מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

 

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

  

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

  

מבחן מרשמלו

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה אליטות, דמוקרטיה, הון ושלטון, כלכלה, מלחמת העולם השניה, תולדות המדינה, תל אביב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

20 תגובות בנושא מהפכת "הצדק החברתי" שהפכה לתנועת "מגיע לי"

  1. מאת מיקי‏:

    כל מילה סלע

  2. מאת תרצה‏:

    מקבלת את ההגיון שמאחורי דבריך.
    לא מקבלת את עולם המושגים שבמאמרך. הם השתנו. צדק חברתי הוא ביטוי בעל משמעות חדשה. מטעה אמנם השימוש במילים אבל עובדה: אין מדובר באותו מושג שאתה מתאר כאן.
    עולם המושגים של מחאת האוהלים השתנה.
    חיינו במדינה שלא היה בה אף "אזרח" אמיתי.
    התיאורים שלך מעידים על כך.
    ההישג הגדול הוא ה"חברה האזרחית" שמציגה את עצמה לראווה כעת.
    מקבלי ההחלטות לא ספרו את הדור שלך. סיפרו להם סיפורים וגידלו אותם על מיתוסים.
    כן יספרו את הדור הזה וייקחו אותו בחשבון, מכאן ואילך.
    הם כבר מבינים שהכל סיפורים.
    במושגים של מדעני מדינה, סוף סוף הגיע הדור שמגדיר את ה"מרחב הציבורי" ומשתמש בו כדי ללבן בעיות של הציבור. זה לא היה כך בתקופה שאותה אתה מתאר כאן.

    תגובה
    אני מסכים למשפט האחרון בתגובתך. אבל את מדברת על "הם" כש"הם" זה בעצם אנחנו בלבוש אחר.
    ז.ג.

    • מאת אחת העם‏:

      אני מסכימה איתך ז.ג.
      חיינו נמצאים בתנועה מתמדת ותמיד הזרימה היא קדימה. הסיסמה או צרוף המילים "צדק חברתי" מתייחס מטבע הדברים למצב היום ולחברתנו בה אנו חיים היום.
      כשילדיי החלו מתבגרים, הבנתי, והבטחתי לעצמי שלעולם לא ישמעו ממני "כשאני הייתי בגילכם".
      אדרבא, יצאו למאבקם כל אותם שמאמינים שמגיע להם השינוי, כל אחד יטען ויפעל למען הכאב שלו וביחד אולי נגיע לנקודה אחת שממנה נזיז את עולמנו.
      אני גאה מאד בדרך התרבותית והדמוקרטית של הדורשים "צדק חברתי" ובמיוחד על רקע התנועות שותתות הדם ל" צדק חברתי" , השכנות לנו.

      ל"אחד העם",

      גם אני נמנע מלומר לילדיי "כשאני הייתי בגילכם". אילו רציתי להשוות לעבר הייתי מגיע לעידן הפרימוס והפתיליה וחיים ללא מים זורמים וללא חשמל.

      השוויתי לעבר רק בתגובה לתאור המזוייף של עמוס עוז, שהוא בן דורי, שתאר את נפלאות העבר. הוא סותר את דברי עצמו ב"סיפור אהבה וחושך" לגבי רמת החיים של משפחתו.
      ז.ג.

  3. מאת אפרת‏:

    אני לא חושבת שהיה יקר לחיות במדינה כמו שיקר היום. גופים פשוט עושקים את האזרח- ארנונה, מים, חשמל, ביטוח לאומי (!!). זה נורא לעבוד ולעבוד ולהרגיש דרך ללא מוצא. לא רק תרבות הצריכה אשמה, המנגנונים שמפעילים את הצריכה הם עצמם גנבים לאור היום. פעם זוג צעיר עבד וקנה דירה. היום הסכומים ההתחלתיים שדרושים גבוהים מאוד וגם אז יש לשלם משכנתה שאוכלת משכורת חודשית. הכל יקר יותר היום אבל המשכורות, אלא אם כן אתה בהייטק, נמוכות. גם לא אוהבת את האווירה של המחאה, אבל אם זה מה שיחולל שינוי, מה טוב.

    תגובה

    פעם זוג צעיר עבד וקנה דירה ? 30 שנה שילמנו משכנתא.
    אבל אז לא קנינו בגדי מותגים לילדים ולא נסענו לחוץ לארץ. אכן, המערכת הכלכלית-חברתית מסואבת אבל צריך ללמוד היטב את הנושא.
    ז.ג.

    • מאת אפרת‏:

      אני לא יודעת על איזה "פעם" אתה מדבר, כנראה על "פעם" שאינו רלוונטי כבר. אני לעומת זאת מדברת על פעם שהוא עדיין בר השוואה לדור שלי, כי להשוות לדורות אחורה פשוט אינו הוגן וחסר תכלית. דור אחד אחורה זה יחסית סביר.
      בילדות שלי, לפני 20 שנה לערך, אנשים נסעו לחו"ל, קנו בגדים, טלוויזיות ומכוניות. אין ספק שהצריכה היום שונה, אבל עדיין, גם "אז" אנשים בילו וקנו, ועבדו. אי אפשר להאשים את תרבות הצריכה בכל דבר. יש מצוקה והיא אמיתית. החוקים שהועברו פה בשנים האחרונות מוחצות את מי שאינו עשיר עד ליסוד.
      שורש הבעיה של המחאה הזו הוא יחסי הציבור המאוד גרועים שלה. דווקא מה שמושך את הקהל אליה הוא מה שיפיל אותה לטעמי, כי מי שמופיע בכלי התקשורת נראה כמו ילד מפונק שרוקע ברגליו ודרש "תנו לי תנו לי עוד ועוד".
      אבל אני מדברת בשם הדור שלי, בני ה-30 ואילך, ולנו קשה, קשה מאוד. רוב האנשים שאני מכירה לפחות וגם אני, לא עמוסים לעייפה בשקיות מהקניון והדיוטי פרי, אין לנו 4 גלגלים של ג'יפ ולא פלאזמות יוקרתיות. בסה"כ אנשים שעובדים ומתקשים מאוד לעמוד בדרישות של המדינה. המיסים גבוהים מאוד, המחייה יקרה בטירוף, ואיזו חוצפה להעלות את מחיר המים, אקולוגיה או לא.
      אתה מעיד על עצמך שטוב לך ושהתברגנת. השבע לעולם לא יבין את הרעב, ולא משנה כמה ימי רעב עברו עליו בצעירותו.
      אין ספק שחיי הנוחות בהם אתה שרוי גורמים לך אוטומטית לראות רק את הפינוק בדור הזה. ואני רואה את הקושי של הצעירים היום להגיע לדירה, ואתה יודע מה, הקושי המטורף לגמור את החודש.
      כל טוב

  4. מאת רועי מ‏:

    סליחה יש לי תגובה אחת בנתיים.
    אתה מדבר על עושר בקיבוצים? איזה עושר בדיוק היה בקיבצים. מגורים בדירות 36 מטר זה עושר?
    האם בריכה לישוב בין כ 400 תושבים זה עושר? אולי אושר. דר אגב הבריכה נבנתה במקור כמאגר מי חירום. נסיעות לחו"ל? הייתה אחת להורים שלי בזמנים של מפא"י. דווקא בזמן הליכו הם טסו יותר.
    העושר? שמע אוכל לא היה חסר נכון אבל לאף אחד לא היה משהו. הרי היה צריך להתחלק בדברים.
    הקיבצים קיבלו הנחות והעדפות בענינים מסוימים מחקו לפעמים חובות. אתה מוזמן לקיבוצי פחות משני קילומטר ממשגרי הגראדים והקאסמים. או מירי צלפים וניסיונות חדירה וגנבות אין סוף של ציוד חלקאי.
    מי שמגיע לקיבוץ היום זה כבר לא קיבוץ זה הרחבה קהילתית זה איכות חיים.
    רוב הקיבוצים ורבים מהמושבים נמצאים על גבולות המדינה. הם משמרים את הקרקעות במקומות שאף אחד לא רוצה להגיע.
    אין לי בעיה להפשיר לטובת עיירות פיתוח בשביל שיוכלו להתפתח זה אפילו רצוי לפעמים אבל אתה לא יכול לקחת פרנסה של אנשים ולא לדאוג להם.
    בדברים רבים אתה צודק. שוטפים לנו את המוח.

    תגובה
    איני יודע בן כמה אתה. אני מניח שצעיר. הפער בין רמת החיים בקיבוצים לבין זו העירונית בתקופה שמהקמת המדינה ועד לעליית הליכוד היה אדיר. אתה אומר מה זו בריכה? ודירה של 35 מטר. האם אתה יודע מה זה לחיות בלי ברז מים בלי שרותים, וארבע משפחות בשלושה חדרים קטנים. ולמה המדינה היתה צריכה לסלק חובות של 17 מיליארד דולר. קרא את הספר "הביתה" של אסף ענברי.

  5. מאת יונתן שלונסקי‏:

    זאב היי,

    3 הערות :

    1. אי-אפשר להשוות בצורה ישירה את הימים-של-אז לימינו.

    אמא ואני גרנו בנען בשנות ה- 50 בחדר אחד בצריף וכיור-הרחצה

    היה ברז עם מסגרת בטון על הקרקע מחוץ לחדר [הימי החורף,

    משלא רציתי לצאת בקור – אמא אמרה לי: אם גורקי יצא בקור לצחצח שיניים בחצר – גם אתה יכול.

    2. אני חושב, שאתה מתעלם מהעובדה, כי כנראה משהו עמוק מתחולל כאן בארץ.

    זה הרבה יותר גדול מ"הצדק החברתי": נשיא והולך לכלא,

    ראש ממשלה נחקר על מעשי שחיתות נוראה, שר אוצר יושב בכלא,

    העולם התחתון היה לעולם העליון, מאות-אלפי ילדים רעבים ללחם ועוד.

    אני מקווה, שבסוף התהליך יהיה כאן הרבה יותר טוב.

    3. ההבדל העיקרי בין אז להיום הוא, שבאותם ימים הרוח

    [במובן הרחב של המילה] עמדה במרכז חיינו – ואילו היום החומר

    [במובן הרחב של המילה] הוא העומד במרכז חיינו.

    בחון את כל המקרים בהיסטוריה ותראה – תמיד הרוח יצאה וידה על העליונה.

    אם לא כך – לא היינו כאן היום.

    שבת שלום,

    יונתן

    בתאריך 1 בספטמבר 2011 15:14, מאת ‫היגיון בשיגעון‬ :

  6. מאת כרמית‏:

    שילמנו משכנתא 30 שנה?!!! ממש לא! אפשר לומר שקבלנו כמעט דירה במתנה מהמדינה. שיכון עובדים בנה במזכרת בתיה. קנינו דירת 3 חדרים בכלום כסף במשכנתא לא צמודה. זה נתן לנו פוש בחיים. ואיתנו עוד המון זוגות צעירים. איפה היום המדינה בונה? איפה דירות 3 חדרים לקנייה במחיר השווה לכל נפש ולא צמוד? בקיצור, אתה מגזים בקשיים של העבר. היה הרבה יותר קל מהיום.
    תגובה

    שלום כרמית,

    האם אני צריך להציג את כל שוברי התשלום כדי שתאמיני לי? אומר רק שלקחנו משכנתא שנה לאחר שהשתחררתי מצה"ל וגמרנו לשלם אותה כשהשתחררתי ממילואים (כמובן לא אותה משכנתא אלא סידרת המשכנתאות המחליפות זו את זו כפי שכולם מכירים).

    אשרייך שאת גרה במזכרת בתיה שזכתה באדמות חינם עוד מהברון רוטשילד. משכנתות ללא הצמדה (שזה בעצם מתנה של דירה) ניתנה בעשור הראשון למדינה לקומץ – או מסיבות של אינטרס לאומי [ישובי פריפריה, קיבוצים] או לאנשי שלומנו. רוב בעלי הדירות במדינה שהם 80 אחוז מהאוכלוסייה שילמו ביזע ובדם בעד דירתם.
    זאב גלילי

  7. מאת הראל‏:

    כל הבסיס ההשוואתי בין שנות הצנע להיום בטעות מקורו וזה אנדרסטייטמנט שכן בתוך מעבר הדורות השתנו גם הערכים על ברכיהם חונכנו. בעוד בשנות הצנע הציפייה החברתית היתה לצניעות, צמצום, תרומה וסולידאריות בעשרות השנים האחרונות מחונכים הדורות לאינדבידואליזם, שאפתנות, תמורה והגשמה עצמית. אלו ערכים גלובאליים ויכולתנו להשפיע עליהם מוגבלת, אך במדינתנו ערכים אלו תורגמו לבליץ שיווקי ומכירתי שגורם למעמד הביניים להאמין שניתן לחיות ברמת חיים מסויימת שבפועל היא מעבר ליכולתו הכלכלית האמיתית. ואז יום אחד הדיסוננס הזה מתפוצץ לנו בפרצוף ומן האגף כשחקני ריכוך והגנה מקבלים היועצים העסקיים והמאמנים האישיים במה חדשה, וגורמים לנו ייסורי מצפון על אופיינו הבזבזי, ולעיתים אף עושים זאת תמורת תגמול חסר פרופורציה.
    בראייתי המחאה היא על כך שהממשלה הסתגלה לשינוי בסולמות הערכים רק מן הצד שמיטיב עם השכבות החזקות. אופיה האוליגרכי של המדינה זו רק התוצאה הבעייתית אך לא שורש הבעיה שנעוץ בגישה. הדרישות המוגזמות של יוזמי המחאה (טענה נכונה מאוד אגב), גם הן לדעתי תוצר של קידוש ושימור הדיסוננס שהצגתי ואין להאשים בכך את יוזמי המחאה או מנהיגיה חסרי הנסיון אלא את המדינה הצינית והקרה והמחושבת שהותירה באדישותה עשרות שנים את השטח לדמם ולבעור. עליה לסגל לעצמה גישה מאזנת, בעלת השפעה משמעותית אך שולית.
    כמי שמאוד מתחבר למחאה למעט הקשריה הפוליטיים מימין או משמאל, לו תגבש הממשלה שורה של צעדים מאזנים ומצבנו יתחיל להראות שיפור אז המטרה מבחינתי הושגה. זה יהיה סימן שמישהו שם חושב על האזרח.
    עיניים שראו את האור לא יקבלו את החושך.

  8. פינגבאק: מכתב גלוי ל-400,000 "אידיוטים שימושיים | היגיון בשיגעון

  9. מאת אסי‏:

    רק עכשיו ראיתי לראשונה את הבלוג… פשוט תענוג צרוף לקרוא את הדברים… ברשותך שיתפתי את הכתובת גם בדף הפייסבוק שלי אחרי אין סוף דיונים שהתפתחו בנושא.

  10. מאת טלמור‏:

    ואני רק שואל עצמי שאלה שחוזרת ומהדהדת לי לאחרונה. מדוע המתנגדים למחאה והרוצים לגמדה הם רק אנשי ימין? כלום חוששים הם מהפלת ממשלת נתניהו? כנראה שכן.
    הרי אפשר לקחת את המחאה ולהניחה מתחת לאלומת פנס מאד צרה שתאמר, "מגיע לי". אמירה דמגוגית ופופוליסטית, כך גם מצבם הסוציואקונומי של המארגנים. (עפ"י הנייד שלהם???….)
    אך לא היא- המחאה מדברת על מכלול נושאים צודקים שהם הרבה מעבר ל"מגיע לי".
    המחאה מדברת ואולי לא קוראת בשמות מפורשים לרשימה שהביא בפניך (כאן למעלה) איש יקר בשם, יהונתן שלונסקי (שאותו גם יצא לי להכיר)
    המדינה שינתה פניה. ולא לטוב!
    אך כנראה שחרדות ה"פנקס האדום" ותחושות הקיפוח והנקם מהעבר מסמאות מלראות את ההווה ובטח מלחשב את העתיד.

    ועוד משהו, אלו לא 400.000 אדיוטים. פגשתי שם רבים שהם לא פחות חכמים מכותב המאמר הדמגוגי. כאלה שעם הינתן האות, יהיו הראשונים להיות מוקפצים לפקד על גדודי החי"ר, להילחם ביחידות המובחרות ולהגן על מדינתנו. ומעבר לאותם "אדיוטים" שטרחו לקום מהכורסה כי קצה נפשם, ישנם רבים, רבים אחרים שתמיכתם זועקת בשתיקה. מאות אלפי קשישים שלא יוצאים מביתם, מאות אלפי משפחות קשות יום שחדלו להאמין שמשהו כאן ישתנה ועוד רבים וטובים התומכים מה"טריבונה".

    הרי לא תשכנע במאמרך המלומד כי המצב כאן מעולם לא היה טוב יותר והנה קם לו דור מפונק וצפונבוני הזועק בגרון ניחר "מגיע לי". לא תשכנע את תלוש המשכורת שלי או את חשבון הסופר, לא את גזל המס המוגזם, את יוקר הדלק, ולא את "חינוך החינם" שעולה לנו הרבה יותר מידי מול משכורתו של מורה בישראל. לא תשכנע לגבי פרצופה של הרפואה הציבורית ולא את צידקת ה"הקצבות" השמנות המחולקות ביד נדיבה מאימת אחדותה של הגועליציה. ובטח לא תשנה את המציאות הכמעט בלתי אפשרית שבה אנו חיים. לא תגמד את טיעוני המחאה הכל כך צודקת הזו, לא תשנה את נתניהו שלך בהשקפתו הכלכלית, ולא ותחזיר אותנו 50 שנה לאחור.

    ולמען הגילוי הנאות- אבי לעולם לא "זכה" לאחוז פנקס אדום וצידד בתורת ז'בוטינסקי ובגין. יחד עם זאת לא הנחיל לילדיו טינה ותחושות נקם נצחיות.

  11. מאת אלון‏:

    יש לי כל כך הרבה דברים שבהם אני מסכים איתך וכל כך הרבה שלא שאין אפילו טעם להמשיך…

    אבל בזה הרגע אתה יכול לעורר שינוי במקום לחיות בצדקנות נעימה, הכנסת לא עושה את עבודתה היטב כמו שניתן לראות באתר כנסת פתוחה
    http://oknesset.org/agenda/1/
    ואנחנו כולים לשנות זאת לכן אני ממליץ להתפקד ולא לתת לקבלני הקולות וההסתדרות לקבוע
    http://www.mitpakdim.co.il/registration/

    אני ממליץ גם ללמוד מהאתר http://ohel.j14.org.il/
    למצוא פגמים ולקטר יותר קל מאשר לשנות, אם זה אנחנו בהחלט מסכימים

    יום טוב :)

  12. מאת אשר‏:

    צדק הוא אישי לא חברתי.
    גנבו לך את הרכב מגיע לך פיצוי מהגנב.
    רצחו את היידריך והנאצים השמידו את לידיצה זה מלחמה.
    רצחו את משפחת פוגל ,צה״ל תפס את הרוצחים ולא מחק את הכפר. זה צדק.
    כושיי אמריקה ויחצ״נם, מיסטר אובמה, רוצים צ׳ק לכל החיים בלי לעבוד משום שמגיע להם כצאצאי עבדים. העניין לא תופס ברגע שהשופט שואל , תגיד , כמה זמן סבלת בתור עבד?
    צדק הוא אישי.
    צדק חברתי הוא מלחמה חברתית. לכבות את החשמל ולבזוז כצעד ראשון. המשרפות, הגיליוטין, הגולאג והגז בדרך.

    • מאת חגב‏:

      צדק הוא פרמטר הפועל בתווך שבין בני אדם (נניח רגע לאלוהים ולבעלי החיים). הוא בינארי, ונקבע ע"פ סקאלה שהפרט מסכים לה. הוא אכן אישי.
      צדק חברתי שאתה מתכוון אליו מתייחס לכוונותיה של חברה להשליט את סקאלת הצדק שלה על חברה שבה מונהגת סקאלה אחרת.
      הצדק החברתי שאליו חותרת המחאה הוא ישום אישי של הצדק ע"פ הסקאלה של החברה הנוכחית.

  13. מאת אורון‏:

    תמיד יהיו אנשים שלא מבינים על מה המחאה הזו באמת מדברת. כשמישהו אומר מגיע לי אתה [כותב המאמר] מתכוון לפינוק. כשאני אומר מגיע לי אני מתכוון לכך שילד שנולד בדימונה צריך לקבל את אותו שיוויון הזדמנויות שיש לילד שנולד בת"א.

    אני כבר אמרתי להמון אנשים מה שאני אומר לך. תפסיקו להסתכל רק על האוהלים בתל אביב.! לך לאוהלים בדרום, סע לקריית שמונה! לנהריה! לשדרות! ירוחם!!! ירושליים. לכו דברו גם עם האנשים שם.

    איך עושים את זה? כמו שחיזקו את ת"א בתחילת שנותיה ככה אפשר לעשות עם באר שבע. הסיבה שאתה מדבר על פינוק היא שדור הפוליטיקאים של היום הוא לא מחנך. הם לא מנהיגים לפי דוגמא אישית. שואלים את המוחים אם עשו צבא, האם זה קריטריון? כמה רוצחים ואנסים עשו צבא? או סתם פושעים קטנים. לעשות צבא זו לא דוגמא אישית.
    בן גוריון לא היה החייל המצטיין וגם לא לוי אשכול או גולדה. אבל הם חינכו. כשאתה מסתכל עליהם אתה רואה חינוך לצניעות. גם בגין שהוא היה מהצד השני של הפוליטיקה בזמנו, גם הוא ניסה לחנך לשינוי שרצה להוביל. היום שני דורות גדלים

    ואילו היום אין מי שיענוד מול כוחות הטלוויזיה. מול כוחות הטלוויזיה והכסף מערכת החינוך לא עומדת מול זה. לא השקיעו במורים, אז הם ברחו לבתי ספר פרטיים, ומה שנשאר בבית הספר הציבורי זה אולי כמה מורים טובים עם אידאולוגיה. אבל אותם אפשר לספור על יד אחת. ופה ה"מגיע לי" הוא לא מפינוק. לא נראה לי הגיוני שבגלל שילד נולד בדימונה, הסיכויים שלו לצאת משם הם קלושים.
    והדבר האחרון, אחת הדרישות המרכזיות היא מיסוי הוגן. למה לטייקונים מקצצים בחובות??? למה אם אני לא אשלם משכנתא יבואו ויעקלו לי את הבית, או חפצים בבית ולהם מקצצים בחובות? ופה אני אשאל אותך למה להם מגיע, נגיד שלי לא מגיע, אבל למה להם כן. אם רוב אזרחי ישראל לא יוכלו לשלם משכנתא אז בנקים יקרסו בדיוק באותה הצורה, כמו שטייקון יאיים עליהם.
    דרך אגב רוב הקיבוצניקים סותמים ת'פה בקשר למחאה הזו. זה לא מעניין אותם. רובם הפכו רקובים באמת והיום הם משלמים על זה. אבל גם זה בגלל שהדורות שבאו אחרי לא חונכו!!!
    במחאה הזו יש הרבה רגש ואנשים יוצאים בסיסמאות המגיע לי המפונקים שאתה רואה (וכנראה שראית רק בת"א, כי רק בעצרות האלה היית. או באוהלים האלה). ונכון שתמיד יש את אלו שינסו לנצל זאת לרעה. אבל בגלל זה לא לעשות כלום?.

    יש משפט שאומר שאין יותר גרוע מאדם טוב שלא עושה כלום. אנחנו חייבים לנסות לעשות את השינוי עם הסיכון שיש בזה. אחרת אנחנו נירקב בדיוק כמו הקיבוצניקים. אפשר להסתכל עליהם כדוגמא למה שקורה לחברה שהפסיקה לחנך את ילדיה.

  14. מאת שחרור יונים‏:

    זאב,

    כל כך קשה למצוא ספקי תוכן איכותיים בימינו וטוב לחזור לקרוא כאן, אף פעם לא התאכזבתי.
    מספר נקודות בעקבות הפוסט וחלק מהתגובות:

    ההשוואה לעבר לא מיותרת, אבל היא לא מובנת ובמיוחד לדור הצעיר (כולל בני שלושים). הוא לא מבין את המושגים תהליך וסבלנות ואולי אחר כך. הוא לא מבין מפני שכל מה שספג בחייו עד כה מונע ממנו להבין. הוא לא יכול לחשוב על הרעיון של לעבוד כשוליה ללא שכר כדי להתפרס עוד שנתיים. והוא סובל, באמת.

    התהייה שלך כלפי הימין החשדן תמוהה או מנותקת מהמציאות. קרא את קלמן ליבסקינד או בן-דרור ימיני או אצלי בבלוג, מדוע מי שאינו פוסט ציוני חושש מהנהגת המחאה. אגב, לדעתי גם מי שמביע חשש מסכים שיש אי צדק שצריך לתקן (גם אני).

    יקר לחיות פה, ואין ספק שמספר מצומצם של משפחות מרוויח מפעילות חוקית אבל בלתי הוגנת דרך תאגידים וחברות של כלל הציבור. הגיע הזמן שהציבור יבין שלתאגידים האלה אין ממש ברירה. הם נוצרו למטרות רווח. מקסימום רווח.

    מצד שני, אם הציבור כל כך זועם ולא מפונק בוא נראה אם אנשים יסכימו להתנתק מהכבלים, מהסלולרי ומתחילים לחשוב כמו ציבור מודע כדי להחזיר מלחמה במגרש של התאגידים. מי אמר שצריך לקבל בהבנה שירות לקוחות גרוע רק כי כל חברות הסלולר החליטו ? מי החליט שאי אפשר לקנות במכולת או בשוק ולא באחת מהרשתות עם החניה המזגן והמבחר המסחרר.
    אם נתחיל, אין להם סיכוי.

    הבעיה העיקרית שלנו כציבור חילוני יהודי ממעמד הביניים הם לא השטחים הכבושים ולא התאגידים. הבעיה העיקרית היא השארת החרדים והערבים מחוץ לנטל המיסים והחובות. המעמד הבינוני נשחק בגלל שאחרים מסרבים להכנס מתחת לאלונקה.

    אם מנהיגי המחאה היו הוגנים וישרים עם קהל ההמונים ששיווק להם את המנטרה צדק חברתי- זה הדבר העיקרי שהיו צריכים לקדם.

    צדק חברתי הוא לא מושג ששווה להתעכב עליו. זה בסה"כ סיסמה למגנט המונים. הכסף הגדול תמיד היה בידי קומץ ולשאר נשארו פירורים. גם החלום הסוציאל דמוקרטי של דנמרק ושוודיה שהחזיק מעמד מספר עשורים לא מחזיק מים.

  15. פינגבאק: ההסתדרות היא שהקימה את מדינת עבדי הקבלן | היגיון בשיגעון

השאר תגובה