הונאות, אשליות, סיפורי בדים ופרסומת

מדוע אנשים נופלים שוב ושוב בפח של מעשי מירמה? * מדוע אנחנו קונים מוצרים שאיננו זקוקים להם * ולמה מאמינים להבטחות פוליטיקאים * לזיגמונד פרויד יש תשובה: אנשים מתפתים לאשליות כי הם משליכים את תקוותיהם על המציאות * הסבר אפשרי לקשר בין סיפורי בדים למציאות הפוליטית

בימים אלה קיבלתי מכתב ארוך באינטרנט מד"ר תירי ג'ונסון מחוף השנהב. מר ג'ונסון דנן הציג עצמו כעוזר בכיר למנהל בכיר עוד יותר בחברת נפט באבידג'אן.

שמחתי לגלות ש"היגיון בשיגעון" מגיע ללב אפריקה. אך נתברר לי כי הכותב לא פנה אלי כאל בעל טור. . הוא הציע לי עסקה פיננסית מפתה. לחברת הנפט האפריקנית, נאמר במכתב, יש בעיות פיננסיות שאני אוכל לעזור בפתרונן. יש לחברה עודף קטן של 22.5 מיליון דולר והם זקוקים לשותף חיצוני, כדי לממש את הסכום הזה. אם אסכים להיכנס עמם לשותפות, אומר הכותב, הם לא יקפחו אותי ויפרישו לזכותי סכום נאה מתוך אותם מיליונים.

המכתב הזה הזכיר לי שורה של מכתבים דומים שקיבלתי בעבר. אחד מהם, שנשלח לפני כמה שנים מלאגוס שבניגריה, שמור עמי. הכותב, אנגר ד. ביארו, הציג עצמו כשליחה של קבוצת אנשי ממשל בכירים, הזקוקים לעזרתי הדחופה כדי לממש סכום של 10.5 מיליון דולר. אם רק אסכים להעמיד לרשותם את חשבון הבנק שלי יפקידו את הסכום אצלי ולאחר זמן קצר אקבל רבע ממנו על שהואלתי לסייע להם במצוקתם.

בשבועות האחרונים קיבלתי שורה של הצעות מפתות אחרות: תיכנס לאתר שלנו ותקבל מתנה של 10,000 דולר במזומן; תוך דקה ניתן לך הלוואה של 380 אלף דולר, שתחזיר בתשלומים של 252 דולר לחודש; אצלנו תקבל תואר דוקטור – בלי ספרים, בלי עבודות, בלי בחינות. התואר מוכר בכל העולם.

 

 הידד, זכיתי ב-1.7 מיליוןדולר. אם אהיה טיפש ואתקשר אליהם יבקשו ממני סכוםקטן, נניח 50 אלף דולר, על חשבון המס המגיע על הזכיה. ומי שפתי יאמין כייראה את כספו חזרה

הידד, זכיתי ב-1.7 מיליון דולר. אם אהיה טיפש ואתקשר אליהם יבקשו ממני סכום קטן, נניח 50 אלף דולר, על חשבון המס המגיע על הזכיה. ומי שפתי יאמין.

אזרחים רבים בישראל מקבלים מכתבים ודואלים דומים. יש להניח שרובם לוחצים על כפתור DEL, בטרם סיימו לקרוא את המכתב. כי הרי די בקריאת כמה משפטים כדי להבין שמדובר במעשה מרמה, אם לא בעברה על החוק. אינני מכיר אישית מישהו שנענה לפניות כאלה. אך העובדה שממשיכים לשלוח מכתבים מסוג זה, מלמדת שכמה תמימים נענו ונפלו בפח. יש להניח כי במקום להתעשר בכמה מיליונים מצאו את חשבון הבנק שלהם ריק.

דולר תמורת לירה

לסיפור הונאה שעורר בשעתו רעש גדול הייתי עד בהיותי נער. שער הדולר אז היה, ככל הזכור לי, שלוש לירות ומשהו. עבדתי אצל קבלן אמיד בעבודות שליחות וסבלות. באחד הימים נפל הקבלן קרבן למעשה הונאה מצחיק. מישהו בא אליו וסיפר כי יש לו מכונה ההופכת לירות לדולרים. הקבלן בא למשרדו של האיש, תחב למכונה 10 לירות והנה ראה זה פלא: מנורות נדלקו וכבו והמכונה פלטה 10 דולרים. הוא ניסה שוב עם מאה לירות והתוצאה הייתה דומה. עם האכילה בא התיאבון והוא הביא למכונה עשרת אלפים לירות. הפעם המכונה " התקלקלה" ובעליה הבטיח לתקנה בהקדם. למותר לציין שהמכונה לא תוקנה מעולם והקבלן נאלץ להיפרד מעשרת אלפים הלירות. שאלתי אז את הקבלן כיצד נפל בפח, כשכל בר דעת יכול היה להבין כי מדובר במעשה הונאה. הקבלן, שהיה אדם חריף שכל שהצליח מאד בעסקיו, הביט בי בלי שהשיב דבר.

חמש לירות ישראליות

המכונה קלטה לירות ופלטה דולרים עד ש"התקלקלה". חמש לירות ישראליות משנות השישים (ויקישיתוף)

השודד שתרם אוצר

על מעשה ההונאה הבא כתבתי כאן לפני כשנה ואני יכול לגלות ששמעתי אותו מפי אחד מגדולי הרבנים בישראל. מנהל חברת צדקה גדולה בא לרב להתייעצות. הוא סיפר כי פושע שישב שנים רבות בכלא חזר בתשובה ועם שחרורו הוא רוצה לתרום לצדקה מאה אלף דולר של כספי השוד, ששמר במקום סתר. הוא רק ביקש טובה קטנה – לקבל עשרת אלפים דולר מחברת הצדקה. בכסף השדוד לא רצה לגעת – כך אמר – כי זה כסף טמא. מנהל מוסד הצדקה נתן עשרת אלפים דולר לשודד וקיבל בתמורה מזוודה שאמורים היו להיות בה מאה אלף דולר. כשפתח אותה מצא ערימת עיתונים ישנים. בעקבות פרסום הפרשה כתב לי קורא, בעל חנות לתשמישי קדושה מנהרייה, שגם הוא נפל קרבן למעשה מרמה בדיוק באותה דרך.

נהג המונית הושיע

ממש בימים אלה שמעתי מפי ידידים סיפור על הונאה מדהימה בפשטותה. בני זוג נסעו במונית ודיברו ביניהם על בעיותיהם. בין היתר הזכירו צרה שנפלה עליהם באחרונה: תביעה משפטית בשל חריגות בניה שביצעו בביתם. הנהג ששמע את דבריהם הציע עזרה. יש לי קשרים בעירייה – אמר להם – בעשרת אלפים דולר אפשר לפתור את הבעיה. הם נתנו לאיש את הכסף והמתינו לתוצאות. לידידיהם אמרו בני הזוג: מצאנו מישהו שיושיע אותנו. התשועה נעלמה כהרף עין עם הנהג, המונית והדולרים.

מה גורם לבני אדם ליפול בפח בקלות כזו?

האנשים הנופלים קרבן למעשי מרמה אינם טיפשים. לרוב מדובר באנשים חכמים, משכילים ואינטליגנטים, שהצליחו במעשי ידיהם. גם התחכום של הרמאים אין בו כדי להסביר תופעות כאלה. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת נעוץ בטבע האנושי הנוטה לשגות באשליות. את האופי הזה מנצלים נוכלים, אבל גם פרסומאים, אנשי שיווק ופוליטיקאים.

תעשיית האשליות

תעשיית האשליות מחולקת לשניים: החלק הלגיטימי, החוקי, כמו מפעל הפיס, והחלק הבלתי חוקי, בו פועלים רמאים מקצועיים. בין השניים קיים תחום אפור רחב מאוד, שבו פועלים מפעלים כלכליים המגלגלים מיליארדים. מי לא מכיר את הטלפון המגיע בשעות הצהריים: מזל טוב, זכית בטיול לאיי בהאמה, במדפסת חינם למחשב, בטלוויזיה 17 אינצ'. אתה מתבקש לבוא עם אשתך מצויד בתעודת זהות כדי לקבל את המתנה. לא מעט מתפתים. מגיעים למשרדי חברת שיווק ושם מצליחים למכור להם קולנוע ביתי, מקרר חשמלי, מכונת כביסה, מכונת ייבוש – הכל יחד במחיר הזדמנותי. רק עשרים אלף שקל. כשמגיעים הקונים המאושרים הביתה הם מגלים שבעצם רומו. הם אינם זקוקים למדפסת שקיבלו במתנה והמוצרים שרכשו גם הם מיותרים. לאחר פניה לחברת השיווק קיבלו זיכוי של 200 שקל על המדפסת.

חלום דירת הנופש

נתח מרכזי בתעשיית האשליות תופסות החברות המספקות דירות נופש במלונות. הפיתוי גדול: בסכום חד פעמי, בגובה עשרה אחוזים ממחיר דירה ממוצעת, אתה מקבל דירת נופש במלון מפואר לכל החיים. ממש נפלא. הגשמת חלום. אבל עד מהרה מתברר כי זו לא מציאה גדולה. אתה מקבל את הדירה רק לשבוע מסוים בשנה. אתה משלם סכום נכבד בעד תחזוקה וניקוי. אתה מגלה שאתה בעצם לא צריך את זה ושבסכום ששילמת יכולת לבלות כל חייך בכל מלון, בכל מקום בעולם, בכל זמן שנוח לך. אבל אינך יכול כבר למכור את הנכס המפוקפק הזה ואתה תקוע אתו לכל החיים.

כולם כבר יודעים שרכישת דירת נופש היא פיל לבן. רבים מזהירים את חבריהם שלא להתפתות. בכל זאת נמצאים מדי שנה פראיירים חדשים הרוכשים דירה כזו. יש כאלה המנצלים את האפשרות לבטל בתוך שבועיים עיסקה בכרטיס אשראי. חלק מהם מתפתים לחזור למשרדי המשווקים ( המושכים אותם באמתלא שיקבלו בחזרה את טפסי ההתחייבות) ורוכשים מחדש את דירת הנופש בחצי מחיר.

אשליות בסיטונות

אין כמעט מפעל כלכלי שאיננו מוכר לנו אשליות. קוקה קולה מוכרת לנו את טעם החיים, מזרוני עמינח מוכרים את המרכז הבריאותי, נעלי נמרוד מוכרים חורף חם, קפה עלית מוכר טיול בכדור פורח לטורקיה, הום סנטר מציע קומקום שמימיו בריאים, סיגריות " קיס" מוכרים לנו טבק "טבעי בלבד" , וכך הלאה וכך הלאה.

אך גדולי מוכרי האשליות הן המפלגות. כל מצע של כל מפלגה הוא סופרמרקט של אשליות. מה לא מכרו לנו במהלך השנים: מזרח תיכון חדש ושלום ובטחון, מכונית לכל פועל וסוציאליזם בימינו, קיבוץ גלויות והפרחת השממה, צדק סוציאלי ושלמות המולדת, חינוך חינם ויום לימודים ארוך, הקץ לשחיתות ומושחתים נמאסתם, ירושלים לא תחולק ושטח משוחרר לא יוחזר.

ועם ישראל קנה את כל האשליות הללו. קנה והתפכח קנה והתפכח. בלשון העם אומרים כיהפראיירים לא מתים רק מתחלפים. אצלנו אנחנו הפראיירים התמידיים רק האשליות מתחלפותת מדי פעם.

מדוע קונים אשליות

לכאורה מדובר כאן בראיה מעוותת של המציאות. בין אם מדובר במי שנופל קרבן לנוכלים, קונה כרטיס פיס, רוכש מוצר שאינו צריך או מצביע למען מפלגה, בהסתמך על המצע שלה וסיסמאותיה. בכל אחד מן המקרים הללו מדובר במצב שבו יכול קונה האשליה לדעת שמדובר באשליה. הוא יכול לדעת ואולי לרוב הוא יודע.

כל סינדרלה  מצפה לנסיך החלומותשלה

כל סינדרלה מצפה לנסיך החלומות שלה

מדוע אם כן אנחנו מתפתים שוב ושוב ומתאכזבים שוב ושוב. לאבי הפסיכיאטריה המודרנית, זיגמונד פרויד, יש הסבר.

זיגמונד פרויד 2

אשליה, אומר פרויד, איננה בהכרח דבר לא נכון. קונה האשליה מתפתה לקנות את האשליה כי קיימת סבירות כלשהי שהוא קונה משהו של ממש. הסיכוי שיזכה בפיס הוא אפסי אך הוא אפשרי. עובדה שיש אנשים שרוכשים כרטיס פיס וזוכים. (בכך שונה רוכש האשליות מן האנשים הסובלים מדלוזיה, המאמינים בדברים מופרכים לחלוטין כמו חיי נצח לדוגמא).

הסיבה לכוח המשיכה של האשליה אומר פרויד היא שאנחנו משליכים את יהבנו על המציאות. ומתוך הרצון ששאיפותינו יתממשו אנחנו מאמינים באשליה שמוכרים לנו. כל נערה חולמת להיות סינדרלה. שיבוא נסיך חלומות ויחלץ אותה ממצוקתה. זו אשליה, אבל זה בכל זאת יכול לקרות. לא נסיך כמו של סינדרלה אבל גבר נאה ואוהב ותומך.

ראה "העם זקוק לפסיכיאטר"

=========================================================

מה פרוש המלה מורשת

מאמר מורחב "מורשת רבין או  מורשת רצח רבין"
http://www.zeevgalili.com/?p=71
אחד הקוראים כתב לי את הדברים הבאים: " נכדי, הלומד בכיתה ד", פנה אליי בבקשה שאעזור לו בכתיבת חיבור על "מורשת רבין". הלכתי לספרייה וביקשתי חומר על הנושא אך הם אמרו לי שאין. מה עלי לעשות? האם תוכל לעזור?" .

עד כאן מכתבו של הקורא.

פניתי לחברי איתן הבר בשאלה, אולי הוא יוכל לעזור. תפסתי את הבר בדיוק בזמן. הוא היה בדרך להרצאה באיזה סימפוזיון בו התכוון לדבר בנושא. אם מורשת של מנהיג, אמר הבר, פרושה רעיונות שהדורות הבאים אחריהם מגשימים אותם, הנה אף אחד ממנהיגי הציונות לא עמד במבחן הזה. והדבר נכון לגבי כולם – מהרצל וויצמן ועד בן גוריון, בגין ורבין. יתר על כן, אמר לי הבר, חיפשתי במילון אבן שושן וגיליתי שבכלל אין מלה כזו " מורשת" .

הלכתי למילון אבן שושן ולמרבית ההפתעה באמת אין מילה כזו. רק "מורשה" במשמעות ירושה, נחלה, אחוזה. והוא מצטט מן הפסוק הידוע מיחזקאל: " לנו היא ניתנה הארץ למורשה" . המקור למלה מורשת מובא בערך מורשה והוא מן העת החדשה. זלמן שזר כתב: " את מורשת היצירה המקורית בישראל קיפל תחתיו (אחד העם) בעבודתו הספרותית" .

פניתי לפרוייקט השו"ת של בר אילן ומצאתי שם כי בספרות חז"ל מופיעה המלה מורשת רק ארבע פעמים ובכולם במשמעות של ירושה חומרית. המלה מורשה מופיעה לעומת זאת כ-80 פעם אך בעיקר בהתייחסות לפסוק מספר דברים: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" . ניתן לומר שמורשה כאן משמעותה כמשמעות המילה מורשת בימינו.

נאלצתי להשיב לקורא שפנה אליי כי לא רק שאין לנו מורשת רבין. לנו אלא גם מורשת אינה בנמצא. אבל כמו תמיד מילון " רב מילים" של שוויקה מציל את המצב. המילון מגדיר את המלה מורשת במשמעות המודרנית שלה " צורה אחרת של מורשה… המורשת של עם ישראל" . והוא מביא מורשת קרב (" ערכים כמו דבקות במשימה ודוגמא אישית" ) מורשת אבות (במשמעות מסורת) וכדומה.

ו" אוצר החכמה" של ארז סלע עליו סיפרתי כאן לפני כמה שבועות מצא לא פחות מ-157 מובאות מן הספרות הרבנית של הדורות האחרונים שבהם מופיע הצרוף " מורשת אבות" כמו למשל: " הנה יסוד בית ישראל היא התורה והמצוות מורשת אבות" .

========================================================

למי שייך הסבל של עזאם עזאם

לפני שנים לא מעטות יצאו שלושה נערים על גבי חאסקה (סירת מצילים) לטיול חופים. הסירה נסחפה ושלושת הנערים נעלמו. ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר סרקו את החופים ולאחר שלושה ימים נמצאו הנערים. הם היו מיובשים, מותשים וכפסע היה בינם ובין מותם.

כשהובאו הניצולים לחוף מיהרו העיתונאים לעוט עליהם ולשמוע את חוויותיהם בשלושת ימי ההיסחפות בים. שניים מן הנערים היו מעולפים לגמרי ולא יכלו לפצות פה. השלישי אמר: לא מדברים עם עיתונאים בלי שישלמו לנו.

הודעתו של הצעיר עוררה אז זעם כללי בארץ. זה היה לפני עידן הטלוויזיה והמתחרים היחידים על קניית סיפור בלעדי היו ידיעות אחרונות ומעריב. למרות שהיריבות בין שני העיתונים (אז הם היו עדיין עיתוני ערב) הייתה בשיאה הם קיימו ביניהם דיון מהיר והחליטו שלא יתחרו על הסיפור ולא ישלמו פרוטה.

מאז זרמו מים רבים בים התיכון. אמצעי התקשורת גדלו, פרחו והתעשרו. קניית סיפור בלעדי ממי שיש לו סיפור כזה הפכה להיות עניין שבשגרה. בין התפקידים שמלאתי משך שנים ב" ידיעות אחרונות" הייתי אחראי גם על רכישת סיפורים בלעדיים. ניהלתי משא ומתן עם אסירת ציון אידה נודל; עם עיזאת נאפסו (הצ"רקסי שישב שנים רבות בכלא על לא עוול בכפו); עם מדען יהודי שברח מברית המועצות; עם בני משפחה שהוחזקו משך שבת שלמה תחת איומי אקדח על ידי אסיר עולם שנמלט; עם משפחה מצרית שריגלה למען ישראל ומצאה כאן מקלט ועם עוד רבים אחרים.

זו היתה תקופה שבה ידיעות אחרונות כבר היה בעל אמצעים רבים יותר משל כלי תקשורת אחרים ויכול היה להציע תמורה גבוהה. לא אגלה כמה שולם אז אבל אני יכול לומר שמדובר בדולרים לא מעטים – הכל בהתאם לטיב הסיפור. ככל הזכור לי היה רק מקרה אחד שרכישת סיפור נדחתה משיקולים מוסריים ולאומיים. זה היה כשהסאנדיי טיימס הלונדוני הציע למכור באורח בלעדי את סיפורו של מרדכי וענונו (זה היה כמובן לפני שפותה על ידי סוכנת המוסד " סינדי" ).

בימים אלה קמה שוב צעקה על כך שעזאם עזאם ביקש וקיבל 40 אלף דולר מערוץ 10, תמורת ראיון בלעדי. בין הצועקים היו עיתונאים שנוהגים למכור חדשות לבקרים את המוניטין שלהם ואת קולם הרדיופוני למכירת מרקים, חומרי ניקוי, מקדחות ותכניות חיסכון.

הגדיל מכולם מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, שכתב לערוץ 10 כי החלטת הערוץ לשלם לעזאם עזאם " מהווה בעיניי חוסר אחריות תקשורתית ושבירת כל הקודים הערכיים והעיתונאים-אתיים… הסיפור מהווה הזניית הערך של פדיון שבויים" .

נו באמת. מוטי שקלאר הוא בחור הגון מאד אבל כנראה גם מאד תמים.

איזה ערך של פידיון שבויים נשבר כאן?

שבירת ערך כזו היתה בעסקה שעשתה מדינת ישראל עם אלחנן טננבאום ששיחררה למענו מרצחים וכשבא לכאן דרש תמורה על המידע שבידיו. ומדינת ישראל שילמה בכך שנמנעה מהגשת כתב אישום על הפשעים שביצע. זוהי הזניית ערך פדיון שבויים.

מה שעזאם עזאם עשה היה עסקה מסחרית בדין, בין קונה מרצון למוכר ברצון. עזאם עזאם מכר את סיפור הסבל שלו לאמצעי תקשורת הממסחר את הסיפור הזה. מדינת ישראל השקיעה אמנם הון עתק בשחרורו. אבל זה לא הופך את הערך המסחרי של סבלו-סיפורו לנחלת הציבור. או ליתר דיוק: לחומר גלם לרווחי אמצעי התקשורת. מניסיוני אני יכול לומר שכל סיפור בלעדי מקפיץ את המכירות של עיתונים (ואני מניח שגם את אחוזי הצפיה בטלוויזיה) באחוזים רבים. וכל אחוז כזה שווה הרבה דולרים. למה שהכסף הזה ייכנס לכיסיהם של מוזס, נמרודי, שוקן ולאודר ולא ישולם למי ששילם בדמו על הסיפור?

פורסם בקטגוריה הומור, פרסום, תקשורת, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה