מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

 

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

  

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

  

מבחן מרשמלו

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

פורסם בקטגוריה אליטות, דמוקרטיה, הון ושלטון, כלכלה, מלחמת העולם השניה, תולדות המדינה, תל אביב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

20 תגובות בנושא מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

  1. פינגבאק: מכתב גלוי ל-400,000 "אידיוטים שימושיים | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: ההסתדרות היא שהקימה את מדינת עבדי הקבלן | היגיון בשיגעון

השאר תגובה