משה שמיר – תורתו הלאומית ומשנתו הספרותית

 "מלכות ישראל הייתה הנושא המרכזי בחיי יאיר היא גם היום במרכז חיינו" *  "יאיר צדק בהחלטה להמשיך במלחמה בבריטים שהיו שותפים לשואה" * "את מושג ארץ ישראל השלמה למדתי בהשומר הצעיר" *  "האמונה שבצד הערבי תהיה נכונות להגיע להשלמה הייתה אשליה" * מדינה פלסטינית היא סופה של מדינת ישראל" * "לספרות יש השפעה גדולה  על החיים" 

                                                          – מאת יוסף אורן –

בחודש מאי 2002 קיימתי שיחה מוקלטת בהופעה פומבית עם הסופר משה שמיר, בבית אריאלה בת"א, על ספרו "יאיר" – הרומאן האחרון שפרסם בחייו.
"יאיר" ראה אור בשנת 2001. הופעת רומאן חדש מפרי עטו של סופר ברמתו של משה שמיר הייתה מתקבלת בעבר כאירוע ספרותי חשוב. לא כך היה עם הופעת "יאיר". ברוב מוקדי הכוח של הספרות, במוספי הספרות ובכתבי העת הספרותיים, עדיין שלטו מתנגדיו הרעיוניים של משה שמיר. הם לא סלחו לו על התפנית שביצע בהשקפתו הלאומית אחרי מלחמת ששת-הימים.
מאז נטש את מחנה השמאל הסוציאליסטי, וייסד עם נתן אלתרמן את התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקדו יריביו האידיאולוגיים של משה שמיר להמעיט בערך יצירותיו. את יצירתו החדשה המיתו בשתיקה.
בעלותו לבמת האולם בבית אריאלה, קלט משה שמיר מיד שכשליש ממושבי האולם נותרו ריקים. שמיר התעלם, סקר בחיבה את הקהל שלו והתיישב להשמיע באוזניהם את תורתו הלאומית-חברתית ואת משנתו הספרותית.
עתה, במלאות עשור למותו של שמיר מן הראוי להביא את הדברים שאמר אז.
"יאיר" ספרו האחרון של משה שמיר

"יאיר" ספרו האחרון של משה שמיר

  • האם אווירת הנהנתנות השוררת בחברה הישראלית ובהוויה הספרותית שלנו, לא היה בהם כדי להרתיע מלפרסם רומן על מנהיג לח"י אברהם שטרן [יאיר]

שמיר: האווירה השוררת בארץ מזה כמה שנים היא שהשפיעה והיא שדחפה אותי לעסוק בדמותו של יאיר, באישיותו המיוחדת וגם בנושא שהיה המרכזי בחייו: מלכות ישראל – מלכותו של עם ישראל בארץ ישראל. וזהו הנושא שניצב גם היום במרכז חיינו.

רציתי גם לבדוק את האישיות הזאת, שכולם נידו אותה והחרימו אותה, עם הבדידות שלה. עניינה אותי הבדידות, איך זה להיות מנודה ומוחרם. ואני קצת למדתי מן הטעם של הדבר הזה גם בחיי. לא במקרה כתב יאיר בשיר "החיילים האלמונים" את המילים "משורה ישחרר רק המוות". יאיר הוא אחד מאלה שנשאר בשורה עד היום, והוא המשיך להיות אחד ממקורות ההשראה של המלחמה והגבורה גם אחרי מותו.
אתה טוען, שיאיר צדק מן האחרים, ובכללם מפקדי הפלמ"ח, ההגנה ואפילו אצ"ל, שהחליטו להפסיק ללחום באנגלים כל עוד נמשכת המלחמה בהיטלר.
שמיר: בשלבים הראשונים של המלחמה, משנת 1939 עד אמצע 1942, כלומר: עד הפלישה הגרמנית לרוסיה הסובייטית, עדיין החזיקו הגרמנים בעמדה שהם מעוניינים לגרש את היהודים מאירופה, ולא להשמיד אותם. מחנות ההשמדה הם תוצר של כשלון הגרמנים מפתרון הגירוש. סביר להניח, שאילו האנגלים היו מרשים למאות אלפים של יהודים מאירופה להיכנס לארץ ישראל, כל השיטה הגרמנית בנושא היהודי הייתה אחרת. ועידת ואנזה שבה החליטו הגרמנים על "הפתרון הסופי", ועידה שאני מתאר אותה בספר, היתה פרי המסקנה שלהם שאין אפשרות לבצע את גירוש היהודים מאירופה. לפיכך, הייתה בריטניה שותפה בעקיפין למעשי הזוועה של הנאצים במחנות ההשמדה על ידי כך שמנעה מהיהודים במלחמת העולם השנייה לעלות מאירופה לארץ ישראל. ועל כן, צדק יאיר מהאחרים כאשר קרא להתקומם נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל.
יש אירוע אחד בפעילותו של יאיר, שכל פעם מזכירים אותו בגנותו של יאיר. שליחותו של נפתלי לובינצ'יק ללבנון, כדי להעביר מסמך אל הנאצים. מדוע לא לומר בפשטות: כן, נעשה כאן מעשה התקשרות שבראייה היסטורית היה מעשה מוטעה?

משה שמיר: אנחנו עומדים בתחילת שנת 1943, שבה הגרמנים כבר היו בלבנון בהיתר של ממשלת הבגידה הצרפתית של וישי. את זה צריך להזכיר כל יום לצרפתים. אני ישבתי במקלט בחיפה כשהייתה הפצצה מלבנון על חיפה. באותה תקופה כבר התקרב הצבא הגרמני גם לגבול אלכסנדריה, וההגנה בארץ עשתה תוכנית שנקראה "תוכנית כרמל": לרכז את הגנת הישוב האחרונה סביב הר הכרמל ושלוחותיו. וגם האנגלים הודיעו להנהגה של הסוכנות היהודית באותה תקופה, שנוכח הלחץ הגרמני הם עומדים לפנות את ארץ ישראל, ולהתרכז בסומליה ובהודו. אפילו לא בעיראק, שבה כבר היו נטיות פרו-נאציות. הייתה הצדקה למחשבה שאמרה: מה יקרה אם הגרמנים ישלטו בארץ ישראל על חצי מיליון יהודים? האם אנחנו מראש נשלים עם חיסול הישוב במחנות ריכוז והשמדה? כאשר כזו היא התמונה, היה אז מקום למחשבה שאמרה: מוטב שיהיה משא ומתן כלשהו עם הגרמנים כדי שיבינו שהישוב היהודי בארץ ישראל יכול להיות אנטי-בריטי. זו הייתה מחשבה מוטעית, ואני לא העלמתי את זה ולא ניסיתי לטשטש שהיה מעשה כזה. אלא הצגתי אותו כחלק מהמערכת הגדולה של המחשבה האנטי-בריטית במחתרת לח"י.

מתי התגבשה אצלך המסקנה שבנושא היחס אל השלטון האנגלי בארץ ישראל צדק יאיר מהאחרים?

משה שמיר: קודם כל נדבר על הדברים היציבים בחיי ובהשקפותי. למשל שארץ ישראל כולה, לרבות מזרח הירדן, ארץ ישראל כולה היא ארצו של עם ישראל. וזכותו המלאה של עם ישראל, בהתאם למנדט של חבר הלאומים, לבוא, להתיישב, לפתח ולחיות בכל חלק מחלקי ארץ ישראל. זה דבר יציב בהשקפתי, ואת זה למדתי בהשומר הצעיר. מנעורי הייתי חבר בהשומר הצעיר, ואחר כך גם הייתי חבר קיבוץ וגם חבר בפלמ"ח. כל התקופה הזאת החזיק השומר הצעיר בזכותנו על ארץ ישראל ואפילו יצר את המושג ארץ ישראל השלמה. את המושג הזה תמצאו בתֶזיסים של מאיר יערי עוד בראשית שנות החמישים. זה קודם כל.

דבר שני, ההנחה היסודית שלא השתנתה היא, שאנחנו שואפים לשלום עם שכנינו. זה היה חזק מאוד בתודעתו של השומר הצעיר ושל אותו בחור צעיר, אני עצמי מלפני עשרות רבות של שנים, שכתב אז את מאמריו ופרסם את דעותיו. אבל השאיפה שלנו לשלום נתמכה אז באמונה, שגם בצד הערבי יש נכונות להשלים עם הישות היהודית בארץ ישראל. וגם מאוחר יותר, אחרי שהמדינה נוסדה, האמינו בתנועת האם של השומר הצעיר, מפ"ם, שגם בצד הערבי תהיה נכונות להגיע לשכנות טובה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו הייתה אשליה, והיא נופצה בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים. בעקבותיהם פרסמתי את מאמרי "אין דרך בחזרה" על עמוד שלם בעיתון "מעריב", שבו הייתי אז חבר מערכת.
בעקבות המאמר "אין דרך בחזרה", התקשר אלי נתן אלתרמן וביחד ייסדנו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אני רוצה להדגים לכם את ההשקפה שביטאתי באותו מאמר בעזרת שתי ידי (בשלב הזה איגרף שמיר את כפות שתי ידיו והצמיד את האגרופים זה נגד זה כדי להדגים את המשך דבריו). השקפתי היתה במשך שנים שבסכסוך הזה בין יהודים וערבים, אשר מגיע לא פעם לידי התנגשות, כל מה שצריך כדי שכף היד, היד התוקפת הערבית תיסוג קצת, הוא שגם אנחנו ניסוג קצת. במקום זה מה שקרה הוא שכשאנחנו נסוגים, הערבים סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. אנחנו נסוגים – הם סוגרים. זוהי המציאות של המזרח התיכון, זוהי המציאות שלנו מול העולם הערבי. ועל כן היתה דרושה מלחמת ששת הימים עם ההתפכחות שהביאה בעקבותיה בהבנת הדברים.

כרזת התנועה למען ארץ ישראל השלמה

כרוז התנועה למען ארץ ישראל השלמה

 

משה שמיר: התעמקתי הרבה זמן בביוגרפיה של יאיר, ובמיוחד מאז יסוד התנועה למען ארץ ישראל השלמה יחד עם אורי צבי גרינברג, גדול משוררי ישראל, ויחד עם ישראל אלדד. באותה תקופה הפסילה של ארגוני המחתרת קצת ירדה מן הפרק בחברה הישראלית.
השאלה עמוקה יותר מאשר "מי צדק יותר מבין המחתרות בשנות שלטון המנדט בארץ ישראל?", והיא השאלה: "מהי אשמתנו, אנו כציונים, בשואה?".
החרדים אומרים לנו, בצורה מעוותת ולא מוצדקת, שהציונות אשמה. אבל אני אומר, אנחנו אשמים, הציונות שלנו אשמה, מכיוון שהיא לא הייתה מוכנה ללכת עד הסוף.
תארו לכם שבמקום להשלים עם גזרות העלייה, גזרות הספר הלבן, היו בן גוריון והסוכנות היהודית אומרים מיד אחרי פרסום הספר הלבן, כמו שיאיר דרש: "מלחמה לנו בספר הלבן, מלחמה בפועל. אנחנו לא נשלים". במקום לעשות כמה הפגנות עם רבנים, אפשר היה שכל קציני המשטרה היהודים יתפטרו. אפשר היה לעצור את כל הרכבות בארץ ישראל, כי בכל זאת השליטה על התחבורה הייתה יהודית. אפשר היה להתקומם התקוממות עצומה עוד בטרם שפך דם, ולנפץ בעזרתה את המחסום שהציבו הבריטים בדרכם של היהודים אל ארץ ישראל. אפשר היה לעשות את זה. אפשר היה.
אני אומר יותר מזה: ונניח שהיה צורך להקריב במלחמה נגד בריטניה אלפי בחורים יהודים, זה לא היה יותר טוב מהתוצאה שהתרחשה לעם היהודי בשואה – השמדת שישה מיליונים? על כן השאלה היא: מה הייתה מידת האשמה שלנו? והתשובה היא: שלא היינו די ציונים. שלא פירשנו את הציונות עד תום. זו מידת האשמה שלנו.
אם תמתח את המסקנה הזאת להווה, אז זהו חטאנו גם היום?
משה שמיר: לפי דעתי: כן. דעתי היא שהקמת מדינה פלסטינית היא סופה של מדינת ישראל. לא תהיה מדינת ישראל ברגע שתקום מדינה פלסטינית. מכיוון שהפלסטינים ימשיכו את הנהירה לתוך ישראל, ושום כוח לא יוכל לעצור אותם. לפי דעתי, רק ההחלטיות הציונית המלאה יכולה להיות כיום תשובה על מצבנו.

האם אליק ב"במו ידיו", לאה ברמן בטרילוגיה "רחוק מפנינים" ואברהם שטרן ב"יאיר" אינם בעצם אותו גיבור עצמו?

משה שמיר: התשובה היא: כן. אלא שצריך להתחיל את הדמיון בין הדמויות המרכזיות בספרים שלי באורי מהרומאן "הוא הלך בשדות". מאז, היו כל הדמויות שהעליתי בספריי הן דמויות של גיבורים – לרבות ינאי ב"מלך בשר ודם.
בכל ספרי חזרתי ושאלתי: מיהו גיבור? מהי גבורה? בעוד שהסיפורת הישראלית הצעירה יותר, בין שהיא קשורה בזיכרונות השואה ובין שהיא קשורה בבעיות ארץ ישראל ומדינת ישראל בהווה, נוטה להציב במרכז עלילת סיפור לא את דמות הגיבור, אלא את הדמות של הנֶעבֶּעך, את מי שאין לו כוח או רצון להיאבק למען הגשמת מטרה. התעקשתי לשאול על הדמות שהיא עיקר חיינו ומקור חיינו – זו שבזכותה עוד אמרנו עד השנים האחרונות על כל מי שנפל, שהוא לא נפל לשווא.
האסון כיום הוא – ואני יודע את זה ממשפחות שכולות, כי אני בעצמי בן למשפחה שכולה ממלחמת העצמאות – שהיום מתחילים לשאול האם לא לחינם נפל. וסביב השאלה הזו בונים מיתוס שלם, ספרות שלמה – תסביך אשמה נורא שמכרסם בנו. ואילו אני רוצה לקבל את התשובה על השאלות "מיהו גיבור? ו"מהי גבורה?" על ידי כתיבה על אלה שנפילתם לא היתה לשווא.
וספרותיים.

מדוע הגדרת את הרומאן "יאיר" כרומאן ביוגרפי? מדוע לא רומאן היסטורי? הגדרה יותר פשוטה שבהחלט הולמת את הספר.

משה שמיר: בעוד שרומאן ביוגרפי נאמן לעובדות הביוגרפיות של הדמות, מאפשר הרומאן ההיסטורי חופש ניכר לדמיון של המחבר בתחומים שונים: בפרטי העלילה, בחיי הנפש של הגיבור, ולפעמים גם בסדר המאורעות שהשפיעו עליו. ב"מלך בשר ודם", שהוא רומאן היסטורי, ישנן עשרות דמויות שלא היו ולא נבראו בתעודות ההיסטוריות, אבל הן חלק מהסביבה ההיסטורית הטבעית וההכרחית של מלך יהודה באותה תקופה, המאה השנייה לפני הספירה. בעוד שב"יאיר" דייקתי מבחינה ביוגרפית עד הפרט האחרון, כולל ציטוטים מתוך המכתבים שכתב לאהובתו ואחר כך לאשתו רוני. ולכן היו הרבה מאוד מחיקות בכתב-היד, כי מחקתי קטעים שלא השתלבו אורגנית בביוגרפיה של יאיר. והרי כל קורא טוב יודע שמה שהוא מבקש בספר זה צמיחה טבעית של הסיפור. הטבעיות של עלילת הסיפור ושל הנפש הפועלת הם הדבר העיקרי.
מדוע הופיע הספר בכרך אחד ובפורמט שהוא לא הפורמט הטיפוסי היום לרומאן? מדוע לא נדפס הרומאן כמו טרילוגיה, בשלושה כרכים: כרך נעורים, כרך בחרות וכרך על ארבע השנים האחרונות של יאיר במחתרת?
משה שמיר: המו"ל, אוהד זמורה, לפי דעתי המוציא לאור המשכיל ביותר והרגיש ביותר היום בישראל, בא אליי לקבל את כתב-היד, ואמר לי: משה, אנחנו נוציא את זה בדיוק כפי שאתה רוצה. ואני רציתי בכרך אחד. בשום אופן לא להפסיק באמצע. יש משהו בחייו של יאיר שהוא צמוד, אפילו הייתי אומר צמוד עד כדי אי-יכולת להתחלק. ועל כך מעידים בתי השיר שבהם פתחתי את החלקים של הספר. בשיר הזה סיכם למעשה יאיר עצמו את מהלך חייו.

חיילת מצדיעה לקברו של יאיר ביו האזכרה למותו [צילום זאב גלילי]

חיילת מצדיעה לקברו של יאיר ביו האזכרה למותו [צילום זאב גלילי]

אתה מרחיב מאוד בספר את הדיון בשירתו של יאיר, וכמובן ביצירות שהשפיעו עליו או שיכלו להשפיע עליו. האם ניתן ללמוד מהבלטת עובדה זו בביוגרפיה של יאיר על השקפתך ביחס לכוחה של הספרות במערכות החיים: האם הספרות רק מפרנסת את הנפש של האנשים, או שיש לה גם השפעה על המתרחש בחיים?
משה שמיר: לספרות יש השפעה גדולה, אבל מצטברת. היחס בין הספרות והחיים מאוד מסובך. זהו יחס של כלים שלובים. לפעמים המציאות בהשתנותה, במהפכנותה, מזעזעת את הספרות וגורמת לשינויים עמוקים בה. כמו שנוכח יאיר עצמו כנער בתקופת המהפכה ברוסיה, בפטרוגרד.
לפעמים הספרות, בעיקר בהצטברות של השפעה, חוזרת ומשפיעה על החיים ועל המציאות. זה קורה. אין כל ספק שהצלחתה של הציונות לגייס רבבות ואחר כך מאות אלפים יהודים, היא תוצאה מספרות שתיארה את החיים בגולה כבלתי נסבלים. בהצלחה הזו היה תפקיד חשוב לסופרים כמו ברנר, ברדיצ'בסקי, ש. בן-ציון וביאליק, ומאוחר יותר אורי צבי גרינברג ואלתרמן. אני מתאר בספר את התעקשותו של יאיר לקרוא בערב הסיום החגיגי של הגימנסיה את "בעיר ההריגה" של ביאליק. לא את "אם יש את נפשך לדעת", אלא את "בעיר ההריגה" דווקא, הפואמה שבה השמיע ביאליק את התוכחה הקשה לעם: "כאשר שנוררתם – תשנוררו". למרות אורכה של הפואמה הזו, יאיר שינן אותה ודקלם את כולה בעל-פה. האם אני צריך להזכיר לכם את תפקידו הגדול של אלתרמן בשירה ואת ההשפעה של מנדלי מוכר ספרים בפרוזה שלו? ברגע זה אני חושב על ההשפעה שהייתה ל"מסעות בנימין השלישי" על הציבור היהודי, היצירה שבה הבליט מנדלי את הבטלנות ואת התלישות העקרה ממעשים של החיים היהודיים בגלות. אין כל ספק שיש לספרות תפקיד מכריע, חשוב. אבל אני אומר בהצטברות, תוך כדי מהלך השנים ופרסום היצירות, כאשר החומר והרוח מתאחדים להשפיע על מהלך ההיסטוריה.

* יוסף אורן הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין. מאמריו על יצירותיו של משה שמיר מרוכזים בספריו הבאים: מאמר על הטרילוגיה "רחוק מפנינים" נכלל ב"זהויות בסיפורת הישראלית", ומאמר על הרומאן "יאיר" נכלל ב"הקול הגברי בסיפורת הישראלית".
יוסף אורן

יוסף אורן

 

 

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, מחתרות, ספרות עברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת בנושא משה שמיר – תורתו הלאומית ומשנתו הספרותית

  1. מאת אריק ברהום‏:

    כזכור מבצע ברברוסה והפלישה לבריה"מ היתה ב22 ליוני 1941,ולא ב42 כפי שנכתב בטעות.
    אז למעשה החלה השמדה מאורגנת של היהודים בשטחים הכבושים.
    ועידת ואנזה בינואר 42, וזאת למעשה כחצי שנה לאחר שהחלה ההשמדה, ומטרתה בעצם היתה חלוקת
    האחריות בין הגנרלים(שלא יאמרו לא ידענו)
    אריק ברהום

השאר תגובה