הנשיא הראשון, חיים ויצמן, נבחר לתפקיד כתוצאה מטעות היסטורית * בן גוריון התנגד אך נכשל בניסיונו לתקן את הטעות על ידי מינוי "האישיות היהודית הגדולה ביותר על כדור הארץ" * מאז, הלך " מוסד הנשיאות" והידרדר – עזר ויצמן שפרש בקלון וקצב המרצה עונש בכלא *  פרס המשיך בתפקידו כנשיא למלא את תפקיד "החתרן הבלתי נלאה"  מתחת למדיניות נתניהו * ההמולה התקשורתית הנוכחית לקראת הבחירות לנשיאות  מעוררת את השאלה: האם לא הגיע הזמן לסגור את בית הנשיא * זה יחסוך 57.5 מיליון שקל [שעלתה כהונת פרס בשנה האחרונה] * ואיזו דמות תהיה לנשיאות עם אישיות דגולה כדליה איציק

כשנפטר הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, ב-9 בנובמבר 1952, החלה התרוצצות בין המפלגות למצוא יורש לנשיא המת.

ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לא נטל חלק בהתרוצצות. הוא אמר כי צריך "לחפש את האישיות הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ ולעשותה לסמל העליון של ישראל" . הוא החליט שאלברט אינשטיין הוא האיש הראוי והציע לו את המשרה הרמה. אינשטיין דחה את ההצעה ואז החל הסחר-מכר המפלגתי לבחירת נשיא חדש.

להמשיך לקרוא ←

מדוע לא עימתו אותו עם המתלוננות. משה קצב.(צילום: ויקישיתוף)

יש ביטוי ביידיש שבתרגום מילולי משמעותו "הדבר לא מתיישב על השכל". כמו בכל תרגום מיידיש גם ביטוי זה בעברית אינו נושא את כל הקונוטציות של הביטוי במקור.

אדם שעשה מעשה ש"לא מתיישב על השכל" פרושו שעשה מעש לא מתקבל על הדעת,  לא הגיוני באורח קיצוני. מעשה שטות, מעשה איוולת, מעשה כמעט  אידיוטי, התנהגות חובבנית, ובלשון ימינו  התנהגות מטורללת.

החלטותיו של מזוז

אפשר לומר כמעט על כל החלטותיו של מזוז כי אינן מתיישבות על השכל. ופרשת קצב שהתפוצצה השבוע בפניו ובפני הציבור כולו כפצצת סירחון היא גולת הכותרת של שורת ההחלטות שלו.

נתחיל בשורת ההחלטות הנוגעות לפרשת הנשיא לשעבר משה קצב. לאחר שקצב התלונן במשטרה על מעשה סחיטה שכאילו נעשה בו – כמו אותו גנב של העיירה שרץ ברחוב וצעק "תפסו את הגנב" – עמד מזוז בפני  שורת החלטות שכל אחת מהן הייתה שגויה ובלתי מתיישבת על השכל.
לא מתיישב על השכל לחקור את הנשיא בכפפות של משי ובנוחיות של מלון חמישה כוכבים בשעות שנוח לו לקבל את החוקרים במעונו. סתם בוזגלו  או אפילו סתם קצב מקרית מלאכי היה כבר יושב במעצר מובא לחקירה באזיקים ועומד לדין על שורה של מעשי אונס שדינם מאסר ארוך. הנשיא נהנה אמנם מחסינות אך התרשלותו של מזוז אפשרה לנשיא, לפרקליטיו וליועצי התקשורת שלו להאריך ולמזמז את הענין עד לנבצרות וממנה לפרישה, לעיסקת הטיעון ולפיצוצה.

לרגע קט נדמה היה כי מזוז הפך סוף סוף לאיש עזוז (גיבור) והכין כתב אישום מבוסס משפטית וראייתית שמאשים את הנשיא בשני מעשי אונס ועוד שורה של מעשים מגונים הפרת אמונים ומה לא. כבוד גדול לא היה מוסיף משפט כזה למדינה. גם לא המחשבה שנשיא המדינה יבלה כמה שנים בחברתם של אנסים פחות מכובדים ממנו. אבל משפט כזה היה מציל את כבודה של המערכת המשפטית ואת הצדק שהיה נעשה ונראה. הוא גם היה משמש תמרור אזהרה לכל אותם בעלי שררה שיצרם גובר עליהם (חרמנים בלשון ימינו) הסבורים שנשים העובדות אצלם  יכולות לשמש גם שפחות מין.

והנה לפתע נפלה כפצצה עיסקת הטיעון. ההר הגדול של התביעה שהכין מזוז לא הפך לעכבר אלא לעכברון, למיקי מאוז. מזוז נימק את הסכמתו לעסקת טיעון בכך שהראיות שבידיו אינן מספיק חזקות ובכך כבר טרפד את כתב האישום שהוא צריך בלית ברירה להגיש עכשיו. הוא אמר זאת בלי להיפגש אפילו פעם אחת עם א' הראשונה והשנייה והשלישית וכל היתר. ובלי לעמת אותן עם הנשיא – פעולה הנעשית כדרך שיגרה בכל אישומי אונס שבהם יש מלה מול מלה.

כל העיסקה הזו וכל הנימוקים שנאמרו להצדקתה אינם מתיישבים על השכל.

• לא מתיישב על השכל שתריסר נשים, שלא הכירו זו את זו, ועבדו עם קצב בתקופות שונות ובתפקידיו השונים, יתארו אותם דפוסי התנהגות מינית של קצב וכולן אינן אמינות ורק הכחשתו של קצב אמינה.
• לא מתיישב על השכל שקצב דובר אמת אך סרב, בניגוד למתלוננות,  לעמוד במבחן של פוליגרף.
• לא מתיישב על השכל שקצב יטען כי המתלוננות מכפישות את שמו והוא לא מגיש נגדן תביעה על הוצאת דיבה.
• לא מתיישבת על השכל הטענה של מזוז שחלק גדול מן העברות התיישן. אז מה? תכלול בכתב האישום רק את המתלוננות שלא עברו 7 שנים מאז המעשה שנעשה בהן ותעלה לדוכן העדים את כל היתר כדי להוכיח דפוסי התנהגות.
• לא מתיישב על השכל שאדם חף מפשע ישכור שלושה פרקליטים ששניים מהם הם מן היקרים במדינה ובנוסף יועץ תקשורתי יקר ומוכשר כמוטי מורל  (ושאלה קטנה: מניין הכסף).

החלטות חמורות

 הקריירה של מזוז רצופה מראשיתה שורה של החלטות שאינן מתיישבות על השכל בנושאים חשובים יותר וגורליים יותר מהחלטותיו בפרשת קצב.

ההחלטה החמורה ביותר שקיבל מנקודת מבט לאומית הייתה בראשית שנת 2004, מיד עם כניסתו לתפקיד. השופטת העליונה עדנה ארבל, שהייתה קודם לכן פרקליטת המדינה,  כבר הכינה כתב אישום חמור ביותר נגד אריאל שרון ובנו גלעד שרון על שוחד המיליונים שקיבלו מן הקבלן דודו אפל בפרשת האי היווני.

 צריך להיות עיוור גמור או תמים כתינוק ולקבל את הטיעון של שרון שהוא לא ידע על המיליונים שזרמו לכיסיו של בנו גלעד מכיסו של הקבלן, כשהתמורה היחידה שנתן הייתה שיטוט באינטרנט.

בהחלטה זו שנומקה בשורה של התפתלויות משפטיות  הצטרף מזוז לקהל ה"מאתרגים" של שרון שאפשרו לו את מעשה הפשע של חורבן גוש קטיף.

והערה אישית קטנה

בטור שלי ב"מקור ראשון" הרביתי לכתוב על קצב והתנהגותו ועל המערכת המשפטית וכשליה.  לאחר הנאום המפורסם שנשא משה קצב במסיבת העיתונאים בבית הנשיא  שערתי כי את הרעיון לשאת את הנאום העלה האסטרטג מוטי מורל.

אני מכיר את מוטי מורל מזה שנים, מעריך מאד את יכולתו המקצועית (הוא הצליח להעלות שני ראשי ממשלה ואין כמעט גוף שאותו ייצג שלא הצליח לשנות את דעת הקהל כלפיו).

בטרם העליתי את ההשערה האמורה במאמר כתבתי את המכתב הבא למוטי מורל:

שלום מוטי,

אקדים ואומר כי אם לא תשיב לי על המסר הזה אבין זאת בהחלט ולא יהיה בליבי עליך.

אני מתכוון לכתוב מאמר על פרשת קצב ובניגוד למלל הכללי נגד הנשיא אני מתכוון רק לכתוב שלאור ההיסטוריה של מוסד הנשיאות מאז ימי בן גוריון  צריך לדעתי לבטל בכלל את המוסד הפיקטיבי הזה.

אבל אני רוצה גם לכתוב קטע "האם יצליח מוטי מורל למנפל את דעת הקהל" לטובת הנשיא. (אגב: המונח למנפל שאתה כנראה המצאת כבר נכנס למילונות בעקבות הראיון שלך אתי).

יש לי גם ניחוש שההופעה של הנשיא  שבה הצליח להשיג כמה נקודות בדעת הקהל נעשתה על דעתך. להערכתי, אם פרקליטיו ימזמזו את השימוע  בשלושה חודשים וימשכו את זה גם אחר כך אתה תיצור דעת קהל שתביא איכשהו לטשטוש הפרשה.
בברכה
זאב גלילי

תשובת מוטי מורל

 על מכתב זה השיב לי מוטי מורל במכתב הבא :

זאב ידידי הטוב שלום,

א. לא זכור לי שהמצאתי את המונח "למנפל".
ב. כולנו עוסקים במניפולציה של דעת הקהל. כפי שאמרתי לאיילה חסון בראיון רדיו, כאשר זו תקפה אותי שאני יועץ להשכיר שמשכיר את שרותיו ללקוחות: "אני לפחות לא מסתתר. אני אומר במפורש את מי אני מייצג. לעומת זאת, הרבה עיתונאים מופיעים כאבירי הצדק והאובייקטיביות כאשר הם מסתירים את האג'נדה והאינטרסים האמיתיים שלהם". אז לפחות המניפולציה שלי היא גלויה ולא מוסווית כמו של חלקים גדולים בתקשורת.
ג. המסר שלי בכל הראיונות בעקבות נאום קצב היה: "לפני הנאום היה רוב הציבור משוכנע שהנשיא אשם, בגלל שהיה שרוי בטראנס היפנוטי של שטיפת המוח התקשורתית. הנאום שבר את הטראנס והיום רוב הציבור אומר "אני לא יודע אם הוא אשם או לא, הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו, והתקשורת חרצה את דינו ללא משפט" – וזה בדיוק מה שרצינו להשיג: לשבור את שטיפת המוח. טענה כזאת היא טענה אמיתית ולא מניפולטיבית. המהלך בעצם נועד להילחם במניפולציה של התקשורת, להוציא את האזרחים מהטראנס ההיפנוטי ולהחזיר לאזרחים את צלילות דעתם שתגרום להם לחשוב באופן עצמאי. האם זאת מניפולציה?
ד. הנשק הסודי שלי פעם אחר פעם הוא לא למכור לציבור איזושהי המצאה, אלא להיפך: להעלות ולהציף לדיון ציבורי את האמת, אותה אמת שאחרים מנסים להסתיר או שהציבור אינו מודע לה. כך עשיתי ב"פרס יחלק את ירושלים", ב"נאש קונטרול", ועכשיו אני עושה זאת נגד תכניות האוצר לרפורמה בשוק החשמל, שעל פי הערכות האוצר (שאותן הם לא מפרסמים לציבור), תגרום להעלאת מחירי החשמל ב-30 עד 40 אחוז.
ה. השיטה הזאת שלי – להציף למעלה את האמת, אינה מוסיפה לי פופולאריות בלשון המעטה. להרבה בעלי אינטרסים יותר נוח שהציבור יישאר במחשכי הבורות ביחס לכל מיני נושאים.
ו. עכשיו תגיד לי אם זו מניפולציה. ואם כן – האם היא יותר חמורה או פחות חמורה מהמניפולציות שאמצעי התקשורת עושים עלינו השכם והערב.

ידידך
מוטי מורל

הואיל ומדובר במכתבים פרטיים לא פרסמתי אותם. כתבתי מה שכתבתי על הנשיא והבנתי מה שהבנתי מתוך מכתבו של מורל.

לתדהמתי גיליתי זמן מה לאחר מכן  כי בטור שלי,  ב-27 ביולי 2007, מופיע מכתב ארוך של מוטי מורל ובו הוא ממנפל את עמדותיו להגנת הנשיא.

התדהמה שלי נבעה מן השאלה כיצד הצליח מוטי מורל להיכנס לטור שלי בלי ידיעתי.

וזאת לדעת. מן היום הראשון בו הופיע הטור שלי ב"מקור ראשון" בגיליון הראשון (1997) התניתי תנאי בל יעבור: שום שינוי לא יוכנס לכתיבתי ללא הסכמתי. והסכמתי נתונה רק אם אני טועה באורח קיצוני בעובדות או עובר על חוק לשון הרע. התנאי הזה עוגן בחוזה שנחתם עמי על ידי מייקל כריש, שרכש את העיתון מבעליו הקודמים ב-1999.

מעולם לא נתבקשתי לתקן תיקונים מהסיבות האמורות, וכל עורך שעבר על הטור שלי ידע שגם כדי לשנות מקומו של פסיק או מלה יש לבקש את הסכמתי.

פה נכנס מכתב שלם שכלל עמדות שנגדו את דעתי.  חמור מזה: הואיל ומוטי מורל מכיר אותי היטב הוא יודע איך להתקשר עמי (ועושה זאת מדי פעם כשהוא מבקש לקדם נושא ולא פעם ביקש גם את עצתי). אם היה מבקש לפרסם באמצעותי את עמדתו הדבר היה נעשה לאחר סינון שלי, המבחין בין עמדה לגיטימית לבין מניפולציה, גם אם זו נועדה לפעול נגד המניפולציות האחרות.

מזוז צריך לעוף

 אבל האמת היא שלא הנשיא צריך לעניין אותנו עכשיו אלא מני מזוז. הוא היה צריך לעוף מתפקידו כבר מזמן.

הבעיה היא שאם אולמרט ינצל את ההזדמנות וימנה יועץ משפטי משלו הוא יזכה לשכבה כפולה של פשתן המגן על אתרוגים מזו שהגנה על אריאל שרון.

אז אולי כדאי לחכות שביבי יעשה זאת.

ממנפל או רק מגלה את האמת. מוטי מורל. (צילום: זאב גלילי)

החלטות שלא מתישבות עם השכל. מני מזוז. ויקישיתוף.

לפני עשר שנים הביס נתניהו את פרס בכוח הסיסמא "פרס יחלק את ירושלים" * 67 אחוזים התנגדו לחלוקת העיר * היום מתחרים פוליטיקאים – מי יוותר על יותר ירושלים ונראה כאילו לאיש לא איכפת * לפסיכולוגיה יש הסבר לתופעה הזו של אובדן אמונה באפשרות לשנות משהו

שלושה חודשים לאחר רצח רבין החליט יורשו, שמעון פרס, להקדים את הבחירות ואלה נקבעו ל-29 במאי 1996.
הסקרים צפו ניצחון אדיר לפרס. כל האצבעות של השמאל הופנו נגד נתניהו, כאחד האשמים בהסתה לרצח. נתניהו היה מנודה בעם, ואפילו במפלגתו.

בסקרים הוביל פרס על ביבי ביתרון של 30 אחוזים בכל הפרמטרים האישיים והאישיותיים: יותר ניסיון, יותר הערכה, יותר אמינות.

הסיסמה ששינתה את דעת הקהל

ואז שלף האסטרטג מוטי מורל סיסמא שחוללה מהפך בדעת הקהל: "פרס יחלק את ירושלים". בבת אחת השתנו פני המערכה. לא דיברו עוד על רצח רבין, אלא אם ירושלים תחולק או לא. הסקרים העלו כי כל הפרמטרים, בהשוואה בין נתניהו לפרס, לא השתנו. אבל על השאלה: האם פרס יוותר על ירושלים, 67 אחוזים אמרו כן. על אותה שאלה לגבי נתניהו השיבו בחיוב 4 אחוזים.

עם ישראל לא רצה בחלוקת ירושלים ונתן את השלטון לביבי.

צפריר רונן ז"ל (צילום זאב גלילי)

כשעוקבים אחר אמצעי התקשורת בימים אלה ושומעים פוליטיקאים המתחרים ביניהם מי יוותר על יותר ירושלים נדמה שמדובר בעם אחר. אדישות מוחלטת. פרט לקומץ משוגעים לדבר, כמו צפריר רונן, הנלחמים מלחמת מאסף הנראית אבודה.

מה קרה לעם הזה

שאלה זו הצגתי לפסיכולוג, המסייע לי מדי פעם בהבנת תופעות חברתיות. הוא לא הופתע מן השאלה והייתה באמתחתו תשובה: עם ישראל מגלה תסמונת של "חוסר אונים נלמד".
תיסמונת זו, הירצה באוזני חברי הפסיכולוג, הוא מצב שבו בני אדם למדו להאמין כי המצב אליו נקלעו הוא חסר תקווה. כי אין להם שום שליטה על מצבם וכל מה שיעשו הוא חסר תועלת. הדגש הוא על למדו. כלומר הם צברו ניסיון, שהביא אותם להאמין בחוסר התוחלת של כל מאמץ לשנות.

פאסיביות ואדישות

התוצאה של מצב זה היא שבני אדם יישארו פאסיביים ואף אדישים מול המציאות, גם כשזו מאיימת על בטחונם ועל חייהם. הם נשארים במצב זה גם אם אובייקטיבית קיימת אפשרות של פעולה לשינוי המצב.
זו לא רק תופעה חברתית אלא קיימת גם בחיי הפרט.
"חוסר אונים נלמד" מתפתח לעתים בעקבות כשלונות חוזרים ונשנים של האדם בחייו. או כתוצאה מחיים בתנאים קשים באורח קיצוני: מלחמה, כלא, נכות, רעב ומחסור קיצוני.

תופעת ה"מוזלמן"

הדוגמה הקיצונית ביותר למצב של חוסר אונים נלמד הוא ה"מוזלמן" במחנות ההשמדה. אסירי המחנות נתנו כינוי זה לאלו מחבריהם שנמצאו על סף המוות. מבחינה חיצונית התבטאה הופעת המוזלמנים ברזון קיצוני, כמעט ללא בשר, ורק עור מתוח על עצמות. מבט בוהה, חוסר הבעה וחוסר תגובה. המאפיין המכריע של המוזלמן היה אי רצון מוחלט לעשות מאמץ כלשהו לדאוג לעצמו.

מוזלמנים שניצלו (ויקישיתוף)

תופעות דומות לתופעת המוזלמן מבחינה נפשית ניתן למצוא גם בתנאים פחות קיצוניים ממחנה השמדה: בתי יתומים, מוסדות לבריאות הנפש, חולים באישפוז ממושך ללא תוצאות חיוביות ואפילו בבתי ספר.

לא הסתמכתי על דברי חברי המלומד והלכתי לקרוא מקורות שהפנה אותי אליהם. אחד החוקרים החלוצים של הנושא הוא מרטין זליגמן (יהודי כמובן) מן האוניברסיטה של פנסילבניה שהחל במחקר זה ב-1967 כשהוא מתמקד בשאלת הדיכאון.

הכלבים והתאוריה

לא ייאמן אבל גילוי התופעה החל בניסוי בכלבים שהתנהגו אחרת מן התאוריה הביהביוריסטית. מפורסמת התאוריה של הרפלקס המותנה של פאבלוב. משמיעים צילצול ואחריו נותנים לכלב אוכל. לאחר שהכלב התרגל לקשר את המזון לצילצול משמיעים צילצול וקיבתו של הכלב מפרישה מיצים גם אם אין אוכל בסביבה.

בניסויים שערך זליגמן נבדקה תגובת הכלבים לשוק חשמלי הבא בעקבות צליל מסוים. הכלבים נהגו אכן בהתאם לצפוי. לאחר שלמדו כי הצלצול קשור בשוק חשמלי נמלטו בהישמע הצליל גם כשלא הופעל עליהם שוק חשמלי.

בשלב הבא של הניסוי השמיעו צליל ונתנו לכלב שוק חשמלי אך לא אפשרו לו להימלט. לאחר סידרה של ניסויים כאלה הכלב התייאש וכבר לא ניסה להימלט לא בעת שוק חשמלי ולא בשעה שהשמיעו לו את הצילצול המבשר את בוא השוק.

כלומר הכלבים הגיעו למצב של "חוסר אונים נלמד". הגיעו למסקנה כי אין מה לעשות. כמו היהודים בישראל שהגיעו למסקנה שאין כל אפשרות לשנות את המצב.

נערכו הרבה ניסויים כאלה, גם בכלבים וגם בבני אדם, בלי לגרום להם נזק, כמובן. התוצאות חזרו על עצמן. אך היו גם תוצאות אופטימיות לניסויים. גם כלבים וגם בני אדם לא כולם נכנסים למצב של "חוסר אונים נלמד". כשליש מצליחים להתגבר למרות התסכול ולמצוא איכשהו דרך לשרוד.

אולי זה מבשר גם איזו תקווה לישראל?

"העם עייף"

פניתי לאסטרטג מוטי מורל , הבקיא היטב בהלכי הרוח של דעת הקהל, וביקשתי את ההסבר שלו לשאלה מה קרה לעם הזה.
תשובתו, שניתנה אינטואיטיבית, בלי שסיפרתי לו על המחקר, מביאה לאותן מסקנות. ואלה דבריו:

מוטי מורל (צילום: זאב גלילי)

"העם עייף. הבעיה שלנו היא שאין לנו מטרה, כעם וכמדינה. מנהיג צריך להציב מטרה בפני העם להוביל אליה ולשמש דוגמא. העם כבר לא מאמין למנהיגיו המושחתים. פעם אמרו שמי שנותן שטחים תמורת שלום הוא בוגד. בא שרון ונתן שטחים תמורת אי שלום. ורוב העם תמך בו כי סמכו עליו. הציבור כבר לא מאמין שיכול להיות פתרון. אולמרט מדבר עם אבו מאזן? שידבר. רוצה לוותר? שיוותר. העיקר שיהיה שקט ושהבורסה תמשיך לגאות".

ראה הבריחה מן המציאות אל הדלוזיה

ראה משנתו של ויקטור פרנקל

ראה "נשף המסכות של מערכת המשפט"

בשנת 1976 החליט היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים ומועמד לנגיד בנק ישראל. ידלין נמנה אז עם צמרת מפלגת השלטון, מפא"י. ברק הסביר את החלטתו: "דין ידלין כדין בוזגלו".

מאז הפך "מבחן בוזגלו" למושג בשיח הציבורי כמבטא את השוויון בין האליטות ופשוטי העם בפני החוק. לא תמיד עמד מבחן בוזגלו במבחן המציאות. בשנת 1996 עתר לבגץ בוזגלו אמיתי, מרדכי בוזגלו, בעל מוסך בחולון שעבר עבירות מס. הוא דרש להנהיג כלפיו את "מבחן בוזגלו" ולהעניק לו יחס דומה לזה שמעניקים לאישי צמרת העוברים עבירות דומות.

בתחום המשפטי התפתח המבחן לכיוון הפוך לפחות בשיח הציבורי. אישי ציבור שנחקרו או הועמדו לדין וזוכו טענו שמפעילים נגדם מבחן בוזגלו הפוך. דהיינו שפותחים נגדם בחקירות ומגישים כתבי אישום ללא הצדקה. נוהגים כלפיהם בחומרה שאינה נהוגה כלפי סתם אזרחים מן השורה. כזו היתה טענתו של חיים רמון ואחרון אחרון לא כל כך חביב הוא נשיא המדינה היוצא משה קצב.

היפוך המשמעות

להיפוך המשמעות של "מבחן בוזגלו" תרמו תרומה מכרעת עורכי דין ויועצי תדמית מן הליגה הראשונה. אלה למדו לנהל את המאבקים של לקוחותיהם – רובם מן האליטות הפוליטיות והכלכליות – באמצעות התקשורת, עוד לפני הגשת כתב אישום.

כך נהפכה הקערה על פיה. או כפי שכתב המשפטן משה נגבי בספרו "כסדום היינו":"מבחן בוזגלו נהפך על ראשו: אזרחים מן השורה נמקים בבתי מעצר ובבתי סוהר על לא עוול בכפם, ואילו בכירים שניצלו את השררה כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם ממשיכים במירוץ לצמרת באין מפריע".

הם ממשיכים לרוץ כי יש להם הרבה כסף כדי לשכור עורכי דין מן השורה הראשונה, יועצי תדמית ואסטרטגים – הכל במחיר של מיליונים.

את מי שכר קצב

וכאן אנו מגיעים לנשיא קצב. כשפורסמה הידיעה הראשונה על תלונת הנשיא נגד א' באשמת סחיטה קראתי באחד הטוקבקים: "אם הנשיא מגיש תלונה למה היה צריך לשכור שני עורכי דין פליליים מצמרת עורכי הדין (אז היו אלה דוד ליבאי וציון אמיר). מה שלא היה ידוע אז הוא שהנשיא שכר גם שני אסטרטגים מן המדרגה העליונה, מוטי מורל,  שכבר הצליח להריץ לפחות שני ראשי ממשלה.

לא כל אזרח יכול לשלם שכר טירחה של עורכי דין כאלה. (כמה משלמים? זהו סוד מדינה. יש אומרים שמדובר ב-500 דולר לשעה בממוצע והסכומים מסתכמים במיליונים).

הפרקליטים והיועצים האלה שווים כל גרוש שמשקיעים שבהם. תראו איך השפיעה מסיבת העיתונאים של הנשיא בה הציג עצמו כדרייפוס שני. תקראו את היצירה הספרותית הנהדרת שחיבר עורך דין אביגדור פלדמן, בתשובה לבג"ץ נגד עיסקת הטיעון עם קצב.

וכך כתב בין היתר:
"החזתה עין בישראל מסע הכפשה ושיסוי כזה הנערך עתה למשה קצב? דמו הותר בסצנות רחוב המזכירות העלאה למוקד בימי הביניים של מכשפות שדינן נגזר ע"י ההמון…
"ובכיכר הראשית של העיר ובכיכר התקשורת מעלים היום על המוקד את קצב וסורקים את בשרו במסרקות ברזל, והאבנים נוחתות על כל פיסת גוף והפרשנים המשפטיים, שנפשם מזדעזעת לכל עיוות דין, במקרה הזה מלקקים בשפתיהם בהנאה ומצקצקים בלשונם כך יאה וכך נאה".

בא לבכות כשקוראים טקסט כזה. כל מלה בו שווה זהב.

האם יכול בוזגלו אמיתי לשכור את שרותיהם של פרקליטי צמרת כמו ציון אמיר, יעקב וינרוט, דן אבי יצחק, דוד ליבאי או אביגדור פלדמן?

האם יש אזרח במדינה, המשתכר שכר ממוצע, שהיה נחשד בכך שעשר נשים מתקופות שונות מתלוננות נגדו על הטרדה מינית והוא יוצא בלא משפט?

אמור מעתה לא מבחן בוזגלו אלא מבחן פלדמן – הוא הקובע את סיכוייך לצאת ללא כתב אישום, לקבל עיסקת טיעון ואולי אף לזכות במשפט.
והרי גם חז"ל אמרו: "כסף מטהר ממזרים".

עצות לפרקליט איך לקבוע שכר טירחה

איך קובעים עורכי הדין את שכר הטירחה המגיע להם?
לפרקליטי הצמרת אין בעיה. הם מקבלים כל מה שהם דורשים. לפרקליטים צעירים ובלתי מנוסים יש בעיה. ולאלה נערך כינוס מיוחד בזכרון יעקב, בו שמעו עצות שימושיות מבכירי המקצוע.

אחד מהם היה ששי גז. הוא המליץ לשים לב למפתחות שהלקוח מניח על השולחן:
"תבדקו אם יש לו מרצדס, אם יש מפתחות של כספות ואז תתקעו מחיר. תגידו 10,000 דולר. אם הוא לא יגיב תוסיפו שזה לישיבה אחת. אם הוא ימשיך לא להגיב תגידו שזה לא כולל מע"מ".

ראה

דרכו של קצב מן הפריפריה לנשיאות

אילו קראו בכירי צה"ל את הספר המתאר את התרגיל הזה ייתכן שהיו מתכוננים אחרת למלחמה בחיזבאללה * אבל הרמטכ"ל שאול מופז הלעיט את מוחותיהם בתובנה האווילית של "מי הזיז את הגבינה שלי"

בשנת 2000 ערך צבא ארצות הברית תרגיל ענק. סיפור התרגיל היה: הצבא האמריקני יוצא למלחמה נגד מדינה קטנה . במזרח התיכון, הנשלטת על ידי ארגוני טרור. הצבא האמריקני היה "כחול" והכוחות הטרוריסטיים היו "אדומים". התרגיל כולו היה וירטואלי, דהיינו: על מסכי מחשבים.

מודלים ממוחשבים

מטרת התרגיל היתה לנסות טקטיקות וצורות חשיבה חדשות, בהתמודדות בשדה קרב, מול ארגון טרור, הפועל מתוך מדינה.
מודלים ממוחשבים בחנו את האמצעים שהאויב והמדינה בה הוא פועל נשענים עליהם – תקשורת, תחנות כוח, גשרים, מים, דרכים ותשתיות אחרות. פגיעה בתשתיות אלה מאפשרת למפקדים האמריקניים להחליט בכל פעם על הפגיעה המינימאלית שתגרום להפרעה המקסימאלית בתפקודו של היריב.

"הכניעה צפויה"

הצבא הכחול שלח אל חוף המדינה האדומה נושאות מטוסים וספינות סיוע, הזרים עשרות אלפי חיילים לאזור. צוותים כחולים חיסלו את מגדלי השידור וחתכו את הכבלים האופטיים שאפשרו ללוחמים האדומים לתפקד. הם ציפו שמעתה יהיו האדומים תלויים בתקשורת לווינים וטלפונים סלולאריים, שניתן לצותת להם.

מול היתרון הצבאי האמריקני אמור היה האויב האדום פשוט להיכנע. כך הראה המודל הממוחשב.

אבל זה לא מה שקרה.

חשיבה מקורית

בראש צבא האדומים הציבו האמריקנים גנראל עטיר ניסיון, בוגר מלחמת וייטנאם ומלחמת המפרץ הראשונה, בעל חשיבה מקורית, פאול ואן ריפר. Paul_van_Riper)).
הוא למד היטב את המצב, איתר את נקודות התורפה של האמריקנים ואת נקודות היתרון של הכוחות האדומים.

גנראל פאול ואן ריפר

ר

הצוות האדום היה מוכן לאמצעים שנקטו האמריקנים לניתוק מערכת התקשורת שלהם. מערכת תקשורת חלופית שהוכנה מראש פעלה באמצעות בלדרים על אופנועים והודעות שהוסתרו בתוך תפילות.
ביום השני ללחימה שלח הצבא האדום צי של סירות קטנות לעקוב אחרי הספינות האמריקניות. לפתע, ללא התראה, שלחו האדומים גל אדיר של טילי שיוט לעבר הספינות האמריקניות. הטילים נשלחו מכיוונים ובעיתוי שהתבססו על מידע מודיעיני שהיה בידיהם. מידע זה אפשר להם לשלוח טילים בכמויות גדולות יותר ממה שהספינות יכולות ליירט.

מפלה מוחצת

בסוף היום 16 ספינות אמריקניות וירטואליות נחו בתחתית הים. למעלה מעשרים אלף חיילים אמריקנים וירטואליים נספו.
התרגיל הגדול בתולדות ארצות הברית הסתיים אחרי יומיים במפלה מוחצת.
הצבא הגיב בדיוק כמו שצבא גדול מסורבל ומסואב נוהג:

המשחק חודש כשהכללים שלו שונו. לצוות האדום לא ניתנה יותר יכולת החלטה. נאמר להם מה עליהם לעשות בכל שלב. לאחר שורה של צעדים צפויים מראש הצבא הכחול ניצח. בתגובה התפטר ואן ריפר מהצבא. Control + alt + del. כלומר אתחול מחדש של כל המערכה. המשחק הוסג חזרה לאחור. 16 הספינות הוירטואלית צפו חזרה על פני המים. 20 אלף חיילים אמריקנים וירטואליים גילו שמשורה לא משחרר אפילו המוות וחזרו לחיים.

הסופר מלקולם גלאדוול

איך מקבלים החלטות

סיפור התרגיל הזה מופיע בספר BLINK, פרי עטו של מלמלקולם גלאדוול ( (Malcolm Gladwell. המחבר איננו גנראל וגם לא פרשן צבאי. הוא עיתונאי בעל ידע רחב שכתב כמה ספרים שזכו להצלחה רבה תודות לתובנות המקוריות שלהם.

שער הספר blinK

בין היתר בחן גלאדוול בספרו שאלה מאד אקטואלית לצמרת שלנו בימים אלה: כיצד מקבלים בני אדם החלטות מהירות. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה, או שמגיעים להחלטה לא נכונה.

שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את כושר השיפוט שלו ולהגיע להחלטות שגויות כאילו היה אוטיסט.
האם אולמרט או פרץ או שניהם היו בחזקת אוטיסטים כשהחליטו על המלחמה?

"פמפלט אווילי". ציור מתוך "מי הזיז את הגבינה"

מאד ייתכן שאילו מישהו מן הצמרת היה קורא את הספר היה נוהג אחרת. אך כששאול מופז היה רמטכ"ל הוא חילק לקצינים הבכירים את הספר האווילי "מי הזיז את הגבינה שלי". על מעשה זה אמר אז תת אלוף פרופסור אריה אלדד:
"הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש…" אלדד הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

ראה מה קרה בנעלין