דייויד לנדאו, בן 56, שומר מצוות, נתמנה לעורך החדש של עיתון " הארץ" . זו הזדמנות טובה לומר כמה מילים על העיתון ואולי להשיא כמה עצות לעורך החדש.

אקדים ואומר שאני מנוי על העיתון עשרות שנים. עוד בהיותי נער הייתי ממתין בקוצר רוח למאמרו השבועי של רוברט וולטש שדיווח מלונדון על ספרים חדשים, ופתח בפנינו אופקים לעולם הגדול. זו היתה תקופה שבה "הארץ" היה מפרסם מאמרים ומסות של ענקי רוח: גרשום שלום, ברוך קורצווייל, דוד פלוסר, יעקב טלמון. זו התקופה בה התפרסמו יצירות עגנון וביניהן הרומן הגדול " שירה" בהמשכים. אלה היו הימים בהם הכתיב חיים גמזו את סדר היום התרבותי.

  אני מוסיף להיות מנוי על " ארץ" למרות שאני ממש לא אוהב את העיתון הזה כפי שעוצב בתריסר השנים האחרונות. אם אני ממשיך לקרוא את העיתון – ולא הצטרפתי לציבור גדול שנטש אותו בשנים אלו – הרי זה משום שהוא בכל זאת העיתון היומי הרציני היחיד. כי בעיתון הזה אתה לא מוצא משטחים של צבע, וכותרות צעקניות וסיפורי הבל, כמו במעריב וידיעות. ואתה מוצא דברי תרבות ואמנות, מאמרים רציניים בנושאי מדע וספרות, תרגומים חשובים על הנעשה בעולם הגדול, ניתוחים כלכליים מעמיקים ועוד. וכבר כתבתי כאן פעם כי כשחשבתי לבטל את המנוי, חזרתי בי לאחר שבעמוד הראשון הופיעה ידיעה, לרוחב ארבעה טורים, על מציאת מטוסו של אנטואן דה סנט-אקזופרי. בידיעות ובמעריב עדיין לא שמעו על מחבר " הנסיך הקטן" .

דתי-ציוני-חילוני

אינני מצפה ממך כי תשנה את הקו השמאלני של העיתון. אחרי הכל עמוס שוקן הוא בעל המאה ובעל הדעה. וכמו שאמר בן גוריון אדם קונה דפוס, שוכר עיתונאים ומוציא עיתון. שוקן בחר בך לא רק בשל הישגיך המקצועיים אלא גם בשל השקפותיך. ואתה הגדרת עצמך "אדם דתי עם השקפה ציונית-חילונית. אין כלום ביני לבין הציונות הדתית והמשיחית, ואם אני חושב על דמות דתית שאתה אני מזדהה, זהו פרופ' ישעיהו ליבוביץ"" .

הקו הפוליטי של " הארץ" מעולם לא היה לטעמי ואני מניח שגם לטעמם של קוראים רבים אחרים. אך בתקופה שנערך בידי גוסטב שוקן אפשר היה לחיות אתו. כי הוא היה עיתון ציוני. " הארץ" השתנה בתכלית מאז נמסר לעריכתו של חנוך מרמרי. מרמרי לא פגע ואף שיפר את איכותו התרבותית של  "הארץ" . אבל בעריכתו הפך העתון שמאלני בתקופה ששמאל פרושו לצדד בפלסטינים, לא להאמין לצה"ל, לקעקע את היסודות של ישראל כמדינה יהודית וציונית. הדבר בא לביטוי במתן מקום נרחב לכותבים פרו פלסטינים בלי כל איזון כמעט. להארץ גם קרה דבר ששוקן האבא ודאי מתהפך בקברו בגללו. לא רק שהוא לא היה נותן לכותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס להשתולל כפי שהם משתוללים. הוא לא היה נותן לבליל של דעות פרשנות ועובדות, ללא כל הפרדה ביניהם, להופיע בעיתון החשוב לאנשים החושבים.

ביטוי לצד היהודי

אינני מצפה ממך שתהפוך את הארץ לעיתון ציוני נלהב כפי שהיה בראשית דרכו, לפני שנרכש על ידי משפחת שוקן. תקופה בה, בתגובה לפירסום הספר הלבן, יצא הארץ בכותרת ובה הפסוק מבראשית יג, טו: " כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" .

אבל כאדם שומר מצוות, בן תורה וציוני, שאחד מילדיו מתגורר בשטחים     ה" כבושים" , אפשר לצפות כי בעיתון שבעריכתך יינתן ביטוי גם לצד היהודי.

ראה מה אמר הסופר אהרון אפלפלד בראיון לארי שביט: "שבוע אחר שבוע כותבים אצלכם בעיתון על איזה אסון פלסטיני. בנאמנות עושים זאת, שבוע אחר שבוע מביאים איזה אסון פלסטיני. ואני שואל את עצמי: מדוע לא מביאים מדי פעם איזה אסון יהודי? האם חסרים פה אסונות יהודיים? האם אין כאן כאב יהודי? בכל רחוב יש כאב כזה. בכל בית יש אסון כזה. לא היה יפה לכתוב שבוע אחד על אסון יהודי ושבוע אחד על אסון פלסטיני? זה לא היה נותן לדברים פרספקטיבה נכונה יותר?" .

שהחיינו – " הארץ" הגיע לדף היומי

אולי בזכות העורך החדש של " הארץ" (החובש כיפה) הופיעה השבוע בעמוד הראשון של העיתון ידיעה על סיום המחזור העשירי של הדף היומי. הידיעה אמנם לא הייתה חפה משגיאות האופייניות לדיווח החילוני על אירועים של הציבור הדתי. נאמר בה כי " היהדות החרדית" היא שושבינת השמחה, כאילו יהודים לא חרדים (וגם חילוניים רבים) אינם שותפים למפעל. עוד נאמר כי מדובר ב"קריאת התלמוד" כאילו לומדי הדף עוסקים בקריאה יומית של מאמר ראשי בהארץ. למרות ליקויים אלו אפשר לומר גם זו לטובה ושהחיינו. אם נזכה אולי יופיעו בהארץ גם מועדי כניסת ויציאת השבת.

---

==========================================================

היו ימים, כשבגרוש היה חור, בתל-אביב היה גן חיות וההסתדרות הייתה מוסד גדול ומפואר. גן החיות שכן אז במקום בו ניצב היום בניין העירייה. בית הוועד הפועל של ההסתדרות שכן באותו מקום בו הוא שוכן היום, ברחוב ארלוזורוב.

באחד הימים נמלט אריה מגן החיות התל אביבי והגיע לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב. האריה היה רעב ושבר את רעבונו באחד הפקידים הרבים שנמצאו בבניין.

איש לא הרגיש בחסרונו של אותו פקיד ולמחרת היום טרף האריה פקיד נוסף ושוב איש לא חש בחסרונו. וכך היה האריה טורף את פקידי האיגוד המקצועי מדי יום ביומו ומאומה לא קרה. באחד הימים טרף האריה את מחלק התה. במוסדות ציבור של אותם הימים מחלק התה היה מוסד בפני עצמו. שתיית התה הייתה אז העיסוק החשוב ביותר, ולעתים היחיד, של פקידי הוועד הפועל. המחלק היה עובר מחדר לחדר, דוחף את עגלתו באיטיות, מודע לחשיבותו, מחלק את כוסות התה והסנדביצ'ים (חינם אין כסף כמובן). אין פלא שבחסרונו של מחלק התה חשו כולם ומיד. הדבר הביא לגילוי האריה וזה הוחזר לכלובו בגן החיות. לפקידים נערכה הלוויה פועלית מפוארת. נישאו הספדים ארוכים, על תרומתם של הנטרפים לתקומת ישראל ולמעמד הפועלים.

הפקיד שמת לפתע

נזכרתי בבדיחה הישנה הזו כשקיבלתי באינטרנט ידיעה שהופיעה ב" ניו יורק טיימס" לפני זמן רב. בידיעה נאמר כי בבית הוצאה לאור גדול בניו יורק, המעסיק עשרות עובדים, נפטר אחד העובדים ליד שולחן הכתיבה שלו והדבר נתגלה רק לאחר חמישה ימים. שם האיש, כך נאמר בידיעה, ג'ורג' טורקלבאום, בן 52, העובד בפירמה כשלושים שנה. הוא לקה בהתקף לב ליד המכתבה שלו, שנמצאה במשרד ששכן באולם גדול בו עבדו עוד 23 אנשים. הוא נפטר ביום שני, אך הדבר נתגלה רק בשבת, כאשר האשה המנקה את המשרד ביקשה לברר מדוע האיש עובד בסופשבוע.

למקרא ידיעה זו, המתפרסמת בעיתון המשתבח באמינותו, נתעורר בי הרצון לכתוב על בדידותו של האדם בחברה המודרנית. הרצון לכתוב על הבעיה הכאובה טשטש לרגע את חוש הביקורת לגבי הידיעה. האם מתקבל על הדעת שגופת אדם מוטלת במשרד הומה אדם משך חמישה ימים בלי שאיש חש בה?

הברווז של הבי-בי-סי

והנה בימים אלה פרסם הבי-בי-סי סיפור דומה לזה שפורסם בניו יורק טיימס. בידיעה החדשה נאמר כי פקיד במשרדי המס בפינלנד נפטר על מכתבתו. חבריו, כך לפי הידיעה של שרות השידור הבריטי, לא הבחינו במותו אלא לאחר יומיים.

עד מהרה נתברר כי הידיעה היא ברווז עיתונאי. הבי-בי-סי העתיק אותה מטבלואיד צהוב המופיע בפינלנד. מי שחשף את הבלוף העיתונאי הזה הוא מיודענו ג'ימס טרנטו, העורך הפרו ישראלי של אתר "אופיניון ז'ורנאל" של הוול סטריט ז'ורנאל.

טרנטו הצביע על כך שהסיפור הזה הוא "אגדה אורבנית" , המופיעה מדי פעם בעיתונים לא אמינים.

והפרשה הישראלית

פרשה זו הזכירה לי פרשה אחרת של אגדה אורבנית שנפוצה בארץ לפני שנים. קול ישראל דיווח אז על תאונה שארעה לגבר בחדר השרותים. האיש הצית סיגריה וכאשר זרק גפרור לאסלה התחוללה התפוצצות כתוצאה מהתלקחות אדי חומר ניקוי שבאסלה. למקום הוזעק אמבולנס. כשסיפר על נסיבות פציעתו לאלונקאים שהעבירו אותו, הם פרצו בצחוק. האיש נפל מן האלונקה ושבר גם את רגלו.

הסיפור נשמע אמין ובדסק של ידיעות אחרונות העתקנו אותו מקול ישראל תוך ציון המקור. תוך כמה שעות נתברר כי הסיפור בדוי. עורך הידיעה (שהיה אז אישיות מפורסמת שהגיע לרדיו ממקצוע אחר) סולק מתפקידו כמה ימים לאחר שקיבל את המינוי.

אחד הכתבים הזרים המשרתים בארץ קרא את הידיעה ב" ידיעות" והעבירה לעיתונו בטרם נודע שמדובר בבלוף. הידיעה עברה מעיתון לעיתון סביב הגלובוס ולאחר שנה הגיעה לידיעות אחרונות דרך אחת מסוכנויות הידיעות כסיפור חדש ואמיתי שהתרחש אי שם בין פינלנד לניקרגואה. מישהו מבין העורכים הצעירים בידיעות אחרונות קיבל את הסיפור כלשונו, העתיקו והבדותה שוב פורסמה ב"ידיעות" . כעבור כמה שנים שוב הופיעה הידיעה מאי שם בגירסה מעט שונה ולא אתפלא אם תוסיף ותופיע שוב ושוב.

מבדיה לעלילת ג'נין

לא הייתי מאריך בסיפור שטותי זה אילולא היה סימפטום לבעיה חמורה. ג'יימס טרנטו, הנאבק בגבורה באמצעי התקשורת העולמיים התוקפים את ישראל, ניצל את ההזדמנות כדי להצביע על חוסר האמינות של הבי-בי-סי. הסיפור על הפקיד שמת על מכתבתו אמין בדיוק כמו הסיפור שלהם על הטבח בג;נין כתב טרנטו והציג שוב את הכותרת הנבזית שפירסם אתר הבי-בי- סי בשעתו.

ראה

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

דד ליין – מקור הביטוי משמעותו וגילגוליו

http://www.zeevgalili.com/2013/05/18479

השקר והזדון בסיקור פרישת קדימה

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17107

ויקיליקס ענת קם ו"הארץ"

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14600

פרשת שיקלגרובר  כמבטא מצב התקשורת

http://www.zeevgalili.com/2009/09/6172

כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

http://www.zeevgalili.com/2007/09/466

השבוע שאל מישהו האם השנאה למתנחלים והרצון לפנות התנחלויות איננה סוג של מחלת נפש.

את התשובה לשאלה ניתן למצוא בטקסטים הבאים:

" איך מפנים מתנחלים?

סרן ד. ר. מ" פ בגולני: "אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד בראש, אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק" רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות. אחר כך מביאים שופל ומפנים את המתנחלים. עשינו את זה בג"נין אין סיבה שלא נעשה את זה גם עכשיו" " .

" סמ" ר ג.ס., צנחן: "עקרונית זה לא צריך להיות סיפור ואם לא היינו מקבלים פקודות להתנהג יפה (——- מה זה להתנהג יפה? זה צבא זה?) היינו גומרים עם זה חת שתיים. סך הכל מה? תופסים מתנחלת, כן ——— אותה עם יד מסובבת מאחורי הגב —- (וכאן בא תאור תקיפה- ז.ג. ). אח שלי בנח" ל עשה את זה בחברון ואין סיבה שלא נעשה את זה גם בצנחנים" .

סרן ד" ר ש.צ., רופא בשלישות: " הבעיה היא שלא מקשיבים לדרגים הנמוכים. אני אישית הצעתי למח"ט גזרה שנתפוש את הארבעה הראשונים שמתקוממים, המח"ט יחזיק אותם מאחורי הגב ואני מכניס להם 20cc חומר הרדמה בעורק של הגרון. מהפחד הם נופלים. השאר מתפנים לבד. עשיתי את זה אתמול בחאן יונס, אין סיבה שלא נעשה את זה מחר" .

את הטקסטים הללו מצאתי באתר "הפנקס הפתוח" , המפרסם משהו כמו " ספרות אלטרנטיבית" ואפשר למצוא בו עוד פנינים כאלה.

בין עופות למתנחלים

תאמרו: אין מביאים ראיה מן האינטרנט, שבו מוצאים במה מופרעים מכל הסוגים. אז הנה טקסט שהופיע ב" הארץ" , העיתון החשוב לאנשים חושבים.

בכתבה על צריכת מזונות אורגאניים כותבת אורנה קאזין: " צרכנים רבים המקפידים לרכוש ביצי חופש או פירות וירקות אורגאניים מתקשים לברר מי מן החקלאים שמאחורי המותגים. כך, בין הספקים של המותג "הרדוף" למשל יש גם תושבי התנחלויות שאולי ידועים בגישתם הסובלנית לבעלי חיים, אך לא בהכרח לתושבי הכפרים הערביים הסמוכים" .

לא רק הביצים של המתנחלים הם נבלה וטרפה. גם הטופו שהם מייצרים וגם החסה. כל הכתבה כתובה ברוח שנידוי מתנחלים היא אכסיומה שאין להרהר אחריה.

מתנחלים לא נרצחים

ומה בדבר עמודי החדשות של " הארץ" ?

הקורא משה קרמר מראשון לציון הציג לעורך " הארץ" , חנוך מרמרי, את השאלה הבאה באתר העיתון:

" מדוע כשהמתנחלים מתים בפיגועים אתם כותבים שהם נהרגו, ולא שהם נרצחו. האם רצח מתנחלים פחות גרוע מרצח תושבי הקו הירוק?"

 

העורך, חנוך מרמרי, לא הכחיש את טענת הקורא. הוא התפתל בתשובה ארוכה ואמר, בין היתר: " אין בהארץ הנחיה ברורה ופסקנית בנוגע למקרים שבהם אמורים עורכי החדשות להשתמש בשורש " רצח" או " הרג" … דיונים רבים שנערכו בשאלה זו לא הצליחו להביא ליצירת כלל ברור… העברית מספקת שתי תבניות לשון עיקריות לתיאור הזוועה האלימה שבעימות – הרג ורצח. הרג נמוך מדי רצח לעתים חריף מדי…"

" קץ המפעל הציוני"

חבר הכנסת אברהם בורג, פרסם בגארדיין הבריטי, ב-15 בספטמבר 2003, מאמר הנושא את הכותרת " קץ הציונות" . הוא אומר בו, בין היתר: " קץ המפעל הציוני עומד בפתחנו. יש סיכוי ממשי שדורנו יהיה הדור הציוני האחרון" .

ומי אשם במצב? – המתנחלים וההתנחלויות כמובן. אחרי אלפיים שנים של מאבק הישרדות הפכנו למדינת מתנחלים, אומר בורג. " מאד נוח להיות ציוני בהתנחלויות הגדה המערבית בית אל ועופרה. הנוף התנכי מקסים ואתה יכול לצפות מבעד לפרחי הגרניום ולא לראות את הכיבוש" .

 

בהמשך דבריו מביע בורג הבנה למחבלים המתאבדים. איננו צריכים להיות מופתעים שהם מגיעים אלינו שטופי שנאה, לאחר שעשינו להם כילדים מה שעשינו. הם שופכים את דמם במסעדותינו כי הם משאירים בבתיהם הורים וילדים רעבים ללחם, אומר בורג.

האם כל הגילויים הללו הם ביטויים למחלת נפש?

" אבטואנטישמיות"

לא. זו איננה מחלת נפש של אדם זה או אחר. זהו תסמין של מחלה קיבוצית חמורה. קוראים לה אנטישמיות. או ליתר דיוק " אבטואנטישמיות" .

האם תיתכן אנטישמיות יהודית?

 

בהחלט כן, והיא מלווה אותנו משחר ההיסטוריה היהודית (" מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" – ישעיהו מט יז). את המונח " אבטואנטישמיות" טבע מבקר הספרות הנודע ברוך קורצווייל במאמרו " שנאת עצמו בספרות היהודים" . קורצווייל הקדיש את מאמרו בעיקר להיבט הספרותי ולהשפעת הספרות. תוך שהוא מפתח את התיזה המרכזית של משנתו בדבר מהפכניותה של הספרות העברית החדשה וסטייתה מן המסורת.

ובמאמר אחר בו דן קורצוויל בתנועת " העברים הצעירים" (הכנענים) הוא מצביע על השפעת הספרות על היווצרותה של התנועה. על מידת השנאה העצמית היהודית שנבעה מתנועה זו ניתן ללמוד מדבריו של פרופסור יעקב שביט שכתב ספר חשוב על הכנעניות (" מעברי עד כנעני" , ירושלים 1984). הוא אומר: " היחס כאן אל היהדות הוא כאל תופעה פתולוגית ורטוש (ממניחי היסוד של הכנענים) מדבר בלשון המונחים האנטישמיים הוולגאריים על "זקני ציון"" .

פרופסור יהושע פורת, בביוגרפיה שכתב על המשורר יונתן רטוש מספר על חוג יהודי בפריס שנתפס לכנעניות: " את המהגרים היהודים המסורתיים ממזרח אירופה, דוברי היידיש ולובשי המלבושים היהודיים המסורתיים שנאו בכל לבם, שכן "היו מגעילים ועוררו סלידה"… את כל היסודות הללו של " אבטואנטישמיות" ניתן למצוא במדינת ישראל. במיוחד בגילויים האנטישמיים כלפי החרדים, המגיעים להסתה גלויה באמצעי התקשורת. אלא שכאן יש להוסיף את המקום המרכזי שמלא השמאל בפיתוח האנטישמיות כלפי כל דבר יהודי וציוני.

" אנחנו היהודים אשמים"

חברי, פרופסור בן-עמי פיינגולד, השמיע באוזני לפני שנים תיאוריה, המתייחסת להתעוררות האנטי ציונית, האנטי יהודית והאנטי דתית בשמאל הישראלי, מאז מהפך 1977.

וזו התיאוריה בעיקרה: פניית היהודים אל הסוציאליזם בסוף המאה הקודמת הכילה יסודות של שנאה עצמית עד כדי האשמת היהודים באנטישמיות ובפוגרומים. הכרוז הסוציאליסטי הראשון בשפה העברית נוסח בשנת 1876 ונאמר בו ש" אנחנו היהודים אשמים" בפוגרומים ובאנטישמיות.

מאז זרמו מים רבים בנהרות רוסיה ודם יהודי רב שימן את גלגלי המהפכה. המהפכה הקומוניסטית בלעה את ההמונים היהודיים כמו חור שחור. ההתאבדות הלאומית נשאה פנים רבות. הייתה אידיאוולוגיה ששללה את הציונות וחייבה את הקיום היהודי בגולה נוסח ה"בונד" . היו שליחי הקומינטרן שהקימו את פ.ק.פ., המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית, ושיתפו פעולה עם המופתי. המשותף לכולם: התנגדות טוטאלית לציונות ושינאה עמוקה ליהדות ההיסטורית.

הסתירה של בורוכוב

לענייננו חשובה תנועת העבודה הציונית שאת הבסיס האידיאולוגי שלה ניסח דב בר בורוכוב. עיקר הרעיון: גאולת הלאום היהודי והאדם היהודי באמצעות המעשה הציוני הסוציאליסטי. אבל בתוך המשנה הזו של בורוכוב היה טמון השבר הגדול של תנועת העבודה. הסופר משה שמיר אומר בספרו " חוט השני" , כי רק בשנים האחרונות תפס כי בבורוכוביזם טמונה גם תפיסה הפוכה והיא: שהמטרה העליונה היא הסוציאליזם והדרך להגשמתו בעם היהודי היא הציונות.

ההכרעה של בן גוריון

למרבית המזל השתלטה התפיסה הראשונה על תנועת העבודה הציונית. אישים כמו א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן גוריון הכריעו שהלאום קודם למעמד. דוד בן גוריון ניסח זאת בחדות: " ציונות סוציאליסטית פירושה ציונות שלמה, מלאה, ממצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל, ללא שיור ותנאי ויתור ופשרה…"

מכוח תפיסה זו קבעה תנועת העבודה את גבולות הארץ על ידי התנחלות בשטחים כבושים – הגליל, העמק, הנגב והבקעה. מכוח תפיסה זו הכריז בן גוריון על הקמת המדינה בה' באייר תש" ח. מכוח תפיסה זו גרש בן גוריון מאות אלפי ערבים ויישב במקומם המוני עולים מארצות האסלם.

זרמים מתחת לשטח

עמדתו של בן גוריון לא הייתה עמדתה של כל תנועת העבודה לפלגיה. מתחת לפני השטח רחשו כל העת הזרמים הדסטרוקטיביים של השמאל האנטי ציוני והאנטי יהודי. מפ"ם היא שייצגה תפיסה זו של אמונה      ב"עולם המחר" (ברית המועצות) סגידה ל"שמש העמים" (סטאלין) תמיכה בלתי מסויגת בעולם הקומוניסטי. בן גוריון דיכא בכוח את השמאל המפ"מי. אך את הזרע שזרעו לא ניתן היה לעקור. מתוך מפ"ם צמחו גידולי פרא – החל בגופים כמו " מצפן" , שערערו על עצם צדקתה של הציונות ועד אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, אשר יחד עם צעירים יהודים אחרים הציע את שרותיו למודיעין הסורי.

כל עוד שלטה מפלגת העבודה במדינה לא העזו אותם זרמים תת קרקעיים להרים ראש. עליית הליכוד לשלטון ב- 1977 נתנה עילה לדה ציוניזציה ודה יהודיזציה של ישראל על ידי התקפות חסרות רסן על בגין ושלטונו. הגופים השמאלניים, שהיו בעבר קיקיוניים ושוליים, חדרו אט אט למרכז המפה של תנועת העבודה. תחילה דרך מרץ ולבסוף נתקבלה התורה הזו גם על ראשי תנועת העבודה ברובם.

 

 

השודד אילן קופרמן-סגל שוחרר מהכלא אחרי שריצה 11 שנים. עכשיו הוא נמצא במעקב המשטרה, חברות הביטוח ואולי פושעים כדי לברר איפה הכסף [יוני 2014]

מכונית ברינקס אמריקנית – ויקישיתוף ארהב

 

באחד הימים נכנס למשרדי ב"ידיעות" (באותה תקופה כיהנתי כראש כתבים של העיתון) בחור צעיר שעשה רושם טוב למדיי. הוא סיפר כי השתחרר לא מכבר מצה"ל וכי במהלך שרותו עבד ככתב בעיתון צבאי. הוא הציע עצמו לתפקיד כתב באילת, אליה עמד לעבור. באותה תקופה נזקקנו בדחיפות לכתב בעיר הדרומית והצעתו של הבחור באה בדיוק בזמן.

לא נותר הרבה זמן עד ליציאתו אך לא ויתרתי על כמה בדיקות שיגרה שנהגתי לעשות לכל מועמד. שאלון מפורט על עיסוקיו בעבר ובדיקה גרפולוגית. את שניהם עבר באורח גבולי ונותר עוד לבדוק אם יש לו רישום פלילי. הוא נתבקש למסור את מספר תעודת הזהות שלו ומיד יצא לאילת. הוא כבר החל לעבוד וגילה חריצות רבה בעבודה אך לאחר כמה ימים קיבלתי תשובה מן הבדיקה: מספר תעודת הזהות שלו אינו תואם את שמו. התקשרתי לבחור ושאלתי לפשר הדבר. הוא השיב לי כי איבד את התעודה ומסר את המספר על פי הזיכרון ולכן טעה. ביקשתי שישלח לי צילום של דרכון, תעודה צבאית או כל תעודה אחרת הכוללת את מספר הזהות האמיתי שלו. אך הוא טען כי כל תעודותיו נשארו בתל-אביב.

אין בעיה גדולה למצוא מספר זהות של אדם ובבדיקה חוזרת נמסר לי כי לאיש יש רישום פלילי (בלי לציין את סיבת הרישום). התקשרתי לבחור והודעתי לו כי הוא מפוטר בו במקום. הוא התחנן על נפשו וטען כי הרישום נעשה בגלל שיק שחזר. השבתי לו כי לא מפריע לי הרישום הפלילי שלו (שכאמור לא ידעתי את תוכנו) אלא כוונתו להונות. היום אתה מוסר מספר תעודה מזוייף ומחר תעביר ידיעה מפוברקת.

מצאנו בחור אחר שעבר את כל הקריטריונים לתפקיד באילת, אך הבחור בעל הרישום הפלילי לא נשאר מחוסר עבודה. תוך כמה ימים שמעתי את קולו ברדיו – הוא קיבל תפקיד של כתב גלי צה"ל. לא טרחתי כמובן לרדוף אחריו ולספר למפקד התחנה על ניסיוני עם הבחור.

 

זמן קצר לאחר מכן נתברר כי הבחור משיג סקופים שאף כתב אילתי לא השיג. הוא גילה כתובות שיטנה של אש"ף שצוירו על קירות בעיר ובמקרה אחד אף גילה ניסיון הצתה שבוצע על ידי ארגון מחבלים. לא חלף זמן רב ונתברר כי לבחור נרשמו עוד רישומים פליליים. הוא נחשד כי יצר בעצמו את הסקופים שהשיג – צייר את כתובות השיטנה וביצע את ניסיון ההצתה.

כעבור זמן פגשתי את מפקד גלי צה"ל דאז, נחמן שי. שאלתי אותו מדוע הסכמת לקבל בחור עם רישום פלילי והוא השיב לי: לא עלה בדעתי בכלל לבדוק.

נזכרתי בפרשת הבחור הזה בעקבות השוד של מכונית הברינקס. בתחילה נדמה היה שמדובר במוח מזהיר ובכנופיה נוסח שוד הרכבות הגדול בבריטניה לפני יותר מחצי יובל. עכשיו נתברר שמדובר בסך הכל בפושע קטן, שניצל רשלנות גדולה של חברה המעבירה מיליונים ומנהלת את עניניה כמו בקלושמרל.

השודד הכל יכול היה עבריין קטן, אילן קופרמן סגל שמו, בעל עבר פלילי שניתן היה לגלות בקלות. אך הוא בא עם תעודת זהות מזוייפת ואיש לא חשב שמשהו לא בסדר עם הבחור. הוא גם עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת. מה שמלמד על ערכו של הפוליגרף. כמה ימים לאחר שנכנס לעבודה ברח עם מכונית הכסף, הוציא את הכסף מתוכה 4.7 מיליון ₪ נטש את המכונית ונעלם. לאחר מצוד שנערך אחריו הוא הסגיר עצמו למשטרה והועמד לדין. נגזרו עליו 11 שנות מאסר וקנס של 3 מיליון. הוא החזיר 706 אלף ₪ וזכה להקלה של שנתיים במאסר, אך יתר הכסף לא נמצא עד היום.

המסקנה: השוד הזה התאפשר אך ורק בגלל רשלנות המערכת שאישרה את קבלתו לעבודה.

זו הזדמנות להעלות מחדש פרשה נושנה נושנה עליה כתבתי ב-1997 והריהי לפניכם ככתבה וכלשונה.

יש לי רישום פלילי

עכשיו כבר מותר לגלות – יש לי רישום פלילי.  הסתרתי את הדבר עשרות שנים ואיני יכול עוד.

הדבר היה לפני שנים רבות, הייתי אז כבן 16.  רכשתי רובה "טו טו" כדי להתאמן בקליעה למטרה. שילמתי תמורתו כ-15 לירות בחנות "להב" שליד התחנה המרכזית (הישנה כמובן).  קבלתי רשיון  וזמן רב השתעשתי יחד עם חברי באימוני קליעה.

בטרם חלפה שנה נזקקתי לכסף (משכורתי אז כנער שליח היתה 18 לירות לחודש) ומכרתי את הרובה לחבר, משה גול שמו. הוא הבטיח להסדיר את ענין העברת הרשיון לרובה על שמו ושכחתי מן הענין.

באחד הימים קבלתי הודעה כי עלי להתייצב במשטרת יפו. כשהגעתי לשם נאמר לי כי אני "חשוד בהחזקת כלי יריה ללא רשיון" וכי זו עבירה פלילית. שוטר לא עדין במיוחד הכניס אותי לחדר בו נלקחו ממני טביעות אצבעות. הוא הצמיד בכוח כל אחת מאצבעות שתי ידי למשטח שחור דביק,  שהזכיר לי את המשטחים ששימשו לצורך מריחת הגליל ששימש להכנת הגהות בעידן דפוס העופרת. הוא לחץ בחוזקה על פרקי אצבעותי והטביע אותן על כרטיס  שנשא את שמי (ונדמה לי גם את תמונתי). מרגע זה, ועד היום אני מניח, יש לי רישום פלילי.

המשפט היה קצר ומהיר. השופט היה במקרה אבא של חבר שלי מתנועת נוער. בתמימות הנעורים שלי חשבתי שהוא יתחשב בכך ויקל על עונשי. (הואיל והשניים אינם בחיים עוד איני מזכיר את שמותיהם).  אך במשפט זה למדתי פרק אלף במשפטים. כשטענתי כי לא ידעתי את הסעיף בחוק בו אני נאשם אמר לי  השופט: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".  הרובה הוחרם (וזה היה הפסד של חברי) ועלי הוטל קנס  שלא היה קל לשלמו.

אז הטריד אותי הקנס, אך במרוצת הימים למדתי לדעת כי אני נושא אות קין על מצחי: רישום פלילי.
מעכשיו לא אוכל לבצע פשע מושלם כי טביעות אצבעותי בידי המשטרה. הזכרון שיש לי מן הרישום הזה הוא שבכל מקום בו באתי לראיון לקבל עבודה, ראיתי איזה ריצוד בעיני המראיין, כששאל: האם יש לך רישום פלילי. במרוצת השנים למדתי שיש מקומות שהכניסה אליהם חסומה בפני בעל רישום פלילי. בעל רישום (אולי נקרא לו "רשומון") איני יכול להיות מאבטח בשגרירות בחו"ל, לשרת ביחידה או במיתקן סודי.

לימים, כשאני עצמי ראיינתי מועמדים לעבודה, למדתי לדעת כמה קל להשיג את האינפורמציה  הרשומונית. אפשר לדעת על כל אדם אם יש לו רישום פלילי, אך קשה מאד לקבל אינפורמציה על סיבת הרישום.  כך שאפשר לדעת שיש עליך כתם, אבל לא תמיד ברור אם גנבת מיליון דולר, היכית את אשתך או שלא עצרת באדום.

אני מספר את כל הסיפור האישי הבלתי חשוב הזה כדי להביא לידיעת קוראי לקח חשוב. כל חיי בוזבזו לריק. יכולתי לפחות לנסות להיות ראש השב"כ, או ראש אמ"ן, או לפחות מאבטח אישי של ראש הממשלה.

כי הנה בימים אלה  נתגלה כי המאבטח של ראש הממשלה לשעבר, שמעון פרס, הוא בעל ארבע הרשעות פליליות. הדבר נתגלה כאשר הורשע על הכאת אשתו ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל ולמאסר שנה על תנאי. בגזר הדין הביע השופט תמיהה על כך שאדם בעל ארבע הרשעות קודמות, שכולן עבירות אלימות נגד גוף ורכוש שימש מאבטח של ראש הממשלה וגם של שגריר צרפת. הרשעתו האחרונה היתה על תקיפת אשתו לשעבר – הוא שבר את שיניה במכת אגרוף. במהלך המשפט לא הביע חרטה  על מעשיו. את מלוא האחריות למעשה הטיל על אשתו המוכה. לפי  גירסתו היא כנראה קירבה את שיניה אל אגרופו החף מכל פשע.

סיפור השוד באתר מקו

http://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-43b363486f1e541004.htm

 

ראה

איך משיגים תעודת יושר

נכתב ב-1997

למרות מרחק הזמנים אולי לא מאוחר לשאול את השאלה אם אותה רשלנות שנתגלתה בשמירה על מכונית הברינקס ובאבטחת שמעון פרס היתה גם ברצח רבין ? (נכתב באוקטובר 2009)

איזה מורשת הותיר יצחק רבין

בארצות הברית יצאה לאור ביוגרפיה חדשה של הנשיא ג'ורג' בוש ובה גילויים על מה שכתבים כינו "בורותו של הנשיא".

הכתבים הישראליים, שאינם אוהבים את המימשל האמריקני, מיהרו לפרסם פרטים על הבורות הזו. האיש לא ידע, שומו שמיים, מי זה ליאונרדו דה קפריו. זו לא טעות. לא מדובר בליאונרדו דה וינצ'י אלא בשחקן הצעיר שכיכב בסרט "טיטאניק".

 ועוד לא ידע הנשיא מאומה על סידרת הטלוויזיה "סקס והעיר הגדולה". איך אדם יכול להיות נשיא בלי להכיר את הסידרה הפופולרית הזו? ואפילו את פרוש המילה "יענטע" – מילה יידית שחדרה לאנגלית כמו מילים יידיות רבות – לא ידע הנשיא. והכתבים מיהרו להסביר לקוראיהם ש"יענטע" זו סבתא ביידיש.

מילא נשיא שאיננו יודע מי זה דה קפריו, אבל כתבים ישראלים שאינם יודעים מה זו יענטע?

שום יהודי המכבד עצמו לא יכנה את סבתו יענטע. כי משמעות המלה היא אשה המונית ופשוטה. אוצר הלשון היידית של נחום סטוצ'קוב מונה כחמש מאות מילים נרדפות לגברים ונשים המוניים ופשוטים. חלק מהם חדרו לאנגלית (כמו יענטע) וגם לעברית (למשל פושטאק). יענטע היא גם אשה רכלנית וגם אשה שאינה מסוגלת לשמור סוד.

חבל שהנשיא בוש לא התייעץ עם שר החוץ שלו, קולין פאוול, שגדל בשכונה יהודית ומבין יידיש. פאוול אולי היה מזהיר אותו שרבים מן הפוליטיקאים הישראלים, גם אם הם ילידי עיראק, הם יענטעס בכל הנוגע לשמירת סודות.

ראה

יידיש בין צחוק לבכי

זהו מאמר ישן משנת אלפיים. תחליפו את השם ערפאת באבו מאזן ותגלו ששום דבר לאשתנה. [15.6.2014]

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים.

באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים.

אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה מובהק לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון.

על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימים אלה – כותבת הפרשנית המהוללת של הארץ, שרה ליבוביץ-דר,כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… חרוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאזל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

אחת התופעות האופייניות לתקשורת הישראלית (השמאלנית תמיד) הוא ניצול המדיה לטיפטוף מתמיד של עמדות השמאל. לא רק עמודי הדעות, שם הבעת דעה היא לגיטימית, אלא עמודי החדשות, תכניות בידור, ביקורות ספרים ותכניות ומה לא.

כמה דוגמאות ימחישו. בערוץ 8 בטלוויזיה מוקרנת מזה זמן סידרה מצויינת בנושא המים. מדובר בסידרה נורווגית, שהפיקה רשות השידור הממלכתית של נורווגיה בשיתוף אוניברסיטת ברגן, המספרת את סיפור המים בתולדות האנושות.

בביקורת על התכנית שפורסמה ב"מעריב" כותב קובי ניב, שמאלן מדופלם, את הדברים הבאים: "כך, למשל, מנצלת מדינה מזרח תיכונית בשם ישראל את מימי הירדן הזורם בשיטחה באופן בלתי נסבל, כששכנתה ירדן ונתיניה הפלסטינים, אינם זוכים אף למעט מן המים הללו, וכל זאת – על פי הסידרה – כשמדובר בנחל קטנטן בקנה מידה עולמי, שכל כמות המים הזורמת בו בשנה שלמה משתווה לכמות המים הזורמת בנילוס במשך 19 שעות של יום אחד בחודש ספטמבר."

הבנת את זה ברוך? ישראל אשמה גם במחסור המים בירדן, על שאינה נותנת משפע המים שיש לה לשכנינו המסכנים. לא הסעודים שאינם מפרישים חלק מרווחי הנפט שלהם לפתרון בעיית המים. לא עיראק, השכנה של ירדן ממזרח, השופעת מים. לא הסורים שבגלל יחסיהם עם הטורקים אין אפשרות לנצל את המים הטורקיים לרווחת האזור. ישראל תמיד אשמה בכל.

ודוגמא אחרת. ביומן הבוקר של גלי צה"ל בן כספית מספר על הופעה משותפת של אורי זוהר ואריה דרעי ברשת תחנות רדיו פירטיות. בתכנית האחרונה הצהיר דרעי כי הוא מעדיף את החברים שיפגוש בהם במעשיהו על פני החברים של עזר ויצמן בקיסריה.

 מה ימצא ויצמן בקיסריה – אומר דרעי – אנשים שכל מה שחשוב להם בחיים זה למי יש בריכה יותר גדולה. אני אמצא במעשיהו אנשים המחפשים את הרוחניות, אמר דרעי

עד כאן אייטם אינפורמטיבי. לא מי יודע מה חשוב אבל מעניין.

אך בן כספית לא יכול להתאפק ולהוסיף את דעתו לעובדות שהביא ואמר: אריה דרעי, שבנה לעצמו ג'קוזי בבית, מדבר על הברכות בקיסריה.

 ראה

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

אם יש את נפשך לדעת את המעין ממנו לא שאבו עתונאינו החמודים והעוקצניים, אף לא טיפה אחת, לך אל כתבותיהם. תקרא מה הם יודעים ומה הם אומרים כשמדובר בנושא יהודי כלשהו.כמעט כולם "מנוגבים מדבר תורה" (כמאמרו של עגנון), פשוט נבערים מדעת.

 

 

יגאל סרנה ויקיפדיה dolly hase

קחו למשל את יגאל סרנה, כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות". חצי עיתונאי חצי סופר, קצת מזה וקצת מזה. כמובן שמאלני. סרנה שם נפשו בכפו, יצא לכתוב כתבה על שכם, כשהוא זוכה להגנתם של "הפנתרים", תנועה שלפי עדותו "הטילה את חתיתה על סיורי צה"ל בשעתו".

הכתבה כולה עושה שרות מצויין לעמדה הערבית. קבר יוסף בידי ישראל הוא "פרונקל" והערבים עכשיו משפצים אותו ומחזירים לו את תפארת עברו. וראש העיריה שלח ארבעה מהנדסים לאיטליה ללמוד על שיפוץ אתרים עתיקים וזה מוכיח שהם רודפי שלום.

עד כאן הכל בסדר. לא יותר גרוע ממאמר ראשי שכתב בשבחו של ברגותי. וכי מה אפשר לצפות מכתב ישראלי? שיציג את העמדה הישראלית? בפעם האחרונה שסרנה הציג עמדה ישראלית היה ככל הזכור לי כאשר איש חמס פוצץ עצמו בדיזנגוף, במסלול בו מוביל סרנה את בתו אל הגן.

אין זו הפעם היחידה שבה נחשפו ידיעותיו של סרנה ביהדות. לפני כשנתיים פרסם סרנה כתבה על עולם הפשע בפרדס כץ. בכתבה הוא מצטט אחד ממרואייניו שסיפר לו את הסיפור התלמודי על ריש לקיש שהיה בראשיתו שודד (או גלדיאטור). היה מסוגל לעבור נהר בקפיצה. ר' יוחנן שיכנע אותו לחזור בתשובה והבטיח להשיא לו את אחותו היפה. ריש לקיש קיבל את ההצעה ולאחר שקיבל עול תורה נתברר כי תש כוחו והוא אינו מסוגל עוד לדלג בקפיצה מעל לנהר.
בגירסה של סרנה, כפי ששמע אותה מחכמי פרדס כץ, נהפכו היוצרות. ריש לקיש הוא האיש הטוב (במקום ר' יוחנן) והאיש הרע הוא ר' שמעון בר יוחאי (שחי בכלל בתקופה אחרת).
הפניתי את תשומת לבו של העורך דאז, אלון שליו, וסרנה התקשר אלי והסביר לי שהסיפור הזה מלמד כי האנשים אותם ראיין רק מתחזים ללמדנים גדולים בעוד שהם בורים ועמי ארצות.

מי אתה שמיר, מי אתה חלמיש לפני עיתונאי עברי המנוגב מדבר תורה.

 ראה

קבר יוסף בשכם

איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית

http://www.zeevgalili.com/?p=10611

איך הפכה התקשורת מושחתת ושמאלנית

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

 

נספח: ארגוני שמאל בישראל

 

אק"י – אופוזיציה קומוניסטית ישראלית (פרשה ממק"י ב-1973, התמזגה לחד"ש ב-1977)

דע"ם – ארגון הפעולה הדמוקרטי (הוקמה ב-1995 על ידי פורשים מדרך הניצוץ)

הפנתרים השחורים (נוסדה ב-1971, רצה כחלק מהעולם הזה – כוח חדש, של"י וחד"ש)

הרשימה המתקדמת לשלום (נוסדה ב-1984, התפלגה ב-1992 אל בל"ד ודעכה)

חד"ש – החזית הדמוקטית לשלום ולשוויון (נוסדה ב-1977 על ידי רק"ח יחד עם פורשים מאק"י, שס"י, הפנתרים השחורים ואחרים, מאוחר יותר הצטרפו מק"י ותראבוט)

מחנה של"י (שלום לישראל) הוקמה על ידי הסוציאליסטים העצמאיים, מוקד, העולם הזה – כוח חדש, והפנתרים השחורים)

מק"י – המפלגה הקומוניסטית הישראלית (נוסדה ב-1919 כמפס"ע ולאחר מכן פק"פ, ושינתה את שמה למק"י עם הקמת המדינה ב-1948, דעכה לאחר המיזוג אל מוקד ופירוקה ב-1977); כמו כן, מ-1989 שמה של רק"ח (חלק מחד"ש)

רק"ח – רשימה קומוניסטית חדשה (התפלגה ממק"י ב-1965, חלק מחד"ש החלק מ-1977, שינתה את שמה למק"י ב-1989)

שמאל ישראלי חדש (נוסדה 1973, התפרקה ב-1973 לתכלת-אדום ולאק"י)

תנועת שח"ר (תנועה בראשות יוסי ביילין)

אומץ לסרב (תנועת סרבנות, קמה בעקבות אינתיפאדת אל אקצה)

אנרכיסטים נגד הגדר (קבוצת שמאל רדיקלית שפועלת כנגד גדר ההפרדה)

ארבע אמהות (תנועה שפעלה ליציאת צה"ל מדרום לבנון, התפרקה אחרי היציאה מלבנון)

גוש שלום (תנועת שמאל רדיקלית)

דרך הניצוץ (התפלגה ממצפן)

הועד נגד הריסת בתים ICAHD (תנועת שמאל יהודית-ערבית המתנגדת להריסת בתים של פלסטינים)

 

יש גבול (תנועת סרבנות, קמה בעקבות מלחמת לבנון)

כביסה שחורה (תנועת שמאל רדיקלית עם אוריינטציה לסבית)

מחסום Watch (ארגון העוקב אחרי מחסומי צה"ל בשטחים)

מכתב השמיניסטים (תנועת סירוב, של נוער המתנגד לכיבוש)

מצפן (תנועת שמאל רדיקלי אנטי-ציונית, הוקמה בשנות השישים, התפרקה)

נשים בשחור (תנועת שמאל פמיניסטית למען שלום)

עיר עמים (עמותה העוסקת בעתיד ירושלים)

פרופיל חדש (תנועה פמיניסטית לאזרוח החברה ונגד מיליטריזם)

שוברים שתיקה (חיילים משוחררים מספרים על חברון)

שלום עכשיו

תעאיוש (תנועה יהודית-ערבית)

לוחמים לשלום (תנועה ישראלית פלסטינית הפועלת לסיום הכיבוש בדרכים לא אלימות)

הפורום הקומוניסטי הישראלי

הפנתרים השחורים

הקשת הדמוקרטית המזרחית (שמאל חברתי)

השמאל הלאומי

יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית

כוח לעובדים (איגוד עובדים דמוקרטי)

מאבק סוציאליסטי (תנועת שמאל סוציאליסטית הדוגלת במדינת כל-אזרחיה)

מרכז אדוה

קואליציית הסטודנטים (ארגון על של תנועות שמאל באוניברסיטת תל אביב)

 

 

איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות פוסטמודרנית

http://www.zeevgalili.com/?p=10509

 ידיעות אחרונות הסיפור האמיתי