ארכיון חודשי: ינואר 2005

הכשר משפטי למלה "כוסית"

השופט המחוזי עודד גרשון מחיפה נתן תעודת כשרות למילה חדשה-ישנה בשפה העברית. הוא עשה זאת בדיון בתביעתה של עובדת סוציאלית, שתבעה אסיר שהשמיע לעברה מילה שהיא ראתה בה מילת גנאי.

השופט דחה את התביעה וקבע כי " לעתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה" .

כשפרסמתי לראשונה פרשה זו כתבתי: לא אציין פה באיזו מילה מדובר. אומר רק כי מדובר במילה הלקוחה מן השפה הערבית, המתייחסת לערוות אישה. היא רווחה שנים רבות בלשון הדיבור כקללה. בשנים האחרונות שינתה המלה את צורתה ואת משמעותה המקורית וקיבלה משמעות חדשה.

בינתיים פחתו הדורות ובתכנית של ירון לונדון על השפה העברית נידונה מילה זו בהרחבה (הערה מאוקטובר 2009)

לדעתי מדובר במלה המונית, גסה, שיש בה יחס זלזול מקומם כלפי כל אישה באשר היא אישה. כיצד הפכה קללה בשפה הערבית למלה שבעיני שופט בישראל היא " כמחמאה" ?

גלגולי קללה

הקללה המקורית בשפה הערבית ועברה גם לעברת היתה "כוס אמק" דהיינו ערוות אמך. בתרבות הערבית די להשמיע קללה זו כדי לחטוף דקירת סכין. גם אחינו בני עדות המזרח רגישים מאד לכבודה של האשה. כבודה של בת מלך פנימה.

המלה המקורית, כפי שהייתה שגורה בלשון ניבול הפה, אינה מופיעה כמובן במילון אבן שושן הישן והטוב. מחבר המילון, אברהם אבן שושן, הקפיד על שמירת הלשון וניקיונה ולא כלל במילונו אלא לעתים נדירות מילים שהוא מכנה " המונית" .

גם מילון הסלנג של רפאל ספן, שראה אור בשנת 1965, אינו מזכיר אותה. המלה וכן הקללה בצורותיה השונות הנגזרות ממנה הופיעה לראשונה ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. כאן היא מוגדרת כ"קללה חריפה מאד" .

לקסיקון הסלנג העבר והצבאי בהוצאת פרולוג מגדיר את המלה " כינוי (בוטה) לבחורה חטובה, "חתיכה"".

זהו מעבר מעניין. מקללה הפכה המלה לכינוי לאשה. כינוי משפיל לטעמי. כי הוא מתאר את האשה כאילו עצם מהותה היא ערוותה.

מלון " רב מילים" של שוויקה הצמוד למשמעויות המילים בשפה המדוברת, מגדיר אותה כ" המונית גסה" ומסביר: " כינוי זול ובוטה לנערה או לבחורה, בעיקר לבחורה יפה "חתיכה" (בהדגשת התאווה המינית שהיא מעוררת)" .

התלבטויות המילונאי

על ההתלבטויות שהיו לו אם לכלול במילונו את המילה סיפר לי עורך " רב מילים" , פרופסור יעקב שויקה:

" זה היה אחד המקרים הבודדים שבו היה לי וויכוח חריף עם הצוות שלי ב"רב מלים" , כשעמדו על הכללת המילה וגם מקורה במילון, והם ניצחו. אני מניח שגם צדקו.

" התנגדותי נבעה מכך שנולדתי במצרים, גדלתי בה עשרים שנה, ידעתי ערבית היטב, ומעולם לא שמעתי קללה כזאת נאמרת בקול, אפילו אצל החמרים והנבערים ביותר (למעט אולי אלה שחיים בעולם הזימה). קללה כזאת נחשבה כל כך חריפה ומשפילה שהייתה עלולה לגרור תגובות עלבון אלימות מאוד. בזמנו לא הצלחתי להפנים את המשמעות ה" נייטרלית" כביכול שהיא התחילה לקבל בשימוש הנפוץ בארץ. אינני שומע אותה כמעט בסביבתי הטבעית, אבל כשאוזני קולטת אותה כולי מתכווץ ואני מרגיש מושפל וזועם.

זיהום לשון הקודש

לשפה נתיבים משלה ואין זה מקרה ראשון שמילה משנה משמעותה בלשון הדיבור. אבל גם לאחר שינוי המשמעות היא נותרה לטעמי מילה מכוערת המתייחסת אל האישה כאל אובייקט מיני.

השאלה היא מה מביא שופט בישראל לקבוע הלכות לשון ולהכשיר שרצים לשוניים. האם לא ייתכן שיש נשים הרואות בכינוי הזה עלבון ואינן מקבלות אותה כמחמאה?

הייתי ממליץ לכבוד השופט לקרוא מה כתב הרמב"ם בנושא:

" יש לי גם הנמקה מדוע נקראה לשוננו זאת בשם לשון הקודש… כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים… הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים" (מורה נבוכים חלק ג' פרק ט בתרגום מיכאל שורץ). ובמקום אחר אומר הרמב"ם " שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כך אסור לשמוע אותם" ושאם אדם שומע דברים מגונים עליו לתת אצבע בתוך עוזנו (שם, חלק שלישי פרק מג).

ראה מילון חדש בשיטת תזארוס ומילונים אחרים

איננו מדברים עברית אלא ישראלית

אילו מזוז היה מעמיד לדין את שרון

שלושה ראשי ממשלה החליטו החלטות היסטוריות – בן גוריון, בגין ורבין * הם היו נקיי כפיים וללא רבב ולמרות המחלוקות נהנו מאמון ציבורי * הפעם מוביל את המדינה להחלטה קורעת לב, ראש ממשלה שנוי במחלוקת שצל כבד מעיב על התנהלותו הציבורית ועל האמון בו

כמו הילד בבדיחה שהתפלל על מיטתו " אלוהים תעשה שלונדון תהיה בירת איטליה" , אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה מה היה קורה אילו.

מה היה אילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היה מקבל את ההמלצה של פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ומעמיד לדין את אריאל שרון באשמת שוחד.

לפי עדנה ארבל קיבלו שרון ובנו גלעד, שוחד וטובות הנאה בשווי של מיליונים. בתמורה, לפי אותה טיוטה, פעל שרון לקדם את ענייניו הכלכליים של דודי אפל במיזם האי היווני ובהפשרת קרקעות.

על ההמלצה של ארבל חתמו גם המשנה לפרקליטה לעניינים פליליים, עורכת הדין נאווה בן אור, וכן ראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי.

היום – על רקע איומי הקסאם, הבטחות ההודנה והמולת ההתנתקות – כבר שכחנו. ונדמה כי גם מערכת אכיפת החוק שכחה את סיריל קרן. ואם לא שכחה היא לפחות לא מזדרזת. וגם חקירת הכספים שקיבלה או לא קיבלה משפחת שרון מנמרודי לא נראית כעומדת בראש סדר העדיפויות. ומה בנוגע לכתב האישום של דודי אפל על מתן שוחד בלי מקבל שוחד? ומה בדבר העמותות של עומרי שרון שאבא שלו לא ידע עליהם?

אחד ממקורביו של יצחק רבין סיפר לי השבוע כי ניסה להניא את רבין מפרישה מממשלתו הראשונה בעקבות חשבון הדולרים של לאה רבין. הוא אמר לרבין: הרי מדובר בעברה לא חמורה של אשתך. איש לא מצפה שתתפטר.

תשובתו של רבין הייתה: אנשים יגידו שאם אני לא יודע מה נעשה אצל אשתי, איך אני יכול לנהל מדינה?

אם שרון לא ידע מה עשה בנו עומרי וכמה כספים קיבל בנו גלעד ותמורת מה, כיצד הוא יכול לנהל מדינה?

בתולדות מדינת ישראל היו שלושה ראשי ממשלה שהכריעו הכרעות היסטוריות שנויות במחלוקת: דוד בן גוריון ( הכרזת המדינה, " הבכיה לדורות" והנסיגה ב-56 מ" מלכות ישראל השלישית" ); מנחם בגין ( אלטלנה, הסכם השלום עם מצרים, עקירת חבל ימית) ויצחק רבין (הסכם אוסלו).

המשותף לכל השלושה הוא שהיו נקיי כפיים וללא רבב. עכשיו עומד בראש המדינה אדם שנוי במחלוקת, החותר להכרעה העלולה לקרוע את העם כשהוא עצמו חשוד בכך שאיננו נקי מרבב.

=============================================

הבנקים כטמיון

אמא שלי הייתה אשה חסכנית. היא נהגה לשמור את הגפרורים המשומשים בקופסא מיוחדת והשתמשה בהם כדי להבעיר אש מאש. כך חסכה את מחירו של גפרור אחד. היא תפרה שמלות לאחיותיי והטליאה טלאים בגרביים. הקפידה לתקן כל חפץ ולא לזרוק מאומה.

ממנה למדתי שיש לחסוך ליום סגריר. כסף, אמרה אמא, לא שומרים בבית אלא בבנק. זה המקום הבטוח לשמור חסכונות.

ימתקו לה רגבי אדמתה. אך העצה הזו לא הוכיחה עצמה. הבנק איננו המקום הבטוח לשמור את חסכונותיך.

קופסאות חסכון

גיליתי זאת בגיל די צעיר. אחרי קופסת החסכונות שאבדה או נגנבה פתחה לי אמא חשבון חסכון לילדים באחד הבנקים. היו אז חשבונות חסכון מסוגים שונים – דן חסכן, תיבת נח, נוער חוסך, פילון ועוד. הבנקים חילקו קופסאות מיוחדות ששימשו קופות חסכון. כל שבוע הייתי מכניס לקופסא כמה מטבעות ואחת לחודש הלכתי עם אמא, לבוש בגדי חג, אל סניף הבנק. כאן פתח הפקיד את הקופה במפתח שבידו, ספר את המטבעות והדביק בפנקס החסכון שלי בולים בהתאם לסכום שחסכתי. קיוויתי שבדרך זו יעלה בידי לחסוך לקניית אופניים או מצלמה.

לא אופניים ולא נעליים. פנקס החיסכון אמנם הלך ותפח מרוב בולים שהודבקו בו, אך את הכסף שחסכתי לא קיבלתי מעולם. לא הבנתי מדוע בדיוק אי אפשר להוציא את הכסף, אך הסבירו לי שיש כל מיני תנאים לגבי מועד שחרור הכספים.

חיכיתי חיכיתי וכלום. עברנו דירה לעיר אחרת, הפנקס התגלגל לאן שהתגלגל ומעולם לא ראיתי את הכסף שחסכתי. איני יודע כמה כסף היה שם במושגים של היום. אולי חמישים שקלים. אולי מאה שקלים. אבל בהתחשב בעובדה שכבר עברה חצי מאה מאז, אני משתעשע מדי פעם ברעיון שאולי באיזה מקום ממתין לי אוצר שיאפשר לי טיול מסביב לכדור הארץ. פקיד בנק יצלצל לביתי ויודיע: מר גלילי יש לך אצלנו סכום כסף גדול העומד לרשותך. הריבית וההצמדה הפכו את החסכון שלך לסכום נכבד מאד. אני עדיין ממתין.

הכסף יורד לטמיון

במרוצת השנים למדתי כי הבנקים הם כמו אוצר המלך הנקרא בעברית טמיון. כסף ההולך לטמיון, הוא כסף שאיננו חוזר לבעליו. כשבגרתי למדתי לדעת שמן הבנק מקבלים פחות ממה שמפקידים. בדף החשבון מופיעים חיובים המוסברים בראשי תיבות של תורת הנסתר. החלפתי כתובות, עברתי ערים ופתחתי בימי חלדי תריסר ואולי שני תריסרי חשבונות בבנקים. בכל פעם שבאתי להיפרד מן הבנק הציע לי הפקיד באדיבות להשאיר כמה שקלים בחשבון. לא כדאי לסגור אולי תחזור אלינו. פעם זה היה חמש לירות במרוצת הזמן חמישים שקלים ויותר. מעולם לא חזרתי לבנק שעזבתי ומעולם לא טרח אותו בנק לחפש אותי כדי להחזיר לי את הכסף שהשארתי. לאחד הבנקים היתה חוצפה להודיע לי כי החשבון הפתוח, בו השארתי כמה עשרות שקלים, חויב בינתיים בעמלות שיצרו אוברדראפט נושא ריבית ותבע ממני להוסיף ולשלם לו.

אני יכול להוסיף ולספר עשרות סיפורי עושק קטנים וגדולים אשר כל אזרח התנסה בהם. למשל תכניות חיסכון שפתחתי לילדיי לפני שנים וכשהגיע מועד פירעונם לא נשאר מהם כלום. כי למזלי הרע מועד הפירעון היה בשנות האינפלציה של ארידור. הכסף היה אמנם צמוד. אך לפי תנאי התכנית ניתן הכסף רק חודש לאחר מועד הפירעון. ואלה היו חודשים של עשרות אחוזי אינפלציה וכל הרווח של החיסכון היה כלא היה.

היתה לי תכנית חסכון אחת לצעיר בניי, שמועד הפידיון שלה לא חל בשנות אינפלציה. מי עוקב אחר מועדי פידיון של תכניות הנמשכות שנים? הגיע המועד והבנק לא טרח להודיע לי. הוא העביר את הכסף לחשבון שעליו הריבית אפסית ושם הוא שכב חודשים רבים עד שגיליתי זאת והקמתי צעקות.

ושני סיפורי ירושה קטנים. כשנפטר אבי הוא הותיר בחשבון הבנק שלו סכום קטן. הורי לא הותירו רכוש שחייב הוצאת צו של בית משפט לחלוקתו. והסכום שנותר בחשבון הבנק לא הצדיק את ההוצאות הכרוכות בצו ירושה. הבנק דמם והכסף נכנס לטמיונו.

ופרשה אחרת. לאחר פטירת הורי רעייתי מצאנו בין ניירותיהם מניות של " בנק זרובבל" . לא שמענו בכלל על קיום בנק כזה אבל לפי הסכום שבו נרכשו המניות לפני שנים רבות קיווינו שנפל לידינו אוצר גדול. פניתי לבנק ישראל ושאלתי מי הוא היורש של בנק זרובבל. מסרו לי שם של בנק שרכש בזמנו את הבנק. שאלתי כמה שוות המניות שבידנו והשיבו לנו: 10 אגורות. והוסיפו בדיחה: " זה מתאים להדבקת טפטים על הקיר" .

עושק נספי השואה

ומן הגניבות וההונאות הקטנות לגניבות הגדולות. רבים שכחו שהבנקים שהציגו עצמם כ" חמצן של המדינה" הוליכו שולל את כל הציבור בתקופה בה הריצו את המניות, פשטו את הרגל ועברו לבעלות המדינה. התהליך הזה עלה לאוצר המדינה, כלומר לכל אחד מאיתנו, כ-8 מיליארד דולר.

ובימים אלה נחשפה הפרשה החמורה מכל: העלמת כספיהם של נספי השואה. שישים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה נחשף סוף סוף שהבנקים הישראליים (כמו גם בנקים רבים בשוויצריה ובבריטניה) העלימו כספים שהופקדו על ידי יהודים שניספו בשואה. ומי מחזיק בעיקר החשבונות של הנספים? הבנק הציוני – בנק לאומי לישראל.

הבנק הוקם ב-1902 כחברה בת של " אוצר התיישבות היהודים" ונועד להיות המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית. הסניף הראשון הוקם ביפו ב-1903 ומאז הלך והתרחב עד שהיה לבנק הגדול והמרכזי של המדינה שבדרך. עם הקמת המדינה ניתנה לבנק הסמכות להיות הסוכן הכספי של המדינה והוא הנפיק את שטרות הכסף הראשונים.

לפי מסקנות ועדת החקירה הפרלמנטרית שחקרה את נושא החשבונות הנעלמים של נספי השואה חייב הבנק לנספים וליורשיהם 307.5 מיליון שקלים.

==============================================

הכשר משפטי לניבול פה

עבר לפוסט הבא

============================================

יאנוש קורצ"אק מאיבן גבירול

לפני כשנה טיילתי ברחוב איבן גבירול בתל-אביב ולקראתי פסע גבר בגיל העמידה, שלפי שפת הגוף שלו ביקש למכור לי משהו. השתמטתי ממנו והמשכתי הלאה. אך משהו במראה פניו עורר את סקרנותי וחזרתי לאחוריי. הסתכלתי בו ונדהמתי: האיש נראה ממש כמו יאנוש קורצ"אק, המחנך היהודי הדגול שהלך מרצונו אל המשרפות עם ילדי בית היתומים שניהל בוארשה.

האיש קרא את מחשבותיי. " יאנוש קורצ"אק?" אמר כשואל, במבטא רוסי כבד. הוא אכן ביקש למכור תקליטורים. קניתי שניים, האחד שירים ביידיש והשני איזו סימפוניה לא מוכרת. התייחסתי לכך כאל מעשה צדקה לזכרו של הצדיק מווארשה. רק כשהגעתי הביתה הבחנתי שפניו של האיש חקוקות על התקליטורים וכאן הוא נראה עוד יותר יאנוש קורצ"אק מיאנוש קורצ"אק.

מאז אותה פגישה שמעתי את שני התקליטורים פעמים רבות ובכל פעם התפעלתי מחדש. אינני מוסיקאי אלא רק חובב מוסיקה ואינני יכול לומר יותר מכך שלפי תחושתי מדובר ביצירות יפות. מאז אני מחפש את האיש כדי לשמוע את סיפורו ולרכוש ממנו עוד מיצירותיו. פעמים רבות שוטטתי במתכוון באזור בו פגשתי בו לראשונה אך העליתי חרס.

בימים אלה שוב פגשתי באיש באקראי. הפעם הייתי מצוייד במצלמה ואף צילמתי אותו ושמעתי את סיפורו.

הוא נולד בלנינגראד שם היה במאי אופרה. הגיע לארץ לפני כשמונה שנים התגלגל בעבודות שונות, בין היתר סניטר בבית חולים. אך את עיקר זמנו הוא מקדיש למוסיקה. בימים אלה השלים את סימפוניה מספר 2 שלו. רפרטואר היצירות שלו כולל גם אופרה, יצירות לשלישה ולרביעיה וכן שירים ביידיש, בעברית וברוסית. עד כה הפיק בכוחות עצמו עשרה תקליטורים. המבצעים הם עולים חדשים מרוסיה ואת יצירותיו הוא מוכר ברחוב.

פרשת "אלטלנה"

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/?p=237

אני יריתי על אלטלנה

http://www.zeevgalili.com/?p=279

 

פורסם ב-2005 ערב ההתנתקות.  חלק מהדברים אקטואליים ב-2019

כמו בטרגדיה יוונית צועדת החברה הישראלית לקראת אסון של מלחמת אחים * שנים של הכפשת המתנחלים בתקשורת הכשירו את הקרקע לכך * הדרך למנוע את האסון המתקרב: הכרזה חד משמעית שאין מסרבים פקודה וגם אין מרימים יד על חייל צה"ל * מרי עממי בלתי אלים ימנע את האסון ואולי גם יעצור את ההתנתקות

אוניית הנשק אלטלנה מתפוצצת מפגזי צה"ל. (ארכיון יעקב אלעזר)

אוניית הנשק אלטלנה מתפוצצת מפגזי צה"ל. (ארכיון יעקב אלעזר)

היסטוריונים רבים מצביעים על כך שהמהפכה הציונית היא המהפכה היחידה במאה העשרים שהייתה נקייה משפיכות דמים בין מחולליה.

נכון אבל לא לגמרי מדויק. ה"הגנה" , אצ"ל ולח" י הרגו לא מעט יהודים. בוגדים, או כאלה שנחשדו בבגידה, או נחשדו בסטייה מן הקו. לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ההגנה הוציאה להורג 10 יהודים, האצ"ל 10, לח"י 16. עוד עשרה יהודים הוצאו להורג על ידי גורמים שזהותם לא ידועה.

אבל פעם אחת כמעט פרצה מלחמת אחים שהייתה עלולה להטביע את המהפכה הציונית בדם ואולי להביא לקיצה. זה היה ביום בו הופגזה אלטלנה, אוניית הנשק של האצ" ל.

נשק וניצולי שואה

אלטלנה הייתה נחתת אמריקנית ישנה, שנרכשה בשנת 1947 על-ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" ( השלוחה ההסברתית של אצ" ל בארצות הברית). המטרה הייתה להביא ארצה עולים חמושים בנשק, שיצטרפו למלחמת העצמאות. האוניה הועמסה בצרפת בנשק רב ועלו עליה כ-850 עולים, רובם ניצולי שואה, שעברו אימונים בידי שליחי אצ"ל באירופה.

בינתיים הוכרזה המדינה, הוקמה ממשלה זמנית, והאצ"ל החל לפרק את יחידותיו ולהצטרף לצה"ל. פרט לירושלים שבה המשיכו ארגוני המחתרת לפעול, כל עוד לא הוסר האיום לבינאום העיר.

האוניה הפליגה מצרפת ב-11 ביוני 1948, וכשהתקרבה לחופי הארץ כבר הוכרזה כאן ההפוגה הראשונה במלחמה (בה נאסר על הצדדים לייבא נשק). האוניה הגיעה לכפר ויתקין וכאן הורדו ממנה רוב העולים וחלק מן הנשק.

מפקד אצ" ל, מנחם בגין, קיים משא ומתן עם נציגי הממשלה הזמנית, לוי אשכול וישראל גלילי. הוא הציע להעביר את הנשק שבאוניה לצה"ל, אך תבע להעביר חלק מן הנשק לאצ"ל בירושלים. בן גוריון ראה בדרישה זו ניסיון לחולל הפיכה, או כוונה להכריז על מדינה נפרדת בירושלים. לאצ"ל הוגש אולטימטום: למסור לידי צה" ל את האוניה ותכולתה בתוך 10 דקות. הדרישה נדחתה והאוניה הפליגה לתל-אביב כשבגין על סיפונה.

הפגזת האונייה

מול חוף תל-אביב עלתה האוניה על שרטון. בן גוריון הורה להפגיז אותה בתותח (שכונה לימים "התותח הקדוש" ). האוניה נפגעה ועלתה באש. כל מי שנמצא על סיפונה קפץ למים במטרה להגיע לחוף. בגין עצמו היה בין אחרוני הנוטשים.

רבים מלוחמי אצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה" ל, ערקו מיחידותיהם. לוחמי אצ"ל שטרם התגייסו התרכזו על חוף הים מול האוניה ומול יחידות הפלמ"ח  וצה"ל שירו עליה.

בחילופי היריות נהרגו 16 אנשים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי   צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

זו היתה חבית אבק שריפה, שעמדה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך למלחמת אחים עקובה מדם. מי שמנע זאת היה מפקד האצ" ל, מנחם בגין, שבשידור ברדיו המחתרתי של האצ" ל הכריז, כשהוא ממרר בבכי: " לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער" .

האיש שחקר ביסודיות את פרשת אלטלנה הוא שלמה נקדימון  ממחקרו עולה כי הממשלה ידעה מראש על בוא האוניה. אצ"ל לא תכנן כל מרידה ולא ערער על ריבונותה וחוקיותה של הממשלה. הפגזת האוניה יכולה להתפרש כטרגדיה של טעויות ואי הבנות וגם של מעשה הסתה והטעיה של ישראל גלילי, שבדיווח לבן גוריון הציג את בוא האוניה כמרד. אבל אפשר גם להסיק שבן גוריון הורה לירות על האוניה בידיעה שלא מדובר כאן במרד אלא מתוך שיקול מקיאווליסטי קר, שזו הדרך למנוע כל ערעור על מנהיגותו. 

מכל מקום בן גוריון מעולם לא התחרט על המעשה. על סף מותו אמר בראיון לנקדימון: "נהגתי באלטלינה כפי שהיה צריך לנהוג" . 

מה ניתן להסיק מפרשה זו על מה שעומד לפנינו? 

שינאה תהומית

מי שלא חי באותה תקופה לא יוכל להבין את השינאה התהומית שהפרידה בין שני המחנות. כבן למשפחה שרבים מבניה היו בשלוש המחתרות אני זוכר היטב את הדוד, איש ה"הגנה" , שאמר לנו: " צריך להשמיד אתכם כמו שמשמידים פשפשים" .

אני זוכר את אחי, לוחם אצ"ל, חוזר הביתה כשראשו זב דם ממכות שהוכה בידי אנשי "הגנה" בעת שהדביק כרוזים. אני זוכר גם את ריצתי כילד לחוף הים, ממרר בבכי למראה האוניה הבוערת, צופה בתדהמה בלוחמות פלמ"ח היורות לתוך הקהל שצבא על החוף. 

כנס זיכרון לאלטלנה ב-1949. ברקע השלד השרוף של האוניה.

כנס זיכרון לאלטלנה ב-1949. ברקע השלד השרוף של האוניה.

השינאה הזו הייתה שינאה בין שני זרמים של התנועה המהפכנית הציונית. שניהם לחמו בסופו של דבר לאותה מטרה, אך היו מוכנים להרוג ולהרג, כל אחד על דרכו. השינאה משמאל לימין הייתה תמיד עזה יותר ואכזרית יותר. אולי בגלל האופי הבולשביסטי של תנועת העבודה הציונית. בן גוריון לא הסתיר את אהדתו ללנין ולשיטות הפעולה שלו. 

שום דבר לא נשאר מן המהפכנות של התנועה הציונית – לא מימין ולא משמאל. אבל נשאר משהו מן השנאה, בעיקר משמאל לימין. אפשר לומר שזו המורשת היחידה שהמהפכה הציונית הורישה לנו. 

חוברת זיכרון שיצאה לאור זמן קצר לאחר הפגזת האוניה

חוברת זיכרון שיצאה לאור זמן קצר לאחר הפגזת האוניה

הששים אלי סזון

מזה שנים מטפח השמאל שנאה למתנחלים ומאשים אותם בכל חולייה של המדינה. זה איננו השמאל הציוני המהפכני, אלא השמאל החדש, הדקדנטי, הפוסט ציוני. בגלל אופייה החד ממדי של התקשורת חלחלה השינאה הזו לחלקים רחבים בציבור. בשנה האחרונה גברו גילויי השינאה. הפובליציסט הראשי של " הארץ" , יואל מרכוס, קרא להכין יחידות מיוחדות לפינוי, " "אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" . העיתונאי-בדרן יאיר לפיד כתב "אם מישהו… רוצה להתחיל מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות" . יהונתן גפן כתב (עוד ב-1988): "אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" על המתנחלים. הפרשן משה נגבי אמר כי מלחמת אזרחים לא תפחיד אותו. 

חמורה מן ההתבטאויות בתקשורת היא התבטאותם של אנשים פוליטיים. עמי איילון הצהיר כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" וחבר הכנסת אבשלום וילן אמר כי "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע" . 

והחמורה מכל היא ההתבטאות שיצאה מ"סביבתו של ראש הממשלה" שיש כוונה " לשבור להם את העצמות" . וחמורים לא פחות הם הקולות שמשמיעים הפודלים במערכת הביטחון, שהצהירו בעבר ויודעים היום כי ההתנתקות היא אסון בטחוני. אבל מתכוננים בקור רוח לפינוי דרקוני. מכינים התנחלויות דמה לאימוני פינוי, מתכננים צירי תנועה ושיטות פעולה, וכבר פורשים מפות לתקיפת האויב החדש. וכל זאת כשהם מצוידים בחוק פינוי פיצוי הדרקוני, שנחקק בסיוע קולותיהם של שונאי ישראל, ששיתפו פעולה עם פוליטיקאים מתקרנפים דבוקי כיסאותיהם. 

איך למנוע אסון

אנו עומדים על סף אסון. אם חלילה ייהרג אפילו מתנחל אחד, אפילו חייל אחד, במהלך בולמוס ההתנתקות, זה יפצע בחברה הישראלית פצע שידמם כל הדור הזה ואולי גם בדורות הבאים. 

אבל קיימת אפשרות להתפתחות חמורה בהרבה מקרבן אחד או שניים. הס מלהעלות על שפתיים למה זה עלול להביא. 

נראה שאי אפשר לעצור את מרוץ האמוק של ההתנתקות בדרכים פרלמנטריות (והשאלה אם ההחלטה דמוקרטית או לא, אינה רלבנטית). אבל אפשר אולי למנוע את הידרדרות הטרוף הזה לאלטלנה רבתי. 

אין סיכוי נראה לעין שהדרג הפוליטי יחליט להוציא את צה"ל מן הסיפור. לכן ציבור הכיפה הסרוגה צריך ליטול על עצמו את המשימה הלאומית הזו ולהכריז באורח שאינו משתמע לשני פנים: 

א. יש להוציא את צה"ל מן המאבק. צה"ל הוא שלנו. צה"ל הוא הילדים שלנו. צה"ל הוא בשר מבשרנו. 

ב. אף חייל לא יסרב פקודה. ההיסטוריה היא שתשפוט את נותני הפקודה. 

ג. איש לא ירים את ידו על צה"ל. לא ניקוב צמיגים, לא יריקות, לא קללות. פשוט לשבת בבתים ושחיילי צה" ל הממושמעים יוציאו את האנשים על כפיים מבתיהם. 

ד. המאבק בהתנתקות ייעשה אך ורק על ידי מרי אזרחי בלתי אלים. המטרה לא צריכה להיות  לנצח את צה"ל אלא לנצח במאבק על דעת הקהל.

===============================================

במערב אין כל חדש

ארבעה ימים לאחר שנבחר הראיס החדש, מת מפצעיו ניסים ארביב מניסנית. ארביב נפצע קשה, עשרה ימים לפני כן, מפגיעת פצמ"ר באזור התעשיה ארז. בן 25 היה במותו, השאיר אשה וילד. 

מותו לא כל כך עניין את התקשורת. הקרבן האחרון לאינתיפאדת ערפאת והראשון לאינתיפאדת אבו מאזן לא זכה לרייטינג גבוה. רק ידיעה קצרה בעמודים הפנימיים של העיתונים. עם ישראל עסק במורדי הליכוד, בהצבעה הצפויה על התקציב, בפסק הדין של בג"ץ בעניין שתי אמהות, בפילוג ביהדות התורה, במריבה בין יוסי שריד ליוסי ביילין, בתהפוכות מזג האוויר. ארביב, ההרוג התשיעי מפצמ"רים וקסאמים, מת ביום בו ירד גשם של פצצות מרגמה על ישובי גוש קטיף. הגשם הזה עניין פחות מן הדיווח על כמות המישקעים בכרמל. 

התגובה האדישה של התקשורת לעוד מוות אחד במלחמה על קיומנו הזכיר לי את יצירתו המרתקת של הסופר הגרמני, אריך מריה רמרק,"במערב אין כל חדש" .

 

אריך מריה רמרק ויקישיתוף

 

הספר, שהופיע בשנת 1929 ותורגם ל-45 שפות, מתאר את זילות החיים במלחמת העולם הראשונה, בה נספו מיליונים. שמו של הספר לקוח מנוסח קבוע של הודעות המטה הכללי הגרמני במהלך המלחמה שהיו מסתיימות לרוב במשפט "במערב אין כל חדש" . הספר מסתיים (ככל הזכור לי) בתאור מותו של חייל שבעקבותיו באה ההודעה השיגרתית "במערב אין כל חדש" . וכך גם אצלנו. עוד הרוג ועוד הרוג. אין כל חדש. 

===========================================

=============================================

 .

.

==============================================

זכרייה זביידי וטלי פחימה

יאיר לפיד יכול כבר להכין ראשי פרקים לסדרת מתח חדשה: הרומן בין טלי פחימה לזכרייה זביידי. זה לא סתם רומן בין שמאלנית לבין מחבל רצחני. טלי פחימה בסדרה רק נראית כמו אידיוטית, הבאה להזדהות עם הרוצח הפלסטיני. הסיפור האמיתי מסובך יותר. טלי – כך בסדרת המתח הצפויה – היא בעצם סוכנת השב"כ. היא נשלחת לג'נין כדי ליצור קשר עם זביידי, שגם הוא סוכן שב"כ. לפי התסריט, פחימה לא יודעת שזביידי הוא סוכן שב"כ. היא חושבת שהוא באמת טרוריסט. היא מתאהבת בו ומוכנה לעזור לו בכל. ואז היא מתחילה לשאול כל מיני שאלות. איך זה שכל עוזריו של זבידי מחוסלים על ידי צה"ל ורק זביידי יוצא בשלום מכל ההתנגשויות. איך זה שכולם יודעים איפה הוא נמצא – עיתונאים, צלמי טלוויזיה, מפיקים של תכניות בידור. כולם מצליחים לראיין אותו מתי שמתחשק להם, כולם מקיימים אתו שיחות טלפון מבוקר עד ערב. איך זה שרק השב"כ אינו יודע היכן הוא נמצא וצה"ל לא מצליח לחסל אותו.

ואז, אחרי שטלי פחימה מגלה בעצם את האמת על התפקיד שממלא זביידי בשרות השב" כ, היא נעצרת. אסור שהסוד הזה ייצא. ומחזיקים אותה במעצר חצי שנה בלי לאפשר לה קשר עם העולם.

המשך יבוא.


בנושא הגרעיני ויהודה ושומרון אפשר להגיד "לא" לארצות הברית

יחסי ישראל ארצות הברית הם נכס אסטרטגי קיומי. זו עמדה המשותפת לכל הזרמים הפוליטיים (הציוניים) במדינה מזה שנות דור.

זו הסיבה לכך שכל ראשי הממשלה שקדו על טיפוח היחסים עם המעצמה הגדולה, בת בריתנו היחידה בעולם. זה הנימוק שמביאים גם חסידי "תהליך השלום" המדומה עם הפלסטינים.. אם לא נמשיך בשיחות הסרק אזי ארצות הברית תיטוש אותנו.

אך מסתבר שאפשר להגיד לא לארצות הברית כשמדובר באינטרס לאומי עליון. זאת ניתן ללמוד מספר  שראה אור ב-2005.

דימונה בצילום שנעשה ב-1965 ממטוס ביון אמריקני יו-2

דימונה בצילום שנעשה ב-1965 ממטוס ביון אמריקני יו-2

הספר ("בין דימונה לוושינגטון" – המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית 1960-1968, מאת זכי שלום)

סוקר את פיתוח נשק יום הדין של ישראל. זאת, על רקע ההתנגדות האמריקנית הנחרצת, שהחלה מרגע שנתגלה הכור בדימונה בצילומי מטוס הריגול יו-2, בראשית שנות השישים. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ון קנדי, ראה בפיתוח נשק גרעיני ישראלי סכנה אסטרטגית ותבע קיום פיקוח רצוף ובלתי מותנה של האמריקנים על הכור בדימונה. פיקוח שמשמעותו הייתה לשים קץ לפרויקט.

אבל הממשל האמריקני לא הרחיק לכת בלחץ על ישראל. לדעת המחבר העריך הממשל כי "פרויקט דימונה נתפס בישראל, בראשות דוד בן גוריון, כאינטרס לאומי עליון, שאין לוותר עליו בשום פנים" . מסיבה זו לא הפעילו האמריקנים לחץ ממשי על ישראל, בידיעה שהיא לא תזוז מעמדתה.

העימות בין ישראל לארצות הברית בנושא נמשך עוד שנים עד שנמצא פתרון, שהניח את דעת שני הצדדים. מה שחשוב לענייננו היא העובדה שיש נושאים שבהם ישראל יכולה לטעון שיש לה בהם אינטרס עליון ואיש לא יזיז אותה. מה היה קורה אם היינו רואים למשל ביהודה שומרון ועזה אינטרס עליון כזה?

על רקע זה שמעתי סיפור מעניין מפי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. בסוף שנות השישים אמר שר הביטחון משה דיין כי הוא אינו מסוגל נפשית לוותר על חברון עיר האבות. אבל אם האמריקנים יאלצו אותנו לעשות כך לא תהיה ברירה.

הדברים הגיעו לידיעתו של שר ההגנה האמריקני דאז, רוברט מקנמארה.

הוא הזמין לשיחה את אלוף גבע, שהיה אז נספח צבאי בוושינגטון ואמר לו כדברים הבאים: אסביר לך משהו, ואשמח אם תאמר את הדברים גם לחבריך בישראל. לארצות הברית יש דעה מה צריך להיות הפתרון לסכסוך שלכם עם הערבים. אבל לעולם לא נכפה עליכם פתרון. כי אם נכפה פתרון וזה יביא לאסון. אנחנו נהיה חייבים להתערב. אנחנו לא יכולים שבגללנו תהיה סכנת קיום למדינה. לכן אנחנו לא נכפה אלא נייעץ. אם תקבלו את עצותינו אנחנו נהיה נדיבים ונסייע לכם להגשים את הדברים. אם לא תשמעו לנו, לא נעניש אתכם אבל גם לא נסייע. אתם אחראים לקיומכם."

הכור בדימונה

הכור בדימונה

עידכון אפריל 2014

מה שנכון לגבי הסוגיה הגרעינית נכון לגבי כל סוגיה אחרת שבה ארצות הברית מאיימת על אינטרסים קיומיים של ישראל. אם אפשר היה לומר לא לקנדי לג'ונסון לפורד ולכל יתר הנשיאים אפשר להגיד לא גם לאובמה.

כך חיסלו הבריטים את הטרור הערבי

ENGLISH VERSION TO THIS ARTICLE

http://www.zeevgalili.com/english/?p=228#more-228

train1

בני ערובה מוחזקים על קרונית רכבת כמגן אנושי נגד מוקשים

המרד הערבי בשנים 1936-193   (" המאורעות" ) סיכן את האימפריה הבריטית, שהחליטה לדכאו ביד קשה * החישו שלוש דיביזיות לארץ ישראל והפעילו אמצעים אכזריים: תליות, הפצצות מן האוויר, הריסת בתים, עקירת פרדסים, בני ערובה שנשלחו לעלות על מוקשים, קנסות * וכשבג" ץ שלהם ניסה להפריע הם סילקו את " זקן השופטים" מהארץ.

אנחנו קראנו לזה " מאורעות" , הפלשתינאים " התקוממות" . ההיסטוריונים הטביעו את המושג  " המרד הערבי" וכיום מדברים על "האינתיפאדה הראשונה" . הכוונה היא לסדרת המהומות והתקפות הדמים של ערביי ארץ ישראל, שהחלו זמן קצר לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-1922, עלו וירדו לסירוגין והגיעו לשיאם בשנים 1936-1939.

בתקופה זו יזמו כנופיות חמושים אלפי התקפות על התחבורה היהודית, פרצו לישובים והרגו גברים נשים וטף, שרפו שדות, הרסו מפעלים. התקפות הדמים גבו מחיר כבד: למעלה מ-600 הרוגים ואלפיים פצועים יהודים, מתוך ישוב שמנה 400 אלף נפש. היה זה כאילו נהרגו היום, חלילה, יותר מ-8000 יהודים.

הערבים תקפו גם את מוסדות ומתקני השלטון הבריטי – קווי טלפון, תחנות משטרה, מסילות ברזל, גשרים, צינור הנפט. הכנופיות שלטו למעשה בכל השטח ההררי של יהודה ושומרון ומשם הגיחו להתקפותיהם.

הבריטים ראו בהתקוממות הערבית סכנה לאימפריה הבריטית, במיוחד נוכח המלחמה המתקרבת באירופה. הם ריכזו בארץ כוח של שלוש דיוויזיות והפעילו אמצעים אכזריים ביותר לדיכוי המרד.

על צעדים אלה ניתן ללמוד ממחקר שערך יגאל אייל באוניברסיטת חיפה, לעבודת דוקטור, בהדרכת פרופסור יואב גלבר. (המחקר פורסם בספר בהוצאת " מערכות" :  "האינתיפאדה הראשונה – דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי 1936- 1939" ).

שוטרים בריטיים מפנים ערבים שהשתתפו בהומות מירושלים [ויקיפדיה בריטי]

שוטרים בריטיים מפנים ערבים שהשתתפו בהומות מירושלים [ויקיפדיה בריטי]

תליות והרס בתים

בין האמצעים שנקטו הבריטים:

* הוצאות להורג. בתקופת ה"מאורעות" דנו בתי דין צבאיים בריטיים כל מי שנתפס ונשק בידו לעונשים חמורים – פסקי דין מוות ומאסר ממושך. 150 נתלו.

* ענישה סביבתית. ב-31 באוקטובר 1938 עבר גדוד ארטילריה בריטי ליד הכפר ניאר הסמוך לעכו. מן הכפר נורתה יריה אחת לעבר הכוח הבריטי. התותחים נפרסו בשטח הסמוך, הפגיזו והרסו את הכפר עד היסוד. (זאת שמעתי מפי אינג'ינר יעקב אלעזר ז"ל, שחקר את הנושא בארכיונים הבריטיים בלונדון). זו הייתה שיטה קבועה. כל כפר שממנו נורו יריות או יצאו פורעים הוענש בהריסת בתים, החרמות והשמדת יבולים.

* החרמת נשק. על כל כפר הוטל להביא לשלטונות כלי נשק שנמצאו ברשותם. אם לא נענו סומנו בתים להריסה וחבלנים פוצצו אותם.

* פעולות תגמול. בספטמבר 1938 רצח פלשתיני את עוזר הנציב האזורי. הרוצח נתפש ובוצע בו וידוא הריגה (בטענה שניסה לברוח). לאחר מכן יצאה שיירה בריטית לעיר ג'נין ממנה בא הרוצח. הבריטים נשאו עמם 2.4 טונות חומרי נפץ והעלו באוויר חלק גדול מבתי העיר. בתגובה לביקורת שנמתחה בבריטניה על הפעולה אמר פקיד בריטי בכיר: " יש לנו שם עסק עם רוצחים וגנגסטרים" .

d796d795d795d7a2d795d7aa-d794d791d7a8d799d798d799d79d-d791d792d7a0d799d79f

* הטלת קנסות. על תושבי כפרים הסמוכים לקווי תחבורה, טלפונים ומתקנים הוטלה החובה לשמור עליהם. אם נעשו פיגועים בסמוך להם הוטלו קנסות כבדים על התושבים שחויבו לתקן את הנזקים.

* בני ערובה. כשגברו מיקושים בפסי הרכבת הושיבו הבריטים ראשי משפחות של כפרים שלאורכם עוברת הרכבת בקרונית פתוחה שנסעה בראש הרכבת. כך שכל מוקש יפגע בראש ובראשונה בערבים. גם בראש שיירות רכב הציבו הבריטים מוניות ערביות שיסעו לפניהם ויעלו על מוקשים.

הריסת יפו
אחד המבצעים הגדולים להענשת האוכלוסייה היה הריסת השכונות העתיקות של יפו, שהיו קן צפעונים מראשית המאורעות. ב-18 ביוני 1936 הוטלו על העיר כרוזים שהזהירו את התושבים. לאחר מכן פונו התושבים מבתיהם, האזור הוקף בגדרי תיל ויחידות הנדסה נכנסו לתוכו ופוצצו את הבתים. הפעולה בוצעה במהירות, בין היתר כדי להקדים יוזמה ערבית להגשת עתירות לבית המשפט בדרישה להפסיק את ההריסה.

destruction-of-jaffa-19381

סילוק זקן השופטים
לכוחות הבריטיים בארץ לא היה " בצלם" שיפריע להם, אבל היה משהו דמוי בג"ץ. שורה של עתירות שהגישו ערבים לבית המשפט נגד הריסת בתים נדחו אמנם מכוח העובדה שלצד הבריטים עמדו חוקי חרום. אך "זקן השופטים" , מקדונל, גינה את ההריסה של יפו והערבים ניצלו את הגינוי בתעמולה שלהם.

תגובתו של הנציב העליון, סר ארתור ווקופ, להצהרת זקן השופטים הייתה חריפה. " הצהרה זו התפרשה על ידי הערבים כעידוד ישיר למאבקם נגד הממשלה" – דיווח למשרד המושבות בלונדון.

הנושא נדון בקבינט הבריטי. במכתב ששלח השופט מקדונל לקבינט הוא התגונן באומרו שאישר 26 פסקי דין מוות. בהמשך התנצל על המבוכה שגרם לממשלה הבריטית בפסק דינו בעניין ההריסה ביפו וביקש תנאי פרישה משופרים.

כמה חודשים לאחר מכן הודיע מזכיר המושבות הבריטי כי הוא משחרר את מקדונל מכל תפקידיו ושופט אחר מונה במקומו.

מכה אנושה

במהלך ההתקוממות הערבית נהרסו כאלפיים בתים ערביים, 6000  נהרגו.  עוד 6000 נאסרו. רוב מנהיגי המורדים נהרגו, הוגלו או ברחו. הנזק הכלכלי שנגרם לאוכלוסייה הערבית היה עצום – שדות שרופים, פרדסים עקורים, שיתוק המסחר עם הישוב היהודי ואבטלה קשה.

למרות תבוסת הערבים בשדה הקרב הם נצחו במערכה המדינית. בריטניה החליטה לפייס את הערבים ופרסמה את  "הספר הלבן" שאסר רכישת קרקעות על ידי יהודים ונעילת שערי הארץ ערב המלחמה.

 

משה שמיר – המהפך מן הישראלי ליהודי

הלכתי לערב עם משה שמיר פשוט כדי להתחזק. ערב עם משה שמיר הוא ערב מרחיב דעת ומרחיב לב, אבל בראש ובראשונה ערב של התחזקות.

מחזק לראות קהל הממלא עד אפס מקום את אולם בית ציוני אמריקה. מחזק לשמוע את דודו אלהרר קורא מתוך " יאיר" את הקטע על הימנון לח"י "חיילים אלמונים" ולשמוע את הקהל כולו מצטרף לשירתו של אלהרר. מחזק לשמוע את הטקסטים הנפלאים של משה שמיר – בפרוזה, במחזה, בשיר, בספרי עיון. מחזק לשוב ולשמוע את ניתוחיו החדים כתער עלמצב היהודי בדור הזה.

משה שמיר

משה שמיר (אתר הכנסת שימוש הוגן)

מקובל לתאר את משה שמיר כמי שעבר מהפך אידיאולוגי מן השמאל אל הימין. מ" עולם המחר" של "השומר הצעיר" לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים. אבל מי שעוקב אחר יצירתו של שמיר מוצא כי לא זה היה המהפך. שמיר עבר דרך ארוכה מן הישראליות אל היהדות. מדמותו של אורי הצבר ב"הוא הלך בשדות" אל היהודי "הגלותי" , מפקד לח"י אברהם שטרן ב"יאיר" – יצירתו האחרונה של שמיר שראתה אור. מעקב אחרי שרשרת הזהב של יצירותיו מלמד כי גם בתקופה השמאלנית שלו היה שמיר בראש ובראשונה יהודי – בעברית הפז שלו, במבחר הנושאים לכתיבתו, בכיסופי הנפש, בחרדה הקיומית.

כמו שהוא אומר בשירו " מי אתה" .

העולם שואל: " מי אתה?"

שאלת מפתח לפתוח בה שער

לנעול בה דלת.

(—)

" אני יהודי" זו התשובה.

(—-)

הוא סגולת יחודי, הוא סודי:

אני יהודי!

וכמו שהוא כותב בספרו האוטוביוגרפי, " חיי עם ישמעאל" :

" בני נקרא על שם אחי, שנפל במלחמת השיחרור. אני נקרא על שם אחיו של אבי שנפל בשורות הצבא האדום, בשערי ווארשה. אבי נקרא על שם האח של אביו שנרצח באוקראיינה, על ידי איכרים פורעים" .

הערב המחזק הזה נערך והונחה על ידי מאיר עוזיאל. כבר כתבתי כאן על חשיבות " בימת מופעי הספרות" של עוזיאל, שבחמש שנות קיומה הצליחה לשנות כיוון בתרבות הישראלית. להפקיע את הבעלות החובקת והחונקת של השמאל על כל מה שריח תרבות נודף ממנו.

במסגרת הבימה של עוזיאל התקיימו ערבים שהוקדשו ליוצרים " משלנו" כמו נעמי פרנקל, יצחק שלו, עליזה טור מלכא, יעקב יהושע (אביו של א.ב.). אך הוא השכיל גם לחשוף את השורשים היהודיים והלאומיים של יוצרים שהשמאל ניכס, כמו שלונסקי, לאה גולדברג, אבא קובנר, שאול טשרניחובסקי, רפאל אליעז, יעקב שטיינברג ועוד.

 

סצינה מן המחזה "יהודית" של משה שמיר בערב שערך לזכרו  מאיר עוזיאל (צילום זאב גלילי)

סצינה מן המחזה "יהודית" של משה שמיר בערב שערך לזכרו מאיר עוזיאל (צילום זאב גלילי)

קספרוב, אלוף עולם בשחמט, ציוני, לוחם למען ישראל, נאבק נגד פוטין

ב-1 באוקטובר התמודד השחמטאי מספר 1 בעולם, גארי קספרוב, מול תוכנת השחמט הישראלית "ג'וניור". וקספרוב הודיע כי יתרום חלק מכספי הפרס שיקבל לנפגעי טרור בישראל.

תכנת השחמט ג'וניור פותחה על ידי מהנדסי תוכנה ישראליים, אמיר באן ושי בושינסקי, וזכתה באליפות העולם למיקרו מחשבים בשנים 1997 ו-2000. לפני כחודשיים זכתה התוכנה בתואר אלופת העולם לכל סוגי המחשבים בשחמט. בעקבות זאת פנה קספרוב למפתחי התוכנה והציע להתמודד עמה בשישה קרבות.

קספרוב במשחק נגד מחשב

קספרוב במשחק נגד מחשב (ויקיפדיה צרפתית)

שחקן מגיל 5 אמן בגיל 10

קספרוב נולד בשנת 1963 בבקו בירת אזרבייז'אן. אביו היה יהודי ואמו ארמנית, "צרוף מפוצץ" לפי הגדרת קספרוב. אביו ואמו היו בעלי השכלה אקדמית והחינוך שהיקנו לו הכשיר אותו לדבריו למאבקים שהוא עמד בהם. קספרוב למד לשחק שחמט בגיל 5. בגיל 10 הוא כבר היה מיועד לתואר אמן בעיר מולדתו. בגיל 18 כבר הסתמן קספרוב כמי שמאיים על בכורתו של אלוף העולם דאז, אנתוני קרפוב, שהיה גם חביבה של המפלגה הקומוניסטית.

גארי קספרוב בילדותו ויקיפדיה אנגלית

גארי קספרוב בילדותו ויקיפדיה אנגלית

ב-1981 זכה קספרוב באליפות ברית המועצות ומן השלטונות נאמר לו כי "יש לנו כבר אלוף אחד ולא צריך יותר". ב-1985 זכה קספרוב באליפות העולם לאחר סידרה ארוכה של קרבות מתישים נגד קרפוב (הוא היה צריך להילחם לא רק נגד יריבו אלא גם נגד השלטונות הסובייטים שעשו מאמצים להכשילו) והיה לאלוף העולם הצעיר ביותר – בן 22 בלבד.

סיפור עלילותיו השחמטאיות של קספרוב יש בהן כדי למלא כרכים רבים, אך לא אותן באנו לספר. אלא על אהדתו של הגאון הזה לישראל ולעם היהודי.  הוא ציוני ולא מסתפק באהדה אלא נושא את דברה של ישראל מעל לכל במה בעולם.

גארי קסםרוב מול לוח השחמט  ויקיפדיה אנגלית

גארי קסםרוב מול לוח השחמט ויקיפדיה אנגלית

ביקורי הזדהות בישראל

קספרוב ביקר פעמים רבות בארץ ומעורה בחיי השחמט כאן. הוא נשיא האקדמיה לשחמט הקרויה על שמו שמרכזה בישראל. ביקורו האחרון התקיים לפני כחודש, בעיצומם של פיגועי הזוועה בירושלים. הוא בא למה שהוא כינה "ביקור הזדהות קצרצר" ושיחק במדרחוב בירושלים נגד שחמטאים ישראלים צעירים.

קספרוב אינו מסתיר את אהדתו לישראל ומנצל את מעמדו הבינלאומי כדי להרים את קולו למעננו.

במאמר שפרסם לפני כשנה ב"וולסטריט ז'ורנאל" מתח ביקורת קשה על התקשורת המערבית וקבע כי היא "מציגה תמונה מסולפת של הסכסוך הישראי-ערבי". במאמרו הנוקב מגלה קספרוב בקיאות רבה בפרטי מאבק ישראל לקיומה ואומר בין היתר:

*"סקירה היסטורית אובייקטיבית של הסכסוך מלמדת שמעולם לא היה סיכוי לשלום".

* "ישראל של ימינו היא סיפור הצלחה ולא רק בסטנדרטים הצנועים של האזור".

*" עצם קיומה הוא תזכורת קבועה ומציקה לרודנים הערבים במדינות השכנות לכך שהם מחזיקים את בני עמיהם בתנאים
מחפירים".

* "בשביל אנשים כמו יאסר ערפאה, בשאר אסד, מנהיגי החזיזבאללה ואחרים מסוגם, עימות קבוע עם ישראל היה מאז ומתמיד המקור היחיד לתביעתם ללגיטימיות".

* " 'המשבר הקבוע' ו'תהליך השלום' הנצחי התבררו גם כמקורות הכנסה מוצלחים לאוליגרכיה הערבית".
אין לישראל פרטנר לשלום

* "הסכם שלום בר קיימא יהרוג את התרנגולת המטילה ביצי זהב".

* "אין לישראל פרטנר לשלום. עובדה".

* "אווירת היאוש במחנות הפליטים מבטיחה מאגר אנושי זמין לארגוני טרור, שמכתיבים את הטון בחלקים רבים של המזרח התיכון".

* "בעוד שרוב הישראלים ניסו לפגוש את שכניהם באמצע הדרך הם גילו לאכזבתם המרה שרובם המכריע של הערבים עדיין דבקים בשאיפתם להביא להשמדתה של מדינת ישראל".

* "משלמי המיסים האירופים מממנים בעקיפין פעולות אנטי ישראליות אלימות".

* "(האם) בי.בי. סי. תומך גם בזכות השיבה של גרמנים שגורשו בברוטליות מצ'כוסלובקיה, פולין ורוסיה בסוף מלחמת העולם השניה?"

*"התקשורת הבינלאומית אנטישמית בדיווחיה החד צדדיים על ישראל …עיתונאי העולם עושים שרות רע לא רק למדינה היהודית אלא גם לאמת".

תוספת מנובמבר 2010

מתנגד בחריפות לפוטין

ב-10 במאי 2005 הכריז קספרוב על פרישה מתחרויות עקב תחושה שאין לו יותר מה להשיג. עוד אמר כי הוא פורש מהשחמט, מפני שלדבריו הוא רוצה לגרום להדחתו של "הרודן פוטין".

קספרוב במצעד הדיסידנטים נגד השלטונות ברוסיה 2007 ןיקיפדיה אנגלית

קספרוב במצעד הדיסידנטים נגד השלטונות ברוסיה 2007 ויקיפדיה

בשנים האחרונות הפך קספרוב ברוסיה לדמות ציבורית ופוליטית. הוא בעל השקפות ליברליות נוקשות, מתנגד בחריפות לנשיא רוסיה לשעבר ולדימיר פוטין ומאשים אותו ברודנות. הוא עומד בראש הארגונים "הבחירה החופשית 2008", "רוסיה בעד דמוקרטיה" ו"חזית אזרחית מאוחדת". באפריל 2007 נעצר במהלך הפגנה נגד השלטון הרוסי ושוחרר לאחר תשלום קנס. המשטר הרוסי מגביל את יכולתו של קספרוב לארגון מחאה וכך גם את גישתו לפרסום עמדותיו באמצעי התקשורת(ויקיפדיה)

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים

בינה מלאכותית ומשחק השחמט
http://www.zeevgalili.com/?p=5821

השחמטאי שהמציא פצצות חכמות
http://www.zeevgalili.com/?p=317

בין " כניסה להיסטוריה" ל"ציונות שפויה" על פי גרשום שלום וברוך קורצווייל

סידרת הטלוויזיה השעורייתית של חיים יבין (" ארץ המתנחלים" ) העלתה שוב לשיח הציבורי את המושגים " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה" . זאת, אל מול "הטרוף המשיחי" של המתנחלים. כזו הייתה השיחה שניהלו בעקבות הסדרה אלוף (מיל.) עמי איילון והעיתונאי דורון רוזנבלום.

את המושג "כניסת להיסטוריה" טבע פרופסור גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה והאיש שחשף את התפקיד המרכזי שמילאה השבתאות בהיסטוריה היהודית. המושג הזה אומץ, טופח, שוכלל וסולף על ידי השמאל הדקדנטי, עד שהפך כמעט עיקר אמונה.

לפי תפיסה זו היה העם היהודי, עד להופעת התנועה הציונית, כאילו מחוץ להיסטוריה האנושית. דהיינו: בהעדר עצמאות מדינית נקבע גורלו על ידי כוחות שמחוץ לשליטתו. התנועה הציונית, אומרת דעה זו, משמעותה  "שיבה להיסטוריה" . להיות עם ככל העמים. כלומר: " קבלת אחריות" על מעשינו, תוך כפיפות לכללי ההיגיון והנורמות החלים על כלל המדינות.

" כניסה להיסטוריה" מחייבת למשל את עקירת היהודים מחבל קטיף (ומאוחר יותר מכל יהודה ושומרון). זוהי  "ציונות שפויה" . לעומת זאת "המתנחלים" פועלים מתוך מניע "משיחי" לא רציונאלי, מטורף שעלול להמיט אסון על המדינה.

ראשית מן הראוי להבהיר את תפיסתו של גרשום שלום. בראיון שנתן למוקי צור בתשל"ד (ופורסם ב" שדמות" בטאון התנועה הקיבוצית) אמר שלום: " אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי פרושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם"

שלום היה רחוק מלומר כי תכלית הציונות היא להפוך את עם ישראל להיות "ככל העמים" . להפך. על כך אמר: " … חייבתי את הציונות החילונית כדרך לגיטימית, אך לא חייבתי את המשפט האווילי של "עם ככל העמים". הגשמת משפט כזה היא סופו של עם ישראל. אני שותף לדעת המסורת שאפילו אם נרצה להיות עם ככל העמים לא נצליח ואם נצליח זה יהיה סופנו" .

אבל שלום לא היה חד משמעי. מחד קבע נחרצות כי הציונות "איננה תנועה משיחית, וזהו סודה מפני שכתנועה משיחית נידונה היא למפרע לכשלון" . ומאידך אמר "הייתה לי דעה שאולי יש צד פנימי נסתר בתהליך ההיסטורי שמתרחש כאן, שיש לו אולי בחינה מטאפיסית דתית" .

האם גרשום שלום לא היה מודע לאופי המשיחי של הציונות החילונית? הרי במחקריו המונומנטאליים רמז רמיזות אינספור לקשר בין התנועה השבתאית לבין התפתחות החילוניות.

הרי בן גוריון עצמו הכריז כי הכוח המניע את הציונות הוא "המקורות העתיקים, הזיקה העמוקה למולדת הקדומים, והתקווה המשיחית" .

מי שהצביע על המשתמע ממחקריו של שלום לגבי אופייה של הציונות היה המבקר ברוך קורצווייל, שכתב: " ביודעים או בלא יודעים נהפך שלום להיסטוריוסוף של הפירוש החילוני המודרני שניתן לתנועה הציונית למשיחיות האקטואלית, שהורדה משמימיותה לארציותה הפוליטית המתגשמת. יהודים שורשיים כמו ברל כצנלסון וזלמן רובשוב (שז"ר) הבינו היטב באינסטינקט העממי הבריא אילו אפשרויות נפתחו לציונות על ידי מחקריו של שלום."

גרשום שלום התקומם נגד דבריו אלו של קורצווייל. בראיון עמי שהתקיים בשנת 1974 אמר  שלום (בתשובה לשאלה על דברי הרבי מסאטמר שאמר כי הציונות היא סוג של שבתאות): " אף פעם לא הסתרתי את דעתי כי הציונות אינה תנועה משיחית… זו המצאה קלוטה מן האוויר שהמציא המנוח קורצווייל. לעניות דעתי התנועה הציונית היא תנועה שבמהותה אין משיחיות אף שיש טונים כאלה במנגינה הציונית. אם זו משיחיות היא נידונה לכישלון כשאר התנועות המשיחיות לפניה. הציונות היא כניסה של עם ישראל להיסטוריה" (ידיעות אחרונות המוסף לספרות 22.11.74).

גרשום שלום 1932

גרשום שלום 1932

גרשום שלום לא הגיב אף פעם על דברי הביקורת החריפים של קורצווייל משך שנות דור. מורי, פרופסור יעקב לוינגר ז" ל, סיפר לי כי שמע מפי שלום שנמנע מלהגיב על דברי קורצווייל כי פקפק בבריאותו הנפשית. טענה מוזרה מפי שלום, שהשתחרר מן הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה על ידי שהתחזה לבלתי שפוי.

נראה לי שגרשום שלום, שהיה ציוני מנעוריו, חי בחרדה המתמדת שהציונות היא בעצם תנועה משיחית שנידונה לכישלון. הוא בנה את התיזה של כניסה להיסטוריה, שאומצה על ידי הציונות החילונית, שחיפשה לגיטימיות של " שפיות" .

האם הרציונאליות והשפיות היא לצד "הציונות השפויה" המתנתקת או לצד ה"משיחיות המטורפת" . פרט אחד בשיחה של עמי איילון ודורון רוזנבלום שופך אור.

ברוך קורצווייל

ברוך קורצווייל

עמי איילון הביע דעה, ליתר דיוק חשף את העובדה, שההתיישבות ביש"ע היא הגורם היחיד ששכנע את הערבים שהזמן משחק לרעתם. הכרה זו היא שהביאה אותם לשולחן המשא והמתן – אמר איילון.

ונותרה השאלה: האם תנועת ההתיישבות היא טרוף משיחי או עשיה היסטורית או שהטוענים ל"שפיות" אחוזים בקדחת משיחיות השלום התלושה מן המציאות.

ראה ראיון עם גרשון שלום http://www.zeevgalili.com/?p=837

משיחי השלום וחמוריהם

הסיסמה " תהיה אגואיסט" ניצחה את הכרזה " אחים לא מפקירים"

מאמר שנכתב לפני כארבע וחצי שנים על אדישות הציבור לאפשרות של טרנספר יהודים, אקטואלי היום כבעבר * אולי לא מאוחר לשנות את קו ההסברה ולהצביע על האסון המאיים על כולנו, לא על המתנחלים

בחודש אוגוסט 2000 פרסמתי כאן מאמר תחת הכותרת " אחים לא מפקירים? – דווקא כן" . המאמר נכתב על רקע יציאת ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ דייויד, בה היה מוכן לוותר על הכל. מועצת יש" ע יצאה אז במסע הסברה עם הסיסמה: " אחים לא מפקירים" .

כתבתי אז, בין היתר:

חבל על הכסף וחבל על הזמן. במדינת ישראל סטייל שנת 2000 לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום – מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק – היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים. מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה " תהיה אגואיסט" . כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הביטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברק, ככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה לשלום, אפילו נוסח צ"מברלין, העם יאכל את זה.

אם תשאלו אותי, אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב. קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו ב-1948. יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו מי שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל…

עד כאן המאמר מאוגוסט 2000.

מה נשתנה מאז? שום דבר.

==============================================

חרדות בן גוריון לעתיד המדינה

הדברים שכתבתי כאן לפני שבוע על חרדותיו של דוד בן גוריון לעתיד המדינה, הזכירו לחברי אלוף (מיל.) יוסף גבע פגישה שקיים עם בן גוריון ושליחות שהטיל עליו.

סיפר לי אלוף גבע: " הפגישה התקיימה בשנת 1959, שלוש שנים אחרי מבצע קדש. הייתי אז ראש מהד (מחלקת הדרכה) בדרגת אלוף משנה. בן גוריון היה שר הביטחון. הרמטכ" ל היה חיים לסקוב. בן גוריון הודיע לי כי החליט להטיל עלי לעמוד בראש משלחת צבאית שתצא לגרמניה. יחד עמי עמדו לצאת אלוף משנה דוד אלעזר, ואלוף משנה ישראל כרמי.

" לא היו אז יחסים בין ישראל לגרמניה. אך במסגרת הסכם השילומים ישבה בקלן (בירת גרמניה המערבית) משלחת ישראלית, שכללה גם נספח צבאי. מטרת המשלחת שלנו הייתה לקשור קשרים עם המערכת הביטחונית הגרמנית ולטפל בקבלת נשק.

" לא התלהבתי, בלשון המעטה, מן השליחות הזו וגם חבריי למשלחת הביעו אי נחת. נראה שהדברים הגיעו לאוזני בן גוריון שהזמין אותנו לשיחה. השיחה התקיימה בבנין הישן של משרד הבטחון בקריה. בן גוריון אמר לנו לערך את הדברים הבאים: "הקשר שאנחנו יוצרים עם הצבא הגרמני לא נעשה מתוך שכחת השואה אלא דווקא מפני שאנחנו זוכרים אותה. הזיכרון הזה צריך ללמד אותנו שאסור להיות עם לבדד ישכון. אנחנו עם קטן ואנו חייבים שיהיו לנו בני ברית שמוכנים לסייע לנו. עכשיו הגרמנים מוכנים כנראה לסייע". השיחה הייתה קצרה, אבל אני זוכר אותה כי התרשמתי מאד מן הדאגה שנשמעה בקולו – הדאגה לעתידה ולקיומה של ישראל.

" עד סוף ימיו היה בן גוריון מלא חרדה לגורל המדינה. לא רק בימים הקשים של מלחמת השחרור, כשקיומנו היה מוטל בכף. אלא גם בתקופה השקטה יחסית שלאחר קדש וגם לאחר הניצחון הגדול של ששת הימים. אותי זה קצת הדהים נוכח הדימוי של בן גוריון כמנהיג בעל בטחון עצמי רב" .

שאלתי את גבע אם הבין מדברי בן גוריון כי הוא מוכן לכרות ברית אפילו עם השטן אם זה יבטיח את בטחונה של ישראל. גבע השיב כי לא היה מנסח את זה כך אבל הוא התרשם מפגישות שהיו לו עם בן גוריון שלפי תפישתו אין לנוח אף לרגע מן הדאגה לעתיד המדינה ולעשות הכל כדי למצוא בני ברית שיחזקו אותנו.

" על הקף הסיוע שקיבלנו מגרמניה וחשיבותו באותה תקופה יעיד הסיפור הבא: היתה ישיבה של המטה הכללי בה נידונה אפשרות שנקבל מגרמניה כלי נשק שחסרו לנו מאד, בין היתר טנקים ומסוקים. האמריקנים לא היו מוכנים אז אפילו לדבר אתנו על אספקת נשק. אבל הם היו מוכנים להעלים עין מכך שהגרמנים יספקו לנו נשק ממחסני הצבא הגרמני והם התחייבו להחזיר לגרמנים מה שיתנו לנו. הכנו אז רשימה של הדברים הנחוצים ביותר ובצאתנו מישיבת המטכ" ל שוחחתי עם צבי צור ז" ל (" צ"רה" שנפטר בשבוע שעבר). הוא אמר לי: אולי כדאי שנכפיל את הכמויות שאנחנו מבקשים?. אמר ועשה. ונתברר שהגרמנים סיפקו את כל מה שביקשנו ברשימה הכפולה, כמעט בלי שעיינו בה" .

============================================

לקחי השואה וארועי ימינו

במאמרי על הלגיטימיות של השימוש בשואה ובסמליה כלקח לארועי ימינו, שפרסמתי כאן לפני שבוע, כיוונתי לדעת גדולים ממני. פרופסור דב לנדאו פרסם באותו יום מאמר ב" הצופה" בו הוא אומר בין היתר:

" תמהונית ולא רלוונטית היא הדרישה… שלא להיזקק כלל לסימנים הלקוחים ממערכות השואה. בתקופה שבה מדינת ישראל מיושבת בנכדיהם, ובבניהם של קרבנות הנאציזם; בשעה שרבים מקורבנות אלה עדיין חיים עמנו; בשעה שבמשרדי מרשם התושבים ברחבי אירופה עדיין רשומים הנישואין והלידות של שבעת המיליונים… משמשת השואה כמאגר זמין ביותר לפיגורציות הלשוניות, ורק טבעי הוא שבני הארץ מרבים להשתמש בו… המתנגדים לשימוש בטרמינולוגיה של השואה, הופכים על יסוד חשיבתם… לא רק למזלזלים ולמכחישים של השואה, אלא שהם גורמים אפילו לבזוי זכרם של הקרבנות" .

===============================================

מחיים ויצמן עד אביגדור מקסימוב

בדקתי את הדיווח החודשי של כרטיס האשראי שלי ומצאתי בו חיוב לזכות " טל ויצמן" . לא זכרתי רכישה כזו והתקשרתי למספר הטלפון שמסרה לי חברת האשראי. מעבר לקו שמעתי קול מוכר. זה היה חיים, הירקן החביב שלי. " כן, החיוב הוא על קניה שעשית אצלי" . ולמה החיוב על שם טל ויצמן? בן שיחי נשמע מופתע. לא ידעת שהשם שלי הוא חיים ויצמן טל ?

לא ידעתי והלכתי לשוחח עם אדם, שאני מיודד עמו שנים, ומצאתי כי הוא מגלם באישיותו ובתולדות חייו סיפור ישראלי מובהק. ראשיתו בעיראק והוא עובר דרך מעברה, שוק התקווה, קיבוץ חולדה, עמוס עוז ועד אביגדור מקסימוב, אחיה של אתי אלון גנבת המיליונים.

חיים נולד במעברה ליד אור יהודה לפני חמישים שנה. האב, יצחק כהן, עלה עם משפחתו ועם שני ילדיו מעיראק בשנת 1951. לשניים מששת הילדים שנולדו לו בארץ קרא בשמות ציוניים, הרצל וחיים ויצמן. בתעודת הזהות הייתה המשפחה רשומה בשם האיראני זאדה. בשם זה נרשם האב כדי להסתיר את זהותו כשעבר באיראן בדרכו לארץ. בעיראק עסק האב בהוראת עברית ונאסר כחשוד בפעילות ציונית. שנתיים ישב בכלא ועם שחרורו נמלט עם משפחתו לאיראן ומשם לארץ. בטרם עלה ארצה הספיק " לאמץ" כמאה ילדים יהודיים, כדי לאפשר להם לקבל ויזות מעבר.

משפחת כהן-זאדה היתה משפחת סוחרים, יראי שמיים. הסבא עסק בהברחת גפרורים וסיגריות מאיראן לעיראק. לאב הייתה חנות קטניות ופירות יבשים. בשעות הפנאי למד בספר הזוהר.

הקליטה בארץ לא הייתה קלה. תחילה עבד האב בסבלות בניין מהנץ עד שקיעה. כמה חודשים לאחר לידתו של חיים ויצמן עברה המשפחה להתגורר בשכונת התקווה. האב ניסה כוחו בכמה עסקים שלא הצליחו עד שקנה חנות ברחוב הראשי של שוק התקווה. מאז ועד היום הוא וכל בני המשפחה עבדו ועובדים בחנות, שמהכנסותיה הצליח האב לסדר את שמונת בניו ובנותיו בדירות ובפרנסות.

ילדותו של חיים עברה עליו בשכונת התקווה. האב שלח את ילדיו לבית ספר " התקווה" החילוני כי זה היה קרוב. אך דאג שיקבלו שעורי תורה ויקפידו במצוות. הוא גם חינך את ילדיו לעבודה מגיל צעיר וחיים ויצמן טל עבד באחד הדוכנים בשוק, עוד בטרם גמר את לימודיו בבית הספר היסודי.

בגיל 12 עבר ללמוד בפנימיה על שם יוהנה ז"בוטינסקי. למד מכונאות מטוסים אך עזב לאחר שנתיים כי התקשה בלימודים ריאליים. חזר לעיר ולמד מכונאות רכב בבית ספר " תורה ומלאכה" ובמקביל עבד במוסך.

לקראת גיוסו לצבא הצטרף לגרעין נח" ל של הנוער העובד והלומד שנשלח לשל" ת מוקדם בקיבוץ חולדה. באותה תקופה היה נהוג שכל משפחה בקיבוץ הייתה מאמצת אחד החיילים. חיים (ששינה את שמו מזאדה לטל) אומץ על ידי משפחתו של עמוס עוז. (" היינו יושבים בשבת על הדשא, אוכלים ומפטפטים. אהבתי לשמוע אותו. הוא היה מרשים מאד" ).

לאחר הצבא חזר לעבוד בעסק המשפחתי. באותה תקופה השוק היה מכרה זהב ועקרות בית מכל רחבי העיר הגיעו לקנות סחורה טריה ובזול. כל אחד מבני המשפחה תרם לעסק המשותף בעבודה קשה, הכל בניצוחו של האב שעל פיו יישק דבר.

במרוצת הזמן ירד השוק מגדולתו. רשתות השיווק שינו את הרגלי הקניה וההכנסות הלכו וירדו.(" היום באים לשוק רק עולים מברית המועצות לשעבר. מעט כסף ומעט פרנסה" ).

הילדים עזבו את הבית וכל אחד הקים עסק לעצמו. אבל האב המשיך לפקח על ילדיו שגדלו וכבר הביאו לו נכדים ונינים. (" עד היום כל אחד מאתנו מנשק לו את היד כשנפגשים אתו" ).

דרכה של משפחת כהן-זאדה הצטלבה בדרכו של המהמר עופר מקסימוב לפני כעשר שנים. למקסימוב הייתה חנות בשוק הסיטונאי בתל-אביב ואחיו הבכור של חיים ויצמן טל, אהרון, נכנס לשותפות עמו. השותפות הזו סיבכה את האח בחובות שנבעו מערבויות שנתן לשותפו. במצוות האב תרמו כל בני המשפחהי לחלץ את האח מהסתבכותו. ענין של הרבה עשרות אלפי דולרים.

שאלתי את חיים ויצמן טל אם למשפחה היה מושג על הכספים ששאב מקסימוב מן הבנק למסחר באמצעות אחותו, אתי אלון. " לא היה לנו מושג קלוש. יומיים לפני שהתפוצצה הפרשה הוא בא לאחי וביקש לעזור לו בהשגת כספים. אין סיכוי שהוא יוכל לשלם את קנס המיליונים שהטיל עליו בית המשפט" .

=========================================

אנשים ללא תואר

לפני שלושים וכמה שנים סערה הארץ סביב פרשה הקשורה באחד מבכירי המערכת המשפטית. הוא היה אדם ברוך כישרונות, שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. על כישרונו ובכירותו של האיש ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה בין המסייעים להכנת משפט אייכמן. נאמר עליו שהוא ניסח את המשפט שהרעיד לבבות, אותו נשא התובע מטעם מדינת ישראל, גדעון האוזנר, שאמר: " במקום זה, בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחיד. ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה…" .

זמן לא רב אחרי משפט אייכמן נתגלה כי אותו משפטן בכיר איננו עורך דין כלל. תעודתו הייתה מזויפת. האיש הודח מתפקידו הרם ועולמו חרב עליו.

אני מעלה סיפור נשכח זה בעקבות אירוע שהתרחש בימים אלה. מרצה בן 58, שלימד משך עשרים שנה במוסדות אקדמיים שונים בישראל, נידון לשלוש שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ו-30 אלף שקל קנס. זאת, לאחר שנתגלה כי הוא איננו בעל תואר דוקטור והשתמש במסמכים מזויפים משתי אוניברסיטאות בארצות הברית.

אינני בקיא בפרטי הפרשה האחרונה. אבל מה שברור הוא ששתי הפרשיות הללו אינן בודדות ואינן חריגות. משך השנים פורסמו ידיעות, בישראל ומכל רחבי תבל, על אנשים שהתחזו משך שנים רבות לבעלי תואר. באחרונה נתפס בישראל מישהו שהתחזה לרופא שיניים, לאחר שטיפל בהצלחה במאות לקוחות מרוצים. לפני שנים לא רבות נתגלה בארצות הברית מנתח מוח מפורסם, שביצע מאות ניתוחי מוח מסובכים בהצלחה, עד שנתגלה כי מעולם לא למד בבית ספר לרפואה. אין כמעט מקצוע אקדמי – מהנדסים, רופאים, כימאים, מתמטיקאים – שבו לא נתגלו אנשים בעלי יכולת מדהימה, בלי שסיימו את לימודיהם או אפילו בלא שהתחילו אותם.

המערכת האקדמית עצמה מכירה בכך שיש אנשים הראויים לתואר בלי שעברו את המסלול הרגיל. על פרופסור דב סדן לדוגמא, שהיה אולי גדול חוקרי הספרות העברית והיידית, נאמר כי נכנס לאוניברסיטה כמרצה בלי שהייתה לו תעודת בגרות מסודרת. בנעוריי הכרתי אדם שגמר לימודי משפטים באוניברסיטה, אך לא הצליח לקבל תואר בגלל אי יכולתו להשלים בחינת בגרות במתמטיקה. העניין שלו נמשך שנים עד שאיזו ועדה מיוחדת פטרה אותו מן הצורך בבחינה הזו. לימים היה עורך דין מצליח ואף כיהן כשופט.

מה הלקח מכל הסיפורים הללו?

ברור שאין להעלות על הדעת חברה מסודרת שאיננה מקיימת מערכת בקרה, המעניקה סמכות לעסוק במקצועות המחייבים ידע ומומחיות. יחד עם זאת עובדה היא שיש אנשים שמטעמים כאלה או אחרים אינם מסוגלים להתגבר על מרוץ המכשולים האקדמי, או הביורוקרטי ולהסתגל למסגרות הקיימות. ויש גם לא מעט אנשים המסוגלים להגיע לרמה גבוהה מאד בלי שנזדקקו לשום הכשרה מסודרת. מאידך, את הפלקל ואת גשר המכביה בנו מהנדסים מוסמכים ובתי הקברות מלאים בכשלונות של רופאים מדופלמים.

לא הייתי רוצה לעבור על גשר שנבנה על ידי מי שלא למד הנדסה, או לשכב על שולחן הניתוחים כשמעלי גוחן מנתח שלא למד מעולם רפואה. אך מי יודע כמה אנשים מוכשרים מאבדת החברה משום שאינה יודעת לאפשר לחריגים שבתוכה לממש את כשרונם.

==============================================

אף על פי כן נוע ינוע המנוע

מעולם לא אהבתי את קופרניקוס כפי שאני אוהב אותו בימים אלה. ולא בשל השגיו האסטרונומיים אלא תודות לתוכנה חדשה הנושאת את שמו.

התוכנה, קופרניק, ממש שינתה את חיי וזה לא לתפארת המליצה. לפני כמה שנים עברתי למערכת הפעלה XP שאינה תומכת בקיוטקסט ו ונאלצתי לנטוש למגינת ליבי את התוכנה האהובה עלי. קיוטקסט היא עד היום התוכנה הטובה בעולם לעיבוד תמלילים. אחד מיתרונותיה הגדולים הוא מנוע החיפוש שלה. הקשת מילה או צמד מילים וקיבלת כל מסמך המכיל מילים אלו בכמה שניות.

מנוע החיפוש של word טוב לכפרות. במקרה הטוב הוא מאתר קובץ או תיקיה רק על פי שמם. וגם זה בפרק זמן המספיק כדי להכין וללגום כוס קפה ולקנח בעוגה. על חיפוש בתוך הקבצים אין מה לדבר. וכך מצאתי עצמי משקיע שעות בארגון קבצים ותיקיות לפי נושאים ותאריכים ותמיד מאבד משהו ושוכח משהו אחר, ומחפש מחט בערימות שחת.

מישהו שלח לי את קופרניק ופתאום ראיתי אור. אתה מקיש מילה ועוד בטרם סיימת להקיש ולפניך רשימת כל הקבצים המכילים את המילה לפי תאריך כתיבתם, לפי גודלם ובכל קטגוריה שתרצה. וכך גם קבצים הנמצאים בדואר האלקטרוני, וכך גם תמונות ורשימת אתרים מועדפים. ואתה יכול לשלוח מיד כל אחד מן הקבצים בדואל, לכווץ אותם, להעביר מתיקיה לתיקיה. בקיצור גן עדן. וכבונוס אתה מקבל גם תכנת חיפוש באינטרנט. היא לא כל כך מושלמת כמו גוגל אבל אתה מוצא בה הרבה דברים שאין בגוגל. ניתן להוריד את התוכנה באופן חוקי חינם.

http://www.copernic.com


 

כך נפרץ המחשב של "ידיעות אחרונות" ואיך הצליחו ללכוד את הפורץ

 הפריצה הפלילית הראשונה למחשב בישראל ארעה בשנת 1986, בתקופה בה כיהנתי כמרכז מערכת ידיעות אחרונות. באחד הימים הופיעה בעיתון ידיעה בה נאמר כי מורה מנהריה נעצר בארצות הברית כחשוד בהברחת סמים. על הידיעה היה חתום יעקב אילון – היום מגיש החדשות בערוץ 10 – שהיה אז כתב העיתון בארצות הברית.

 יזמתי " פולואפ" לידיעה ושלחתי לעפולה את כתבנו בצפון, זוהיר אנדרוס, היום עורך עיתון ערבי. לאחר שעות מספר טלפן אליי אנדרוס וסיפר בהתרגשות וסיפר כי המורה המוזכר בידיעה איננו עצור בניו יורק. הוא נמצא בביתו וכשהכתב הציג עצמו החטיף לו המורה סטירת לחי.

 בינתיים גם הודיע איילון מניו יורק כי לא הוא שלח את הידיעה. פניתי לאנשי יחידת המחשב של העיתון ולאחר בדיקה אמרו לי כי הידיעה הגיעה בדרך הרגילה מניו יורק, אך ייתכן שהייתה פריצה ומישהו שתל ידיעה.

 

יעקב אילון

יעקב אילון ויקישיתוף

 באותה תקופה העבירו כתבי העיתון ידיעות למערכת באמצעות מסופים קטנים, שחוברו לקווי הטלפון הרגילים. השיטה הייתה פרימיטיבית אך יעילה. איש לא חשב שמישהו יכול לחדור למערכת ולהשתיל ידיעה.

 הלכתי  ליחידה לחקירת פשעים חמורים ביפו והגשתי תלונה. איש שם לא ידע בדיוק איך לטפל בתלונה כזו ומפקד היחידה הציע לבקר במשרדי העיתון על מנת ללמוד את הנושא מקרוב.

 הידיעה יצאה מעפולה

בינתיים גילו אנשי יחידת המחשב של העיתון כי הידיעה המושתלת יצאה מעפולה, עברה דרך המחשב של הטכניון, הגיעה לארצות הברית, ומשם שודרה לארץ כידיעה כשרה של יעקב אילון. מפקד היחידה לחקירת פשעים ואנשיו נראו נבוכים נוכח המידע הזה. הם לא ידעו איך לטפל בחקירה.

 טלפנתי לבני, רז, שהיה אז נער פריק מחשבים (ולימים הפך למהנדס תוכנה מצליח) ושאלתי מה לדעתו צריך לעשות. הייתה לו השערה הגיונית: משתיל הידיעה הוא כנראה אחד מתלמידי אותו מורה. כל מה שצריך לעשות הוא לברר למי מתלמידיו יש מחשב עם מודם ולחקור אותו. באותה תקופה היו מכשירי מודם נדירים ויקרים ורק נערים מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכשם.

 מסרתי למפקד היח"פ, ניצב יורם גונן, את עצתו של בני. היא לא נראתה לו ואני זוכר את תשובתו: " אולי אתה רוצה שנטיל עוצר על עפולה ונעבור מבית לבית?"

  איך הוא נלכד

רק לאחר חודשים רבים נתפס העבריין ונתברר שהשערתו של בני הייתה נכונה. הפורץ היה אחד מתלמידיו של המורה

 בעת מעשה לא ידעתי איך נלכד הפורץ והדבר נודע לי באחור של 20 שנה בעקבות פרסום הסיפור שלמעלה. נתברר שבני צדק בניחוש שלו והפורץ היה אכן תלמידו של המורה מצפון הארץ, שהחדיר לעיתון את הידיעה הבדויה והמשמיצה.

 על הדרך בה נתגלה הפורץ סיפר לי הקורא האנק נוסבכר, מומחה לתקשורת נתונים ולאבטחת מידע.

גילה את החדירה למחשב של ידיעות אחרונות. האנק נוסבכר (צילום זאב גלילי)

האנק נוסבכר – צילום זאב גלילי

נוסבכר, תושב גינות שומרון, הוא יליד ניו יורק. עלה לארץ בשנת 1982 ונתקבל כמדען אורח במכון ויצמן.

 מספר נוסבכר: " יום אחד הגיעו אלי חוקרי משטרה וסיפרו לי את סיפור החדירה לידיעות אחרונות. אמרו שיש להם חשוד אחד, מסרו לי את שמו וכן מסרו כי אחותו עובדת במכון ויצמן. אין לי מושג איך הם הגיעו לאותו צעיר (שהיה תלמידו של המורה. אולי הם הגיעו בדרך שהציע בנך למפקד היחידה לחקירת מחשבים). הם חשדו בבחור, אך לא היו להם הוכחות שיאפשרו העמדתו לדין.

" באותה תקופה לא היה עדיין אינטרנט. הרשת שידיעות אחרונות היה מחובר אליה נקראה TELENET. כתב בארצות הברית היה מחייג למספר גישה של הרשת בארצות הברית, מקליד שם משתמש וסיסמה וזו הייתה מאפשרת לו להתחבר למחשב של העיתון. הוא היה מקליד את הידיעה וזו הייתה מגיעה בדרך דומה לזו שבה מגיע היום קובץ דרך האינטרנט.

 " נכנסתי לתוך המחשב של מכון ויצמן ובדקתי אם מישהו משתמש בתא של אחות התלמיד החשוד. התקנתי תוכנה שהייתה כעין מצלמה שהחדרתי לתא שלה. התוכנה קיימה מעקב אחר כל פעולה שנעשתה בתא הזה. אחרי כמה ימים גיליתי שהבחור מתחבר למחשב של מכון ויצמן באמצעות התא של אחותו. כנראה שידע את שם המשתמש והסיסמה של האחות.

  " במהלך המעקב אחר פעילותו של הבחור גיליתי שהוא סורק את הרשת כדי לגלות שמות משתמש וסיסמאות של מנויי הרשת. הוא הצליח לצבור רשימה של מאות משתמשים שניתן להיכנס לתאים שלהם.

 כיצד עשה זאת? מסתבר שה-TIMENET נתן לכל משתמש סיסמה זמנית שהייתה זהה לשם המשתמש שלו, וביקשה לשנות את הסיסמה. שם המשתמש והסיסמה היו מורכבים מצרוף של אותיות וספרות למשל 123ABC. אם המנוי בחר סיסמה השונה משם המשתמש שלו אי אפשר היה להיכנס לתא שלו בלי לדעת את השם והסיסמה. אך רבים התעצלו לשנות את הסיסמה הראשונית. הבחור בנה תוכנה, שסרקה רבבות צרופים של שם משתמש שבכל אחד מהם ניסה להיכנס לתא באמצעות סיסמה המורכבת משם המשתמש. הוא הפעיל אותה מדי לילה ובבוקר היה הבחור מקבל רשימה של שמות משתמשים, שהיו זהים לסיסמה של אותם משתמשים. לכל אלה יכול היה להיכנס ולעשות בכל תא כבתוך שלו.. כך צבר כמה מאות שמות וביניהם היה באורח מקרי התא של כתב ידיעות אחרונות בניו יורק, יעקב אילון.

 " כאשר החליט להתנקם במורה שלו ניצל הבחור את האפשרות להתחזות ככתב ידיעות אחרונות בניו יורק והעביר את הידיעה המשמיצה. כלומר: הבחור ישב בביתו ושלח ידיעה וזו הגיעה לעיתון כאילו יצאה מניו יורק. לא הייתה אז שום אפשרות טכנית בידיעות אחרונות לגלות מנין הגיעה הידיעה, או לחשוד שהיא מזויפת.

 " במהלך המעקב אחריו גיליתי שהוא משתמש ברשת גם כדי להעביר לחבריו בארצות הברית שאלונים של בחינות בגרות. הוא ניצל את הפרשי הזמן בין ישראל לארצות הברית וכך יכלו חבריו להיבחן בקונסוליה כשהשאלות והתשובות ידועות להם מראש.

" אחרי שאספתי את כל הנתונים מסרתי אותם למשטרה ואלה שימשו בסיס להגשת כתב אישום נגד הבחור" .

עד כאן דברי נוסבכר.

 סופו של הסיפור: השופט פסק לפורץ עבודת שרות בהדרכת זקנים במחשבים. כשהתגייס לצבא נקלט ביחידת מחשבים אך נמצא מי שהעיר שלבחור לא מגיע פרס על מה שעשה והוא הועבר לשרות בלבנון. לאחר שחרורו הקים חברה לאבטחת מידע והיה מי שדאג לכך שלקוחותיו יידעו על עברו. בשנתיים האחרונות הוא מבלה בהודו ובנפאל. [בינתיים עשה חייל. ראה תגובה שלו למטה – אוגוסט 2013]

נוסבכר הוא יועץ עצמאי בתחום תקשורת נתונים ואבטחת מידע. עם לקוחותיו נמנים חברת החשמל, משרד האוצר, משרד הביטחון, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת בר אילן, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

לימים סיפר יהאל בפרופיל LINKEDIN שלו כי זה פתח בפניו קריירה.

https://www.linkedin.com/in/yahel/

“In 1984, while still in high-school, Yahel hacked the computers of a leading daily newspaper to publish a blistering critique of one of his teachers. While he got in trouble, this episode also paved the way for his career as an IT security expert.”

ראה גם תגובתו למאמר זה למטה.

 

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף