זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳יריעות אחרונות׳, דב יורקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק דבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרד שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

שיחה חופשית

ציפיתי שרבין יכתיב לי את הדברים שהוא מבקש לכתוב ואני אסייע בניסוח – נוהל שהיה מקובל על פוליטיקאים רבים, שביקשו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. אך רבין העדיף לקיים שיחה חופשית בה הצגתי לו שאלות בעניינים שעמדו על הפרק והוא השיב בקצרה.
כשסיימנו את השיחה אמר לי רבין: ״תנסח את הדברים כפי שאתה מבין. אם יודקובסקי שלח אותך אני סומך על שיקול דעתו״. הצעתי שיעבור בכל זאת על הכתוב לפני הפרסום. הוא הבטיח לעשות כן, אך ככל הזכור לי לא הצליחו לאתר אותו מן המערכת. המאמר שכתבתי פורסם תחת שמו ללא שינוי.

בשבועות הבאים קיימתי עם רבין כמה פגישות לאותה מטרה. הוא נהג באותה דרך – שיחה חופשית שבה נתן לי ייפוי כוח לכתוב את הדברים בשמו. מעולם לא ביקר את עבודתי ומדי פעם הביע שבחים.

פיקדון זמני

העבודה עם רבין נמסרה לי כפיקדון זמני. האיש לו נועד התפקיד היה איתן הבר, אז הכתב הצבאי של העיתון, שהיה מיודד עם רבין עוד מתקופת היות רבין אלוף פיקוד צפון. הבר נעדר אז מהארץ, וכשחזר נמסר לו הפיקדון. הבר המשיך במלאכה בכישרון רב, ויזם שורה של ראיונות של רבין עם גדולי עולם: ניכסון, קיסינג׳ר, מיטראן, סאדאת, קרטר ועוד.

כשחזר רבין להגה השלטון, הצטרף הבר לצוות המצומצם שלו ועשה מלאכה נאמנה. כתיבת נאומי רבין היתה חלק ממנה.

הויכוח על המורשת

אני מספר כל זאת על רקע הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב המרכז למורשת רבין. אין ספק שרבין יירשם בתולדות עם ישראל כמצביא מלחמת ששת הימים וכלוחם ירושלים במלחמת השחרור. על הישגיו ועל שגיאותיו כראש ממשלה בשתי הכהונות תשפוט ההיסטוריה.
מה שברור הוא שיצחק רבין לא היה איש הגות. לא הייתה לו משנה סדורה. הסופר עמוס עוז כתב פעם כי התרשם מכך שרבין תיקן בכתב ידו דיווח סודי על כניסת הכוחות המצריים לסיני ערב מלחמת ששת הימים. מישהו כתב כוחות ״אדירים״ ורבין תיקן ל״כוחות גדולים מאוד״. עמוס עוז התפעל מאוד מן התיקון הזה שהיה בו לדעת עוז הכרעה נכונה ודקה וקולעת. ועל כך אומר עוז: ״ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי״.

 

 הצבר האולטימטיבי

יצחק רבין ז"ל היה הצבר האולטימטיבי, על כל המעלות והמגרעות של תואר זה. אדם ישר דרך, שפיו ולבו שווים. איש ה"דוגרי", האומר בפנים את אשר הוא חושב. איש הביצוע המעולה הנכנס לפרטי פרטים, דבק במשימה ומשיג אותה בכל מחיר. איש צבא בכל רמ"ח אבריו, מנעוריו בפלמ"ח, במלחמת השחרור ועמידתו בראש צה"ל במלחמת ששת הימים.

אך יצחק רבין, כמו כמעט כל דור הצברים, היה חף מכל אינטלקטואליות. חף מכל חזון. חף מכל חשיבה מקורית. יצחק רבין שייך לדור שביצע באורח מושלם את הנדרש לביצוע על פי חזונם של דור המייסדים. גם בדור הצברים היו כמה אישים, כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהתרוממו מעל כוונת הרובה וגילו הבנה מעמיקה במהותה של הציונות ושל העם היהודי. אך איש מהם לא הגיע לקרסולי דור הנפילים. עובדה מעציבה היא שדור הצברים לא הצמיח אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה כדוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון  ומנחם בגין. אחרון המנהיגים מדור זה היה יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים.

מורשת הנפילים

דור הנפילים הותיר לנו מורשת אדירה. דוד בן גוריון הותיר אלפי נאומים, מאמרים וספרים – ומעל לכל את דרכו המדינית – שהם אכן מורשת שניתן וצריך ללמוד. זאב ז'בוטינסקי הותיר מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני. התנועה הציונית, מהרצל ואילך, היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעש: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים. דור הצברים לא הצמיח אף משהו הדומה לצילם של אותם ענקי רוח.

מה פרוש המלה מורשת

אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

 פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, לדעתי אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו "מורשת" . עד כאן דברי איתן הבר.

 ואכן., הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין.  גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה "צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף "מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

ובכל זאת מהי מורשת רבין?

מורשת רבין

רבין לא הותיר אחריו שום דבר בכתובים. את מאמריו, נאומיו וספרו כתבו אחרים. אינני מקנא במורה הנדרש להכין אפילו מערך של שעור אחד בלבד שבו יתמצת את משנתו של רבין. כי הרי מורשת רבין אינה מתמצית במילים אלא במעשים. מעשיו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים מקנים לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל השב לארצו. אך אין בהם איזו בשורה רוחנית.

למזלו הרע של רבין – ואולי למזל הרע של כולנו – הוא הוצב בתפקיד שהיה גדול ממידותיו. בתקופת דמדומי האלים של דור הנפילים, באיזו עיסקה פוליטית של גולדה וספיר הוא נתמנה לראש ממשלה. הוא נכשל כשלון חרוץ בקדנציה הראשונה שלו. לא בגלל חשבון הדולרים של לאה, אלא בגלל גבולות יכולתו. הוא חזר לקדנציה השניה על כנפי קופירייטרים ופרסומאים שעשו מלאכתם נאמנה. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על הפקדון שהופקד בידו, אך לא היתה בו היכולת המנהיגותית להפיח תקווה וחזון ואמונה בעם. הוא עצמו איבד את אמונו בכושר העמידה של העם במלחמת המפרץ, כשחזה בתל-אביב המתרוקנת ובפקקי התנועה של הבורחים מן העיר מדי ערב, בהתקרב ההתרעה של "נחש צפע".

פסגת השגיו של רבין היתה הסכם אוסלו, שגם אותו לא הגה ולא יזם אלא נגרר אליו על ידי חתרנים בלתי נלאים ופרופסורים תמהוניים. יש רבים המאמינים כי רבין, בשכלו הבריא וביושר האישי שלו, היה יכול להיות אמיץ דיו כדי לעשות תפנית מחודשת. לבטל את הסכם אוסלו ולמנוע את השואה שההסכם עשוי להמיט עלינו. כדורו של הרוצח המתועב קטע גם את האפשרות הזו. כל מה שנותר הוא קהל הצבועים של "ממשיכי הדרך" ונוטרי ה"מורשת".

מורשת הרצח

לעג ההיסטוריה הוא שרבין הותיר אחריו מורשת גדולה בגלל האיש שרצח אותו. זוהי מורשת החורבן העלול לבוא עלינו משינאת חינם. טעמנו אחד משישים מן החורבן הזה בימים הראשונים שלאחר הרצח, כאשר שטף את הארץ גל של שינאה, עלילת דם ורצח אופי לציבור שלם.
עלילת הדם הזו גרמה לשתי תוצאות קשות. האחת היא שבגלל הרצח הפך להיות כל מעשה של רבין למעשה קדוש וכל ביקורת על הסכם אוסלו הפכה את המבקר לשותף לרצח. העדר ביקורת ציבורית על ההסכם הקל על התהליך שבו הפכה ישראל ללבנון. השעורים במורשת רבין, בבתי הספר בשכונת גילה, נערכים תחת מטר הכדורים של הרובים והתחמושת שהגיעו ליורים במסגרת הסכם אוסלו.

 

יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 

היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================

פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.

 

 

האגדה מספרת כי המהנדס הטורקי שתיכנן את מסילת הברזל לירושלים בחר את הנתיב בדרך מקורית. הוא הביא חמור ונתן לו לבחור את המסלול הנוח לו ביותר כדי להגיע מיפו לירושלים. הוא סימן את נתיבו של החמור ועל נתיב זה הונחה המסילה.

 בחודש אלול תרנ"ב (1892) הגיעה הרכבת הראשונה לירושלים. האירוע החשוב הזה מצא ביטוי נרחב בעיתוני ירושלים של התקופה.

 עד ראיה מספר בעיתון "האור":

"הקיטור בא, הקיטור בא. ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו למגדול ועד קטן יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעודה תמידית פן תאחר רגע אחד… וירושלים עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאים הגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור".

"במהירות של עגלה וללא בית כבוד" 

אך האכזבה לא אחרה לבוא. כך אנו מוצאים ב"הצבי" מחודש חשוון 1907 את הטרוניות הבאות על טיבה של הרכבת:

"ידוע ידענו כי לו חכמו המהנדסים מעט יתר, וכי לולא קימצו במקום שלא היה צריך לקמץ, אזי לא היתה המסילה ארוכה כל כך ( 96 קילומתר). איננו מדברים גם במספר השעות שיושבים הנוסעים ברכבת מיפו עד ירושלים (ארבע שעות וחצי ולפעמים גם חמש). באירופה רצות הרכבות שבעים, שמונים, מאה ולפעמים מאה ועשרים קילומתר לשעה. הרכבת היפו-ירושלמית "עושה" רק חמישה ועשרים קילומתר לשעה. לאמור מעט יותר מעגלה פשוטה. אך כל אלה נוכל לסבול אנחנו הנוסעים. אולם מה שנורא באמת היה למשל המים לשתיה? איה במחילת כבודכם בית הכבוד החשוב כל כך בנסיעות ארוכות".

למקרא דברים אלה חשבתי לעצמי שבעצם לא השתנה מאומה במדינת חלם שלנו מאז אותה רכבת שהתנהלה באטיות של חמור מיפו לירושלים. כל כך אטית הייתה עד שאחד הנוסעים, כומר צעיר, לא יכול היה להתאפק, ובהעדר בית כבוד ירד מן הרכבת עשה את צרכיו ועוד הספיק לשוב ולעלות עליה.

גם היום זו מסילה טורקית

המסילה הקיימת היום בין תל-אביב וירושלים היא אותה מסילה טורקית. לאחר כל השכלולים שהוכנסו בה היא הצליחה להגיע מתל-אביב לירושלים ביותר משעתיים. הנוסעים הצביעו ברגליהם והרכבת היתה נוסעת ריקה עד שברכבת ישראל הסיקו את המסקנה המתבקשת והשביתו את הקו הזה לפני כמה שנים.

ההיגיון אומר שמזמן צריך היה לבנות קו רכבת מהיר ויעיל שיוכל להסיע המונים בין שני מרכזי האוכלוסיה הגדולים בארץ. אך ממשלה באה וממשלה הלכה, הוקמה ועדה ואחרת באה במקומה ומסילת החמור נשארה על מקומה.

בשנת 1995 קבעה ועדת היגוי של רשות הנמלים והרכבות, לאחר שבחנה שבע חלופות שונות, כי החלופה העדיפה היא תוואי שיאפשר הסעת מאות אלפי נוסעים מתל-אביב לירושלים בכמה עשרות דקות. לפי תכנית זו תהיינה שתי תחנות ביניים לרכבת – בנמל התעופה בן גוריון ובמודיעין. התחנה בירושלים תהיה ליד בנייני האומה.

אך פקידי האוצר – שהם ה"בעלבתים" העיקריים של המדינה – אמרו לא, והמוני בית ישראל המשיכו להאנק בפקקים לירושלים. לפני כשנה הבינו אפילו באוצר שכך אי אפשר להמשיך ושוב נידונו התוכניות השונות. לתכנית של התוואי הקצר והמהיר נוספו שתי אלטרנטיבות אחרות זולות יותר. הזולה ביותר היא שידרוג נתיב החמורים הטורקי ותוכנית אחרת היא לשדרג חלק מן תוואי הטורקי, שתחנתו הסופית תהיה באזור החאן או במלחה.

האיש שבנה את המסילה לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחור, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל. 

ראה חלוצים ובונים אלמונים

 

 

אנחנו, שרצחנו את יצחק רבין ז"ל, עשינו להם את זה שוב. לקחנו מהם את הנשיאות ושוב גנבנו להם את המדינה. תראו איך הם הגיבו על בחירתו של משה קצב לנשיא המדינה.

לאה רבין פרצה בבכי ואמרה לכתב עיתון איטלקי: "ההצבעה של הפרלמנט שלנו היא שערוריה… חברי הפרלמנט שלנו שמו בצד את המצפון, את החכמה ואת החוש ההיסטורי והעדיפו את החשבון הפוליטי, את האינטרס המפלגתי הצר ואת הכיתתיות. הם שלחו מסר נגד השלום והשפילו את ישראל בעיני העולם. ישראלי יכול להיות איש ימין או שמאל, אך אינו יכול לדחות אדם כמו פרס כשמדובר בנשיאות".

גדעון לוי, עיתונאי ב"הארץ", המוצא כל שבוע סיפור חדש על פלשתינאים מסכנים הנאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי, נמנה בעבר עם צוות עוזריו הקרוב של פרס. הוא כתב:"היו ישראלים רבים שהרגישו עכשיו כמו שהרגישו בלילה בו נרצח יצחק רבין. לא פחות. הם ממש התאבלו על מפלתך. בשבילם שוב התנפצה תקווה ושוב התעורר סיוט".

גם רון מיברג מ"מעריב" הישווה את בחירת קצב לרצח רבין ז"ל:"בטווח של חמש שנים בלבד התרחשו בישראל הדמוקרטית שתי התנקשויות פוליטיות… בהתנקשות הראשונה נרצח יצחק רבין ז"ל בעיצומו של תהליך השלום בידי מתנקש בודד שקיבלהכשר רבני. בהתנקשות השניהחוסלה תקוותו של שמעון פרסוהוצאה להורג שאיפתו של רוב העם…"

עיתון "העיר" הכתיר את הכתבה על בחירת קצב בכותרת "כנסת ישראל מודיעה בתדהמה", על משקל ההודעה המפורסמת של איתן הבר לאחר רצח רבין.בכתבה נאמר: "שלישי בבוקר. שוב התחושה המוכרת של להתעורר ולהבין שאירועי אתמול לא היו חלום רע. רבין באמת נרצח. ביבי באמת ראש ממשלה. פרס באמת הפסיד לקצב".

אסא כשר, אביר המוסר,מצהיר "אל תברכו אותו בשמי… יש לי חשבון מוסרי עם משה קצב, וכל עוד הוא לא נסגר, אין לאיש רשות לברך אותו בשמי על כך שנבחר לנשיא המדינה".

ומה הוא אותו חשבון מוסרי?

עשרה ימים לפני רצח רביןהתקיים בכנסת דיון בהצעת חוק על הנפת דגל המדינה על מוסדות חינוך. במהלך הדיון השמיע קצב קריאת ביניים בה אמר: אילו בן גוריון היה קם לתחיה והיה מנסה להעביר היום בכנסת את מגילת העצמאות, לא היה לו רוב".

 
מה פסול בקריאת הביניים הזו בעידן בו ממשלות השמאל מתקיימות בזכות נציגי אש"ף בכנסת?

על כך משיב אסא כשר: "כל התבטאות כזו העלתה את מיפלס ההתלהמות, כל עלייה של המיפלס קירבה אותנו לרצח. כל התבטאות תרמה לאווירה שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הבטחון".

במקום אחר פרסם אסא כשר "מילון מונחים פוליטי" ותחת הערך מגוחךהוא כותב, כשברור שהכוונה היא לנשיא הנבחר:"מגוחך = מעורר צחוק,נלעג. תכונה אפשרית של מועמד לתפקיד, בצלו של מועמד אחר. דוגמה, מועמד לתפקיד סמלי, שהוא הסמל החי של שום דבר, לעומת מועמד אחר לאותו תפקיד שהוא הסמל החי של המדינה במיטבה".

הפרשן המשפטי  של "מעריב", משה נגבי, תקף את הנשיא על ביקורו אצל הרב עובדיה יוסף וכתב: "הליכתו של משה קצב אצל יוסף וכדורי עוררה את הרושם הנורא שהעורבים המנקרים זה מכבר באושיות הדמוקרטיה שלנו, הצליחו חלילה להושיב זרזיר בלבבם על השלב העליון מכולם במידרג הממלכתי".

תומי לפיד, המאוהב כידוע גם בדתיים וגם במזרחיים, כינה את משה קצב "חתול פרסי מהמהם עם ציפורניים מושחזות כמו שיש לחתולים". לשבחו של לפיד ייאמר כי נוכח תמונתו של קצב המתפלל עטור תפילין ליד הרב כדורי לא הביע חשד כי התפילין של ראש הם מכשיר קשר של מרגל.

המוסף הסאטירי של מעריב "הדרך אל האושר" (שאגב אינו מצחיק אף פעם) כתב "לגליון זה מצורפת בדיחה" וצרף את תמונת הנשיא בתחתית המוסף. באמת נורא מצחיק.

===============================================
תרומת פרס לבטחון ישראל

עם כל הביקורת שיש לנו על שמעון פרס אי אפשר שלא לשבח את תרומתו העצומה לבטחון ישראל. תקחו לדוגמא את הסכם אוסלו, שהוא היה ההוגה, המיילד והמוליד שלו. לפני ההסכם לחמו בנו הפלסטינים באבנים. אנחנו השתמשנו במקלות, מכסימום בחצציות שהיו הנשק המתוחכם ביותר שנדרש לאותה מלחמה.

עכשיו מצפה לנו מלחמה נגד צבא פלסטיני מאורגן המצוייד ברבבות קלשניקובים, בשריוניות ובוודאי גם בנשק אנטי טנקי וטילי קרקע אוויר. כדי לדכא את האלימות הפלסטינית נצטרך להפעיל את צה"ל בכל הכלים – שריון, מסוקים ואולי אפילו תותחים.

אתם מתארים לעצמכם איזו תנופה זה ייתן לתעשיה הבטחונית שלנו?

===================================================
מדוע נכשל פרס בבחירות לנשיאות

סיפר לי אדם המקורב לחסידות גור: לפני כעשרים שנה פנה הרבי מגור, שמחה בונים אלתר זצ"ל, לשמעון פרס וביקש ממנו להצביע נגד איזו חקיקה אנטי דתית בכנסת. פרס הבטיח, וכמו הבטחות רבות אחרות שלו, לא קיים.

בתגובה ברך אותו האדמו"ר בברכה הבאה: שמעון פרס תמיד יגיע אל המים, אבל לעולם לא ישתה מהם.

דומה שהברכה התקיימה במלואה.

====================================================
מדוע לא גילה הרב גורן את ארון הברית

הרב שלמה גורן ז"ל השקיע הרבה מזמנו, ממרצו ומן הידע התורני הפנומנלישלו בנושאי הר הבית ובית המקדש. הוא פירסם בנושא זה פרסומים רבים ובין היתר קבע כי מצוות בניית בית המקדש "מסורה לנו, ותתקיים על ידינו בבוא הזמן בעזרת ה"" (מחניים צ"ז תשכ"ה).עמדתו של הרב גורן נוגדת את עמדת רש"י וכל ההולכים אחריו, שלפיה אין אפשרות שבית המקדש ייבנה בידי אדם והוא עתיד לרדת משוכלל מן השמיים. הרב גורן הסתמך בקביעתו על הירושלמי (שהרב גורן היה מגדולי הבקיאים בו), על הלכות בית הבחירה של הרמב"ם, על מקורות בתלמוד הבבלי ובמדרשי תנאים, על תרגום אונקלוס ועוד.

הרב גורן לא הסתפק בדיון ההלכתי התיאורטי ומאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים עשה רבות כדי ללמוד כל מה שניתן על הר הבית ומקום המקדש.

הוא הפעיל את חיל ההנדסה כדי לבצע מדידות קרקע ומדידות אוויריות ולקבוע בדייקנות את גבולות מקום המקדש. בין היתר גילה כיו המדידות כי יש שם תוספות מאוחרות, בצפון ובדרום, שאין עליהן מגבלות כניסה בשל טומאת מת.

הרב גורן הקים גם מדרשה תורנית והתכוון להקים בית כנסת על הר הבית עד אשר קיבל הוראה משר הבטחון, משה דיין, לסלק את האחיזה של הרבנות הצבאית מן ההר.

על הוראה זו כתב הרב גורן בספרו "הר הבית":קבלתי הודעה זו בזעם ובצער. הודעתי מיד לשר הבטחון כי זה עלול להביא חלילה לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה הוא הר הבית".

עוד כתב גורן: "יש לשמור על הריבונות היהודית על כל הר הבית כעל בבת עינינו".

במהלך מחקריו על הר הבית ביקש הרב גורן להפעיל אמצעים אלקטרוניים חדישים, בניסיון לאתר את מקום ארון הברית, החבוי אולי במעמקי ההר.

 
על פרשה זו סיפר בשבוע שעבר הראשון לציון, הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, בכינוס תורה של חב"ד שעסק בהלכות בית הבחירה והגאולה וסיום מסכת. הכינוס התקיים בבית הכנסת "גאולת ישראל" בתל-אביב.

סיפר הרב אליהו: אמרתי לרב גורן: אם שלמה המלך, החכם באדם, שצפה את החורבן והכין מחבוא לארון הברית ולאוצרות המקדש אתה תצליח למצוא מחבוא שעשה שלמה המלך?

את עצם הנכונות במשא ומתן שנערך בקמפ דייויד לדון בעתידו של הר הבית הישווה הרב לסיפורו של ר' אמנון, מקדושי מגנצא, שההגמון הציע לו להתנצר. ר' אמנון השיב כי ישקול את ההצעה ועל עצם התשובה הזו נענש בכריתת ידיו רגליו ולשונו והוא מת ביסורים גדולים.

=================================================
צלאח אדין עמוס עוז ויאסר ערפאת

הסופר עמוס עוז גילה לפתע כי יאסר ערפאתאיננו חובב ציון ואפילו איננו רודף שלום. במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" הוא אומר בין היתר: "בשתיקה, נדהם, צפיתיביאסר ערפאת החוזר לעזה כמנצח… ובסיסמאות המפארות אותו כ"צלאח אדין"הפלשתינאי…ולא יכולתי אלא לזכור שצלח אדין המקורי הבטיח לעמו שלא יעשה הסכמים עם הכופרים. הוא ישחט אותם ויזרוק אותם לים".

עוד אומר עמוס עוז כי הוא מאמין שזו ההזדמנות האחרונה של ערפאתוהפלשתינאים צריכים לבחור אם רצונם בצלאח אדין חדש או לפעול למען השלום.

על מאמר זה מגיב מירון בנבנישתי "הארץ". בנבנישתי אומר כי עוז חוטא לאמת ההיסטורית ופוגע בדמותו של אדם "הנערץ על מוסלמים, נוצרים ויהודים".

אומר בנבנשתי: צלאח אדין הפך בעולם הנוצרי לדמות מיתית שגילמה בעיני הנוצרים תכונות נעלות של אביר ושליט נאור.צלאח אדין מנע טבח הנוצרים בירושלים בעת כיבושה, חתם הסכם עם ריצ'ארד לב-ארי לחלק את ארץ ישראל בין המוסלמים לנוצרים. בזכותו חודש הישוב היהודי בירושלים שבתקופה הצלבנית נאסרה ישיבתם בעיר.

מירון בנבנשתי צודק לגבי העובדות ההיסטוריות. לעומת הנוצרים, שמסעות הצלב שלהם היו מלווים בנהרות של דם יהודי, היה צלאח אדין שליט נאור שאיפשר  את יציאת הנוצרים מירושלים אחרי כיבושה והתיר את ההתישבות היהודית בה.
אחד מאנשי התקופה, המשורר ר" יהודה בר" שלמה אלחריזי (מתאר את הארועים בספרו "תחכמוני" . אלחריזי ביקר בירושלים ראה את מקום המקדש והעזרה ושאל את אחד מאנשי העיר מתי באו היהודים לעיר הזו. האיש השיב לו: "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה (=שיכנו בה) ישראלים" ומדוע לא שכנועה בהיותה בידי הערלים (הנוצרים)? אמר: מפני שאמרו הרגנו אלוהיהם ועשינו חרפה להם. ואילו בתוכה מצאונו אזי חיים בלעונו. אמרתי: ואיך היתה סבת ביאתכם אל המקום הזה? – כי האל קנא לשמו ויחמול על עמו… ויער א" את רוח מלך ישמעאלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמשים ליצירה ונחה עליו רוח עצה וגבורה ויעל הוא וכל חילו ממצרים ויצר על ירושלים ויתנה ה" בידו ויצו להעביר קול בכל עיר… לבוא אליה (לירושלים) כל הרוצה מזרע אפרים… ויתקבצו מכל פאה אליה… ואנחנו עתה יושבים בצל השלווה הנמתקת…"

צלאח אדין איפשר גם התיישבות יהודית בחלקים אחרים של הארץ, אך להציגו כשליט נאור זו הגזמה פרועה. גם מסעות הכיבוש שלו היו מלווים בנהרות דם, לא של יהודים כי אלו לא עמדו בדרכו. אחד הסיפורים המפורסמים על צלאח אדין מספר על הדרך בה נהג בשבוייו האצילים לאחר התבוסה שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין. הוא קיבל את פניהם באוהל גדול שהוקם בלוביה, צפונית מזרחית לטבריה. הוא נהג בשבויים באדיבות ובהתחשבות והגיש להם מים. אך לאחד מהם, ראנו, לא סלח על שהפר ברית שלום. צלאח אדין הציע לו לקנות את חייו במחיר הכאה על חטא ומשסרב שלף צלאח אדין את חרבו וערף את ראשו במחי יד. אחר כך הוציא להורג עוד מאתיים אנשי צבא נוצריים.

צלאח אדין הפך למיתוס שאיננו תואם את העובדות ההיסטוריות. הוא לא היה ערבי אלא כורדי ודאי שלא פלסטיניי. בקרב בקרן חיטין והוא גרם תבוסה נוראה לפרנקים אך הוא לא סיים את שלטון הנוצרים בארץ ישראל שנמשך עוד מאה שנים.

לדעת יהושע פראוור ההיסטורין הגדול של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל רצה אמנם צלאח אדין בהשמדת מדינה זו אך דבר זה לא עמד בראש מאוויו. עיקר מסע כיבושיו היה בארצות מוסלמיות – סוריה ומצרים. מלחמת המצווה שלו במצרים היתה מכוונת בעיקרה נגד השיעים. מדינת הפראנקים הצלבנית הפריעה לו בתכניותיו והוא ניצל את רעיון הג"יהאד שסביבו יכול היה לאחדאיחוד רגשי את כל הנסיכויות המוסלמיות.

אך כוחם של מיתוסים גדול יותר מכוחן של עובדות היסטוריות. הפלשתינאים אימצו, כמעט מראשית הציונות, את התפיסה שישראל דומה למדינה הצלבנית, שהיא נטע זר בתוך הסביבה המוסלמית שכל קיומה תלוי באספקה ותגבורת מן המערב. הם שאבו ושואבים עידוד מן המחלוקת הפנימית ומן השחיתות בחברה הישראלית שאיפיינו גם את הממלכות הצלבניות לתקופותיהן. הם שואבים עידוד מן המחשבה שסופנו יהיה כסופה של ממלכת הצלבנים – השמדה, גרוש ולכל היותר חיים כנתינים בחסות האיסלם.

=============================================
מה הוא רץ למובארק

על הנייר מצרים היא מדינה שחתמה שלום עם ישראל. בפועל זו אחת המדינות העוינות ביותר את ישראל. מובארק עושה כל מאמץ להביא לפרוק ישראל מן הנשק הגרעיני. נציגים מצריים תוקפים את ישראל בכל במה בינלאומית ולישראל אין דריסת רגל בארועים בינלאומיים הנערכים במצריים. ואת עזאם עזאם הזכרנו?

מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים היא התחמשה והתעצמה עשרות מונים, בסיוע אמריקני נדיב ובהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל. הצבא האדיר שהקימה מצרים לא דרוש לה נגד שום אוייב שבשכנותה פרט לישראל. ובבוא יום פקודה יהיו הגייסות החמושים של מצרים גורם מרתיע ומאיים מפני כל פעולה ישראלית נגד מדינה פלשתינאית ונגד כל מדינה ערבית אחרת.

למרות כל זאת מוסיף אהוד ברק להשפיל עצמו ולבקרדרך קבע את מובארק כאילו הוא מתווך אובייקטיבי בינינו לבין הפלשתינאים. על התפקיד שממלא מובארקניתן היה ללמוד מהתנהגותו במהלך קמפ דייויד. לא רק שלא סייע להגיע להסכם, לא רק שלא לחץ על ערפאת להסכים לוויתור כלשהו. הוא גרם להקשחת העמדה הפלשתינית ולא עזרו לברקהביקורים שערך במצרים לפני ואחרי הפיסגה.

על אופי היחסים עם מצרים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם כלפי המשלחת הישראלית וכלפי העיתונאים. שום מסיבת עיתונאים משותפת וק שר החוץ המצרי עמרו מוסא האנטי ישראלי במופגן קיים מסיבהת עיתונאים אליה לא הוזמנו כתבים ישראליים.

אהוד יערי סיפר כי המצרים גילו נוקשות קשה כלפי הכתבים הישראליים ואפילו לא הגישו להם כוס מים.

==============================================
דן מרידור – שים לב לטורקיה

כשדן מרידור היה עדיין חרותניק – ואולי גם כשהיה ליכודניק – הוא נתן נימוקים חכמים מדוע אסור לנו לסגת ולוותר. אם ניסוג נהיה אולי יותר פופולרייםבעולם. אך כל נסיגה שתחליש אותנו תגביר רק את התאבון הערבי לתקוף את ישראל. ומה שחמור לא פחות תוריד את ערכה האסטרטגי של ישראל וגם לבני ברית אפשריים לא יהיה עניין בה.

איננו יודעים מה תרם מרידור בקמפ דייויד כדי למנוע את החלשת ישראל. אך כבר עכשיו רואים את התוצאות של הוויתורים הישראליים בזמירות חדשות הנשמעות מטורקיה.אחרי שנים של ירח דבש, שיתוף פעולה צבאי באימונים וקשרי רכש הדוקים מתחילים לשמוע זמירות חדשות מטורקיה. שתי עיסקות נשק גדולות בוטלו או כמעט בוטלו אחרי שכמעט נחתמו. ובאחרונה ההצהרות הטורקיות בעת ביקור ערפאת באנקרה.

===============================================
חוצפתו של ויצמן

עזר ויצמן הוא הנשיא היחיד בתולדות המדינה שנחשד ונחקר במעשי שחיתות חמורים ביותר. מתוך שיקולים הראויים לביקורת החליטו פרקליטת המדינה לרחם על הנשיא ולמנוע ממנו ומאיתנו את הביזיון של נשיא ראשון העומד לדין פלילי.במקום להגיד תודה ולשתוק התהלך ויצמן מאז אותה החלטה כאילו זוכה בכל הערכאות המשפטיות. השביע שופטים הופיע בנאומים, חילק עצותוהכריז הכרזות מקוממות.

כך למשל אמר כי ההשוואה בינו לבין דרעי היא חסרת אחריות. "אני מעולם לא עמדתי בבית המשפט ומעולם לא הורשעתי. חקרו אותי חפשו אבל לא מצאו".

 
לא כל כך מדוייק. חיפשו ולא מצאו?

מצאו גם מצאו מאות אלפי דולרים שהועברו לחשבונו של ויצמן. רק הדולרים הללו לא עמדו למבחן של בית המשפט.

עצה טובה לויצמן: אחרי הנאום המביש שלך בכנסת בעת הכתרת הנשיא קצב, לך לקיסריה, תישאר שם ושתוק.

====================================================

לשמוע חדשות

בזמן האחרון אני שומע יותר ויותר אנשים האומרים לי: "הפסקתי לקרוא עיתונים, איני רואה חדשות בטלוויזיה. כל עיתון חדש, כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה מטילים בי דיכאון".

אני חייב להודות כי אני מבין אנשים אלה ואני מוצא עצמי נוהג לא פעם כמותם. לאחר שבועיים בחוץ לארץ, בלי להיות מורעל מן התקשורת הישרלאית, נגמלתי מן ההרגל להאזין לכל מהדורת חדשות ולא סבלתי מייסורי גמילה. לאחר שובי לארץ המשכתי עוד שבוע להנות מן התענוג הזה.אך כמו סוס קרבות ותיק חזרתי לסורי ושובאני מפעיל את הכפתור כל חצי שעה כדי לשמוע מבזק או לצפות במהדורת חדשות.אבל מדי פעם אני מוצא עצמי מדלג על מהדורת חדשות, סוגר את המקלט או עובר לערוץ המוסיקה. את עיתון הבוקר אני משתדל לא לקרוא על הבוקר כדי לא לקלקל לעצמי את היום כולו, כשאני קורא בו אני עובר ברפרוף

 
ומעדיף ספר.

בקיצור: נמאס.

====================================================

ערוץ המוסיקה

ואם מדברים על ערוץ המוסיקה יש לי אליכם בקשה. תנו מוסיקה והפסיקו לדבר. הייתי כמה ימים בבוסטון ושעות רבות שמעתי שם את ערוץ המוסיקה שלהם. היה ממש תענוג. המבחר היה לעילא ולעילא. שום קריין לא הפריע את ההאזנה.

ואילו אצלנו?

על טעם וריח אין אמנם להתווכח. אבל בכל זאת, מנין מוצאים כאן כל מיני יצירות תפלות הצורמות את האוזן. אבל הגרוע מכל הם תכניות המלל המסבירות מה אנו שומעים.

 

 

בראשית שנת 1981 פנה אלי חברי, רמי טל, בבקשה שאסייע לו בכתיבת ספר למען שמעון פרס. רמי טל היה אז עורך זוטר ב"ידיעות אחרונות". הוא הגיע לעיתון כאחד מפליטי "היום הזה", העיתון הכושל בעריכת משה דיין. טל היה עדיין חסר ניסיון בעריכה וגם לא היה לו כל ניסיון בכתיבת ספרים. לי היה אז כבר ניסיון רב הן בעריכה עיתונאית וגם בכתיבת ספרים פוליטיים. את ההצעה לכתוב למענו את הספר קיבל טל משמעון פרס עצמו, בעקבות יחסי ידידות שהתפתחו בין השניים בהיותם שכנים באותו בניין ברמת-אביב.

 

כמעט ראש ממשלה

זו היתה שנת בחירות. בתקופה שחלפה מאז מפלת המערך בבחירות 1977 הצליח שמעון פרס במאמץ אדירים לשקם את המפלגה, כשהוא פועל כמעט יחיד במשימה הזו. קרנו של פרס ושל מפלגת העבודה עלתה ואילו ממשלת בגין היתה באחת מתקופות השפל שלה, לאחר כל הקלקולים שהיו מנת חלקה. נצחונו של פרס בבחירות נראה אז כמעט ודאי. על רקע זה קיבל פרס הזמנה מפריץ מולדן, אחד מגודלי המו"לים (אם לא הגדול שבהם) של הארצות הדוברות גרמנית. ספר של אדם שמגיע לראשות ממשלה נחשב בארצות מערביות רבות ערובה להצלחה ודאית. עצם הבחירה מעוררת עניין וסקרנות באישיותו של הזוכה בבחירות. עוד בטרם הותוותה תוכנית הספר כבר היתה באמתחתו של מולדן התחייבות של כמה מגדולי העיתונים בעולם לרכוש פרקים של הספר.

אני אישית ראיתי בהצעה אתגר מקצועי ואינטלקטואלי. לא נמניתי מעולם עם אוהדי מפלגת העבודה. אך שמעון פרס ייצג אז בעיניי את הבנגוריוניזם הצרוף. את האיש שתרם לבטחון ישראל תרומה אדירה. אישיות מרשימה ורבת פנים שכדאי להכיר אותה.

גם לא היתה בעיה מצפונית לעבוד עם מו"ל גרמני. מולדן היה אנטי נאצי ופרו יהודי מוכר וידוע. במלחמת העולם השניה נמלט מאוסטריה לאנגליה ונלחם כצנחן בשורות בעלות הברית.

תכנית הספר

קיימנו פגישה עם פרס והצגנו לו את תכנית הספר. לאחר מכן נשלחה התוכנית למולדן והוא אישר את עיקריה. לאחר זמן הגיע מולדן לארץ ובפגישה שהתקיימה בלשכתו של פרס, בהשתתפות עוזריו של פרס,הסביר מולדן כי הוא רואה בספר פרוייקט חשוב. הוא אמר כי הספר עשוי להיות קול חשוב של ישראל במערב. הוא הביא כדוגמא את אנואר סאדאת שהוציא את ספרו בעיצומו של תהליך השלום עם ישראל והוא גרם לכך שאנשים יבינו שלפניהם אדם חשוב ובעל כוונות רציניות.

סוכם שהספר ייקרא "לא ככל המדינות" וכי יכלול שלוש חטיבות עיקריות: מקורות הסיכסוך במזרח התיכון; מאבק ישראל לקיומה; חזון העתיד.

נפרדנו ממולדן בלחיצת יד והסתערנו על העבודה כשלרשותנו זמן קצר בלבד. הפגישה עם מולדן התקיימה באפריל 1981 והספר היה צריך להיות מושלם עד אוגוסט , כלומר מיד לאחר הבחירות שהתקיימו ב-30 ביוני  1981

עשרות ראיונות

המלאכה לא היתה קלה. לא רק שלא היה לנו כתב יד של מי שאמור היה להיות חתום על הספר שנכתוב. גם לא היה לו פנאי להיפגש עמנו אלא לכמה שעות ספורות של הקלטות.

על רקע אילוצים אלו סוכם שנבסס את הספר על ראיונות עם אישים שליוו את פרס במהלך חייו, מילדות ובעיירה הפולנית-רוסית וישנייבה ועד לתפקידיו בצמרת המדינית והבטחונית של ישראל. קבלנו לידינו גם כל מה שכתב ונאם פרס אי פעם, כמעט כל מכתב שכתב או קיבל, כולל אלה הנמצאים בארכיון צה"ל.

הסתערנו על המשימה בנוסח עיתונאי ("ידיעות אחרונות", שהיה מעוניין גם הוא לרכוש את זכויות פירסום הספר בעברית שיחרר אותנו מחלק מעבודתנו כדי שנוכל להתרכז במלאכה). בתוך זמן קצר ראיינו כ-25 אישים, עם חלק מהם קיימנו כמה פגישות ובסך הכל קיימנו כארבעים פגישות. נפגשנו עם בני משפחתו של פרס, עם אנשים שעברו עמו כברות דרך בחייו, החל משולמית אלוני שהתגוררה בבן שמן בחדר אחד עם בני הזוג פרס ("פרימוס" קראו לזה בלשון אותה תקופה) ועד פרופסור יובל נאמן – שותף לפרויקט הגרעיני ויריב פוליטי.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

בין האישים שראיינו היו מוטה גור, אלחנן ישי, חיים ישראלי, מוניה מרדור, שרגא נצר, צבי צור, שייקה דן, גיגי פרס ועוד.

קראנו כמעט כל מה שניתן להשיג משל פרס ועליו – אלפי מסמכים, ראיונות, מאמרים, קטעי עיתונים ועשרות ספרים.

מזלו הרע של פרס

ההמשך ידוע. פרס לא נבחר והספר שכבר כתבנו כמה פרקים מרכזיים שבו לא ראה אור מעולם. הסיבות לאי בחירתו של פרס ידועות. לאחר שכל הסקרים, מסוף 1980 ניבאו את  נצחונו, חלה תפנית דרמטית ביום הבחירות. בגין שכבר נראה כ"עובר בטל" חזר אל עצמו ומצב בריאותו השתפר. הוא הספיק עוד לפני הבחירות להפציץ את הכור העיראקי (בהתנגדות פרס שטען כי הפעולה תשאיר את ישראל בודדה "כערער בערבה"). שר האוצר, יורם ארידור, הוריד את המיסים על סחורות היבוא ועם ישראל שקע בבולמוס קניות וחי בהרגשה שהכלכלה של הליכוד היא הכלכלה הנכונה.

בליל הבחירות נותר פרס שוב בודד. שוב מובס. הלוזר הנצחי

 

 

מדינאי שהוא גם עסקן

מה שקרה לפרס בבחירות קרה גם לספר. הוא לא ראה אור מעולם ופרקיו מצויים בעליית הגג של ביתי. הסיבות לכך רבות והכשלון בבחירות הוא אחד מהם. אך סיפור הרקע למעשה יש בו כדי לשפוך אור על אופיו של פרס, דרכי עבודתו ואולי גם על הסטיה מדרך המלך הפוליטית בה הלך שנים רבות.

בכל הזדמנות מדגיש פרס כי הוא רואה עצמו ממשיך דרכו של בן גוריון. הדבר היה נכון שנים רבות מבחינת השקפת העולם אך הוא לא היה נכון מעולם מבחינת דרכי ההתנהגות השלטונית. לבן גוריון היה שרגא נצר. פרס היה ה"שרגא נצר" של עצמו. לדור אשר לא ידע את שרגא נצר אספר כי נצר היה מנהיג "הגוש" של מפא"י בתל-אביב. אדם בעל כוח עצום של שליטה במנגנונים, בכספים ובאמצעים עלומים. הוא היה עושה את "העבודה המלוכלכת" בשביל בן גוריון. החל מארגון פלוגות הבריונים של "הפועל", בעלי זרוע שיעשו סדר באסיפות, וכלה במינויים ובהדחות. בן גוריון יכול היה לרחוץ בנקיון כפיו. הוא לא היה צריך להתעסק בנושאים הארגוניים. היה מי שעשה לו את העבודה. (במהלך עבודתנו ראיינו את שרגא נצר ושאלנו אותו היכן תאוות השלטון המפאיניקית. שאלנו אותו זאת לאחר שכל ביקור בסניפי מפלגת העבודה עורר בנו רושם של מפלגה ישנונית, שאינה רוצה בכלל להגיע לשלטון. נצר השיב: מפא"י כבר אינה קיימת.

 

 

אצל פרס היתה באותה תקופה תערובת של מדינאי בעל חזון ופוליטיקאי קטן ברמה של עסקן דרג ג'. אני זוכר שבפגישות המעטות עמו היה מדבר גבוהה גבוהה על חזון אחרית הימים ותוך כדי כך מקיים שיחות טלפון על מינוי בנתיבות או על עיסקה בסניף אור עקיבא. השיטה הזו הביאה לתסכוליו של פרס ולכשלונותיו. די לקרוא את הדברים שאמר אהוד ברק על הדרך בה ניהל פרס את מערכת הבחירות ב-96 בה הובס על ידי נתניהו, כדי להבין זאת.

סופו של הספר

הדרך בה התנהלה הפקת הספר אופיינית אולי לדרכו של פרס גם בפוליטיקה. אני ועמיתי רמי טל היינו רגילים לקצב וליעילות של "ידיעות אחרונות". קצב המכתיב החלטות על הוצאת עיתון בן 120 עמודים בישיבה של עשר דקות. יעילות בה הכל עומד לרשותך בזמן ובמקום כדי להגיע למטרה ויהי מה.

פה נתקלנו פתאום בעוזרים ששום דבר לא זז אצלם. חוזה עם המו"ל? הוא כבר מגיע, הוא בדרך, הוא עומד להישלח. חוזה עם המתרגם? או טו טו. וכך הלאה וכך הלאה.

ובינתיים הלכו הבחירות והתקרבו. והמו"ל שלח מברק המודיע כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ולא העברנו אליו את הפרקים הראשונים בזמן. אנחנו טענו כי לא היה הסכם על מועדי הפרקים והם טענו כי יש סעיף כזה בחוזה. אך החוזה נשלח בדואר ימי והגיע לאחר המועד שבו היינו אמורים כאילו למסור את הפרקים. וגם המתרגם (פרץ קדרון) סרב לעבוד לפני שמתחייבים על חוזה וכך הלאה וכך הלאה. וגם המזל הרע של פרס: בדיוק אותה תקופה היתה שביתה בדואר ונזקקנו לשרותי הדואר הדיפלומטי כדי להעביר את הפרקים המתורגמים לווינה.

ולאחר ביטול החוזה נשאלה השאלה מה עם הכסף. שלא כמקובל במקרים כאלה איש לא דרש מהמו"ל מיקדמה ולא נמצא מי שישלם לנו את המגיע לנו עבור 400 שעות עבודה. וגם לא נמצא מי שישלם לחנות הספרים את הכספים שהגיעו לה עבור ספרים שרכשנו לצורכי העבודה. רק אחרי חודשים רבים של התרוצצויות ודרישות (ולאחר שפניתי לעורך הדין שמואל תמיר שהיה אז אימת מפא"י) סוף סוף קיבלנו חלק מן הכספים שהגיעו לנו.

 

ולמה לא לנשיאות

אני חייב תשובה לקורא על השאלה מדוע לא ראוי שפרס יהיה נשיא המדינה. תשובתי קשורה ואינה קשורה לסיפור שסיפרתי כאן. איני יודע מה בדיוק הביא את פרס לתפנית החדה בעמדותיו. האם היו אלה התסכולים, והכשלונות והאכזבות? או אולי זיקנותו שבישה את אמונת נעוריו.

מכל מקום פרס אינו ראוי להיות נשיא מן הנימוקים הבאים:

•  פרס הוא האיש שהקים את מדינת פלסטין. הוא ראוי להיות נשיא מדינת פלסטין לא נשיאמדינת ישראל.
•  פרס הוליך שולל (לפי הבנתי) את יצחק רבין ז"ל, שלעולם לא היה מגיע להסכם אוסלו ובוודאי לא לתוצאותיו.

•  פרס אחראי להונאה של הציבור כולו, שקנה את הסכם אוסלו כהסכם שלום וקיבל הסכם המוביל לסיכון עצם קיום המדינה.

 

כך הרג אביו של פרס
פורע אוקראיני במכות
"בוישנייבה של ימי ילדותי היה כל מה שעשוי לעשות ילד למאושר. העיירה טבלה בנוף מרהיב של היערות שהקיפוה, והחמימות המשפחתית העניקה לי תחושה של אופטימיות שהפכה חלק בלתי נפרד מקווי האופי שלי, עד היום. תמיד הייתי מוקף דודים ודודות, סבים וסבתות, שדאגו לכל מחסורי. הבית הגדול בו התגוררה המשפחה על כל שלוחותיה רחש המולה מתמדת של אנשים אהובים. הסמוור רתח יומם ולילה, וריח העשן שהסתלסל ממנו התערב בריחות הכבדים שנדפו מן המטבח".
"הייתי מאושר, אך תחושת האושר היתה מהולה בהרגשה מתמדת של חוסר בטחון. אף שבילדותי לא הייתי מעולם עד לפוגרום, אני זוכר שתמיד היתה תלויה באוויר האימה מפניו, שלחשה כמו גחלים מתחת לרמץ של שריפת יער. הכפריים שבסביבה, רובם ביאלורוסים פשוטים ותמימים, לא גילו אמנם יחס עוין כלפינו. אך מדי פעם קיבלנו תזכורת שחייו של יהודי אינם בטוחים. עד היום זכורה לי העצבות העמוקה שהישרתה עלי הידיעה על רציחתו של צלם העיירה, בעת שהלך לבדו ביער. רוצחיו של הצלם לא ביקשו לשדוד אותו. הם קיפדו את חייו רק בשל היותו יהודי".

"הפוגרום היחיד שבני משפחתי היו עדים לו ארע כארבע שנים לפני שנולדתי. מפי דודתי, אחות אמי, איטה, שמעתי פעמים רבות את הסיפור מקפיא הדם על הסתתרותה במרתף הבית, כשהיא נטרפת מפחד שמא הפורעים המקישים על הדלתות המוגפות יצליחו לפרוץ ויגלו את מקום מחבואה. הפורעים לא היו מאנשי הסביבה אלא חיילים מגייסותיו הנסוגים של סמיון פטליורה, שליט אוקראינה דאז. קלגסיו ערכו פוגרום בשישים עיירות וגרמו למותם של כמאה אלף יהודים. כשניגף פטליורה לפני הצבא האדום הוא נמלט עם שרידי חייליו לפולניה ונראה שאחת מיחידותיו עברה דרך ושינייבה. יהודי העיירה הסתגרו באימה בבתיהם והצלתם באה להם מידי הצבא הפולני. השלטונות הפולניים לא התירו לפורעי פטליורה לעשות את אשר הורגלו אלה לעשות בצד הרוסי של הגבול. לאחר קרב יריות קצר נסו הפורעים מן העיירה, כשהם משאירים מאחוריהם את הרוגיהם. כשיצאו היהודים מבתיהם מצאו את הרחוב הראשי של העיירה זרוע בגוויות הפורעים. אבי, יצחק פרסקי, לא המתין לבואם של החיילים הפולנים. הוא יצא מן הבית, ללא נשק ביד, תפס באחד הפורעים והכהו למוות…"

"בשנת 1932נודע לאבא על אפשרות להיכנס לארץ ישראל מחוץ לתור הרגיל למי שהיו בעלי רכוש. אבא מכר את כל רכושו בתוך שלושה ימים ועלה לארץ לבדו. הוא הביא אותנו אליו ארבע שנים לאחר מכן והציל אותנו ברגע האחרון מן התופת הנאצית. ב-22 בספטמבר 1942 הוקפה העיירה על ידי פלוגה של חיילי ס.ס. וכל היהודים נצטוו להתרכז בבית הכנסת. תוך שעות ספורות נקטלו רוב בני העיירה ביריות מנשק אוטומטי והאחרים נשרפו למוות בתוך בבית הכנסת שהועלה באש."

  (מתוך ראיון של שמעון פרס עם רמי טל וזאב גלילי)

=============================================

ברק, בן גוריון

הצפרדע  והשור

בראות צפרדע שור, חשקה גם היא עצמה/ אליו להשתוות בגודל ועוצמה: / קינאה דבקה בה כספחת. / מיד התחילה מתנפחת/ "הביטי יקירה" – / אמרה לחברתה:/ "איך הדבר נראה לעין: /הכבר הגעתי לגודלו?" – / "עוד לא חביבתי, עוד לא" /-"ואיך עכשיו?"/ – "רחוק עדיין" / – "התבונני אפוא כעת,איך אתמתח ואתפשט!/ ובכן?, – כאפס וכאין"

חרה לה לשטיה: במאמץ נמרץ / הכפילה את טרחה, הזיעה והזיעה…/ לגודל שור היא לא הגיעה,/ אך התפקעה ממאמץ."

לא יחידה היא הצפרדע

כל מאמץ כוחו לשוא

לחיות מעל לאמצעיו –

סופו גם כן להתפקע

מתוך משלי קרילוב בתרגומו ובעיבודו של חנניה רייכמן)

=============================================

 

כמכחול בשפופרת 

בימים אלה הופיע ספר של פרופסור זיוה שמיר, החוקרת זה עשרות שנים את יצירתו של חיים נחמן ביאליק. הספר שופך אור על מערכת יחסים שקיים המשורר עם הציירת אירה יאן. החוקרת מסתמכת על קובץ מכתבים של הציירת שנכתבו אל ביאליק ונמצאו בעזבונו. מכתבים אלו שופכים לדעת פרופסור שמיר אור חדש על מכלול יצירתו. עולה מתוכם שחלק גדול משיריו – לא רק הליריים ולא רק שירי האהבה – הושפעו ממערכת היחסים שקיים עם הציירת.

בין היתר מביאה החוקרת קטע ממכתב שכתב ביאליק לידידו הסופר יעקב כהן.

וכך נאמר במכתב: "אישה גדולה אחת, אישה חשובה, אישה הגונה ו"אירא יאן" שמה. ציירת היא ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת, ומקצת גם עם ספרות. אם פוגע אתה בה לפעמים אמור לה בשמי שלום".

על הביטוי "ויש לה עסק עם המכחול והשפופרת" נכתב באחת הביקורות בעיתונים כי זהו "ביטוי זול ומזלזל כלפיה".

לו היתה הכותבת לומדת פעם דף גמרא היתה יודעת כי הביטוי הזה לא רק שאיננו ביטוי זול ומזלזל אלא הוא ביטוי מעודן של חז"ל לדרך גבר בעלמה.

כך למשל נאמרבמסכת מכות (ז.) עלחקירת עדים בבועל את הערווה. אביי ורבא אומרים כי יש לשאולאם "ראיתם כמכחול בשפופרת". שמואל אומר כי יש לשאול אם נראו כמנאפים.

לא הייתי נדרש לנושא זה לולא היה סימפטום לרדידותה של השפה בפי הדור הגדל בארץ, שכמאמר עגנון הוא "מנוגב מדבר תורה ומצוות". כוחה של שפה הוא בעומק ההיסטורי והתרבותי של דובריה ושל הכותבים בה.דור שאיננו מכיר את ספרות חז"ל ושאפילו התנ"ך הוא כספר החתום בשבילו, איננו מדבר עברית שהיא לשון הקודש אלא מדבר ישראלית, שפה שרדידותה יכולה להתחרות רק באספרנטו. הסופר היחיד אולי מבין סופרי דור מקימי המדינה שניסה לחזור למקורות הוא משה שמיר. הסופר היחיד בן דורנו הכותב בשפת המקורות הוא חיים סבתו.

אנו משתבחים בכך שכיום יכול ילד בכיתה ד לקרוא בישעיהו ולהבין את הכתוב בו למרות שאלפי שנים מפרידות בין כותבי הטקסט לבין ימינו. אנו הולכים ומתקרבים ליום בו לא יוכל ילד עברי להבין פרק בתנ"ך. על פרק בספרות חז"ל הרי כבר ויתרנו מזמן.

========================================

 

 

 

 

 

מזה כמה חודשים מונחים על מדף הספרים שלי שני עותקים של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי". למה שני עותקים? כי שני ידידים החליטו, באורח בלתי תלוי זה בזה, לתת לי את הספר במתנה ואמרו כי אני חייב לקרוא אותו.

 

כשהגיע הספר לידי לראשונה עלעלתי בו והבנתי שהוא עוסק בעכברים ובגבינות. אני מאד אוהב גבינות, למשל מתוצרת המאירי בצפת או מתוצרת מחלבות גד וכמה מחלבות אחרות המייצרות גבינות שהן חגיגה לחיך. אך השילוב בין גבינות לעכברים איננו בדיוק כוס התה שלי. כך מצאו שני העותקים של הספר את דרכם אל מדף הספרים הממתינים לקריאה, שלעולם אינו מתרוקן.

השבוע סוף סוף קראתי את הספר שזכה לפרסום כספר ששינה את תפיסת הניהול של מנהלים רבים ואת דרך החיים של גברים ונשים בכל העולם.

ארבעה עכברים

הסיפור המרכזי של הספר עוסק בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים שהם בגודל של עכברים אך מתנהגים כמו בני אדם בימינו. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה שתזין אותם.

 

הסיפור מתחיל בכך שמלאי הגבינה באזור בו נמצאו נגמר. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם כאמור מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם ופחדו מפני כל שינוי. המתינו ללא מעשה לכך שמלאי הגבינה יתחדש. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור הילדים הוא מצא.

אמרי שפר

במהלך החיפוש הוא מפזר את מסקנותיו באמרות אלמותיות כמו:
* "כשיש לך גבינה אתה מאושר"
* "אם אינך משתנה אתה עלול להיעלם"
* "תנועה בכיוון חדש מסייעת במציאת גבינה חדשה"
* "אמונות ישנות לא מובילות אותך לגבינה חדשה".

וכך עוד ועוד אמרי שפר שמקומם ממש בספרי קוהלת , משלי או קונפוציוס.

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא כישלון בעסקים, כישלון בחיי המשפחה וכו'. הגבינה מסמלת קריירה, אהבה, כסף, עמדה, בריאות, שלוות נפש. המבוך הוא העולם, המקום בו אנו מנסים להגשים את חלום הגבינה: המשפחה, מקום העבודה, הקהילה. אם תרצו גם המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי ולהשתלב בו יצליח בכל אלה.

ספר אינפנטילי

בסך הכל מדובר בספר אינפנטילי אופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא מזכיר מאות ספרים כאלה המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד והשפעה בחברה, איך להתקדם בעבודה. הכל בעשרה צעדים פשוטים – תחשוב חיובי, תנשום עמוק, תעשה דיאטה, תעשה מדיטציה, תפסיק לעשן.

יש גם שלושה עותקים

אני מרחיב את הדיבור על הספר האינפנטילי הזה כי יש אדם שבידיו שלושה עותקים של הספר. זהו תת אלוף פרופסור אריה אלדד. את הספר הוא קיבל עם הקדשות מן הרמטכ"ל, שאול מופז, מראש אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה בצה"ל ומעוד קצין בכיר.

פמפלט ירוד

 

על הספר הזה אומר פרופסור אלדד, בראיון לבילי מוסקונה לרמן מ"מעריב": "הגבינה בסדר אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

תת-אלוף פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ"ל עם סיום תפקידו בצה"ל. במכתב הוא כותב בין היתר:
"בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג"ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות… מועצות מקומיות גובות ארנונה עבור שימוש במוצבים ופקידי האוצר רואים בצה"ל מקום עבודה. המאבק הרצוף על חיי החיילים נדחק בתודעת מקצת מהציבור לסוף התור. קודמים לו קדושת גופות או חיי חזירים וכלבים. ואם מי מאתנו ייפול בשדה, חלל או שבי, שוב לא יכול להיות בטוח כי רעיו לנשק יוכלו לעשות הכל להשיבו לביתו או לאדמתו. משום שאדוני הצדק יכבלו את ידיהם, יפרקו את נשקם. דומה כי החיילים בחייהם ובמותם נטועים באדמת הארץ הזו, ואילו המופקדים על הצדק פועלים כאילו מארץ אחרת, מן החלל החיצון…"

בינוניות ורדידות

בהמשך מכתבו מתריע אלדד על הבינוניות והרדידות המאיימות על הצבא לא פחות מאשר האויבים מסביב… הסגידה לכלי הניהול וקידושם מקודמים על ידי הפצת 'כתבי קודש' חדשים, מבישים ברדידותם… מספרים לכם כי אתם נמצאים בתהליך של שינוי ומאיצים בכם לחפש גבינה, כי הזיזו את הגבינה שלכם.

בראיון ל"מעריב" אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא מזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

כצפוי נמתחה ביקורת חריפה על המכתב (שלא הוא הדליף לתקשורת) ולא שכחו לו את הבוסר שאכלו אבותיו, שהרי תת אלוף אלדד הוא בנו של חבר מרכז לח"י בתקופה המכרעת של המלחמה בבריטים, הלוא הוא ד"ר ישראל אלדד' (שייב).
וכך כותבת בילי מוסקונה-לרמן: "… לא צריך אפילו לערב את פרויד כדי למתוח קווי דמיון בין הבן, אריה לבין אביו ישראל אלדד (שייב) ז"ל שהיה האידאולוג המרכזי של הימין, ממנהיגי לח"י, והגה את רצח הרוזן ברנדוט. שייב הכריזמטי היה מצד אחד ימני קיצוני, כוחני, דמגוג וממציא רעיון הטרנספר המקומי, ומצד שני אינטלקטואל היסטוריון מחונן ואיש רוח".

עד כן בילי מוסקונה לרמן.

 

 

הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את ד"ר ישראל אלדד. הייתי נער בתיכון והוטל עלי תפקיד קטגור במשפט פומבי נגד יוספוס פלאביוס [יוסף בן מתתיהו, ממנהיגי המרד שבגד בחייליו]. לא חשתי בטוח בתפקיד ובקשתי את עזרתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות ובצניעות שרק אנשים גדולים באמת נחנו בה. הסביר לי את עקרי הנימוקים ההופכים את פלביוס לבוגד וגילה התעניינות אמיתית במעשיי. לימים למדתי לדעת כי הוא איש הרוח החשוב ביותר של התנועה הלאומית, שלאחר ז'בוטינסקי היתה דלה עד להחריד. על מפעלו במחתרת, בניסוח ההגות הלאומית ובתרגום המונומנטלי של כתבי ניצ'ה ראוי לדון ביתר הרחבה. 

בילי מוסקונה-לרמן מכנה אותו דמגוג וממציא רעיון הטרנספר. מילא דמגוג [על סמך מה היא אומרת זאת? האם שמעה פעם אחת הרצאה מפיו? או שהסיקה זאת מכתבי ניצ'ה שתירגם?]. אבל "ממציא רעיון הטרנספר?

קדמו לו רבים וטובים: חיים ויצמן, דוד בן גוריון, ורבים אחרים בתנועת העבודה. הטרנספר הוצע על ידי ועדת פיל הבריטית ונתקבל בברכה על ידי ראשי הישוב.

ראה מי הזיז את הגבינה של שאול מופז

מי אכל את הגבינה של שאול מופז

 

בספטמבר  1976 החליטה ממשלת ישראל, פה אחד, למנות את אשר ידלין, שהיה אז מנכ"ל קופת חולים הכללית, לנגיד בנק ישראל. גם הממשלה וגם ידלין לא ידעו כי שלושה ימים לפני החלטת הממשלה פתחה המשטרה בחקירה סמויה נגד ידלין בחשד לקבלת שוחד. החקירה נפתחה בעקבות תלונה שהגיש העיתונאי יגאל לביב (אז כתב "העולם הזה").

החלטת הממשלה על המינוי החישה את החקירה וכבר לאחר שבועיים זומן ידלין לשיחה עם היועץ המשפטי לממשלה, שהיה אז אהרון ברק. השיחה הזו היתה ראשיתה של חקירה גלויה שנסתיימה בהגשת כתב אישום. תחילה הכחיש ידלין הכל. לאחר תקופה קצרה, בה היה עצור עד תום ההליכים, הגיע לעסקת טיעון עם התביעה ונדון לחמש שנות מאסר.

ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר  47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" שנשם (כפי שאמרה השופטת הדסה בן עתו בפסק דינה) אל מעמקי הכלא, בו בילה  1217ימים ולילות.

משפטו של ידלין היה חלק משרשרת של מעשי שחיתות שנחשפו באותה תקופה, בין היתר חשד שהביא להתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר. גילויים אלו היו בין הגורמים שהביאו למהפך ולעליית הליכוד לשלטון בשנת .1977 .

להמשיך לקרוא ←