הסיסמה " תהיה אגואיסט" ניצחה את הכרזה " אחים לא מפקירים"

מאמר שנכתב לפני כארבע וחצי שנים על אדישות הציבור לאפשרות של טרנספר יהודים, אקטואלי היום כבעבר * אולי לא מאוחר לשנות את קו ההסברה ולהצביע על האסון המאיים על כולנו, לא על המתנחלים

בחודש אוגוסט 2000 פרסמתי כאן מאמר תחת הכותרת " אחים לא מפקירים? – דווקא כן" . המאמר נכתב על רקע יציאת ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ דייויד, בה היה מוכן לוותר על הכל. מועצת יש" ע יצאה אז במסע הסברה עם הסיסמה: " אחים לא מפקירים" .

כתבתי אז, בין היתר:

חבל על הכסף וחבל על הזמן. במדינת ישראל סטייל שנת 2000 לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום – מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק – היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים. מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה " תהיה אגואיסט" . כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הביטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברק, ככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה לשלום, אפילו נוסח צ"מברלין, העם יאכל את זה.

אם תשאלו אותי, אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב. קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו ב-1948. יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו מי שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל…

עד כאן המאמר מאוגוסט 2000.

מה נשתנה מאז? שום דבר.

==============================================

חרדות בן גוריון לעתיד המדינה

הדברים שכתבתי כאן לפני שבוע על חרדותיו של דוד בן גוריון לעתיד המדינה, הזכירו לחברי אלוף (מיל.) יוסף גבע פגישה שקיים עם בן גוריון ושליחות שהטיל עליו.

סיפר לי אלוף גבע: " הפגישה התקיימה בשנת 1959, שלוש שנים אחרי מבצע קדש. הייתי אז ראש מהד (מחלקת הדרכה) בדרגת אלוף משנה. בן גוריון היה שר הביטחון. הרמטכ" ל היה חיים לסקוב. בן גוריון הודיע לי כי החליט להטיל עלי לעמוד בראש משלחת צבאית שתצא לגרמניה. יחד עמי עמדו לצאת אלוף משנה דוד אלעזר, ואלוף משנה ישראל כרמי.

" לא היו אז יחסים בין ישראל לגרמניה. אך במסגרת הסכם השילומים ישבה בקלן (בירת גרמניה המערבית) משלחת ישראלית, שכללה גם נספח צבאי. מטרת המשלחת שלנו הייתה לקשור קשרים עם המערכת הביטחונית הגרמנית ולטפל בקבלת נשק.

" לא התלהבתי, בלשון המעטה, מן השליחות הזו וגם חבריי למשלחת הביעו אי נחת. נראה שהדברים הגיעו לאוזני בן גוריון שהזמין אותנו לשיחה. השיחה התקיימה בבנין הישן של משרד הבטחון בקריה. בן גוריון אמר לנו לערך את הדברים הבאים: "הקשר שאנחנו יוצרים עם הצבא הגרמני לא נעשה מתוך שכחת השואה אלא דווקא מפני שאנחנו זוכרים אותה. הזיכרון הזה צריך ללמד אותנו שאסור להיות עם לבדד ישכון. אנחנו עם קטן ואנו חייבים שיהיו לנו בני ברית שמוכנים לסייע לנו. עכשיו הגרמנים מוכנים כנראה לסייע". השיחה הייתה קצרה, אבל אני זוכר אותה כי התרשמתי מאד מן הדאגה שנשמעה בקולו – הדאגה לעתידה ולקיומה של ישראל.

" עד סוף ימיו היה בן גוריון מלא חרדה לגורל המדינה. לא רק בימים הקשים של מלחמת השחרור, כשקיומנו היה מוטל בכף. אלא גם בתקופה השקטה יחסית שלאחר קדש וגם לאחר הניצחון הגדול של ששת הימים. אותי זה קצת הדהים נוכח הדימוי של בן גוריון כמנהיג בעל בטחון עצמי רב" .

שאלתי את גבע אם הבין מדברי בן גוריון כי הוא מוכן לכרות ברית אפילו עם השטן אם זה יבטיח את בטחונה של ישראל. גבע השיב כי לא היה מנסח את זה כך אבל הוא התרשם מפגישות שהיו לו עם בן גוריון שלפי תפישתו אין לנוח אף לרגע מן הדאגה לעתיד המדינה ולעשות הכל כדי למצוא בני ברית שיחזקו אותנו.

" על הקף הסיוע שקיבלנו מגרמניה וחשיבותו באותה תקופה יעיד הסיפור הבא: היתה ישיבה של המטה הכללי בה נידונה אפשרות שנקבל מגרמניה כלי נשק שחסרו לנו מאד, בין היתר טנקים ומסוקים. האמריקנים לא היו מוכנים אז אפילו לדבר אתנו על אספקת נשק. אבל הם היו מוכנים להעלים עין מכך שהגרמנים יספקו לנו נשק ממחסני הצבא הגרמני והם התחייבו להחזיר לגרמנים מה שיתנו לנו. הכנו אז רשימה של הדברים הנחוצים ביותר ובצאתנו מישיבת המטכ" ל שוחחתי עם צבי צור ז" ל (" צ"רה" שנפטר בשבוע שעבר). הוא אמר לי: אולי כדאי שנכפיל את הכמויות שאנחנו מבקשים?. אמר ועשה. ונתברר שהגרמנים סיפקו את כל מה שביקשנו ברשימה הכפולה, כמעט בלי שעיינו בה" .

============================================

לקחי השואה וארועי ימינו

במאמרי על הלגיטימיות של השימוש בשואה ובסמליה כלקח לארועי ימינו, שפרסמתי כאן לפני שבוע, כיוונתי לדעת גדולים ממני. פרופסור דב לנדאו פרסם באותו יום מאמר ב" הצופה" בו הוא אומר בין היתר:

" תמהונית ולא רלוונטית היא הדרישה… שלא להיזקק כלל לסימנים הלקוחים ממערכות השואה. בתקופה שבה מדינת ישראל מיושבת בנכדיהם, ובבניהם של קרבנות הנאציזם; בשעה שרבים מקורבנות אלה עדיין חיים עמנו; בשעה שבמשרדי מרשם התושבים ברחבי אירופה עדיין רשומים הנישואין והלידות של שבעת המיליונים… משמשת השואה כמאגר זמין ביותר לפיגורציות הלשוניות, ורק טבעי הוא שבני הארץ מרבים להשתמש בו… המתנגדים לשימוש בטרמינולוגיה של השואה, הופכים על יסוד חשיבתם… לא רק למזלזלים ולמכחישים של השואה, אלא שהם גורמים אפילו לבזוי זכרם של הקרבנות" .

===============================================

מחיים ויצמן עד אביגדור מקסימוב

בדקתי את הדיווח החודשי של כרטיס האשראי שלי ומצאתי בו חיוב לזכות " טל ויצמן" . לא זכרתי רכישה כזו והתקשרתי למספר הטלפון שמסרה לי חברת האשראי. מעבר לקו שמעתי קול מוכר. זה היה חיים, הירקן החביב שלי. " כן, החיוב הוא על קניה שעשית אצלי" . ולמה החיוב על שם טל ויצמן? בן שיחי נשמע מופתע. לא ידעת שהשם שלי הוא חיים ויצמן טל ?

לא ידעתי והלכתי לשוחח עם אדם, שאני מיודד עמו שנים, ומצאתי כי הוא מגלם באישיותו ובתולדות חייו סיפור ישראלי מובהק. ראשיתו בעיראק והוא עובר דרך מעברה, שוק התקווה, קיבוץ חולדה, עמוס עוז ועד אביגדור מקסימוב, אחיה של אתי אלון גנבת המיליונים.

חיים נולד במעברה ליד אור יהודה לפני חמישים שנה. האב, יצחק כהן, עלה עם משפחתו ועם שני ילדיו מעיראק בשנת 1951. לשניים מששת הילדים שנולדו לו בארץ קרא בשמות ציוניים, הרצל וחיים ויצמן. בתעודת הזהות הייתה המשפחה רשומה בשם האיראני זאדה. בשם זה נרשם האב כדי להסתיר את זהותו כשעבר באיראן בדרכו לארץ. בעיראק עסק האב בהוראת עברית ונאסר כחשוד בפעילות ציונית. שנתיים ישב בכלא ועם שחרורו נמלט עם משפחתו לאיראן ומשם לארץ. בטרם עלה ארצה הספיק " לאמץ" כמאה ילדים יהודיים, כדי לאפשר להם לקבל ויזות מעבר.

משפחת כהן-זאדה היתה משפחת סוחרים, יראי שמיים. הסבא עסק בהברחת גפרורים וסיגריות מאיראן לעיראק. לאב הייתה חנות קטניות ופירות יבשים. בשעות הפנאי למד בספר הזוהר.

הקליטה בארץ לא הייתה קלה. תחילה עבד האב בסבלות בניין מהנץ עד שקיעה. כמה חודשים לאחר לידתו של חיים ויצמן עברה המשפחה להתגורר בשכונת התקווה. האב ניסה כוחו בכמה עסקים שלא הצליחו עד שקנה חנות ברחוב הראשי של שוק התקווה. מאז ועד היום הוא וכל בני המשפחה עבדו ועובדים בחנות, שמהכנסותיה הצליח האב לסדר את שמונת בניו ובנותיו בדירות ובפרנסות.

ילדותו של חיים עברה עליו בשכונת התקווה. האב שלח את ילדיו לבית ספר " התקווה" החילוני כי זה היה קרוב. אך דאג שיקבלו שעורי תורה ויקפידו במצוות. הוא גם חינך את ילדיו לעבודה מגיל צעיר וחיים ויצמן טל עבד באחד הדוכנים בשוק, עוד בטרם גמר את לימודיו בבית הספר היסודי.

בגיל 12 עבר ללמוד בפנימיה על שם יוהנה ז"בוטינסקי. למד מכונאות מטוסים אך עזב לאחר שנתיים כי התקשה בלימודים ריאליים. חזר לעיר ולמד מכונאות רכב בבית ספר " תורה ומלאכה" ובמקביל עבד במוסך.

לקראת גיוסו לצבא הצטרף לגרעין נח" ל של הנוער העובד והלומד שנשלח לשל" ת מוקדם בקיבוץ חולדה. באותה תקופה היה נהוג שכל משפחה בקיבוץ הייתה מאמצת אחד החיילים. חיים (ששינה את שמו מזאדה לטל) אומץ על ידי משפחתו של עמוס עוז. (" היינו יושבים בשבת על הדשא, אוכלים ומפטפטים. אהבתי לשמוע אותו. הוא היה מרשים מאד" ).

לאחר הצבא חזר לעבוד בעסק המשפחתי. באותה תקופה השוק היה מכרה זהב ועקרות בית מכל רחבי העיר הגיעו לקנות סחורה טריה ובזול. כל אחד מבני המשפחה תרם לעסק המשותף בעבודה קשה, הכל בניצוחו של האב שעל פיו יישק דבר.

במרוצת הזמן ירד השוק מגדולתו. רשתות השיווק שינו את הרגלי הקניה וההכנסות הלכו וירדו.(" היום באים לשוק רק עולים מברית המועצות לשעבר. מעט כסף ומעט פרנסה" ).

הילדים עזבו את הבית וכל אחד הקים עסק לעצמו. אבל האב המשיך לפקח על ילדיו שגדלו וכבר הביאו לו נכדים ונינים. (" עד היום כל אחד מאתנו מנשק לו את היד כשנפגשים אתו" ).

דרכה של משפחת כהן-זאדה הצטלבה בדרכו של המהמר עופר מקסימוב לפני כעשר שנים. למקסימוב הייתה חנות בשוק הסיטונאי בתל-אביב ואחיו הבכור של חיים ויצמן טל, אהרון, נכנס לשותפות עמו. השותפות הזו סיבכה את האח בחובות שנבעו מערבויות שנתן לשותפו. במצוות האב תרמו כל בני המשפחהי לחלץ את האח מהסתבכותו. ענין של הרבה עשרות אלפי דולרים.

שאלתי את חיים ויצמן טל אם למשפחה היה מושג על הכספים ששאב מקסימוב מן הבנק למסחר באמצעות אחותו, אתי אלון. " לא היה לנו מושג קלוש. יומיים לפני שהתפוצצה הפרשה הוא בא לאחי וביקש לעזור לו בהשגת כספים. אין סיכוי שהוא יוכל לשלם את קנס המיליונים שהטיל עליו בית המשפט" .

=========================================

אנשים ללא תואר

לפני שלושים וכמה שנים סערה הארץ סביב פרשה הקשורה באחד מבכירי המערכת המשפטית. הוא היה אדם ברוך כישרונות, שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. על כישרונו ובכירותו של האיש ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה בין המסייעים להכנת משפט אייכמן. נאמר עליו שהוא ניסח את המשפט שהרעיד לבבות, אותו נשא התובע מטעם מדינת ישראל, גדעון האוזנר, שאמר: " במקום זה, בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחיד. ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה…" .

זמן לא רב אחרי משפט אייכמן נתגלה כי אותו משפטן בכיר איננו עורך דין כלל. תעודתו הייתה מזויפת. האיש הודח מתפקידו הרם ועולמו חרב עליו.

אני מעלה סיפור נשכח זה בעקבות אירוע שהתרחש בימים אלה. מרצה בן 58, שלימד משך עשרים שנה במוסדות אקדמיים שונים בישראל, נידון לשלוש שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ו-30 אלף שקל קנס. זאת, לאחר שנתגלה כי הוא איננו בעל תואר דוקטור והשתמש במסמכים מזויפים משתי אוניברסיטאות בארצות הברית.

אינני בקיא בפרטי הפרשה האחרונה. אבל מה שברור הוא ששתי הפרשיות הללו אינן בודדות ואינן חריגות. משך השנים פורסמו ידיעות, בישראל ומכל רחבי תבל, על אנשים שהתחזו משך שנים רבות לבעלי תואר. באחרונה נתפס בישראל מישהו שהתחזה לרופא שיניים, לאחר שטיפל בהצלחה במאות לקוחות מרוצים. לפני שנים לא רבות נתגלה בארצות הברית מנתח מוח מפורסם, שביצע מאות ניתוחי מוח מסובכים בהצלחה, עד שנתגלה כי מעולם לא למד בבית ספר לרפואה. אין כמעט מקצוע אקדמי – מהנדסים, רופאים, כימאים, מתמטיקאים – שבו לא נתגלו אנשים בעלי יכולת מדהימה, בלי שסיימו את לימודיהם או אפילו בלא שהתחילו אותם.

המערכת האקדמית עצמה מכירה בכך שיש אנשים הראויים לתואר בלי שעברו את המסלול הרגיל. על פרופסור דב סדן לדוגמא, שהיה אולי גדול חוקרי הספרות העברית והיידית, נאמר כי נכנס לאוניברסיטה כמרצה בלי שהייתה לו תעודת בגרות מסודרת. בנעוריי הכרתי אדם שגמר לימודי משפטים באוניברסיטה, אך לא הצליח לקבל תואר בגלל אי יכולתו להשלים בחינת בגרות במתמטיקה. העניין שלו נמשך שנים עד שאיזו ועדה מיוחדת פטרה אותו מן הצורך בבחינה הזו. לימים היה עורך דין מצליח ואף כיהן כשופט.

מה הלקח מכל הסיפורים הללו?

ברור שאין להעלות על הדעת חברה מסודרת שאיננה מקיימת מערכת בקרה, המעניקה סמכות לעסוק במקצועות המחייבים ידע ומומחיות. יחד עם זאת עובדה היא שיש אנשים שמטעמים כאלה או אחרים אינם מסוגלים להתגבר על מרוץ המכשולים האקדמי, או הביורוקרטי ולהסתגל למסגרות הקיימות. ויש גם לא מעט אנשים המסוגלים להגיע לרמה גבוהה מאד בלי שנזדקקו לשום הכשרה מסודרת. מאידך, את הפלקל ואת גשר המכביה בנו מהנדסים מוסמכים ובתי הקברות מלאים בכשלונות של רופאים מדופלמים.

לא הייתי רוצה לעבור על גשר שנבנה על ידי מי שלא למד הנדסה, או לשכב על שולחן הניתוחים כשמעלי גוחן מנתח שלא למד מעולם רפואה. אך מי יודע כמה אנשים מוכשרים מאבדת החברה משום שאינה יודעת לאפשר לחריגים שבתוכה לממש את כשרונם.

==============================================

אף על פי כן נוע ינוע המנוע

מעולם לא אהבתי את קופרניקוס כפי שאני אוהב אותו בימים אלה. ולא בשל השגיו האסטרונומיים אלא תודות לתוכנה חדשה הנושאת את שמו.

התוכנה, קופרניק, ממש שינתה את חיי וזה לא לתפארת המליצה. לפני כמה שנים עברתי למערכת הפעלה XP שאינה תומכת בקיוטקסט ו ונאלצתי לנטוש למגינת ליבי את התוכנה האהובה עלי. קיוטקסט היא עד היום התוכנה הטובה בעולם לעיבוד תמלילים. אחד מיתרונותיה הגדולים הוא מנוע החיפוש שלה. הקשת מילה או צמד מילים וקיבלת כל מסמך המכיל מילים אלו בכמה שניות.

מנוע החיפוש של word טוב לכפרות. במקרה הטוב הוא מאתר קובץ או תיקיה רק על פי שמם. וגם זה בפרק זמן המספיק כדי להכין וללגום כוס קפה ולקנח בעוגה. על חיפוש בתוך הקבצים אין מה לדבר. וכך מצאתי עצמי משקיע שעות בארגון קבצים ותיקיות לפי נושאים ותאריכים ותמיד מאבד משהו ושוכח משהו אחר, ומחפש מחט בערימות שחת.

מישהו שלח לי את קופרניק ופתאום ראיתי אור. אתה מקיש מילה ועוד בטרם סיימת להקיש ולפניך רשימת כל הקבצים המכילים את המילה לפי תאריך כתיבתם, לפי גודלם ובכל קטגוריה שתרצה. וכך גם קבצים הנמצאים בדואר האלקטרוני, וכך גם תמונות ורשימת אתרים מועדפים. ואתה יכול לשלוח מיד כל אחד מן הקבצים בדואל, לכווץ אותם, להעביר מתיקיה לתיקיה. בקיצור גן עדן. וכבונוס אתה מקבל גם תכנת חיפוש באינטרנט. היא לא כל כך מושלמת כמו גוגל אבל אתה מוצא בה הרבה דברים שאין בגוגל. ניתן להוריד את התוכנה באופן חוקי חינם.

http://www.copernic.com


 

פורסם בקטגוריה אסטרטגים, אקדמיה, גרמניה, דימונה, התנחלויות, מחשבים ואינטרנט, מערכת המשפט, מתנחלים, צהל, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה