ארכיון הקטגוריה: תל אביב

מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

 

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

  

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

  

מבחן מרשמלו

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל בתקופת המנדט

דובר החמאס בעזה: אנחנו מצרים

– מאת רבקה שפק ליסק –

מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן – לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בא"י בתקופת המנדט הבריטי.

רבקה שפק ליסק

רבקה שפק ליסק

בשנים 1968–1978 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.

באו עם הכיבוש הבריטי

לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.

להמשיך לקרוא

האזור השחור של תל אביב הלבנה


חלק נכבד מילדותי ונעוריי התגורתי בדרום תל אביב. כשבגרתי חיפשתי את עקבות העבר בספרים ובאלבומי הזיכרון למיניהים. שום כלום. בכל הספרים שמלווים את העיר מראשיתה החלה תל-אביב מנווה צדק, התפתחה לכיוון רחוב הרצל שנחום גוטמן הנציח בציוריו הנפלאים.

כשחרגה העיר מגבולות גימנסיה הרצליה והרצל פינת שדרות רוטשילד החלו להופיע באלבומים הבנינים שתל-אביב גאה בהם. בית הבימה (ומאוחר יותר היכל התרבות), בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, וכשחזרו לרחוב הרצל היה זה כשהרסו את המונומנט הנפלא של גמנסיה הרצליה ובנו במקומו את מפלצת מגדל שלום, שהיה אז "הבנין הגבוה במזרח התיכון".

גמנסיה הרצליה 1917

בהמשך ראינו ביתני אמנות, מוזיאונים, בתי הבאו  האוז הלבנים שהציפו את העיר, בית ביאליק, בית העיריה, אצטדיון המכביה, יריד המזרח. אך שום דבר ממחוזות ילדותי. תל-אביב האחרת, התייחסה לדרום העיר כאל החצר האחורית שמסתירים מעין רואים. כאל פילגש שמסתירים אותה. החלק השחור של העיר הלבנה.

גושים וחצרות

הורי עברו לתל-אביב בסמוך לפרוץ מלחמת השחרור. התגוררנו בבית שכבר אז היה ישן מאד, כמו כל הבתים של האזור, ברחוב לוינסקי בסמוך פינת מזרחי ב'. מרצפות שחוקות, קירות סדוקים, הצפות בחורף. המים בברזים היו בצבע חלודה והביוב עלה לא פעם על גדותיו.

הארכיטקטורה של האזור קבעה הרבה את טיב היחסים בין האנשים. כל השטח שמרחוב יפו תל-אביב ועד רחוב סלמה בנוי גושי בתים הדבוקים אלה לאלה במרובע ענק. כל גוש מתוחם בארבעה רחובות ובמרכזו חצר ענקית. כל גוש כלל כמה עשרות דירות שדייריהם יכלו להשקיף אלו על אלו מבעד לחצרות. מבנה זה יצר יחסי רעות ושיתוף פעולה. חבלים שנמתחו על גלגיליות ממרפסת למרפסת שימשו לייבוש כביסה, להעברת עוגות ומטעמים. בשעות חרום – כמו בעוצר הגדול ולאחר שהחלו היריות – מילאו החבלים הללו תפקיד חשוב בהעברת מצרכים חיוניים. עם פרוץ מלחמת השחרור הפך חלק גדול מן האזור הגובל ביפו לאזור קרבות. אלפי תושבים נמלטו והשתכנו בבתי ספר ובחדרי מדרגות של בתים בצפון העיר. חלק הועברו למחנה פליטים ודרו באוהלים שהקימה העיריה למענם בגבעתיים, באזור שהותיר את עקבות התקופה בשם אחד הרחובות "פליטי הספר", ( לא הרחק מבנין מוטורולה).

מחנה פליטים יהודיים שנמלטו מאזור הגבול עם יפו

מחנה פליטים יהודיים שנמלטו מאזור הגבול עם יפו


architecture

למרות הצפיפות הצטיין האזור בארכיטקטורה מעניינת. הקישון פינת לוינסקי היום. (צילום: זאב גלילי)

ארץ ישראל השניה

בתוך המרחב הזה התגוררו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, נגרים, חרשי ברזל, פועלי דפוס, סבלים, רוכלים, פועלי בניין וסתם אנשים קשי יום, המתפרנסים למחייתם בעבודה קשה. זו הייתה אוכלוסייה מגוונת מאד שחיה באינטגרציה מלאה: דתיים מכל הסוגים – חרדים חובשי שטריימל, חובשי ברטים וקסקטים, דתיים של יום כיפור וחילונים אוכלי חזיר. על הגיוון של האוכלוסייה ניתן ללמוד מן השפות שדוברו באזור: יידיש, רומנית, פולנית, ספניולית, בולגרית, ערבית, פרסית, טורקית.

גם בתי הכנסת היו מכל הגוונים והעדות – החל מבית הכנסת של הרב פרנקל שבשכונת פלורנטין – בו נערכו מדי שנה הקפות שמחת תורה המוניים – ועד לבית הכנסת הספרדי שבלב השוק ברחוב לוינסקי. בית כנסת זה פתוח עדיין היום ומתקיימים בו שלושה מניינים ביום.

בית הכנסת אליהו הנביא ברחוב לוינסקי כיום [צילום:  זאב גלילי]

בית הכנסת אליהו הנביא ברחוב לוינסקי כיום [צילום: זאב גלילי]

דרום תל-אביב הייתה תמיד ארץ ישראל השנייה. לא ארץ ישראל העובדת של הקיבוצים. לא ארץ ישראל של החקלאים ("הבועזים") במושבות. לא ארץ ישראל האליטיסטית של בעלי ההון שהתגוררו בצפון. הצפון היה בשדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי או בבן יהודה, שם התגוררו הייקים שבאו מגרמניה. והיו שם גם שיכוני הפועלים, האליטות שבדרך.
עם הדרום נמנו שכונות פלורנטין, התקווה, שבזי, שפירא, מונטפיורי והתקווה. גבולותיו היו רחוב יפו תל-אביב ושוליו עד יהודה הלוי או לילינבלום; רחוב סלמה עד שולי הכפר הערבי אבו כביר; אזור המחנה הבריטי שרונה שנשק לשכונת מונטפיורי ואזור הגבול עם יפו – רחוב שלוש ומרכז וולובלסקי.

לאזור הזה היה גם אופי פוליטי והוא נטה ימינה. מנהל בית ספר תחכמוני בו למדתי היה אביו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי. מפקד הלח"י, אברם שטרן יאיר, מצא מקלט בדירה ברחוב מזרחי ב', שם נרצח. לאחר מותו פרצו דיירי האזור את הקירות שחצצו בין החלקות השונות שבתוך החצרות המרכזיים. הפריצה נועדה לאפשר לאנשי מחתרת, שרבים מהם מצאו מקלט באזור, להימלט אם יבואו הבלשים הבריטים.

המאפיין הבולט של האזור היה הרבגוניות בסוגי הפעילות. היו דוכני רחוב שמכרו בורקות ביתיות, חמינדוס, סחלב נוזלי ומוצק, גלידה מסטיק, בקלאווה דביקה ועוגות סולת נוטפות דבש. ואם רצית לקנח באבטיח קר חתכו לך פלח ענק ואכלת במקום. וכמובן כל מעדני העולם של רחוב לוינסקי, הקיימים עד היום. ומסעדות מכל הסוגים ומכל המיני: בלקניות, טורקיות, בולגריות, יהודיות וגם "תנובהלך", והכל במחירים שתאמו את הכנסותיו של פועל פשוט.
ייחודו של האיזור הנמשך עד היום הוא בריכוז העצום של חנויות מיוחדות לכל בכל מכל כל. לברגים, לפקקים, לבקבוקים, למברשות, לסרטים צבעוניים, לחוטים מכל הסוגים, לניירות וקרטונים, לעטים וכלי כתיבה, לנברשות, לפתיליות, למנורות נפט ולפרימוסים, ולדבקים, לגלגלים ולמוצרי גומי, לצינורות ולברזים, למזוודות ולתיקים, ללוחות עץ ולמזרונים, לבדים ולכל סוגי הביגוד, לצעצועים, לכיפות למזוזות ולספרי קודש. וכאן יכולת להשיג משקפי קריאה (ויכול עד היום ) במחיר של חמישה שקלים לזוג. .

ואינסוף בתי מלאכה למיניהם – סנדלריות, נגריות, מסגריות, בתי דפוס זעירים, מתפרות, זגגיות, בתי תיקון לגרביים, לתיקים ולמזוודות, למנעולים ולפתיליות.
על מנת להמחיש את אופיו המיוחד של האזור אביא כאן שני סיפורים של חנות שעדיין קיימת ועל בית מלאכה שבעליו כבר פרש לעת זיקנה.

בלי בתי קפה בלי תאטראות

בתל-אביב השחורה היו, וקיימים עד היום, מסעדות נפלאות. רובן מסעדות קטנות עם מקום לתריסר סועדים. אוכל משפחתי המתבשל על פתיליות , חוג קבוע של לקוחות המכירים אלה את אלה וכולם את בעלי הבית, ומחירים מצחיקים. כי אלה היו מסעשדות פועלים. עם אוכל שצריך להיות לא רק טוב וטעים אלא גם משביע וגם זול. היו כאן מסעדות מכל הסוגים. החל במסעדות "תנובה" (נדירות למדי) שבהן היה תפריט קבוע של סלט. לבן וחביתה ועד מסעדות רומניות, הונגריות, בולגריות ויהודיות. געפילטע פיש היה געפילטע פיש וצ'ולנט היה צ'ולנט וכנ"ל החמין והצ'ורבה והבורשט וכל היתר.

 

פרסומת לקפה אטרה שלא הגיע לכאן.

בתי קפה מפורסמים כמו עטרה המיתולוגית או גינתי, או רוול , לא היו כאן. למי יש זמן סתם לשבת לשתות קפה?.

תאטרון זה משהו מעבר להרי החושך בסוף שדרות רוטשילד. הבימה קוראים לו. והקאמרי שייך גם כן לצפונים. אבל בתי קולנוע היו מלאים מפה לפה.

בראשם קולנוע "עדן" שברחוב  לילינבלום\ הקולנוע הראשון של תל אביב שבראשיתו נקרא ראינוע כי הקרין סרטים אלמים. והיה ברחוב סלמה קולנוע  שמשך את הקהל בפיתוי שקשה לעמוד בו – שני סרטים בכרטיס אחד.


גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

הסיפור הראשון הוא על חנות המברשות "אריה" שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד, רחוב אחד אחרי יפו תל אביב בכיוון כל בו שלום).

אני מכיר חנות זו מאז ילדותי המוקדמת. אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי (לפני זמן לא רב) לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג'יראפה, ועוד.

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר.

mivreshetאריה זונדשיטיין על רקע מברשת מיוחדת שפותחה לצרכי מפעל מדעי. (צילום: זאב גלילי)

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

"כל מטאטא חדש מטאטא טוב", אמר לי עמי זנדשטיין. "השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא". הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

"אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז"ל". על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות "טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים. המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

מצחצח כלי הנחושת

הורדנו מן ה"בוידעם" קופסה גדולה ובה חפצים ישנים שהתגלגלו בביתנו שנים רבות. פתחנו וגילינו אוצרות. אולי לא לתצוגה במוזיאון אך לקישוט הבית ולהנחלת מורשת המשפחה לנכדים.

היו בקופסה כלי נחושת, שעברו אלינו בירושה מהוריי ומהורי רעייתי. כולם מכוסים ירוקת של שנים. רק לאחר שגירדנו מעט את הירוקת ולמדנו לדעת משהו על הכלים הללו, שמחנו שמחה רבה.

בילדותנו הרחוקה, כל ערב שבת, היתה אמא מצחצחת את כלי הנחושת בנוזל "בראסו", עד שהיו מבהיקים ומגבירים את האור בביתנו, המואר בנרות השבת ובמנורת נפט. בערב פסח היו הכלים נמסרים לערבים שהיו עוברים ברחובות צפת, מיד לאחר חג הפורים, ומכריזים ביידיש במבטא ערבי: "וייסען קעסאלאך וייסען פיילה". כלומר: אנו מלבינים כלי נחושת. היתה להם לערבים טכניקה של ציפוי כלי נחושת בציפוי דק עשוי בדיל, בתהליך שרבני העיר סמכו ידם עליו כהכשרת הכלים לפסח.

זכרתי שהיו על הכלים הללו קישוטים יפים. אך אי אפשר היה לראות מאומה בגלל הירוקת. צריך היה למצוא מישהו שיעשה לנו את המלאכה. זכרנו במעורפל שברחוק הקישון שבדרום תל-אביב מצוי בית מלאכה לציפוי ולחידוש כלי נחושת וכלי כסף. בקרנו שם לפני שנים רבות ולא האמנו שהוא קיים עדיין. החלטנו לנסות.

למרבית ההפתעה מצאנו את המקום הזה ברחוב הקישון 45 פינת רחוב עמק יזרעאל. חנות קטנטנה שעל חזיתה תלוי השלט "גלבניז – נוסד 1940". במדינה בה מתחלפים חנויות ובוטיקים בקצב של החלפת חולצות ביום קיץ לח איננו רגילים למצוא חנות הקיימת כבר שישים שנה. (אכן ביקורנו במקום היה לפני תשע שנים. באחרונה חזרנו אליו אך שכנים סיפרולנו כי האיש יצא לגימלאות).

האיש שבתוך החנות נתגלה כאדם נעים הליכות, רך דיבור, שניכר בו כי הוא אוהב את מלאכתו. שלמה כהן שמו. הוא כבר איננו צעיר ואת הפנסיה שלו הוא מבלה בעבודה שהוא אוהב. מסתפק בארבע שעות עבודה ביום.

מסרנו לו את הכלים ותוך שבוע קבלנו לידינו כלים מבריקים, ממש שכיות חמדה, המייפים את ביתנו. ועכשיו אמנה את שבחם של הכלים בטרם אמשיך למנות את שבחיו של שלמה כהן.

אחד הכלים העתיקים ביותר הוא נטלה ("קורט" קראנו לו בילדותנו) שהגיע אלינו מסבתה של אם רעייתי. בהערכה זהירה מדובר בכלי שגילו כמאה וחמישים שנה. ה"סמובאר" שהביאו הורי אמה של רעייתי מרוסיה צעיר יותר. תאריך הייצור החקוק עליו הוא 1878. הפרימוס שמצאנו – המכשיר רעשני שאמותינו הרתיחו עליו את דוד הכביסה – נתגלה כפטנט בינלאומי. מצאנו עליו כתובת אנגלית שנחקקה בשטוקהולם שבשוודיה. באנגלית מצוין שם כי המכשיר יוצר על ידי חברה שיש לה את הזכות הבלעדית לייצר את ה-PRIMUS המקורי. מסתבר שהפרימוס איננו שם של כלי אלא שם מותג. מתחת לכיתוב האנגלי מצאנו כיתוב באותיות קיריליות, באותיות ערביות וגם באותיות סיניות או יפניות.

הוריי השאירו לי ירושה צנועה יותר אך ערכה לא יסולא בפז. צלחת נחושת מעוטרת עיטורים מקסימים ששימשה לכיסוי הג'ארה – מיכל חרס ענק שהיה מוצב בפינת הבית ומתוכו היינו שואבים מים בכלי בעל ידית. את המים לכד היינו שואבים מתוך בור המים שהיתה בכל חצר בצפת (על מים זורמים בברזים איש עדיין לא שמע). מים אלה היו משיבים נפש וקרירים גם בימות הקיץ הלוהטים ביותר. כלי אחר הוא כיסוי לטנג'רה, כלי נחושת ששימש לבישול. אני זוכר שסבתי היתה מבשלת בו בסוף הקיץ "פובדל", ריבת שזיפים שהיתה נשמרת בחודשי החורף הארוכים. הכלי הזה דומה בצורתו לגג היכל הספר בירושלים. הפכנו אותו, חיברנו שרשרות נחושת והנחנו בתוכו עציץ לתפארת.

ונחזור לשלמה כהן שחולל את הנס הקטן הזה של הפיכת גרוטאות לכלי חמדה. הוא עסק במקצועו כחמישים שנה. הוא נולד בעיראק ועלה ארצה בשנות החמישים עם אביו יליד עיראק ועם אמו ילידת סוריה. את בית המלאכה לציפוי הקים יהודי פולני, ישראל מוחא, בשנת 1940. כהן נכנס עמו לשותפות לאחר שסיים את שירותו הצבאי.

גם לאחר הקמת המדינה  נשאר הדרום החלק  המוזנח של העיר. רחוב יפו תל אביב ביום גשום 1952

גם לאחר הקמת המדינה נשאר הדרום החלק המוזנח של העיר. רחוב יפו תל אביב ביום גשום 1952

בשנות השישים והשבעים עסקו לא רק בציפוי אלא גם בייצור כלים מכלים שונים. אך בשנים האחרונות נפסק הייצור לגמרי. מסתבר שרוב הייצור עבר להודו. שם יש נחושת איכותית ופועלי ייצור המסתפקים בפרוטות. אי אפשר להתחרות בהם ברמת השכר הקיימת בארץ. לכן, אם אתם רוכשים בימים אלה חנוכייה עשויה נחושת, קרוב לוודאי שהיא יוצרה בהודו. בימים אלה קראתי שבאחת מרשתות השיווק הפיצו חנוכייה הודית בעלת תשעה קנים, בנוסף לשמש. נראה שהפועלים בהודו אינם בקיאים ברזי השולחן ערוך.

על אף החזות החיצונית הצנועה של בית המלאה של כהן, עברו דרכו כמה נכסי אמנות נדירים ביותר. בין היתר נתבקש כהן לפני שנים לצפות דגם של בית המקדש בציפוי זהב. המזמין היה מוסד ממלכתי בירושלים. תחת ידיו של כהן עברו יצירות אמנות של תומרקין, אלדובי, ציפר ואחרים. שלמה מתקן, מצפה ומבריק הכל בכל מכל כל – קערות, מגשים, כדים, חנוכיות, נברשות, ריקועי נחושת. הוא עושה את כל סוגי הציפויים – זהב, כסף, נחושת, ברונזה, אוקסיד, ניקל, אלומיניום, בדיל, כרום ועוד. שמו של בית המלאכה המופלא הזה הגיע למרחוק. באים אנשים מכל חלקי הארץ וגם מחוץ לארץ. מבקשים להחזיר עטרה ליושנה לכלים היקרים ללבם. למרבית הצער גילינו באחרונה כי המפעל נסגר.

ונחזור לתל-אביב השחורה.

אנשים מפורסמים

עם חלוף השנים חלה תמורה גדולה באוכלוסיית האזור. הדור של המדינה שבדרך חלף מן העולם. הילדים פרחו מן הקן המשפחתי. רבים עשו חייל – בעסקים, באקדמיה, בהיררכיה הצבאית. מן השכונות יצאו כמה אנשים מפורסמים – השחקן חיים טופול, המחזאי חנוך לוין, שחקן הכדורגל יעקב חודורוב, הסופר העיתונאי רם אורן ועוד.

את מקום האוכלוסייה הישנה מילאו תחילה אנשי ישראל השנייה. תושבי עיירות פיתוח שחיפשו מזלם בעיר וידם לא השיגה להתגורר באזורים היקרים. בעקבותיהם באו עובדים זרים וכל מיני אלמנטים שלא הוסיפו כבוד לשכונה. ביום המשיך האזור לשמור על ייחודו כמרכז למסחר ולמלאכה. בלילות הוא הפך למקום שאנשים הגונים נזהרים מלעבור בו.

תחיית פלורנטין

לפני כעשרים שנה גילו צעירים את קסמו של המקום והחלו לאכלסו. גם העירייה התעוררה לחיים ולאחר עשרות שנים של הזנחה החלה להשקיע בו מעט. בתי קפה צצו כמו פיטריות והאזור החל להראות סימני תחיה. אך ההזנחה בת השנים נתנה אותותיה ולצעירים שבגרו והחלו להקים משפחות נתברר שזה מקום שלא קל לגור בו. התשתיות לקויות, אין מתנ"ס, חסרים גני ילדים בתי ספר, שטחי ירק וגני משחקים לילדים. נדמה היה כי האזור הולך ודועך. אך הצעירים המשיכו להימשך אליו ושכונת פלורנטין נחשבת לאתר מבוקש, אם לדון לפי מחירי השכירות באזור.

בשעתו הודיעה שרת המשפטים, ציפי לבני, על כוונתה להקים בדרום תל אביב מתחם שבו ירוכזו כל בתי המשפט השוכנים היום ברחוב ויצמן.

ברכתי על יוזמה זו, שהיה בה כדי להחזיר עטרה ליושנה. בעבר שכן בית המשפט ברחוב יהודה הלוי ושעות רבות מילדותי ונעוריי ביליתי באולמות המשפט (במקום לחבוש את ספסל הלימודים).
היוזמה עשויה היתה לעורר את הדרום ולהפוך אותו למקום שבני אדם הגונים אינם חוששים להסתובב בו. אבל הוא עורר גל של התנגדויות מצד שופטים ועורכי דין. תל-אביב לא גילתה נכונות להתמזג עם תל אביב השחורה.

והאם הועברו בתי המשפט לדרום תל-אביב? בערך כמו השלום עם הפלסטינים שהשיגה הגברת ליבני.

רדיו חדש בתל-אביב הישנה – סיפורה של תמונה

הקורא איתי בכר שלח לי את תמונה מקסימה המשקפת את רוח התקופה.   וזה סיפורה של התמונה, כפי שסיפר הקורא בכר:.

"תמונה זו כמו התמונות האחרות  באלבום הזה אצלי בפליקר צולמו ע"י סבא שלי, רוברט בכר.
"כל האלבומים שלו אצלי, את רובם סרקתי ושיפצתי בפוטושופ, הזכויות, כמובן שמורות לי.
"הסיפור מאחורי התמונה – השנה 1950 או 51, בצילום נראים יצחק ולילי אנג'ל, אח ואחות, שהם דוד ודודה של אבי.
"סבי, רוברט צילם אותם יחד עם הרדיו החדש, בדירה שנמצאת ברחוב קיבוץ גלויות,
ובתמונה לילי קוראת במעריב, העיתון הצעיר והחדשני של התקופה ההיא.
צד זה של משפחתי עלה לארץ מבורגס, בולגריה, שנים ספורות קודם לכן".

הקישור לאלבום התמונות של איתי בפליקר
http://www.flickr.com/photos/itaib/3315678161/in/set-72157613616209344/

רדיו חדש בתל אהיה הישנה (כל הזכויות לאיתי בכר שהתמונה מתפרסמת באדיבותו)

 פזמון של משורר אלמוני

ולסיום פזמטון שהגיע אלי באינטרנט. המחבר האלמוני מתבקש להתקשר כדי שאתן לו את הקרדיט הראוי. נדמה לי שהפיזמון הזה משקף היטב את רוח התקופה והאור

הגיגים נוסטלגיים פרי עטו של בעל

בית מלאכה ברחוב העליה בת"א

 

לג'נגי' קראנו "קלאווסה"
למרפסת קראנו "טראסה"
במקום בשר אכלנו חסה
איזה כייף היה בגן הדסה!

מילה של חבר היתה מילה
מי חשב בכלל על מחלה
וכשגבר חיפש ומצא לו כלה
היה לו ספק שהיא בתולה?

מלפפון בעונה היה מריח
פתחת מלון ,תמיד זה הצליח
אמנם גם אז חיכינו למשיח
אבל איזה טעם היה לאבטיח…

הכרת נערה, הרומן היה סוער
היית נאמן, לא ביקשה יותר
ים של אהבה היית מפזר
ת-אמת – היום יודעים לחזר?

מי זוכר את אותה חוויה
כשפיזרנו קצת מלח על עגבניה
ואיזה טעם לצ'ולנט היה
אפשר להשוות בין מיקרו לפתיליה?

אח, אח איזו מולדת
פעם ישראל היתה עובדת
חיפשת גנב רק בזכוכית מגדלת
האם פעם נעלתם את הדלת?

נוסטלגיה היא נושא חשוב
ומעניין מאד
זו התרפקות על ימים יפים
שלא ישובו עוד…

המשורר האלמוני מתבקש להזדהות כדי לקבל קרדיט על יצירתו.

ראה

על תל אביב הקטנה של גבריאל צפרוני קישור

וכך נראתה תל אביב הלבנה

 

כיכר צינה דיזנגוף

 

בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בת"א שנות השלושים

ראה חנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב

קולנוע מוגרבי 1930

רחוב שינקין בסתם יום של חול

טיילתי השבוע ברחוב שינקין ביום שטוף שמש. יש משהו משובב ברחוב הזה, בעידן בו הפכו ערינו לשרשרת מגדלים וקניונים ממוזגים, מנוכרים וסטריליים.

שינקין הוא אחד הרחובות האחרונים במקומותינו, רחוב של פעם. הוא בולט בראש ובראשונה בנוף האנושי המגוון שלו. צעירים וצעירות יפים ובריאים, מלאי שמחת חיים. לצידם ומולם מטיילים מבוגרים, קשישים, גמלאים ואף זקנים. תמצא כאן מגוון של כל חתכי האוכלוסייה – מזרחיים ויאפים, גלוחי ראשמ מועקעים וחסידי בראסלב מקפצים.

מגוון אנושי שאתה כבר לא מוצא כמותו במקומות אחרים. גינת שיינקין - ויקישיתוף

מגוון אנושי שאתה כבר לא מוצא כמותו במקומות אחרים. גינת שיינקין - ויקישיתוף

. הגיוון הרב של הרחוב בא לביטוי גם בארכיטקטורה שלו. בתי קפה ומסעדות הגולשות אל המדרכות ואל חצרות הבתים. בתים ישנים מימי תל-אביב הקטנה ולידם בתים משוחזרים ומשופצים ובתי מידות מפלדה וזכוכית. חנויות שהן המלה האחרונה של האפנה – ג'ינס, נרות דקורטיביים,קאקאדו, סבון. ולצידם מתקן נעליים ואינסטלאטור ומכולת שכונתית שנותרו מן הימים ששינקין עדיין לא היה שינקין.

יש ברחוב פינות חמד המזכירות רחובות דומים בפריז ובלונדון. בחנות קטנה ומטריפה הנקראת "עתיקניה קסומה" (שינקין פינת מלצ'ט) ניתן למצוא כל מיני אלטע זאכען של הסבתות שלנו: תכשיטים, מציתים, סמלים של הבריגדה, קופות צדקה, סכו"ם ישן נושן, מצלמה, כלי עבודה וגם ספרים נדירים. אני רכשתי שם בכמה שקלים ספרון שעל קיומו אפילו לא ידעתי – "משפטי צפת".לא מצוינת שנת ההופעה אך נראה שהוא ראה אור זמן קצר לאחר הפוגרום שערכו הערבים ביהודי צפת באוגוסט 1929  הספרון יצא בהוצאת "תל-אביב" ומחירו ארבעים מא"י מיל ארץ ישראלי). הוא אחד מסדרה של ספרונים על משפטי הפורעים הערביים והוא מבוסס על דיווחים שהופיעו בעיתוני אותה תקופה "דבר", "הארץ" ו"דואר היום".

הסיבה שרכשתי את הספרון היא שמתוארים בו משפטיהם של רוצחי משפחת אפריאת. אבי המשפחה, משה אפריאת הי"ד, נרצח במכות מכושים על ראשו בפתח בית הוריי, לעיניהן של אחיותי הבוגרות (שהיו אז בנות חמש ושש). תיאור מעשה הזוועה הזה מלווה אותי, מפי בני המשפחה, מאז שעמדתי על דעתי.

אך רחוב שינקין הוא בכל זאת שינקין – הסמל שעיצב מוטי קירשנבוים בכתבת טלוויזיה מפורסמת משנות השישים. סמל של ישראל החדשה, הנהנתנית, העכשווית. הרחוב הזה מקרין אמירה: תעזבו אותנו מציונות, תעזבו אותנו מיהדות, תעזבו אותנו מגורל העם היהודי ומיעוד מדינת ישראל. תנו לנו לחיות טוב, כאן ובעיקר עכשיו. מצידנו, כל מדינת ישראל, מגדרה עד חדרה, יכולה להיות רחוב שינקין אחד גדול.

את הביטוי לתפיסת עולם זו מצאתי בכתובת הבאה על אחד הקירות. (סימנתי ב—- מילים שהנייר והמקלדת אינם סובלים:

כאילו שהעברית היתה אשה

שצריך רק אותה לאהוב

וצריך לעשות לה טוב

ו— — כל חוקי התחביר

ו— — כל הזמר והשיר

וגם בא לי לאכול קצת בשר חזיר

ואת ירושלים להחזיר.

הספרון "משפטי צפת" שמצאתי בחנות הענתיקות

הספרון "משפטי צפת" שמצאתי בחנות הענתיקות

דרום תל אביב – חנות המברשות המטריפה


המטאטא הישן שלנו, שרכשנו לפני פחות משנה בסופר, שבק חיים. בכל פעם שטאטאנו את הבית הוא פיזר יותר שערות מן האבק שאסף.

החלטנו שעלינו לרכוש מטאטא חדש אבל אמיתי, ופנינו לחנות המברשות " אריה" שבדרום תל-אביב. אני מכיר את החנות הזו שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד) מאז ילדותי המוקדמת.

 

החנות ברחוב הרצל פינת סימטת בית הבד. קיימת מאז 1925.

החנות ברחוב הרצל פינת סימטת בית הבד. קיימת מאז 1925.

אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג’יראפה, ועוד.

החנות קיימת מ-1925

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר נראה צעיר מ-68 שנותיו.

 

עמי זנדנשטיין. ברקע: חלק ממבחר מברשותיו

עמי זנדנשטיין. ברקע: חלק ממבחר מברשותיו

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

" כל מטאטא חדש מטאטא טוב" , אמר לי עמי זנדשטיין. " השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא" . הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

" אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז" ל" . על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

יש עדיין ערך לאיכות

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

 

חלק ממבחר המברשות שבחנות

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות " טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

חידוש מברשות שיניים

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים.

מחדשים מברשות שיניים 10

500 סוגי מברשות

המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

עידכון אוקטובר 20017 – החנות נסגרה

ראה האזור השחור של תל אביב הלבנה

" הייתי מביא לביאליק בכל בוקר שני כעכים ולחם לבן צרפתי שאהב"

העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני, שהיה מחלק הלחם של תל אביב הקטנה הכיר את ביאליק מאז היותו ילד * במרוצת השנים הפך בן בית ואיש קשר לאנשים שרצו לפגוש במשורר * מספר איך לימד את אשת המשורר, מניה, לגדל תפוחי אדמה ועל ברמן הנהג שברח מהעיר אחרי שתיקן לביאליק שגיאה בעברית * ומה אמר ביאליק על הצהובון העברי הראשון * שבעים שנה למותו של המשורר הלאומי

האיש, היחיד אולי, החי עמנו היום, שהכיר את ביאליק מקרוב ושוחח עמו שעות רבות, הוא העיתונאי הוותיק גבריאל צפרוני. ה"יארצייט" של ביאליק הוא הזדמנות טובה לשמוע עוד מסיפוריו.


 

גבריאל צפרוני בצעירותו

סיפר לי צפרוני: " כשביאליק הגיע לארץ, בשנת 1923, הייתי ילד בן תשע. אבל הייתי מבוגר בהרבה מגילי. כדי לעזור בפרנסת המשפחה עבדתי כמחלק הלחם של מאפיית " קרבצוב" ששכנה ברחוב יצחק אלחנן, לא רחוק ממגדל שלום של היום. הובלתי את הלחם לבתי הלקוחות, בשני סלים גדולים שהיו תלויים על גבו של פרד. הייתי מתחיל את העבודה בשעה 2 לפנות בוקר ומסיים לאחר ארבע חמש שעות. תמורת עבודתי קיבלתי לירה ורבע לחודש ועוד שתי כיכרות לחם וזה היה שכר לגמרי לא רע בשביל ילד בגילי.

" עבודתי הקנתה לי מעמד מיוחד בעיר הקטנה. לא היו אז אמצעי תקשורת אלקטרוניים והטלפונים היו מעטים. אנשים העבירו באמצעותי מסרים וגם היו סקרנים לשמוע "מה נשמע בעיר". זה היה הרקע להיכרותי עם ביאליק וליחסים שהתפתחו בינינו עד שהייתי אצלו בן בית. יחסים אלה נמשכו יותר מעשר שנים עד מותו של המשורר.

קו האוטובוס לקזינו

" עם הגיעו לארץ התגורר ביאליק בפנסיון, שברחוב הרצל פינת לילינבלום. ביאליק הזמין בקביעות שני כעכים ולחם לבן ארוך עבה, ששקערורית באמצעיתו. הלחם הזה נקרא אז "לחם צרפתי".

 

ביאליק בבואו לגור בתל אביב

" ביאליק נוהג היה לצאת מדי בוקר מן הפנסיון ונוסע לאתר הבנייה של ביתו ברחוב שנקרא על שמו. אני הייתי פוגש בו בצאתו, חובש מגבעתו המפורסמת ובידו מקל הליכה. היה אומר לי: "תמסור את הלחם והכעכים למניה". הוא היה עולה על אוטובוס בתחנה ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. חברת האוטובוסים נקראה "גלי אביב" והיא הפעילה שרות באוטובוסים קטנים, בכל אחד 8 מקומות ישיבה, שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי. האוטובוס היה נוסע לאורך רחוב הרצל, פונה ימינה לרחוב אחד העם ואחר כך שמאלה לנחלת בנימין עד אלנבי ולאורך אלנבי עד שפת הים. זה נקרא "הקו לקזינו". שעמד להיבנות. ביאליק היה יורד ברחוב אלנבי פינת ביאליק. לא הייתה שם תחנה כי לא היו תחנות בדרך והנהג היה אוסף נוסעים או מוריד אותם בהתאם לבקשותיהם.

 

הקו לקזינו. אוטובוס ברחוב אלנבי ליד בית הכנסת הגדול.

איך עוצרים אוטובוס

" באחד הימים הייתי עד לפרשה משעשעת. ביאליק יצא קצת באיחור מן הפנסיון והאוטובוס החל לנסוע. ביאליק הרים את מקלו וקרא בקול לעבר הנהג "עמוד". האוטובוס עצר והנהג, ברמן שמו, ראה לנכון להעיר לביאליק הערה לשונית: "בעברית אומרים עצור, לא עמוד". ביאליק – המשורר הלאומי, מחבר ספר האגדה, שכתב את המסה המדהימה על גילוי וכיסוי בלשון –  לא הגיב, אבל קהל הנוסעים רצה לטרוף את הנהג החוצפן: "איך אתה מעז לתקן את לשונו של ביאליק". הגיעו דברים לכך שברמן הנהג נאלץ לעזוב את תל אביב לזמן מה, עד יעבור זעם.

" ביאליק היה בא מדי יום לאתר הבניה, משגיח על הפועלים שלא יתרשלו. מדי פעם הייתה מתלווה אליו חבורה של צעירים בשירה ובריקודים. זו הייתה תקופה של אבטלה קשה ורבים מן המובטלים נהגו להסתובב ברחוב אלנבי, לרקוד ולשיר. כשהיו רואים את ביאליק יורד מן האוטובוס היו מלווים אותו עד לביתו.

"מה נשמע בעיר"

" כשעבר ביאליק להתגורר בבית המפואר שבנה לעצמו המשכתי לספק לו לחם והוא למד להכיר אותי מקרוב. היה נוהג לקרוא לי "השייגעץ" (מילה ביידיש שמשמעותה: גוי, פרחח, ערמומי) וכמו רבים אחרים היה נוהג לשאול "מה נשמע בעיר".

 

בית ביאליק עם השלמת בנייתו ב01937

ביאליק לא היה מעוניין ברכילויות קטנות שאחרים היו מעוניינים לשמוע. לכן, לא סיפרתי לו למשל את הרכילות הכי חמה בעיר: שלראש העיר, מאיר דיזנגוף, נולדו שני ילדים שאמם ערבייה. אני מניח שידע את הרכילות הזו גם בלעדיי. ממני ביקש לשמוע על אירועים ציבוריים. למשל שבבית הספר לילדי העובדים שגבל עם גן מאיר הסירו את דגל הלאום כחול לבן, והניפו במקומו את הדגל האדום. זה הרגיז אותו מאד.

" רבים רצו להיפגש עם המשורר והיו מטרידים אותו. לכן פרסם מודעה ב" הארץ"  בה נאמר כי ניתן לבקרו רק בימים שני וחמישי, בין השעות 5 ל-7 בערב. אני באתי לביתו כל בוקר כדי להביא את הלחם. במהלך השנים התיידדנו ויכולתי לבוא אליו למעשה בכל עת. כשהייתי בא היה לי צילצול מיוחד שעל פיו ידע ביאליק שזה אני.

 

ביאליק נענה לדורשיו. המודעה שפרסם בהארץ כדי להמנע מטרדנים.

 

ביאליק היה נמצא בדרך כלל בקומה השנייה. כשהייתי מצלצל היה קורא לי לעלות וישבנו בחדר העבודה או בחדר האורחים של המשורר. . יחסינו נמשכו גם אחרי שהפסקתי לחלק לחם. ביאליק ביקש ממני לעזור למניה אשתו לטפל בגינת הירק שליד הבית. באותה תקופה היה מקובל בתל-אביב לגדל ירקות ליד הבית: עגבניות, תפוחי אדמה, בצל, גזר ועוד. מניה לא ידעה למשל שתפוחי אדמה לא משקים עם צינור אלא בתעלות.

 

" עיריית תל-אביב החליטה רשמית כי היא נוטלת על עצמה לטפל בגינת הבית של ביאליק. הגנן הראשי של העירייה, משל שמו, נהג לבוא מדי פעם. אבל אני באתי יום יום ובלי להודיע על כך מראש" .

 

שולחן העבודה של ביאליק (צילום: זאב גלילי)

"תן לי שם למסעדה"

" רבים ידעו על קשריי המיוחדים עם ביאליק וביקשו את תיווכי בכל מיני עניינים.

" פעם פנה אלי בעל מסעדה מרחוב רמב" ם פינת נחלת בנימין ואמר לי: אולי תבקש מביאליק שימציא לי שם למסעדה שלי?

" למחרת הגעתי לבית ביאליק (זה היה בתקופה שעבדתי בחלוקת לחם). ביאליק היה נוהג לקום מוקדם והיה ער כשהגעתי. הצגתי בפניו את הבקשה וביאליק שלף בו במקום שם למסעדה: "ואכלת ושבעת" (כנאמר בברכת המזון).

" חזרתי לבעל המסעדה והוא מיהר להכין שלט גדול. המסעדה נשאה את השם שהציע ביאליק שנים רבות. אני מניח שבעל מסעדה השתמש בעובדה שביאליק הוא שנתן את השם למסעדה כדרך לקידום עסקיו.

" בקשה דומה הפנה אלי בעל חנות גלידה ברחוב אלנבי פינת פינסקר. גם כאן שלף ביאליק תשובה במהירות הבזק והציע את השם " שניר" . זה השם שנשאה חנות הגלידה הזו שהפכה למותג תל אביבי ידוע" .

הצהובון הראשון

" העיתון הצהוב הראשון הופיע בארץ כמה שנים לפני שהופיע ידיעות אחרונות. זה היה "עיתון מיוחד", שהחל לראות אור בשנת 1933. היוזם והעורך של העיתון היה עולה חדש מהונגריה, אלכסנדר זאובר שמו. הצטרף אליו מחבר ספרי הבלשים הידוע, שלמה בן ישראל. במושגי אותם ימים זה היה עיתון סנסציוני שפרסם סיפורי רכילות שהעיתונים המהוגנים לא העזו לפרסם. זה היה גם העיתון העברי הראשון שהודפס בשני צבעים – סנסציה גדולה כשלעצמה. השניים ביקשו ממני לארגן להם פגישה עם ביאליק, כדי שיחווה דעה על עיתונם.

שני גיליונות של עיתון מיוחד. הגיליונות הראשונים היו פחות סנסציוניים וביאליק הספיק לראות לפני מותו גיליון מתון יחסית. התילום מתוך"רבותי העיתונות" מאת מרדכי נאור.

שני גיליונות של עיתון מיוחד. הגיליונות הראשונים היו פחות סנסציוניים וביאליק הספיק לראות לפני מותו גיליון מתון יחסית. הצילום מתוך"רבותי העיתונות" מאת מרדכי נאור.


" הגענו לביתו של ביאליק בשעה 3 אחר הצהריים. צלצלתי בצלצול המיוחד שלי וביאליק קרא מלמעלה: מניה תפתחי לו. עלינו לחדרו של ביאליק והצגתי את זאובר ואת בן ישראל. ביאליק לא הכיר את שניהם, אבל ידע מיהו בן ישראל, שהיה חלוץ הספרות הבלשית של ארץ ישראל. הוא יסד את "ספריית הבלש" ולפי עצת זאב ז'בוטינסקי בחר בבלש דוד תדהר כדמות מרכזית לסידרת סיפוריו. "ספריית הבלש" זכתה להצלחה רבה ודור שלם של קוראים עבריים חונך על עלילותיו של דוד תדהר. איסטניסים ביקרו קשות את הספרות העממית הזו אך ביאליק היה בין התומכים בה.

" ביאליק התבונן בגיליונות העיתון על כותרותיו הרעשניות. לאחר הרהור אמר ביאליק: "אצלנו בכפר היה נהר ופעם בשנה היה בא קרקס. היו מותחים חבל מעל לנהר והלוליין היה מהלך עליו. כל זמן שהיה הולך על החבל כולם מחאו לו כף. כשנפל למים כולם צחקו". מה שביאליק רצה לומר, לדעתי, הוא "אם תצליחו תהיו מכובדים. כשלא יילך לכם יצחקו מכם"

" בסופו של דבר הלך להם די טוב ובשלב מסוים התאחד העיתון הצהוב הזה עם ידיעות אחרונות. (בן-ישראל עשה קריירה עיתונאית מזהירה משל עצמו. היה לכתב של הבוסטון גלוב ושל עוד אמצעי תקשורת בינלאומיים חשובים).

 

ביאליק תמונה אחרונה

" אנשים אחרים שקישרתי בינם לבין ביאליק היו הסופר אביגדור המאירי, המשורר אלכסנדר פן ועוד רבים. אם תשאל למה זקוקים לי אומר לך כי ביאליק נהנה אז מהילה של מורם מעם. לא רבים זכו לקרבתו ולא העזו לפנות אליו. אבל היו רבים שהטרידוהו וזו כנראה הסיבה לכך, שבשנה האחרונה לחייו עבר להתגורר ברמת גן.

כך אבדה מלה

" ביאליק תרם מילים רבות לשפה העברית. אחת מהן שנשכחה היא המלה רף, שמשמעותה לפי ביאליק: שלב בתריס גלילי. המילה הזו אבדה מן העולם בגלל האינג'ינר אליעזר קפלן, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.

" תשאל מה לאינג'ינר ולאוצר השפה העברית? ובכן, ביאליק היה יושב ראש הוועדה לבניית בית הבריאות שברחוב בלפור, הקרוי על שם הנדבן שתרם לבנייתו, נתן שטראוס.

" מתכנני הבית ביקשו להתקין בו תריסים גליליים שהיו אז חידוש גדול. ביאליק התלהב מאד מן החידוש הזה ואף המציא את המילה רף. אליעזר קפלן מילא באותה תקופה שני תפקידים. הוא היה מנהל המחלקה הטכנית של עיריית תל-אביב ובמקביל גם חבר הנהלת "המשרד לעבודות ציבוריות" של ההסתדרות שהפך לימים ל"סולל בונה".

" קפלן התנגד להתקנת תריסים גליליים בבית הבריאות הנבנה. זאת, משום שחברת "סולל בונה" ייצרה רק תריסים רגילים מעץ ולא תריסים נגללים. וכך אבדה המלה רף מן השפה העברית" . (אני חייב לציין שלא מצאתי בשום מילון – כולל מילון המלים האובדות של עוזי אורנן – את המילה " רף" במשמעות של שלב בתריס – ז.ג.).

מחלק הלחם בתל אביב הקטנה

גבריאל צפרוני נולד לפני 90 שנה בבית היולדות של שכונת נווה צדק בתל-אביב הקטנה. בהיותו נער הותקף פעמיים על ידי פורעים ערביים, נפצע ואף ירה והרג אחד מתוקפיו.

עבודתו כמחלק לחם הכשירה אותו לקריירה העיתונאית. לא הייתה פינה בתל-אביב ולא הייתה אישיות שהוא לא הכיר מעבודתו.

החל דרכו בעיתונות ב" חזית העם", בטאון " ברית הבריונים" ואחר כך ב" דואר היום" , אותו ייסד איתמר בן אב"י, בנו של מחייה הדיבור העברי, אליעזר בן יהודה.

 

גבריאל צפרוני. צולם בעת הראין. (צילום: זאב גלילי)

בעת מאורעות הדמים שפרצו בארץ ישראל לא נרתע מלחדור למרכזי הערים הערביות – יפו, ירושלים, שכם וחברון. מידע שאסף בדרך זו וקשרים שקשר עם ראשי האדמיניסטרציה הבריטית ועם המנהיגות הערבית, הפכו אותו לאוצר בלום של אינפורמציה. מידע זה עמד לא רק לרשות אמצעי התקשורת בהם עבד אלא שרת גם את ה" הגנה" האצ" ל והלח" י.

בשנת 1935 התחיל לעבוד בעיתון " הבוקר" . תחילה ככתב בתל-אביב ואחר כך כראש סניף ירושלים. בשנת 1962 התמנה לעורך העיתון וכיהן בתפקיד זה עד לסגירתו ב-1965. לאחר מכן היה מנהל תיאטרון " הבימה" . הקריירה של צפרוני חרגה מגבולות הארץ והוא היה איש תקשורת מוכר בעולם. הוא סיפק מידע לסוכנויות ידיעות בינלאומיות והיה כתב ה" דיילי טלגרף" הלונדוני.

" על הגזילה"

אבידור אלחנן, ראש " המכון למחקר תיעודי, תולדות ומורשת תל אביב יפו לדורותיה" , סיפר לי על פרשה של " גזילת" קרקע מביאליק:

" באחד הימים כתב ביאליק מכתב לעיריה בו נאמרו לערך הדברים הבאים: בימי החורף הגשומים הגשם סוחף את אדמתי למגרשו של שכני. הערתי לו וביקשתי להחזיר לי את אדמתי. והוא מסרב. אני מבקש מראש העיר להשית עליו קנס של מאה לירות ולהחזיר לי את ערך הקרקעות ששכני גזל .

תקנות התעבורה: " סכנה חמורה להולכי רגל"

" התנועה ברחובות העיקריים של תל-אביב התרבתה כל כך בזמן האחרון במכוניות, בעגלות, בקרונות ובגמלים עד שסכנה תמידית צפויה לכל הולכי רגל מהמהירות אשר בה מתנועעות המכוניות… להזכיר לקהל את חוקי כללי הדרכים:

· אסור למכוניות לנסוע בתוך גבולות תל-אביב במהירות יותר גדולה מעשרה קילומטר לשעה.

 

שוטר תנועה ברחוב הרצל. המהירות המותרת למכוניות 10 קילומטרים לשעה.

· אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני.

· יותר מארבעה גמלים או חמישה חמורים אסור להעביר בקשר אחד.

סור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני

אסור להעביר גמלים או חמורים ברחובות בלי שיהיו קשורים אחד לשני

סרט ביאליק בתל אביב