גם לאחר שעזבנו אותה לגמרי.
השבוע הצצתי שוב לאתר הארץ וקיבלתי שוב נסיוב חיסון נגד השיבה לעיתון. במאמר תחת הכותרת "די לעצום עין מדיכוי החמאס" הפכה עמירה הס לדוברת החמאס ביהודה ושומרון. היא קובלת על שאיש אינו מרים כאן קול צעקה על "פעולות הדיכוי" והעינויים שמענים אנשי הרשות הפלשתינאית את אנשי החמאס מול הצעקות שקמות על מעשי הדיכוי שנוהג החמאס בעזה.
וכך היא כותבת בין היתר: "לפי בדיקת ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, המעצרים של מאות אנשי חמאס עד כה נעשו ונעשים תוך הפרה בוטה של החוק הפלסטיני… אנשי הביטחון ממתינים בימי רמדאן מחוץ למסגדים, כדי לעצור פעילי חמאס אחרי תפילת הערב. עדויות מטרידות מצטברות מספרות על עינויים קשים של חלק מהעצורים… "
"המעצרים הם חלק ממסכת של מתקפות: ירי על פעילי חמאס, חבלות – עד הצתה – במשרדי התנועה, איומים על נציגים במועצות מקומיות, עיתונאים וחברי המועצה המחוקקת, פגיעה בחופש העיתונות (כולל מניעת ההפצה בגדה של שני עיתוני החמאס). רוב הדיווחים האלו לא נבדקו ולא נסקרו בעיתונות החוץ-חמאסית, ולא זכו בישראל ובחו"ל לאותם יחסי ציבור שזכו פעולות דומות של החמאס בעזה".
אם יש למישהו עדיין חשק לחזור ל"הארץ" יקרא מאמר זה וייגמל.
ואם למישהו עוד יישאר חשק אני מביא כאן את מכתבה של עירית לינור לעמוס שוקן מינואר 2009.
לכבוד
עמוס שוקן
חנוך מרמרי
יואל אסתרון
היום ביטלתי את המנוי שלי ל"הארץ", לאחר שנים של התמכרות. קשר שנמשך זמן רב כל כך, ראוי שיסתיים באופן חגיגי יותר מאשר הודעה למחלקת המנויים, לכן נראה לי יאה לנמק את החלטתי.
אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל "הארץ" הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן.
עייפתי מלקרוא בכל ביקורת טלוויזיה, בין אם נכתבה על-ידי רוגל אלפר, שגיא גרין, בני ציפר או אביב לביא, שהבעייה המרכזית של כל מהדורת חדשות, כל משדר לפני ואחרי פיגוע, היא פטריוטיות יתר, ושהכתבים הצבאיים עובדים בשירות דובר צה"ל. אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית, ומנוכרת למציאות ולמקום בו הם חיים.
כשבני ציפר יוצא להגנתה של ז'ולייט בינוש, לאחר שנחשפה בורותה בענייני הסכסוך הישראלי-פלשתיני בתוכנית טלוויזיה צרפתית, הוא מצטייר לא רק כשמאלן רדיקלי ואנטי-ציוני, אלא גם כשמאלן רדיקלי ואנטי ציוני מהזן האידיוטי, ויכול להיות שזה לא המקום לציין שמדור הספרות בעריכתו הוא מופת של טרחנות משמימה, אבל הנה ציינתי את זה.
כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד.
בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים.
כמו כן, ואולי גם את זה לא צריך לציין, כל הקריירה שלו נגועה בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערביים, שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית, וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית.
גדעון לוי ועמירה הס הם מחזיקי התיק הפלשתיני ב"הארץ". בעוד שכמוכם, אני מכירה בחשיבות העיתונאית והאנושית של דיווחים כאלה, יש לי בעיה עם ההוצאה לפועל.
מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלשתיני, וגם על הרצחנות הפלשתינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה עיתונאית ומוסרית כאחד.
כמו כן, שניהם נמנעים מלדווח על מעשי זוועה שהפלשתינים מבצעים זה בזה, ויש פלשתינים שמשום מה לא יוצא להם לפגוש: האנטישמים, השוביניסטים, המושחתים, מוחאי-הכפיים לפיגועים. כשהנטיות הפרו-פלשתיניות של הרפורטרים הס ולוי הן הדבר הבולט והעקבי ביותר בדיווחיהם מהשטחים, אני מתקשה לייחס אמינות לכתבותיהם. ומכיוון שאני, תסלחו לי, ציונית, לא בא לי בזמן מלחמה לקבל כל בוקר הביתה את קול הרעם מקהיר.
ולא מדובר רק בהם. בגלריה הופיעה השבוע כתבה שכותרתה "מקרתיזם תוצרת ישראל", מאת מיכל פלטי. הכותרת עצמה מעידה על בורות, ועל שימוש בקלישאה הקיצונית והזמינה ביותר. אני לא חושבת שאתם זקוקים להרצאה על המקרתיזם, אבל פלטי ועורכי גלריה – כנראה שכן. אני רוצה להתייחס לכתבה הזאת בהרחבה, ברשותכם, כי אחרי קריאתה הרמתי טלפון למחלקת המנויים. הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל.
פלטי כותבת על מפעל הפיס, שהסיר את תמיכתו הכספית מפסטיבל דוקאביב, מכיוון שבמאי שוודי שסרטו משתתף בתחרות, דרש (?) וקיבל (?) הקראת הצהרת תמיכה בעם הפלשתיני לפני הקרנת סרטו. בעיני פלטי, זהו גילוי מקרתיזם. גואל פינטו מבשר על תוצאות התחרות בידיעה אחרת, מתוך אמונה שלמה שמובן מאליו שהיה צריך להקריא את הצהרת הבמאי לפני כל הקרנה, ואף מגנה את הנהלת הפסטיבל שהתכופפה בפני איומי מפעל הפיס.
ייתכן שאני משוגעת, ובגלל זה נדמה לי שההתכופפות המבישה היתה זו שהתבצעה בפני הבמאי, ואולי הפשיזם שלי גורם לי לחשוב שבזמן מלחמה המדינה ממש אינה חייבת לממן אירועים בהם מקריאים הצהרות תמיכה באויב. אבל אולי בעיתון שמוכן לקבל כל צורה של פטריוטיות בתנאי שהיא פלשתינית (?) אפשר לקרוא לזה מקרתיזם.
ועוד מהכתבה: חנות ספרים תלתה שלט על הדלת "לא מוכרים ספרים של סאראמאגו". מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה" בה יוצאים לאור ספריו של סאראמאגו, משווה את זה לשריפת ספרים של יהודים, ומוכיח שהוא ליברל אמיתי, כי לא עלה על דעתו להפסיק את ההתקשרות עם הסופר. לא צריך להיות עיתונאי "הארץ" כדי להבין, שפרי הוא לא רק ליברל, אלא גם יהודי שמחפש פרנסה, וסאראמאגו, אחרי הכל, הוא אחד מרבי המכר של פרי. כך כשפרי מסביר למה צריך להפריד בין הספר לסופר, אפשר להציע תשובה: כדי לא לגרום למו"ל הפסדים.
ואילו אני, שאינני כתבת "הארץ", תוהה מדוע לא נמסרה תגובתם של בעלי חנות הספרים, ומציעה לענות במקומם: לא מתחשק לי לפרנס את מי שמשווה אותנו לנאצים.
החנות שלי היא עסק פרטי, וזו זכותי. אגב, בעיני, החלטת בעל החנות להפסיד כסף ולא למכור את ספריו רבי המכר של האנטישמי הטיפש הזה, אצילית ומעוררת כבוד לא פחות מהחלטתו של עמוס שוקן להרוויח כסף מפרסום מודעות זנות ב"העיר".
הוכחה נוספת למקארתיזם תוצרת ישראל היא רדיפתו של המעצב דוד טרטקובר בידי הממסד. הוא מספר כיצד עמיתיו למקצוע שיכנעו אותו להסיר עבודה פוליטית מתערוכת "ירושלים 3000", מכיוון שהם פחדו מתגובתו של שרון, אז שר המסחר והתעשיה. ומה שיותר מקרתיסטי מזה, היא העובדה שטרטקובר נרדף עד כדי כך שקיבל את פרס ישראל ביום העצמאות, בעוד אותו שרון עצמו מכהן כראש ממשלה.
כמובן, יפה ירקוני. בעוד שהכותרת מתייחסת לביטול מופע ההוקרה לכבודה כאל מקרתיזם, מהכתבה עצמה עולה כי הסיבה האמיתית לביטול המופע היתה רכישת כרטיסים מועטה. העובדה שירקוני לא ממלאה אולמות כבר זמן רב אינה נזכרת כלל בכתבה, ואכן, יכול להיות שקהל רוכשי הכרטיסים, שרובו שירת או משרת בצה"ל או תומך במבצע "חומת מגן", לא רצה להוקיר מישהי שמעודדת סרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. זכותו של אדם פרטי להחליט למי הוא רוצה למחוא כפיים. זכותו של אמ"י להחליט שלא לגונן על ירקוני יותר מדי. אני יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של "הארץ" בפרט ורשת שוקן בכלל.
ב"העיר", עיתון שממנו אשמח להיפטר במיוחד, הפכו את הסרבנות לתפארת מוסרית, כמובן מאליו. מה פה מובן מאליו? מעניין שהשמאלנות שלכם מגוייסת אך ורק לפסים פוליטיים ואנטי-ציונים.
במישור החברתי "הארץ" הוא עיתון לאנשים עשירים. המאמרים הכלכליים שמרניים, מחיר המנוי יקר יותר משל עיתוני הצהריים (שמגיעים, אגב, לדירת השכן הרבה יותר מוקדם מש"הארץ" מגיע אלי). נכון, המובטלים קיבלו תמונה יומית במדור המכתבים, אבל נירה רוסו כותבת על כלי מטבח יקרים ואתרי נופש יקרים, ועל מאכלים שאפשר להכין מפרי הגינה הפרטית, ובמדור האופנה אפשר להתרשם משמלות מכיכר המדינה שעולות אלפי שקלים. ככה שפלנטת "הארץ" היא מקום נהדר, שמאלני למשעי וקוסמופוליטי, רק חבל שמסביב הכל כל כך מכוער.
אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב"הארץ" אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה.
אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא.
אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציונות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר. שיהיה לכם יום נעים, תשמרו על הילדים ואל תשבו במסעדה בלי מאבטח.
עירית לינור
ראה עלייתו ונפילתו של עיתון חדשות
איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית
הארץ קישורים
ראה מוסף התרבות של הארץ כעינוי של חמאס
בני ציפר לא סובל את הגששים
http://www.zeevgalili.com/2007/11/499
בני ציפר מגדף את גרשום שלום
http://www.zeevgalili.com/2008/11/837
איזה אסון רקטה על מערכת "הארץ"
http://www.zeevgalili.com/2012/11/17389
ויקיליקס והסקופים של הארץ
http://www.zeevgalili.com/2011/04/1460
לכל מי שעדיין קורא "הארץ"
http://www.zeevgalili.com/2007/10/482
מכתב גלוי לעורך החדש של הארץ
http://www.zeevgalili.com/2004/02/12347
