מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה. אבל החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אמו ושאלת חברותו באצ"ל.

 

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה

הצוואה נכתבה ונחתמה ב- 8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה.

על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפיה או השפעה בלתי הוגנת".

עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר:

"לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517 , מרחוב רופין 10א' , ת"א איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

 

הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.

"אדם חסר לב"

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו.

הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאמו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עמו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קרבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה".

סרב לעזור לאם

"כשאמו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אמו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו."

עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.

"לא בן אדם"

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.
אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עמו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אמא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

מהפכת "העולם הזה"

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה.

גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה.

גוש שלום או גוש אבנרי

לאחר שנאלץ למכור את העולם הזה (למרבית האירוניה למשקיע ימני, אריה גנגר ממקורביו ומממניו של אריאל שרון) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים.

מבחינה זו עשה הסרט שרות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

האם היה אורי אבנרי באצ"ל

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף.

"אני עשיתי את זה"

בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.
כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

מי מכיר מי יודע

העדות היחידה לחברותו של אבנרי באצ"ל היא עד כה עדותו שלו.
בני שמר, מארגון "ברית חיילי אצ"ל", אומר לי כי אבנרי אינו רשום כחבר ה"ברית". ב"ברית" רשומים כל אנשי אצ"ל, שחברותם הוכחה. לשם כך היה על הנרשם לקבל אישור ממשרד הביטחון וכן אישור של מפקדו באצ"ל. אבנרי מעולם לא נרשם, אולי מטעמי צניעות.

שאלתי את פרופסור יהודה לפידות, מומחה לתולדות האצ"ל (שספרו "לידתה של מחתרת" ראה אור באחרונה בהוצאת "ברית חיילי אצ"ל") והוא אמר לי כי מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של הארגון.

פרופסור לפידות חקר גם את נושא ההוצאות להורג שביצע האצ"ל. לדעתו אין כל סבירות שאבנרי השתתף בפעולה כזו.

אבנרי נולד בשנת 1923. לפי הביוגרפיה שלו, המופיעה באתר הכנסת, הוא התגייס לאצ"ל ב-1938 ועזב "מטעמים אידיאולוגיים" בשנת 1942. בשנת 1939 ביצע האצ"ל שלוש הוצאות להורג: יוסף ברוורמן, ולנטין בק ואריה פולונסקי. באותה שנה היה אבנרי בן 16. לא מתקבל על הדעת, אומר לפידות, שנער בגיל זה נשלח לבצע הוצאה להורג. (בכל תקופת המאבק בבריטים, מגלה לי חברי שלמה נקדימון שחקר את הנושא, הוצאו להורג 10 יהודים על ידי האצ"ל, 10 על ידי ההגנה ו-16 על-ידי לח"י. יש עוד 10 הוצאות להורג שזהות מבצעי ההריגה אינה ידועה).
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939הכריז אצ"ל על הפסקת אש. משך ארבע שנים לא ביצע הארגון אף פעולה וברור לכן שאבנרי לא יכול היה להשתתף באותן שנים באף פעולה. אז מתי בדיוק ארע ה"אני עשיתי את זה"?

אם אני טועה מוזמן אבנרי לפרט את עלילותיו באצ"ל.

[הוא לא עשה זאת עד יום מותו]

למה פרסמתי את צוואת אמו של אבנרי

כתבת "הארץ", שרה ליבוביץ-דר, התקשרה אלי ושאלה מדוע פרסמתי  את צוואת אמו של אורי אבנרי.

איני נוהג להשיב בדרך כלל לשאלות עיתונאים והשבתי לגברת ליבוביץ-דר כי איני מתראיין ואם יש לה שאלות שתציג ואשיב מעל דפי "מקור ראשון". אך היא התעקשה ושאלה מה טעם היה לפרסם צוואה שנכתבה לפני כעשרים שנה, המתייחסת לאדם שאינו ממלא כל תפקיד ציבורי.

האם אין זה פרסום מרושע? שאלה.

הדאגה של הגברת ליבוביץ לצינעת הפרט של אבנרי עוררה את סקרנותי. הזכרתי לה כיצד נהג אבנרי להיכנס לקרביהם של אנשים מעל דפי "העולם הזה" שהגברת ליבוביץ עצמה עבדה בו. אמרתי גם כי בעקבות הסרט שתיעד את חייו של אבנרי היה מקום להאיר פינה חשוכה באישיותו של האיש, שאיננו אדם פרטי. הוא איש ציבור המטיף לנו מוסר בוקר וערב באמצעות "גוש שלום" שלו. והנה מן הצווואה אנו למדים כי אמו סבורה שהזניח אותה והעדיף להיפגש עם הרוצח ערפאת.

אך הגברת ליבוביץ לא הסתפקה בתשובות אלה (שהתניתי כי הם בחזקת שיחה שלא נועדה לפרסום). היא הוסיפה ושאלה ואני אמרתי לה כי את הציטטה שהיא מבקשת להוציא מפי לא תקבל. הגברת ליבוביץ לא עמדה כמובן בתנאי שלא לפרסם את דבריי ופירסמה אותם במדור "מלח הארץ" שבשבועון. בין הדברים שכתבה אפשר היה להבין מה ציפתה לשמוע ממני.

וכך כתבה: "הצוואה שעשעה לא מעט אנשי ימין ודילגה השבוע בין תיבות דואר רבות באינטרנט". ובכן, זה מה שרצתה לשמוע: עד כמה אנשי ימין מתלהמים אוהבים לעשות עליהום על אנשי שמאל שנואי נפשם, בלי להתחשב בצנעת הפרט שלהם.

איזה ערך עיתונאי יש לכל הסיפור הזה של עיתונאי מראיין עיתונאי בשאלה למה פרסמת? את התשובה נותנת ליבוביץ עצמה. היא מפרסמת מילה במילה את הסעיף בצוואה שלדבריה אין שום עניין ציבורי בפרסומה.

אילו נעניתי לה והייתי נותן לה את התשובה שציפתה לה הייתה פוגעת בשני ציפורים במכה אחת. גם להכפיש אנשי ימין וגם לפרסם פלח רכילות עסיסי מתוך עמדה צדקנית. אך מכיוון שלא נתתי לה את מבוקשה לא התאפקה ופרסמה את הצוואה.
עכשיו יש להניח שגם אנשי שמאל, קוראי "הארץ" שאינם קוראים את "מקור ראשון", יקפיצו את הצוואה מתיבת דואר אחת לשניה. וכמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד, ישמחו ודאי לקרוא מה אומרת אמו של הלמוט אוסטרמן על הבן יקיר לה.

תוספת אוקטובר 2012

בשנת 2012 שכח אבנרי מה שאמר לכתב העיתון הגרמני. בטור שלו באתר גוש שלום [14.7.12] הוא כותב בין היתר: 

"לקראת סוף שנות ה-30. הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בפעולות ממש… באותה עת הרג הארגון עשרות רבות של ערבים, גברים, נשים וילדים, בפצצות שהונחו בשווקים של יפו, חיפה וירושלים…"

 בהמשך הוא כותב כי בעת שהתפלג לח"י  מן האצ"ל הוא לא הצטרף ללח"י  כי לא היה מוכן להשלים עם יוזמת מפקד הארגון, אברהם שטרן יאיר, שביקש לפתוח במגע עם הנאצים כדי לשתף פעולה נגד הבריטים. 

"לא יכולתי לקבל היגיון מפלצתי זה, ולכן לא הצטרפתי ללח"י" – כותב אבנרי.

זהו כמובן סיפור שבדה אבנרי ממוחו הקודח. אין כל סבירות שבמעמדו אז – אם אכן היה באצ"ל – יכול היה לדעת על תכנית יאיר לבוא במגע עם הגרמנים. שנשמרו בסוד כמוס

תוספת  אפריל 2014

בספרו האוטוביאוגרפי "אופטימיות"  מתאר אבנרי את תקופת פעילותו באצ"ל בשנים האמורות. פעילות זו התבטאה בהפצת כרוזים ליד הגזוזיה של ויטמן ברחוב אלנבי ובמסעות מפרכים ברגל או באופניים ברחבי הארץ. "טבילת האש"  הראשונה והיחידה שלו היתה כשהשתתף בהפגנה בה ירו הבריטים יריות באוויר.

אבנרי של 1938 מדבר כמו אבנרי של שנת 2014. בעת מבחן הקבלה לאצ"ל הוא משיב בשלילה לשאלות אם הוא שונא את הערבים או את האנגלים. את תחושתו כחבר מחתרת הנלחם למען מטרה גדולה הוא משווה ברמיזה לתחושותיהם של מחבלי אש"ף.  הוא אומר כי מנהיגים וגנרלים שלא עברו חוויה כזו אינם יכולים להבין [את המחבלים הפלסטינים].

בספר מתייחס אבנרי לצוואת אמו בכמה מלים. וכך כתב: "עד החודשים האחרונים לפני מותה בגיל 94 היתה אמי צלולה לגמרי. אז השתבשה תודעתה , ובסוף לא הכירה אותי עוד. זה היה שובר לב. באותו זמן כתבה צוואה חדשה  שבה הדירה אותי מכל רכושה" [עמודים  483-484]. אבנרי אינו מדייק כל כך. הצוואה לא נכתבה בסמוך למותה ובחוסר צלילות אלא שבע שנים לפני מותה.

כשאבנרי רצה להיות היטלר

פרופסור יהושע פורת בביוגרפיה על המשורר יונתן רטוש מספר על פגישה שהיתה  בשנת 1941 בין רטוש  להלמוט אוסטרמן [שמו המקורי של אורי אבנרי]. פגישה זו דנו השניים בהקמת תנועת "העברים הצעירים" שלימים נקראה התנועה הכנענית. אבנרי הציע לרטוש להיות "אלפרד רוזנברג שלנו"  (אלפרד רוזנברג היה התיאורטיקן  של התורה הנאצית)  ואילו את עצמו הציע אוסטרמן להיות "היטלר שלנו". 

 

ראה

"אופטימי" – ביקורת אלי תבור על האוטוביאוגרפיה של אבנרי

 

הצד הששני של אורי אבנרי

על הביוגרפיה הפוליטית שכתב אמנון לורד

מאמר מומלץ  היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם

נתגלגל לידי הספר "ימי הכלניות" של תום שגב, שהופיע לפני כעשר שנים, וכבר כתבתי עליו פעם. תום שגב איננו כוס התה שלי בתחום השקפת העולם הפוליטית. הוא איש שמאל מובהק, למעשה פוסט ציוני, ותאוריו ההיסטוריים מושפעים כמובן מהשקפותיו.

אבל שגב מצליח להחיות את רוחה של תקופת המנדט הבריטי על שלל אישיה וארועיה. למרות שהסופר מתייחס למאבק הציוני כאילו היה משקיף או"ם, רואה בארץ ישראל ארץ ערבית ומלגלג על הצהרת בלפור זהו ספר שראוי לקרוא וללמוד.

נקרא בנשימה עצורה

זהו ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. הוא מרתק כי מדובר בתקופה מרתקת, בה הצליחה התנועה הציונית להפוך הזיה משיחית למציאות מדינית. הספר מרתק גם
ובעיקר תודות למחבר, עיתונאי וסופר מחונן והיסטוריון מיומן.

שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות חיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים.

שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם סתם פשוטי עם. מכתבים ויומנים אלה שופכים אור על אירועי הדור הזה ומניעי גיבוריו יותר ממסמכים רשמיים.

שני סיפורים מתוך הספר ימחישו את הז'אנר הזה:

אמא שולחת חבילות מוילנה

ביוני 1926הגיע לנמל חיפה צעיר יהודי כבן 18 ושמו יפים גורדין. זה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בוילנה. מוריו דברו על אפשרות שימשיך ללמוד בשוויץ או באיטליה, אך גורדין רצה לארץ ישראל. הוא היה ציוני. הוא כתב להוריו מכתבים, יום יום, לפחות ארבעה עמודים בכל פעם, אותיות זעירות וצפופות, לחסוך נייר ודמי משלוח. הוא חילק אתם חלומות לאומיים וצרות אישיות.

 

 

 מהסכסוך עם הערבים ועד החורים הראשונים בגרביים. אמא גורדין היתה שולחת חבילות ובהן: שירי יהודה הלוי, בקבוק עם שומן אווז, נקניק, תיבה עם ביסקוויטים אפויים בחמאה, ריבת שזיפים, סוכריות. דודה ברכה שלחה אגסים משומרים: תיבה עגולה קטנה הקפיד גורדין לציין. אמא שלחה גם פרימוס וקומקום וצנצנת דובדבנים, ומחזור תפילות. באוניברסיטה התעמק גורדין, ששינה בינתיים את שמו להלוי, במדעי היהדות והרוח. מורו, יוסף קלוזנר, היה נערץ עליו.

סדר יום של סטודנט

סדר היום של הלוי: קימה בחמש וחצי ותפילה. את ארוחת הבוקר אכל במסעדה: כוס חלב עם עוגות. בשבע היה במשרד, בהדסה. באחת עשרה הפסקה, כוס לבן ופרוסת עוגה. בשתיים ארוחת צהריים במסעדה. אחר כך נסע לאוניברסיטה בהר הצופים. בשבע וחצי חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב, קורא ושוכב לישון. לעתים הלך לתיאטרון. ראה את "הדיבוק" ואת "הגולם" ואת "היהודי הנצחי" שגרם לו לבכות.

משאלה לגרוש הערבים

במכתביו נתן הלוי ביטוי לכאב, לזעם לעלבון ולשנאה שחש כלפי הערבים בעקבות אירועי הכותל המערבי בשנת 1929 .

כניעת המנהיגות היהודית לתביעת הערבים לסלק מרחבת הכותל ארון קודש הביאה את הלוי לכתוב את הדברים הבאים: "עד עכשיו יכולתי להיפגש עם אנגלי או ערבי ולהביט ישר בעיניהם. היינו מתנגדים ראויים איש לרעהו. הוא שנא אותי ואני אותו ושנינו נלחמים. עכשיו לא כך. אודם יכסה לחיי בפוגשי כעת בנוכרי. הרי הוא ראה אותנו בעצם חולשתנו".

 

 

הלוי התנחם בנקמת ההיסטוריה והביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים מהארץ.

גנרל ברקר מניע לארץ

בשנת 1946הגיע לארץ הגנרל סר אלווין ברקר. הוא בא לכאן כדי לדכא ביד ברזל את המלחמה שכפו האצ"ל והלח"י על בריטניה. הוא התפרסם באמירה אנטישמית: הכו את היהודים במקום הכואב ביותר – בכיס שלהם.

 

 

כשהגיע לארץ היה בן 42, נשוי ואב לבן. הוא היה חייל מקצועי, לחם במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי והיה בין משחררי ברגן בלזן.

ברקר היה קצין מהאסכולה הישנה – כותב שגב. הוא שידר התנשאות קולוניאלית גבה קומה, צנום, כפוף קימעה, בעיניו מבט מתכתי חודר שלא הסגיר כל רגש.

המאהבת הערביה של הגנרל

בארץ-ישראל הכיר את קאתי אנטוניוס, בתו של ד"ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף כנראה באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור והמכתבים של הגנרל נפלו בידי היהודים הארורים.

שינאת ברקר ליהודים

באחד המכתבים שכתב במטוס בדרכו לחופשת מולדת אומר ברקר: "אינני איש סנטימנטלי אך רגיש אני לאהבה ולחום, וכשיצאתי הבוקר לדרכי – לא יכולתי לעצור את דמעותי. את תחשבי שזה היה טיפשי". עד שנחת המטוס הספיק לכתוב מכתב נוסף בו הבטיח לאהובתו שהוא עומד לצד ערבים וגם גילה לה סודות מבצעיים, כולל תכניות למלחמה בטרור היהודי.

 

 

במכתב שכתב לקאתי בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהוחזר לאנגליה בגלל הצהרותיו האנטישמיות, (וגם בגלל החשש שהמחתרת תחסל אותו- ז.ג.) הוא אומר: "רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם… זה גזע מתועב… זה עם מתועב". (כמו במקרה של הלורד מוין נתגלה לאחר שנים שאצ"ל ולח"י צדקו בכך שראו בו בן מוות – ז.ג.)

כמו משקיף או"ם

תום שגב שוזר ביד אמן עשרות סיפורים כמו שני אלה שלמעלה. סיפורים של אישים ערביים, חיילים בריטיים, לוחמים במחתרות. סיפורים המסבירים מהלכים היסטוריים, נותנים להם עומק אנושי והמחשה מתחום הריאלייה שאינך מוצא לרוב בספרי היסטוריה.

הז'אנר הזה יש לו יתרון עצום על פני ספר היסטורי, הצמוד לעובדות היבשות, בכך שהוא מעניין יותר. הוא יכול גם להיות מעמיק יותר. מגרעתו היא בכך שבצורת כתיבה כזו לעולם אינך מקבל תמונה אובייקטיבית שאינה מושפעת מהשקפותיו של הכותב. מבין אלפי הציטטות, הסיפורים האנושיים והמסמכים בוחר המחבר את אלה המשקפים לדעתו את ההיסטוריה כפי שהיתה. ובידי הקורא אין שום כלי לבדוק את אמיתותה ושלמותה של התמונה המצוירת.

בנוסף למגרעת הכללית של הז'אנר יש לספר הזה מגרעת נוספת. אולי מפני שהספר נועד גם לקוראים בשפות זרות הוא אינו נקרא כספר שכתב ישראלי למען ישראלים. תום שגב משחק בספר הזה את משקיף או"ם האובייקטיבי המסתכל על הדרמה הארצישראלית כמשקיף מן הצד שאינו נוגע בעניין.

"המחבל היהודי הראשון שהוצא להורג"

תום שגב – על פי התבטאויותיו הפומביות והטור שלו ב"הארץ" – הוא איש שמאל. אדייק ואומר כי מדובר באיש שמאל-חדש, נוסח מרץ. לא השמאל הציוני של שנות המנדט שנלחם על עבודה עברית, נישול פלחים ערביים ותכנן במלוא הרצינות טרנספר של ערביי ארץ ישראל.

השמאל הישראלי החדש, כמו גם ההיסטוריונים החדשים,  אינו מקבל למעשה את העמדה הציונית בדבר זכותנו על הארץ. הוא משוכנע שגרמנו עוול ואי צדק לערבים ועלינו לכפר על כך.

השקפותיו של שגב באות לביטוי בראש ובראשונה במינוח שבו הוא משתמש. למשל: בבית הקברות שבשיפולי הר ציון, כך הוא כותב, קבורים בריטים שהם קרבנות הטרור הערבי לצד בריטים שהם קרבנות "הטרור היהודי". הציונים באו ל"ארץ ערבית". הנחת היסוד היא האמירה המפורסמת של ארתור קסטלר כי בהצהרת בלפור בה הבטיחה אומה אחת לאומה שנייה את ארצו של עם שלישי.

 

את הרוג המלכות הראשון, הבית"רי שלמה בן-יוסף, שנידון למוות ונתלה על תקיפת אוטובוס ערבי, מכנה שגב "המחבלי היהודי הראשון שהוצא להורג"

המיתוס של הקשר לארץ

את התזכיר שכתב הרברט סמואל היהודי, שהיה הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל מגדיר שגב "כולו מיתוס ונבואה".

ומה המיתוס של סמואל? "הקשר בין היהודים לבין ארץ ישראל עתיק יומין הוא כדברי ימי עולם. אלף שמונה מאות שנה הם חיים בערגה לשוב אליה… בעודם חיים בארץ ישראל הוציאו מתוכם היהודים הרבה אישים דגולים – מדינאים ונביאים שופטים וחיילים".

ניסוחים אלה, המזכירים את מגילת העצמאות שחיבר בן גוריון שלושים שנה מאוחר יותר, הם בעיני שגב "מיתוס".

"גאולת קרקע מושג דתי"

שגב ממש נוזף בלורד בלפור על שבהצהרתו המפורסמת לא הזכיר את הערבים "כמו לא היתה זו ארץ ערבית". שגב נשמע גם כמי שנוזף בדרישות ל"מפת החלום הציוני" שהוגשו לועידת השלום בפריס ואשר כללה את דרום לבנון, רמת הגולן ועבר הירדן המזרחי.

 

 

                   

את הביטוי "גאולת הקרקע" מכנה שגב מונח "כמו דתי", אשר בדומה למונחים, "חלוציות" , "ישוב" "עליה" ו"ירידה" היה "עמוס מטען כבד של רגש ואידיאולוגיה". את יהושוע חנקין, גואל האדמות הגדול מכנה שגב "גואל" במרכאות. ואילו הערבים שמכרו קרקעות היו לפי הגדרתו "בוגדים במחשך".

כששגב מבקש להגיד משהו על הכותל הוא מביא ציטטה מפי מרג'ורי בנטוויטש, אחותו של התובע הכללי נורמן בנטוויטש: "לראות איש המשליך עצמו על האבנים ומנשק אותן האין זה מקומם? כמו פולחן לאליל, כאילו לאבן יש אוזניים לשמוע. הכי טוב היה אילו הרסו אותו עד היסוד".

"המרד הערבי והטרור היהודי"

כל הסיפורים ששגב חורז בכשרון רב כל כך לא נועדו אלא לשמש פרפראות לסיפור העיקרי: כיצד הפך החלום הציוני מיעוט של פחות ממאה אלף יהודים בעת הכיבוש
הבריטי ב- 1917לכוח כלכלי, תרבותי וצבאי בן 600 אלף נפש שהיה הגרעין להקמת מדינת ישראל.ובכך עושה שגב שרות גדול לרעיון הציוני ומכאן גם חשיבות הספר.

שגב כאילו עומד מן הצד ואינו מבין מה הניע את בריטים לפעול להקמת "הבית הלאומי" של היהודים, דבר שהיה לדעתו בניגוד לאינטרסים שלהם. הוא מייחס לויצמן תחכום, עורמה, חכמה ויכולת שלא מן העולם הזה. ויצמן הוא האיש שהופיע בפני ראשי הממשל הבריטי כשהוא מייצג כאילו מעצמה עולמית – את העם היהודי. כל מה שעמד מאחוריו היה משרד של כמה חדרים אפלים בלונדון. אותו ויצמן מופיע בלשכתו של לויד ג'ורג' – האיש שפיקד על צבא של מיליונים במלחמה בה נספו מאות אלפי בריטים – במוצאי המלחמה, והוא מוצא את לויד ג'ורג' קורא בספר תהילים.

שוב ושוב מדגיש שגב ששום אינטרס בריטי לא עמד מאחורי הצהרת בלפור. ורק הצלחתו של ויצמן, לאמת כאילו את הפרוטוקולים של זקני ציון, מסבירה את הצהרת בלפור ואת תרומת הבריטים להקמת הבית הלאומי היהודי.

השפעת המרד הערבי

מה הביא את הבריטים לעזוב את הארץ?

הספר מעלה שתי תזות היסטוריות עיקריות, שתיהן שגויות לעניות דעתי. התיזה הראשונה היא השפעת ה"מאורעות" ששגב מכנה אותם"המרד הערבי" – המהומות שהחלו ב- 1929 ונמשכו לסרוגין עשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה – עד עזיבת הבריטים את הארץ.

המרד הזה, לדעת שגב, ולא מאבק הישוב ומלחמת המחתרות הביא את הבריטים למסקנה שאין להם מה לעשות כאן, שהארץ הזו נמאסה עליהם ולא נותנת להם שום יתרון אסטרטגי.

במהומות שחוללו הערבים בתקופה זו נהרגו כארבע מאות יהודים, 150בריטים ואלפי ערבים. המספר המדויק של הערבים שנהרגו אינו ידוע, כי רובם לא נהרגו בידי בריטים או יהודים אלא בידי אחיהם.

 

שגב מתעלם ממחקרים שפורסמו באחרונה ואשר מצביעים על כך שהמהומות שהוא קורא להן "מרד" נבעו בעיקר ממלחמה פנימית בין הערבים לבין עצמם. כי ל"מרד" הזה לא היתה מנהיגות בעלת יוזמה שהציבה לעצמה מטרות מוגדרות. זו היתה התפרצות זעם ושינאה כמו ספונטנית של ההמון הערבי שראה עצמו מאוים, ובצדק, על ידי העלייה וההתבססות של הישוב היהודי.

אמצעי הדיכוי הבריטיים

הבריטים דיכאו את האינתיפאדה הזו ביד ברזל, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". הם הרסו מאות בתים בקסבה של יפו (יש אומרים 800 ויש אומרים 300 ) וכך נוצר מה שהיה פעם "השטח הגדול". דיירי הבתים האלה נדרשו בכרוזים שהוטלו ממטוסים לעזוב את בתיהם בתוך 24שעות ולא קיבלו כל פיצוי.

הבריטים הנהיגו שיטות חקירה ברוטליות מלוות בהשפלות, במכות ובעינויים.
מתחילת 1938עד 1939נדונו למוות יותר ממאה ערבים ושלושים מהם הוצאו להורג.

במאי 1939הוציאו הבריטים את כל תושבי הכפר חלחול שליד חברון, החזיקו אותם בשתי מכלאות, האחת לגברים והשנייה לנשים. הם הוחזקו תחת כיפת השמיים ללא
מזון וללא מים ורבים מתו מצמא. פעולות דומות בוצעו גם בכפרים אחרים. הצבא הבריטי חדר לכפרים וישב בהם חודשים ארוכים. כפרים רבים התרוקנו מתושביהם. הם הנהיגו ענישה קולקטיבית – הטילו קנסות על כל תושבי כפר בשל מעשה שנעשה בתחומם. הרסו במהלך התקופה הזו, לפי אחת ההערכות, כאלפיים בתים.

 

הבריטים לא נרתעו גם משימוש בערבים כמגן חי. הם הכריחו אזרחים ערבים לנסוע בראש השיירות שלהם והיו מושיבים אותם בקרוניות בראש רכבות כדי למנוע מן
המחבלים למקש את המסילות. הם גם לא נרתעו מלהפציץ כפרים ערביים ביהודה ושומרון מן האוויר. היו אף שהציעו שעל כל הרוג כתוצאה מן הטרור הערבי יוסיפו השלטונות מאה רשיונות עליה.

וינגייט מחסל ערבים

במלחמה ב"מרד" הערבי סייעו היהודים לבריטים בין בשיתוף פעולה ובין ביוזמה עצמית. "הידיד הידוע", אורד וינגייט, אנגלי שהיה בעל אמונה קנאית בציונות, הפעיל שיטות של טרור נגד טרור. וינגייט היה חודר לכפרים ערביים עם חייליו האנגלים (בפעולות כאלה נמנע בדרך כלל מלשתף יהודים) מעניש אותם במכות ובשוטים וגם ירה בהם למוות. באחת הפעולות השתתף יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח. זה היה בכפר חיטין, פעולת תגמול על טבח שביצעו הערבים בטבריה. וינגייט אסף את כל הגברים שבכפר, נאם בפניהם נאום בו אמר: "הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על מעשיכם אני דן אתכם למוות". לפי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים והרגום.

 

פעולות אלה ואחרות חיסלו לחלוטין את המהומות הקרויות "מרד" והארץ שקטה כמעט עשר שנים – מפרוץ מלחמת העולם ב- 1939ועד עזיבת הבריטים ב-.1948

עד כמה מגוחכת התיזה של המרד הערבי כגורם לעזיבת הבריטים ניתן ללמוד מניתוח שעושה שגב עצמו על מצב ערביי ארץ ישראל ערב הקמת המדינה. ציבור זה היה חסר מנהיגות מרכזית, מפולג בין שכבות חברתיות שונות, משפחות וגם בין ערים וכפרים. רק שלושה מכל 10 נערים ערביים היו בעלי השכלה כלשהי. הרוב היו אנאלפביתים – ללא ציוד, ללא נשק. הם נמחצו על-ידי המדינה היהודית שבדרך, שהצליחה גם לבלום בשלב הבא את צבאות ערב.

מה עשו המחתרות אם "המרד הערבי" הוא שגרש את הבריטים, מה עשה המאבק המדיני של בן-גוריון

ומה עשו האצ"ל והלח"י?

כאן מעלה שגב תזה מופרכת לחלוטין, אפילו על פי העובדות והסיפורים שהוא עצמו מביא.

לתקופה המכרעת במאבק על הקמת המדינה – השנים – 1948-1944מקדיש שגב רק 40 עמודים מתוך 421 עמודי הספר. וגם בעמודים המעטים הללו הוא מתאר ביד האמן
שלו כיצד הפכו ארגוני המחתרת את החיים הטובים שהיו לבריטים בארץ לגיהינום.
כיצד הביאו הבריטים לארץ את אנשי הדיוויזיה המוטסת (ה"כלניות" בפי הישוב, על שמם קרוי הספר). יחד עם יתר הכוחות ששהו בארץ הם מנו "בשיאו של הטרור" מאה אלף חיילים ואנשי בטחון. ואלה הובאו אך ורק כדי לדכא את המחתרות היהודיות. הערבים כבר לא שיחקו במגרש הזה בשנים אלה. אם המחתרת היהודית לא השפיעה על החלטת הבריטים למה הביאו לכאן כוח אדיר כזה? – שגב לא מסביר.

 

                                      רכבת בריטית שפוצצה על ידי האצ"ל

זה עלה המון כסף למשלם המסים הבריטי, שכמעט לא הוציא פרוטה מכיסו על הקמת הבית הלאומי היהודי עד אז. החזקת מאה אלף חיילים כאן עלתה לבריטניה שלושים מיליון לירות שטרלינג בשנה.

זה גם היה מטרד גדול לבריטים מבית. לא רק שהטרור היהודי הגיע אל תוך בריטניה. הגיעו המוני מכתבים של חיילים ששרתו בארץ ושאלו למה עליהם לשפוך כאן את דמם. היו שאילתות בפרלמנט, וגדול התובעים לעזוב את ארץ ישראל היה לא אחר מאשר וינסטון צ'רצ'יל. והיה לחץ של דעת הקהל העולמית ובראש ובראשונה של דעת הקהל האמריקנית.

השאלה איננה מי גרש את הבריטים. השאלה היא כיצד נוצר התזמון החד פעמי הזה בהיסטוריה היהודית שאפשר את הקמת המדינה. לתזמון הזה חברו יחד מאבק הישוב, המדיניות החכמה של בן גוריון, המצפון של העולם על השואה, לחץ העקורים באירופה ומלחמת המחתרות. ולא במקום האחרון התפרקות האימפריה הבריטית מכל נכסיה בעקבות מלחמת העולם.

כל אלה הביאו לכך שהבריטים עזבו את הארץ ומסרו את ההכרעה לידי האו"ם. מי שהמאיס את החיים על הבריטים והביא אותם לעזוב ברגע נתון היו אצ"ל ולח"י והאיש שידע לנצל את ה"טרור" היהודי לידי מימוש המטרה הציונית להקמת מדינה היה דוד בן גוריון.

אבל שגב מעלה תזה חסרת שחר. כל מלחמת המחתרות לא היתה אלא פיקציה פוליטית ופסיכולוגית שמטרתה היתה מאבק על הנהגת הישוב. זה באמת טעון לא רציני. בגין לא שלט אלא על כמה אלפי אנשים חמושים. השמאל בראשות בן גוריון שלטו ב"הגנה" שהיתה כבר צבא, שלטו בקיבוצים ובמפעלים משקיים עירוניים, שלטו במנגנון הציוני ובתקציביו והטילו את מרותם גם על הישוב העירוני ה"אזרחי", שלא היה "פועלי". לא היתה כל אלטרנטיבה לשלטון על הישוב ועל המדינה שבדרך.
התאוריה שהועלתה באחרונה כאילו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה מחשש שבגין יעשה זאת היא חסרת שחר באותה מידה.

ספר חובה

לספר הזה יש לקח אופטימי ולקח פסימי.

הלקח האופטימי הוא שאם עברנו את גנרל ברקר נעבור גם את פרעה המודרני. פשוט קשה להבין כיצד הצליחה התנועה הציונית להקים בסיס לא רק למדינה אלא לעם. כיצד החייתה את השפה העברית, בנתה מערכות חינוך, הקימה משק בעל עוצמה. בא לבכות למחשבה מה היו פני הדברים אילו הצלחנו להקים את המדינה כמה שנים קודם ופותחים את שערי הארץ ליהודי אירופה.

הלקח הפסימי הוא לגבי עמדת הערבים. מי שקורא את הספר חוזר ולומד שבעצם מאומה לא השתנה אצלם בתחום האיבה למפעל הציוני ולעם היהודי. אותם נימוקים שאנו שומעים מאבו עמר ומאבו עלא השמיעו אנשי המופתי והחוסיינים והנאשאשיבים לפני שנות דור. היום הם רק מתוחכמים יותר. למען האמת הם למדו את הטכניקות של התנועה הציונית. אבל מי שאוזנו כרויה לעבר ולהווה יכול להבין שהם לא ויתרו ולא יוותרו מאומה. לא על בתיהם ביפו וברמלה ובעכו ובירושלים. לא על האחיזה בהר הבית ובחברון ובהרי יהודה ושומרון. לא על השאיפה לזרוק את היהודים לים.

מסקנה פסימית נוספת היא עמדתו של תום שגב. שגב הוא אדם משכיל, נעים הליכות, מוכשר הן כחוקר, הן כהיסטוריון והן כעיתונאי. אבל העמדות שלו מייצגות קבוצה של יהודים שבעצם לא התחברו לרעיון הציוני ובכך התנתקו מן הציונות ומן היהדות גם יחד. קריאת ספר זה חשובה גם כדי להבין את הדור הזה ולדעת להתמודד עמו.

ראה אוצר הצילומים של ארץ ישראל הריקה

  המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/?p=325

–