ראה פרס נובל יהודים מול העולם

מאז העליה הראשונה הקדיש הישוב היהודי בארץ ישראל את כל משאביו בחינוך * ועדת חקירה בריטית בשנות ה-30 קבעה שהחינוך כאן עולה על החינוך בבריטניה כי " הם מיחסים לו ערך לאומי" * ומדוע קשה למצוא את המילה " ציונות" בדו" ח דוברת

ניסיתי לקרוא את דו"ח דברת. ניסיתי ולא הצלחתי. הדו" ח מכיל 84,596 מילים, שהם הרבה מעל הסיבולת המנטאלית שלי. בקושי קראתי את התקציר, שגם קריאתו אינה משימה קלה – למעלה מ-8000 מילים.

את הדו"ח המקיף הזה הכין "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" . עמלו עליו 12 ועדות מקצועיות, 18 חברי מליאה ומאה חברים – כולם אנשי מקצוע ואנשים מכובדים.

גם בלי לקרוא את הדו"ח כולו ניתן לומר כי נעשתה בו עבודה יסודית הראויה להערכה. אבל במהלך השוטטות בים המילים שאלתי עצמי מדוע האריכו כל כך, במקום שניתן לומר דברים בקיצור ובפשטות. האם הארכנות המייגעת הזו אינה מבטאת אובדן דרך? האם אין היא עוסקת בפרטים הטכניים מפני שהמטרות הגדולות כבר איבדו משמעות? ומדוע התקשיתי כל כך למצוא את המילה "ציונות"בדו"ח הארוך הזה\?

"אני מתביישת בממשלה". נערות בני עקיבא בהפגנת המורים בכיכר רבין בתל אביב (צילם: זאב גלילי)

חשבתי לעצמי מה קרה לנו בעצם. איך הידרדרה מערכת החינוך המפוארת של התחייה הציונית בארץ ישראל למקום שהגיעה.

אני זוכר היטב מה הקנתה המערכת הזו לדור שלי. בראש ובראשונה היא הקנתה הרבה אהבה: לשפה העברית, לתנ" ך, לארץ ישראל, לעם ישראל, למורשת היהדות. היא חינכה אותנו לציונות, לכיבוד אב ואם, לכיבוד המורה. היא המריצה אותנו למצוינות. היא עוררה בנו תאוות דעת בכל תחומי החיים.

זה מה שהיה ובמילים מעטות אלה צריך לומר כי זה מה שצריך לשאוף שיחזור להיות.

האם זו רק נוסטלגיה?

הבריטים נדהמו

הלכתי ובדקתי בכתובים ומסתבר שאיני מגזים. יש בידינו מסמך מרתק משנות השלושים, שנכתב על ידי ועדת חקירה בריטית, המתאר את החינוך העברי בארץ ישראל ואת מגמתו.

ההיסטוריון תום שגב מביא את המסמך בספרו " ימי הכלניות" , וכך הוא כותב:

" את המאמץ העיקרי לגיבוש זהות לאומית נפרדת ריכזו ראשי הציבור היהודי במערכת החינוך. ועדת חקירה בריטית שבדקה את מערכת החינוך העברי קבעה שהורי התלמידים היהודיים בארץ ישראל מצפים מהחינוך העברי ליותר משמצפים הורים באנגליה. הם מייחסים לו ערך לאומי. רוב בתי הספר, קבעה הוועדה, אכן עושים מאמץ גדול להקנות לתלמידים אהבה עמוקה ותחושת השתייכות לארץ ישראל. בתי הספר העבריים אכן טיפחו את התרבות העברית ובעיקר את התנ"ך והספרות. לימודי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל תוארו כשיעורים ב"מולדת", לוו בטיולים רבים ונועדו אכן להחדיר בתלמידים את האידיאולוגיה הציונית" .

חמור נושא סםרים. סםריה ניידת בראשית המאה הקודמתבארץ  ישראל.

ועדה בריטית אחרת שבדקה את המצב, כמה שנים לאחר מכן, " קבעה בהשתאות מסוימת שבבתי הספר העבריים יש יותר מדי מורים: מורה אחד על כל 22 תלמידים. זה הרבה יותר ממה שהשיגה מערכת החינוך באנגליה, ציינה הוועדה: זה יותר אף ממה שמערכת החינוך באנגליה מקווה להשיג" .

עשר שנים לאחר ביקור הוועדה הבריטית פרצה מלחמת השחרור. כל ההיסטוריונים תמימי דעים כי איכותו של החינוך העברי בארץ ישראל הוא שיצר את פער האיכות בינינו לבין הערבים והביא לניצחון.

רשת בתי ספר

על מנת להבין את גודל ההישג של מערכת החינוך הציונית בארץ ישראל יש להסביר את הרקע להתפתחותה. הקניית החינוך והנחלת הלשון העברית עמדו במרכז המטרות של הישוב החדש המתהווה בארץ ישראל מראשיתו. מאז העלייה הראשונה נפרשה בארץ רשת של גני ילדים ובתי ספר עממיים בירושלים, בתל אביב, בחיפה ובמושבות יהודה השומרון והגליל. גימנסיה הרצליה בתל-אביב והגימנסיה העברית בירושלים הוקמו עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הסתדרות המורים הוקמה כבר ב-1903.

מראשיתו היה החינוך העברי הציוני עצמאי ובלתי תלוי בשלטון -תחילה הטורקי ולאחר מכן הבריטי. מי שדאג למערכת החינוך הארצישראלית היה "המשרד הארצישראלי" – שלוחה של ההסתדרות הציונות העולמית. המערכת הזו קרסה במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, עם כינון המנדט הבריטי, עמדה בפניה משימת שיקום דחופה, בצד הצורך לספק שרותי חינוך לגלי העליה (השלישית והרביעית) שהציפו את הארץ.

"חממה למסיתים"

המנדט הבריטי אמור היה להביא עדנה לארץ עם כינון ממשל מסודר, לעומת האנרכיה והשחיתות שאפיינו את השלטון העותמאני. אך עד מהרה נתברר כי הבריטים אינם מתכוונים להביא כסף מהבית אלא להשקיע כאן רק מה שגבו ממיסים. וגרוע מזה: הם תבעו לכונן מערכת חינוך מעורבת יהודית ערבית, דבר שהישוב היהודי התנגד לו נמרצות.

תקציב החינוך של ממשלת המנדט היה בשעור של 4 עד 7 אחוזים מכלל התקציב. שני שליש מן התקציב הזה ניתן לחינוך הערבי ורק שליש לחינוך היהודי. הואיל ורוב המיסים ניגבו מן הישוב היהודי ניתן לומר כי מערכת החינוך המנדטורית והכספים היהודיים תרמו את תרומתם להיווצרות "העם הפלשתינאי". אחד ממנהלי מחלקת החינוך הבריטית אמר אז: "בתי הספר (הערביים) הם מארת המזרח, בתי גידול למסיתים".

מימון עצמי

מערכת החינוך העברית בארץ ישראל נאלצה לממן עצמה בכוחותיה (בעוד רוב החינוך הערבי מומן על ידי השלטון). חלק גדול מהכסף בא מתרומות יהודים בחוץ לארץ, אך חלק לא קטן בא מאגרת חינוך שהוטלה על הציבור היהודי בארץ.

אחד המאפיינים הבולטים של החינוך העברי בארץ ישראל היה מעמדו של המורה. ניתן לומר כי המורה (הרוב היו גברים) היה דמות מרכזית בחברה הארצישראלית, גם בערים וגם במושבות הנידחות ביותר. אח ההיסטוריונים תאר את המורים כ"חוט השדרה שסביבם נסבו חיי החברה והתרבות".

ראה "מה היומטרות החינוך ומה נשאר מהן"

======================================================================

לוחם לח"י צפוני שומרון ו"סטרומה" כמשל

בימים אלה אני מוצא עצמי חושב לעיתים קרובות על צפוני שומרון ז"ל, אדם שאהבתי מאד. הכרתי את צפוני לפני שנים רבות. כשהגעתי ל"ידיעות אחרונות", כעורך זוטר, הוא היה עורך בכיר בדסק חדשות החוץ. גבה קומה ויפה תואר, מלא אופטימיות ושמחת חיים, מאד צנוע. עובדי דסק החדשות הגיעו אז לעבודה בשעה 7 בבוקר כי העיתון היה יוצא לרחוב בשעה 12 לערך. אך צפוני הקדים את כולם והיה בא ב-2 לפנות בוקר. הסוכנויות היו מעבירות ידיעות בטלפרינטרים שפעלו 24 שעות ביממה ללא הפסק. אל תוך חדר הטלפרינטרים נשפכו קילומטרים של נייר גלילי וזה היה מתמלא עד התקרה. צפוני היה ממיין את החומר ביסודיות, מארגן אותו בהתאם לסדר החשיבות, מתרגם ומגיש לעורך החדשות הראשי. הוא היה לדעתי עורך חדשות החוץ הטוב ביותר של העיתונות באותם ימים. שליטתו בשפות וידיעותיו הפנומנאליות בענייני העולם הניבו סיקור מדויק מעמיק ומרתק של כל הנעשה בעולמנו.

צפוני שומרן

למרות הבדלי הגיל בינינו התידדנו מאד. אהבנו להתבדח ולדון בהוויות העולם והיה מרתק לשמוע את ניתוחיו. הוא צפה בדייקנות רבה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה. צפה זמן רב מראש את נפילת ברית המועצות.

לוחם מגיל 15

תחילה לא סיפר על עצמו. אך אט אט נודע לי כי האיש הוא אחד הלוחמים הגדולים לחרות ישראל. הוא נולד בטורקיה ועלה עם הוריו לארץ בהיותו ילד. כשהיה בן 15 כבר השתתף בפעולות אצ"ל נגד הטרור הערבי במאורעות 36-39. כשאברהם שטרן (יאיר) התפלג מן האצ"ל הלך בעקבותיו. היה רכז מודיעין, ראש מחלקת הדרכה וחבר מטה המבצעים של לח"י. השתתף בשורה של פעולות נועזות. באחת מהן, כך סיפר לי, נפצע מפצצת רעש שזרק וזו חזרה ופגעה בראשו. הוא סבל שנים מכאבי ראש אך כנראה הסתיר זאת ממפעיליו והמשיך להשתתף בלחימה. בין היתר השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בה הושמדו מטוסי ספיטפייר בריטיים.

הפצצה בלונדון

הוא יצא בשליחות המחתרת לקהיר ולאחר מכן לצרפת. קיבל פיקוד על המבצעים נגד מטרות בלונדון ותכנן מבצע להטלת פצצות על משרדי המלחמה של משרד המושבות. הפעולה בוטלה בגלל מחלתו של הטייס שעמד לבצע את המשימה. הטייס שבא במקומו הסגיר את אנשי המחתרת לבריטים. צפוני נעצר והוחזק במעצר מבודד בפריז. הפצצות שהוכנו להטלה בלונדון הושלכו לפי פקודתו מהכלא לנהר הסינה.

לאחר שחרורו יצא בשליחות לארצות הברית, שם הכיר את ברכה, מי שעתידה להיות רעייתו. לאחר שובו ארצה המשיך לעסוק בפיצוצים, הפעם כקבלן לפיצוץ סלעים. לבסוף נקלט בידיעות אחרונות ומילא את תפקידו שנים רבות בהצלחה מרובה.

לילות של יאוש

הסיבה שאני מעלה בימים אלה את זכרו נעוצה באחד הסיפורים שסיפר לי, שלקחיו יפים לימים אלה. צפוני תאר את התקופה שיאיר נתן לה ביטוי בהימנון לח"י "בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש". המדובר בתקופה בה החליט לח"י, בניגוד לעמדת הישוב כולו, להמשיך בלחימה בבריטים למרות המלחמה בנאצים. עמדת לח"י הייתה כי הבריטים, הסוגרים את שערי הארץ בפני יהודים המנסים להימלט מגיא ההריגה באירופה, הם אויב. יש להילחם בהם למרות שהם עצמם לוחמים באויב אחר של העם היהודי.

הבריטים הפעילו את כל האמצעים כדי לחסל את הארגון – ירו, הרגו ופצעו לוחמים ונתנו להם לדמם עד מוות. הצליחו להגיע למקום הסתר של מפקד הלח"י אברהם שטרן ורצחו אותו בדם קר. הארגון כמעט חוסל ורוב חבריו היו עצורים או רצוחים. היו גם שהסגירו עצמם לבריטים מרוב יאוש. תמונותיהם של הנותרים התנוססו במודעות בראשי חוצות, פורסמו בכל העיתונים העבריים, כולל בעיתון "המשקיף", ביטאון התנועה הרביזיוניסטית. נותר קומץ לוחמים שעל ראשיהם הוטלו פרסים גדולים ותמונותיהם פורסמו על לוחות המודעות.

החמור מכל, סיפר לי צפוני, הייתה הרגשת הבדידות והאיבה של העם שלך. לא היו דירות מסתור, לא היה איפה לישון, לא היה כסף לארגון פעולות.
"ואז" – סיפר לי צפוני – "גמלה בלב כמה מאיתנו החלטה. לבצע פעולה גדולה שבה גם נתאבד כולנו. אם איננו יכולים ללחום לפחות נותיר את חותמנו על ההיסטוריה".

טביעת "סטרומה"

מישהו הצליח להניא את מתכנני התכנית, או לפחות לדחות אותה. ואז בה אירוע ששינה את המצב מיסודו. אוניית מעפילים קטנה ובה 769 פליטים יהודים מרומניה מצאה מקלט מסערה בנמל קושטא. ממשלת טורקיה הסכימה לתת לספינה לעגון במימיה אם תהיה מדינה כלשהי שתצהיר על נכונות לקלוט את הפליטים. כל המאמצים של הסוכנות היהודית לשכנע את שלטונות המנדט הבריטיים לאפשר לפליטים להגיע לארץ נכשלו. ב-24 בפברואר 1942, 12 יום לאחר רצח יאיר, נאלצה הספינה לצאת לים הפתוח. במרחק קטן מהחוף התפוצצה הספינה וכל נוסעיה פרט לאחד ניספו.

סטרומה

האסון הנורא הזה שיכנע יותר מאלף כרוזי הסברה.פתאום הבינו בארץ שלוחמי לח"י אינה קבוצת מטורפים וכי הבריטים הם אויב שמשתף פעולה עם הנאצים.

כרזת אבל בעקבות טיסוע סטרומה (אוסף נורית מסד)

"בן לילה", סיפר לי צפוני, "חשנו בשינוי האווירה. באו יהודים והציעו לנו דירות מקלט, כסף ואהבה. ובאו מתנדבים שמילאו את השורות. המלחמה בבריטים חודשה והפעם העם היה לצידנו".

עד כאן סיפורו של צפוני.

והנמשל לימינו?

הלוואי ואתבדה.

ראה כתבה נרחבת על סטרומה

=======================================================================

חלון ההזדמנויות

עוד מפלצת לשונית שיצאה ממכבסת המילים של אוסלו. מקורו של הביטוי היה, ככל הזכור לי, אמריקני. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר דיבר במסעות הדילוגים שלו למזרח התיכון על
Windows of opportunities – חלון הזדמנויות לשלום במזרח התיכון, שנפתח בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. החלון הזה של בייקר הביא כזכור לועידת מדריד.

בשביל מעצמה כארצות הברית "חלון הזדמנויות" הוא הזדמנות טקטית להשגת מטרה. יצליח – טוב. לא יצליח – ננסה משהו אחר. בעברית הפך צמד המילים הזה למושג בעל משמעות אסטרטגית. וגם אליבי לכל מיני תכניות מטורפות.

מי שהתאהב ב"חלון הזדמנויות" היה יצחק רבין, שהרחיב את המשמעות הטקטית של המושג לממדים היסטוריוסופיים. הרעיון של רבין ושל תומכיו היה זה: מדינת ישראל היא כקליפת אגוז הנגרפת על ידי מים סוערים. ההיסטוריה כאילו משחקת נגדנו. אבל מדי פעם נוצרת סיטואציה היסטורית, שאם אנו יודעים לנצל אותה היטב אנו מבססים את מעמדנו ומתקדמים ליעדינו. עצם הקמת המדינה הייתה, לפי תפיסה זו, חלון הזדמנויות. בתוך חלון זה חברו יחד ארצות המערב וברית המועצות – כל צד משיקוליו – להצביע באו"ם על תכנית החלוקה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. לפי אותה תפיסה מבצע קדש התאפשר תודות לחלון הזדמנויות שבו הייתה חפיפה בין האינטרסים של ישראל לבין אלו של בריטניה וצרפת.

אם נחזור לתקופת רבין הרי התמוטטות ברית המועצות הייתה חלון הזדמנויות ל"יוזמת שלום". סוריה איבדה את תמיכת המעצמה הסובייטית וחולשתה סללה כאילו את הדרך ליוזמת שלום עמה. הבסת הפלשתינאים באינתיפאדה הראשונה הייתה, לפי אותה תפיסה, חלון הזדמנויות להגיע להסכם אוסלו ולהציל את ערפאת, שכבר היה עם רגל אחת בקבר.

מאז הסכם אוסלו חלה אינפלציה במספר החלונות שנפתחו ונסגרו חליפות. עכשיו כבר שוב מדברים על חלון הזדמנויות. אבו מאזן מתואר בסופרלטיבים המזכירים את השבחים שחילקו בנדיבות לחתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת.

כשהחלון הזה ייסגר שוב התריס יפול על האצבעות שלנו.

=======================================================================

TIP

עמיר פרץ איננו כוס התה שלי. עיקר הכוח שצבר הוא מן המלחמה שהוא מנהל למען החזקים במשק – עובדי חברת החשמל, פקידי הבנקים, עובדי הנמלים ויתר היושבים על ברז הקופה הציבורית.

אך באחרונה עורר את אהדתי במלחמתו למען חלשים באמת. הוא נאבק נגד ההתעמרות של רשתות השיווק בקופאיות הנאלצות לעמוד בעת עבודתן וכנראה הצליח במידת מה. עכשיו הוא נאבק למען המלצריות שמעבידיהן פוטרים עצמם מלשלם להם שכר ותנאים סוציאליים' בנימוק שהן מקבלות טיפים ביד נדיבה.

הנוהג הזה של מתן טיפ מאוס בעיניי. אתה משלם ממיטב כספך כדי לקבל כוס קפה או סלט, ורומזים לך ברמז דק של עגלונים שהמחיר שבתפריט אינו כולל שרות. למה אינו כולל? אולי יציינו שהסלט שקיבלתי אינו כולל את מחיר השמן? או החלב אינו כלול במחיר הקפה?

אני משלם תמיד מתוך מחאה – לא נגד המלצריות המסכנות המתרוצצות ללא הרף, אלא נגד המעבידים העושקים אותן.

מה מקור הטיפ?

בתקופה הטורקית קראו לזה "בקשיש". דהיינו מתן בסתר שנתת לכל מי שנתן לך שרות. לא רק למלצר בבית קפה אלא גם לשוטר או פקיד מדינה או קצין צבא. במילים אחרות: הבקשיש היה קשת של תשלומים שנעו מביטוי להכרת תודה ועד לשוחד ממש.

על המקור האירופי של הביטוי אומרים שהוא נוצר בלונדון במאה השמונה עשרה. בכל פאב לונדוני היתה מותקנת תיבה ועליה הכתובת TO INSURE PROMPTNESS ובראשי תיבות
TIP. כלומר: אם אתה רוצה להבטיח שרות מהיר ויעיל שלשל כמה מטבעות לתיבה ותזכה לשרות כזה. אחרים מוצאים שבאנגלית של המאה השש עשרה והשבע עשרה משמעות הפועל TO TIP היתה "להעביר". מכאן גם נוצר המושג טיפ במשמעות של העברת אינפורמציה. השר נתן טיפ לכתב על מה שנאמר בישיבת הממשלה.

האקדמיה ללשון חידשה פעם את המילה "תשר" במקום טיפ, אך דומה שהמילה לא נקלטה בשפה והאנשים ממשיכים לשלם טיפ.

אמן הלשון בנימין גלאי הציע בשעתו להותיר את המילה טיפ בעברית הואיל ויש לה בסיס בחז"ל שאמרו "מטיפה לטיפה נתמלא ההין".

השופט המחוזי עודד גרשון מחיפה נתן תעודת כשרות למילה חדשה-ישנה בשפה העברית. הוא עשה זאת בדיון בתביעתה של עובדת סוציאלית, שתבעה אסיר שהשמיע לעברה מילה שהיא ראתה בה מילת גנאי.

השופט דחה את התביעה וקבע כי " לעתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה" .

כשפרסמתי לראשונה פרשה זו כתבתי: לא אציין פה באיזו מילה מדובר. אומר רק כי מדובר במילה הלקוחה מן השפה הערבית, המתייחסת לערוות אישה. היא רווחה שנים רבות בלשון הדיבור כקללה. בשנים האחרונות שינתה המלה את צורתה ואת משמעותה המקורית וקיבלה משמעות חדשה.

בינתיים פחתו הדורות ובתכנית של ירון לונדון על השפה העברית נידונה מילה זו בהרחבה (הערה מאוקטובר 2009)

לדעתי מדובר במלה המונית, גסה, שיש בה יחס זלזול מקומם כלפי כל אישה באשר היא אישה. כיצד הפכה קללה בשפה הערבית למלה שבעיני שופט בישראל היא " כמחמאה" ?

גלגולי קללה

הקללה המקורית בשפה הערבית ועברה גם לעברת היתה "כוס אמק" דהיינו ערוות אמך. בתרבות הערבית די להשמיע קללה זו כדי לחטוף דקירת סכין. גם אחינו בני עדות המזרח רגישים מאד לכבודה של האשה. כבודה של בת מלך פנימה.

המלה המקורית, כפי שהייתה שגורה בלשון ניבול הפה, אינה מופיעה כמובן במילון אבן שושן הישן והטוב. מחבר המילון, אברהם אבן שושן, הקפיד על שמירת הלשון וניקיונה ולא כלל במילונו אלא לעתים נדירות מילים שהוא מכנה " המונית" .

גם מילון הסלנג של רפאל ספן, שראה אור בשנת 1965, אינו מזכיר אותה. המלה וכן הקללה בצורותיה השונות הנגזרות ממנה הופיעה לראשונה ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. כאן היא מוגדרת כ"קללה חריפה מאד" .

לקסיקון הסלנג העבר והצבאי בהוצאת פרולוג מגדיר את המלה " כינוי (בוטה) לבחורה חטובה, "חתיכה"".

זהו מעבר מעניין. מקללה הפכה המלה לכינוי לאשה. כינוי משפיל לטעמי. כי הוא מתאר את האשה כאילו עצם מהותה היא ערוותה.

מלון " רב מילים" של שוויקה הצמוד למשמעויות המילים בשפה המדוברת, מגדיר אותה כ" המונית גסה" ומסביר: " כינוי זול ובוטה לנערה או לבחורה, בעיקר לבחורה יפה "חתיכה" (בהדגשת התאווה המינית שהיא מעוררת)" .

התלבטויות המילונאי

על ההתלבטויות שהיו לו אם לכלול במילונו את המילה סיפר לי עורך " רב מילים" , פרופסור יעקב שויקה:

" זה היה אחד המקרים הבודדים שבו היה לי וויכוח חריף עם הצוות שלי ב"רב מלים" , כשעמדו על הכללת המילה וגם מקורה במילון, והם ניצחו. אני מניח שגם צדקו.

" התנגדותי נבעה מכך שנולדתי במצרים, גדלתי בה עשרים שנה, ידעתי ערבית היטב, ומעולם לא שמעתי קללה כזאת נאמרת בקול, אפילו אצל החמרים והנבערים ביותר (למעט אולי אלה שחיים בעולם הזימה). קללה כזאת נחשבה כל כך חריפה ומשפילה שהייתה עלולה לגרור תגובות עלבון אלימות מאוד. בזמנו לא הצלחתי להפנים את המשמעות ה" נייטרלית" כביכול שהיא התחילה לקבל בשימוש הנפוץ בארץ. אינני שומע אותה כמעט בסביבתי הטבעית, אבל כשאוזני קולטת אותה כולי מתכווץ ואני מרגיש מושפל וזועם.

זיהום לשון הקודש

לשפה נתיבים משלה ואין זה מקרה ראשון שמילה משנה משמעותה בלשון הדיבור. אבל גם לאחר שינוי המשמעות היא נותרה לטעמי מילה מכוערת המתייחסת אל האישה כאל אובייקט מיני.

השאלה היא מה מביא שופט בישראל לקבוע הלכות לשון ולהכשיר שרצים לשוניים. האם לא ייתכן שיש נשים הרואות בכינוי הזה עלבון ואינן מקבלות אותה כמחמאה?

הייתי ממליץ לכבוד השופט לקרוא מה כתב הרמב"ם בנושא:

" יש לי גם הנמקה מדוע נקראה לשוננו זאת בשם לשון הקודש… כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים… הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים" (מורה נבוכים חלק ג' פרק ט בתרגום מיכאל שורץ). ובמקום אחר אומר הרמב"ם " שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כך אסור לשמוע אותם" ושאם אדם שומע דברים מגונים עליו לתת אצבע בתוך עוזנו (שם, חלק שלישי פרק מג).

ראה מילון חדש בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

איננו מדברים עברית אלא ישראלית

שלושה ראשי ממשלה החליטו החלטות היסטוריות – בן גוריון, בגין ורבין * הם היו נקיי כפיים וללא רבב ולמרות המחלוקות נהנו מאמון ציבורי * הפעם מוביל את המדינה להחלטה קורעת לב, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שצל כבד מעיב על התנהלותו הציבורית ועל האמון בו

כמו הילד בבדיחה שהתפלל על מיטתו " אלוהים תעשה שלונדון תהיה בירת איטליה" , אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה מה היה קורה אילו.

מה היה אילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היה מקבל את ההמלצה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומעמיד לדין את אריאל שרון באשמת שוחד.

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה טיוטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

היום – על רקע איומי הקסאם, הבטחות ההודנה והמולת ההתנתקות – כבר שכחנו. ונדמה כי גם מערכת אכיפת החוק שכחה את סיריל קרן. ואם לא שכחה היא לפחות לא מזדרזת. וגם חקירת הכספים שקיבלה או לא קיבלה משפחת שרון מנמרודי לא נראית כעומדת בראש סדר העדיפויות. ומה בנוגע לכתב האישום של דודי אפל על מתן שוחד בלי מקבל שוחד? ומה בדבר העמותות של עומרי שרון שאבא שלו לא ידע עליהם?

אחד ממקורביו של יצחק רבין סיפר לי השבוע כי ניסה להניא את רבין מפרישה מממשלתו הראשונה בעקבות חשבון הדולרים של לאה רבין. הוא אמר לרבין: הרי מדובר בעברה לא חמורה של אשתך. איש לא מצפה שתתפטר.

תשובתו של רבין הייתה: אנשים יגידו שאם אני לא יודע מה נעשה אצל אשתי, איך אני יכול לנהל מדינה?

אם שרון לא ידע מה עשה בנו עומרי וכמה כספים קיבל בנו גלעד ותמורת מה, כיצד הוא יכול לנהל מדינה?

בתולדות מדינת ישראל היו שלושה ראשי ממשלה שהכריעו הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת: דוד בן גוריון ( הכרזת המדינה, " הבכיה לדורות" והנסיגה ב-56 מ" מלכות ישראל השלישית" ); מנחם בגין ( אלטלנה, הסכם השלום עם מצרים, עקירת חבל ימית) ויצחק רבין (הסכם אוסלו).

המשותף לכל השלושה הוא שהיו נקיי כפיים וללא רבב. עכשיו עומד בראש המדינה אדם שנוי במחלוקת, החותר להכרעה העלולה לקרוע את העם כשהוא עצמו חשוד בכך שאיננו נקי מרבב.

=============================================

הבנקים כטמיון

אמא שלי הייתה אשה חסכנית. היא נהגה לשמור את הגפרורים המשומשים בקופסא מיוחדת והשתמשה בהם כדי להבעיר אש מאש. כך חסכה את מחירו של גפרור אחד. היא תפרה שמלות לאחיותיי והטליאה טלאים בגרביים. הקפידה לתקן כל חפץ ולא לזרוק מאומה.

ממנה למדתי שיש לחסוך ליום סגריר. כסף, אמרה אמא, לא שומרים בבית אלא בבנק. זה המקום הבטוח לשמור חסכונות.

ימתקו לה רגבי אדמתה. אך העצה הזו לא הוכיחה עצמה. הבנק איננו המקום הבטוח לשמור את חסכונותיך.

קופסאות חסכון

גיליתי זאת בגיל די צעיר. אחרי קופסת החסכונות שאבדה או נגנבה פתחה לי אמא חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החסכון שלך לסכום נכבד מאד. אני עדיין ממתין.

הכסף יורד לטמיון

במרוצת השנים למדתי כי הבנקים הם כמו אוצר המלך הנקרא בעברית טמיון. כסף ההולך לטמיון, הוא כסף שאיננו חוזר לבעליו. כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר. החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי שני תריסרי חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו. פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים היתה חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

היתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ושני סיפורי ירושה קטנים. כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הורי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הבנק דמם והכסף נכנס לטמיונו.

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של " בנק זרובבל" . לא שמענו בכלל על קיום בנק כזה אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול. פניתי לבנק ישראל ושאלתי מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידנו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: " זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר" .

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ" חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר.

ובימים אלה נחשפה הפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף סוף סוף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שניספו בשואה. ומי מחזיק בעיקר החשבונות של הנספים? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק הוקם ב-1902 כחברה בת של " אוצר התיישבות היהודים" ונועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה חייב הבנק לנספים וליורשיהם 307.5 מיליון שקלים.

==============================================

הכשר משפטי לניבול פה

עבר לפוסט הבא

============================================

יאנוש קורצ"אק מאיבן גבירול

לפני כשנה טיילתי ברחוב איבן גבירול בתל-אביב ולקראתי פסע גבר בגיל העמידה, שלפי שפת הגוף שלו ביקש למכור לי משהו. השתמטתי ממנו והמשכתי הלאה. אך משהו במראה פניו עורר את סקרנותי וחזרתי לאחוריי. הסתכלתי בו ונדהמתי: האיש נראה ממש כמו יאנוש קורצ"אק, המחנך היהודי הדגול שהלך מרצונו אל המשרפות עם ילדי בית היתומים שניהל בוארשה.

האיש קרא את מחשבותיי. " יאנוש קורצ"אק?" אמר כשואל, במבטא רוסי כבד. הוא אכן ביקש למכור תקליטורים. קניתי שניים, האחד שירים ביידיש והשני איזו סימפוניה לא מוכרת. התייחסתי לכך כאל מעשה צדקה לזכרו של הצדיק מווארשה. רק כשהגעתי הביתה הבחנתי שפניו של האיש חקוקות על התקליטורים וכאן הוא נראה עוד יותר יאנוש קורצ"אק מיאנוש קורצ"אק.

מאז אותה פגישה שמעתי את שני התקליטורים פעמים רבות ובכל פעם התפעלתי מחדש. אינני מוסיקאי אלא רק חובב מוסיקה ואינני יכול לומר יותר מכך שלפי תחושתי מדובר ביצירות יפות. מאז אני מחפש את האיש כדי לשמוע את סיפורו ולרכוש ממנו עוד מיצירותיו. פעמים רבות שוטטתי במתכוון באזור בו פגשתי בו לראשונה אך העליתי חרס.

בימים אלה שוב פגשתי באיש באקראי. הפעם הייתי מצוייד במצלמה ואף צילמתי אותו ושמעתי את סיפורו.

הוא נולד בלנינגראד שם היה במאי אופרה. הגיע לארץ לפני כשמונה שנים התגלגל בעבודות שונות, בין היתר סניטר בבית חולים. אך את עיקר זמנו הוא מקדיש למוסיקה. בימים אלה השלים את סימפוניה מספר 2 שלו. רפרטואר היצירות שלו כולל גם אופרה, יצירות לשלישה ולרביעיה וכן שירים ביידיש, בעברית וברוסית. עד כה הפיק בכוחות עצמו עשרה תקליטורים. המבצעים הם עולים חדשים מרוסיה ואת יצירותיו הוא מוכר ברחוב.

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/?p=237

אני יריתי על אלטלנה

http://www.zeevgalili.com/?p=279

פורסם ב-2005 ערב ההתנתקות.  חלק מהדברים אקטואליים ב-2019

כמו בטרגדיה יוונית צועדת החברה הישראלית לקראת אסון של מלחמת אחים * שנים של הכפשת המתנחלים בתקשורת הכשירו את הקרקע לכך * הדרך למנוע את האסון המתקרב: הכרזה חד משמעית שאין מסרבים פקודה וגם אין מרימים יד על חייל צה"ל * מרי עממי בלתי אלים ימנע את האסון ואולי גם יעצור את ההתנתקות

אוניית הנשק אלטלנה מתפוצצת מפגזי צה"ל. (ארכיון יעקב אלעזר)

היסטוריונים רבים מצביעים על כך שהמהפכה הציונית היא המהפכה היחידה במאה העשרים שהייתה נקייה משפיכות דמים בין מחולליה.

נכון אבל לא לגמרי מדויק. ה"הגנה" , אצ"ל ולח" י הרגו לא מעט יהודים. בוגדים, או כאלה שנחשדו בבגידה, או נחשדו בסטייה מן הקו. לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ההגנה הוציאה להורג 10 יהודים, האצ"ל 10, לח"י 16. עוד עשרה יהודים הוצאו להורג על ידי גורמים שזהותם לא ידועה.

אבל פעם אחת כמעט פרצה מלחמת אחים שהייתה עלולה להטביע את המהפכה הציונית בדם ואולי להביא לקיצה. זה היה ביום בו הופגזה אלטלנה, אוניית הנשק של האצ" ל.

נשק וניצולי שואה

אלטלנה הייתה נחתת אמריקנית ישנה, שנרכשה בשנת 1947 על-ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" ( השלוחה ההסברתית של אצ" ל בארצות הברית). המטרה הייתה להביא ארצה עולים חמושים בנשק, שיצטרפו למלחמת העצמאות. האוניה הועמסה בצרפת בנשק רב ועלו עליה כ-850 עולים, רובם ניצולי שואה, שעברו אימונים בידי שליחי אצ"ל באירופה.

בינתיים הוכרזה המדינה, הוקמה ממשלה זמנית, והאצ"ל החל לפרק את יחידותיו ולהצטרף לצה"ל. פרט לירושלים שבה המשיכו ארגוני המחתרת לפעול, כל עוד לא הוסר האיום לבינאום העיר.

האוניה הפליגה מצרפת ב-11 ביוני 1948, וכשהתקרבה לחופי הארץ כבר הוכרזה כאן ההפוגה הראשונה במלחמה (בה נאסר על הצדדים לייבא נשק). האוניה הגיעה לכפר ויתקין וכאן הורדו ממנה רוב העולים וחלק מן הנשק.

מפקד אצ" ל, מנחם בגין, קיים משא ומתן עם נציגי הממשלה הזמנית, לוי אשכול וישראל גלילי. הוא הציע להעביר את הנשק שבאוניה לצה"ל, אך תבע להעביר חלק מן הנשק לאצ"ל בירושלים. בן גוריון ראה בדרישה זו ניסיון לחולל הפיכה, או כוונה להכריז על מדינה נפרדת בירושלים. לאצ"ל הוגש אולטימטום: למסור לידי צה" ל את האוניה ותכולתה בתוך 10 דקות. הדרישה נדחתה והאוניה הפליגה לתל-אביב כשבגין על סיפונה.

הפגזת האונייה

מול חוף תל-אביב עלתה האוניה על שרטון. בן גוריון הורה להפגיז אותה בתותח (שכונה לימים "התותח הקדוש" ). האוניה נפגעה ועלתה באש. כל מי שנמצא על סיפונה קפץ למים במטרה להגיע לחוף. בגין עצמו היה בין אחרוני הנוטשים.

רבים מלוחמי אצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה" ל, ערקו מיחידותיהם. לוחמי אצ"ל שטרם התגייסו התרכזו על חוף הים מול האוניה ומול יחידות הפלמ"ח  וצה"ל שירו עליה.

בחילופי היריות נהרגו 16 אנשים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי   צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

זו היתה חבית אבק שריפה, שעמדה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך למלחמת אחים עקובה מדם. מי שמנע זאת היה מפקד האצ" ל, מנחם בגין, שבשידור ברדיו המחתרתי של האצ" ל הכריז, כשהוא ממרר בבכי: " לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער" .

האיש שחקר ביסודיות את פרשת אלטלנה הוא שלמה נקדימון  ממחקרו עולה כי הממשלה ידעה מראש על בוא האוניה. אצ"ל לא תכנן כל מרידה ולא ערער על ריבונותה וחוקיותה של הממשלה. הפגזת האוניה יכולה להתפרש כטרגדיה של טעויות ואי הבנות וגם של מעשה הסתה והטעיה של ישראל גלילי, שבדיווח לבן גוריון הציג את בוא האוניה כמרד. אבל אפשר גם להסיק שבן גוריון הורה לירות על האוניה בידיעה שלא מדובר כאן במרד אלא מתוך שיקול מקיאווליסטי קר, שזו הדרך למנוע כל ערעור על מנהיגותו. 

מכל מקום בן גוריון מעולם לא התחרט על המעשה. על סף מותו אמר בראיון לנקדימון: "נהגתי באלטלינה כפי שהיה צריך לנהוג" . 

מה ניתן להסיק מפרשה זו על מה שעומד לפנינו? 

שינאה תהומית

מי שלא חי באותה תקופה לא יוכל להבין את השינאה התהומית שהפרידה בין שני המחנות. כבן למשפחה שרבים מבניה היו בשלוש המחתרות אני זוכר היטב את הדוד, איש ה"הגנה" , שאמר לנו: " צריך להשמיד אתכם כמו שמשמידים פשפשים" .

אני זוכר את אחי, לוחם אצ"ל, חוזר הביתה כשראשו זב דם ממכות שהוכה בידי אנשי "הגנה" בעת שהדביק כרוזים. אני זוכר גם את ריצתי כילד לחוף הים, ממרר בבכי למראה האוניה הבוערת, צופה בתדהמה בלוחמות פלמ"ח היורות לתוך הקהל שצבא על החוף. 

כנס זיכרון לאלטלנה ב-1949. ברקע השלד השרוף של האוניה.

השינאה הזו הייתה שינאה בין שני זרמים של התנועה המהפכנית הציונית. שניהם לחמו בסופו של דבר לאותה מטרה, אך היו מוכנים להרוג ולהרג, כל אחד על דרכו. השינאה משמאל לימין הייתה תמיד עזה יותר ואכזרית יותר. אולי בגלל האופי הבולשביסטי של תנועת העבודה הציונית. בן גוריון לא הסתיר את אהדתו ללנין ולשיטות הפעולה שלו. 

שום דבר לא נשאר מן המהפכנות של התנועה הציונית – לא מימין ולא משמאל. אבל נשאר משהו מן השנאה, בעיקר משמאל לימין. אפשר לומר שזו המורשת היחידה שהמהפכה הציונית הורישה לנו. 

חוברת זיכרון שיצאה לאור זמן קצר לאחר הפגזת האוניה

הששים אלי סזון

מזה שנים מטפח השמאל שנאה למתנחלים ומאשים אותם בכל חולייה של המדינה. זה איננו השמאל הציוני המהפכני, אלא השמאל החדש, הדקדנטי, הפוסט ציוני. בגלל אופייה החד ממדי של התקשורת חלחלה השינאה הזו לחלקים רחבים בציבור. בשנה האחרונה גברו גילויי השינאה. הפובליציסט הראשי של " הארץ" , יואל מרכוס, קרא להכין יחידות מיוחדות לפינוי, " "אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" . העיתונאי-בדרן יאיר לפיד כתב "אם מישהו… רוצה להתחיל מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות" . יהונתן גפן כתב (עוד ב-1988): "אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" על המתנחלים. הפרשן משה נגבי אמר כי מלחמת אזרחים לא תפחיד אותו. 

חמורה מן ההתבטאויות בתקשורת היא התבטאותם של אנשים פוליטיים. עמי איילון הצהיר כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" וחבר הכנסת אבשלום וילן אמר כי "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע" . 

והחמורה מכל היא ההתבטאות שיצאה מ"סביבתו של ראש הממשלה" שיש כוונה " לשבור להם את העצמות" . וחמורים לא פחות הם הקולות שמשמיעים הפודלים במערכת הביטחון, שהצהירו בעבר ויודעים היום כי ההתנתקות היא אסון בטחוני. אבל מתכוננים בקור רוח לפינוי דרקוני. מכינים התנחלויות דמה לאימוני פינוי, מתכננים צירי תנועה ושיטות פעולה, וכבר פורשים מפות לתקיפת האויב החדש. וכל זאת כשהם מצוידים בחוק פינוי פיצוי הדרקוני, שנחקק בסיוע קולותיהם של שונאי ישראל, ששיתפו פעולה עם פוליטיקאים מתקרנפים דבוקי כיסאותיהם. 

איך למנוע אסון

אנו עומדים על סף אסון. אם חלילה ייהרג אפילו מתנחל אחד, אפילו חייל אחד, במהלך בולמוס ההתנתקות, זה יפצע בחברה הישראלית פצע שידמם כל הדור הזה ואולי גם בדורות הבאים. 

אבל קיימת אפשרות להתפתחות חמורה בהרבה מקרבן אחד או שניים. הס מלהעלות על שפתיים למה זה עלול להביא. 

נראה שאי אפשר לעצור את מרוץ האמוק של ההתנתקות בדרכים פרלמנטריות (והשאלה אם ההחלטה דמוקרטית או לא, אינה רלבנטית). אבל אפשר אולי למנוע את הידרדרות הטרוף הזה לאלטלנה רבתי. 

אין סיכוי נראה לעין שהדרג הפוליטי יחליט להוציא את צה"ל מן הסיפור. לכן ציבור הכיפה הסרוגה צריך ליטול על עצמו את המשימה הלאומית הזו ולהכריז באורח שאינו משתמע לשני פנים: 

א. יש להוציא את צה"ל מן המאבק. צה"ל הוא שלנו. צה"ל הוא הילדים שלנו. צה"ל הוא בשר מבשרנו. 

ב. אף חייל לא יסרב פקודה. ההיסטוריה היא שתשפוט את נותני הפקודה. 

ג. איש לא ירים את ידו על צה"ל. לא ניקוב צמיגים, לא יריקות, לא קללות. פשוט לשבת בבתים ושחיילי צה" ל הממושמעים יוציאו את האנשים על כפיים מבתיהם. 

ד. המאבק בהתנתקות ייעשה אך ורק על ידי מרי אזרחי בלתי אלים. המטרה לא צריכה להיות  לנצח את צה"ל אלא לנצח במאבק על דעת הקהל.

===============================================

במערב אין כל חדש

ארבעה ימים לאחר שנבחר הראיס החדש, מת מפצעיו ניסים ארביב מניסנית. ארביב נפצע קשה, עשרה ימים לפני כן, מפגיעת פצמ"ר באזור התעשיה ארז. בן 25 היה במותו, השאיר אשה וילד. 

מותו לא כל כך עניין את התקשורת. הקרבן האחרון לאינתיפאדת ערפאת והראשון לאינתיפאדת אבו מאזן לא זכה לרייטינג גבוה. רק ידיעה קצרה בעמודים הפנימיים של העיתונים. עם ישראל עסק במורדי הליכוד, בהצבעה הצפויה על התקציב, בפסק הדין של בג"ץ בעניין שתי אמהות, בפילוג ביהדות התורה, במריבה בין יוסי שריד ליוסי ביילין, בתהפוכות מזג האוויר. ארביב, ההרוג התשיעי מפצמ"רים וקסאמים, מת ביום בו ירד גשם של פצצות מרגמה על ישובי גוש קטיף. הגשם הזה עניין פחות מן הדיווח על כמות המישקעים בכרמל. 

התגובה האדישה של התקשורת לעוד מוות אחד במלחמה על קיומנו הזכיר לי את יצירתו המרתקת של הסופר הגרמני, אריך מריה רמרק,"במערב אין כל חדש" .

אריך מריה רמרק ויקישיתוף

הספר, שהופיע בשנת 1929 ותורגם ל-45 שפות, מתאר את זילות החיים במלחמת העולם הראשונה, בה נספו מיליונים. שמו של הספר לקוח מנוסח קבוע של הודעות המטה הכללי הגרמני במהלך המלחמה שהיו מסתיימות לרוב במשפט "במערב אין כל חדש" . הספר מסתיים (ככל הזכור לי) בתאור מותו של חייל שבעקבותיו באה ההודעה השיגרתית "במערב אין כל חדש" . וכך גם אצלנו. עוד הרוג ועוד הרוג. אין כל חדש. 

===========================================

=============================================

 .

.

==============================================

זכרייה זביידי וטלי פחימה

יאיר לפיד יכול כבר להכין ראשי פרקים לסדרת מתח חדשה: הרומן בין טלי פחימה לזכרייה זביידי. זה לא סתם רומן בין שמאלנית לבין מחבל רצחני. טלי פחימה בסדרה רק נראית כמו אידיוטית, הבאה להזדהות עם הרוצח הפלסטיני. הסיפור האמיתי מסובך יותר. טלי – כך בסדרת המתח הצפויה – היא בעצם סוכנת השב"כ. היא נשלחת לג'נין כדי ליצור קשר עם זביידי, שגם הוא סוכן שב"כ. לפי התסריט, פחימה לא יודעת שזביידי הוא סוכן שב"כ. היא חושבת שהוא באמת טרוריסט. היא מתאהבת בו ומוכנה לעזור לו בכל. ואז היא מתחילה לשאול כל מיני שאלות. איך זה שכל עוזריו של זבידי מחוסלים על ידי צה"ל ורק זביידי יוצא בשלום מכל ההתנגשויות. איך זה שכולם יודעים איפה הוא נמצא – עיתונאים, צלמי טלוויזיה, מפיקים של תכניות בידור. כולם מצליחים לראיין אותו מתי שמתחשק להם, כולם מקיימים אתו שיחות טלפון מבוקר עד ערב. איך זה שרק השב"כ אינו יודע היכן הוא נמצא וצה"ל לא מצליח לחסל אותו.

ואז, אחרי שטלי פחימה מגלה בעצם את האמת על התפקיד שממלא זביידי בשרות השב" כ, היא נעצרת. אסור שהסוד הזה ייצא. ומחזיקים אותה במעצר חצי שנה בלי לאפשר לה קשר עם העולם.

המשך יבוא.

ENGLISH VERSION TO THIS ARTICLE

http://www.zeevgalili.com/english/?p=228#more-228

בני ערובה מוחזקים על קרונית רכבת כמגן אנושי נגד מוקשים

המרד הערבי בשנים 1936-193   (" המאורעות" ) סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה * החישו שלוש דיביזיות לארץ ישראל והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות * וכשבג" ץ שלהם ניסה להפריע הם סילקו את " זקן השופטים" מהארץ.

אנחנו קראנו לזה " מאורעות" , הפלשתינאים " התקוממות" . ההיסטוריונים הטביעו את המושג  " המרד הערבי" וכיום מדברים על "האינתיפאדה הראשונה" . הכוונה היא לסדרת המהומות והתקפות הדמים של ערביי ארץ ישראל, שהחלו זמן קצר לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922, עלו וירדו לסירוגין והגיעו לשיאם בשנים 1936-1939.

בתקופה זו יזמו כנופיות חמושים אלפי התקפות על התחבורה היהודית, פרצו לישובים והרגו גברים נשים וטף, שרפו שדות, הרסו מפעלים. התקפות הדמים גבו מחיר כבד: למעלה מ-600 הרוגים ואלפיים פצועים יהודים, מתוך ישוב שמנה 400 אלף נפש. היה זה כאילו נהרגו היום, חלילה, יותר מ-8000 יהודים.

הערבים תקפו גם את מוסדות ומתקני השלטון הבריטי – קווי טלפון, תחנות משטרה, מסילות ברזל, גשרים, צינור הנפט. הכנופיות שלטו למעשה בכל השטח ההררי של יהודה ושומרון ומשם הגיחו להתקפותיהם.

הבריטים ראו בהתקוממות הערבית סכנה לאימפריה הבריטית, במיוחד נוכח המלחמה המתקרבת באירופה. הם ריכזו בארץ כוח של שלוש דיוויזיות והפעילו אמצעים אכזריים ביותר לדיכוי המרד.

על צעדים אלה ניתן ללמוד ממחקר שערך יגאל אייל באוניברסיטת חיפה, לעבודת דוקטור, בהדרכת פרופסור יואב גלבר. (המחקר פורסם בספר בהוצאת " מערכות" :  "האינתיפאדה הראשונה – דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי 1936- 1939" ).

שוטרים בריטיים מפנים ערבים שהשתתפו בהומות מירושלים [ויקיפדיה בריטי]

בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. (זאת שמעתי מפי אינג'ינר יעקב אלעזר ז"ל, שחקר את הנושא בארכיונים הבריטיים בלונדון). זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: " יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים" .

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים.

הריסת יפו
אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

סילוק זקן השופטים
לכוחות הבריטיים בארץ לא היה " בצלם" שיפריע להם, אבל היה משהו דמוי בג"ץ. שורה של עתירות שהגישו ערבים לבית המשפט נגד הריסת בתים נדחו אמנם מכוח העובדה שלצד הבריטים עמדו חוקי חרום. אך "זקן השופטים" , מקדונל, גינה את ההריסה של יפו והערבים ניצלו את הגינוי בתעמולה שלהם.

תגובתו של הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, להצהרת זקן השופטים הייתה חריפה. " הצהרה זו התפרשה על ידי הערבים כעידוד ישיר למאבקם נגד הממשלה" – דיווח למשרד המושבות בלונדון.

הנושא נדון בקבינט הבריטי. במכתב ששלח השופט מקדונל לקבינט הוא התגונן באומרו שאישר 26 פסקי דין מוות. בהמשך התנצל על המבוכה שגרם לממשלה הבריטית בפסק דינו בעניין ההריסה ביפו וביקש תנאי פרישה משופרים.

כמה חודשים לאחר מכן הודיע מזכיר המושבות הבריטי כי הוא משחרר את מקדונל מכל תפקידיו ושופט אחר מונה במקומו.

מכה אנושה

במהלך ההתקוממות הערבית נהרסו כאלפיים בתים ערביים, 6000  נהרגו.  עוד 6000 נאסרו. רוב מנהיגי המורדים נהרגו, הוגלו או ברחו. הנזק הכלכלי שנגרם לאוכלוסייה הערבית היה עצום – שדות שרופים, פרדסים עקורים, שיתוק המסחר עם הישוב היהודי ואבטלה קשה.

למרות תבוסת הערבים בשדה הקרב הם נצחו במערכה המדינית. בריטניה החליטה לפייס את הערבים ופרסמה את  "הספר הלבן" שאסר רכישת קרקעות על ידי יהודים ונעילת שערי הארץ ערב המלחמה.

סידרת הטלוויזיה השעורייתית של חיים יבין (" ארץ המתנחלים" ) העלתה שוב לשיח הציבורי את המושגים " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה" . זאת, אל מול "הטרוף המשיחי" של המתנחלים. כזו הייתה השיחה שניהלו בעקבות הסדרה אלוף (מיל.) עמי איילון והעיתונאי דורון רוזנבלום.

את המושג "כניסת להיסטוריה" טבע פרופסור גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה והאיש שחשף את התפקיד המרכזי שמילאה השבתאות בהיסטוריה היהודית. המושג הזה אומץ, טופח, שוכלל וסולף על ידי השמאל הדקדנטי, עד שהפך כמעט עיקר אמונה.

לפי תפיסה זו היה העם היהודי, עד להופעת התנועה הציונית, כאילו מחוץ להיסטוריה האנושית. דהיינו: בהעדר עצמאות מדינית נקבע גורלו על ידי כוחות שמחוץ לשליטתו. התנועה הציונית, אומרת דעה זו, משמעותה  "שיבה להיסטוריה" . להיות עם ככל העמים. כלומר: " קבלת אחריות" על מעשינו, תוך כפיפות לכללי ההיגיון והנורמות החלים על כלל המדינות.

" כניסה להיסטוריה" מחייבת למשל את עקירת היהודים מחבל קטיף (ומאוחר יותר מכל יהודה ושומרון). זוהי  "ציונות שפויה" . לעומת זאת "המתנחלים" פועלים מתוך מניע "משיחי" לא רציונאלי, מטורף שעלול להמיט אסון על המדינה.

ראשית מן הראוי להבהיר את תפיסתו של גרשום שלום. בראיון שנתן למוקי צור בתשל"ד (ופורסם ב" שדמות" בטאון התנועה הקיבוצית) אמר שלום: " אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי פרושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם"

שלום היה רחוק מלומר כי תכלית הציונות היא להפוך את עם ישראל להיות "ככל העמים" . להפך. על כך אמר: " … חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי של "עם ככל העמים". הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. אני שותף לדעת המסורת שאפילו אם נרצה להיות עם ככל העמים לא נצליח ואם נצליח זה יהיה סופנו" .

אבל שלום לא היה חד משמעי. מחד קבע נחרצות כי הציונות "איננה תנועה משיחית, וזהו סודה מפני שכתנועה משיחית נידונה היא למפרע לכשלון" . ומאידך אמר "הייתה לי דעה שאולי יש צד פנימי נסתר בתהליך ההיסטורי שמתרחש כאן, שיש לו אולי בחינה מטאפיסית דתית" .

האם גרשום שלום לא היה מודע לאופי המשיחי של הציונות החילונית? הרי במחקריו המונומנטאליים רמז רמיזות אינספור לקשר בין התנועה השבתאית לבין התפתחות החילוניות.

הרי בן גוריון עצמו הכריז כי הכוח המניע את הציונות הוא "המקורות העתיקים, הזיקה העמוקה למולדת הקדומים, והתקווה המשיחית" .

מי שהצביע על המשתמע ממחקריו של שלום לגבי אופייה של הציונות היה המבקר ברוך קורצווייל, שכתב: " ביודעים או בלא יודעים נהפך שלום להיסטוריוסוף של הפירוש החילוני המודרני שניתן לתנועה הציונית למשיחיות האקטואלית, שהורדה משמימיותה לארציותה הפוליטית המתגשמת. יהודים שורשיים כמו ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר) הבינו היטב באינסטינקט העממי הבריא אילו אפשרויות נפתחו לציונות על ידי מחקריו של שלום."

גרשום שלום התקומם נגד דבריו אלו של קורצווייל. בראיון עמי שהתקיים בשנת 1974 אמר  שלום (בתשובה לשאלה על דברי הרבי מסאטמר שאמר כי הציונות היא סוג של שבתאות): " אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי הציונות אינה תנועה משיחית… זו המצאה קלוטה מן האוויר שהמציא המנוח קורצווייל. לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות אף שיש טונים כאלה במנגינה הציונית. אם זו משיחיות היא נידונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה" (ידיעות אחרונות המוסף לספרות 22.11.74).

גרשום שלום 1932

גרשום שלום לא הגיב אף פעם על דברי הביקורת החריפים של קורצווייל משך שנות דור. מורי, פרופסור יעקב לוינגר ז" ל, סיפר לי כי שמע מפי שלום שנמנע מלהגיב על דברי קורצווייל כי פקפק בבריאותו הנפשית. טענה מוזרה מפי שלום, שהשתחרר מן הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה על ידי שהתחזה לבלתי שפוי.

נראה לי שגרשום שלום, שהיה ציוני מנעוריו, חי בחרדה המתמדת שהציונות היא בעצם תנועה משיחית שנידונה לכישלון. הוא בנה את התיזה של כניסה להיסטוריה, שאומצה על ידי הציונות החילונית, שחיפשה לגיטימיות של " שפיות" .

האם הרציונאליות והשפיות היא לצד "הציונות השפויה" המתנתקת או לצד ה"משיחיות המטורפת" . פרט אחד בשיחה של עמי איילון ודורון רוזנבלום שופך אור.

ברוך קורצווייל

עמי איילון הביע דעה, ליתר דיוק חשף את העובדה, שההתיישבות ביש"ע היא הגורם היחיד ששכנע את הערבים שהזמן משחק לרעתם. הכרה זו היא שהביאה אותם לשולחן המשא והמתן – אמר איילון.

ונותרה השאלה: האם תנועת ההתיישבות היא טרוף משיחי או עשיה היסטורית או שהטוענים ל"שפיות" אחוזים בקדחת משיחיות השלום התלושה מן המציאות.

ראה ראיון עם גרשון שלום http://www.zeevgalili.com/?p=837

משיחי השלום וחמוריהם

מאמר שנכתב לפני כארבע וחצי שנים על אדישות הציבור לאפשרות של טרנספר יהודים, אקטואלי היום כבעבר * אולי לא מאוחר לשנות את קו ההסברה ולהצביע על האסון המאיים על כולנו, לא על המתנחלים

בחודש אוגוסט 2000 פרסמתי כאן מאמר תחת הכותרת " אחים לא מפקירים? – דווקא כן" . המאמר נכתב על רקע יציאת ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ דייויד, בה היה מוכן לוותר על הכל. מועצת יש" ע יצאה אז במסע הסברה עם הסיסמה: " אחים לא מפקירים" .

כתבתי אז, בין היתר:

חבל על הכסף וחבל על הזמן. במדינת ישראל סטייל שנת 2000 לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום – מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק – היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים. מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה " תהיה אגואיסט" . כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הביטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברק, ככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה לשלום, אפילו נוסח צ"מברלין, העם יאכל את זה.

אם תשאלו אותי, אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב. קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו ב-1948. יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו מי שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל…

עד כאן המאמר מאוגוסט 2000.

מה נשתנה מאז? שום דבר.

==============================================

חרדות בן גוריון לעתיד המדינה

הדברים שכתבתי כאן לפני שבוע על חרדותיו של דוד בן גוריון לעתיד המדינה, הזכירו לחברי אלוף (מיל.) יוסף גבע פגישה שקיים עם בן גוריון ושליחות שהטיל עליו.

סיפר לי אלוף גבע: " הפגישה התקיימה בשנת 1959, שלוש שנים אחרי מבצע קדש. הייתי אז ראש מהד (מחלקת הדרכה) בדרגת אלוף משנה. בן גוריון היה שר הביטחון. הרמטכ" ל היה חיים לסקוב. בן גוריון הודיע לי כי החליט להטיל עלי לעמוד בראש משלחת צבאית שתצא לגרמניה. יחד עמי עמדו לצאת אלוף משנה דוד אלעזר, ואלוף משנה ישראל כרמי.

" לא היו אז יחסים בין ישראל לגרמניה. אך במסגרת הסכם השילומים ישבה בקלן (בירת גרמניה המערבית) משלחת ישראלית, שכללה גם נספח צבאי. מטרת המשלחת שלנו הייתה לקשור קשרים עם המערכת הביטחונית הגרמנית ולטפל בקבלת נשק.

" לא התלהבתי, בלשון המעטה, מן השליחות הזו וגם חבריי למשלחת הביעו אי נחת. נראה שהדברים הגיעו לאוזני בן גוריון שהזמין אותנו לשיחה. השיחה התקיימה בבנין הישן של משרד הבטחון בקריה. בן גוריון אמר לנו לערך את הדברים הבאים: "הקשר שאנחנו יוצרים עם הצבא הגרמני לא נעשה מתוך שכחת השואה אלא דווקא מפני שאנחנו זוכרים אותה. הזיכרון הזה צריך ללמד אותנו שאסור להיות עם לבדד ישכון. אנחנו עם קטן ואנו חייבים שיהיו לנו בני ברית שמוכנים לסייע לנו. עכשיו הגרמנים מוכנים כנראה לסייע". השיחה הייתה קצרה, אבל אני זוכר אותה כי התרשמתי מאד מן הדאגה שנשמעה בקולו – הדאגה לעתידה ולקיומה של ישראל.

" עד סוף ימיו היה בן גוריון מלא חרדה לגורל המדינה. לא רק בימים הקשים של מלחמת השחרור, כשקיומנו היה מוטל בכף. אלא גם בתקופה השקטה יחסית שלאחר קדש וגם לאחר הניצחון הגדול של ששת הימים. אותי זה קצת הדהים נוכח הדימוי של בן גוריון כמנהיג בעל בטחון עצמי רב" .

שאלתי את גבע אם הבין מדברי בן גוריון כי הוא מוכן לכרות ברית אפילו עם השטן אם זה יבטיח את בטחונה של ישראל. גבע השיב כי לא היה מנסח את זה כך אבל הוא התרשם מפגישות שהיו לו עם בן גוריון שלפי תפישתו אין לנוח אף לרגע מן הדאגה לעתיד המדינה ולעשות הכל כדי למצוא בני ברית שיחזקו אותנו.

" על הקף הסיוע שקיבלנו מגרמניה וחשיבותו באותה תקופה יעיד הסיפור הבא: היתה ישיבה של המטה הכללי בה נידונה אפשרות שנקבל מגרמניה כלי נשק שחסרו לנו מאד, בין היתר טנקים ומסוקים. האמריקנים לא היו מוכנים אז אפילו לדבר אתנו על אספקת נשק. אבל הם היו מוכנים להעלים עין מכך שהגרמנים יספקו לנו נשק ממחסני הצבא הגרמני והם התחייבו להחזיר לגרמנים מה שיתנו לנו. הכנו אז רשימה של הדברים הנחוצים ביותר ובצאתנו מישיבת המטכ" ל שוחחתי עם צבי צור ז" ל (" צ"רה" שנפטר בשבוע שעבר). הוא אמר לי: אולי כדאי שנכפיל את הכמויות שאנחנו מבקשים?. אמר ועשה. ונתברר שהגרמנים סיפקו את כל מה שביקשנו ברשימה הכפולה, כמעט בלי שעיינו בה" .

============================================

לקחי השואה וארועי ימינו

במאמרי על הלגיטימיות של השימוש בשואה ובסמליה כלקח לארועי ימינו, שפרסמתי כאן לפני שבוע, כיוונתי לדעת גדולים ממני. פרופסור דב לנדאו פרסם באותו יום מאמר ב" הצופה" בו הוא אומר בין היתר:

" תמהונית ולא רלוונטית היא הדרישה… שלא להיזקק כלל לסימנים הלקוחים ממערכות השואה. בתקופה שבה מדינת ישראל מיושבת בנכדיהם, ובבניהם של קרבנות הנאציזם; בשעה שרבים מקורבנות אלה עדיין חיים עמנו; בשעה שבמשרדי מרשם התושבים ברחבי אירופה עדיין רשומים הנישואין והלידות של שבעת המיליונים… משמשת השואה כמאגר זמין ביותר לפיגורציות הלשוניות, ורק טבעי הוא שבני הארץ מרבים להשתמש בו… המתנגדים לשימוש בטרמינולוגיה של השואה, הופכים על יסוד חשיבתם… לא רק למזלזלים ולמכחישים של השואה, אלא שהם גורמים אפילו לבזוי זכרם של הקרבנות" .

===============================================

מחיים ויצמן עד אביגדור מקסימוב

בדקתי את הדיווח החודשי של כרטיס האשראי שלי ומצאתי בו חיוב לזכות " טל ויצמן" . לא זכרתי רכישה כזו והתקשרתי למספר הטלפון שמסרה לי חברת האשראי. מעבר לקו שמעתי קול מוכר. זה היה חיים, הירקן החביב שלי. " כן, החיוב הוא על קניה שעשית אצלי" . ולמה החיוב על שם טל ויצמן? בן שיחי נשמע מופתע. לא ידעת שהשם שלי הוא חיים ויצמן טל ?

לא ידעתי והלכתי לשוחח עם אדם, שאני מיודד עמו שנים, ומצאתי כי הוא מגלם באישיותו ובתולדות חייו סיפור ישראלי מובהק. ראשיתו בעיראק והוא עובר דרך מעברה, שוק התקווה, קיבוץ חולדה, עמוס עוז ועד אביגדור מקסימוב, אחיה של אתי אלון גנבת המיליונים.

חיים נולד במעברה ליד אור יהודה לפני חמישים שנה. האב, יצחק כהן, עלה עם משפחתו ועם שני ילדיו מעיראק בשנת 1951. לשניים מששת הילדים שנולדו לו בארץ קרא בשמות ציוניים, הרצל וחיים ויצמן. בתעודת הזהות הייתה המשפחה רשומה בשם האיראני זאדה. בשם זה נרשם האב כדי להסתיר את זהותו כשעבר באיראן בדרכו לארץ. בעיראק עסק האב בהוראת עברית ונאסר כחשוד בפעילות ציונית. שנתיים ישב בכלא ועם שחרורו נמלט עם משפחתו לאיראן ומשם לארץ. בטרם עלה ארצה הספיק " לאמץ" כמאה ילדים יהודיים, כדי לאפשר להם לקבל ויזות מעבר.

משפחת כהן-זאדה היתה משפחת סוחרים, יראי שמיים. הסבא עסק בהברחת גפרורים וסיגריות מאיראן לעיראק. לאב הייתה חנות קטניות ופירות יבשים. בשעות הפנאי למד בספר הזוהר.

הקליטה בארץ לא הייתה קלה. תחילה עבד האב בסבלות בניין מהנץ עד שקיעה. כמה חודשים לאחר לידתו של חיים ויצמן עברה המשפחה להתגורר בשכונת התקווה. האב ניסה כוחו בכמה עסקים שלא הצליחו עד שקנה חנות ברחוב הראשי של שוק התקווה. מאז ועד היום הוא וכל בני המשפחה עבדו ועובדים בחנות, שמהכנסותיה הצליח האב לסדר את שמונת בניו ובנותיו בדירות ובפרנסות.

ילדותו של חיים עברה עליו בשכונת התקווה. האב שלח את ילדיו לבית ספר " התקווה" החילוני כי זה היה קרוב. אך דאג שיקבלו שעורי תורה ויקפידו במצוות. הוא גם חינך את ילדיו לעבודה מגיל צעיר וחיים ויצמן טל עבד באחד הדוכנים בשוק, עוד בטרם גמר את לימודיו בבית הספר היסודי.

בגיל 12 עבר ללמוד בפנימיה על שם יוהנה ז"בוטינסקי. למד מכונאות מטוסים אך עזב לאחר שנתיים כי התקשה בלימודים ריאליים. חזר לעיר ולמד מכונאות רכב בבית ספר " תורה ומלאכה" ובמקביל עבד במוסך.

לקראת גיוסו לצבא הצטרף לגרעין נח" ל של הנוער העובד והלומד שנשלח לשל" ת מוקדם בקיבוץ חולדה. באותה תקופה היה נהוג שכל משפחה בקיבוץ הייתה מאמצת אחד החיילים. חיים (ששינה את שמו מזאדה לטל) אומץ על ידי משפחתו של עמוס עוז. (" היינו יושבים בשבת על הדשא, אוכלים ומפטפטים. אהבתי לשמוע אותו. הוא היה מרשים מאד" ).

לאחר הצבא חזר לעבוד בעסק המשפחתי. באותה תקופה השוק היה מכרה זהב ועקרות בית מכל רחבי העיר הגיעו לקנות סחורה טריה ובזול. כל אחד מבני המשפחה תרם לעסק המשותף בעבודה קשה, הכל בניצוחו של האב שעל פיו יישק דבר.

במרוצת הזמן ירד השוק מגדולתו. רשתות השיווק שינו את הרגלי הקניה וההכנסות הלכו וירדו.(" היום באים לשוק רק עולים מברית המועצות לשעבר. מעט כסף ומעט פרנסה" ).

הילדים עזבו את הבית וכל אחד הקים עסק לעצמו. אבל האב המשיך לפקח על ילדיו שגדלו וכבר הביאו לו נכדים ונינים. (" עד היום כל אחד מאתנו מנשק לו את היד כשנפגשים אתו" ).

דרכה של משפחת כהן-זאדה הצטלבה בדרכו של המהמר עופר מקסימוב לפני כעשר שנים. למקסימוב הייתה חנות בשוק הסיטונאי בתל-אביב ואחיו הבכור של חיים ויצמן טל, אהרון, נכנס לשותפות עמו. השותפות הזו סיבכה את האח בחובות שנבעו מערבויות שנתן לשותפו. במצוות האב תרמו כל בני המשפחהי לחלץ את האח מהסתבכותו. ענין של הרבה עשרות אלפי דולרים.

שאלתי את חיים ויצמן טל אם למשפחה היה מושג על הכספים ששאב מקסימוב מן הבנק למסחר באמצעות אחותו, אתי אלון. " לא היה לנו מושג קלוש. יומיים לפני שהתפוצצה הפרשה הוא בא לאחי וביקש לעזור לו בהשגת כספים. אין סיכוי שהוא יוכל לשלם את קנס המיליונים שהטיל עליו בית המשפט" .

=========================================

אנשים ללא תואר

לפני שלושים וכמה שנים סערה הארץ סביב פרשה הקשורה באחד מבכירי המערכת המשפטית. הוא היה אדם ברוך כישרונות, שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. על כישרונו ובכירותו של האיש ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה בין המסייעים להכנת משפט אייכמן. נאמר עליו שהוא ניסח את המשפט שהרעיד לבבות, אותו נשא התובע מטעם מדינת ישראל, גדעון האוזנר, שאמר: " במקום זה, בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחיד. ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה…" .

זמן לא רב אחרי משפט אייכמן נתגלה כי אותו משפטן בכיר איננו עורך דין כלל. תעודתו הייתה מזויפת. האיש הודח מתפקידו הרם ועולמו חרב עליו.

אני מעלה סיפור נשכח זה בעקבות אירוע שהתרחש בימים אלה. מרצה בן 58, שלימד משך עשרים שנה במוסדות אקדמיים שונים בישראל, נידון לשלוש שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ו-30 אלף שקל קנס. זאת, לאחר שנתגלה כי הוא איננו בעל תואר דוקטור והשתמש במסמכים מזויפים משתי אוניברסיטאות בארצות הברית.

אינני בקיא בפרטי הפרשה האחרונה. אבל מה שברור הוא ששתי הפרשיות הללו אינן בודדות ואינן חריגות. משך השנים פורסמו ידיעות, בישראל ומכל רחבי תבל, על אנשים שהתחזו משך שנים רבות לבעלי תואר. באחרונה נתפס בישראל מישהו שהתחזה לרופא שיניים, לאחר שטיפל בהצלחה במאות לקוחות מרוצים. לפני שנים לא רבות נתגלה בארצות הברית מנתח מוח מפורסם, שביצע מאות ניתוחי מוח מסובכים בהצלחה, עד שנתגלה כי מעולם לא למד בבית ספר לרפואה. אין כמעט מקצוע אקדמי – מהנדסים, רופאים, כימאים, מתמטיקאים – שבו לא נתגלו אנשים בעלי יכולת מדהימה, בלי שסיימו את לימודיהם או אפילו בלא שהתחילו אותם.

המערכת האקדמית עצמה מכירה בכך שיש אנשים הראויים לתואר בלי שעברו את המסלול הרגיל. על פרופסור דב סדן לדוגמא, שהיה אולי גדול חוקרי הספרות העברית והיידית, נאמר כי נכנס לאוניברסיטה כמרצה בלי שהייתה לו תעודת בגרות מסודרת. בנעוריי הכרתי אדם שגמר לימודי משפטים באוניברסיטה, אך לא הצליח לקבל תואר בגלל אי יכולתו להשלים בחינת בגרות במתמטיקה. העניין שלו נמשך שנים עד שאיזו ועדה מיוחדת פטרה אותו מן הצורך בבחינה הזו. לימים היה עורך דין מצליח ואף כיהן כשופט.

מה הלקח מכל הסיפורים הללו?

ברור שאין להעלות על הדעת חברה מסודרת שאיננה מקיימת מערכת בקרה, המעניקה סמכות לעסוק במקצועות המחייבים ידע ומומחיות. יחד עם זאת עובדה היא שיש אנשים שמטעמים כאלה או אחרים אינם מסוגלים להתגבר על מרוץ המכשולים האקדמי, או הביורוקרטי ולהסתגל למסגרות הקיימות. ויש גם לא מעט אנשים המסוגלים להגיע לרמה גבוהה מאד בלי שנזדקקו לשום הכשרה מסודרת. מאידך, את הפלקל ואת גשר המכביה בנו מהנדסים מוסמכים ובתי הקברות מלאים בכשלונות של רופאים מדופלמים.

לא הייתי רוצה לעבור על גשר שנבנה על ידי מי שלא למד הנדסה, או לשכב על שולחן הניתוחים כשמעלי גוחן מנתח שלא למד מעולם רפואה. אך מי יודע כמה אנשים מוכשרים מאבדת החברה משום שאינה יודעת לאפשר לחריגים שבתוכה לממש את כשרונם.

==============================================

אף על פי כן נוע ינוע המנוע

מעולם לא אהבתי את קופרניקוס כפי שאני אוהב אותו בימים אלה. ולא בשל השגיו האסטרונומיים אלא תודות לתוכנה חדשה הנושאת את שמו.

התוכנה, קופרניק, ממש שינתה את חיי וזה לא לתפארת המליצה. לפני כמה שנים עברתי למערכת הפעלה XP שאינה תומכת בקיוטקסט ו ונאלצתי לנטוש למגינת ליבי את התוכנה האהובה עלי. קיוטקסט היא עד היום התוכנה הטובה בעולם לעיבוד תמלילים. אחד מיתרונותיה הגדולים הוא מנוע החיפוש שלה. הקשת מילה או צמד מילים וקיבלת כל מסמך המכיל מילים אלו בכמה שניות.

מנוע החיפוש של word טוב לכפרות. במקרה הטוב הוא מאתר קובץ או תיקיה רק על פי שמם. וגם זה בפרק זמן המספיק כדי להכין וללגום כוס קפה ולקנח בעוגה. על חיפוש בתוך הקבצים אין מה לדבר. וכך מצאתי עצמי משקיע שעות בארגון קבצים ותיקיות לפי נושאים ותאריכים ותמיד מאבד משהו ושוכח משהו אחר, ומחפש מחט בערימות שחת.

מישהו שלח לי את קופרניק ופתאום ראיתי אור. אתה מקיש מילה ועוד בטרם סיימת להקיש ולפניך רשימת כל הקבצים המכילים את המילה לפי תאריך כתיבתם, לפי גודלם ובכל קטגוריה שתרצה. וכך גם קבצים הנמצאים בדואר האלקטרוני, וכך גם תמונות ורשימת אתרים מועדפים. ואתה יכול לשלוח מיד כל אחד מן הקבצים בדואל, לכווץ אותם, להעביר מתיקיה לתיקיה. בקיצור גן עדן. וכבונוס אתה מקבל גם תכנת חיפוש באינטרנט. היא לא כל כך מושלמת כמו גוגל אבל אתה מוצא בה הרבה דברים שאין בגוגל. ניתן להוריד את התוכנה באופן חוקי חינם.

http://www.copernic.com