זמן קצר לאחר תבוסת המערך בבחירות 1977, פנה אלי עורך ׳יריעות אחרונות׳, דב יורקובסקי, וביקש שאפגש עם יצחק דבין, כדי לסייע לו בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון.

נפגשתי עם רבין במשרד שנמצא באחד הצריפים של משרדי הממשלה בקריה בתל-אביב. בשער עמד שוטר, שאפילו לא טרח לבדוק את זהותי. משרדו של רבין היה כמעט ריק. שולחן פשוט, כורסת מנהלים פשוטה ושני כיסאות לאורחים. שום תמונה או קישוט על הקירות. במהלך שיחתנו, שארכה כשעה, לא צלצל הטלפון אפילו פעם אחת. רבין קיבל אותי בהבעת הפנים המבוישת שלו, והתייחס אלי בכבוד רב, אף שלא הכרנו קודם לכן.

שיחה חופשית

ציפיתי שרבין יכתיב לי את הדברים שהוא מבקש לכתוב ואני אסייע בניסוח – נוהל שהיה מקובל על פוליטיקאים רבים, שביקשו להעלות את מחשבותיהם על הכתב. אך רבין העדיף לקיים שיחה חופשית בה הצגתי לו שאלות בעניינים שעמדו על הפרק והוא השיב בקצרה.
כשסיימנו את השיחה אמר לי רבין: ״תנסח את הדברים כפי שאתה מבין. אם יודקובסקי שלח אותך אני סומך על שיקול דעתו״. הצעתי שיעבור בכל זאת על הכתוב לפני הפרסום. הוא הבטיח לעשות כן, אך ככל הזכור לי לא הצליחו לאתר אותו מן המערכת. המאמר שכתבתי פורסם תחת שמו ללא שינוי.

בשבועות הבאים קיימתי עם רבין כמה פגישות לאותה מטרה. הוא נהג באותה דרך – שיחה חופשית שבה נתן לי ייפוי כוח לכתוב את הדברים בשמו. מעולם לא ביקר את עבודתי ומדי פעם הביע שבחים.

פיקדון זמני

העבודה עם רבין נמסרה לי כפיקדון זמני. האיש לו נועד התפקיד היה איתן הבר, אז הכתב הצבאי של העיתון, שהיה מיודד עם רבין עוד מתקופת היות רבין אלוף פיקוד צפון. הבר נעדר אז מהארץ, וכשחזר נמסר לו הפיקדון. הבר המשיך במלאכה בכישרון רב, ויזם שורה של ראיונות של רבין עם גדולי עולם: ניכסון, קיסינג׳ר, מיטראן, סאדאת, קרטר ועוד.

כשחזר רבין להגה השלטון, הצטרף הבר לצוות המצומצם שלו ועשה מלאכה נאמנה. כתיבת נאומי רבין היתה חלק ממנה.

הויכוח על המורשת

אני מספר כל זאת על רקע הוויכוח הציבורי שהתעורר סביב המרכז למורשת רבין. אין ספק שרבין יירשם בתולדות עם ישראל כמצביא מלחמת ששת הימים וכלוחם ירושלים במלחמת השחרור. על הישגיו ועל שגיאותיו כראש ממשלה בשתי הכהונות תשפוט ההיסטוריה.
מה שברור הוא שיצחק רבין לא היה איש הגות. לא הייתה לו משנה סדורה. הסופר עמוס עוז כתב פעם כי התרשם מכך שרבין תיקן בכתב ידו דיווח סודי על כניסת הכוחות המצריים לסיני ערב מלחמת ששת הימים. מישהו כתב כוחות ״אדירים״ ורבין תיקן ל״כוחות גדולים מאוד״. עמוס עוז התפעל מאוד מן התיקון הזה שהיה בו לדעת עוז הכרעה נכונה ודקה וקולעת. ועל כך אומר עוז: ״ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי״.

 

 הצבר האולטימטיבי

יצחק רבין ז"ל היה הצבר האולטימטיבי, על כל המעלות והמגרעות של תואר זה. אדם ישר דרך, שפיו ולבו שווים. איש ה"דוגרי", האומר בפנים את אשר הוא חושב. איש הביצוע המעולה הנכנס לפרטי פרטים, דבק במשימה ומשיג אותה בכל מחיר. איש צבא בכל רמ"ח אבריו, מנעוריו בפלמ"ח, במלחמת השחרור ועמידתו בראש צה"ל במלחמת ששת הימים.

אך יצחק רבין, כמו כמעט כל דור הצברים, היה חף מכל אינטלקטואליות. חף מכל חזון. חף מכל חשיבה מקורית. יצחק רבין שייך לדור שביצע באורח מושלם את הנדרש לביצוע על פי חזונם של דור המייסדים. גם בדור הצברים היו כמה אישים, כמו יגאל אלון ומשה דיין, שהתרוממו מעל כוונת הרובה וגילו הבנה מעמיקה במהותה של הציונות ושל העם היהודי. אך איש מהם לא הגיע לקרסולי דור הנפילים. עובדה מעציבה היא שדור הצברים לא הצמיח אף לא מנהיג אחד בעל שעור קומה כדוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון  ומנחם בגין. אחרון המנהיגים מדור זה היה יצחק שמיר, ייבדל לחיים ארוכים.

מורשת הנפילים

דור הנפילים הותיר לנו מורשת אדירה. דוד בן גוריון הותיר אלפי נאומים, מאמרים וספרים – ומעל לכל את דרכו המדינית – שהם אכן מורשת שניתן וצריך ללמוד. זאב ז'בוטינסקי הותיר מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני. התנועה הציונית, מהרצל ואילך, היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעש: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים. דור הצברים לא הצמיח אף משהו הדומה לצילם של אותם ענקי רוח.

מה פרוש המלה מורשת

אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

 פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, לדעתי אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו "מורשת" . עד כאן דברי איתן הבר.

 ואכן., הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין.  גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה "צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף "מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

ובכל זאת מהי מורשת רבין?

מורשת רבין

רבין לא הותיר אחריו שום דבר בכתובים. את מאמריו, נאומיו וספרו כתבו אחרים. אינני מקנא במורה הנדרש להכין אפילו מערך של שעור אחד בלבד שבו יתמצת את משנתו של רבין. כי הרי מורשת רבין אינה מתמצית במילים אלא במעשים. מעשיו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים מקנים לו מקום של כבוד בהיסטוריה של עם ישראל השב לארצו. אך אין בהם איזו בשורה רוחנית.

למזלו הרע של רבין – ואולי למזל הרע של כולנו – הוא הוצב בתפקיד שהיה גדול ממידותיו. בתקופת דמדומי האלים של דור הנפילים, באיזו עיסקה פוליטית של גולדה וספיר הוא נתמנה לראש ממשלה. הוא נכשל כשלון חרוץ בקדנציה הראשונה שלו. לא בגלל חשבון הדולרים של לאה, אלא בגלל גבולות יכולתו. הוא חזר לקדנציה השניה על כנפי קופירייטרים ופרסומאים שעשו מלאכתם נאמנה. הוא עשה כמיטב יכולתו לשמור על הפקדון שהופקד בידו, אך לא היתה בו היכולת המנהיגותית להפיח תקווה וחזון ואמונה בעם. הוא עצמו איבד את אמונו בכושר העמידה של העם במלחמת המפרץ, כשחזה בתל-אביב המתרוקנת ובפקקי התנועה של הבורחים מן העיר מדי ערב, בהתקרב ההתרעה של "נחש צפע".

פסגת השגיו של רבין היתה הסכם אוסלו, שגם אותו לא הגה ולא יזם אלא נגרר אליו על ידי חתרנים בלתי נלאים ופרופסורים תמהוניים. יש רבים המאמינים כי רבין, בשכלו הבריא וביושר האישי שלו, היה יכול להיות אמיץ דיו כדי לעשות תפנית מחודשת. לבטל את הסכם אוסלו ולמנוע את השואה שההסכם עשוי להמיט עלינו. כדורו של הרוצח המתועב קטע גם את האפשרות הזו. כל מה שנותר הוא קהל הצבועים של "ממשיכי הדרך" ונוטרי ה"מורשת".

מורשת הרצח

לעג ההיסטוריה הוא שרבין הותיר אחריו מורשת גדולה בגלל האיש שרצח אותו. זוהי מורשת החורבן העלול לבוא עלינו משינאת חינם. טעמנו אחד משישים מן החורבן הזה בימים הראשונים שלאחר הרצח, כאשר שטף את הארץ גל של שינאה, עלילת דם ורצח אופי לציבור שלם.
עלילת הדם הזו גרמה לשתי תוצאות קשות. האחת היא שבגלל הרצח הפך להיות כל מעשה של רבין למעשה קדוש וכל ביקורת על הסכם אוסלו הפכה את המבקר לשותף לרצח. העדר ביקורת ציבורית על ההסכם הקל על התהליך שבו הפכה ישראל ללבנון. השעורים במורשת רבין, בבתי הספר בשכונת גילה, נערכים תחת מטר הכדורים של הרובים והתחמושת שהגיעו ליורים במסגרת הסכם אוסלו.

 

מעולם לא הייתה עיני צרה בחליפות המהודרות של ראשי ש"ס, שאומרים עליהן שהן מתוצרת בית האופנה האיטלקי ורסאצ'ה.

 

מי שמקפיד על קלה כחמורה יכול לבוא ולבדוק. אין בבגדים הזולים הללו אפילו ספיק ספיקא של שעטנז (ואם יש חשש הרי יש מעבדה מיוחדת בבני ברק המתירה ספקות). גם כפתורי הבגדים הזולים כשרים למהדרין. תפורים כך שהכפתורים בצד ימין והלולאות בצד שמאל. כך שהסיטרא דימין יהיה מעל הסיטרא דשמאל . ובמכנסיים כמובן להפך, כנהוג בקהילות ישראל [ובמיוחד בליטא משם באו אנשי ש"ס כידוע]  מדורי דורות.

אך אם מנהיגי ש"ס מעדיפים את חליפות ורסאצ'ה למה שתהיה עינינו צרה בהם. כי צרות עין היא סימן לקינאה במי שצלחה דרכו והיא מן המידות הרעות שהיצר הרע שבנו מסית אותנו בהן.

ומה עוד שמדובר בתלמידי חכמים או שמוחזקים בעיני עצמם כתלמידי חכמים. והרי כבר קבעו חכמינו כי תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. ותלמיד חכם ניכר בבגדיו ש"אין חלוקו נראה תחתיו". ועוד אמרו כי יסתפק אדם באכילה ובשתיה בפחות ממה שיש לו, אך יקפיד על הלבוש שהוא כבוד הבריות.

אבל לא בבגדים עסקינן היום אלא בבוגדנות המלווה את ש"ס מיום הקמתה.  האם יש  קשר בין בגדי ורסאצ'ה לבין ההתנהגות הפוליטית של ש"ס?

כדרכי פניתי לחכמת השפה. כאן אפשר להתיר הרבה קושיות. ובכן מסתבר שהמילה בגד היא מילה ראשונית שאין ידוע מקורה. אבל חוקרים מצאו כי מן המילה בגד נוצר הפועל לבגוד. כי במעשה הבגידה יש מעין כיסוי כמו בגד המכסה על הגוף. רעיון דומה קשור למלה מעיל, שממנו נגזר הפועל למעול. תופעה דומה יש גם בשפות אחרות. בערבית הפועל לבס שמשמעותו ללבוש והפועל הקרוב לו הוא לערבב ולסלף. וכך גם באנגלית ובעוד שפות.

יש איפוא קשר ישיר בין בגדי ורסאצ'ה לבין מעשיהבגידה של ראשי ש"ס. כי מי שיצרו גובר עליו להתגנדר בלבושו ובבגדו סופו שהוא בוגדן.

הגיע הזמן להגיד למנהיגי ש"ס מהודרי הלבוש: מושחתים, נמאסתם.

 

לפני כמה שנים, בעת ביקור בארצות הברית, נתקעה מכוניתי בכביש מהיר ובקושי נחלצתי. הגעתי למוסך של ישראלי. בחור שורשי, מלח הארץ, מאלה המפוזרים בכל העולם ובארצות הברית במיוחד. הוא איש מקצוע מצוין. בדק את המכונית ומצא ליקוי קטן בחיבורים. ביקש עשרה דולר בלבד, סכום קטן מזה שנתתי כטיפ לאנשי חברת הגרר.שאלתי לשמו של הבחור והוא אמר:" צלול". חשבתי שהוא מתבדח. אך הוא חזר ואמר: "שמי 'צלול'. האם אינך מבין עברית?"

ומנין השם הנדיר הזה (לא רציתי להגיד מוזר). וכאן שמעתי סיפור ישראלי טיפוסי. האיש הוא יליד הקיבוץ יגור. בתקופה שבה נולד לא היו ההורים רשאים לבחור שם לילדיהם. ועדה מיוחדת של המשק החליטה איך ייקרא כל ילד, על פי רשימה שהייתה מוכנה מראש. הואיל והוא היה אחרון הנולדים באותה תקופה נשאר רק השם "צלול" ומאז זהו שמו בישראל.

שם מנצח בעידן השקיפות

בעקבות פרסום הספור זה קיבלתי תגובות רבות.

הקוראת מלי פרידמן ממבשרת ציון כתבה לי:

בתחילה אכן נשמע לי השם משונה. כבר התרגלנו לשמות: אור, בוקר, טל, עד, לי , כי, ושאר שמות קצרים ומשונים שלא היו שמותיהם של אבותינו וסבותינו.

אבל, עם חלוף הימים, נזכרתי בהבטחותיו של ראש ממשלתנו, אהוד ברק, ל"שקיפות" מרבית. הכל יהיה אצלו שקוף ותקין, שקוף וראוי. והרי שקוף וצלול הם ממש צמד של אחים תאומים, דומים מאד זה לזה. כמעט זהים.

לכן, נראה לי שאותו קיבוצניק עם השם המיוחד "צלול" פשוט הקדים את זמנו. אני מניחה שלפני חמישים שנה השם נשמע משונה ותמוה. אבל בימינו אלה, ימים של שקיפות ונאורות, כשכל מנהיגינו ראויים וטובים, שכל מעשיהם שקופים וצלולים – זהו אכן שם מנצח.

אולי גם כדאי להציע לברק למנות מנכ"ל חדש ללשכתו ששמו בישראל יהיה "צלול". זה יכול להקפיץ אותו בסקרים מעלה מעלה.

בעקבות שירה של רחל

הקורא צבי גבע מחולון הביע את הדעה כי השם צלול הוא אמנם נדיר אבל כלל לא מוזר. הוא הזכיר את שירה הידוע של רחל "בן לו היה לי" (עקרה), בו נאמר בין היתר:

בן לו היה לי ילד קטן
שחור תלתלים ונבון…

אורי אקרא לו, אורי שלי
רך וצלול הוא השם הקצר
רסיס נהרה
לילדי השחרחר

בספר בראשית (נ"-כה) נאמר: "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר: פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמותי מזה. וימתיוסף בן מאה ועשר שניםויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".

האגדה מספרת כי הארון היה טמון במעמקי היאור. משה רבנו בא אל הנהר, נטל לוח של זהב וחקק בו את השם המפורש. הטיל את הלוח לנהר ואמר: יוסף בן יעקב, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. אם אתה עולה, מוטב.ואם לאו נקיים אנו משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.

כשבאו בני ישראל לארץ קברו את יוסף בשכם (כמסופרביהושע כד-לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצריים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקוב".על כך אמרו רבותינו: משכם גנבוהו ולשם נחזיר אבדתו.

קדמונים אמרו על קברו של יוסף: "זה אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר: גזולים הם בידכם."

מקומו הנוכחי של קבר יוסף ידוע מימים קדומים. מקום הקבר מוזכר בכתבי החכם היווני אוסויוס שחי בקיסריה ב מאה השלישית לספירה. על הקיסר הביזנטיניתי אודוסוס, שמלך במחצית הראשונה של המאה החמישית, נאמר כי אנשים בפקודתו חפרו בקבר על מנת להעביר את שרידיו לקושטא הבירה. הארכיבישוף שעסק בכך שילם על כך בחייו. הגיאוגרף הערבי שאמס א-דין אלמקדסי המספר על הקבר א מגלה כי קיסמים שנלקחו מארונו של יוסף שימשו לריפוי מחלות עיניים.

הקבר מוזכר בכתביהם של נוסעים רבים שעברו בארץ ישראל במהלך האלף השני לספירה- רבי יעקב הכהן, רבי אשתורי הפרחי , רבי משה באסולה ועוד רבים.

במהלך הדורות ביקרו יהודים רבים בקבר, בדרכם מירושלים לטבריה ולצפת. היתה תקופה שבאו יהודים להתיישב בשכם בקירבת הקבר. אך הישוב היהודי היה דל וסבל הרבה. לפיכך התקינו רבני ירושלים במאה השמונה עשרה תקנה הקובעת שכל מי שבא להשתטח על הקבר חייב לתת נדבה לתמיכה בישוב היהודי שם.

עם הכיבוש הערבי אימצו לעצמם הכובשים הערביים את הקבר וקראו לו קבר יוסוף א-סדיק. ועכשיו יש לשמאל עילה טובה לומר שזה לא אתר יהודי קדוש אלא קבר של שייך מוסלמי.

(על פי"מצבות קודש בארץ ישראל"מאת ד"ר זאב וילנאי)

יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.

זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".

למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.

יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.

אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת  1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?

 

 

ערפאת והיטלר

הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.

 

היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.

ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.

 

 

בין ביירות לעזה

בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.

אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.

מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.

צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.

פשעי אוסלו

יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.

האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).

לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.

הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.

אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.

לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.

גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.

יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.

אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.

עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 .  עתה (יולי 2009)  אנחנו כבר יודעים כי  אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).

=============================================================================

נקמתו של הפודל

חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.

לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").

============================================================================

פרס החזר את הפרס

לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".

מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.

==============================================================

הפופולריות הנזילה של ברק

עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.

זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.

אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.

 

=============================================================================

בין צ"רצ"יל לברק

לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.

אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).

אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.

צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.

רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.

אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.

על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?

בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.

ומה אצלנו?

ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?

============================================================================

כולנו טעינו?

רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.

=========================================================================

עבדאללה תורם דם

עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.

צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.

בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.

אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.

============================================================================

דברי הבל בשפה מכובסת

כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.

הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.

"בסוף יבוא השלום".

קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות

 "תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".

שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.

"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".

בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".

==============================================

נצחון המסלפים

לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.

החרות מפחד

החרות ממחסור

החרות מדת

חרות הדיבור

ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.

צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"

ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.

ובבואן אחריו למקום המסומן

חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

============================================================================

את מי לא ניחמו

סופרי ישראל

סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.

שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?

==========================================================================

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר

השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.

בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?

===========================================================================

הציטטות של השבוע

 

נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.

דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.

היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.

הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.

תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.

לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.

 

============================================================================

הנשר והזברה

שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.

כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.

הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.

אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.

אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.

והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.

 

 

במלחמת השיחרור הייתי ילד קטן, אבל אני זוכר אותה כאילו התרחשה אתמול. התגוררנו אז בבית ישן בתל-אביב על גבול יפו. (לכאן עברו הוריי זמן קצר לפני כן). שלוש משפחות בדירה קטנה בת שלושה חדרים.

מבחינתנו החלה המלחמה בלילה של הכ"ט בנובמבר  1947, היום בו החליטה עצרת או"מ על הקמת המדינה. היא נפתחה במטר יריות ופיצוצים שליוו אותנו מאז כמוסיקת רקע קבועה מדי לילה. לא פעם היינו רואים מן הגבול הקרוב של יפו הערבית, את להבות האש העולות מהתפוצצויות, חרדים לאח המאייש את אחת העמדות של האצ"ל באזור. לפחות פעמיים חדרו כדורים לחלון החדר הקיצוני, פגע בקיר שמעל מיטתה של בת אחותי התינוקת.

הליכה ברחובות היתה מבצע מסוכן. ברחוב הרצל הוקמה חומת מגן לרוחב הכביש להגנה מצלפים. מי שהלך בחסות החומה היה מוגן. אך היו רבים שהתעצלו ללכת עד לחומה ועברו את הרחוב בריצה שפופה. באחד הימים נהרג לנגד עיניי מכדור צלף ילד בן גילי, בנו של מוכר עיתונים שהיה לו דוכן ברחוב הרצל פינת לוינסקי.

לא היתה פינה בעיר שהייתה בטוחה. ברחוב הירקון פינת אלנבי הוצב שלט גדול: אזרח, האויב רואה אותך, המעבר בדרך זו אסור – בפקודה. וכך בצומת אלנבי שוק התקווה וברחובות רבים אחרים. האוייב שראה אותך היה צלף שהיה מוצב דרך קבע בראש מסגד חסן בק.

לילדים זו הייתה בסך הכל תקופה של כיף. פליטים יהודים שנמלטו מאזורי הגבול בין יפו לתל-אביב פלשו לבית הספר "תחכמוני" ברחוב לילינבלום בו למדתי והלימודים נפסקו. פליטים שלא מצאו מקלט בבית הספר פלשו לחדרי מדרגות בבתים של הצפון הישן של תל-אביב.

 

יהודים נמלטו מגבול יפו  והפכו לפליטים [צילום: פילדלפיה אנרוואייר]

 כשתקף אצ"ל את יפו הוצבה מרגמת שלושה אינץ' בחצר בית הספר "תחכמוני" בתל-אביב בו למדתי. אנחנו הילדים הקפנו את הלוחמים, מגישים להם קפה וסננדביצ'ים, משתדלים לעזור להם ככל יכולתנו. לעתים נתנו לנו להגיש להם את הפגזים. הם היו מנשקים את הפגז ואומרים משהו כמו "זה מתנה לערבים". אז היינו אוטמים את אוזנינו והפגז נזרק אל הלוע ונפלט בשאגה. תודות לפגזים אלה התרוקנה יפו מערבים.

זו היתה תקופת כיף כי החיים היו מלאי עניין ולא הבנו בדיוק את הסכנה האיומה שנשקפה לעצם הקיום שלנו. עסקנו ב"החלפות" של תרמילי כדורים (שלושה תרמילי צ'כי תמורת תרמיל אחד של טומיגן, או שני תרמילים של סטן). פינטזנו על הצטרפות ללוחמים, וניסינו להבין מה בדיוק הולך על ידי האזנה לחדשות. העיתונים היו מודפסים במסגרות שחורות ובהם רשימת החללים היומית שהלכה והתארכה. אי אפשר היה לנסוע לשום מקום כי כל הדרכים היו בשליטת כנופיות ערביות.

 

עמדנו בתור לקבל פחית נפט. קרח לא היה ומקררי הקרח יצאו מכלל שימוש. גם החשמל הופסק לעיתים קרובות. גיסי שרת במישלט בכפר קולה שליד ראש העין בא וסיפר סיפורי זוועה על חילול גופות הרוגים בידי העיראקים שתקפו באיזור. היו המון הפצצות, גם ביום וגם בלילה.  גם זה היה כיף – רצים למקלטים ומצטופפים. היו מקלטים בשדרות רוטשילד מתחת לאדמה ורבים הפכו את חדרי המדרגות למקלטים על ידי בניית קירות לבנים או שקי חול. זה היה פחות כיף כשבאחד הימים שהיתי בבית (ברחוב שלמה המלך) בו פגעה פצצה וכמה דיירים נהרגו. אך מה שזכור לי יותר מכל זו האמונה המוחלטת לא רק בצידקת דרכנו. איש לא פיקפק בכך. היתה  לנו אמונה מוחלטת בנצחון הצפוי.

 איך היה בתקופת ה"מאורעות"

בן משפחתי המתגורר בימים אלו  ברובע הערבי בעיר העתיקה סיפר לנו כי הם ידעו – מפי שכניהם הערבים – על ההתפרעויות הצפויות (אינתיפאדת אל אקצה)  כמה ימים לפני שהתרחשו, כאילו בתגובה על ביקור שרון בהר הבית.

זה הזכיר לי את מה שהיה בצפת ב"מאורעות". כך קראו אז לפוגרומים שערכו הערבים ביהודי ארץ ישראל בשנים 1922, 1929 , 1936-1939 גם ובין התקופות. יהודי הישוב הישן בצפת, עמו נמנתה משפחתנו מדורי דורות, היו בקשרים הדוקים עם ערביי העיר והסביבה. קשרי מסחר והיו גם קשרי ידידות אמיצים. תמיד הודיעו הידידים, כך סיפרה לי אמא, על ה"מאורעות" הצפויים. (חלק מאותם "ידידים" הפכו לרוצחים אבל זה סיפור אחר).

 ואיך הגיבו יהודי צפת? הכינו את הקרשים לחסימת הפתחים והכניסות. הכשירו את המרתף בו התחבאו.

 האם השתנה משהו מאז?

                                                        פליטים ערביים נמלטים