ארכיון הקטגוריה: תקשורת

חוזרים בשאלה חוזרים בתשובה

רוצה להרשם כמנוי? ראה הנחיות  http://www.zeevgalili.com/?p=568

במשפחתנו המורחבת מתבדחים מזה שנים כי חל עלינו חוק הכלים השלובים. דהיינו על כל אחד מבני המשפחה שחוזר בשאלה יש אחד שחוזר בתשובה. ועל כל חוזר בשאלה שעשה אחורה פנה יש חוזר בתשובה ששב והתפקר.

הוא הדין בתחום הפוליטי. השמאלנים הופכים לימניים והאחרונים הופכים לשמאלנים. וחוזר חלילה.

הואיל ואנחנו משפחה נורמלית (עד כמה שמשפחה יהודית יכולה להיות נורמלית)  רובנו מקבלים את החוזרים לכיווניהם השונים ברוח טובה. הסבא של כולנו היה כמובן שומר מצוות והקפיד על קלה כחמורה, כמו הסבא או הסבא רבא של כל עם ישראל. כך גם ביחס לארץ ישראל.  אבל השתנו הזמנים וגם אצל גדולי הדור, רבנים ומנהיגי ציבור, לא כל הצאצאים הולכים בדרכי אבותיהם.  להמשיך לקרוא

כל עוד יימשך השיגעון נמשיך בהיגיון

 הטור הראשון של "היגיון בשיגעון" 18.7.97

קורא יקר,

הרישא של מכתב זה מופנה בעיקר לקהל הקוראים הנאמן שלי בעיתון המודפס "מקור ראשון". צר לי להודיעכם כי אני נאלץ להיפרד מכם  (במהדורת הדפוס בלבד) לאחר כמעט 11 שנים בהם הופיע "היגיון בשיגעון" ברציפות.

איני מתכוון לנמק כאן את החלטתי. לא ראוי שיחסים בין עיתונאי למעסיקיו יהיו נושא לדיון פומבי. איני נמנה עם אלה היורקים לבאר ממנה שתו. "מקור ראשון" נתן לי במה שבה, על פי חוזה, יכולתי לפרסם כל מה שרציתי (כמובן בגבולות החוק והטעם הטוב) בלי שאיש היה רשאי לצנזר את דבריי. באמצעותו הגעתי לקהל של רבבות. שלושים שנה עבדתי ב"ידיעות אחרונות" בכל קשת התפקידים ועד לראש כתבים, מרכז מערכת וסגן עורך הגעתי. הואיל ועבדתי מאחורי הקלעים ורק לעתים נדירות פרסמתי מאמרים וראיונות (שאני מתכוון להנשים אותם ולהחזיר לחיים באתר זה) איש לא ידע על קיומי מלבד האנשים שבברנז'ה.

"סלבריטאי" על כרחו

מאז הופיע הטור הראשון שלי במקור ראשון (ועל נסיבות הצטרפותי לצוות המקים עוד אכתוב) הפכתי שלא ברצוני למשהו שמעולם לא התאים לי – "סלבריטאי". לא היתה חתונה משפחתית או אירוע פומבי כלשהו שהשתתפתי בו מבלי שיגשו אלי אנשים וישאלו אם אני זאב גלילי מהיגיון בשיגעון. ולא רק במסגרות דתיות. תקופה ארוכה העברתי סדנאות לכתיבה אפקטיבית בעשרות גופים: מוסדות ציבור (מס הכנסה, ביטוח לאומי, מבקר המדינה) בבנקים ובמפעלי היי טק. לא היתה סדנה שבה לא נמצאו שניים שלושה אנשים שהכירו אותי מן הטור. לפי פניות אלה אפשר היה לחשוב ש"מקור ראשון" הוא העיתון הנפוץ במדינה דבר שלמרבית הצער לא היה ואיננו עד היום.

אלפי תגובות

רמת התגובות לטור שלי היתה מן הגבוהות שקיימות בעיתונות בכלל. ירון לונדון סיפר לי (לאחר פרישתו לגימלאות מידיעות) כי הוא מהסס אם להיענות להצעה לחדש את כתיבתו בעיתון כגימלאי. הוא נימק את היסוסיו בכך ששנים הוא כותב בידיעות אחרונות ודומה עליו כי הוא כתוקע בשופר לתוך הבור. שכן כמעט שאיש אינו מגיב על מאמריו, שגם אם איני מסכים לרובם אני מודה כי הם כתובים בהרבה חן, ידע וחכמה.

איני מייחס תגובות אלה לחכמתי כי רבה. נראה לי שהיא נובעת מאופי קוראי מקור ראשון. רבים מהם אינם צורכים כל תקשורת אחרת ולפיכך בוחנים כל שורה שהם קוראים בעיתון בשבע עיניים. הייתי צריך להיזהר שבעתיים בכל מלה שכתבתי. כי תמיד נמצא מישהו שהעמיד אותי על טעות.  

המעבר לאינטרנט

בתקופה שקדמה לאינטרנט קיבלתי כמות כזו של פקסים שנאלצתי לבטל את מספר הפקס שלי, הואיל והמכתבים שנשלחו אליי חיסלו חבילת פקס ביומיים שלושה (המכונה היתה עדיין מן הסוג הישן הפועל על נייר תרמי יקר). עידן האינטרנט הוריד מעט את מספר התגובות הואיל וחלק ניכר מקוראיי הם כנראה בגיל שהמחשב אינו נמנה עם האביזרים החיוניים של חייהם. אלה כותבים מכתבים בדואר לתיבת הדואר שפרסמתי את כתובתה. בשנים הראשונות שמרתי את המכתבים שנשלחו לי ובתום השנה השלישית או הרביעית כשמספר המכתבים הגיע לכ-3000 התחלתי לגנוז. מעידן האינטרנט יש לי אוצר שמות וכתובות של כחמשת אלפים קוראים שהגיבו בתקופה זו.

מה זה צימבל

מאז הוקם האתר קם דור חדש של קוראים. להערכתי רובו מגיע לאתר דרך חיפוש גוגל ואני מוצא בכך סיפוק רב. למשל פנתה אלי אשה שלא שמעה מימיה על "מקור ראשון" ושאלה אם אני מומחה לצימבל, שהוא כלי נגינה נדיר בו ניגנו כליזמר יהודיים במזרח אירופה. הופתעתי מן השאלה. נתברר כי מצאה באינטרנט מאמר שכתבתי בשעתו על פרופסור זאב פלדמן שהוא מומחה לצימבל (הכלזמר כתת תרבות יהודית ). השואלת סיפרה לי כי היא  ממוצא יווני וביקשה למצוא מנגן צימבל לחתונת בתה. קישרתי אותה עם הפרופסור ואני מקווה שהשיגה את מבוקשה.
בקשה לקורא הנאמן

דוגמא זו מלמדת כי פרסום הטור באתר פותחת אפשרויות ומגיעה לקהלים שאי אפשר להגיע אליהם בעיתון המודפס. בקשה לי אל הקוראים הנאמנים של "מקור ראשון". המשיכו להחזיק בעיתון ותמכו בו ככל יכולתכם כי זהו העיתון הציוני היחיד במדינה שגם נקי מרפש צהוב. את הטור שלי תוכלו להמשיך לקרוא חינם אין כסף. בקשתי אליכם היא למסור את כתובת האתר לקוראים שאינם יודעים על קיומו ולסייע להם להיכנס אליו. לכל אחד הרי יש בן או נכד שיכול לעזור לו. אולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. מתוך קריאת "היגיון בשיגעון" באינטרנט ילמדו להשתמש במכשיר הזה שאי אפשר לתאר חיים מודרניים בלעדיו.

דיוני קוראים

ולקוראי האתר שאינם קוראי "מקור ראשון" המודפס. ראשית תודה שמצאתם אותי והגעתם אליי. מאז קיים האתר [עוד בתקופה שהופיה במקביל לפרינט] כבר הגיע מספר הכניסות היומי לכמה מאות וזה לא מספיק. המליצו עליו לידידיכם ופרסמו אותו באתרים אחרים.
וחשוב ביותר: המעבר לאתר אינטרנטי יאפשר לקיים דיון קוראים בכל אחד מן הנושאים המועלים בו. דבר שלא יכולתי לעשות מעל דפי העיתון מודפס.

 לכל מי שפנה אלי בעבר,  ללא יוצא מן הכלל, השבתי אישית. אך רק לחלק מהקוראים (אמנם חלק  נכבד וחשוב) מצאתי מקום בטור המודפס ורבים הביאו לי מידע וסיפורים שפיתחתי לכתבות מרתקות. כל זה יימשך אך מעתה יוכלו הקוראים לשמוע ולהשמיע על כל הנושאים שיופיעו באתר.

איני מתכוון לשיטת הטוקבקים. תרבות הטוקבקים חשפה רובד מכוער בחברה הישראלית. משמיצנים שיטתיים המסתתרים מאחורי אנונימיות וממלאים את הבלוגוספירה בים של שטויות ולשון הרע.

לפיכך אני מבקש מכל מי שיש לו להגיד משהו שיכתוב אלי במישרין באמצעות "צור קשר" שבראש האתר.

נא לא לכתוב יותר מ-400 מילים וקחו בחשבון שאני עורך קפדן ובמידת הצורך גם משכתב. חשוב ביותר: על כל כותב להזדהות בשמו, בכתובת האתר שלו, עיר מגוריו ועיסוקיו. זה חשוב לצורך אמינות הסיפור ורמת התגובות. יש הבדל בין מכתב שכותב תלמיד תיכון בן 15 לבין מכתב של פרופסור לפיסיקה גרעינית – ואני מקבל מכתבים מאלה כמו מאלה. מי שמבקש ששמו לא יפורסם  בקשתו תכובד. אבל אני צריך לדעת את זהותו האמיתית של הכותב.
אלה מכם שרוצים לקבל כל פוסט חדש עם הופעתו יכולים להרשם בתיבה הימנית שבדף הפותח והטור יישלח אליכם אוטומטית בלי לטרוח ולחפש.

מי שמבקש לקרוא טורים ישנים שלי יקיש מילה (שם של איש, מושג, מקום וכו' – התנתקות, אולמרט, פרס נובל) בתיבה שמשמאל ויקבל מייד את כל המאמרים שנכתבו בנושא.
לטווח הקרוב אני מתכוון להמשיך ולפרסם טורים אך בפורמט המתאים לאינטרנט. דהיינו קטעים קצרים ומידיים המגיבים על מאורעות ובצידם מחקרים מעמיקים כולל מיחזור ועידכון של תחקירים משנים קודמות שרבים מן הקוראים לא קראו ואשר לא נס ליחם.

בעתיד אעלה לאתר ספרי ילדים שכתבתי כולל סיפורי תנ"ך לילדים ב-16 כרכים והורים יוכלו להורידם ולהקריא לילדיהם בלי להיות נתונים לעושק של המאכערים למיניהם שגזלו ממני את הזכויות על סידרה זו. כמו כן אפרסם ראיונות עם אישים ומאמרים שיש להם ערך מעבר לזמן שבו נכתבו. ראיינתי למשל את פרופסור גרשום שלום בנושא השבתאות והלשון העברית.  המאמר מופיע בכל הביבליוגרפיות של גרשום שלם והוזכר במאמרים רבים. אך מי שרוצה לקרוא אותו חייב להגיע לידיעות אחרונות. עם הקלדתו ופרסומו באתר זמין לכל המעונין.
בינתיים שלום ולהתראות בפוסט הבא.

פרשת ירון זליכה ושחיתות התקשורת

ירון זליכה

ירון זליכה (ויקישיתוף)

מאמר זה נכתב ב-2008. עכשיו הוא אקטואלי כמו אז. ביחוד אחרי סידרת מגש הכסף וגילויי "המקור" [אוקטובר 2015]

על גילויי זליכה בספרו ראה
בעלהבית השתגע
http://www.zeevgalili.com/?p=869
האיש שחשף את פרצופה האמיתי של הממשלה המושחתת ביותר בתולדות המדינה הפך להיות אוייב מספר 1* אדם המקורב לחקירה: עוד יוכח שכל האשמותיו מבוססות ואולמרט יועמד לדין * שחיתות התקשורת היא שהפכה את זליכה ממאשים לנאשם
יחידת החשב הכללי, בראשה עמד החשב המתפטר ירון זליכה, אחראית על ביצוע תקציב המדינה, ניהול נכסי המדינה והוצאותיה. בפועל הוא אחראי על כל שקל היוצא מקופת הממשלה.
כדי להבין את משמעות התפקיד יש לזכור שתקציב המדינה (לשנת 2008) מגיע ל-311 מיליארד שקל. כשליש מסכום זה מוצא על החזר חובות וריביות והיתר על הוצאות הממשלה. הוצאות אלה נעות מהחלטה על רכישת 100 מטוסי פ-35 במחיר 50 מיליון דולר היחידה, ועד רכישת עיפרון לעבודה משרדית במחיר של 5 שקלים. מתשלום משכורות חברי הכנסת שעלות כל אחד מהם לתקציב המדינה הוא כמיליון ₪ לשנה ועד למשכורות מורה מתחילה המגיע ל-2900 שקלים.
כשכמות כזו של כסף עוברת בידיהם של ראש ממשלה שכבר נחקר בכחצי תריסר פרשיות ושל שר אוצר הנתפס עם מזוודות ובהן רבבות דולרים יש מקום לחשש שכמה שקלים יזרמו לכיסים פרטיים.
האפשרויות לשחיתות הן אינסופיות. די להטות מיכרז ולתפור אותו למען אחד ממקורביך שתרם למסע הבחירות שלך כדי שהמדינה תפסיד מיליונים. ואם זה מדובר בבנק זה מגיע למיליארדים. די להתערב בהחלטה מקצועית של מרכז ההשקעות כדי שמקורב שלך יקבל מענק של מיליונים שאינם מגיעים לו. די בכך שתמליץ לתפקיד אדם לא מתאים (כי הוא חבר של חבר של חבר של מרכז) והקופה הציבורית תשלם רבבות שקלים שנים רבות.
ואחר כך חסר הכסף הזה לסל הבריאות, ולמשכורות למורים, ולניצולי שואה, ולקיצבות זקנים ונכים ולציוד ללוחמים.

פניתי לאדם שאגדיר אותו כאן כאיש המקורב לגופים החוקרים וביקשתי את הסברו. כיצד זה קרה שהאיש שמילא את תפקידו באמונה, שמר על הקופה הציבורית, חשף שחיתויות הפך פתאו להיות מוקצה מחמת מיאוס.

להלן דברי בן שיחי המוקלטים כמעט ללא שינוי פרט לקיצורים והשמטת שמות רגישים:


"ראשית עליך לדעת שבניגוד לרושם המתקבל מן התקשורת מצבו המשפטי של אולמרט רע מאד. מאה השוטרים שפשטו על המשרדים ואספו חומר ידעו מה הם מחפשים. בשנה שבה היועץ המשפטי התמזמז עם ההחלטה שלו השמידו אמנם במשרד ראש הממשלה כל מסמך שיכול להפליל את אולמרט. אך הם אינם יכולים להשמיד מסמכים של האנשים שאולמרט היה קשור אליהם. והחוקרים ידעו לאן הם הולכים איזה מחשבים לתפוס ומה לחפש בהם. בענין מסמכים מושמדים יש כאן תופעה מעניינת. בפסיכולוגיה יש תופעה של תחום האני. אנשים משאירים בבתיהם חומר מפליל אף שהם יודעים כי חוקרים עשויים לערוך בהם חיפוש. כך היה בפרשיות קודמות בהם הורשעו פושעי צווארון לבן.

גם בפרשת מרכז ההשקעות מצבו של אולמרט גרוע. החקירה מתפרשת על פני מדינות רבות. מחפשים כספים שנמצאים בבנקים וזה במדינות שבהן ניתן לערוך חיקור (בניגוד לאוסטריה המשבשת חקירות ומונעת בדיקת חשבונות בנק של אישים חשודים בישראל). חלק מן החשבונות אליהם זרמו כספי ציבור לידי אנשים ציבוריים נמצאים במדינות נאורות והם ייחשפו".
"ירון זליכה הוא אדם מוכשר מאד, גאון גם לדעת יריביו ושונאיו ויהיר גם לדעת חבריו ומקורביו. אך הוא ישר כמו סרגל ותפס בזמן אמיתי את כוונתו של אולמרט להטות את המיכרז (למכירת בנק לאומי) למען מקורביו. העובדה שהם לא זכו במיכרז דומה לפורץ שנתפס עם כלי פריצה בכניסה לכספת של בנק וטוען שבעצם לא לקח כלום. יש כאן חמישה עדים מרכזיים שאיש לא יכול לחשוד בהם שיש להם משהו אישי נגד אולמרט והם יעידו".

אם זליכה צודק איך אתה מסביר שהתקשורת כולה כמעט ללא יוצא מן הכלל יוצאת כנגדו?

תשובה:"התקשורת היום היא חלק מן הפשע המאורגן בישראל. היא המחברת האמיתית בין הון ושלטון. יש כאן שוב תופעת ה"אתרוגיות" שהצילה את שרון מחבל התליה המשפטי. במקרה של אולמרט המניע איננו כל כך אידיאולוגי אם כי גם הוא מונע משינאת נתניהו העלול להיבחר אם תהיינה בחירות עכשיו. המניע הוא שחיתות אישית ברמה העיתונאית. השוחד שעיתונאים מקבלים איננו כסף. הם זקוקים לראות את שמם באותיות קידוש לבנה בעמודים הראשונים ולהופיע עם פצצת סקופ בפריצה לשידור טלוויזיה. ואת זה הם מקבלים מנותן לחמם האינפורמטיבי – ראש הממשלה וחוג הסובבים אותו.
"העיתונאים הישראליים מקבלים שוחד ולפחות מטים את האינפורמציה שהם מקבלים על ידי כך שהם הופכים להיות 'מקורבים' של אנשי הצמרת. כשאתה נוסע עם ראש הממשלה חצי תריסר פעמים לחוץ לארץ אתה לא יכול לכתוב שום דבר נגדו.

בוב וודוורד ויקישיתוף האנגלי

 
בוב וודוורד וקארל ברנשטיין, שני כתבי הוושינגטון פוס לעולם לא היו חושפים את פרשת ווטרגייט אילו היו מתרועעים עם אנשי הנשיא (אין זה מקרה שהסרט שנכתב על הפרשה נקרא "כל אנשי הנשיא"). העיתונאי האמריקני רב המוניטין ג'יימס רסטון שהיה אולי הכתב בעל ההשפעה הרבה ביותר של הניו יורק טיימס משך שישים שנה (משנות ה-30 עד שנות ה-90 של המאה הקודמת) הצהיר לא פעם שמעולם לא התרועע עם אנשי המשמשל שהיו נושאי הסיקור שלו.


לא כל אנשי התקשורת הם משתפים של ההון שלטון. יש כמה צדיקים בסדום ובראשם יש לציין את החוזר בתשובה דן מרגלית שויתר על חברותו האמיצה מדיי שנמשכה שנים רבות מדיי עם אהוד אולמרט. האחרים הם גידי וייץ ואורי בלאו בהארץ; מוטי גילת בידיעות ; ברוך קרא בערוץ 10 ועוד כמה עיתונאים נער יספרם.

השחקנים שגילמו את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בסרט על ווטרגייט

השחקנים שגילמו את בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בסרט על ווטרגייט

קישור לנאום של ירון זלעיכה על השחיתות
http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8

לפי ג'ורג' אורוול 2+2 = 5

5 = 2 + 2

נסעתי באוטובוס ובספסל שלפני ישבו זוג קשישים, גבר ואשה, שהחזיקו בידיהם את אחד הצהובונים – איני זוכר איזה ואין זה חשוב כי כולם נקטו אותה עמדה. הכותרת דיברה על התפטרות ירון זליכה בנוסח של "סוף סוף התפטרנו ממנו".

ירון זליכה

חשבתי לעצמי: מה מביא אנשים קשי יום אלה, שבוודאי אינם בוגרי פקולטה למינהל עסקים או למדע המדינה לדבר בהחלטיות כזו על זליכה. הרי זהו עובד מדינה שבסך הכל הגן עליהם ועל שכמותם מפני כרישי השחיתות ההון והשלטון.

פניתי לחברי הפסיכולוג המלומד והוא, כרגיל, לא הופתע. אתה מדבר, אמר לי, על תופעה שנחקרה עוד בשנות החמישים והקרויה "ניסוי אש לקונפורמיזם" ובאנגלית Asch conformity experiments. במילה קונפורמיזם הכוונה היא "נטיה לדבוק במהלך המקובל".

לאחר שהסביר לי חברי המלומד את העניין נזכרתי שאני עצמי למדתי את הנושא באחד מגלגוליי האקדמיים בקורס מבוא לפסיכולוגיה. הנושא תפס כמדומה לי פרק שלם בספר "מבוא לפסיכולוגיה" של ארנסט הילגארד, שהיה אז ספר לימוד סטנדרטי באוניברסיטאות.

הילגארד מתאר שם ניסוי שערך החוקר היהודי סולומון אש בשנת 1951. אש ביקש לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" (הדעה הכללית הרווחת בציבור) על דעתו של אדם יחיד, בין אם הדעה נכונה והגיונית ובין אם לאו.

הוא שיתף בניסוי שבעה אנשים בחדר וחילק לכל אחד מהם קלפים זהים שבהם היו צריכים להשוות בין צורות ולהחליט אילו זהות ואילו שונות. למשל קווים באורך שונה וכדומה.
החוקר תיכנן את הניסוי כך שבפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה. בהמשך ענו סטודנטים שגויסו כמשתפי פעולה את התשובה הנכונה רק ברבע מהפעמים. בשאר הפעמים ענו כולם את התשובה השגויה.
אחד מן השבעה, שהיה המושא העיקרי של המחקר, לא ידע כמובן על הסיכום הזה עם חבריו לשולחן והחוקר כיוון את הדברים כך שכל אחד מן המשתתפים בניסוי ישיב בתורו והאחד לפני האחרון יהיה תמיד זה שנבחר כדי לבדוק את השפעת ה"קונפורמיות" עליו. כך שתמיד שמע את תשובותיהם של חמישה מאנשי הקבוצה.

תוצאות המחקר הזה היו מעניינות והן מלמדות משהו על התנהגות הציבור ואת השפעת שטיפות המוח שהוא עובר על ידי אמצעי התקשורת. במחצית מן המקרים מסרו הנבדקים תשובה שגויה כמו זו של האחרים בלפחות ממחצית מהניסויים. רק רבע מהנבדקים לא ענו בצורה קונפורמית ועמדו על דעתם שהם צודקים – כלומר: השיבו את התשובה הנכונה.

לאחר מעשה כשהנבדקים נשאלו למה השיבו מה שהשיבו ענו חלק כי ידעו שהתשובה שגויה אך לא רצו להיות שונים מן הרוב. האחרים אמרו כי השתכנעו שהם טועים והרוב צודקים.

במחקרים שנערכו מאוחר יותר נתברר כי כאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, אפילו אם יש רק אדם אחד המציג עמדה שונה, יורדת מידת הקונפורמיות במידה דרסטית. וגם לכך יש השלכות חשובות על כל מי שרוצה להגן עלינו מפני הספינולוגים למיניהם.

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

וכאן אנו מגיעים לכותרת של קטע זה. הניסוי הזה מזכיר כמובן את 1984 של ג'ורג' אורוול. הביטוי שתיים ועוד שתיים שווים חמש משמש בהוראה של דבר שאין בו שום היגיון. בשפה האנגלית הוא משמש בהתייחסות לרעיון פוליטי אווילי.
מקורו כנראה בספרו של ג'ורג' אורוול 1984. בפרק השביעי של החלק הראשון מראה הסופר הבריטי איך אפשר לשטוף את המוח של גיבורו וינסטון סמית – אחרי ששוכנע שמלחמה היא שלום בורות היא כוח וחרות היא עבדות הוא משתכנע כי שתיים ועוד שתיים הם חמש.

ראה "שטיפת המוחות כסכנה אסטרטגית"

http://www.zeevgalili.com/?p=294

בני ציפר, עיתון "הארץ", מותו של פולי והגששים

פורסם ב-2007 אך אקטואלי תמיד [מאי 2017]

מי שרוצה להבין עד כמה מנותקת האליטה המזערית של קוראי וכותבי "הארץ" מן המציאות הישראלית, חייב לקרוא את מאמרו של בני ציפר, עורך המדור הספרותי, על הגששים.

אומה שלמה נתעטפה באבל עם היוודע מותו של ישראל פוליאקוב (פולי). אומה שלמה צחקה מחדש, בעיניים דומעות, מן הטקסטים שהם זיכרונות הנעורים של שלושה דורות. אומה שלמה הפגינה הסכמה כללית נדירה שאפיינה את היחס לגששים בכל השנים בהן הופיעו על הבמה.

אבל בני ציפר לא שייך לעניין. וכך הוא כותב: "וידוי אישי – מעולם לא מצאתי את יצירתה של שלישיית הגשש החיוור יותר מבידור וולגארי להמונים, שהגישה לקהל הישראלי בדיוק מה שהיה ראוי ומתאים לרמתו של המכנה המשותף הנמוך ביותר באוכלוסייה: בדיחות מהווי העדות, הצבא, והלעג ל'אינטליגנטים'. כמעט לא נעים לי להיזכר שימי בחרותי עברו עלי על רקע הפסקול הבלתי נגמר הזה שבקע ממקלטי הרדיו שבבתים וחנויות, במוניות ובצריפי המשרדים הצבאיים: דקה של בליל להגים בלקני ערבי ואחריו כחצי דקה של הקלטת געיות צחוק קולקטיבי, ושוב הבליל הזה ושוב הצחוק… במרחק הזמנים אפשר לומר לזכות הגששים שהם הראו לעם הישראלי מאיזה חמרים נחותים הוא מורכב בעצם וכמה נמוך הוא אופק הציפיות שלו מעצמו… "

ומהו אופק הציפיות של בני ציפר? האינטליגנט הזה נפגע מן הגששים עד כדי כך שנזקק למונח גרמני, 'אונטרהלטונג'. את משמעותו הסביר לנו, בעלי המכנה המשותף הנמוך: "כלי תעמולתי מתוחכם ממדרגה ראשונה של משטרים מדכאים, הנועד להחליש באמצעות הנועם של הצחוק בצוותא את פוטנציאל ההתמרדות של האוכלוסייה".

מי הם האנשים העומדים מאחורי התכנית השטנית הזו של הגששים לדיכוי האוכלוסיה?
את הטקסטים למערכונים ולפזמונים של הגששים כתבו מיטב היוצרים הישראלים. את רוב המערכונים כתב יוסי בנאי אך תרמו להם גם ניסים אלוני ושייקה אופיר (שגם ביימו), אפרים קישון, דן אלמגור ודן בן אמוץ.

הגששים היו לא רק שחקנים מעולים אלא גם להקת זמר מופלאה, שביצעה שירים ברמה מוסיקלית גבוהה. מיטב המלחינים והפזמונאים הישראליים תרמו מפרי רוחם לשלישיה: נעמי שמר, יורם טהר לב, אריאל זילבר, דני סנדרסון, ירון לונדון, דן אלמגור, יוסי גמזו, דוד אבידן, צביקה פיק, מתי כספי, דוד קריבושי, ועוד רבים. הגששים ביצעו גם קטעים של יוצרים קלאסיים: צ'רניחובסקי, אלתרמן, גורי, ארגוב, שארל אזנבור – ובסך הכל 63 פזמונים שהושרו ב-10 תכניות וב-11 סרטים.

ומה תרם בני ציפר כעורך הספרותי של העתון לאנשים חושבים לתרבות הישראלית, שהיא "בליל להגים בלקני"?
נביא שתי דוגמאות.
בראשית שנה זו ראה אור הספר "אדום עתיק" מאת גבריאלה אבידר-רותם. זהו רומן מקסים המשלב בין סיפור דמיוני לבין פרקים המתעדים את תולדות המפעל הציוני: השומר, תל-חי וטרומפלדור, שרה גיבורת נילי, יוסף לישנסקי, אבשלום פיינברג, המשוררת רחל ועוד – כולם פרקים המבוססים על מחקר מעמיק.

הספר זכה לביקורות נלהבות כארוע ספרותי תרבותי ממדרגה ראשונה. אך העורך האינטליגנטי של המוסף הספרותי לא פרסם ביקורת על הספר. במקום זאת נתן לאחד, יפתח אשכנזי, לכתוב ביקורת במסווה של סיפור על איזו סופרת אלמונית ששמה אביגורה.

במקום לבקר את הספר עסקה הספק ביקורת ספק יצירה ספרותית הזו בחייה הפרטיים של גבריאלה אביגור-רותם, על היותה בגיל הבלות וקמטים על צווארה, על בני זוגה בעבר ובהווה, ועל כך שהיא מתגוררת בבית מוזנח.

ומה הביא לכתב הפלסתר הזה נגד הסופרת? היטיב להגדיר זאת העורך היוצא של מעריב, אמנון דנקנר: "אדום עתיק הינו יצירה שנודף ממנה באופן מובהק ובלתי ניתן להכחשה ניחוח של ספר ציוני. אוי, ישמור ה' ויציל, אתם מאמינים? ספר, רומן ועוד מצליח, שהוא ציוני. לאן נוליך את החרפה?"

ופרשה אחרת הקשורה בתרבותו של העורך בני ציפר. הוא כתב מאמר על המשורר יעקב בסר ז"ל שכותרתו "כל הצרידות הזאת".
על מאמר זה הגיב המשורר גיורא לשם במכתב למו"ל הארץ עמוס שוקן, בו הוא אומר בין היתר: "אני חש חובה למחות על כתיבתו הנלוזה של עורך תרבות וספרות… כל הצרידות הזאת… כותרת כזאת ברשימה על אדם שמת בסרטן הרֵאה היא רשעות לשמהּ, שטנית בהיותה שנונה לכאורה… ציפר מגלה בורות… במקום הבנה והערכה שקולה, ציפר העדיף לגמד בטורו את שעור קומתו של בסר המשורר – משורר חזק וישר-מבע… על טור נבזה כזה הכותב חייב לתת את הדין".

עד כאן דברי המשורר גיורא לשם.
הבנת את זה מר ברוך?

על גידוך שגידף ציפר את גרשום שלום (ראה בסוף המאמר)


ההסתה בספרי הלימוד הפלסטינים – כך תראה המדינה הפלסטינית

פרשן "הארץ" לעניינים מדיניים קיבל פרס, יחד עם עיתונאי ערבי, הניתן ל"עיתונאים התורמים להבנה טובה יותר בין העמים במזרח התיכון" * הוא גם נבחר לפרשן המשפיע ביותר על מקבלי ההחלטות בישראל * מה אפשר ללמוד מכך על מקבלי ההחלטות שלנו

 

עקיבא אלדר ויקיפדיה העברית

עקיבא אלדר ויקיפדיה העברית

 


הפרשן הפוליטי של עיתון "הארץ", עקיבא אלדר, זכה בימים אלה "בפרס לעיתונות במזרח התיכון". יחד עמו זכה בפרס – הנקרא על שם אליאב-סארטאווי – עיתונאי ערבי בעיתון "אל חיאת" על סדרת הכתבות "מושיטים יד על פני התהום" שפורסמה במקביל ב"הארץ" וכן בעיתון הפלשתיני "אל קודס" וב"בולטימור סאן"

עקיבא אלדר הוא אחד הפרשנים הבולטים של עיתון "הארץ". כתיבתו בהירה וקולחת, בעברית ובאנגלית, הפיריון שלו גבוה מאד ועיקר כתיבתו היא בנושאים של "תהליך השלום" יחסי ישראל עם הפלסטינים ועם ארצות הברית, ההתנחלויות וכדומה.

השאלה הנשאלת לגבי מקבל הפרס ונותני הפרס היא על מה ניתן הפרס ולמה.

מהו פרשן

אם אני מבין משהו במקצוע הנקרא עיתונות אני מצפה מפרשן להיות מומחה בתחום פרשנותו, לסייע לקורא להבין את הארועים החדשותיים ואגב כך גם לספק לקורא מידע מקורי להבנת נושאי הפרשנות.

כזה למשל היה הפרשן לענייני בטחון של הארץ, זאב שיף ז"ל. מומחה בעל מוניטין בינלאומיים, שאפילו ראשי מדינה קיבלו את עצותיו. שכל מאמר שלו היה פנינה שהאירה פינות חשוכות בתחום הסיקור שלו.

פרשן כזה הוא גם רון בן ישי מ"ידיעות אחרונות". מומחיותו נובעת בין היתר מניסיון צבאי אישי, מאומץ לב שהביא אותו תמיד אל שדות הקרב ובאחרונה גם ללוע הארי בלבנון ובסוריה. כשהוא מפרש תופעה, מגמה או ארוע אתה יודע שיש מאחוריה סמכות.

 

רוןבן ישי בעתבירקורו בדאחיה אחרי מלחמת לבנון השניה (באדיבות רוןבן ישי)

רון בן ישי בביקור בלבנון [צילום רון בן אישי ובאדיבותו]

כזה הוא גם אהוד יערי, הפרשן לעניינים ערביים של ערוץ 2 בטלוויזיה, המקדיש עשרות שנים לחקר הנושא הערבי, וכל פרשנות שלו מאירה פינות אפלות בנושא הטעון הזה.
גם זאב סגל הפרשן המשפטי של "הארץ" יכול להכלל בקבוצת הפרשנים התורמים ממומחיותם להסביר לקורא סוגיות משפטיות.

פרשן או אידיאולוג

לא די בכך שפרשן הוא מומחה בתחומו. מפרשן נדרשת גם מידה מכסימאלית של אובייקטיביות. איני אומר אובייקטיביות מוחלטת. בטבע האנושי לא קיים דבר כזה. אך מפרשן ניתן לצפות שיכבוש ככל האפשר את השקפות עולמו ויספק לקורא את המידע וההסברים שיאפשרו לו לשפוט.
למידד שיף היו השקפות מגובשות בכל תחומי הסיקור והפרשנות שלו. אך מעולם לא נתן לדעותיו להשפיע על הפרשנות ובוודאי לא לסלף את העובדות. כך גם נוהגים
רון בן ישי, אהוד יערי, זאב סגל ועוד פרשנים.

עד כמה עומד עקיבא אלדר בקריטריונים הללו של פרשנות?
השאלה הראשונה היא מהי בכלל מומחיות בתחום הסיקור המדיני. מה הגבול במומחיות זו בין מידע אובייקטיבי לבין השקפת עולם. מי שקורא את מאמריו של אלדר מוצא בהם השקפת עולם ברורה וחד משמעית: ישראל אשמה בכיבוש, בהתנחלויות, בדיכוי הפלסטינים בהחמצת כל הזדמנות לשלום.
לשיא הגיע אלדר בספר "אדוני הארץ", שכתב יחד עם עדית זרטל, שהוא המסמך החריף ביותר שנכתב עד כה נגד המתישבים ביהודה ושומרון.

אם נתייחס למאמריו של אלדר כאל פובליסציסטיקה אפשר היה לקבלם, למרות הדחיה שהם מעוררים. במדינה דמוקרטית רשאי כל אדם להביע את דעתו. אם היה מקבל פרס כפובליציסט – ישישו נותני הפרס ומקבלו וגם מעריציו מבין קוראי הארץ (ההולכים ומתמעטים). אך אלדר קיבל פרס כפרשן. ותחת מסווה הפרשנות של "מומחה" הוא מתגלה בעצם כאידיאולוג. מדי פעם הוא מביא סקירות ונתונים שתקפותם ניתנת לבדיקה ואז מתמוטט הבנין הפרשני.

החינוך הפלסטיני

לפני כשנתיים כתב אלדר מאמר תחת הכותרת "הסתה? לא בבית ספרנו". ובכותרת המשנה: "האם ספרי הלימוד הפלסטינים באמת כוללים 'הסתה שיטתית' כטענת ישראל? מחקרים ודו"חות מציירים תמונה שונה לגמרי".

 

מאמרו שלאלדר על החינוך העארבי שהופרך עד היסוד.

להוכחת טענותיו הביא אלדר שני מחקרים. האחד נעשה ביוזמת המדינות התורמות מקרב האיחוד האירופי והשני הוא של המזרחן השמאלן, פרופסור מתי שטיינברג. על מידת האובייקטיביות של מחקר שיזמו האירופים אין טעם להכביר במילים. על השקפותיו של מתי שטיינברג ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה מן התומכים הבולטים בטענתו של ראש אמ"ן לשעבר, אלוף עמוס מלכא, כי הקונספציה של יורשו בתפקיד – בדבר כוונת ערפאת להשמיד את ישראל – אין לה בסיס בממצאי מודיעין.

בעקבות פרסום מאמרו של אלדר הבאתי בשעתו מחקר שהעמיד לרשותי המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון שסתר את כל טענותיו של עקיבא אלדר.

למה הם מחנכים

והנה בימים אלה פרסם איתמר מרכוס, מנהל המרכז למעקב אחר התקשורת הפלסטינית ( PNW ) מחקר חדש, מקיף בהרבה, המלמד על טיבו של החינוך ברשות הפלסטינית.

המחקר מתייחס למערכת חדשה של ספרי לימוד שהוכנסו לשימוש ב-2006, שהמימון שלה בא ממקורות זרים, בעיקר מבלגיה.
בין ממצאי המחקר:

• הספרים מדגישים כי לישראל אין זכות קיום.
• במפות המתפרסמות בהם מופיעה פלסטיין ללא ישראל.
• כל שטח ישראל מתואר כשטח כבוש והמסקנה היא שהרס ישראל הוא בלתי נמנע.
• הביטויים המתייחסים לישראל הם: "האוייב הציוני", "השודדים הציונים". "הישות הציונית" וכו'.
• הטרור מתואר כ"התנגדות הירואית" של עם מדוכא.
• נאמר בהם גם שהטרור הוכר על ידי או"ם כפעולה לגיטימית וכל מלחמה בו היא בלתי חוקית.
• הטרור העיראקי מתואר כ"התנגדות אמיצה לשחרור עיראק".
• במרכז מערכת החינוך עומדת התפיסה כי הסכסוך עם ישראל איננו רק טריטוריאלי אלא מאבק של האסלם נגד הכופרים.

"הפרשן המשפיע"

לא הייתי מכביר מילים על פרשנותו של אלדר ועל נותני הפרס לולא ההשפעה הגדולה שיש לפרשנותו. לא על 60 אלף קוראי הארץ – הם לא זקוקים להשפעה כי הם הרי קונים את הארץ כי הם מחזיקים בדעותיו של אלדר. השפעתו גדולה בעולם הואיל ומאמריו מתפרסמים הן במהדורה האנגלית של הארץ ומשם מופצים לאמצעי תקשורת רבים בעולם ומועתקים באתרים רבים שאינם מחובבי ציון.
על מידת השפעתו ניתן ללמוד מכך שבמשאל שערך ה"פייננשיל טיימס" בקרב כתבי החוץ ב-23 מדינות נקבע כי אלדר הוא הפרשן המשפיע ביותר ושכתיבתו משפיעה על מקבלי ההחלטות בישראל.
מה אפשר ללמוד ממשאל כזה? כיצד יודעים כתבי חוץ במדינות שונות איך משפיע אלדר על מקבלי החלטות בישראל. הם יודעים זאת כי הם משווים כיצד נוהגות ממשלות ישראל ומה כתוב במאמריו המתורגמים. למרבית האסון הם צודקים.
מערכת הארץ יכולה בהחלט להתברך בכך שהיא מהווה תמונת ראי של ממשלת ישראל.

מי מעניק הפרס

האירגון שהעניק את הפרס לעקיבא אלדר נוסד בשנת 1982 והוא ניתן בכל שנה ל"עיתונאים התורמים להבנה טובה יותר בין העמים במזרח התיכון". על סוג ההבנה בה מדובר ניתן לנחש על פי שמות מקבלי הפרס בשנים קודמות: בסאם אראמין, גרשון בסקין, בראדלי ברסטון, סימון קורקוס, ויוויאן סלמה, כולם "לוחמי שלום" מן הסוג הידוע.

קסאם משדרות לתל-אביב צבע אדום

 

 מה שלא עשה השכל עשו הקסאמים. מדי שנה אני סוקר כאן תערוכות של גרפיקאים צעירים. ברובם מוצגת ישראל כמדינה כובשת, אכזרית, מדכאה שאין לה זכות קיום.

והנה תפנית. בתערוכת "צבע אדום", במרכז הישראלי מדיטק בחולון, הוצגו כרזות שהנושא שלהן הוא "בעקבות המצב" ו"צבע אדום". את הכרזות עיצבו סטודנטים מהמחלקה לתקשורת אינטראקטיבית בבית הספר להנדסאים ספיר.

התערוכה התקיימה ביולי 2007. כל הזכויות על היצירות שמורות לאמנים ומתפרסמות כאן על בסיס שימוש הוגן של דיווח על תערוכה.

התלמידים, רובם תושבי עוטף עזה, חשים על בשרם את הקריאה מקפיאת הדם "צבע אדום" המבשרת בואו של קסאם. הכרזות כולן הן כרזות מחאה נגד האדישות וההתעלמות של ממשלות ישראל ועם ישראל מן המצב הזה. הכרזה שכאן צוירה בידי אסף תשובה. כל מלה נוספת מיותרת.

הייתם שותקים

והנה עוד כמה כרזות מן התערוכה ובתחתית כל תמונה שם היוצר.

איילה אורלי שרייר

איילה אורלי שרייר

אמיר חזן

אמיר חזן

 

 

גלעד תעסה

גלעד תעסה

 

 

 

 

יתיר קרן

יתיר קרן

 

 

 

 

עדי גבע

עדי גבע

 

ערן אזולאי

ערן אזולאי

 

רונן פפו

רונן פפו

עמירה הס כדוברת חמאס

עמירה הס (פליקר)

אפריל 2013

עמירה הס מצדיקה יידוי אבנים בידי פלסטינים

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1982934

עמירה הס מסבירה מדוע יש זכות לערבים לזרוק אבנים על הכובש הישראלי

http://www.democracynow.org/blog/2013/4/10/israeli_journalist_amira_hass_on_palestinian_resistance_peace_talks_and_us_foreign_policy_pt_2

בעיצומה של מלחמת לבנון השניה הרמתי את הטלפון למחלקת המינויים של עיתון "הארץ" והודעתי על ביטול המנוי. עשר דקות לאחר מכן קבלתי טלפון ממו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שניסה לשכנע אותי לחזור בי מהחלטתי.

הוא החזיק אותי בטלפון כמעט שעה שלמה והעלה את כל הנימוקים האפשריים כדי לשכנע אותי לחזור בי. על הצורך בעיתון כמו הארץ, על חשיבות חופש הדיבור גם לכותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס ועוד כהנה וכהנה. אני עמדתי על דעתי ואמרתי שאיני מוכן לממן עיתון אנטי ישראלי ופרו פלסטיני. עם זאת הבטחתי שאציץ מדי פעם לאתר האינטרנט של העיתון ואם אקרא שם משהו שאזדהה עמו אקנה באותו יום את העיתון בקיוסק. עד היום לא נאלצתי להוציא פרוטה אחת מכיסי כדי לממן את הכותבים שלדעתי גורמים לנו נזק כמו חטיבת מחבלים (בפרט כשמאמריהם מתורגמים ומופיעים בכל העולם).

אני חייב להודות כי תהליך הגמילה מ"הארץ", עיתון שקראתי ברציפות עשרות שנים, לא היה קל. חשתי בחסרון העיתון ליד שולחן ארוחת הבוקר. מה שעזר לי להיגמל היה שמדי פעם נתתי הצצה לאתר של העיתון והצצה זו רק חיזקה בי את החלטתי.

כך קרה השבוע כשקראתי את מאמרה של עמירה הס. משך שנים היא מייצגת בנאמנות את הפלסטינים ומאשימה את ישראל בכל. שום מעשה שעשתה ישראל במשך השנים איננו טוב בעיניה. הסכם אוסלו היה לדעתה הסכם לדיכוי נוסף. הכיבוש נמשך גם לאחר שנתנו לערפאת במתנה את יהודה שומרון ועזה. אפילו חורבן גוש קטיף לא נראה לה מעשה ראוי ולדעתה אנו ממשיכים לשלוט בעזה גם לאחר שעזבנו אותה לגמרי.

השבוע הצצתי שוב לאתר הארץ וקיבלתי שוב נסיוב חיסון נגד השיבה לעיתון. במאמר תחת הכותרת "די לעצום עין מדיכוי החמאס" הפכה עמירה הס לדוברת החמאס ביהודה ושומרון. היא קובלת על שאיש אינו מרים כאן קול צעקה על "פעולות הדיכוי" והעינויים שמענים אנשי הרשות הפלשתינאית את אנשי החמאס מול הצעקות שקמות על מעשי הדיכוי שנוהג החמאס בעזה.
וכך היא כותבת בין היתר: "לפי בדיקת ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, המעצרים של מאות אנשי חמאס עד כה נעשו ונעשים תוך הפרה בוטה של החוק הפלסטיני… אנשי הביטחון ממתינים בימי רמדאן מחוץ למסגדים, כדי לעצור פעילי חמאס אחרי תפילת הערב. עדויות מטרידות מצטברות מספרות על עינויים קשים של חלק מהעצורים… "

"המעצרים הם חלק ממסכת של מתקפות: ירי על פעילי חמאס, חבלות – עד הצתה – במשרדי התנועה, איומים על נציגים במועצות מקומיות, עיתונאים וחברי המועצה המחוקקת, פגיעה בחופש העיתונות (כולל מניעת ההפצה בגדה של שני עיתוני החמאס). רוב הדיווחים האלו לא נבדקו ולא נסקרו בעיתונות החוץ-חמאסית, ולא זכו בישראל ובחו"ל לאותם יחסי ציבור שזכו פעולות דומות של החמאס בעזה".

אם יש למישהו עדיין חשק לחזור ל"הארץ" יקרא מאמר זה וייגמל.

ואם למישהו עוד יישאר חשק אני מביא כאן את מכתבה של עירית לינור  לעמוס שוקן מינואר 2009.

לכבוד
עמוס שוקן
חנוך מרמרי
יואל אסתרון

היום ביטלתי את המנוי שלי ל"הארץ", לאחר שנים של התמכרות. קשר שנמשך זמן רב כל כך, ראוי שיסתיים באופן חגיגי יותר מאשר הודעה למחלקת המנויים, לכן נראה לי יאה לנמק את החלטתי.
אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל "הארץ" הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן.
עייפתי מלקרוא בכל ביקורת טלוויזיה, בין אם נכתבה על-ידי רוגל אלפר, שגיא גרין, בני ציפר או אביב לביא, שהבעייה המרכזית של כל מהדורת חדשות, כל משדר לפני ואחרי פיגוע, היא פטריוטיות יתר, ושהכתבים הצבאיים עובדים בשירות דובר צה"ל. אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית, ומנוכרת למציאות ולמקום בו הם חיים.
כשבני ציפר יוצא להגנתה של ז'ולייט בינוש, לאחר שנחשפה בורותה בענייני הסכסוך הישראלי-פלשתיני בתוכנית טלוויזיה צרפתית, הוא מצטייר לא רק כשמאלן רדיקלי ואנטי-ציוני, אלא גם כשמאלן רדיקלי ואנטי ציוני מהזן האידיוטי, ויכול להיות שזה לא המקום לציין שמדור הספרות בעריכתו הוא מופת של טרחנות משמימה, אבל הנה ציינתי את זה.
כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד.
בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים.
כמו כן, ואולי גם את זה לא צריך לציין, כל הקריירה שלו נגועה בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערביים, שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית, וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית.
גדעון לוי ועמירה הס הם מחזיקי התיק הפלשתיני ב"הארץ". בעוד שכמוכם, אני מכירה בחשיבות העיתונאית והאנושית של דיווחים כאלה, יש לי בעיה עם ההוצאה לפועל.
מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלשתיני, וגם על הרצחנות הפלשתינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה עיתונאית ומוסרית כאחד.
כמו כן, שניהם נמנעים מלדווח על מעשי זוועה שהפלשתינים מבצעים זה בזה, ויש פלשתינים שמשום מה לא יוצא להם לפגוש: האנטישמים, השוביניסטים, המושחתים, מוחאי-הכפיים לפיגועים. כשהנטיות הפרו-פלשתיניות של הרפורטרים הס ולוי הן הדבר הבולט והעקבי ביותר בדיווחיהם מהשטחים, אני מתקשה לייחס אמינות לכתבותיהם. ומכיוון שאני, תסלחו לי, ציונית, לא בא לי בזמן מלחמה לקבל כל בוקר הביתה את קול הרעם מקהיר.
ולא מדובר רק בהם. בגלריה הופיעה השבוע כתבה שכותרתה "מקרתיזם תוצרת ישראל", מאת מיכל פלטי. הכותרת עצמה מעידה על בורות, ועל שימוש בקלישאה הקיצונית והזמינה ביותר. אני לא חושבת שאתם זקוקים להרצאה על המקרתיזם, אבל פלטי ועורכי גלריה – כנראה שכן. אני רוצה להתייחס לכתבה הזאת בהרחבה, ברשותכם, כי אחרי קריאתה הרמתי טלפון למחלקת המנויים. הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל.
פלטי כותבת על מפעל הפיס, שהסיר את תמיכתו הכספית מפסטיבל דוקאביב, מכיוון שבמאי שוודי שסרטו משתתף בתחרות, דרש (?) וקיבל (?) הקראת הצהרת תמיכה בעם הפלשתיני לפני הקרנת סרטו. בעיני פלטי, זהו גילוי מקרתיזם. גואל פינטו מבשר על תוצאות התחרות בידיעה אחרת, מתוך אמונה שלמה שמובן מאליו שהיה צריך להקריא את הצהרת הבמאי לפני כל הקרנה, ואף מגנה את הנהלת הפסטיבל שהתכופפה בפני איומי מפעל הפיס.
ייתכן שאני משוגעת, ובגלל זה נדמה לי שההתכופפות המבישה היתה זו שהתבצעה בפני הבמאי, ואולי הפשיזם שלי גורם לי לחשוב שבזמן מלחמה המדינה ממש אינה חייבת לממן אירועים בהם מקריאים הצהרות תמיכה באויב. אבל אולי בעיתון שמוכן לקבל כל צורה של פטריוטיות בתנאי שהיא פלשתינית (?) אפשר לקרוא לזה מקרתיזם.
ועוד מהכתבה: חנות ספרים תלתה שלט על הדלת "לא מוכרים ספרים של סאראמאגו". מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה" בה יוצאים לאור ספריו של סאראמאגו, משווה את זה לשריפת ספרים של יהודים, ומוכיח שהוא ליברל אמיתי, כי לא עלה על דעתו להפסיק את ההתקשרות עם הסופר. לא צריך להיות עיתונאי "הארץ" כדי להבין, שפרי הוא לא רק ליברל, אלא גם יהודי שמחפש פרנסה, וסאראמאגו, אחרי הכל, הוא אחד מרבי המכר של פרי. כך כשפרי מסביר למה צריך להפריד בין הספר לסופר, אפשר להציע תשובה: כדי לא לגרום למו"ל הפסדים.
ואילו אני, שאינני כתבת "הארץ", תוהה מדוע לא נמסרה תגובתם של בעלי חנות הספרים, ומציעה לענות במקומם: לא מתחשק לי לפרנס את מי שמשווה אותנו לנאצים.
החנות שלי היא עסק פרטי, וזו זכותי. אגב, בעיני, החלטת בעל החנות להפסיד כסף ולא למכור את ספריו רבי המכר של האנטישמי הטיפש הזה, אצילית ומעוררת כבוד לא פחות מהחלטתו של עמוס שוקן להרוויח כסף מפרסום מודעות זנות ב"העיר".
הוכחה נוספת למקארתיזם תוצרת ישראל היא רדיפתו של המעצב דוד טרטקובר בידי הממסד. הוא מספר כיצד עמיתיו למקצוע שיכנעו אותו להסיר עבודה פוליטית מתערוכת "ירושלים 3000", מכיוון שהם פחדו מתגובתו של שרון, אז שר המסחר והתעשיה. ומה שיותר מקרתיסטי מזה, היא העובדה שטרטקובר נרדף עד כדי כך שקיבל את פרס ישראל ביום העצמאות, בעוד אותו שרון עצמו מכהן כראש ממשלה.
כמובן, יפה ירקוני. בעוד שהכותרת מתייחסת לביטול מופע ההוקרה לכבודה כאל מקרתיזם, מהכתבה עצמה עולה כי הסיבה האמיתית לביטול המופע היתה רכישת כרטיסים מועטה. העובדה שירקוני לא ממלאה אולמות כבר זמן רב אינה נזכרת כלל בכתבה, ואכן, יכול להיות שקהל רוכשי הכרטיסים, שרובו שירת או משרת בצה"ל או תומך במבצע "חומת מגן", לא רצה להוקיר מישהי שמעודדת סרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. זכותו של אדם פרטי להחליט למי הוא רוצה למחוא כפיים. זכותו של אמ"י להחליט שלא לגונן על ירקוני יותר מדי. אני יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של "הארץ" בפרט ורשת שוקן בכלל.
ב"העיר", עיתון שממנו אשמח להיפטר במיוחד, הפכו את הסרבנות לתפארת מוסרית, כמובן מאליו. מה פה מובן מאליו?  מעניין שהשמאלנות שלכם מגוייסת אך ורק לפסים פוליטיים ואנטי-ציונים.
במישור החברתי "הארץ" הוא עיתון לאנשים עשירים. המאמרים הכלכליים שמרניים, מחיר המנוי יקר יותר משל עיתוני הצהריים (שמגיעים, אגב, לדירת השכן הרבה יותר מוקדם מש"הארץ" מגיע אלי). נכון, המובטלים קיבלו תמונה יומית במדור המכתבים, אבל נירה רוסו כותבת על כלי מטבח יקרים ואתרי נופש יקרים, ועל מאכלים שאפשר להכין מפרי הגינה הפרטית, ובמדור האופנה אפשר להתרשם משמלות מכיכר המדינה שעולות אלפי שקלים. ככה שפלנטת "הארץ" היא מקום נהדר, שמאלני למשעי וקוסמופוליטי, רק חבל שמסביב הכל כל כך מכוער.
אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב"הארץ" אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה.
אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא.
אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציונות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר. שיהיה לכם יום נעים, תשמרו על הילדים ואל תשבו במסעדה בלי מאבטח.

עירית לינור

ראה עלייתו ונפילתו של עיתון חדשות

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

הארץ קישורים

ראה מוסף התרבות של הארץ כעינוי של  חמאס

בני ציפר לא סובל את הגששים

 http://www.zeevgalili.com/2007/11/499

 בני ציפר מגדף את גרשום שלום

 http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

 איזה אסון רקטה על מערכת "הארץ"

 http://www.zeevgalili.com/2012/11/17389

 ויקיליקס והסקופים של הארץ

http://www.zeevgalili.com/2011/04/1460

 לכל מי שעדיין קורא "הארץ"

http://www.zeevgalili.com/2007/10/482

 מכתב גלוי לעורך החדש של הארץ

http://www.zeevgalili.com/2004/02/12347

 

כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

אמנון דנקנר נפטר ב-6 באפריל 2013

עורך "מעריב" הפורש, אמנון דנקנר, הכריז במוצאי שבת בתכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10 כי הוא בוחר באהוד אולמרט כאיש השנה. הוא גם הכריז שהוא כל כך מתפעל מהצלחותיו של אולמרט שהוא עתיד לכתוב עליו רומן.

אמנון דנקנר יוצר MathKnightr

אמנון דנקנר יוצר MathKnightr

ההכרזה הזו של דנקנר עוררה בי תקווה שאולי תודות לו נדע באמת מיהו אולמרט, הרבה מעבר למה שנכתב וייכתב בדו"ח וינוגראד. ובאותה הזדמנות צפוי ספר (שאולי הוא כבר בכתובים) שיגלה לנו סוף סוף את האמת על העבר הפלילי של האיש שבשרותו עבד אולמרט בשש השנים האחרונות, עופר נמרודי.

מקור האופטימיות שלי לגבי היצירות הצפויות של דנקנר יש לה על מה לסמוך. לדנקנר יש רקורד רב שנים של יריקה לבאר שממנה שתה ונטישת חברים. וכדי לא להסתכן בתביעת דיבה אציין שכל מה שייכתב כאן על הנושא לקוח מדברי דנקנר עצמו ומצוי בארכיון של כל עיתון המכבד את עצמו.

הפרשה המפורסמת ביותר קשורה בביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ, שהיה חברו הטוב משך שנים. הוא הפך את דן בן אמוץ מן הצבר האולטימטיבי למפתה קטינות סידרתי ואף סיפר עליו שגילה את ערוות אמו.

קדמה לפרשת הספר הזה שורה של ארועים שכאמור דנגנר עצמו סיפר עליהם בגאווה.

דנקנר כיהן כחודשיים כדובר הסוכנות ולאחר שעזב הדליף לשמעון שיפר מידיעות אחרונות פרוטוקול מישיבת הסוכנות.
המישרה הבאה שלו היתה דובר משרד החינוך. הפעם לא המתין לסיום תפקידו ובמהלך עבודתו שם הדליף ידיעות נגד המשרד. את רון מייברג חברו הטוב פיטר ממעריב בביזיון.

באחד הראיונות שנתן לעיתונים אמר לו המראיין כי התנהגותו מזכירה את המשל של איזופוס על הצפרדע שהעבירה על גבה עקרב את הנהר. בטרם הגיעה לגדה השניה עקץ העקרב את הצפרדע ושניהם טבעו. וכששאלה הצפרדע "מדועש,, השיב העקרב כי זה בטבע שלי.. דנקנר קיבל שההשוואה מתאימה לו. במהלך כהונתו כעורך הירבה דנקנר לשבח את משפחת נמרודי אך לפני שהיה לעורך אמר: "שאם יתברר לי בעוד חמש שנים שעופר נמרודי ויעקב נמרודי עשו דברים איומים ונוראים, אז אני אביע את דעתי על כך. לא עבדתי בשירותו של דן בן-אמוץ ואני גם לא עובד בשירות משפחת נמרודי"

כדאי לחכות לשני הספרים.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

איך לשמור על חלב בלי קרור

" החלב הוא אחד המצרכים המסוכנים המחמיצים עד מהרה בלא תנאי קרור מתאימים. אך מה לעשות כאשר תנאי קירור אינם קיימים בבית?

 

 מודעת חלב של "תנובה" משנות השישים

מודעת חלב של "תנובה" משנות השישים

" דרך קירור בדוקה ויעילה: עטפי את בקבוק החלב במלמלה והעמידי בקערה מלאה מי מלח – כף מלאה על כל שתי כוסות מים. קצות בד המלמלה השרויים במים סופגים מהלחות , מעבירים אותה סביב הבקבוק בדומה לפעולת המקרר החשמלי. בצורה דומה ובמיכלים מתאימים אפשר לקרר סוגי מצרכים ללא צורך בקרח או במתקנים מיוחדים" . (מתוך שבועון " לאשה" 1948).

 

אך לא חלפו ימים רבים והנה הגיע חידוש טכנולוגי מדהים: מקרר קרח. לא צריך עוד להמציא כל מיני פטנטים ולהסתכן בחלב חמוץ (שאותו הופכים כמובן לגבינה כי חבל על הכסף). מקרר הקרח נראה כמו מקרר חשמלי בימינו, רק הוא פעל בלי חשמל. כל מה שצריך היה להביא גוש קרח ולשים בתיבה וכל המזון בו נשמר  לכמה ימים.

לבריאות.על תולדות תנובה ראה

האוטו שלנו כבר לא ירוק