הימים בהם היה "העולם כמרקחה" ונאום ציוני היה חשוב מהירושימה

מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

העולם הזה  -מרתק אבל לא תמיד מדויק

העולם הזה -מרתק אבל לא תמיד מדויק

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

 

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

 

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך


המהפכה של ידיעות

 

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף


העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

 

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

בשמעריב התחזה לידיעות

בשמעריב התחזה לידיעות

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.


ה"פתח לנד" של ידיעות

"ידיעות אחרונות" שלאחר הפוטש עוצב בעיקר על-ידי דב יודקובסקי (שלא נשא את התואר עורך). יודקובסקי קרוב בהשקפותיו יותר למרכז, אך מתוך ראיה מקצועית נכונה כפה ביד ברזל דיווח אובייקטיבי בעמודי החדשות ובמוספי האקטואליה. סביב דסק החדשות ישבו אנשים בעלי השקפות מכל הקשת הפוליטית ומעולם לא באו השקפותיהם לידי ביטוי בטיפול בחומר. כך היה עד לפרישתו של יודקובסקי בשנת 1989.

 

האיש שהמציע את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

האיש שהמציא את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

יודקובסקי גם יזם את מה שקראו במערכת עמודי ה"פתח לנד". הוא גייס את מיטב הכותבים של השמאל האוונגארדי והעמיד לרשותם את העמודים המרכזיים של התוספת הפוליטית לשבת. היו שם דן בן אמוץ, חיים חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, סילבי קשת. הוא העמיד לרשותם את העמודים הללו אך לא נתן יד חופשית. אם מישהו מהחבורה חרג מגבולות הקווים האדומים של יודקובסקי הוא נמחק ללא רחמים (למרות שכל אחד מהם סיפר על חוזה אישי האוסר למחוק מלה מדבריו). פעם פרשו כולם במחאה על הצנזורה הזו והקימו עיתון הומוריסטי עצמאי ("ציפורה נפש") אך סופם שחזרו אחד אחד עם זנב מקופל בין הרגליים.

מה שהניע את יודקובסקי היה הרצון למשוך לעיתון גם חוגים אליטיסטיים ואקדמאיים, כלומר שמאל) לאחר שהעיתון כבר קנה אחיזה בקרב העליה החדשה וכחולי הצווארון. העמודים החדשים משכו אכן את הציבור הזה לעיתון. בפועל לא השפיעו אנשי ה"פתח לנד" על עבודת המערכת. איש מהם לא קיבל תפקיד עריכה כלשהו ולמעשה לא נכחו כמעט במערכת ולא היו חלק ממנה.

בצד הכותבים השמאליים הללו היה ידיעות אחרונות פתוח תמיד בפני כל קשת הדעות. איש הלח"י אליהו עמיקם קיבל מקום מכובד להבעת דעותיו וכך ישראל אלדד מראשי הלח"י וכן אורי פורת ונתן ברון ועוד רבים אחרים. שלא לדבר שכותב המאמרים הראשיים היה ד"ר הרצל רוזנבלום (שנשא בתואר עורך) וליד הדעות שהביע נראה מאיר כהנא כשמאלני קיצוני.

מנין כל השמאל

ההסבר פשוט: התמורות שחלו בחברה הישראלית.

לצורך ההמחשה סיפור קטן. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים פניתי לרון בן ישי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל, ובקשתי ממנו להפנות אלי את בוגרי התחנה כדי שישמשו כתבים בידיעות.

רון אמר לי לערך את הדברים הבאים: אין שום סיכוי. חייל בן  18מגיע לתחנת גלי צה"ל ובידיו צרור מפתחות של המכונית של אבא. במהלך שרותו בתחנה הוא כבר מגיע לראיון עם ראש הממשלה. הוא לא יבוא אליך כדי לסקר רציחות, שרפות והפגנות.

 והוא צדק. בוגרי גלי צה"ל הולכים רחוק יותר. זמן קצר לאחר השיחה עם רון פניתי לדובי גילהר שהיה כתב פלילי בתחנה והצעתי לו את תפקיד הכתב הפלילי של ידיעות. הוא העדיף להמשיך בגלי צה"ל ככתב בכנסת ועיניכם הרואות שהוא עשה עסק טוב יותר.

מה מלמד הסיפור הזה? הוא מלמד כי דור חדש בא לתקשורת. דור מפונק למדי, הנמנה עם שיכבה חברתית מאוד מסויימת שהיא בעיקרה שמאל. השיכבה הזו באה מרמת השרון, רחביה, רמת אביב ג' ושינקין.

למען ההמחשה: בסדנת עורכי חדשות שקיימתי בידיעות אחרונות עשיתי מאמצים להביא עורכים חדשים משכבות חברתיות אחרות. פעם איתרתי צעיר מוכשר מאד, על סף הגאוניות, מעיירת פיתוח בצפון. היה לו קשה לבוא לסדנה שהתקיימה בתל-אביב – בעייה של מקום מגורים, מחשב ביתי, עזיבת מקום העבודה לפרק זמן ממושך. עשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו ולקלוט אותו לקורס. הוא החזיק מעמד שבועיים ופרש. כך קרה גם עם צעירה מאד מוכשרת, דתיה, תושבת אחת ההתנחלויות.

נתברר כי השניים (בשני קורסים שונים) לא יכלו להיקלט בחבורה שנבחרה להשתתף בקורס. הם פשוט לקו בהלם וחשו לא שייכים. חבורה זו היתה מורכבת באורח טבעי מן השמנת החברתית של ישראל – בוגרי התיכונים הטובים, פסיכומטרי גבוה, ציונים טובים באוניברסיטה, בוגרי יחידות עילית בצה"ל.

==============================

אנחנו המשוגעים

של ר" נחמן מברצלב

 

הועבר לפוסט הבא

=============================

המוח של לומדי משפטים

כשהסתכלתי באיצטדיון ובאלפי בוגרי המחזור החדש של עורכי דין נזכרתי בבדיחה שרווחה בתקופת נעוריי בה למדתי באוניברסיטה.

סיפרו על סטודנט שסבל מכאב ראש והלך לרופא. בדק הרופא את הסטודנט וביקש ממנו כי ישאיר את מוחו לטיפול. הרופא טיפל במוח ביסודיות והמתין בסבלנות לשובו של הסטודנט, על מנת להחזיר לו את מוחו, אך הלה בושש לבוא.

לאחר זמן פגש הרופא בפציינטבאקראי ברחוב ושאל אותו מדוע לא בא לקחת את מוחו.הלה השיב: אני כבר לא צריך. נתקבלתי ללימודי משפטים.

זה היה אז מעמד המקצוע. במרוצת השנים הסתחררו אלפי סטודנטים מן הפוטנציאל העצום הטמון במקצוע. מי אינו רוצה להשתכר 500  דולר לשעה, כמו עורך הדין יגאל נאמן, או דן אבי יצחק ורבים אחרים.

אך בפועל מוציאות האוניברסיטאות מדי שנה אלפי בוגרים שמחכה להם דלפונות. אנו הולכים ומתקרבים למצב בו כל אזרח ישראלי שני יהיה עורך דין. נראה לי שהבדיחה המיושנת משנות החמישים תחדש נעוריה. מי שהולך היום ללמוד משפטים באמת איננו מצויד כנראה במוח.

=================================

דני יתום

נפלא מבינתי מדוע בחר אהוד ברק בדני יתום לתפקיד בכיר כל כך. זהו פרס מפוקפק לאדם האחראי על שורה של כשלונות שהבולט בהם הוא פרשת משעל.

מכל מקום עכשיו יצטרך ברק להצטייד בכמות נכבדה של כדורים נגד כאב ראש. כי על דני יתום אומרים שכאשר הוא סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול פורטה, אחד לכל פינה.

ראה העורך האלמוני של העיתון שלהמדינה

מה היה בעיתון חרות

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר


פורסם בקטגוריה ידיעות אחרונות, מעריב, מערכת המשפט, מתנחלים, שמאלנות, תקשורת, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא הימים בהם היה "העולם כמרקחה" ונאום ציוני היה חשוב מהירושימה

  1. פינגבאק: עיתוני ירושלים במאה ה-19 | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: העורך האלמוני של " העיתון של המדינה" | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: מה היה בעיתון "חרות" | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: צפורה-מלכה הנסיכה לבית ליבני | היגיון בשיגעון

  5. פינגבאק: "העולם כמרקחה" – מקור הביטוי, משמעותו וגלגוליו | היגיון בשיגעון

השאר תגובה