– מאת דן ירדני –
לפני כמה שבועות רכשתי במכירה פומבית מעטפה ובה כמה מסמכים חתומים על ידי הרב צבי פסח פראנק, שכיהן כ-40 שנה, עד מותו בשנת 1960, כאב בית הדין והרב האשכנזי הראשי של ירושלים. למה רכשתי את המעטפה? אני נשוי לנכדתו ומשהו תמוה במסמכים משך את תשומת לבי.

במעטפה נמצא שטר חוב לטובת "קרן החסד" – קרן לגמילות חסדים מיסודו של איש שלא מוכר לי, מיכאל שרגא העריס, מנהלו של בנק קטן בירושלים בשם "בנק מטרופולין".

בשטר שנושא את התאריך כ"ט לחודש תשרי תרצ"ט [24/10/1938 ] מתחייב צבי פסח פראנק, אב בית הדין הרבני בירושלים, לשלם ל-"קרן החסד" סך של 10 לא"י (בערך משכורת חודש של פועל באותם ימים. לא הרבה, אך גם לא מעט) ב-3 תשלומים חודשיים. ערבים לשטר הם שני חברים ותיקים בבית הדין של הרב פראנק, הרב אליהו ראם והרב יהושע צימבליסט.
הרב הראשי האשכנזי שהוא גם אב בית הדין הרבני בירושלים לוקח הלוואה מקרן לגמילות חסדים ונדרשים לו שני ערבים? מכל היבט שהוא, הדבר אינו מתקבל על הדעת.
לשטר מצורף במהדק שהחליד פתק קטן בכתב ידו של הרב צבי פסח פראנק וזו לשונו:

לכבוד חברת גמ"ח "קרן החסד",
נא לתת להמוכ"ז אר(?)ה כהן
10 לא"י שאני חתום על השטר
בכבוד רב
צבי פסח פראנק אב"ד דירושלים

כלומר, אף שאני, הרב צבי פסח פראנק, חתום על השטר, נא לתת את הסך הנקוב בו לאדם שמביא את השטר אליכם.

ניסיתי לשחזר מה אירע כנראה בבית הדין ביום שבו נכתבו השטר והפתק:

מופיעים בבית הדין מלווה ולווה. המלווה תובע בבית הדין חוב שזמן פירעונו הגיע. הלווה, אותו האיש שנקרא אר(?)ה כהן, אומר שאינו יכול לשלם כי אין לו. התובע מתעקש לקבל את כספו כאן ועכשיו. ואז שואל אב בית הדין את הלווה האם יוכל להחזיר את ההלוואה לשיעורין? והלווה עונה שיעשה כמיטב יכולתו, אם כך, מדוע שלא תפנה לאחד ממוסדות גמילות חסד (גמ"ח) בירושלים ותבקש מהם הלוואה? שואל הרב. עונה לו הנתבע, שאף קופת גמ"ח לא תלווה לו, שכן הוא כבר נכשל בהחזרת הלוואות קודמות. הימים ימי פרעות תרפ"ח ו-תרצ"ט בארץ ישראל ורבים מיהודי ירושלים הגיעו לפת לחם. אם כך, אומר אב בית הדין, אנו הדיינים נערוב לך. אני אפנה לגמ"ח, אקח עלי את ההלוואה ואתה תקבל את הסך לשלם לבעל חובך.

שני שטרי פרוזבול

לתסריט המשוער הזה יש המשך מעניין: באותה מעטפה שבה היו השטר והפתק נמצאו גם שני שטרי פרוזבול שקיבל הבנקאי מיכל שרגא העריס שמונה שנים קודם לכן, בחודש אלול שנת תרצ"א (1931), בחתימת הרבנים צבי פסח פראנק, אליהו ראם ויחיאל מיכל הורוויץ. כידוע, בסוף שנת שמיטה מבקשים מוסדות יהודים שעוסקים במתן אשראי אישור מבית הדין שנועד לאפשר להם לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא נגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תחול עליהם.

תקנה זו שנקראה פרוזבול ונקבעה על ידי הלל הזקן בימי בית שני התחייבה במציאות החברתית שבה הכסף הפך להיות אמצעי התשלום הנוהג, במקום סחר חליפין. מסתבר משני שטרי הפרוזבול, שהשטר עליו חתם הרב פראנק הגיע מעיזבונו של אותו מיכל שרגא העריס, שקבור בבית הקברות בהר הזיתים. עוד נראה שהשטר כלל ללא הגיע לפירעון והבנקאי השתתף אף הוא במעשה החסד יוצא הדופן המתואר לעיל. לדאבוני, לא הצלחתי ליצור קשר עם מי ממשפחת העריס שיוכל לספר עוד פרטים על האירוע הזה.

שנים רבות לאחר מותו של הרב צבי פסח פראנק סיפר עליו בזיכרונותיו שופט בית המשפט העליון וחתן "פרס ישראל" חיים כהן, איש דתי אורתודוקסי שפרש לגמרי מהדת לאחר שואת יהודי אירופה במילים אלה: "אהבתי אותו מאד. הרב פראנק היה אדם חם ומלא רחמים שגילה הבנה גדולה מאד לנפש האנשים שעמדו לפניו ……לא שהיה לו אומץ רב והעזה לעשות רפורמה או לסטות מההלכה. הוא פשוט הזדהה עם סבלם של האנשים. הייתה לו נפש תמימה. הוא היה אחד מל"ו הצדיקים, אם אמנם הם קיימים" .

פוסט זה נמחק 

לקראת ט' באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני * זכר החורבן – באגדה ובהלכה, בתפילה ובפיוט, בשיר ובסיפור * וגם כמה דברי נחמה ולקח לימינו

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.

שהיה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.

הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו.

אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?

השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנה, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתיה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא. לך מכאן.

– אתן לך דמי חצי סעודתך.

– לא.

– אתן לך דמי כל סעודתך.

– לא.

תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

(על פי בבלי גיטין נה ב)

קיצצו בהונות ידיהם

" על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" . אמר להם נבוכנדצאר: מה אתם יושבים ובוכים? אני מבקש מכם שתנגנו לפניי ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מנגנים לפני אלוקיכם… נטלו את בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם… עמד נבוכדנצאר והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה… באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם קטעתם אצבעות ידיכם של ימין , אף אני… שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. (על פי מדרש שוחר טוב)

" אוי לבנים שגלו"

אמר ר" יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב והמתין לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי… אמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו : שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין עובדי כוכבים ומזלות. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת בת קול כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים :"אמן יהא שמיה רבא מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמשבחים אותו, ואוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" . (מסכת ברכות)

 

" כל העיר בוערת"

" ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר שבא לידם וערכו טבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולים צעירים ומלאי ימים ולא הידרו פני שרי קודש כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים ומפני גובה הר הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת" (יוסף בן מתתיהו " מלחמת היהודים" )

נתיב הייסורים של מרתה בת בייתוס

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהניעה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גיסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה נוחה וכה מהירה הייתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

אך אותה דרך המלך בה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב הייסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס הייתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה הייתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה הייתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא " זכור לטוב" . הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: " ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה

("מירושלים ועד לוד" – זאב גלילי).

אוצרות המקדש

מה קרה לאוצרות המקדש אחרי החורבן? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת ניצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על השער שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להיחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתייה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח. (ירושלים שלי – זאב גלילי)

 מה קרה לכלי המקדש. תבליט כלי המקדש נישאים בידי שבויים על שער טיטוס ברומא.

מששון לשמחה

עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך ט" באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות ירושלים בעצמו ולקבל גלויות, שנאמר: " בונה ירושלים ה" נדחי ישראל יכנס" . (ילקוט שמעוני).

"זכר לחורבן"

" משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר (מקושט בציורים)…אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (זכר לחורבן)… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר של שריפה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין… וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" .

(על פי ר יוסף קארו, שולחן ערוך).

" יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת החופה" . (רבי משה איסרליש)

 "יהודה השבויה" . מטבע שטבעו הרומאים לציון נצחונם

אזכרה

אזכרה אלוקים ואהמיה

בראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

מדת הרחמים עלינו התגלגלי

ולפני קונך תחינתנו הפילי

ובעד עמך רחמים שאלי

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות

שתשים דמעתנו בנאדך להיות

ותצילנו מכל גזרות אכזריות

כי לך לבד עינינו תלויות

(אמיתי בן שפטיה, תפילת נעילה)

העיר הבזויה

נחם ה" אלוקינו

את אבלי ציון

ואת אבלי ירושלים

ואת העיר האבלה

והחרבה והבזויה והשוממה

האבלה – מבלי בניה

והחרבה – ממעונותיה

והבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי

כאישה עקרה שלא ילדה

(מתוך תפלת נחם לתשעה באב)

לבי במזרח

לבי במזרח ואנכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב

איכה אשלם נדריי ואסריי בעוד

ציון בחבל אדום ואני ככבל ערב

יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

מות יהודה הלוי

 יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר " כי רצו עבדיך את אבניך ואת עפרך יחוננו" . והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת :"ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו. ( על פי גדליה בן דון יוסף אבן יחייא).

בת קול: לישמעאלים צאו מביתי, באו בניי

" ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש לבריאת עולם, אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית המקדש, שייבנה במהרה… שמענו שבת קול יוצאת מבית המקדש ואומרת: צאו מביתי ויביואו בני…

" ונפל פחד גדול על הישמעאלים ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד. שהה שם ואמר שראה שלושה זקנים מעוטפים ונפל על פניו והם אמרו: עמוד על רגליך.

" ועמד ושאל: מי ומי אתם?

”ענו ואמרו: מבני ישראל אנחנו ועתה לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קיצם וזמנם.

" השיב להם: ואם לא יאמינו לי מה אומר אליהם?

אמרו לו: אמור להם כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך.

" ויעל הישמעאלי מן הבור ההוא ויספר הדברים האלה לחבריו ונפל פחד גדול עליהם.

" ואומרים כי ננעלו דלתות בית המקדש ועדיין לא נפתח" .

(" בית המדרש" ליעלינק).

" תצא אש עזה ותשרוף העולם"

" עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות את ירושלים ולגלות כוכב אחד שעומד ומתנוצץ. ושבעים רשפי אש מתפשטים והולכים ממנו לאמצע שמים. ושבעים כוכבים אחרים ישאלו אורם ממנו. ויהא מאיר ומבהיק שבעים יום. וייראה ביום ששי, בכ" ה ימים לירח השישי, וייעלם ביום השביעי לסוף שבעים יום…

" ולכשיאיר אותו כוכב באמצע הרקיע, יקום מלך אחד, גדול ושליט בעולם ויתגאה ברוחו על כל המלכים ויעורר קרבות ויתגבר עליהם.

" ובאותו יום שיתכסה הכוכב, תזדעזע ארץ הקודש מ" ה מילין מסביב למקום בית המקדש. ומערה אחת תתגלה מתחת לאדמה ומאותה מערה תצא אש עזה לשרוף העולם. ואז יתגלה המלך המשיח בכל העולם ולו תינתן המלכות ויאבד את אדום הרשעה וכל ארץ שעיר ישרוף באש" . (זוהר)

" אדוני הארץ בצדק"

" …עליך לראות עם זה בירושלים, עליך לראות את אדוני ארץ יהודה אלה, אדוני הארץ בצדק ובמשפט, גרים ועבדים בארצם הם, אשר עם כל הלחץ אשר ילחצו אותם, יצפו לגואל שיבוא ויגאלם. ובהיותם נתונים בעול נוגש, אשר יכביד עליהם אכפו, חבויים בצל מקדשם שלא נשאר ממנו אבן על אבן – עוד יוסיפו להחזיק באמונתם ולא יתכחשו לאלוקיהם.

יהודים בירושלים 1895

" הפרסים, היוונים, הרומאים אין זכר להם תחת השמים. ועם קטן זה , אשר מוצאו קדם הרבה למוצאם של העמים הגדולים האלה, עודנו חי את חייו המובדלים בין גלי חורבות ארצו. אם יש עוד עם בין העמים אש ישא עליו את חותם הפלאות, הנהו לדעתי עם ישראל" .

(פרנסואה דה שטובריאן, דיפלומט וסופר צרפתי סוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19).

כל העולם בכה

" כל הלילה רתחו ימי להבות והשתררבו לשונות אש מעל הר הבית. כוכבים ניתזו מן השמים הקלויים וניתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלוקים וניפץ לרסיסים כסאו?… הנה הוא אל נקמות. הוא בכבודו ובעצמו. שלו ונורא הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה… וידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם האלוקים וחזדעזעו מאד. וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם כי יראו מהביט אל צער האלוקים… ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו מלאך לנפשו מלאך לנפשו ויבך בדממה כל העולם עמם" .

(מתוך " מגילת האש" , חיים נחמן ביאליק)

" חזרנו אל בורות המים"

" חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה"

 

 נעמי שמר [ויקיפדיה באדיבות יעל רוזן]

" כתבתי את השיר בתל אביב. גרתי ברחוב אמיל זולא על הגג אבל נסעתי כמה פעמים לירושלים ולהיזכר מה אני בדיוק אוהבת שם. שולי נתן ביצעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר ואחרי שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים. הופעתי ממש בשדה הקרב , ברפיח ובאל עריש. ואז שמעתי ברדיו את הצנחנים משחררים את ירושלים ושרים "ירושלים של זהב" ליד הכותל. במטע דקלים באל עריש שרתי לראשונה את הבית הנוסף " חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר". חזרתי לתל אביב ומצאתי מתחת לדלת מברק מטדי קולק: החיילים המוצבים בעיר מבקשים שתוסיפי עוד בית לכבוד הנצחון. צלצלתי לטדי ואמרתי: כבר יש לי. למחרת היתה לנו הופעה בבית לחם ואז, כשהחיילים מחאו כפיים לבית החדש, אמרתי להם: מה אתם מוחאים לי כף? לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר" .

( נעמי שמר, בראיון לכתב מעריב, רוני קובן)

הכותל לפני 1948

ראה ארץ ציון וירושלים

     זעקת האבות

 

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים * קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה* דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות* בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורים לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את הקאשע שהכינה אמא  בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פרור אחד מסיר הקאשע. הציפורים ליקטו הכל.

בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק אותו הדבר. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.

הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה  לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת.  הכל לפי השולחן ערוך.

בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע"  היה מעדן בתוך מעדן. שקית ובה  אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות כולם רצו מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ויצאנו החוצה לתת אותו לציפורים.

שנים רבות לא ידעתי את פשר המנהג הזה של מתן מזון לציפורים בשבת שירה. למדתי על כך רק באחרונה, מתוך ספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן".

וכך הוא מספר משמו של ר' מאיר מפרמישלאן: במדרש מסופר שדתן ואבירן פיזרו בליל שבת את מנות המן שלהם בחוץ, כדי להוכיח למחרת היום לבריות שמשה רבנו שיקר להם באומרו שהמן אינו יורד בשבתות. אבל בבוקר, כשקראו לשכניהם לבוא וללקט את המן,  לא מצאו דבר, כי הציפורים אכלוהו בשעות הלילה. ולאות תודה על כך מכבדים אנחנו את הציפורים בשבת שירה במזון, ובמיוחד  בגרגרי דגן, שהמראה שלהם כמראה המן.

עיתונאים של פעם

ב. יאושזון הוא שם העט  של משה  יוסטמן  שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולאריים ביותר בווארשה שלפני השואה.

מספר קוראיו הגיע לרבבות והוא  הצטיין בסיגנון בהיר, בלשון שנונה וביכולת פולמוס  מרשימה. על כשרונו וסגולותיו ניתן ללמוד מן העובדה שהסופר י.ל. פרץ כינה אותו "שלום עליכם של הפיליטון".

יאושזון היה לא רק עיתונאי שנון, אלא גם איש אשכולות משכיל ובן תורה. בכתיבתו נגע בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בענייני העולם ובבעיות העם היהודי. בשנת תר"ץ 1930 הנהיג יאושזון בעיתון הורשאי "היינט" פינה לתורה בגיליונות ערב שבת ומועדים בשם "פון אונזער אלטן אוצר" (ביידיש: "מאוצרנו הישן"). זה  היה חידוש גדול בעיתונות היהודית של אותה תקופה. דבריו עוררו הד רב לא רק בקרב הציבור הכללי הגדול של קוראי עיתונים אלא גם בקרב העולם הלמדני שהיה מסוייג מן העיתונות שהייתה חילונית באופיה.

כתיבתו, שהיתה כאילו דרשנות על פרשת השבוע, היתה למעשה מכשיר להבעת עמדותיו בענייני היום. היא  הצטיינה בידע עצום במקורות שאפשר לו  לבחור בטעם רב את החומר  ולסגנן את סיפוריו בדרך מושכת לב. כבר בפולין עמדו על הערך של יצירתו זו  שהיא מעבר לתחומי העיתונות. בשנים תרצב-תרצט (1932- 1939)  הופיעו בפולין קבצים מתוך "אוצרנו הישן" בשמונה כרכים.

ב. יאושזון נולד בווארשה בשנת 1889 הוא כתב בעיקר בשני עיתונים יהודיים מרכזיים של התקופה  "מאמענט: ו"היינט" הוא נפטר בתל-איב בשנת 1942.

 

(הערה: מאמר זה פורסם בגירסה אחרת ב"מקור ראשון" המודפס בשנת 2000 )

תגובות חדשות במייל

זאב שלום,

תודה רבה יל הזכרת ילדותן ומעדן השבת, שהיה מקובל גם בבית הורי .עוררת בי געגועים.

בהיותי תל אביבי לא היו לנו בביתנו תנור פחמים,אך בימי שישי הייתי נושא את הסיר למאפיה השכונתית הקטנה – ומשם הייתי אוסף אותו לקראת צהריים של שבת.

תודה שהזכרת לי מעדן ילדות, ריחו ילדות – ואת משפחתי שהייתה מסתערת על החמין.

שאלה:

האם יוסטמן שהזכרת ברשימתך, לא היה אביו או סבו של העיתונאי יהושע יוסטמן שהיה איש מערכת מעריב?

תשובה:

אכן התרגום העברי נעשה  בידי בנו של יאושזון. ה. יוסטוס שעבד ב"מעריב". התרגום מצטיין בנאמנות רבה למקור  היידי ולסגנונו, אך תוך התאמה לרוח הלשון העברית המתחדשת ותוך הקפדה על הנוסח המדויק של המקורות העבריים מהם שאב יאושזון.

 

על פי הכתוב בתורה עולה  כי את עשרת הדיברות שמעו בני ישראל בשבועות, אך קיבלו את התורה כטקסט כתוב על לוחות ביום הכיפורים בשנה שלאחר מכן * ומדוע לא הבין משה רבנו הלכה שנאמרה בישיבת רבי עקיבא והתבסס על "הלכה למשה מסיני"

                                            מאת ד"ר יואל רפל

על פי המסורת היהודית מציין חג השבועות את היום שבו ניתנה התורה לישראל. האם אכן במועד זה ניתנה התורה?
הבה נעקוב אחר האירועים המפורטים בתורה.
אחרי שלושה ימי הכנות העם ערוך למרגלות הר סיני. סיומן של ההכנות בפסוק :"וירד משה אל העם ויאמר אליהם " {שמות יט, כה}. ופסוק אחר כך: "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור"{שם,כ,א}.

שתי דיברות ועוד שמונה

ומהם אותם דברים ? עשרת הדיברות. משמע, במעמד הר סיני ניתנו לעם רק עשרת הדיברות.
חז"ל, על יסוד קריאה בשני הדיברות הראשונים, שבהם כתוב "אנוכי ה' אלוהיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" {לשון מדבר}, קבעו כי הקב"ה דיבר רק את שני הדיברות הראשונים, ואילו את שאר שמונת הדיברות אמר משה.
עשרת הדיברות הם מרכזיים וחשובים, אך גם אותם לא קיבלנו כתובים במעמד הר סיני, שהרי לוחות הברית נמסרו מאוחר הרבה יותר.

להמשיך לקרוא ←

הוויכוח בנושא זה החל עוד במאה השניה לספירה * ר' ישמעאל סבר כי יש "לנהוג כמנהג העולם, ולהקדיש זמן גם לעבודה וגם לפרנסה * ר' שמעון בר יוחי טען: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [ולומדים תורה] מלאכתן נעשית על ידי אחרים * הרמב"ם פסק: תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה * רש"י קבע  שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה

                                                                 – מאת דו ירדני –

לפני שנים רבות התחלנו, אני עם שני חברים, ללמוד שעור שבועי אצל רב בישיבת פוניבז' בבני ברק. אין ספק שהרב קיווה בכל לב להחזירנו בתשובה, אך גם כשהתברר לנו ולו, שמטרתנו היא לימוד לשמו בלבד, לא חדלו השעורים והרב, על אף שהצענו לו, לא הסכים לקבל כל תשלום.

השעורים השבועיים האלה התקיימו כ-30 שנה בכל יום שני בשעה 22:00 בלילה ונמשכו עד לאחר חצות. הם חדלו רק עם מותו לאחרונה של אחד מחבורתנו.

להמשיך לקרוא ←

מה מקור החג ומשמעותו * מה הם הלכותיו ומנהגיו * מדוע אוכלים מאכלי חלב * מה הוא תיקון ליל שבועות * מדוע קוראים את מגילת רות בחג – כאן תמצא תשובות לשאלות אלה וסיפורים בני ימינו על גויים שהסתפחו לעם ישראל ואמרו "עמך עמי" * וגם על פצצת הזמן היהודית של יהודה עמיחי

להמשיך לקרוא ←

איך הפכה הציונות את חג הנס הדתי לחג הגבורה * האם ניסו חז"ל להשכיח את החג? * מי המציא את "נס גדול היה פה" ואת המלה סביבון * האם היו המתיוונים משת"פים של השלטון הזר * 

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

להמשיך לקרוא ←

על דרכי חשיבתו של הרב יוסף שלום אלישיב ניתן אולי ללמוד מארוע שהתרחש.באחד מבתי הכנסת שבמרכז הארץ.

בבית כנסת זה היו מוצבות קופות צדקה. אחת לחודש היו הגבאים מרוקנים את הקופות, רושמים ומעבירים את הכספים ליעדיהם.

באחד הימים הבחינו הגבאים כי הקופות מניבות פחות כספים מכפי שהיה בעבר. נתעורר חשד כי מישהו גונב מן הקופות. החליטו להציב מארב בשעות הבוקר המוקדמות ולגלות בדרך זו מי הגנב.

בוקר אחד הבחינו הגבאים, שהסתתרו בפינות אפלות של בית הכנסת, באחד המתפללים המרוקן את הקופות ושם את הכסף בכיסו. יצאו הגבאים ממחבואם ותפסו את האיש " על חם" . הם תבעו ממנו להחזיר לא רק את הכספים שגנב באותו היום אלא גם כספים שחסרו בחודשים שקדמו.

אך הגנב טען כי זו הפעם הראשונה שהוא גונב מקופות הצדקה. הוא מוכן להחזיר את הגניבה שבה נתפס אך אינו מוכן לתת סכום גדול יותר. הזהירו את האיש כי יפנו למשטרה ואז יולבנו פניו ברבים. כאן באה אשתו של הגנב ומחתה. מה אני אשמה שבעלי גנב? מה אשמים ילדינו ובנותינו הזקוקות לשידוך?. הוסכם בין הגבאים לבין הגנב לבוא לדין תורה בבית דינו של הרב יצחק זילברשטיין, בחולון.

השאלה שהוצגה לרב זילברשטיין הייתה האם על הגנב לשלם את הסכום של הגניבה בה נתפס, או שישלם את הסכום שחסר היה בקופות ואשר גם אותו גנב לפי המשוער. פנה הרב זילברשטיין לחתנו, הרב יוסף שלום אלישיב, וזה פסק כי על האיש לשלם את הכספים שחסרו בקופות הצדקה משך כל התקופה האחרונה.

לכאורה פסיקה תמוהה. לפי ההלכה אדם שנראה יוצא ממערה ובידו סכין נוטפת דם, ובתוך המערה נמצא אדם שמת בדקירה, אי אפשר להרשיע את מחזיק הסכין ברצח. חייבת להיות עדות של שני עדים שראו את המעשה. וכאן פוסק הרב אליישיב להטיל על הגנב תשלום כבד שאין כל עדות שהוא גנב ואפשר להסיק על אשמתו רק בדרך של סברה, על פי הוכחות נסיבתיות.

הנימוק שנתן הרב אלישיב הוא הסיפור על ר' טרפון, מגדולי התנאים, המופיע במסכת נדרים (דף סג עמ' ב).

מסופר שם כי ר' טרפון עבר ליד בוסתן תאנים וראה כי "הוקפלו רוב המקצועות" . ביטוי זה פרושו שזה בוסתן שכל הסכינים שבהם קיצצו את התאנים הוחזרו למקומם. דהיינו שבעלי השדה השלימו את מלאכתם ונטלו את כל הפרי שהיה על העצים.

אם מוצאים במטע כזה תאנים בודדות שנותרו לאחר הקטיף מותר לאכול מהן כי הן בחזקת הפקר. וכך עשה ר' טרפון. בא האיש שעיבד את השדה וכשראה את ר' טרפון אוכל מפרותיו הלביש עליו שק וביקש לזרוק אותו לנהר. מלמל ר' טרפון מתוך השק "אוי לו לטרפון שזה הורגו" . שמע האיש כי מדובר בתלמיד חכם גדול כר' טרפון הניח את השק ונמלט מן המקום. ועל כך נאמר בהמשך שכל ימיו הצטער ר' טרפון על שהשתמש בכתרה של תורה כדי להציל עצמו.

הרבה משמעויות יש לסיפור הזה (וגם גירסה מעט שונה בירושלמי. שם נאמר כי השדה היה בבעלות ר' טרפון ומעבד השדה לא הכירו וחשד בו כי גנב גם בעבר מן הבוסתן. מסיפור זה הסיק הרב אלישיב הלכה שחייבה את הגנב מקופות הצדקה בבית הכנסת. שאותו גנב חייב לשלם כל מה שהיה חסר מקופות הצדקה גם לפני שנתפס. עם זאת הטיל כמה סייגים: לברר אם האיש אינו חולה אלצהיימר שאינו יודע מה עושה, או שמצבו דחוק ועוד.