הלינה המשותפת בקיבוצים גן עדן או גהינום

הזמרת חן רותם בשיר מרגש על הלינה הקיבוצית

מתהלכים בארץ הזו רבבות אנשים שבילדותם עברו את החוויה הטראומטית של הלינה המשותפת בחדר הילדים בקיבוץ. ילדים שגדלו ללא יד מלטפת של אם, ללא שיר ערש, ללא חיבוק ונשיקת לילה טוב של אב, ללא אפשרות להימלט אל מיטת ההורים מפני סיוטי לילה.

 

מספרת גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, שגדלה בקיבוץ חולדה, בראיון לאורנה קדוש ב'מעריב':

ניצולת קיבוץ

"אני ניצולת קיבוץ. עד היום, כל לילה, כשאני משכיבה את שני הילדים שלי לישון, אני מוצאת את עצמי אומרת, תודה לאל שהם אצלי בבית. בשבילי זה לא היה מובן מאליו. כשהייתי בגיל הבת שלי, הייתי צריכה לישון לבד בבית הילדים. זה היה רע. ממש רע. לפעמים היינו משתוללים ונהנים בלילה, אבל בדרך כלל זה היה נורא. היה אינטרקום והיתה אמא אחת שמסתובבת בין כל בתי הילדים ואם היית בוכה, היית מחכה לרחמי אללה. כולם בכו: ילדים חולים, ילדים עם סיוטים… לגדול בקיבוץ זה לא קל. במשך שנים אתה נתון לחסדי מערכת. אתה מגודל על ידי אנשים שהם לא משפחה שלך ואתה לא ילד שלהם.
"הילדים האלה יתומים?"

 

 

מגדל המים בקיבוץ חולדה. הצלם מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

מגדל המים בקיבוץ חולדה. הצלם מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

"אני זוכרת שפעם הגיע בית ספר מרחובות לביקור בקיבוץ. הסבירו להם המון זמן איך מגדלים ילדים בקיבוץ. בסוף ילדה אחת הצביעה ואמרה: 'המורה, הילדים האלה יתומים?'. דנו אותנו ליתמות כפויה. היו דברים קשים. היו מכריחים אותנו לגמור את האוכל. המצאנו שיטה של לשים את האוכל בלחיים ולצאת החוצה לירוק. והיו מטפלות שהרביצו… היתה מטפלת מבוגרת, מהזקנות הלא מאושרות, שהיו לה ידיים של עוף דורס והיא היתה תופסת ומעיפה אותנו".

 הלינה המשותפת של אסף ענברי

(לקוח מספרו "הביתה", המתאר את תולדות אפיקים. קטע זה נוסף למאמר בנובמר 2010)
"גן רימון הורכב משמונה חדרים של ארבע מיטות בחדר, מקלחת, חדר אוכל ואולם פעילויות, לאורך מסדרון שבמרכזו עמד גרמופון להשמעת תקליטים מרדימים. מעל הגרמופון, גבוה על קיר המסדרון, דלקה מנורת להט כחולה, שצלתה לא מעט חרקים מעופפים במשך הלילה. אבל לכל חרק שתסס והתפחם בה היו אחים ואחיות. תיקנים נבטו על התקרה לאור הירח, שממיות לעסו פרפרים על רשתות החלונות, עטלפים חגו סביב המבצר, ואם היטבת לראות בחושך, פגשת עין בעין את השטן שעמד על קפל השמיכה שמתחת לסנטרך והניף את מסוריו הקדמיים: גמל שלמה…

האם שכיבתה את המאוורר

"החום ששרר במבצר בלילות הקיץ הבטיח שכל ילד שפיתח עמידות בפני התקליטים המרדימים יסבול בכל זאת מנדודי שינה. היו מאווררים בחדרים, אבל דווקא המאוורר שבחדר שלך היה כבוי, כי אמו של אחד משותפיך לחדר סבלה מקור גם בקיץ, ולא רצתה שהבן שלה יסבול כמוה. חיכית שהיא תגמור להשכיב אותו, וכשיצאה מהמבצר הדלקת את המאוורר. אבל היה לה עותק של מפתח המבצר, והיא תמיד חזרה באמצע התקליט המרדים, רכנה אליך ולחשה לך, אף שהעמדת פני ישן, שבפעם הבאה היא תפליק לך, וכיבתה את המאוורר.

נערים בקבוצת אפיקים 1953 ויקישיתוף

נערים בקבוצת אפיקים 1953 ויקישיתוף

המכשפה שבחלון

"הזעת עד שנדבקת לסדין, הקשבת לאוושת המחט על התקליט שנגמר מזמן והסתובב על ריק, וחיכית למכשפה שתעלה בחלון כדרכה לילה לילה. בשום אופן לא רצית לראות אותה, אבל לא יכולת להתאפק. כוח חזק ממך גרם לך להוציא את הראש מהשמיכה ולפגוש את עיניה. הצלחת לסבול את זה שתי שניות, והתקפלת לכדור בתוך השמיכה. התבשלת באוויר שנשפת ובריח גופך (מלפפון חמוץ פושר שגולגל באבק) ורצית להשתין, אבל לא עלה בדעתך לרדת מהמיטה לפני שהמכשפה תנטוש את החלון.

הבריחה אל בית ההורים

המבצר היה נעול. יכולת לברוח רק דרך החלון שעליו לא העזת אפילו להסתכל. זה הדבר האחרון שהמכשפה ציפתה שתעשה, ולכן זה מה שעשית. הסתערת על החלון, פתחת אותו, הנפת את עצמך וצנחת דרך המכשפה על השיחים שבחוץ. נשרטת, פתחת ברך, אבל במהירות של כדור נבעט הגעת מהשיחים אל עץ שמאחוריו תפסת מחסה מפני שומרת הלילה שפטרלה בין הגנים ועשתה בתחתונים.
ככה רצת מעץ לעץ דרך גן ההנצחה עתיר התנשמות ודרך חומת שיחי ההדס שבעיקול המדרכה המוליכה להוריך, והסתננת לדירתם
דרך התריסול של הסלון. הזזת אותו מילימטר בדקה, עד שפתחת אותו כדי חריץ שאם הראש עובר דרכו גם שאר הגוף יעבור, ואפילו אתה לא שמעת אותך נכנס ונשכב מקופל על הרצפה. מחדר השינה הגיעו אליך קולות שלא היית צריך לשמוע, והוריך שגילו אותך בבוקר תלשו אותך מהרצפה ואיימו עליך כל הדרך אל המבצר בעונשים שתחטוף בצדק מהגננת. אחרי רוב הבריחות הענישה אותך הגננת במניעת ארוחת בוקר, אבל כשעברת כל גבול לדעתה, היא הודיעה לך שלא תקבל שום תפקיד בהצגת הסיום

הגנה על הלינה המשותפת

אברהם שרון מקיבוץ רשפים ביקש להגיב על מה שכתבתי כאן על הלינה המשותפת בקיבוצים. הוא כתב לי:

גם אני, כמו גליה עוז, נולדתי וגדלתי במה שנקרא 'החינוך המשותף'. זה לא היה סיוט. זה היה חלום יפה, שתענוג לחלום אותו בהקיץ ולהגשימו, אגב חלימתו.
הוא לא כפה עלי דבר, לא הצר את צעדיי ולא הגביל אותי בהליכתי. חייתי בו, כפי שהנני כיום, כאדם בוגר, אדון לגורלי.
החינוך המשותף אושש נרפים וחיזק חלשים. לנזקקים ולתלותיים היה על מי להשען ובמי להתלות. החוששים מצאו בו עודף. התועים- בית חם.
אני מוקיר ומכבד את גליה עוז המעידה כנחתומה על עיסתה. אני מכבד את גירסתה. כל אחד מאיתנו לש את הבצק של לחם חוקו באופן מיוחד וייחודי לו. 'כל איש ואיש הוא אפיפיור קטן בוותיקן חייו', כתב המשורר המופלא אברהם חלפי ז"ל. בוותיקן חיי אני, הקטן, הייתי האב הקדוש, גם אם 'מקור הסמכות' – עם מרכאות או בלעדיהן – היה המבוגרים.
גם בחדר השינה, שבו חילקתי את הלילה-טוב שלי עם עוד ארבעה ילדים, היתה לי פינה אישית שלי, מקדש-מעט שבו יכולתי לדמיין את דמיונותי ולהזות את הזיותי באין מפריע.

בית ילדים בקיבוץ געש (ויקישיתוף)

 

החיוב רב מהשלילה


גליה עוז אינה יחידה בגילוי פומבי של הרעות החולות, הסרכות והדופי שהיא ואחרים מוצאים בחינוך הקיבוצי לדורותיו.
ההגינות והיושר מחייבים גם מי שמגן על החינוך הזה, כמוני לדוגמה, להודות שגם פגמים ודופי היו בו. גם כיום ניתן למצוא בו לא מעט מומים מולדים ופגמים נרכשים. אבל החיוב רב לאין שיעור מהשלילה. המאזן הוא חיובי כמעט מכל בחינה שהיא. אדם בוגר אינו יכול להשליך את כל רפיונותיו ואת כל כשליו על ילדותו, על בית הוריו, על כר גידולו.
יש שלב בחייו של כל אדם – בשלהי נעוריו ובתחילת בגרותו – שבו הוא נדרש לקחת אחריות עליהם. זה השלב שבו כל הסבר להיעדר הרצון או היכולת מתקבל כתירוץ.
אעיד גם אני על עיסתי.הרגישות המופלגת שלי – אדם שרגישותו כמעט כפייתית – אפשרה לי להפיק ממנה רווח נפשי ותועלת רוחנית. השהייה הרצופה במחיצת בני אדם נוספים וההכרח להתחשב בהם הפכו בי את ההתחשבות בזולת לטבע שני. ולפעמים, פרייר שכמוני, לטבע ראשון.
אף על פי כן, אני אדם שמסוגל ויודע ונהנה לחיות לבד. אדם שחושב שיש לו חשיבות קיומית עליונה לחיות לבד, לפעמים. אדם שיודע להפיק ולמצות מן הלבדיות שלו תועפות של מחשבות. הון עתק של רגשות.
איש במקומו, כל אחד ב'ותיקן חייו', חייב לעשות הכל, בכל שלב שהוא, מעריסה ועד קבר, יהיה בית גידולו היכן שיהיה, כדי להיות ראוי להקרא אדם.
אני משתדל, כאדם בכלל וכאדם חילוני בפרט, להיות ראוי לציווי האנושי העליון הזה. אני שמח, ואם יש אושר בעולם אז כן, אני מאושר ומודה לגורל שזימן לי את חסד הולדתי וצמיחתי בחינוך המשותף. אותו חינוך שבו תולים גם – אולי בעיקר- לא מעט מבוגריו את האליבי לאי הגעתם אל השלבים בסולם החיים שאליהם היו מגיעים לדעתם, אילו לא נולדו בקיבוץ.
אני, זה ברור, לא נמנה עימם, אני מצוי בדיוק במקום שבו הייתי בוחר להימצא, אילו נולדתי גם מחוץ לקיבוץ. בהבדל גדול ויסודי אחד: אילו לא נולדתי בקיבוץ הייתי נאכל בתסכול עמוק וחריף, בגלל חוסר הפנאי (אילוצי פרנסה, אתם יודעים…) בכל מה שאני עוסק בו היום, בקיבוץ, בהנאה רבה.
עד כאן מכתבו של אברהם שרון, קיבוץ רשפים

התיאוריה של אורי סלע

אורי סלע ז"ל, ידיד נפש שהיה לי כאח השמיע באוזניי פעם תיאוריה מקורית מדוע החיים בקיבוץ האמורים להיות גן עדן הופכים לגיהינום. אורי נולד בדגניה ב' וגורש מהקבוצה בבגרותו, לכאורה בשל השקפותיו הפוליטיות השמאלניות מדיי, אבל כנראה גם בשל אופיו המרדני ומקוריותו. הוא היה בעל ידע וכישרונות מדהימים בכל התחומים- עיתונאי, סופר, משורר, אמן. במרוצת השנים החל להתעמק גם ביהדות (ואני מייחס לעצמי תרומה צנועה לנטייה זו שלו) וכתב פירוש להגדה של פסח, סיפורי חסידים, ועוד. (ראה ערך שכתבתי עליו בויקיפדיה).

אורי סלע. באדיבות המאייר דני קרמן

אורי סלע. באדיבות המאייר דני קרמן

בקיבוץ אין מסכות

אורי מצא הסבר מבריק למצבו של האדם בקיבוץ. האדם בסביבתו הטבעית הוא בעל מסכות רבות. כל אדם זקוק למסכות הללו כי כל אחת מהן מבטאת צד אחר של אישיותו. המסכות השונות מאפשרות לאדם לפצות עצמו על כישלונות ותסכולים. הוא יכול להיות כישלון גמור בעבודה אך הצלחה גדולה בחיי החברה או בשירות המילואים. במסגרת החיים הטבעית אדם חי במעגלים רבים, שבכל אחד מהם הוא יכול לבטא עצמו אחרת, להיות אנונימי, להתחיל מחדש.
בקיבוץ, שהוא מסגרת לא טבעית לחלוטין, האדם נתון כל הזמן במסכה אחת, במעגל אחד. כולם מכירים אותך תמיד. אותם האנשים שאתה פוגש בעבודה אתה פוגש באסיפת חברים, בחיים המשפחתיים ובכל פעילות אחרת. התוצאה היא: אם אתה כישלון בענף הלול לעולם לא תהיה מסמר המסיבה. אין לך אף פעם מפלט מסביבתך, אין לך אף פעם הזדמנות להתחלה חדשה.
אורי ביסס את התיאוריה שלו בין היתר על הרצאה של פילוסוף יהודי אמריקני קפלן שהרצה בבר אילן על זהות ה"אני".
בהרצאה הוא הציג את השאלה מהי הדמות האמיתית של האדם מאחורי המסכות השונות שלו (את המסכות כינה –ROLES , דהיינו- תפקידים). כל אדם מופיע בנסיבות שונות במסכות שונות- בבית, בעבודה, בשיחה עם ידידים, במילואים, ברמזור.
שאל פרופ' קפלן: מיהו האדם האמיתי לעת ערב, לאחר שהוא מוריד את האיפור של כל המסכות? והשיב: אין אדם כזה. האדם האמיתי הוא צירוף של כל המסכות.
כששמע אורי את הדברים האלה הוא צעק: "מצאתי, אאוריקה" – כמו ארכימדס כשגילה את החוק הקרוי על שמו.

אם מאמר זה עניין אותך תמצא עניין גם במאמרים הבאים:

כך הצלחתי למחוק את המשכנתא שלי
http://www.zeevgalili.com/?p=9228

מותו של צפריר רונן אחרון המפאיניקים
http://www.zeevgalili.com/?p=1026

כך בחרו בקיבוץ יגור שמות לילדים
http://www.zeevgalili.com/?p=11298

כמה קיבוצים יושבים על אדמה פלסטינית
http://www.zeevgalili.com/?p=11316

 

פורסם בקטגוריה קיבוצים, תולדות המדינה, תנועת העבודה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

14 תגובות בנושא הלינה המשותפת בקיבוצים גן עדן או גהינום

  1. פינגבאק: מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה קיבלו ממנה

  2. פינגבאק: שלושת נביאי השקר – עמוס עוז, א.ב. יהושוע, דוד גרוסמן | היגיון בשיגעון

  3. מאת מיכה מטהבס‏:

    כבן קיבוץ גשר אני זוכר רק חוויות טובות מהלינה המשותפת כולל משחקים לפני השינה וסיפורים שהיו ההורים מספרים לנו ומה לא ! לא זכורים לי סיוטים או דברים שונים גם משאר הילדים

  4. מאת דורי‏:

    https://www.youtube.com/watch?v=ne8Ah42IUc0
    חן רותם כתבה על זה שיר מרגש

  5. מאת מירי‏:

    היום כשאני סבתא לשישה נכדים ולא מתגוררת בקיבוץ, כן גם היום עדיין קשה להיזכר בימים של ילדה בבית הילדים בקיבוץ, עם מטפלת שלא חיבבה אותי בלשון המעטה, שלא אהבה את אישיותי הסרבנית. לפני 8 שנים יצא ספר שירי ובו כמה שירים על ילדה בקיבוץ, בבית המשותף ובלינה המשותפת:

    מְלֵאָה

    יֵשׁ הַמִּתְרַפְּקִים בְּגַעְגּוּעַ
    עַל זִכְרוֹנוֹת
    מַגָּע אוֹהֵב שֶׁל מְטַפֶּלֶת

    אוֹתָהּ
    אֲנִי זוֹכֶרֶת
    מְ לֵ אָ ה אֵ י ן– אַ הֲ בָ ה

    יָמִים רְדוּפֵי טֵרוּף
    שֶׁל נִקְיוֹן קִירוֹת וּפָּנֶלִים

    צַלָּחוֹת חַמִּין
    זוֹכֶרֶת
    בְּצֶבַע צוֹאָה
    נוֹדְדוֹת מֵאֲרוּחָה לָאֲרוּחָה

    זוֹכֶרֶת
    מְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם
    שְׁעַת אֲנוּסִים
    לְהַפְנוֹת מַבָּט אֶל הַקִּיר

    זוֹכֶרֶת
    אֵ י ן– אַ הֲ בָ ה
    בְּשֶׁפַע
    סְבִיבִי.

    ***
    לא ליקקתי דבש…

    מבוגרי הלינה המשותפת.

    • מאת Galia Baron‏:

      זה פשוט מדהים שלא משנה באיזה קבוץ גדלנו, כולנו היינו צריכים להסתובב לקיר ולעצום עיננים בזמן מנוחת הצהרים. מי המציא את הענויי הזה?

  6. גם אני יוצאת קיבוץ. גדלתי בלינה משותפת וכך גם ילדי.
    זכורה לי ילדות מאושרת! גם ארבעת ילדי זוכרים חויות טובות.
    היום כמדריכת הורים אני נתקלת בלא מעט קשיים בין
    הורים לילדיהם למרות הלינה המשפחתית.
    נכון שאין זה טבעי לישון בלי הורים אך זו היתה המציאות
    ואני קיבלתי הרבה אהבה והכלה מהורי.
    גם היום אני מדריכה הורים לפעול אהבה כלפי הילד עם כל הקשיים
    שלו. ילד עם אהבת הוריו יצלח קשים ומכשולים!

  7. מאת dorit‏:

    עצם זה שיש דיון אם היה שם טוב או רע. זה רע. עצם זה שהרעיון של לינה משותפת לא מתקיים יותר אומר הכל. עוד לא שמעתי אף פעם דיון אם טוב או רע לילד לחיות בבית הוריו. למזלנו הטבע חזק מכל הרעיונות שיוצאים נגדו. סלחו לי על דבריי החד משמעיים. למזלי לא ישנתי לילה אחד בלי המשפחה שלי אך כבת זוג (לשעבר) של אחד שישן אני חייבת לומר שהנזק שנעשה גדול מהתועלת.

  8. מאת אריאלה מלחי שודרון‏:

    ילדת קיבוץ הסוללים. גם כשהינו צועקים לקופסא השחורה התלויה במסדרון לא הייה מענה ולפעמים הינו מאוד מפוחדים אך החיים ממשיכים

  9. מאת Lior‏:

    גם ניצולי השואה התחילו לדבר מה שעברו שלושים שנה אחרי. רק בגיל שלושים התחלתי להזכר ברגעים האלה שעברתי כל לילה. זה היה סיוט נוראי. בסך הכל בקושי ילד בין ארבע. כשההורים עוזבים..כיבוי אורות.. השמרטפית הזרה והאינטקום בקשר עם שאר גני הילדים ושומר הלילה עם הכלב המפחיד. מקסימום סקיוריטי פריזן. ואז ההחלטה המחושבת ביותר שמוח קטן מסוגל לחשב. ההתחמקות למסדרון ואחוצה..קר וחשוך, לפעמים גשום. יחף עם פיג׳מה שספוגה בפיפי של פחד. עד ההורים חצי הדרך בעליה וכמה שאתה מנסה לרוץ הרגלים בקושי זזות מרוב חרדה ורעד. אחרי שההורים בגדו בי בכך שהחזירו אותי כל פעם התחלתי לברוח לסבא. שם למדתי מה זה בית וחום.

  10. אני מתעדת את ילדותי בקיבוץ בציור ובכתיבת טקסטים כבר שנים. ההשפעה של הלינה המשותפת על כל ילד היתה שונה, בהתאם לאישיותו ומצבו המשפחתי והנפשי. כילדה רגישה מאוד, השאירה אצלי החוויה הזו הרבה צלקות איתן התמודדתי דרך האמנות. חשוב לראות את מה שקרה שם בלינה המשותפת, קודם כל ללא כעס. אני חושבת שגם להורים ובמיוחד לאמהות זו היתה חוויה קשה מנשוא, אבל מה הן יכלו לעשות? ״מה יגידו״ שלט ביד רמה בשבילי הקיבוץ. תודה רבה על הכתבה הזו. זה כמו לקרוא עליך ואת עצמך.
    כאן יש הרבה תכנים שאני מעלה בנושא,
    http://www.sharon-prop.com

  11. מאת עמיר פירני‏:

    לי הלינה המשותפת זכורה לטוב, היינו ילדים ששיחקנו, וקשקשנו, ואפילו פיתחנו אהבות ראשונות..כן בגיל 6 "התחתני" עם בת כיתתי. אתה ואחרים אני בחברות עוטפת ואוהבת עד היום. 50 שנים מאוחר יותר. נכון היו ילדים פחות מקובלים והורינו הגיעו ממזרח אירופה דרך רומניה, פולין איטליה ושוויץ. קצוות עולם, תרבות וערכים. רק בבגרותי, דרך עיסוקי כמטפל, הבנתי מה הם החסכים אותם לא נשלים לעולם, קשרי הבסיס בין ילד להוריו.

  12. מאת אמנון ורנר‏:

    כשהייתה מטפלת טובה – החינוך המשותף היה הכי בעולם, וכאשר הייתה אחת גרועה… החינוך המשותף היה גרוע כמו בכל העולם

  13. מאת Galia Baron‏:

    מעניין מאד. תודה וטוב לדעת שמדברים על הנושא. כתבתי ספר (באנגלית) על חווית הגדילה בבית הילדים. במשך שנים חשבתי שהייתי היחידה שסבלה.הספר שלי נקרא "בת קבוץ" ואפשר לקנות אותו על אמזון כספר או כספר אלקטרוני. https://www.amazon.com/Daughter-Kibbutz-Galia-Baron/dp/1505699576/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1489530563&sr=1-1&keywords=daughter+of+the+kibbutz

    לעמוז עוז יש עותק בבית.

השאר תגובה