ארכיון הקטגוריה: ספרות עברית

סמי מיכאל "מבין את החמאס" ומספר על היחס הגזעני של המדינה כלפיו

בכנס שהתקיים  באוניברסיטת חיפה הכריז הסופר סמי מיכאל כי "התרבות בישראל מורעלת לא פחות מהזרמים הקיצונים באיסלם". עוד אמר כי "ישראל יכולה להתהדר בתואר המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח".

למקרא דברים אלה שאלתי עצמי אם אני חי באותה מדינה בה חי סמי מיכאל ויצאתי לבדוק את הגזענות הישראלית.

סמי מיכאל ויקיפדיה האגודה לזכויות האזרח

להמשיך לקרוא

ביאליק המציא שדים לדוכיפת ולאה גולדברג אימצה אותם

דוכיפ ויקיפדיה יוצר Luc Viatourr

האם יש שדים בעולם? רבים מאמינים שכן.

הוויקיפדיה מגדירה כך את השדים:

שֵׁד הוא ייצור מיתולוגי על טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונה של עמים רבים. לרוב מתוארים השדים כדמויות רבות-כח, שאינן גשמיות כי אם מופיעות בצורת רוחות.

גם במסורת היהודית לא נפקד מקומם של השדים. באנציקלופדיה דעת אנו מוצאים כי :

להמשיך לקרוא

תורת הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיה

האם הפסיכולוגיה והקבלה  מאשרות, מנקודות מוצא שונות,  תיזה  אודות טבע האדם * שהנפש נתונה באיום מתמיד של פירוד והתפוררות * האם זו הסיבה שבגללה אנשים בודים מליבם תיאוריות אופטימיות * שקבוצות בנוסח "העידן החדש" תולות את אמונתן בקבלה ללא כל יסוד?  * ומה ניתן ללמוד מסיפור החלומות של עגנון
 

           -מאת ד"ר מיכה אנקורי –

רבים מתקשים לענות על השאלה מהי קבלה ובמה היא עוסקת, אולם בשני דברים היא בודאי עוסקת: באלוהים ובאדם.

מקובל לומר על המקובלים שעניינם הוא בגילוי הסודות האלוהיים, והנה, אחד הדברים הבולטים והמרשימים שבכתבי המקובלים הוא שהסודות האלוהיים מתגלים בסמלים אנושיים. האלוהות מתגלה בדמות "אדם קדמון לכל קדומים", תורת הקבלה היא "תורת הפרצופים", ומערכת הסמלים הקבלית היא "קומת אדם".

 

אדם קדמון ויקישיתוף אנגלית Isaac Myer

להמשיך לקרוא

העולם היהודי של אברהם שלונסקי

– מאת  יונתן שלונסקי –

בניגוד לחשיבה הקלישאית על אברהם שלונסקי, שהיה כאילו שמאלני בכל רמ"ח אבריו – האמת הפשוטה היא, שהוא היה מאמין גדול באלוהים והיה קשור בכל נימי נפשו לעולם היהודי לאורך כל חייו.

הדבר ניכר כמעט בכל ספר מספרי שיריו. שלונסקי נתן ביטוי לשורשיו הרוחניים בדברים הבאים : "זוכר אני, כי בהיותי לבר-מצווה, השתתפו בחגיגה שני הרבנים של העיר [יקטרינוסלב] – הרב גלמן [מתנגד] והרב שניאורסון [חב"ד]. מהראשון קיבלתי במתנה את שיריו של אד"ם הכהן ומהשני את ה'תניא' – סמל הנטיות שבנפשי, שהיתה מבושמת משני עולמות".*

טוביה וציפורה – אבא ואמא של אברהם ודב שלונסקי

להמשיך לקרוא

איך השתלטה השמאלנות הפוסט יהודית על התרבות הישראלית

השאלה שבכותרת מחייבת תשובה על כמה שאלות משנה.

השאלה הראשונה היא סטטיסטית. מה משקלה של אותה שמאלנות פוסט בהשקפת העולם של הציבור הישראלי.

השאלה השניה היא שאלה היסטורית. כיצד הפכה תנועת העבודה הציונית למה שהיא היום.

השאלה השלישית היא תרבותית. מה קרה ליוצרים היהודיים מאז תקופת ההשכלה ממאפו מנדלי ועד ביאליק, עגנון, אורי צבי, שלונסקי ואלתרמן – שכולם יצרו ברוח יהודית וציונית. ואיזו מוטציה עברו צאצאיהם הרוחניים – ממוטי לרנר ועודד קוטלר ועד נתן זך ועמוס עוז.

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

המרכז האוניברסיטאי באריאל המוחרמת ויקישיתוף

כמה שמאלנים במדינה

מרץ היא הקול השמאלני ביותר בציבוריות הישראלית, אך, כלפי חוץ לפחות, היא עדיין מפלגה ציונית. אני מאמין שכמה מראשיה וחבריה לא איבדו את ציונותם לדעת. אך הציונות של התנועה הולכת ודועכת משנה לשנה. ניתן לומר שיש בה מאגר של שמאלנים פוסט ציונים ופוסט יהודיים בפוטנציה. מדובר בקבוצה זערורית המקימה רעש העומד ביחס הפוך למשקלם הציבורי – בהפגנות ליד גדר ההפרדה, בקריאות להחרמת ישראל בכל רחבי העולם. הם עושים זאת לא מעט במימון של קרנות בינלאומיות שכוונותיהן ברורות.

העובדות הסטטיסטיות הללו מעוררות ביתר שאת את השאלה כיצד זה (מה שרואים על פני השטח) רוב השחקנים, רוב הבמאים, רוב הסופרים, רוב המשוררים, רוב המחזאים, מדברים בלשון אחת. כאילו כולם עברו אינדוקטרינציה במחנה של שטיפת מוח בנוסח הקומוניסטי הישן.

מה קרה לתנועת העבודה

כבר דנתי בשאלה זו במאמר שכתבתי לפני יותר מתריסר שנים.
אז עוד דיברו על שמאל ישן ושמאל חדש ותיארתי את התהליך בו איבדה מפא"י ההיסטורית את זהותה ורבים מחבריה נשרו לשורה של תנועות יותר ויותר "שמאל חדש" ושמאלה מזה. בשלב הראשון הם היו עדיין ציונים ויהודים, אך הפוסט לא איחר לבוא.

מפא"י ההיסטורית איבדה באותו תהליך את זהותה האידיאולוגית והרוחנית. יחד עם אובדן זה איבדה גם את השליטה שהייתה לה משך שנות דור על התרבות הישראלית. היא גם איבדה את השלטון על המדינה והפכה לגוף מדולדל חסר זהות לחלוטין.
וכאן המקום להשיב על השאלה השלישית.

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

בנין לונדון מיניסטור ברחוב איבן גבירול בתל אביב בו שוכן מועדון "צוותא"

צוותא של ימי נעוריי

כדי להשיב על שאלה זו אני צריך לספר סיפור אישי על מועדון "צוותא" והמקום שמילא בחיי כנער. המועדון שכן אז במרתף צר ברחוב מאפו, והיה מוקד משיכה של בני נוער רבים. לא היה אז תחליף ל"תרבות המתקדמת" ש"צוותא" הציעה. כאן יכולת לראות את הסרטים הקלאסיים של איזנשטיין (אוניית הקרב פוטיומקין למשל). כאן שמעת לראשונה על ז'אן פול סארטר ועל סימון דה בובואר ויצירתה "המנדרינים". כאן שמעת לראשונה על "החיים כמשל" של פנחס שדה. כאן שמעת לראשונה את "כרמינה בוראנה" של המלחין הגרמני קרל אורף. כאן התקיימו דיונים על מלחמת ספרד ושרו את שיריה של אותה מלחמה רחוקה. כאן יכולת לשמוע על המתרחש בעולם האמנות והספרות בארץ ובעולם, יכולת לשמוע שירה חדשה, לשמוע על תערוכות חדשות, מחזאים, סרטים חדשים ומה לא.

"תרבות" פרושה שמאל

אני זוכר את הדילמה הקשה בה הייתי נתון אז. גדלתי בבית רביזיוניסטי והמועדון הזה היה של מפ"ם. הרבה שאלתי עצמי אז: איך להסביר שכל מה שנחשב כ"תרבות", ישראלית וכללית, נמצא בידי השמאל. היו מוספים ספרותיים מצוינים ב"למרחב", ב"דבר", ב"על המשמר", כולם על טהרת השמאל כמובן. לשמאל היו כחצי תריסר הוצאות ספרים מצוינות, וכתבי עת מכל הסוגים ומכל המינים.

ומה היה למה שמכונה בטעות "ימין"? כמעט כלום. עיתון יומי אחד, "חרות", שהיה דל תפוצה, דל עמודים ודל תוכן. היה גם "הבוקר" של הציונים הכלליים, שהיה טוב יותר מבחינה עיתונאית אך לא בהרבה. בתחום התרבות הוא היה דל ומדולדל. כתב העת ההגותי-ספרותי היחיד בעל רמה היה "סולם" של ד"ר ישראל אלדד, אך הוא לא האריך ימים.

"נער מוכר חכיונות"

סיפור אחד מאותה תקופה ימחיש את המציאות הזו. הייתי כתב צעיר ב"חרות לנוער", עיתון נוער שהסתנף לעיתון "חרות" והסתובבתי בחדרי המערכת שבמצודת זאב. באחד הימים פנה אלי שלמה סקולסקי, שהיה העורך הספרותי של "חרות", וביקש את עזרתי.

"שמעתי" – כך אמר לי – "שאתה מסתובב בחוגים של אנשי ספרות צעירים. אולי אתה מוכן לגייס כותבים צעירים לטור שלי?"

סקולסקי, בית"רי מווילנא שעלה ארצה כמעפיל בשנת 1941, כבר היה אז דמות כמעט קנונית במחנה הלאומי. במיוחד קנה את עולמו בשירו המפורסם על ראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד").

שלמה סקולסקי

שלמה סקולסקי

סקולסקי היה כותב ומתרגם פורה מאד. דור שלם של ילדים התחנך על ספרים שתרגם וכתב – לא פחות ממאה ספרים. הוא תרגם את ספרי ז'ול ורן, את "הלב" של ד' אמיציס, אנתולוגיות של מבחר הסיפור הצרפתי ומבחר הסיפור הרוסי. כמו כן כתב שורה ארוכה של אגדות לילדים – אגדות המלך דוד, אגדות בר כוכבא, אגדות שלמה המלך ועוד ועוד.

באותה תקופה היה סקולסקי בעיני קשיש מופלג, אף שהיה בסך הכל בן חמישים. מכל מקום הוא היה מנותק מן הזרמים של התרבות העכשווית התוססת של שנות השישים. המדור הספרותי שלו היה דל, גם במשאבים חומריים וגם בכותבים.

שמחתי על פנייתו אלי וזמן קצר לאחר מכן באתי אליו עם שיר שהסכים לתרום אחד ממיודעיי באותם הימים. זה היה יוסי יזרעאלי, שלימים נתגלה כבמאי מוכשר מאד ובאותה החל גם לכתוב שירה.

אני זוכר עד היום על פה את השיר שנתן לי לפרסום. שם השיר "ציפיה" ואלה מילותיו:

נער מוכר חיכיונות
ברציפיית קרונות הערב
ספסל עצב טרי
קרונות עד אין סוף נסים
קרונות עד אין סוף נתפסים

במבט ראשון זו לא נראתה לי שירה נשגבת, אבל שיר הוא שיר. מובן ששאלתי את המחבר מה כוונתו ומה משמעות המילה חיכיונות.

הוא הסביר כי ביקש בשיר הזה להמחיש את אווירת הציפייה והעצב שבתחנת הרכבת. חיכיונות זה מלשון לחכות. ומכאן גם השילוב בין רציף וציפיה (רציפיה). ומכאן גם הביטוי ספסל עצב טרי.

הבאתי את השיר לסקולסקי. הוא עיין בו לרגע וכמובן שאל לפירושו. הסברתי כמיטב יכולתי, אך ההסבר לא שכנע אותו. הוא ביקש לערוך ו"לשנות מעט" את השיר.

במקום נער מוכר חיכיונות כתב נער מוכר כעכים. ספסל עצב טרי שקל אם לשנות לספסל צבע טרי ובסוף התעשת והשאיר ללא שינוי.

הצרוף של רציף וציפיה לא מצא חן בעיניו והוא חשב שיש לשנותו.

אמרתי לסקולסקי שלדעתי יש לשאול את המשורר אם הוא מסכים לשינויים מפליגים כאלה בשיר. הוא החזיר לי את כתב היד ובכך נסתיים הניסיון, אולי ראשון ואחרון, להכניס שירה צעירה למוסף הספרותי של עיתון "תרות".

ונחזור לצוותא ולהתלבטויות הנעורים שלי.

מ"תרבות מתקדמת"
לתרבות ניהיליסטית

במרוצת השנים הלכו ביקוריי ב"צוותא" (שעבר למועדון מורחב למקום משכנו הנוכחי ברחוב איבן גבירול) והפכו נדירים יותר ויותר. בשלב מסוים הדרתי רגליי ממנו ומשך שנים לא דרכתי עוד על ספו.

הסיבה לכך נבעה בראש ובראשונה מסיבות אישיות. העניין שלי ב"תרבות מתקדמת" הלך והצטמצם מול העניין שלי בתרבות "מיושנת" – תנ"ך, ספרות חז"ל, קבלה, חסידות, פילוסופיה יהודית וגם ספרות עברית – אני מעדיף לומר ספרות יהודית – שאינה דווקא שמאל: ביאליק, צ'רניחובסקי, אורי צבי, עגנון מן הדור הקודם. זלדה, חיים סבתו, איתמר יעוז קסט, חיים באר, יונדב קפלון, אדמיאל קוסמן וחווה פנחס כהן, ועוד רבים מן הדור החדש. יוצרים שהם גם יהודים, גם ציונים ותהא השקפתם הפוליטית אשר תהיה. (ובאחרונה משב הרוח המרענן של קבוצת משוררי "משיב הרוח" המבשרים פתח לתקווה חדשה).

סיבה לא פחות חשובה להתרחקותי מצוותא נבעה מן השוני שחל במסר שהמועדון העביר, במקביל לשוני שחל בשמאל הישראלי בכלל. כל עוד דובר ב"תרבות מתקדמת" נוסח השמאל העולמי ניחא. כל עוד דובר בספרות ישראלית נוסח דור הפלמ"ח, ניתן היה לחיות עם זה. אך אט אט הפכו המסרים יותר ניהיליסטיים, יותר אנטי ציוניים, יותר אנטי יהודיים. כאן נזרעו זרעי ה"חנוך לויניזם", שאת פירותיהם הבאושים אנחנו אוכלים עד היום.

עוצמת השמאל הרדיקאלי

באותה תקופה לא הייתי מודע עדיין לאופי הרדיקאלי של "צוותא" ולשורשים מהם ינקה. ייחסתי את העוצמה הרוחנית שהפגינה צוותא לעוצמה השלטונית של תנועת העבודה כמכלול.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתה השלטונית של תנועת העבודה (שמפ"ם הייתה שותפה בכירה שלה) משכה אליה כבמגנט את ציבור היוצרים. זו הייתה תקופה שבה למי שלא היה פנקס אדום לא יכול היה לקבל עבודה בלשכת העבודה, לא יכול היה לקבל שיכון, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים ואפילו לקנות מצרכים בצרכניה השיתופית. למי שהיה שיר לפרסם לא יכול היה לעשות זאת בלי לעבור את המטחנה של אחת מהוצאות הספרים, העיתונים וכתבי העת של השמאל. כך קרה שהשמאל ניכס לעצמו בעצם את כל היצירה הרוחנית שקמה כאן.

השמאל היהודי לגווניו

השמאל היהודי לא היה עשוי מעור אחד אלא כלל גוונים ובני גוונים. העיקריים בהם היו השמאל הציוני שבגלגוליו השונים התגבש במפא"י. השמאל הרדיקאלי שהתגבש במפ"ם.

כרזה ציוני: מגן למולדת מישובי מפם

כרזה ציונית: מגן למולדת מישובי מפם

גם מפא"י וגם מפ"ם ההיסטוריות היו מפלגות מאד ציוניות ומאד יהודיות. מפא"י בראשות בן גוריון עברה כברת דרך ארוכה מן התפיסה הבולשביסטית לניניסטית עד לתפיסה הממלכתית של "ממעמד לעם". מפ"ם עברה כברת דרך דומה, אך בכיוון ההפוך. משך רוב שנותיה סגדה לסטאלין, רוצח העמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אך כל עוד עמדו בראשה אנשים כמו מאיר יערי ויעקב חזן, היא נשארה ציונית ויהודית בבסיסה. אבל ממשיכיהם סטו לכיוון המחנה האנטי ציוני והאנטי יהודי: החל במשה סנה שפרש ועבר למפלגה הקומוניסטית ועד לדור שני ושלישי שממנו יצאו שי"ח, מצפן ודומיהם ועד לקיבוץ גן שמואל שהוציא מתוכו את הבוגד אודי אדיב, קיבוצו של איש מרץ רן כהן.

בן גוריון הצליח לשמור על מפ"ם בתוך המחנה הציוני. במאבק על דרכה המדינית של ישראל ועל דמותה של המדינה הוא ניצח. ישראל לא פנתה ל"עולם המחר" והפלמ"ח שהיה הצבא הפרטי של מפ"ם פורק.

אך במאבק על התרבות הישראלית ניצח השמאל הרדיקאלי נוסח מפ"ם.

"התרבות המתקדמת"
של השמאל הרדיקאלי

העוצמה התרבותית של השמאל הרדיקאלי בארץ נבעה בראש ובראשונה מן המאגר האידיאי, הספרותי והאמנותי ששאב מן השמאל העולמי. עוצמה זו גם נבעה מן התפיסה האסטרטגית של השמאל בעולם להשתמש בתרבות, משולבת בבידור ובתעמולה, כמכשיר להשפעה על המונים. הם קראו לזה "תרבות מתקדמת" כשהקימו את "צוותא" בכנס יסוד בקיבוץ מרחביה בשנת 1946. מה זה "מתקדמת"? למשל כשמת סטאלין יצא "על המשמר" בכותרת "העולם המתקדם מתאבל על מות סטאלין".

באותו כנס השכילו אנשי "התרבות המתקדמת" של השומר הצעיר למצוא מסילות לליבם של יוצרים ואנשי רוח מן המרכז הציוני המפאיניקי.

כרזה של מפ"ם: שלושים שנה למהפכת אוקטובר

הם לכדו ברישתם סופרים כאברהם שלונסקי, לאה גולדברג ונתן אלתרמן אנשי תיאטרון כיוסף מילוא, ציירים ופסלים כיוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו, המוסיקאי פרנק פלג ואיש המדע פרופ' שמואל סמבורסקי, סופרי המשמרת הצעירה – משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ועוד רבים.

כל המי ומי של התרבות הישראלית הבלתי ממסדית נכחו באותו כנס במרחביה. כוח המשיכה לגבי אישים שרבים מהם היו רחוקים מהאידיאולוגיה של השומר הצעיר ניתן להסבר בעוצמה המהפכנית של התנועה (עולם ישן עד יסוד נחריבה) וגם במשיחיות היהודית שפיעמה בה באופן בלתי מודע.

לא כל הכישרונות נולדו בשמאל והיו בעלי השקפות של השמאל. אבל עוצמתו של השמאל המפא"יניקי בתחום השלטוני ועוצמתו של השמאל הרדיקאלי של מפאי בתחום הרוחני היוו את כור ההיתוך לדור היוצרים שאת פרותיו הבאושים אנו אוכלים היום- מחנוך לוין ועד נתן זך.

ראה גם:

רקוויאם למפא"י ההיסטורית

http://www.zeevgalili.com/?p=2708

בין השמאל הישן לשמאל החדש
http://www.zeevgalili.com/?p=10509#more-10509

כשהשמאל הקים מחתרת בצה"ל ומסר סודות לאויב
http://www.zeevgalili.com/?p=24

בין ישראל בר לשבתי קלמנוביץ (על אודי אדיב)
http://www.zeevgalili.com/?p=7720

תסמונת השנאה למתנחלים (על זרעי האבטונטישמיות בתנועת הפועלים)
http://www.zeevgalili.com/?p=282

המרקסיזם כבר מת מזמן
http://www.zeevgalili.com/?p=7401

השמאל מת מזמן והוא לא יודע זאת
http://www.zeevgalili.com/?p=1425

מה באמת קרה במלחמת העצמאות

זו היתה המלחמה הקשה והנוראה במלחמות ישראל * היא עלתה בחייהם של 6000 יהודים, כאחוז מאוכלוסיית המדינה שעוד לא קמה * בשלבים הראשונים של המלחמה לא היה ללוחמים היהודים אלא נשק קל בכמויות מוגבלות * בעולם ניבאו שהישוב היהודי לא יחזיק מעמד ובמטכ"ל חזו סיכוי של 50 אחוז * גבורת הלוחמים הצעירים שלחמו בחזות חשופים הגישה לעם ישראל את המדינה על מגש של כסף כבשירו של נתן אלתרמן

 

שני ספרים מתארים את המלחמה ההיא. ספרו של הסופר יורם קניוק [תש"ח] שלחם בה, וספרו של ההיסטוריון בני מוריס [1948] שחקר אותה. מי שקורא את שני הספרים הללו יכול היה לחשוב שמדובר בשתי מלחמות שונות.

יורם קניוק, סופר מחונן, מספר את זיכרונותיו מאותה מלחמה נוראה ומודה ששכח הרבה. חלק מן הדברים שהוא כותב אולי הם פרי הדמיון המתעתע. "ואולי חלק מן הזיכרונות המצאתי עם השנים".

בני מוריס, היסטוריון שהמציא את המונח "ההיסטוריונים החדשים", מתאר את המלחמה בקרירות של אורות הניאון בארכיונים. הוא חודר לפרטי הפרטים וחושף כאילו את האמת הסופית על אותה מלחמה.

אך לאחר קריאה בשני הספרים הללו הגעתי למסקנה שספרו קורע הלב של קניוק הוא התעודה האמיתית של המלחמה. מחקרו של בני מוריס חושף אמנם את פרטי הפרטים, אך מרוב עצים אינו רואה את התמונה האמיתית של מלחמת ההישרדות של העם היהודי שלאחר השואה.

תשח יורם קניוק

בני מוריס 1948

 

 

 

 

 

 

 

להמשיך לקרוא

סיפור לתשעה באב: מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם

כרזה תשעה באב תשסה אהרון שבו
כרזה תשעה באב תשסה אהרון שבו

 "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים"

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט/ב )

      –  סיפור מאת יאיר אנסבכר  –

 בס"ד

בראשית היה מלך  גדול שהיה ידוע ואהוב על הכל.
למלך היו  שלושה בנים שמהם  ביקש לצאת בעבורו לשליחות, לפני שיצאו נתן להם המלך הוראות ברורות בעל פה- כיצד עליהם לנהוג על מנת להשלים את השליחות בצורה הטובה ביותר.

הבנים נשלחו לדרכם הארוכה עד שהגיעו ליעדם. שם התמקמו  בנו בתים והחלו לבצע את השליחות שהטיל עליהם אביהם המלך, בתחילה הכל התנהל על מי מנוחות, הבנים עזרו זה לזה והתקדמו יפה בביצוע שליחותם אלא שעד מהרה החלו להתגלע ביניהם וויכוחים וחילוקי דעות חריפים לגבי פרטי השליחות המדוייקים . כל אח הבין אחרת את דברי האב. והיה משוכנע שהוא היחיד שהצליח לרדת לסוף דעתו של המלך ולכן דרכו היא הבלעדית והנכונה. תוך זמן קצר הפך הוויכוח למחלוקת והבנים נטשו איש את רעהו ופנו לגור במקומות רחוקים זה מזה. שנים חלפו הם נשאו נשים וילדו ילדים והקפידו לחנכם  לביצוע המשימה הגדולה של סבם- המלך הגדול. לעיתים נדירות אף הזכירו להם את העובדה שלא רחוק משם גרים דודים ובני דודים שבעבר הרחוק היו שותפים  אך ברוב יהירותם וטיפשותם עזבו את דרך הישר וטעו בדרך לא טובה… כיום אמנם יש לכבדם אך בשום אופן לא להתחבר עימם ולא ללמוד ממעשיהם המקולקלים.  כאשר נולדו הנינים כבר לא היה שום קשר בין בני המלך. צאצאיהם החדשים אפילו לא ידעו איש על קיומו של רעהו וכאשר נתקלו שני בני הדור השלישי זה בזה הופתעו לגלות ששניהם מבצעים באופן שונה לגמרי את אותה המשימה עצמה בעבור אותו המלך . כאשר חזרו הילדים ודיווחו בבתיהם על מה שגילו – מיהרו בני המשפחות לצאת למלחמה על דרכם שלהם הנכונה  וכנגד הדרך האחרת – השגויה והארץ כולה נשטפה בדם.
הכל חרב, המשימה הוזנחה,  כל בני המלך  סבלו מאוד ונדמה היה שיסבלו עוד שנים רבות ללא תכלית וללא תקווה. כאשר יום אחד הכל השתנה:
באותו יום הופיע בארץ ההיא אדם רכוב על סוס לבן הלבוש במיטב המחלצות והציג עצמו כשליחו של  המלך הגדול.
עצם נוכחותו של השליח החשוב איחדה את כל משפחות הארץ  בציפייה …וכל אחד מצאצאי בני המלך קיווה כי עתה סוף סוף תצא האמת לאור ויוכר לעיני כל כי הוא ומשפחתו צדקו לאורך כל הדורות.
אך השליח כלל לא התכוון להכריע בשאלה מי צדק הוא רק פתח אגרת מגולגלת שהיתה בידו והחל להקריא מתוכה את דבר המלך הגדול : אגרת שאמנם נכתבה בעבר קדום אך היתה מיועדת לאותו היום ממש.
"בניי יקירי , יודע אני שהמשימה שהטלתי עליכם קשה ומורכבת. יודע אני שבוודאי תיתקלו בקשיים רבים ושלא תמיד תדעו  כיצד לעשות את רצוני. מכיוון שאני רחוק ואיני מסוגל לענות לכם על כל שאלה ובעיה פרטית. הרשו לי לתת לכם עצה כללית שאני מאמין שתועיל לכם מאוד בעת קושי: היו מאוחדים. אינכם מוכרחים להסכים על כל דבר ודבר ובכל זאת אתם מוכרחים להישאר יחד, לכבד איש את רעהו ולשקול את הדברים בענווה ובצוותא כדי להגיע לפיתרון ההגון וההוגן ביותר. אין לי ספק שכאשר תשבו סביב אותו השולחן ותטכסו עצה כאיש אחד , תצליחו לכוון לרצוני ולאמת  . אומר אף יותר מכך , גם אם תטעו ולא תכוונו לרצוני המדוייק , אקבל את החלטתכם בשמחה בתנאי שתהיה מקובלת על רובכם. הדבר  החשוב לי ביותר  הוא שתחיו  זה לצד זה בשלום".

יאיר אנסבכר

יאיר אנסבכר, בן 30, נשוי ואב לשני ילדים, מתגורר במעלה אדומים.  שירת כלוחם ביחידת מגלן, (יחידה 212 ). זוהי יחידה מיוחדת בצה"ל, המתמחה בפעילות מעבר לקווי האויב. לחם במלחמת לבנון השנייה,  חבר בכולל הגרעין התורני בית מורשת במעלה אדומים ועוסק בחינוך. אנסבכר הוא מחבר הספר "כצל ציפור".

סיכת לוחם ביחידת מגלן

סיכת לוחם ביחידת מגלן

הערה: מקור המדרש על יואב בן צרויה הוא ב"בית המדרש" של יעללינעק חלק חמישי  עמוד 52. זה סיפור בן שני עמודים כתוב בארמית בבלית שכותרתו  "מדרש רבותינו על הפסוק והוא עבר לפניהם". חלק חמישי כותרתו "מדרשים קטנים ואגדות שונות".  המדרש מופיע גם באוצר מדרשים של אייזנשטיין עמוד 213

ראה כצל ציפור ספרו של אנסבכר

ראה גם

      על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים

ארץ ציון וירושלים

יש מצע משותף בין האנטישמיות החדשה של השמאל לבין אירן

ראה "הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיותהחדשה"

גירסת 2018

זו המסקנה העולה מכנס "האנטישמיות החדשה" באוניברסיטת חיפה ב-2009 * פרופסור אילן גור זאב, פילוסוף פוסט ציוני שעבר מפנה תודעתי: "בעולם שגלתה ממנו הקדושה, האנטישמיות החדשה היא הגורם המאחד" * והשמאל הוציא עליו השמאל חוזה * חוקר בריטי: האנטישמיות החדשה דומה למה שהיה לפני השואה, אלא שעכשיו היא באה מהשמאל

אנו שמחים לארח אצלנו מאמר מפרי עטו של אמנון לורד, כיום בעל טור ב"ישראל היום"  ואז בעל טור ב"מקור ראשון". אני מודה לחברי על שהתיר לי לפרסם את המאמר.

– מאת אמנון לורד –

כדאי לשים לב, שהשמאל מפנה כתף קרה להתקוממות באיראן. המליונים שיצאו לרחובות ערי איראן, כדי למוטט את משטר הדיקטטורה של האייאטוללות לא הפעילו אצל אנשי השמאל את מיצי הזעם ודמעות הסולידריות.

אמנון לורד

אמנון לורד

הם מפנים אהדה קרה, רווית אדישות, כלפי ההתרחשות המונומנטלית, ומנצלים את הדרמה התקשורתית פוליטית, תוך שילוב רגליים, רגל על ברך, כדי לייצר את הספין הרגיל שלהם נגד ישראל.

"הסכנה הישראלית"

רוח הדברים מורגשת במספרם המועט של המאמרים בזירת השמאל. בדרך כלל כשיש משהו מסעיר באוויר, כולם רוצים להגיד אותו דבר בצורה מקורית, ביחד וכל אחד לחוד. האתרים והעיתונים מתפוצצים. הפעם, רוברט פיסק כותב ניתוח פוליטי מלומד ב'אינדיפדנדט', באתר הגדה השמאלית המקומי מצאתי אולי מאמר אחד שהתייחס לאירועים, כמובן מההבט של "הסכנה הישראלית" ומאמר מערכת של 'הארץ' שאמנם הביע עידוד ותמיכה לעם האיראני הנאנק תחת עול הרודנות; אך בעיקרו של דבר ניצל את ההזדמנות כדי לנגח את מקצועני ההערכה והמודיעין הישראלים, שלא היו מסוגלים לחזות התרחשות כזאת. המאמר בגדה השמאלית הפגין אדישות עם קורטוב של נימה אובייקטיבית עוינת כלפי ההתקוממות (הדיכוי של השאח היה הרבה יותר קשה, נאמר שם). אך העיקר במאמר היה אזהרה מפני מה שישראל עלולה לעשות תוך ניצול המהומה האיראנית. הרי כבר ראינו כיצד ישראל "פלשה למצרים" ב-1956, בחסות העלטה הפוליטית שיצר המרד ההונגרי.

להמשיך לקרוא

שלושת נביאי השקר – עמוס עוז, א.ב. יהושוע, דוד גרוסמן

 

עמוס עוז ויקישיתוף

ישראל מלקקת את פצעיה ונמצאת  במלחמה קיומית  *  אך שלושת רבני הבד"ץ החילוני-שמאלני, עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן, כמו נביאי השקר של העבר טחים תפל, חוזים שווא, וקוסמים כזב * ומדוע עמוס עוז מזייף כל כך  * הדברים נכתבו במהלך מלחמת לבנון השניה, שום דבר לא השתנה מאז – עידכון אוגוסט 2014.

בחודש אפריל 2006 התקיימה פגישת מחזור של בוגרי בית הספר תחכמוני בירושלים, מראשית שנות החמישים. את הפגישה יזמו  נכדיו של מייסד ומנהל בית הספר, מרדכי צבי אילן, לרגל מלאות שבעים לאביהם, משה אילן.

 

שער הספר סיפור על אהבה וחושך

משתתפי הכינוס יצאו לסיור  בבית הספר בו עברו עליהם שנות ילדותם בשכונת "מקור ברוך". את הסיור הדריכה מורת דרך צעירה, שהיתה בגיל נכדי המשתתפים בסיור, היא התכוונה לערוך "סיור בעקבות יצירתו של עמוס עוז". שכן, עמוס עוז למד כמה שנים בבית ספר תחכמוני ומקדיש לבית הספר כמה דפים בספרו "סיפור על אהבה וחושך".

על מה שקרה בעקבות זאת סיפר לי קרוב משפחה, ממשתתפי המפגש: "כמעט כל המשתתפים פה אחד, ביקשו מן המדריכה שלא לצטט מן הספר ולא ללכת בעקבותיו. נשמעו שם ביטויים כמו 'הכל זיוף', 'שום דבר ממה שהוא מתאר איננו קרוב למציאות'. 'עמוס עוז ירק לבאר שממנה שתה'.".
רבים הישוו את תאוריו של עוז לתאורי ירושלים של שנות השלושים בספרו של יצחק שלו, "פרשת גבריאל תירוש", שנתן לדעתם ביטוי אמיתי לרחשי הלב של התקופה. או לסיפורי עגנון על ירושלים.

"קלריקל או בולשביק"

ספרו של עמוס עוז, אמר לי בן שיחי,  קומם אותי לא רק בשל תאורי בית-הספר. "אפילו התאור של אבא שלו מזויף".

השיחה הזו חיזקה את דעתי שכל יצירתו של עמוס עוז היא סוג של זיוף. הזיוף בולט  ב"סיפור על אהבה וחושך" המתיימר להיות כאילו אוטוביוגרפי. לאורך כל הספר משעתק עוז מושגים ותובנות  שהתפתחו בו במהלך השנים ומייחס אותם לתקופה המתוארת.

 

המורים והתלמידים של תחכמוני בירושלים תרצח המחזור של עמוס עוז

עמוס עוז מספר למשל על התלבטות הוריו לפני ששלחו אותו לבית הספר. הבחירה היתה בין בית ספר של זרם העובדים לבין בית הספר תחכמוני. האם נטתה לראשון והאב לשני.  את התנגדות האב לבית הספר של זרם העובדים מתאר עוז במילים אלו "הם בן רגע ישטפו את מוחו ויטעינו שם את ראשו בכל מיני קש וגבבה של מארקס וחיש קל יהפכו אותו לבולשביק". האב גם לא התלהב מתחכמוני שם קיימת סכנה שהילד יהפוך חלילה קלריקל קטן. "הבחירה המתסכלת  שבין חשכת ימי הביניים לבין המלכודת הסטליניסטית".  האב העדיף את תחכמוני כי להשקפתו עתידה הדת להעלם מן העולם.

האם נוסח כזה אמור לתאר את תפיסת עולמו והבנתו של ילד בן שבע?  האם זה עמוס עוז ההולך ללמוד בכיתה ג'? או שמדבר כאן  עמוס עוז השמאלן הקשיש, הממתין לפרס נובל ומתבשם בינתיים בפרס שגרמניה העניקה לו?

תאור זה מזכיר לי את החידה שקראנו בילדותנו (נדמה לי בספר "אחודה נא" של אברהם אבן שושן מאותה תקופה): כיצד נדע שמטבע  עליו חרוט "הוטבע 100 שנים לפני החורבן" הוא מזוייף.

"למודי סטירות לחי"

את החיים בבית הספר מתאר  עוז כסיוט מתמשך. התלמידים הם "נערי עוני… למודי סטירות הלחי  של בעלי מלאכה ושל פועלים וסוחרים זעירים בנים למשפחות שגידלו שמונה ועשרה ילדים. אחדים מהם רעבים תמיד  לפרוסת הלחם שלי. אחדים מהם מגולחי ראש  וכולנו לובשי ברטים שחורים מלוכסנים".

עמוס עוז מתאר בסלידה את צורת הלימוד  ואת המורים שדרך לימודם "היו פשוט פותחים בהכתבה  ארוכה ושוממת". ובבית היה צריך רחמנא לצלן ללמוד על פה  שירים שלמים ופתגמי חז"ל. עד היום הוא  מעיד על עצמו ניתן להעירו באמצע הלילה והוא יצטט את תשובת הנביא לרבשקה.  חבל ששום דבר מכל הציטוטים הללו לא ניכר בכתיבתו של עוז. אולי מפני שאת עיקר חינוכו לא קיבל בתחכמוני אלא בקבוצת חולדה.

לפי תאורו של עוז היו צריכים לצאת מבית הספר הזה בוגרים קלריקלים של חשכת ימי הביניים. בפועל  מכל מחזור  צמחו כמה ממיטב אנשי הרוח והמדע של ישראל (אחד הבולטים בהם: פרופסור יוסף דן).

מתחנף לגרמנים

 

שער הספר על מדרגות הר געש

 

נדרשתי לספר על תאורי בית הספר "תחכמוני" אצל עוז, בעקבות הופעת ספרו "על מדרגות הר געש", שראה אור זמן קצר לפני מלחמת לבנון השניה. על פי שמו ניתן היה לצפות כי הספר מבשר אולי התפכחות של הסופר  נוכח הר הגעש שאנחנו יושבים לפתחו. אך שלוש המסות שבספר אינן אלא  חיבוטי נפש מזויפים  כלפי גרמניה, תוך  רמיזה לגבי אי צדקתנו שלנו כלפי הפלשתינאים והאפשרות שגם אנחנו יכולים להיות כמו הגרמנים.

מה שעמוס עוז
לא ראה בירושלים

זמן קצר לאחר שפרסמתי את הדברים שלמעלה על עמוס עוז ועל ספרו "על אהבה וחושך" קיבלתי מכתב מהקורא חיים אביעד ז"ל, שחיזק את העדות שהבאתי. וכך כתב:

 

חיים אביעד

חיים אביעד

"בהיותי נער, גרנו באותו רחוב ( רחוב עמוס). הכרתי אז, ואני זוכר היום, את כל הנפשות המופיעות בספרו של עוז.

"בספרו כותב עמוס עוז: כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי. שום סיפור אינו וידוי.  ומה באשר לאמת?

"כך למשל בפרק ב, בעמוד 19, כותב עמוס עוז: 'רוב השכנים שלנו היו פקידים קטנים, סוחרים קמעונאים, קופאים בבנק או בקולנוע, מורים ומורים פרטיים, רופאי שיניים. הם לא היו אנשים דתיים, לבית-הכנסת הלכו רק ביום כיפור ולפעמים הלכו גם להקפות של שמחת תורה, אבל נרות בליל שבת בכל זאת הדליקו, כדי לשמור על איזה ריח יהדותי ואולי גם ליתר בטחון, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא'.

"כל מי שקורא קטע זה ומצוי במקצת בשכונות הצפוניות של ירושלים באותם ימים משתומם. האם זה כל מה שראה הסופר המהולל?

"עמוס עוז כתב מה שראו עיניו, אך ניתן ללמוד על  האיש ויצירתו ממה שלא ראה. ומה לא ראה?

הרב דוד הכהן (הנזיר) תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

רב דוד הכהן (הנזיר) תלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק

"ממש מול ביתו של עוז גר הרב הצדיק והקדוש הרב דוד כהן, 'הנזיר' הנערץ, תלמידו ויד ימינו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בית ליד בית 'הנזיר', גר פרופ' חיים ארנסט ורטהיימר, דיקן הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, שהקדים שלום לכל אדם.

תקצר היריעה מלמנות את כל האישים המופלאים שגרו באזור:  הרב הגאון ר' צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים; הרב הגאון האדיר, הרב שלמה יוסף זווין, עורך האנציקלופדיה התלמודית; הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב; הרב משה ליב שחור, תלמיד חכם עצום ואדם צנוע בתכלית הצניעות, שהתפרנס מעבודתו בבית המסחר לתרופות שמשפחתו היתה מבעליה; משפחתו של הרופא פרופ' לנדוי, אביו של מי שהיה לימים שופט בית המשפט העליון משה לנדוי; הוריו של מנחם אלון, לעתיד שופט בית המשפט העליון ואביהם של הרבנים מוטי ובני אלון. ועוד גדולי עולם רבים, נקיי הדעת  שזכרם נצור בלבי.

"אם לסכם: חרותו של המספר, עמוס עוז, מרחיקה מאד להגיע לאן שהוא רוצה להגיע, ומתאיינת לחלוטין אל מול מה שהוא סולד מלהגיע אליו".

קריאה לכניעה

מקובל לחשוב שמשוררים וסופרים נחנו ביכולת נבואית, לראות דברים הנסתרים מעיניהם של הבריות. אם  הנחה זו נכונה היא אינה חלה על עמוס עוז וגם לא על שני חבריו הנמנים עם השילוש הקדוש של הבד"ץ השמאלני –   א.ב. יהושע ודוד גרוסמן.

בעיצומה של המלחמה פרסמו השלושה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה, בה הודו אמנם בצדקת המלחמה, אך קראו להסכים ל"הפסקת אש", שבאותן נסיבות פרושה היה כניעה  טוטאלית לחיזבאללה.

(כך גם עשו במהלך מלחמת "עופרת יצוקה" אבל ב"צוק איתן" למדו לשתוק – ספטמבר 20124).

זקנותם של השלושה אינה מביישת את צעירותם. כל יצירתם, מראשיתה ועד היום, היא ערעור מתמשך על צדקת המפעל הציוני, טיפוח האשליה ש"צריך לדבר" ולוותר על שטחים ונגיע לשלום. את הביטוי החריף ביותר לעמדה זו נתן דוד גרוסמן בנאום שנשא בהפגנה בכיכר רבין. אנו זהירים בביקורת על אבות שכולים,  אך צריך גם להיות פה לאבות השכולים של העתיד. "ארבע אמהות" שהמיטו עלינו  את הבריחה המבוהלת מלבנון,  גרמו בעקיפין לעוד הרבה אמהות שכולות.

א.ב. יהושע  כבר הקדים את חבריו ב"מול היערות"  וביצירות אחרות שפרסם עוד לפני מלחמת ששת הימים ובהן חשף את מחשבותיו על העוול שגרמה הציונות לערבים. דוד גרוסמן ב"הזמן הצהוב" נתן לגיטמיציה לכל האינתיפאדות שהיו ויהיו.

מי חזה את השואה

יש משורר אחד בלבד בדורנו  שכאשר ישבנו על סף הר געש  הוא צפה אותו והזהיר מפניו, זהו אורי צבי גרינברג.
בשירו "באי במחתרת"  מתאר אורי צבי חזיון אימים  של שני יהודים אחרונים ששרדו בעולם והם חיים מתחת לאדמה, מתחת לקברים כחפרפרות.

"והנה בא הפליט  ופניו מפכים ובם עין אחת איומה
ובם פה מפולש כמו בתק מחרב
וזה מספר: טבח דליקה רק אני אניות גלמודה
ואתה יהודי עוד אחד יהודי בתבל?
ואני לא ידעתי כי יש עוד אחד יהודי
אני פה והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי
בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש".

השיר פורסם בפתח "רחובות הנהר",  שהוא ספר הקינה הגדולה על השואה שראה אור בשנת 1951.  השיר נראה כחלק משירי הקינה על השואה אבל הוא נכתב בשנת 1931, שמונה שנים לפני פרוץ המלחמה. אורי צבי הראה אז את השיר לביאליק שהזדעזע למקרא השיר ואמר כי יש בו מן הטירוף. למרות זאת הוא פירסם אותו ב"מאזניים" שבעריכתו.

השלום כמצב זמני

וקרוב יותר לזמננו כתב אורי צבי שיר שניבא את המצב בו אנו מצויים היום.

בסידרת השירים "שירה לקראת פסח גאולים" (שפורסמה אחרי מלחמת ששת הימים) מתאר אורי צבי את חדוות השלום:
"יבורך השלום המרנן ששרשיו כשורשי אלונים".

בד בבד מזהיר המשורר שכל שלום הוא מצב ביניים זמני בין מלחמה למלחמה. כי "בחוקת הקיום ללאומים
אצל כל הלאומים הבריאים
כתוב כך: מדי פעם יוצאים לשדה קרב…"

ובין מלחמה למלחמה קורא המשורר להתכונן.
"אך בעת שלום-זה משכללים הלאומים הנבונים
כלי זינם חרשתם ומלאכתם הטובים
… מכינים מלומדי המלוכה בחשבון ובשיקול מדויק
לבלתי יחסר מה שאין עוד להשיג אל יד
ביום קרב…
אוי ואבוי אם יחסר קטן ברגים למכונה הגדולה
אף מסמר בכל גודל אף סיכה אף אמת בגד בד
אף פקק כלשהו לבקבוק שבו ליטר בנזין

אף בדל פח אף חוט תיל  אף שק טוב ומשיחה לקישור…"

אורי צבי היה אמנם רק טוראי (מצטיין) במלחמת העולם הראשונה, אך לפי הגדרת  המבקר דן מירון "לפנינו… שירה בעלת נימה ותוקף נבואיים".

המתנבאים על השלום


"בתוך העיר יש קשר נביאי השקר, המתנבאים על השלום…  כמו הארי השואג בקול להטיל אימה ואחרי זה  טורף טרף, כן המה מבהילי האנשים בקולם ודבריהם ובזה הם מסיתים וטורפים אותה מן העולם… אוכלים הנפשות ולוקחים מהם החוזק והיקר ומרבים האלמנות…"
(מצודת דוד, יחזקאל  פרק כב פסוק כה )

ראה גם:

עמוס עוז מחניף לגרמנים ומשווה עצמו להיינה

http://www.zeevgalili.com/2008/12/922

מנהל משא ומתן עם החמאס

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9124

עמוס עוז בעקבות מולוטוב

http://www.zeevgalili.com/2010/06/9124

על העיוורון של עמוס עוז וסמראגו

http://www.zeevgalili.com/2006/04/11737

גליה עוז על חייה  כילדת קיבוץ

http://www.zeevgalili.com/1998/05/11553

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה

 

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה

 



היינה 1829 ויקיפדיה אנגלית

"היינה היה יהודי חילוני ואני יהודי חילוני" אמר עמוז עוז. .

 באחד המכתבים ממקום גלותו בפאריס כתב המשורר היהודי היינריך היינה איגרת ובה הדברים הבאים:

"כשיצא הכלב הקטן שלנו לרחוב העיר, מיד באים הכלבים האחרים ומריחים בו באופן מיוחד וצוררים לו באופן מיוחד, כי כלבי-הנוצרים יש להם כפי הנראה 'רשעות' כנגד כלב-היהודים.  ובכן לא נותרו לי פה בלתי-אם העצים להתרועע אליהם".

הקטע הזה על הכלב היהודי מקבל משמעות עמוקה בשירו "שבת בת מלכה", בו הוא מתאר את היהודי  שחי ככלב כל ימות השבוע והופך למלך בשבת .

amos_oz_by_kubik

עמוס עוז. (צילום Mariusz Kubik, http://www.mariuszkubik.pl ויקיפדיה)

להמשיך לקרוא