ארכיון הקטגוריה: תקשורת

מאה האישים המשפיעים הם גם מאה האישים המזיקים ביותר

 קראתי בעניין את פרוייקט " 100 האנשים המשפיעים" שפורסם ב" יומן" של השבוע שעבר וחשבתי לעצמי שהיה כדאי אולי להכין רשימה מקבילה של 100 האנשים המזיקים ביותר בישראל.

במחשבה שניה הגעתי למסקנה שחלק גדול של האנשים המשפיעים – בעיקר בתחום הפוליטי, המשפטי והתקשורתי – הם גם האנשים המזיקים ביותר. זה מתחיל בראש הממשלה אריאל שרון אשר כמו "החלילן מהמילין" מושך במתק שפתיים את העם כולו לתהום. זה נמשך בשרת החינוך לימור לבנת שהשכלתה דלה, אופקיה צרים והיא מאיימת להרוס עוד יותר את מערכת החינוך ממה שהיא הרוסה.

רשימת המזיקים ארוכה. אנשי התקשורת (מאברמוביץ' ועד יחימוביץ') שעוטפים את האתרוג בשכבה עבה של צמר גפן; המערכת המשפטית (מברק ועד מזוז) הנותנת לאתרוג חסינות מוחלטת; הסופרים (מעמוס עוז ועד א.ב. יהושע) המערערים זה שנות דור על זכות קיומנו כאן; המתקרנפים בליכוד (מביבי ועד ציפי לבני) היושבים בממשלה המובילה לאסון ועוד ועוד.

מן הרשימה נעדר שמו של מזיק גדול. כוונתי לבעלה של ג"ודי, המתרוצץ בעולם וקובע את עמדותיו המדיניות בהתאם למצבו במרכז הליכוד. והואיל ומאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה צריך היה לכלול ברשימה גם את ג"ודי, המחקה בהצלחה את דמותה ;ב"ארץ נהדרת" . אך בניגוד להצהרותיה בתכנית הסאטירית היא נוהגת לפי הכלל "אל תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל הקאנטרי אלא מה הקאנטרי יכול לעשות בשבילך" .

============================================================

3

מקור המנגינה ל"ירושלים של זהב"

"לא רק 'ירושלים של זהב' גנוב, גם
המולדת שלכם שייכת לפלשתינאים"

תגובה זו היתה אחת התוצאות של הכותרת הסנסציונית שפירסם ההיסטוריון החדש תום שגב ב"הארץ * אליהו הכהן: "המכתב של נעמי שמר מונח אצלי יותר משנה ויעצתי לגיל אלדמע שלא לפרסמו * נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה זקוקה להשראה משיר באסקי * אין בירושלים של זהב אפילו 8 טקטים מן השיר הבאסקי

ביום השואה יצא עיתון "הארץ" בכותרת ראשית שנפרשה לרוחב כל העמוד: "נעמי שמר התוודתה לפני מותה: לקחתי לחן 'ירושלים של זהב' משיר באסקי".

הידיעה התבססה על מכתב שכתבה נעמי שמר, לפני למעלה משנה, למלחין גיל אלדמע, בהיותה על ערש דווי.

מה היה שיקול הדעת של "הארץ" לתת כותרת ראשית כזו? האם זה חלק מתהליך מתיחת הפרצוף של העיתון, הנתון בקשיים ומחפש סנסציות? האם זה כשלון של עורך חדשות לא מנוסה? האם התכוון תום שגב, "היסטוריון חדש", לשחוט עוד פרה קדושה ציונית?

באתר y-net. פורסמו 354 תגובות לידיעה שהועתקה מן הארץ. רובן מלאות אהבה לנעמי שמר וביטויי בוז להארץ. היו אף שהצהירו כי הם מתכוונים לבטל את המינוי על העיתון.

אך היו גם תגובות כמו:
• "לא רק השיר גנוב גם המולדת שלכם גנובה… היא כמו ירושלים שייכת לפלסטינים".
• * "עוד ימנית קיצונית נתפסה בשקר וגניבה"
• "לחן בינוני מילים רדודות רוויות פאתוס ולאומנות שעבר זמנה".
• "משוררת ההתנחלויות גנבה שיר"

"שיר ללא אבא"

פניתי לחברי אליהו הכהן, המומחה מספר 1 לזמר הישראלי, וביקשתי לשמוע את דעתו בעניין.

אליהו הכהן: "מאחר שאני מוזכר במכתב של נעמי שמר, אספר לך את הסיפור כולו. עוד לפני שנעמי שמר כתבה את ירושלים של זהב שידר ישראל דליות תכנית 'שירי עמים' בקול ישראל, כל שבת בצהריים. פעם שידר שיר עם באסקי, "פלו חוספה", המדבר על איזו אישה שנולד לה ילד והאב מתכחש לאבהותו. גם לשיר הזה אין אבא. זהו שיר עממי. מי שהשמיע אותו שמע אותו מפי אמו ששמעה אותו מפי אמה.

אליהו 001

                                                                       אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן}

"הזמרת נחמה הנדל ז"ל שמעה את השיר אצל ישראל דליות והחליטה להקליט את השיר כמות שהוא, כשיר עם בסקי. נחמה הנדל הייתה ביחסים טובים עם נעמי שמר. הן נהגו להיפגש, לבשל יחד ולפטפט. באחת הפגישות השמיעה נחמה הנדל את השיר באוזני נעמי שמר, וכמו שהיא כותבת במכתבה: 'הוא נכנס לי באוזן אחת ויצא בשניה'.
"נעמי נכנסה ללחץ"

"ב-1967 פנה גיל אלדמע לנעמי שמר וביקש ממנה לכתוב שיר לפסטיבל הזמר. היא הבטיחה לאלדמע לכתוב לו שיר על ירושלים, אבל זה לא הלך לה. היא נסעה לירושלים הלוך ושוב, לא הצליחה להוציא מתוכה שיר והדבר הכניס אותה ללחץ.

"היא באה לגיל אלדמע ואמרה לו: 'לא הולך לי לכתוב שיר על ירושלים'. אלדמע השיב לה: כתבי שיר על כל נושא אחר. לאחר עשרים וארבע שעות היא באה עם 'ירושלים של זהב'.

"זמן מה לאחר שהושמע 'ירושלים של זהב' לראשונה שידר ישראל דליות את תכניתו 'שירי עמים' והצביע על דמיון מסוים בין השיר הבאסקי לבין ירושלים של זהב.

גיל אלדמע ויקישיתוף

"מהו שיר עברי"

"בראשית שנות השבעים נתתי הרצאה שנשאתי ב-300 קיבוצים ומושבים. נושא ההרצאה היה: 'מהו שיר עברי'. מתי נחשב שיר למקור; מתי השיר נכתב בהשראה של מקור אחר; מתי נגנב מקור ומה ההבדלים. הבאתי עשרות דוגמאות: 'עלי גבעה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל', 'אנו נהיה הראשונים', 'חושו אחים חושו' ועוד שירים רבים.

"הראיתי שיש שירים שבהם יש למנגינה מקור השראה. בשירים אחרים יש השפעה ויש מקרים שבהם המנגינה העברית זהה לגמרי למנגינה של השיר הלועזי. יש עשרות שירים כאלה. אין ארץ באירופה שלא שאבנו ממנה השפעה בתחום הזמר העברי.

"יוצרת גדולה"

"בסוף כל הרצאה השמעתי הקלטות של שני שירים. האחד "קומה אחא" – השמעתי אותו עם מקהלה של אלף רוסים. זה נשמע כמו שיר רוסי ממש, אך מסתבר שדווקא כאן ההשפעה הפוכה. השיר נכתב בעין חרוד. אחד היורדים מהארץ של שנות העשרים הביא את השיר לרוסיה והרוסים אימצו אותו ומאז הוא נחשב שיר רוסי.

"השיר השני שהשמעתי היה 'פלה חוספה' הבאסקי בביצועה של נחמה הנדל. אמרתי אז שלמרות שיש קווי דמיון בין השיר הזה לבין 'ירושלים של זהב', הנה נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה צריכה השראה משיר באסקי.

"המקרה של נעמי שמר שונה מכל הדוגמאות שהבאתי להשפעת מקורות זרים על הזמר העברי. ראשית מדובר רק בבית הראשון של ירושלים של זהב. ההמשך הוא יצירה מקורית של נעמי שמר. וגם בבית הראשון המקצב שונה לגמרי מזה של השיר הבאסקי.

"נעמי שמר כעסה"

"יום אחד הגיעה לנעמי שמר השמועה על הדברים שאני נושא בהרצאותיי. היא כעסה מאד והדבר הגיע לאוזניי.

"הרמתי טלפון לנעמי שמר ואמרתי לה: קודם כל אני מזמין אותך להרצאות שלי. בואי תשמעי ותשפטי. היא ענתה לי: אני מבקשת שתפסיק עם זה. אל תזכיר את השיר הבאסקי.

"התגובה שלה נראתה לי מופרזת. אבל מתוך כבוד לנעמי שמר הוצאתי את הקטע הזה מהרצאותיי.

פגישה משפחתית

"כל השנים שררו יחסים טובים מאד ביני לבין נעמי שמר. היא הייתה מבקרת בביתי, היא הכירה את הבנות שלי ואפילו הזכירה אותי בכמה מן השירים שלה. פעם גם ביקרתי בביתה ונפגשתי עם משפחתה. בפגישותינו מעולם לא הזכירה, אפילו במילה אחת, את הנושא.

"שלושה שבועות לפני מותה התקשרה אלי בטלפון ואמרה לי שהמאמר שפרסמתי בכתב העת 'עתמול' על חנינא קרצ'בסקי, אחד מראשוני המלחינים, הוא פנינה.

"שבוע אחרי אותה שיחת טלפון התקשר אלי גיל אלדמע ואמר שקיבל ממנה מכתב והוא רוצה לשלוח אותו אלי בפקס. זה היה
כאמור לפני יותר משנה. מאז המכתב הזה מונח מאז אצלי במגרה.

"אמרתי אז לגיל אלדמע: נעמי לקחה את הענין של ההשפעה הבאסקית על שירה באופן הרבה יותר רציני מכפי שהוא. אני מציע שתגנוז את המכתב למרות שהיא מתירה לך לפרסם אותו.

"כל הזכויות שלה"

"כל מיני אנשים שרואיינו בטלוויזיה כבר אמרו שהיא צריכה להחזיר את התמלוגים. זה שטויות. גם אם יימצא איזה באסקי שיטען כי המנגינה שלו, הרי לפי חוק זכויות יצורים רק אם יש שמונה טקטים רצופים בשיר הלקוחים משיר אחר, זה נחשב לגניבת זכויות. אין בירושלים של זהב שמונה טקטים רצופים הלקוחים מן השיר הבאסקי.

"מה עשתה בסך הכל? שמעה שיר עם באסקי שלא היה ידוע בשום מקום בעולם וקלטה אותו באורח תת הכרתי. בירושלים של זהב היא שידרגה את השיר הבאסקי. אפילו אם השתמשה באיזה יסודות שישנם בשיר הבאסקי יש לה את מלוא הזכויות על השיר שלה.
"הרי אפשר לומר שגם המילים בירושלים של זהב אינן של נעמי שמר. י'רושלים של זהב' זה התכשיט שנתן ר' עקיבא לרעייתו רחל וזה לקוח מן המדרש. 'לכל שיריך אני כינור' לקוח מיהודה הלוי. 'העיר אשר בדד יושבת' זה מתוך מגילת איכה. ושירושלים 'צורבת את השפתיים' נמצא באיזה שיר של יהודה קרני שאני בטוח שנעמי שמר לא קראה. האם מישהו יאשים אותה גם בגניבה ספרותית".

למה כתבה המכתב

שאלתי את אלי הכהן מדוע לדעתו הכחישה נעמי שמר כל השנים את העניין? ולמה לבסוף כתבה את המכתב שבו היא מודה בחטא המדומה שלה?
הכהן: "השיר הזה זכה לתהודה מעבר לכל שיר אחר. תורגם לכל השפות הושמע בביצוע זמרים בכל העולם. כל השנים חששה להודות בהשפעת השיר הבאסקי עליה אף שזו הייתה השפעה לא מודעת. כשנתגלה לה העניין היא תפסה את עצמה והתייחסה לזה בחומרה יתרה. אילו ב-1972 הייתה מודה שאכן הושפעה מן השיר לא הייתה נופלת שערה משערות ראשה.

"על הסיבות לכתיבת מכתבה איני יכול אלא לשער. היא הייתה בחינת שכיב מרע. זה היה נטל שהיא רצתה להוריד מעליה. זה היה רבב זעיר שהיה מונח על מצפונה. על הרבב הקטן הזה הסתכלה בזכוכית מגדלת. המצפון שלה עבד שעות נוספות. אמרה לעצמה אני לא אצא מן העולם הזה ואשאיר את זה פתוח.

מקור המנגינה של "התקווה"

כולם סבורים כי מקור המנגינה הוא ביצירה של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטאנה. זו טעות. מקור המנגינה הוא בשיר רומני שנקרא "העגלה והשוורים". את המנגינה הביא לארץ אחד מאנשי העליה הראשונה, שמואל כהן שמו. המנגינה היא קצבית והוא התאים אותה למלים שחיבר נפתלי הרץ אימבר. התוצאה הסופית הייתה שונה מאד מן המקור הרומני אך היא ללא ספק הבסיס ללחן של התקווה.

מי חיבר את "בגליל בתל-חי

השיר "בגליל בתל-חי" הוא אחד השירים ההרואיים של הציונות. היו שרים אותו בעמידת דום והתייחסו אליו כמעט כאל המנון.

שנים סברו הכל כי השיר חובר על ידי זאב ז'בוטינסקי ומשפחת ז'בוטינסקי קיבלה אף תמלוגים עליו. בסידרת תכניות ששידר אלי הכהן ב"קול ישראל" בשנת 1963 הוא גילה כי השיר חובר על ידי אבא חושי.

אבא חושי ויקישיתוף

זה היה גילוי מפתיע מאד כי חושי היה רחוק מאד משירה. הוא החל דרכו בארץ כפועל נמל הפך עסקן, מראשי מפא"י, ממייסדי ההסתדרות, ממקימי בית אלפא, חבר כנסת וכראש עיריית חיפה. הקים את "פלוגות הפועל", קבוצת בעלי אגרוף שהשליטו סדר ומשמעת באלימות, במפלגה ומחוצה לה.

כיצד העלימה העיתונות הבריטית את השואה


על הבריטים אפשר לומר מה שאמר אותו יהודי שהספיד את הרשע של העיירה, שעשק יתומים ואלמנות: " גנבת, שדדת, עשקת אבל היית צדיק גדול לעומת אביך" .

הבריטים היו צדיקים גדולים לעומת הצרפתים, הפולנים והאוקראינים. אבל גם הם היו מנוולים לא קטנים ולא מהם נשמע הטפות מוסר.

הבריטים היו שותפים פסיביים לשואה בכך שנעלו את שערי הארץ בפני יהודים, בתקופה שניתן היה עדיין לחלץ את יהודי אירופה מן התופת. הם גם עשו הכל כדי להסתיר את השואה.

אריה קיזל, דוקטוראנט צעיר מן החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה, סיפר לי על מחקר מעניין שבו בדק את סיקור השואה במכובד שבעיתוני בריטניה, ה" טיימס" הלונדוני.

לפני המלחמה קבע " טיימס" כי רדיפת היהודים בגרמניה היא ענין גרמני פנימי. העיתון חזה אז שהיטלר הינו בעל סיכויים להפוך למדינאי קונסטרוקטיבי ומכובד.

השמדת יהודי הונגריה, זכתה ב" טיימס" , ב- 6 ביולי 1944, לידיעה קטנה בעמוד 5, תחת הכותרת " היהודים של הונגריה" .

ב- 8 ביולי התפרסמה שוב ידיעה קטנה, בתחתית עמוד 3, תחת הכותרת " גורל יהודי הונגריה" . הידיעה מופיעה לצד תמונתו של ילד מחייך בפרסומת הקוראת לסייע לכנסיות לונדון, אחרי ידיעה על ממשלה חדשה ביוגוסלביה. רק בכותרת המשנה צויין: " רצח בתאי הגזים" .

ב- 15 ביולי מופיעה, בעמ" 4, בתחתית העמוד, ידיעה קטנה על " טבח ביהודי הונגריה" . ב- 22 ביולי, בתחתית עמ" 3, מופיעה ידיעה בת 8 שורות תחת הכותרת " יהודים בהונגריה" . נאמר בה כי " הטבח ביהודים השפיע על המצב הכלכלי בהונגריה" .

ב- 19 באפריל מפרסם העיתון תמונות הרוגים ראשונות מבוכנוואלד. למחרת הוא מקדיש מאמר מערכת תחת הכותרת " הקורבנות" . המאמר מגנה במילים חריפות את הזוועות שעוללו הגרמנים, אבל לא מזכיר כלל שמדובר ביהודים.

אירועים מרכזיים כמו שחרור מיידאנק, שחרור אושוויץ-בירקנאו וכן גילוי אלפי גופות של הרוגים ובהם ילדים רבים לא זכו לסיקור ראוי.

קשה שלא להתרשם – אומר קיזל – כי היה קשר ישיר בין רצונה של ממשלת בריטניה שלא להעלות על סדר היום הציבורי את נושא פתיחת שערי פלשתינא בפני הפליטים היהודים, לבין אי העלאת נושא מצוקתם של יהודי אירופה לכותרות.
עוד סיפורים על הגר פון מנשטיין

מאז פרסמתי כאן את הסיפור המופלא על גר הצדק, הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין, שהיה דודו של הגנרל הנאצי הידוע, לא חולף שבוע מבלי שיתקשרו אלי קוראים הקשורים באישיות המופלאה הזו.

הקוראת רחל פרי חן מירושלים כותבת לי: בעלי ז" ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו" .

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

מיכאל שנברגר, ארכיבר באחד הארכיונים הגדולים של וירצבורג, טרח ומצא את תיקו של הגר פון מנשטיין בין תיקי הגסטאפו. מעניין יהיה לדעת מה יתגלה מהם.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מאמר מסכם על הגר פון מנשטיין ראה

למה סולק מאיר עוזיאל ממעריב

סילוקו של מאיר עוזיאל ממעריב הוא ציון דרך בעיתונות הישראלית. אינני אומר זאת כי הוא חבר שלי ואני אוהב אותו. גם לא מפני שמגיעה לו זכות ראשונים של העורך והמייסד של "מקור ראשון".

האמירה שלי היא פרי ניתוח מפוכח של התמורות שעברה העיתונות בשלושים השנים האחרונות. מאיר עוזיאל הוא אולי המוהיקני האחרון של תקופה. בלכתו ממעריב נטל עמו עוזיאל את השלולית החביבה שלו עם צפרדעיה. הוא השאיר מאחוריו ביצה ממאירה, שורצת יתושים, ולא רק במעריב.

מאיר עוזיאל צילום: זאב גלילי

" מה זה עיתון"

כנקודת פתיחה לדיון אביא ציטוט ממאמר שכתב המייסד והעורך הראשון של " מעריב" , ד"ר עזריאל קרליבך, בשנת 1958. המאמר נכתב בתגובה לדברים שאמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב" .

על כך כתב קרליבך: " אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים "זולים"… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … כל הניסיונות האלה נכשלו. הקהל שלנו לא קיבל את העיתונים האלה… הקהל הזה רואה בעיתון יותר מעסק… הוא קורא בו מאמרים ולא דברי טפלות … ועיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך" .

מעריב כעיתון ציוני

בתקופה שבה נכתב מאמר זה היה " מעריב" העיתון הנפוץ במדינה. במידה רבה תודות לגאוניות מייסדו ועורכו. עזריאל קרליבך היה בעל כשרון כתיבה מדהים שדבריו נקראים בשקיקה עד היום (למשל הספר " הודו" המוסיף להימכר). הוא היה בעל השכלה חובקת עולם – גם בעל תואר דוקטור, גם מוסמך לרבנות. אך מעל לכל היה מעריב עיתון ציוני שנתן ביטוי לרחשי הלב הציוניים של כלל הציבור בארץ.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

במושגים של היום " מעריב" היה עיתון " ימני" . כל הצמרת שלו היתה " ימנית" . קרליבך עצמו החל את הקריירה העיתונאית שלו בארץ בעיתון " הצופה" . הצוות שאסף סביבו היה ברובו הגדול מיוצאי העיתונות הרביזיוניסטית ששלטה בתקשורת בשנים של טרם מדינה. עם אלה נמנו אישים כמו אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, משה ז"ק, שלום רוזנפלד, ורבים אחרים.

וגם " ידיעות" ציוני

" ידיעות אחרונות" , שבאותה תקופה קרטע הרחק מאחורי " מעריב" , גם הוא היה עיתון ציוני. עורכו בפועל, דב יודקובסקי, (ייבדל לחיים) היה גם הוא איש תרבות, משכיל אנין טעם ובעל עקרונות מוסריים. הוא נתן ביטוי לכל העמדות וההשקפות, אבל עם קו אדום ברור שאין לעבור אותו. שום מאמר שערער על זכות הקיום של המדינה ועל צדקת הציונות. אף פעם לא לפגוע בדתיים ובקודשי ישראל. גם כשפתח את שערי העיתון בפני אנשים המזוהים עם השמאל (עמוס קינן, בועז עברון, חיים חפר, דן בן אמוץ, סילבי קשת) הוא כפה עליהם את גבולות המותר והאסור הציוניים.

" מעריב" החזיק בבכורה שנים רבות, גם לאחר מותו של עזריאל קרבליבך כאשר שרביט העריכה עבר לידי אריה דיסנצ"יק. אחרי מות דיסנצ"יק החלה הידרדרותו של העיתון והוא הלך מדחי אל דחי. בסוף שנות השמונים כבר ירדה תפוצתו עד כדי כך שאיימה עליו סכנת סגירה. מי שהציל אותו היה המיליארדר היהודי-אנגלי רוברט מאכסוול שרכש את העיתון בפרוטות והחליט להשקיע בו משאבים וכוח אדם כדי להופכו שוב לעיתון מוביל.

הדחה ומוות מסתורי

בשנת 1989 הודח יודקובסקי מ" ידיעות אחרונות" על ידי יורשיו של המו"ל נח מוזס (שנהרג בתאונת דרכים, ארבע שנים קודם לכן). יודקובסקי עבר את הרחוב, נכנס לבנין " מעריב" ותכנן את הנקמה המתוקה במדיחיו. תוך זמן קצר שינה " מעריב" את פניו והפך להיות " ידיעות אחרונות ב"" – בעימוד (טבלואיד), בגרפיקה ובתכנים. הואיל ואת מקומו של יודקובסקי ב" ידיעות" מילא אדם שהיה מקצוען ברמה הטכנית אך בעל שאר רוח והשכלה מינימליים, נדמה היה שהקערה מתהפכת על פיה ו" מעריב" יגבר על מתחרהו.

התהליך הזה נפסק באיבו כשרוברט מאקסוול הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות. הוא נפל מספינתו – לא ברור עד היום אם זו היתה התאבדות, תאונה או רצח. מעריב נמכר לנמרודי שהיה אז עדיין רק בעל עתיד פלילי ובמהלך השנים גם לבעל עבר פלילי.

" עיתון שעיקרו כסף"

פחות מחמישים שנה לאחר שכתב את מאמרו התגשם חלום הבלהות של קרליבך. העיתון שהקים הפך להיות " עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון" . אבל בעולם הבא יושב ודאי קרליבך ומתנחם בעובדה שגם המתחרה שמעבר לרחוב הפך להיות עיתון כזה. שני העיתונים המובילים במדינה הפכו להיות עיתונים " זולים" של אנשים הרוכשים שכירי כתיבה. עיתונים " המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה" .

מי שקובע בשני העיתונים הם בעלי המאה שהם בעלי הדעה. הם שוכרים שכירי עט המצויים בשוק. ולשכת העבודה לעיתונאים מנפקת כיום בעיקר עיתונאים שמאלניים (ועל הסיבות לכך צריך דיון נפרד). נמרודי ומוזס אינם חסידי שמאל או חסידי ימין. הם חסידי חשבון הבנק שלהם. לא כל כך חשוב מה כותבים בעיתונים שלהם כל עוד מכונות הדפוס מנפיקות שטרות כסף.

ועובדה זו גם היא קשורה לסילוקו של מאיר עוזיאל. בעבר הייתה העיתונות מקצוע המכבד את בעליו. פיטורי עיתונאי הייתה אירוע נדיר. (העיתונאי היחיד שפוטר בתקופה שעבדתי בידיעות אחרונות היה כתב שברח מן הארץ במלחמת ששת הימים). כיום הפך המקצוע למשהו שבין עבודת מלצרות למוקדניות טלמרקטינג. השתמש וזרוק.

על יודקובסקי ראה

 "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

עיתון שלידתו בחטא

http://www.zeevgalili.com/2000/01/6078

כך נפרץ המחשב של "ידיעות אחרונות" ואיך הצליחו ללכוד את הפורץ

 הפריצה הפלילית הראשונה למחשב בישראל ארעה בשנת 1986, בתקופה בה כיהנתי כמרכז מערכת ידיעות אחרונות. באחד הימים הופיעה בעיתון ידיעה בה נאמר כי מורה מנהריה נעצר בארצות הברית כחשוד בהברחת סמים. על הידיעה היה חתום יעקב אילון – היום מגיש החדשות בערוץ 10 – שהיה אז כתב העיתון בארצות הברית.

 יזמתי " פולואפ" לידיעה ושלחתי לעפולה את כתבנו בצפון, זוהיר אנדרוס, היום עורך עיתון ערבי. לאחר שעות מספר טלפן אליי אנדרוס וסיפר בהתרגשות וסיפר כי המורה המוזכר בידיעה איננו עצור בניו יורק. הוא נמצא בביתו וכשהכתב הציג עצמו החטיף לו המורה סטירת לחי.

 בינתיים גם הודיע איילון מניו יורק כי לא הוא שלח את הידיעה. פניתי לאנשי יחידת המחשב של העיתון ולאחר בדיקה אמרו לי כי הידיעה הגיעה בדרך הרגילה מניו יורק, אך ייתכן שהייתה פריצה ומישהו שתל ידיעה.

 

יעקב אילון

יעקב אילון ויקישיתוף

 באותה תקופה העבירו כתבי העיתון ידיעות למערכת באמצעות מסופים קטנים, שחוברו לקווי הטלפון הרגילים. השיטה הייתה פרימיטיבית אך יעילה. איש לא חשב שמישהו יכול לחדור למערכת ולהשתיל ידיעה.

 הלכתי  ליחידה לחקירת פשעים חמורים ביפו והגשתי תלונה. איש שם לא ידע בדיוק איך לטפל בתלונה כזו ומפקד היחידה הציע לבקר במשרדי העיתון על מנת ללמוד את הנושא מקרוב.

 הידיעה יצאה מעפולה

בינתיים גילו אנשי יחידת המחשב של העיתון כי הידיעה המושתלת יצאה מעפולה, עברה דרך המחשב של הטכניון, הגיעה לארצות הברית, ומשם שודרה לארץ כידיעה כשרה של יעקב אילון. מפקד היחידה לחקירת פשעים ואנשיו נראו נבוכים נוכח המידע הזה. הם לא ידעו איך לטפל בחקירה.

 טלפנתי לבני, רז, שהיה אז נער פריק מחשבים (ולימים הפך למהנדס תוכנה מצליח) ושאלתי מה לדעתו צריך לעשות. הייתה לו השערה הגיונית: משתיל הידיעה הוא כנראה אחד מתלמידי אותו מורה. כל מה שצריך לעשות הוא לברר למי מתלמידיו יש מחשב עם מודם ולחקור אותו. באותה תקופה היו מכשירי מודם נדירים ויקרים ורק נערים מעטים יכלו להרשות לעצמם לרכשם.

 מסרתי למפקד היח"פ, ניצב יורם גונן, את עצתו של בני. היא לא נראתה לו ואני זוכר את תשובתו: " אולי אתה רוצה שנטיל עוצר על עפולה ונעבור מבית לבית?"

  איך הוא נלכד

רק לאחר חודשים רבים נתפס העבריין ונתברר שהשערתו של בני הייתה נכונה. הפורץ היה אחד מתלמידיו של המורה

 בעת מעשה לא ידעתי איך נלכד הפורץ והדבר נודע לי באחור של 20 שנה בעקבות פרסום הסיפור שלמעלה. נתברר שבני צדק בניחוש שלו והפורץ היה אכן תלמידו של המורה מצפון הארץ, שהחדיר לעיתון את הידיעה הבדויה והמשמיצה.

 על הדרך בה נתגלה הפורץ סיפר לי הקורא האנק נוסבכר, מומחה לתקשורת נתונים ולאבטחת מידע.

גילה את החדירה למחשב של ידיעות אחרונות. האנק נוסבכר (צילום זאב גלילי)

האנק נוסבכר – צילום זאב גלילי

נוסבכר, תושב גינות שומרון, הוא יליד ניו יורק. עלה לארץ בשנת 1982 ונתקבל כמדען אורח במכון ויצמן.

 מספר נוסבכר: " יום אחד הגיעו אלי חוקרי משטרה וסיפרו לי את סיפור החדירה לידיעות אחרונות. אמרו שיש להם חשוד אחד, מסרו לי את שמו וכן מסרו כי אחותו עובדת במכון ויצמן. אין לי מושג איך הם הגיעו לאותו צעיר (שהיה תלמידו של המורה. אולי הם הגיעו בדרך שהציע בנך למפקד היחידה לחקירת מחשבים). הם חשדו בבחור, אך לא היו להם הוכחות שיאפשרו העמדתו לדין.

" באותה תקופה לא היה עדיין אינטרנט. הרשת שידיעות אחרונות היה מחובר אליה נקראה TELENET. כתב בארצות הברית היה מחייג למספר גישה של הרשת בארצות הברית, מקליד שם משתמש וסיסמה וזו הייתה מאפשרת לו להתחבר למחשב של העיתון. הוא היה מקליד את הידיעה וזו הייתה מגיעה בדרך דומה לזו שבה מגיע היום קובץ דרך האינטרנט.

 " נכנסתי לתוך המחשב של מכון ויצמן ובדקתי אם מישהו משתמש בתא של אחות התלמיד החשוד. התקנתי תוכנה שהייתה כעין מצלמה שהחדרתי לתא שלה. התוכנה קיימה מעקב אחר כל פעולה שנעשתה בתא הזה. אחרי כמה ימים גיליתי שהבחור מתחבר למחשב של מכון ויצמן באמצעות התא של אחותו. כנראה שידע את שם המשתמש והסיסמה של האחות.

  " במהלך המעקב אחר פעילותו של הבחור גיליתי שהוא סורק את הרשת כדי לגלות שמות משתמש וסיסמאות של מנויי הרשת. הוא הצליח לצבור רשימה של מאות משתמשים שניתן להיכנס לתאים שלהם.

 כיצד עשה זאת? מסתבר שה-TIMENET נתן לכל משתמש סיסמה זמנית שהייתה זהה לשם המשתמש שלו, וביקשה לשנות את הסיסמה. שם המשתמש והסיסמה היו מורכבים מצרוף של אותיות וספרות למשל 123ABC. אם המנוי בחר סיסמה השונה משם המשתמש שלו אי אפשר היה להיכנס לתא שלו בלי לדעת את השם והסיסמה. אך רבים התעצלו לשנות את הסיסמה הראשונית. הבחור בנה תוכנה, שסרקה רבבות צרופים של שם משתמש שבכל אחד מהם ניסה להיכנס לתא באמצעות סיסמה המורכבת משם המשתמש. הוא הפעיל אותה מדי לילה ובבוקר היה הבחור מקבל רשימה של שמות משתמשים, שהיו זהים לסיסמה של אותם משתמשים. לכל אלה יכול היה להיכנס ולעשות בכל תא כבתוך שלו.. כך צבר כמה מאות שמות וביניהם היה באורח מקרי התא של כתב ידיעות אחרונות בניו יורק, יעקב אילון.

 " כאשר החליט להתנקם במורה שלו ניצל הבחור את האפשרות להתחזות ככתב ידיעות אחרונות בניו יורק והעביר את הידיעה המשמיצה. כלומר: הבחור ישב בביתו ושלח ידיעה וזו הגיעה לעיתון כאילו יצאה מניו יורק. לא הייתה אז שום אפשרות טכנית בידיעות אחרונות לגלות מנין הגיעה הידיעה, או לחשוד שהיא מזויפת.

 " במהלך המעקב אחריו גיליתי שהוא משתמש ברשת גם כדי להעביר לחבריו בארצות הברית שאלונים של בחינות בגרות. הוא ניצל את הפרשי הזמן בין ישראל לארצות הברית וכך יכלו חבריו להיבחן בקונסוליה כשהשאלות והתשובות ידועות להם מראש.

" אחרי שאספתי את כל הנתונים מסרתי אותם למשטרה ואלה שימשו בסיס להגשת כתב אישום נגד הבחור" .

עד כאן דברי נוסבכר.

 סופו של הסיפור: השופט פסק לפורץ עבודת שרות בהדרכת זקנים במחשבים. כשהתגייס לצבא נקלט ביחידת מחשבים אך נמצא מי שהעיר שלבחור לא מגיע פרס על מה שעשה והוא הועבר לשרות בלבנון. לאחר שחרורו הקים חברה לאבטחת מידע והיה מי שדאג לכך שלקוחותיו יידעו על עברו. בשנתיים האחרונות הוא מבלה בהודו ובנפאל. [בינתיים עשה חייל. ראה תגובה שלו למטה – אוגוסט 2013]

נוסבכר הוא יועץ עצמאי בתחום תקשורת נתונים ואבטחת מידע. עם לקוחותיו נמנים חברת החשמל, משרד האוצר, משרד הביטחון, אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת בר אילן, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

לימים סיפר יהאל בפרופיל LINKEDIN שלו כי זה פתח בפניו קריירה.

https://www.linkedin.com/in/yahel/

“In 1984, while still in high-school, Yahel hacked the computers of a leading daily newspaper to publish a blistering critique of one of his teachers. While he got in trouble, this episode also paved the way for his career as an IT security expert.”

ראה גם תגובתו למאמר זה למטה.

 

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

גן המדע מכון ויצמן ויקישיתוף

הונאות, אשליות, סיפורי בדים ופרסומת

מדוע אנשים נופלים שוב ושוב בפח של מעשי מירמה? * מדוע אנחנו קונים מוצרים שאיננו זקוקים להם * ולמה מאמינים להבטחות פוליטיקאים * לזיגמונד פרויד יש תשובה: אנשים מתפתים לאשליות כי הם משליכים את תקוותיהם על המציאות * הסבר אפשרי לקשר בין סיפורי בדים למציאות הפוליטית

בימים אלה קיבלתי מכתב ארוך באינטרנט מד"ר תירי ג'ונסון מחוף השנהב. מר ג'ונסון דנן הציג עצמו כעוזר בכיר למנהל בכיר עוד יותר בחברת נפט באבידג'אן.

שמחתי לגלות ש"היגיון בשיגעון" מגיע ללב אפריקה. אך נתברר לי כי הכותב לא פנה אלי כאל בעל טור. . הוא הציע לי עסקה פיננסית מפתה. לחברת הנפט האפריקנית, נאמר במכתב, יש בעיות פיננסיות שאני אוכל לעזור בפתרונן. יש לחברה עודף קטן של 22.5 מיליון דולר והם זקוקים לשותף חיצוני, כדי לממש את הסכום הזה. אם אסכים להיכנס עמם לשותפות, אומר הכותב, הם לא יקפחו אותי ויפרישו לזכותי סכום נאה מתוך אותם מיליונים.

המכתב הזה הזכיר לי שורה של מכתבים דומים שקיבלתי בעבר. אחד מהם, שנשלח לפני כמה שנים מלאגוס שבניגריה, שמור עמי. הכותב, אנגר ד. ביארו, הציג עצמו כשליחה של קבוצת אנשי ממשל בכירים, הזקוקים לעזרתי הדחופה כדי לממש סכום של 10.5 מיליון דולר. אם רק אסכים להעמיד לרשותם את חשבון הבנק שלי יפקידו את הסכום אצלי ולאחר זמן קצר אקבל רבע ממנו על שהואלתי לסייע להם במצוקתם.

בשבועות האחרונים קיבלתי שורה של הצעות מפתות אחרות: תיכנס לאתר שלנו ותקבל מתנה של 10,000 דולר במזומן; תוך דקה ניתן לך הלוואה של 380 אלף דולר, שתחזיר בתשלומים של 252 דולר לחודש; אצלנו תקבל תואר דוקטור – בלי ספרים, בלי עבודות, בלי בחינות. התואר מוכר בכל העולם.

 

 הידד, זכיתי ב-1.7 מיליוןדולר. אם אהיה טיפש ואתקשר אליהם יבקשו ממני סכוםקטן, נניח 50 אלף דולר, על חשבון המס המגיע על הזכיה. ומי שפתי יאמין כייראה את כספו חזרה

הידד, זכיתי ב-1.7 מיליון דולר. אם אהיה טיפש ואתקשר אליהם יבקשו ממני סכום קטן, נניח 50 אלף דולר, על חשבון המס המגיע על הזכיה. ומי שפתי יאמין.

אזרחים רבים בישראל מקבלים מכתבים ודואלים דומים. יש להניח שרובם לוחצים על כפתור DEL, בטרם סיימו לקרוא את המכתב. כי הרי די בקריאת כמה משפטים כדי להבין שמדובר במעשה מרמה, אם לא בעברה על החוק. אינני מכיר אישית מישהו שנענה לפניות כאלה. אך העובדה שממשיכים לשלוח מכתבים מסוג זה, מלמדת שכמה תמימים נענו ונפלו בפח. יש להניח כי במקום להתעשר בכמה מיליונים מצאו את חשבון הבנק שלהם ריק.

דולר תמורת לירה

לסיפור הונאה שעורר בשעתו רעש גדול הייתי עד בהיותי נער. שער הדולר אז היה, ככל הזכור לי, שלוש לירות ומשהו. עבדתי אצל קבלן אמיד בעבודות שליחות וסבלות. באחד הימים נפל הקבלן קרבן למעשה הונאה מצחיק. מישהו בא אליו וסיפר כי יש לו מכונה ההופכת לירות לדולרים. הקבלן בא למשרדו של האיש, תחב למכונה 10 לירות והנה ראה זה פלא: מנורות נדלקו וכבו והמכונה פלטה 10 דולרים. הוא ניסה שוב עם מאה לירות והתוצאה הייתה דומה. עם האכילה בא התיאבון והוא הביא למכונה עשרת אלפים לירות. הפעם המכונה " התקלקלה" ובעליה הבטיח לתקנה בהקדם. למותר לציין שהמכונה לא תוקנה מעולם והקבלן נאלץ להיפרד מעשרת אלפים הלירות. שאלתי אז את הקבלן כיצד נפל בפח, כשכל בר דעת יכול היה להבין כי מדובר במעשה הונאה. הקבלן, שהיה אדם חריף שכל שהצליח מאד בעסקיו, הביט בי בלי שהשיב דבר.

חמש לירות ישראליות

המכונה קלטה לירות ופלטה דולרים עד ש"התקלקלה". חמש לירות ישראליות משנות השישים (ויקישיתוף)

השודד שתרם אוצר

על מעשה ההונאה הבא כתבתי כאן לפני כשנה ואני יכול לגלות ששמעתי אותו מפי אחד מגדולי הרבנים בישראל. מנהל חברת צדקה גדולה בא לרב להתייעצות. הוא סיפר כי פושע שישב שנים רבות בכלא חזר בתשובה ועם שחרורו הוא רוצה לתרום לצדקה מאה אלף דולר של כספי השוד, ששמר במקום סתר. הוא רק ביקש טובה קטנה – לקבל עשרת אלפים דולר מחברת הצדקה. בכסף השדוד לא רצה לגעת – כך אמר – כי זה כסף טמא. מנהל מוסד הצדקה נתן עשרת אלפים דולר לשודד וקיבל בתמורה מזוודה שאמורים היו להיות בה מאה אלף דולר. כשפתח אותה מצא ערימת עיתונים ישנים. בעקבות פרסום הפרשה כתב לי קורא, בעל חנות לתשמישי קדושה מנהרייה, שגם הוא נפל קרבן למעשה מרמה בדיוק באותה דרך.

נהג המונית הושיע

ממש בימים אלה שמעתי מפי ידידים סיפור על הונאה מדהימה בפשטותה. בני זוג נסעו במונית ודיברו ביניהם על בעיותיהם. בין היתר הזכירו צרה שנפלה עליהם באחרונה: תביעה משפטית בשל חריגות בניה שביצעו בביתם. הנהג ששמע את דבריהם הציע עזרה. יש לי קשרים בעירייה – אמר להם – בעשרת אלפים דולר אפשר לפתור את הבעיה. הם נתנו לאיש את הכסף והמתינו לתוצאות. לידידיהם אמרו בני הזוג: מצאנו מישהו שיושיע אותנו. התשועה נעלמה כהרף עין עם הנהג, המונית והדולרים.

מה גורם לבני אדם ליפול בפח בקלות כזו?

האנשים הנופלים קרבן למעשי מרמה אינם טיפשים. לרוב מדובר באנשים חכמים, משכילים ואינטליגנטים, שהצליחו במעשי ידיהם. גם התחכום של הרמאים אין בו כדי להסביר תופעות כאלה. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת נעוץ בטבע האנושי הנוטה לשגות באשליות. את האופי הזה מנצלים נוכלים, אבל גם פרסומאים, אנשי שיווק ופוליטיקאים.

תעשיית האשליות

תעשיית האשליות מחולקת לשניים: החלק הלגיטימי, החוקי, כמו מפעל הפיס, והחלק הבלתי חוקי, בו פועלים רמאים מקצועיים. בין השניים קיים תחום אפור רחב מאוד, שבו פועלים מפעלים כלכליים המגלגלים מיליארדים. מי לא מכיר את הטלפון המגיע בשעות הצהריים: מזל טוב, זכית בטיול לאיי בהאמה, במדפסת חינם למחשב, בטלוויזיה 17 אינצ'. אתה מתבקש לבוא עם אשתך מצויד בתעודת זהות כדי לקבל את המתנה. לא מעט מתפתים. מגיעים למשרדי חברת שיווק ושם מצליחים למכור להם קולנוע ביתי, מקרר חשמלי, מכונת כביסה, מכונת ייבוש – הכל יחד במחיר הזדמנותי. רק עשרים אלף שקל. כשמגיעים הקונים המאושרים הביתה הם מגלים שבעצם רומו. הם אינם זקוקים למדפסת שקיבלו במתנה והמוצרים שרכשו גם הם מיותרים. לאחר פניה לחברת השיווק קיבלו זיכוי של 200 שקל על המדפסת.

חלום דירת הנופש

נתח מרכזי בתעשיית האשליות תופסות החברות המספקות דירות נופש במלונות. הפיתוי גדול: בסכום חד פעמי, בגובה עשרה אחוזים ממחיר דירה ממוצעת, אתה מקבל דירת נופש במלון מפואר לכל החיים. ממש נפלא. הגשמת חלום. אבל עד מהרה מתברר כי זו לא מציאה גדולה. אתה מקבל את הדירה רק לשבוע מסוים בשנה. אתה משלם סכום נכבד בעד תחזוקה וניקוי. אתה מגלה שאתה בעצם לא צריך את זה ושבסכום ששילמת יכולת לבלות כל חייך בכל מלון, בכל מקום בעולם, בכל זמן שנוח לך. אבל אינך יכול כבר למכור את הנכס המפוקפק הזה ואתה תקוע אתו לכל החיים.

כולם כבר יודעים שרכישת דירת נופש היא פיל לבן. רבים מזהירים את חבריהם שלא להתפתות. בכל זאת נמצאים מדי שנה פראיירים חדשים הרוכשים דירה כזו. יש כאלה המנצלים את האפשרות לבטל בתוך שבועיים עיסקה בכרטיס אשראי. חלק מהם מתפתים לחזור למשרדי המשווקים ( המושכים אותם באמתלא שיקבלו בחזרה את טפסי ההתחייבות) ורוכשים מחדש את דירת הנופש בחצי מחיר.

אשליות בסיטונות

אין כמעט מפעל כלכלי שאיננו מוכר לנו אשליות. קוקה קולה מוכרת לנו את טעם החיים, מזרוני עמינח מוכרים את המרכז הבריאותי, נעלי נמרוד מוכרים חורף חם, קפה עלית מוכר טיול בכדור פורח לטורקיה, הום סנטר מציע קומקום שמימיו בריאים, סיגריות " קיס" מוכרים לנו טבק "טבעי בלבד" , וכך הלאה וכך הלאה.

אך גדולי מוכרי האשליות הן המפלגות. כל מצע של כל מפלגה הוא סופרמרקט של אשליות. מה לא מכרו לנו במהלך השנים: מזרח תיכון חדש ושלום ובטחון, מכונית לכל פועל וסוציאליזם בימינו, קיבוץ גלויות והפרחת השממה, צדק סוציאלי ושלמות המולדת, חינוך חינם ויום לימודים ארוך, הקץ לשחיתות ומושחתים נמאסתם, ירושלים לא תחולק ושטח משוחרר לא יוחזר.

ועם ישראל קנה את כל האשליות הללו. קנה והתפכח קנה והתפכח. בלשון העם אומרים כיהפראיירים לא מתים רק מתחלפים. אצלנו אנחנו הפראיירים התמידיים רק האשליות מתחלפותת מדי פעם.

מדוע קונים אשליות

לכאורה מדובר כאן בראיה מעוותת של המציאות. בין אם מדובר במי שנופל קרבן לנוכלים, קונה כרטיס פיס, רוכש מוצר שאינו צריך או מצביע למען מפלגה, בהסתמך על המצע שלה וסיסמאותיה. בכל אחד מן המקרים הללו מדובר במצב שבו יכול קונה האשליה לדעת שמדובר באשליה. הוא יכול לדעת ואולי לרוב הוא יודע.

כל סינדרלה  מצפה לנסיך החלומותשלה

כל סינדרלה מצפה לנסיך החלומות שלה

מדוע אם כן אנחנו מתפתים שוב ושוב ומתאכזבים שוב ושוב. לאבי הפסיכיאטריה המודרנית, זיגמונד פרויד, יש הסבר.

זיגמונד פרויד 2

אשליה, אומר פרויד, איננה בהכרח דבר לא נכון. קונה האשליה מתפתה לקנות את האשליה כי קיימת סבירות כלשהי שהוא קונה משהו של ממש. הסיכוי שיזכה בפיס הוא אפסי אך הוא אפשרי. עובדה שיש אנשים שרוכשים כרטיס פיס וזוכים. (בכך שונה רוכש האשליות מן האנשים הסובלים מדלוזיה, המאמינים בדברים מופרכים לחלוטין כמו חיי נצח לדוגמא).

הסיבה לכוח המשיכה של האשליה אומר פרויד היא שאנחנו משליכים את יהבנו על המציאות. ומתוך הרצון ששאיפותינו יתממשו אנחנו מאמינים באשליה שמוכרים לנו. כל נערה חולמת להיות סינדרלה. שיבוא נסיך חלומות ויחלץ אותה ממצוקתה. זו אשליה, אבל זה בכל זאת יכול לקרות. לא נסיך כמו של סינדרלה אבל גבר נאה ואוהב ותומך.

ראה "העם זקוק לפסיכיאטר"

=========================================================

מה פרוש המלה מורשת

מאמר מורחב "מורשת רבין או  מורשת רצח רבין"
http://www.zeevgalili.com/?p=71
אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

עד כאן מכתבו של הקורא.

פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, הנה אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו " מורשת" .

הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין. לנו אלא גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה " צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף " מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

========================================================

למי שייך הסבל של עזאם עזאם

לפני שנים לא מעטות יצאו שלושה נערים על גבי חאסקה (סירת מצילים) לטיול חופים. הסירה נסחפה ושלושת הנערים נעלמו. ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר סרקו את החופים ולאחר שלושה ימים נמצאו הנערים. הם היו מיובשים, מותשים וכפסע היה בינם ובין מותם.

כשהובאו הניצולים לחוף מיהרו העיתונאים לעוט עליהם ולשמוע את חוויותיהם בשלושת ימי ההיסחפות בים. שניים מן הנערים היו מעולפים לגמרי ולא יכלו לפצות פה. השלישי אמר: לא מדברים עם עיתונאים בלי שישלמו לנו.

הודעתו של הצעיר עוררה אז זעם כללי בארץ. זה היה לפני עידן הטלוויזיה והמתחרים היחידים על קניית סיפור בלעדי היו ידיעות אחרונות ומעריב. למרות שהיריבות בין שני העיתונים (אז הם היו עדיין עיתוני ערב) הייתה בשיאה הם קיימו ביניהם דיון מהיר והחליטו שלא יתחרו על הסיפור ולא ישלמו פרוטה.

מאז זרמו מים רבים בים התיכון. אמצעי התקשורת גדלו, פרחו והתעשרו. קניית סיפור בלעדי ממי שיש לו סיפור כזה הפכה להיות עניין שבשגרה. בין התפקידים שמלאתי משך שנים ב" ידיעות אחרונות" הייתי אחראי גם על רכישת סיפורים בלעדיים. ניהלתי משא ומתן עם אסירת ציון אידה נודל; עם עיזאת נאפסו (הצ"רקסי שישב שנים רבות בכלא על לא עוול בכפו); עם מדען יהודי שברח מברית המועצות; עם בני משפחה שהוחזקו משך שבת שלמה תחת איומי אקדח על ידי אסיר עולם שנמלט; עם משפחה מצרית שריגלה למען ישראל ומצאה כאן מקלט ועם עוד רבים אחרים.

זו היתה תקופה שבה ידיעות אחרונות כבר היה בעל אמצעים רבים יותר משל כלי תקשורת אחרים ויכול היה להציע תמורה גבוהה. לא אגלה כמה שולם אז אבל אני יכול לומר שמדובר בדולרים לא מעטים – הכל בהתאם לטיב הסיפור. ככל הזכור לי היה רק מקרה אחד שרכישת סיפור נדחתה משיקולים מוסריים ולאומיים. זה היה כשהסאנדיי טיימס הלונדוני הציע למכור באורח בלעדי את סיפורו של מרדכי וענונו (זה היה כמובן לפני שפותה על ידי סוכנת המוסד " סינדי" ).

בימים אלה קמה שוב צעקה על כך שעזאם עזאם ביקש וקיבל 40 אלף דולר מערוץ 10, תמורת ראיון בלעדי. בין הצועקים היו עיתונאים שנוהגים למכור חדשות לבקרים את המוניטין שלהם ואת קולם הרדיופוני למכירת מרקים, חומרי ניקוי, מקדחות ותכניות חיסכון.

הגדיל מכולם מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, שכתב לערוץ 10 כי החלטת הערוץ לשלם לעזאם עזאם " מהווה בעיניי חוסר אחריות תקשורתית ושבירת כל הקודים הערכיים והעיתונאים-אתיים… הסיפור מהווה הזניית הערך של פדיון שבויים" .

נו באמת. מוטי שקלאר הוא בחור הגון מאד אבל כנראה גם מאד תמים.

איזה ערך של פידיון שבויים נשבר כאן?

שבירת ערך כזו היתה בעסקה שעשתה מדינת ישראל עם אלחנן טננבאום ששיחררה למענו מרצחים וכשבא לכאן דרש תמורה על המידע שבידיו. ומדינת ישראל שילמה בכך שנמנעה מהגשת כתב אישום על הפשעים שביצע. זוהי הזניית ערך פדיון שבויים.

מה שעזאם עזאם עשה היה עסקה מסחרית בדין, בין קונה מרצון למוכר ברצון. עזאם עזאם מכר את סיפור הסבל שלו לאמצעי תקשורת הממסחר את הסיפור הזה. מדינת ישראל השקיעה אמנם הון עתק בשחרורו. אבל זה לא הופך את הערך המסחרי של סבלו-סיפורו לנחלת הציבור. או ליתר דיוק: לחומר גלם לרווחי אמצעי התקשורת. מניסיוני אני יכול לומר שכל סיפור בלעדי מקפיץ את המכירות של עיתונים (ואני מניח שגם את אחוזי הצפיה בטלוויזיה) באחוזים רבים. וכל אחוז כזה שווה הרבה דולרים. למה שהכסף הזה ייכנס לכיסיהם של מוזס, נמרודי, שוקן ולאודר ולא ישולם למי ששילם בדמו על הסיפור?

איך הפכה ישראל למדיה-קרטיה

  מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

" החברה הישראלית איבדה את המטרה הציונית שאיחדה אותה * התוצאה: המניפולציה התקשורתית היא הזירה בה נאבקות קבוצות שונות להשגת מטרותיהן * ישראל איננה דמוקרטיה אלא מדיה-קרטיה * זוהי דיקטטורה של המדיה * התקשורת איננה כלב השמירה של הדמוקרטיה, היא נשכה אותה למוות" * מבט פסימי על החברה הישראלית בעיני אסטרטג

אחד מבכירי היועצים האסטרטגיים במדינה, אדם שכבר הפיל והקים ממשלות, פנה אלי בעקבות הדברים שכתבתי כאן לפני כמה שבועות על הסכנה שבשטיפת המוח היחצנית. הוא אמר לי: אתה כותב שכלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם בשמירה ואני אומר לך שאתה טועה. הכלב נשך אותה למוות.

לצערי סרב האיש שאפרסם את דבריו בשמו. אומר רק שהוא האסטרטג מספר 1 במדינה וכפי שניתן ללמוד מן הדברים שאמר הוא איש מחשבה רציני. (עכשיו ניתן לגלות שהמרואיין הוא מוטי מורל – אוקטובר 2009) בגלל חשיבות דבריו אני מביא אותם בשלמותם, בשינויים קלים של סגנון וסדר הדברים:

מ-1948 ל-2004

" אתה שואל במאמרך כיצד הפכנו מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית? התשובה לכך היא שאיבדנו את המטרה שאיחדה אותנו. הרצל קבע לנו מטרה: להקים בית לאומי לעם היהודי. ב-1948 השגנו את המטרה, אך לא הרגשנו שהשגנו אותה במלואה. ב-1967 הרגשנו כולנו שהמטרה סוף סוף הושגה: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". שחרור ירושלים היה הביטוי לכך שהמטרה הושגה.

" בשנת 2004 אין לחברה הישראלית שום מטרה המשותפת לכל מרכיביה" .

" להשמיד את עצמנו"

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" קבוצת המתנחלים היא היחידה ששמרה על המטרה המקורית (של הציונות). זה סוד כוחם. אבל למרבה הצער, נוצר מצב בו מטרה זו הפסיקה להיות משותפת לכל העם, והפכה כאילו מונופול של גוש אמונים. במילים אחרות: המטרה שקודם הייתה משותפת לכל העם הפכה להיות מטרה של קבוצה אחת בלבד.

" הרשות הרביעית"

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

מונטסקייה לא חזה את צמיחת הרשות הרביעית - התקשורת

מונטסקייה לא חזה את צמיחת הרשות הרביעית - התקשורת

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

הפכנו ל"מדיה-קראטיה"

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה" שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

תחליף למערכת ערכית

" כולם משתמשים היום במניפולציות תקשורתיות כתחליף למערכת ערכית-חינוכית. אפילו שרת החינוך שרצה לאתונה להתחבק עם זוכה מדליית הזהב, גל פרידמן. גם המתנחלים עושים זאת טוב מאד. גם הם יודעים להשתיל ידיעות בתקשורת, כדי להשיג את יעדיהם. כזוהי, למשל, הידיעה שחברת צילומי האוויר, שצילמה התנחלויות ומאחזים לפי הזמנת " שלום עכשיו" , מכרה צילומי אוויר כאלה למשרד הביטחון.

" מה עשו כאן? לקחו שתי עובדות, שאין קשר סיבתי ביניהן, ובאמצעותן ניסו לדחוף את שאול מופז, בתודעת הציבור, שמאלה לעבר " שלום עכשיו" . והתקשורת בלעה את זה ללא שום שיקול דעת" .

תנועת מקופחי העולם

המצב בישראל הוא השתקפות של המציאות הגלובלית. הדמוקרטיות המערביות, כמו ישראל, איבדו את המטרות שלהן. ארצות הברית עדיין חותרת למטרתה המקורית: להנחיל את ערכי החירות והדמוקרטיה לעולם. אבל רוב הדמוקרטיות המערביות האחרות, רוצות רק לחיות ברמת חיים גבוהה ושיהיה להן שקט. במלחמה ינצח הצד שיש לו מטרה ומוכן להילחם למענה את הצד שאין לו מטרה ורוצה רק " שקט" וש" יעזבו אותי במנוחה" .

" במאבק נגד הדמוקרטיות הצד שיש לו מטרה היא התנועה של מקופחי העולם המוחים נגד המערב. תנועה זו אימצה לעצמה את האסלאם הקיצוני כדת הרשמית. והתוצאה: האסלאם היא הדת בעלת קצב הצמיחה הגבוה ביותר.

" הדרך הפשוטה ביותר להגדיר לקבוצה מטרה שתאחד אותה, היא להגדיר לה אויב. האסלאם הגדיר את האויב בצורה ברורה ביותר, והכריז עליו מלחמה" .

הפלסטינים ואנחנו

" תאמר אם כך, הואיל והפלשתינאים הם חלק מהעולם האסלאמי, אנחנו הישראלים חייבים להיות דרוכים. להילחם ולהדביר את האויב הזומם להשמידנו. אבל האויב הזה שואב את מטרתו מהמטרה הגלובאלית של האסלאם, והכרעה מקומית לא תעזור כאן.

" השאלה היא מה המטרה שלנו והאם אנחנו מאוחדים סביבה. המתנחלים יכולים לטעון כי הם דבקים במטרה הציונית המקורית. אך כל עוד אין כל העם מאוחד סביב מטרה זו הם יישארו קבוצה מבודדת ומנוכרת, שחלקים רחבים בעם אינם שותפים למטרותיה. עד שלא תהיה לעם ישראל מטרה שתאחד אותו (ולא משנה אם היא צודקת או לא, חשוב רק אם היא מאחדת) לא יהיה שינוי במצב.

כל צד מנהל מערכת תקשורתית. קיר סטיקרים.

כל צד מנהל מערכת תקשורתית. קיר סטיקרים.

" על רקע זה מנהל כל צד מאבק תקשורתי כדי להשיג את מטרותיו, תוך שימוש בכל המניפולציות התקשורתיות. המניפולציות האלה אינן הסיבה לצרותינו, הן התוצאה של היעדר מטרה מאחדת ושל השתלטות הרשות הרביעית על שלושת הרשויות" .

בשנת 2009 מותר לגלות ש"היועץ האסטרטגי" אותו ראיינתי הוא מוטי מורל.

ראה למה הובסה ישראל בקרב ההסברה

==============================================================

2. ההסתה הרצחנית בחינוך של הרשות הפלסטינית

עבר לפוסט סמוך

" הייתי מביא לביאליק בכל בוקר שני כעכים ולחם לבן צרפתי שאהב"

העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני, שהיה מחלק הלחם של תל אביב הקטנה הכיר את ביאליק מאז היותו ילד * במרוצת השנים הפך בן בית ואיש קשר לאנשים שרצו לפגוש במשורר * מספר איך לימד את אשת המשורר, מניה, לגדל תפוחי אדמה ועל ברמן הנהג שברח מהעיר אחרי שתיקן לביאליק שגיאה בעברית * ומה אמר ביאליק על הצהובון העברי הראשון * שבעים שנה למותו של המשורר הלאומי

האיש, היחיד אולי, החי עמנו היום, שהכיר את ביאליק מקרוב ושוחח עמו שעות רבות, הוא העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. ה"יארצייט" של ביאליק הוא הזדמנות טובה לשמוע עוד מסיפוריו.


 

גבריאל צפרוני בצעירותו

סיפר לי צפרוני: " כשביאליק הגיע לארץ, בשנת 1923, הייתי ילד בן תשע. אבל הייתי מבוגר בהרבה מגילי. כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדתי כמחלק הלחם של מאפיית " קרבצוב" ששכנה ברחוב יצחק אלחנן, לא רחוק ממגדל שלום של היום. הובלתי את הלחם לבתי הלקוחות, בשני סלים גדולים שהיו תלויים על גבו של פרד. הייתי מתחיל את העבודה בשעה 2 לפנות בוקר ומסיים לאחר ארבע חמש שעות. תמורת עבודתי קיבלתי לירה ורבע לחודש ועוד שתי כיכרות לחם וזה היה שכר לגמרי לא רע בשביל ילד בגילי.

" עבודתי הקנתה לי מעמד מיוחד בעיר הקטנה. לא היו אז אמצעי תקשורת אלקטרוניים והטלפונים היו מעטים. אנשים העבירו באמצעותי מסרים וגם היו סקרנים לשמוע "מה נשמע בעיר". זה היה הרקע להיכרותי עם ביאליק וליחסים שהתפתחו בינינו עד שהייתי אצלו בן בית. יחסים אלה נמשכו יותר מעשר שנים עד מותו של המשורר.

קו האוטובוס לקזינו

" עם הגיעו לארץ התגורר ביאליק בפנסיון, שברחוב הרצל פינת לילינבלום. ביאליק הזמין בקביעות שני כעכים ולחם לבן ארוך עבה, ששקערורית באמצעיתו. הלחם הזה נקרא אז "לחם צרפתי".

 

ביאליק בבואו לגור בתל אביב

" ביאליק נוהג היה לצאת מדי בוקר מן הפנסיון ונוסע לאתר הבנייה של ביתו ברחוב שנקרא על שמו. אני הייתי פוגש בו בצאתו, חובש מגבעתו המפורסמת ובידו מקל הליכה. היה אומר לי: "תמסור את הלחם והכעכים למניה". הוא היה עולה על אוטובוס בתחנה ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. חברת האוטובוסים נקראה "גלי אביב" והיא הפעילה שרות באוטובוסים קטנים, בכל אחד 8 מקומות ישיבה, שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי. האוטובוס היה נוסע לאורך רחוב הרצל, פונה ימינה לרחוב אחד העם ואחר כך שמאלה לנחלת בנימין עד אלנבי ולאורך אלנבי עד שפת הים. זה נקרא "הקו לקזינו". שעמד להיבנות. ביאליק היה יורד ברחוב אלנבי פינת ביאליק. לא הייתה שם תחנה כי לא היו תחנות בדרך והנהג היה אוסף נוסעים או מוריד אותם בהתאם לבקשותיהם.

 

הקו לקזינו. אוטובוס ברחוב אלנבי ליד בית הכנסת הגדול.

איך עוצרים אוטובוס

" באחד הימים הייתי עד לפרשה משעשעת. ביאליק יצא קצת באיחור מן הפנסיון והאוטובוס החל לנסוע. ביאליק הרים את מקלו וקרא בקול לעבר הנהג "עמוד". האוטובוס עצר והנהג, ברמן שמו, ראה לנכון להעיר לביאליק הערה לשונית: "בעברית אומרים עצור, לא עמוד". ביאליק – המשורר הלאומי, מחבר ספר האגדה, שכתב את המסה המדהימה על גילוי וכיסוי בלשון –  לא הגיב, אבל קהל הנוסעים רצה לטרוף את הנהג החוצפן: "איך אתה מעז לתקן את לשונו של ביאליק". הגיעו דברים לכך שברמן הנהג נאלץ לעזוב את תל אביב לזמן מה, עד יעבור זעם.

" ביאליק היה בא מדי יום לאתר הבניה, משגיח על הפועלים שלא יתרשלו. מדי פעם הייתה מתלווה אליו חבורה של צעירים בשירה ובריקודים. זו הייתה תקופה של אבטלה קשה ורבים מן המובטלים נהגו להסתובב ברחוב אלנבי, לרקוד ולשיר. כשהיו רואים את ביאליק יורד מן האוטובוס היו מלווים אותו עד לביתו.

"מה נשמע בעיר"

" כשעבר ביאליק להתגורר בבית המפואר שבנה לעצמו המשכתי לספק לו לחם והוא למד להכיר אותי מקרוב. היה נוהג לקרוא לי "השייגעץ" (מילה ביידיש שמשמעותה: גוי, פרחח, ערמומי) וכמו רבים אחרים היה נוהג לשאול "מה נשמע בעיר".

 

בית ביאליק עם השלמת בנייתו ב01937

ביאליק לא היה מעוניין ברכילויות קטנות שאחרים היו מעוניינים לשמוע. לכן, לא סיפרתי לו למשל את הרכילות הכי חמה בעיר: שלראש העיר, מאיר דיזנגוף, נולדו שני ילדים שאמם ערבייה. אני מניח שידע את הרכילות הזו גם בלעדיי. ממני ביקש לשמוע על אירועים ציבוריים. למשל שבבית הספר לילדי העובדים שגבל עם גן מאיר הסירו את דגל הלאום כחול לבן, והניפו במקומו את הדגל האדום. זה הרגיז אותו מאד.

" רבים רצו להיפגש עם המשורר והיו מטרידים אותו. לכן פרסם מודעה ב" הארץ"  בה נאמר כי ניתן לבקרו רק בימים שני וחמישי, בין השעות 5 ל-7 בערב. אני באתי לביתו כל בוקר כדי להביא את הלחם. במהלך השנים התיידדנו ויכולתי לבוא אליו למעשה בכל עת. כשהייתי בא היה לי צילצול מיוחד שעל פיו ידע ביאליק שזה אני.

 

ביאליק נענה לדורשיו. המודעה שפרסם בהארץ כדי להמנע מטרדנים.

 

ביאליק היה נמצא בדרך כלל בקומה השנייה. כשהייתי מצלצל היה קורא לי לעלות וישבנו בחדר העבודה או בחדר האורחים של המשורר. . יחסינו נמשכו גם אחרי שהפסקתי לחלק לחם. ביאליק ביקש ממני לעזור למניה אשתו לטפל בגינת הירק שליד הבית. באותה תקופה היה מקובל בתל-אביב לגדל ירקות ליד הבית: עגבניות, תפוחי אדמה, בצל, גזר ועוד. מניה לא ידעה למשל שתפוחי אדמה לא משקים עם צינור אלא בתעלות.

 

" עיריית תל-אביב החליטה רשמית כי היא נוטלת על עצמה לטפל בגינת הבית של ביאליק. הגנן הראשי של העירייה, משל שמו, נהג לבוא מדי פעם. אבל אני באתי יום יום ובלי להודיע על כך מראש" .

 

שולחן העבודה של ביאליק (צילום: זאב גלילי)

"תן לי שם למסעדה"

" רבים ידעו על קשריי המיוחדים עם ביאליק וביקשו את תיווכי בכל מיני עניינים.

" פעם פנה אלי בעל מסעדה מרחוב רמב" ם פינת נחלת בנימין ואמר לי: אולי תבקש מביאליק שימציא לי שם למסעדה שלי?

" למחרת הגעתי לבית ביאליק (זה היה בתקופה שעבדתי בחלוקת לחם). ביאליק היה נוהג לקום מוקדם והיה ער כשהגעתי. הצגתי בפניו את הבקשה וביאליק שלף בו במקום שם למסעדה: "ואכלת ושבעת" (כנאמר בברכת המזון).

" חזרתי לבעל המסעדה והוא מיהר להכין שלט גדול. המסעדה נשאה את השם שהציע ביאליק שנים רבות. אני מניח שבעל מסעדה השתמש בעובדה שביאליק הוא שנתן את השם למסעדה כדרך לקידום עסקיו.

" בקשה דומה הפנה אלי בעל חנות גלידה ברחוב אלנבי פינת פינסקר. גם כאן שלף ביאליק תשובה במהירות הבזק והציע את השם " שניר" . זה השם שנשאה חנות הגלידה הזו שהפכה למותג תל אביבי ידוע" .

הצהובון הראשון

" העיתון הצהוב הראשון הופיע בארץ כמה שנים לפני שהופיע ידיעות אחרונות. זה היה "עיתון מיוחד", שהחל לראות אור בשנת 1933. היוזם והעורך של העיתון היה עולה חדש מהונגריה, אלכסנדר זאובר שמו. הצטרף אליו מחבר ספרי הבלשים הידוע, שלמה בן ישראל. במושגי אותם ימים זה היה עיתון סנסציוני שפרסם סיפורי רכילות שהעיתונים המהוגנים לא העזו לפרסם. זה היה גם העיתון העברי הראשון שהודפס בשני צבעים – סנסציה גדולה כשלעצמה. השניים ביקשו ממני לארגן להם פגישה עם ביאליק, כדי שיחווה דעה על עיתונם.

שני גיליונות של עיתון מיוחד. הגיליונות הראשונים היו פחות סנסציוניים וביאליק הספיק לראות לפני מותו גיליון מתון יחסית. התילום מתוך"רבותי העיתונות" מאת מרדכי נאור.

שני גיליונות של עיתון מיוחד. הגיליונות הראשונים היו פחות סנסציוניים וביאליק הספיק לראות לפני מותו גיליון מתון יחסית. הצילום מתוך"רבותי העיתונות" מאת מרדכי נאור.


" הגענו לביתו של ביאליק בשעה 3 אחר הצהריים. צלצלתי בצלצול המיוחד שלי וביאליק קרא מלמעלה: מניה תפתחי לו. עלינו לחדרו של ביאליק והצגתי את זאובר ואת בן ישראל. ביאליק לא הכיר את שניהם, אבל ידע מיהו בן ישראל, שהיה חלוץ הספרות הבלשית של ארץ ישראל. הוא יסד את "ספריית הבלש" ולפי עצת זאב ז'בוטינסקי בחר בבלש דוד תדהר כדמות מרכזית לסידרת סיפוריו. "ספריית הבלש" זכתה להצלחה רבה ודור שלם של קוראים עבריים חונך על עלילותיו של דוד תדהר. איסטניסים ביקרו קשות את הספרות העממית הזו אך ביאליק היה בין התומכים בה.

" ביאליק התבונן בגיליונות העיתון על כותרותיו הרעשניות. לאחר הרהור אמר ביאליק: "אצלנו בכפר היה נהר ופעם בשנה היה בא קרקס. היו מותחים חבל מעל לנהר והלוליין היה מהלך עליו. כל זמן שהיה הולך על החבל כולם מחאו לו כף. כשנפל למים כולם צחקו". מה שביאליק רצה לומר, לדעתי, הוא "אם תצליחו תהיו מכובדים. כשלא יילך לכם יצחקו מכם"

" בסופו של דבר הלך להם די טוב ובשלב מסוים התאחד העיתון הצהוב הזה עם ידיעות אחרונות. (בן-ישראל עשה קריירה עיתונאית מזהירה משל עצמו. היה לכתב של הבוסטון גלוב ושל עוד אמצעי תקשורת בינלאומיים חשובים).

 

ביאליק תמונה אחרונה

" אנשים אחרים שקישרתי בינם לבין ביאליק היו הסופר אביגדור המאירי, המשורר אלכסנדר פן ועוד רבים. אם תשאל למה זקוקים לי אומר לך כי ביאליק נהנה אז מהילה של מורם מעם. לא רבים זכו לקרבתו ולא העזו לפנות אליו. אבל היו רבים שהטרידוהו וזו כנראה הסיבה לכך, שבשנה האחרונה לחייו עבר להתגורר ברמת גן.

כך אבדה מלה

" ביאליק תרם מילים רבות לשפה העברית. אחת מהן שנשכחה היא המלה רף, שמשמעותה לפי ביאליק: שלב בתריס גלילי. המילה הזו אבדה מן העולם בגלל האינג'ינר אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.

" תשאל מה לאינג'ינר ולאוצר השפה העברית? ובכן, ביאליק היה יושב ראש הוועדה לבניית בית הבריאות שברחוב בלפור, הקרוי על שם הנדבן שתרם לבנייתו, נתן שטראוס.

" מתכנני הבית ביקשו להתקין בו תריסים גליליים שהיו אז חידוש גדול. ביאליק התלהב מאד מן החידוש הזה ואף המציא את המילה רף. אליעזר קפלן מילא באותה תקופה שני תפקידים. הוא היה מנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל-אביב ובמקביל גם חבר הנהלת "המשרד לעבודות ציבוריות" של ההסתדרות שהפך לימים ל"סולל בונה".

" קפלן התנגד להתקנת תריסים גליליים בבית הבריאות הנבנה. זאת, משום שחברת "סולל בונה" ייצרה רק תריסים רגילים מעץ ולא תריסים נגללים. וכך אבדה המלה רף מן השפה העברית" . (אני חייב לציין שלא מצאתי בשום מילון – כולל מילון המלים האובדות של עוזי אורנן – את המילה " רף" במשמעות של שלב בתריס – ז.ג.).

מחלק הלחם בתל אביב הקטנה

גבריאל צפרוני נולד לפני 90 שנה בבית היולדות של שכונת נווה צדק בתל-אביב הקטנה. בהיותו נער הותקף פעמיים על ידי פורעים ערביים, נפצע ואף ירה והרג אחד מתוקפיו.

עבודתו כמחלק לחם הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא הייתה פינה בתל-אביב ולא הייתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו.

החל דרכו בעיתונות ב" חזית העם", בטאון " ברית הבריונים" ואחר כך ב" דואר היום" , אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה.

 

גבריאל צפרוני. צולם בעת הראין. (צילום: זאב גלילי)

בעת מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה" הגנה" האצ" ל והלח" י.

בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון " הבוקר" . תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון " הבימה" . הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא היה איש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה כתב ה" דיילי טלגרף" הלונדוני.

" על הגזילה"

אבידור אלחנן, ראש " המכון למחקר תיעודי, תולדות ומורשת תל אביב יפו לדורותיה" , סיפר לי על פרשה של " גזילת" קרקע מביאליק:

" באחד הימים כתב ביאליק מכתב לעיריה בו נאמרו לערך הדברים הבאים: בימי החורף הגשומים הגשם סוחף את אדמתי למגרשו של שכני. הערתי לו וביקשתי להחזיר לי את אדמתי. והוא מסרב. אני מבקש מראש העיר להשית עליו קנס של מאה לירות ולהחזיר לי את ערך הקרקעות ששכני גזל .

תקנות התעבורה: " סכנה חמורה להולכי רגל"

" התנועה ברחובות העיקריים של תל-אביב התרבתה כל כך בזמן האחרון במכוניות, בעגלות, בקרונות ובגמלים עד שסכנה תמידית צפויה לכל הולכי רגל מהמהירות אשר בה מתנועעות המכוניות… להזכיר לקהל את חוקי כללי הדרכים:

· אסור למכוניות לנסוע בתוך גבולות תל-אביב במהירות יותר גדולה מעשרה קילומטר לשעה.

 

שוטר תנועה ברחוב הרצל. המהירות המותרת למכוניות 10 קילומטרים לשעה.

· אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני.

· יותר מארבעה גמלים או חמישה חמורים אסור להעביר בקשר אחד.

סור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני

אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני

סרט ביאליק בתל אביב

הטבח בטור מלכא והפרסומת להתיישבות בבקעת הירדן

ברדיו מושמעת באחרונה הפרסומת הבאה:

" ענת, מה עושים בבית כל הקרטונים האלה?

אני אורזת, אנחנו עוברים.

לאן?

לבקעה.

מה בוער?

לא שמעת על המבצע המרענן בבקעת הירדן? מאתיים הזוגות הצעירים שיזדרזו ויעברו לגור בבקעה יזכו בהטבות חד פעמיות, מימון שכר הדירה ומימון שכר הלימוד במוסדות אקדמיים בקרבת הבקעה. וגם מענק חודשי לאחד מאתנו שיעבוד באזור.

את יודעת מה ? הולכים על זה.

צעירים מצטרפים לבקעה. פרטים בעיתונים וביישובי בקעת הירדן. החטיבה להתיישבות ההסתדרות הציונית העולמית" .

זהו הנוסח של פרסומת המשודרת בימים אלה בגלי צה"ל ובתחנות רדיו אחרות.

בקעת הירדן ויקישיתוף

פרסום דומה, הקורא להתנחלות בגולן, מופיע בעיתונים. נאמר בו: "התלבטנו, עברנו, הגשמנו חלום. הצטרף למאות המשפחות שכבר עברו לגולן והתחברו לחלום" .

שני הפרסומים הללו הזכירו לי את הטבח בטור מלכא.

מה קרה בטור מלכא

הטבח הנורא הזה מתואר ב-29 מילים ארמיות בתלמוד (גיטין נז עמ" א). להלן, בתרגום לעברית: " שלוש מאות אלף שולפי חרב נכנסו לטור מלכא (= הר המלך), שלושה ימים ושלושה לילות. ובאותה שעה, בצד האחר של הר המלך, היו עדיין חתונות ושמחות ולא היו יודעים אלה על אלה" .

הרקע ההיסטורי המדוייק של הארוע הזה לא ידוע. אך כמו יתר אגדות החורבן הוא נושא בחובו לקח לדורות. בצד האחד של ההר נשפך דמם של יהודים כמים ובצד השני מצהלות חתנים, " ולא היו יודעים אלה על אלה" .

הפרסומת להתיישבות בבקעה ובגולן מבטאות את טרוף המערכות בו אנו נתונים. מן הצד האחד ריצת אמוק להפיכת חלק אחד של ארץ ישראל ליודן ריין ומן הצד השני "תכניות מרעננות" להגשמת חלום.

משיחי השלום של השמאל וחמוריהם

השמאל בישראל נתון בהלם חורבן אמונותיו אומר להט גולן, דוקטוראנט בן 28, בספרו " הפיתוי המשיחי" * תהליך השלום לא היה מבוסס על חשיבה רציונאלית אלא על עמדה משיחית חילונית, שהתעלמה מן המציאות * ראשית ההתפכחות של השמאל מן הטרוף המשיחי של אוסלו

כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.

 שער הספר "הפיתוי המשיחי"

שער הספר "הפיתוי המשיחי"

ימים ספורים לאחר החתימה על הסכם העקרונות שנתבשל באוסלו הוא הכריז מעל בימת הכנסת: " בימים אלה תם עידן ביהדות הדתית, תם עידן המפגש של משיח מבית הרב קוק ומשיח מבית לובביץ". בימים אלה חוזר העידן של היהדות הרציונאלית, שרגליה על הקרקע ואינן במחוזות הגאולה" .

" חלפו עשר שנים" – כותב גולן להט בספר " הפיתוי המשיחי – עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" – " ורגליהם של אזרחי ותושבי ישראל אכן על הקרקע, ואולם לא על זו הרציונאלית מלאת התקוות, אלא דווקא על זו האלימה, המיואשת… קבוצת מצדדי אוסלו אולי סיימה את עידן המשיחיות מבית לובביץ/, אך החלה… את עידן המשיחיות המדינית של השלום" .

גולן להט, בן 28, דוקטוראנט לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת תל-אביב, מגדיר עצמו כאיש שמאל. חבריו, הוא אומר, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם, חורבן אותו הוא משווה להלם שהכה את הקומוניסטים בעולם עם היוודע פשעי סטאלין. וכמו הילד בסיפורו של אנדרסן אומר להם להט: המלך הוא עירום. טעיתם לאורך כל הדרך. אינכם רציונאלים מפוכחים הנטועים בקרקע המציאות. אתם מרחפים בהזיות שווא. אתם משיחיסטים. (הניסוחים שלי – ז.ג.)

 

חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן

חבריו מהשמאל, נתונים בהלם חורבן אמונותיהם. להט גולן (באדיבות המצולם)

המשיחיות החילונית

במונח " משיחיות" אין להט מתכוון למשמעותו במסורת היהודית. הוא מתכוון למשיחיות ללא משיח. זוהי " משיחיות חילונית" , מושג שהתגבש בקרב היסטוריונים של העידן המודרני (שמייצגם הבולט בישראל הוא פרופסור יעקב טלמון). אלה מאפיינים את העידן המודרני באידיאולוגיות המעצבות חזון גאולה אנושי, שהוא תוצר האמונה ביכולתו של האדם לעצב את העולם ואת העתיד.

האידיאולוגיות שונות מן הקצה אל הקצה – מן הקומוניזם ועד הנאציזם. אך יש להן מאפיינים משותפים:

  • · שלילת המצב הקיים . החזון המשיחי פורץ אל תוך המציאות הקיימת ושולל אותה.
  • · גאולה. החזון המשיחי לא בא לתקן את המצב הקיים, לשנותו או לשפרו, אלא לשנות את פני המציאות.
  • · שינוי מהיר . הגאולה בחזון המשיחי חייבת להיות מהירה מיידית. קפיצה גדולה מן ההווה החשוך אל העתיד הגואל. " שלום עכשיו" .
  • · אמונה ודאית . המשיחיסט החילוני סבור כי יש לו ידיעה רציונאלית ודאית שאין להטיל בה ספק לגבי מה שצופן העתיד הגואל.

מנקודת מוצא זו בודק להט את דרכו של השמאל הישראלי מן החתימה ההזויה על הסכם אוסלו ועד הפיאסקו של אהוד ברק בשיחות קמפ דייויד. הוא בוחן את ההצהרות בכתב ובעל פה, את התנהלות המשא והמתן, את האשליות ולבסוף את השבר הנורא של אל השלום שהכזיב.

" שינוי ההיסטוריה"

מן המחקר מצטיירת דמותו של שמעון פרס כמשיח הראשי של משיחיות השמאל. בפסקת הפתיחה לספרו " בראשית חדשה" כותב פרס: " הרצף ההיסטורי של ההוויה האנושית עד כה נקטע, ומציאות חדשה הולכת ונרקמת לנגד עינינו… התמורה כה יסודית, שאפשר לומר כי אנו עומדים בפתחה של ראשית חדשה, של היסטוריה חדשה" .

וסביבו של פרס מתרוצצים המשיחונים הקטנים וחמוריהם. אריאל הירשפלד, מן התמהונים שהזו את אוסלו, אומר כי ההסכם " שינה למעשה את מהלך ההיסטוריה" . ורן כהן אומר : " אנו נוגעים במשק כנפי ההיסטוריה" . ושולמית אלוני אמרה בספטמבר 1993 כי " זהו מאותם הימים בהיסטוריה שמתחילה בהם ספירה חדשה" .

" קפיצה מעל לתהום"

ואמירות כאלה מלוות באיזו תחושה של ודאות ותחושת דחיפות כאילו פעלו הדוברים על פי ספר לימוד למשיחיות חילונית. " שלום עכשיו" מסתבר איננה רק סיסמה מוצלחת. היא תודעה של המימוש המיידי המשיחי. ושמעון פרס כרגיל ממריא על כנפי הפיוט כשהוא נותן ביטוי לתחושת הדחיפות: " מי שרוצה לדלג מעל פני תהום מן הדין שיעשה זאת לא בשני צעדים אלא רק בצעד אחד" (ציטוט שהוא מביא מצ"רצ"יל).

אחת מסיסמאות שחום עכשיו

אחת מסיסמאות שלום עכשיו

תחושת הוודאות מבוססת על אמונה בדבר חוקיות המבטיחה את המשך התהליך. חוקיות היסטורית, חוקיות הקידמה הטכנולוגית, חוקיות רציונאלית. וכל אלה מובילים למסקה ש" התהליך הוא בלתי הפיך" .

ושום דבר לא יכול לערער תחושת ודאות זו. ההצהרות הערביות הן " רק כלפי חוץ" . מעשי הטרור נועדו לעצור את התהליך הבלתי נמנע של השלום. אלף החללים הם " קרבנות השלום" .

הוויתור על העבר

להט איננו נכנס לעבי הקורה של מכלול הנושאים שהפכו את כל " תהליך השלום" לחסר סיכוי מראשיתו. הוא מתמקד בעיקר בשני נושאים מרכזיים – היחס אל העבר והיחס לגלובליזציה.

הצד הישראלי ערך " מסע נגד צללי העבר" עד כדי נכונות להתכחש לשואה, להתכחש למקורות הסכסוך היהודי ערבי, להתכחש להיסטוריה היהודית ולזיקה היהודית לארץ ישראל ולאתריה הקדושים. על בעיית ירושלים אמר יוסי ביילין כי היא " סימבולית ואמוציונאלית" .

אך הצד הפלשתיני סרב להתחיל בספירה חדשה של ההיסטוריה ולראות בירושלים בעיה סימבולית. הוא סרב לשכוח את ה" נכבה" , סרב לוותר אפילו על גרגר אחד מהר הבית ומירושלים.

המרוץ לגלובליזציה

הנושא המרכזי השני שהתפוצץ מול פניהם של המשיחיסטים של אוסלו ובמיוחד שמעון פרס היה החזון של " מזרח תיכון חדש" . משמעות החזון הזה הייתה למעשה לשלב את המדינה הפלשתינאית ואת מדינות המזרח התיכון כולן בתהליך הגלובליזציה. לצרף אותן לכפר הגלובלי. משיחי אוסלו כבר תכננו חיבור מיידי של רשת החשמל של כל מדינות האזור, בניית מסילות ברזל מנמלי ישראל אל כל מדינות ערב, תנועה בלתי פוסקת של סחורות, ידע והון. קהילייה אירופית לחופי הים התיכון.

אין זה מקרה, אומר להט, שלחזון הזה נדבקו הלאוטמנים וההורביצים. אנשי התעשייה וההון הגדול הריחו את פוטנציאל הרווחים העצום הטמון ב" תהליך השלום" .

החזון הדמיוני הזה לא הביא בחשבון את פיגורה של החברה הפלשתינאית והערבית כולה, את חששותיה (המוצדקות) מהשתלטות כלכלית ישראלית, את חוסר יכולתה לעבור תהליכי דמוקרטיזציה שהם תנאי למשק חופשי.

" על מול דרישות ההנהגה הישראלית" – כותב להט – " לשינוי פוליטי מהיר נוצרה הכרה כלל ערבית שלפיה קצב ההתקדמות המדינית מהיר מקצב היטמעותה בחברה הערבית" .

משיחוני אוסלו אטמו עיניהם ואוזניהם מללמוד את לקח השלום הקר עם מצרים ועם ירדן. את העובדה שמרבית האליטה האינטלקטואלית בשתי מדינות אלה (איגודי רופאים, מהנדסים, עיתונאים וסופרים) מתנגדים לתהליך השלום ומגלים עוינות לישראל.

ראה מאמרי גלובליזציה או כלכלה ציונית

http://www.zeevgalili.com/?p=329

ועדיין נשאר בשמאל

מי שמצפה למצוא ב" הפיתוי המשיחי" חשבון נפש נוקב המוביל לראשיתה של דרך חדשה עשוי להתאכזב. זה איננו " האל שהכזיב" של ארתור קסטלר; אין בו התפכחות נוסח משה שמיר או אמנון לורד. להט גם ממשיך לראות עצמו מחויב לשמאל. אך כל מה שיש לו להגיד על השמאל זה שהוא צריך לפעול למען " מציאות חיים הוגנת שפויה וראויה יותר" . במקום אחר הוא כותב שבשמאל ישראלי הוא מתכוון " לכל המצדד בפשרה טריטוריאלית מקיפה כבסיס להסדר קבע עם הפלשתינאים שבמסגרתו יפונו מרבית ההתנחלויות" . כלומר: לשמאל של הבחור הצעיר הזה אין שום מהות משל עצמו וכל קיומו מבוסס על שלילת ההתנחלויות.

התיאור שמתאר להט את המשיחיות היהודית ההיסטורית רדוד ולוקה בחסר. חמור מזה חוסר ההבנה שהוא מגלה במהותה של הציונות החילונית. הוא מזהה בה אמנם את הגורם המשיחי, שהיה הכוח המניע המרכזי שלה. אך הוא אינו תופס כי זו לא הייתה משיחיות חילונית נוסח האידיאולוגיות של המודרנה אלא משיחיות יהודית. ניכר בו שלא התעמק בכתבי ההיסטוריון בן ציון די נור ולא למד את הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הוא גם מתעלם מכך שהמשבר של השמאל ושל הציונות החילונית בכלל לא החל עם תהליך אוסלו, אלא במפגש עם ארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. בהיחשפות לגורל היהודי, שהציונות החילונית הצליחה להסתירו משך שנות דור. שהמשבר הזה הוא פרי השקר הטבוע בציונות החילונית מראשיתה. השקר של הנורמליות – " שיבה להיסטוריה" ו" להיות ככל העמים" .

אין גם בספר התייחסות של ממש לשמאל היהודי הדסטרוקטיבי שמחוץ לציונות (הבונד, פ.ק.פ., מצפן) ובתוכה (השומר הצעיר, מפם, שיח, שלי, רץ). הוא גם איננו מאתר את השפעת המשיחיות הסטליניסטית על משיחיות השמאל של תהליך השלום.

למרות כל החסרונות הללו אין ספק שספרו של להט הוא ספר חשוב ביותר, שעשוי לתרום להתפכחות השמאל הישראלי.

ראה מאמר מורחב בנושא "השמאל מת"

http://www.zeevgalili.com/?p=1425

==========================================

" הפייגלינים"

כשעלה בגין לשלטון בשנת 1977 הוא לא היה מוכר בעולם. השבועון האמריקני האנטי ישראלי TIME פרסם אז כתבת שער ובו כתב ששמו של בגין מתחרז עם השם פייגין. זה היה יותר מרמז אנטישמי. כי חיים פייגין הוא הנוכל היהודי רודף הבצע, העומד בראש חבורת פושעים, ב" אוליבר טוויסט" .

בגין על שער ה"טיים". "מתחרז בפייגין".

בגין על שער ה"טיים". "מתחרז בפייגין".

אינני יודע אם שרת החינוך לימור ליבנת קראה את " אוליבר טוויסט" , ספרו הנודע של הסופר הבריטי בן המאה ה-19, צ"ארלז דיקנס. אבל את דברי בגין ודאי קראה ושמעה.

כשדברה לבנת בוועידת הליכוד על " הפייגלינים, המשתלטים על התנועה" , בנשימה אחת עם דיבוריה על גורמים פליליים, היא זיהתה את הפייגליניזם עם הפשע.

אם היה צורך בהוכחה לכך שלא רק פליטת פה כאן נתן אותה השבוע יועץ התקשורת של אריאל שרון, אייל ארד. בכמה ראיונות רדיו חזר ואמר ש" לפייגלינים יש המון כסף" . כל הכבוד לארד הממשיך לשרת את ראש הממשלה גם כשקופתו ריקה. טוב שלארד יש מקור הכנסה אחר.

כפי שפורסם בתקשורת מנהל ארד קמפיין תקשורתי ברומניה למען הלאומן הרומני קורנליו ואדים טודור, מנהיג מפלגת " רומניה מארה" , המתמודד על הנשיאות ברומניה. טודור התפרסם בהתבטאויות אנטישמיות ובהכחשת השואה. כשנשאל ארד איך הוא נותן יד לאישיות כזו השיב כי הוא מאמין שטודור חזר בו מהשקפותיו.

==============================================

חיכינו לנס וקיבלנו בוץ

לאחר נצחונו של שרון בבחירות האחרונות פרסמתי כאן את הדברים הבאים:

" קניתי ב"סופר" שקית קפה טורקי רג"ואן. 11.90 ש" ח למאתיים גרם. לא זול במיוחד. בשוק ניתן להשיג קפה מצויין, עם הל, בארבעה שקלים למאה גרם.

" קניתי את קפה רג'ואן כי, כמו כל עם ישראל, גם אני נופל מדי פעם קורבן למסעי פרסום. הסיסמה "קפה רג'ואן בלי גרגרים", שבה מפטמים אותנו בוקר וערב, חדרה כנראה להכרתי , או לתת הכרתי, ובלי לחשוב הרבה רכשתי את הקפה.

שקית קפה רג'ואן

שקית קפה רג'ואן

" בבית בחנתי את האריזה וחיפשתי בה את ההבטחה "בלי גרגרים". הייתי זקוק לזוג משקפיים ולזכוכית מגדלת כדי להבחין בכתובת קטנטנה המכריזה "חידוש בלעדי – ללא גרגרים צפים".

" אני אוהב טורקי קטן ובאמת לא משוגע על הגרגרים הצפים שברוב סוגי הקפה הנמכרים בסופר. בחנויות קפה טובות טוחנים לך את הקפה דק דק, אם אתה מבקש. מקבל תערובת מצוינת (קולומביה ואורוגואי אהובה עלי במיוחד) בלי אף גרגר צף. הפעם קניתי חתול בשק. אבל, כאמור, נפלתי קורבן למסע הפרסום ואני יכול לבוא בטענות רק אל עצמי.

" קפה טורקי טוב עושים בפינג"אן קטנטן. מרתיחים את המים ומטילים את כפית הקפה. בתנועת הנוער למדנו כי יש להרתיח שוב ושוב שבע פעמים. אך מניסיוני אני יכול לומר כי הדרך הטובה ביותר היא לערבב את הקפה במים מיד לאחר הרתיחה ולכבות את האש לפני שהקפה גולש.

" אבל למי יש זמן לבשל קפה? הדרך המהירה והפשוטה היא להכין קפה "בוץ". כפית אחת לתחתית הספל, מים רותחים, לערבב טוב ולהמתין עד שישקעו הגרגרים.

" כך גם הכנתי את קפה רג"ואן. אכן, לא היו הרבה גרגרים צפים. אבל למען האמת לא הרגשתי הבדל גדול בין הקפה הזה לקפה "עלית" למשל.

" היתה סיבה נוספת לכך שרכשתי קפה רג'ואן. בעצם סיבה תת הכרתית שהבנתי אותה לאחר מעשה. האיש שהמציא את הסיסמה "קפה רג"ואן ללא גרגרים צפים" הוא הפרסומאי ראובן אדלר. האיש שמכר לנו גם את אריאל שרון במסע הבחירות.

" עם הצלחה אי אפשר להתווכח ואדלר הוא האיש שעמד בראש מסע הבחירות בו הביס את היריב תבוסה חסרת תקדים. אהוד ברק אמנם עזר לו אבל הצלחה היא הצלחה.

" אך מה שמעניין אותי איננה ההצלחה בשיווק אלא מה טיב המוצר שקנינו. האם אריק שרון הוא אכן קפה בלי גרגרים צפים או שאיננו שונה ממתחרהו. בימים הבאים נדע אם אדלר מכר לנו מוצר מעולה, או שיש לנו שוב קפה בוץ רגיל. אם נתאכזב מקפה רג"ואן נוכל תמיד לחזור לקפה עלית. או אפילו לקפה נמס, נס-קפה בלשון העם. אבל מה יהיה אם אריק שרון יאכזב אותנו? נחזור לאהוד ברק? נמתין לנס? "

עד כאן הדברים שכתבתי אז.

מה נשתנה?

ירדתי למכולת וביקשתי קפה רג'ואן. המכולתניק הסתכל בי בתמיהה והשיב: " אין, זה לא הולך" .

אדלר הבטיח לנו כי שרון יביא שלום בלי טרור וקפה בלי גרגרים.

ומה יש לנו?

אמא שלי תמיד אמרה לי שלא לסמוך על פרסומת.

=================================================

מצעד ההתבהמות

בערב בו שידרו כל תחנות הטלוויזיה בעולם את סיפור חיסולו של שייך יאסין שידר ערוץ 10 ראיון עם המאהבת של שחקן הכדורגל הבריטי דייויד בקהם. היה לה דברים חשובים מאד להגיד לאומה. בין היתר שהיא מכירה כל חלק בגופו של השחקן כולל משהו שאיש לא יודע. חשוב מאד.

למסע ההתבהמות הזה הצטרף הערוץ השני. בתכניתו של יאיר לפיד. הסטנדאפיסט קיציס תיאר באומר ובצליל כיצד נראים יחסים בין שחקן הכדורגל והמאהבת יחד עם האביזרים המיוחדים הצמודים לחלקים הצנועים בגופם.

הערוץ הראשון הממלכתי לא נשאר מאחור. בתכנית פוליטיקה בהנחייתו של עודד שחר מצאו נושא חשוב לעסוק בו: חילופי זוגות.