משורר ארץ ישראל נתן אלתרמן הופך משנה לשנה יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: "מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

—

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

דברים דומים אמר מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד

מוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמפולת מירון

                                                   – מאת איתמר יעוז-קסט –

 נסעתי כאחוז כישוף, בעודי יושב בכיסא שבאוטובוס וספר פתוח על ברכיי. ספרו של הסופר אהרון קבק – ״שלמה מולכו״. מעת לעת הבטתי אל הנוף הגלילי תוך חוסר-מנוחה. עיר אגדית ריחפה מול עיניי הדמיוניות: צפת נסוכת-המסתורין. הייתה זאת נסיעתי הראשונה לעיר המקובלים – לפני כשישים וחמש שנה.

בתודעתי חיה עיר זו כהשתקפות של איזו מציאות אחרת. ספק ארצית וספק שמימית. כעין תחליף לירושלים-של-מעלה. ואכן, פעמים רבות ביקרתי מאז ב״כתר הגליל״. ראיתי גם את ארציותה, ובכל זאת נותרה צפת חרותה בנפשי כעיר-פלאות – כבתיאוריו של הסופר קבק.

 

 

 

 

 

אמנם שמעתי מדי פעם סיפורי-ילדות מפי גיסי – העיתונאי זאב גלילי, שהינו דור שביעי בצפת – תיאורים שהחיו לעיניי מציאות חונקת ומדכאה. אך צפת נותרה ללא שינוי בשבילי. עד שבא לידי, בימים אלה ספרו של גלילי, כשהוא מגלה לפניי עולם שונה בתכלית. ברצוני להדגיש מן ההתחלה כי צפת לאחר קריאת הספר הוסיפה לשמור על הילתה! ואולי מנקודה זו צומחת אהבתי לספר. הרי לא רציתי לאבד את הקסם האגדי של העיר – אך קיננה בי כל העת סקרנות ביחס ל״ראלייה״ שלה.ואמנם ספרו של זאב גלילי הוא ספר ראליסטי. אך בזכות האירועים ההיסטוריים הייחודיים והאגדות שנספגו בה – נוסח הספר, מניה וביה, זוכה לתאורה מיוחדת. לעתים קרובות – כמעט סוריאליסטית (שלא במכוון).

להמשיך לקרוא ←

 

הוויקיפדיה מגדירה כך את השדים: שֵׁד הוא ייצור מיתולוגי על טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונה של עמים רבים. לרוב מתוארים השדים כדמויות רבות-כח, שאינן גשמיות כי אם מופיעות בצורת רוחות.

גם במסורת היהודית לא נפקד מקומם של השדים. באנציקלופדיה דעת אנו מוצאים כי :

להמשיך לקרוא ←

שוב מעורר שמו של המשורר מחמוד דרוויש שערוריה ציבורית. פעם זה היה כשעיריית תל-אביב פרסמה את שיריו בחוצות העיר. פעם אחרת כששרת תרבות מן השמאל החליטה ללמד את שיריו.

בעיני ערביי ארץ ישראל נחשב דרוויש למשורר הלאומי שלהם. כי אכן הוא מביע את רחשי לבם למחוק את ישראל מהמפה. הוא הרי היה חבר אש"ף בתקופת מעשי הרצח של הארגון והתנגד אפילו להסכמי אוסלו.

עכשיו שוב עלה שמו בעקבות שידור הרצאה מלומדת על שירתו בגלי צה"ל. אכן, דרך נאותה לניצול כספי מערכת הביטחון המשלמת מתקציבה על החזקת התחנה.

אני מביא כאן תגובה של המשורר איתמר יעוז קסט שפרסמתי בעבר בעקבות אחת השערוריות הקודמות.

בעתירה שהגישו 17 משפחות מגוש קטיף לבג"ץ, נגד הכוונה לפתוח את קברי יקיריהם, הם מצטטים את שירו של משורר אש"ף, מוחמד דרוויש, שכתב בין היתר: 

" לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו,

בשום אופן!

הגיע הזמן שתסתלקו,

שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו,

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו,

צאו מהיבשה, מהים, מהכל.

וטלו עמכם את מתיכם.." .

 

לפני הכרעת הדין הייתי מציע לשופטים המלומדים לקרוא את שירו-תשובתו של המשורר איתמר יעוז קסט " זכות השיבה – אגרת-שיר למשורר מחמד דרוויש" .

וכך נאמר בשיר, בין היתר:

 …אמי בוכיה בתוכי מפחד השיבה לעיר הולדתה /

כי אין היא רוצה בזכות השיבה המדממת לעיר-הולדתה /

כי חרדת השיבה המדממת עודה מעירה את עפרה במזוודת המסעות שבידי /

ואת קולה אני שומע מבעד, מחלחל ובוקע /

התרצה להביאני שוב למולדת אושוויץ /

האם למולדת ברגן בלזן תרצה להביאני —-

_ _ _

" הנה כי כן עלה בדעתי לעשות מעשה, כפי הכתוב בשירך /

עלה בדעתי לטלטל וליטול את מתי /

את כל בני משפחתי לטלטל וליטול מעפרה של ארץ ישראל-פלסטין /

בעוד מדמה אני מתוך נים וער /

היאך חופרות-נוברות ידי בקרקע החולית /

זו הממולאה עצמות רוחשות-לוחשות, אולם ידי מרוקנות /

בכל זאת את כל בתי העלמין, מקרית שאול ועד הר הזיתים, מטבריה ועד צפת והר מירון /

ואצבעותיי פותחות את קברו של רבי שמעון בר יוחאי ופותחות את קברו של רבנו משה המימוני /

והאר"י הקדוש, ואני מטה אוזני למנגינות ולחרוזים הפורצים מקברו הפתוח של ר' שלמה אלקבץ /

משורר ערבי השבתות /

וכדור הארץ סובב על צירו /

ושפתי המתים דובבות במעמקי הקודש /

מן העולם ועד העולם.

(מתוך " הבית מאזין לקולות – שירים ושירים בפרוזה" מאת איתמר יעוז קסט).

מרצה באוניברסיטה הפתוחה, שהשתתף בבג"ץ נגד מניעת לימודים מאסירים ביטחוניים, מצא את הקשר * בבג"ץ נטען כי להשכלה של רוצחי החמאס יש השפעה ממתנת * כי הלימודים הם תכנית שיקום להפניית האנרגיות של האסירים "לכיוונים הנכונים" * האם זה מה שמלמדים באוניברסיטה הפתוחה?

אני מודה כי אם יאמרו לי שהכותרת שלמעלה נראית כקשורה לפורים יותר מאשר ליום הכיפורים אודה באשמה. כי מי יעלה בדעתו לקשור בין יניי [מתחרז עם ינאי], אחד מגדולי הפייטנים של ארץ ישראל, למשורר אש"ף.

אטען כי אני חף מאשמה וכל רצוני היה לכתוב על ספר חשוב שהופיע בימים אלה. יניי מככב בספר זה והרי ביום הכיפורים בבית הכנסת נאמר הפיוט "וכל מאמינים" המיוחס לו

הספר הוא "דרושה פקודה שקולה – דיוקן ארץ ישראל בפיוטים". הוא נכתב בידי שני מומחים – פרופסור אפרים חזן ופרופסור ישראל רוזנסון.

להמשיך לקרוא ←

כמה מילים על "לישיבה של מטה" של א. צ. גרינברג

                                                            – מאת יונתן שלונסקי –

למדתי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגעתי אל יצירתם של לא מעט סופרים, משוררים וחוקרים. לא אל שירתו של אורי צבי גרינברג.
קרובים ללבי שירתם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי ודודי אברהם שלונסקי.
היום אני יודע: חבל מאד שלא הכרתי את שירתו של אורי צבי גרינברג.
במהלך כתיבתי את ספרי "אררט" למדתי על קירבתו של אבי דב שלונסקי אל אורי צבי גרינברג. מעדותה של דנה בת דודתי למדתי על הידידות המופלאה, חרף חילוקי הדעות החריפים, של אביה יעקב הורוביץ עם המשורר.
בחודשים האחרונים, מתוך הפגישות שלי עם ידידי זאב גלילי – שבקיאותו בשירת אורי צבי גרינברג מקיפה – שוב עלתה לעיניי ושבה דמותו של משורר "רחובות הנהר", "אנקראון על קוטב העצבון", "אימה גדולה וירח", "ספר הקטרוג והאמונה" ועוד.
קרבתי אל מילות השיר "לישיבה של מטה" של המשורר. בפגישה האחרונה שלנו זרק לפני זאב אתגר: כתוב על התרשמותך, חוויתך, הבנתך את שירתו "בישיבה של מטה".
לא ארחיב על המשורר ורק אומר, כי "בישיבה של מטה" הובא בספר שיריו "רחובות הנהר" (1951). [כרך ה' עמוד 72 בכל כתבי]
קראתי בשירה כמה פעמים, ועלתה בי השאלה: איך אני מסביר לעצמי שירה המתחילה כך –

— אֲשֶׁר גַּם אֵבֶל־אֲסוֹנֵנוּ לֹא אֲסָפָנוּ לְאַחְדֵנוּ
לִישִיבַת־אֵבֶל עַל הָאָרֶץ, כְּיוֹשְבֵי־עֹמֶק־תְּהוֹם־חַיֵּינוּ

ומסתיימת כך –

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

יכולתי לבטא את החוויה כולה שחוויתי בשלוש המילים שבכותרת המאמר: "שירת האבל הנורא". זה נכון, אבל אולי לא מספיק. זו שירת אבל נורא, ששר אדם אשר משנת 1933 – עם עליית הנאציזם בגרמניה – זעק כי על היהודים לעזוב את אירופה בטרם בוא השואה הנוראה. ועכשיו, בתום המלחמה וגילוי ההרג והזוועה, הוא מתמודד בשירה זו עם אובדן שישה המיליונים מצד אחד, ומצד שני עם חוסר המעש של אלה שעמדו חסרי יכולת ומעש. יגון נורא של הם – ואנחנו, הטבוחים – והחיים.

לא במקרה קבעתי כי "בישיבה של מטה" היא שירה. זה לא שיר שנכתב בעט, אלא בהינף-עט. שירה זו נכתבה מעומק החוויה הנוראה. זו מסגרת פואמית. זה פרי השואה הנוראה, אשר אורי צבי גרינברג התמודד עמה ולא סלח לרבים כל-כך שלא הקשיבו לאזהרתו, כי היא בדרך להמית בנו מיליונים.
אני קורא והופך ב"ישיבה של מטה" ומרגיש את ההתרסה של המשורר, ועתה, אחרי רצח ששה המיליונים, שר ובוכה:

חשֶׂך זֶה, הֲכִי הוֹלֶמֶת מִילַת חֹשֶׂך אֶת חֹשְכֵּינו ?
מַכְאוֹב זֶה, הֲכִי מַתְאֶמֶת מִלַּת כְּאֵב לְמַכְאוֹבֵנוּ ?

ואני שואל את עצמי מדוע המשורר מדבר לאורך מרבית שורות השירה ברבים: אסוננו, חיינו, מכאובנו, טמיוננו, קודשינו – באותה סיומת קצבית מודגשת, שכמו מובילה אותנו מן הנורא אל הנורא. ורק לקראת הסוף הוא עובר ללשון יחיד, אבל משאיר את הסיומת …נוּ, …נוּ, …נוּ:

אֲנִי הַגֶבֶר, אַף אִם לֹא עצוּמוֹת עֵינַי, רוֹאֶה מֵתֵינו,
וְאֵין בִּי חִיל, כִּי הֵם מֵתַי; אֲבָל בִּי חִיל מִפְּנֵי חַיֵּינוּ .

וְלוּ בָּאו לַיְלָה אֶל עַרְשִׂי שׁוֹתְתֵי־מַיִם כָּל טְבוּעֵינוּ,
לְהַחֲרִידֵנִי מִתַּרְדֶמֶת וּלְסַפֵּר לִי מְגוֹרֵינוּ –

וְשָׁמַעְתָּי וְשָׁמַעְתי וְלוּ קְרַאוּנִי: בּוֹא אֵלֵינוּ –
וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי, כִּי טוֹב לֵילָם לִי מִיוֹמֵנוּ.

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

האם המשורר חושש – בראותו את תוצאת השואה – להתמודד לבדו עם המציאות הנוראה?

האם יש קשר אל קינת דוד ? "הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים …"
יש לי הגדרה מהי יצירה גדולה, והיא: שירה, יצירה מוזיקלית, פיסול, ציור – גדולים בעיניי הם אלה אשר מעלים בי רעיון חדש, מחשבה חדשה. והמפגש עם מעט משירתו של אורי צבי גרינברג – הוא כזה.

***

הגעתי בכתיבה עד הנה – ומשהו עצר אותי. יום, יומיים, שבוע, שבועיים.

מדוע?!

היום אני יודע את התשובה: שורת-שיר ועוד שירת-שיר, סיומת ידועה שכמו-מובילה אל חוויה נוראה. שירת אבל נורא.

אבל לא רק שורות-השיר עצרו בי.

עצרה בי המחשבה על המשורר – אורי צבי גרינברג – על האיש, היושב וכותב לאחר חווית-יגון נוראה. אדם הכותב על שישה מיליון אנשים, יהודים בני עמו, מושמדים בשיטתיות שטנית, כמו הם כולם קרוביו של המשורר. והוא צריך לעמוד לבדו מול המיליונים ולומר אחריהם שירת אשכבה.

איך אוספים כוח לכתיבת שורות אלה? איך עוברים חוויית-כתיבה כזו ונותרים שפויים? איך ממשיכים הלאה בחיי שירה ושיגרה?

אלה חלק מן השאלות, אשר עוררו בי סקרנות לפענח (אפשר ?), ולוא במעט, את האיש ויצירתו, האיש ונפשו.

הייתי מאד רוצה להכיר מקרוב את המשורר הזה, את אורי צבי גרינברג – ולשאול אותו את השאלות האלה, הנוגעות בו ובשירתו.

האם היו לו תשובות?

האם התשובות הן בטווח השגתי, הבנתי – או שהן בישיבה-של-מעלה ?

==================================================================

המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/2009/04/2847

נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

תגובות באימייל ובפייסבוק

 

קראתי את "אררט" פעמיים. עם סיום הקריאה שאלתי עצמי: האם זו ביוגרפיה של אברהם שלונסקי? האם זה סיפורה של משפחת שלונסקי ? האם זה סיפורו האישי של הסופר, יהונתן שלונסקי. או אולי זו תעודה היסטורית על התהוות הספרות והתרבות העברית החדשה בארץ ישראל?
כל אחת מן התשובות לשאלות הללו יכולה להיות כן. אך ב"אררט" יש עוד משהו, ההופך את מכלול המרכיבים ליצירה ספרותית.

להמשיך לקרוא ←

היטלר הסתיר את השואה כי חשש מהיהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

אורי צבי גרינברג המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

המנון התקווה התקדש בברגן בלזן

http://www.zeevgalili.com/?p=688

הרב שעמד בראש ישיבה גדולה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

הרב שאמר קדיש על יהודי מומר

http://www.zeevgalili.com/?p=1556

הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד להוראת רוזוולט

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

דוד הלבני: מאש המשרפות לפסגת חקר התלמוד

http://www.zeevgalili.com/?p=605

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/?p=590

במלכות הצלב הנבואה השחורה של אורי צבי גרינברג

http://www.zeevgalili.com/?p=451

קשר השתיקה סביב מלך בולגריה שהציל יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=414

כך ניצל הרב ליכטנשטיין מן התופת

http://www.zeevgalili.com/?p=333

ההעלים מידע על אייכמן CIA

http://www.zeevgalili.com/?p=233

מצלמת "לייקה" שהצילה אלפי יהודים מן התופת הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

חיים של תלמוד תורה בצל המוות

http://www.zeevgalili.com/?p=238

העיתונות הבריטית העלימה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=7372

המצבות של פצצת הזמן היהודית

http://www.zeevgalili.com/?p=268

הכומר המומר שהציל מיליוני יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=330

דודו של הגנראל הנאצי פון מנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

אני רוצה להיות סכנה לעולם

http://www.zeevgalili.com/2012/04/16533 

הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט

http://www.zeevgalili.com/2011/04/14827

בימים אלה החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לחוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, פרס ישראל על מפעל חיים. בהחלטה זו , ניתן ביטוי להוקרת האומה לאיש שבמפעל המונומנטלי שלו חשף את שורשי הזמר העברי , גילה את מקורותיו, ניתח את התפתחותו והצביע על הקשר הבלתי ניתק בין הזמר ומנגינותיו לתחיית עם ישראל בארצו. 

 

                         

מובאים כאן דברים שנשא אליהו הכהן ב-2010 בטקס בו קיבל  אות הוקרה על מפעל חיים מאורינברסיטת בר אין.                      

                                                    – מאת אליהו הכהן –

הגיבור הראשי של היום הזה כולו הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו.

להמשיך לקרוא ←