שבת שירה בצפת המושלגת של ילדותי

 

צפת המושלגת שנות השלושים

 ערב שבת שירה היתה אמא מבשלת סיר מיוחד ובו קאשע לצפורים * קאשע ביידיש היא דייסת גריסים. אמא היתה מכניסה לסיר מכל הבא ליד –  עדשים, בורגול, אורז וגם שאריות מזון ודורה* דורה (מתחרז עם מדורה אך במלעיל)   היתה מין דגן ששימש בעיקר להאבסת עופות ובהמות* בשנות מלחמת העולם הראשונה, בגלל הרעב ששרר בארץ נאלצו להכין ממנו לחם, שגרם לכאבי בטן.

בשבת השכם בבוקר, לפני ההליכה לבית הכנסת, היינו יוצאים אל הכפור. שבתות שירה זכורים לי תמיד כשבתות שבהן היתה צפת מכוסה שלג עמוק. היינו מפזרים את הקאשע שהכינה אמא  בחצר. כשחזרנו מבית הכנסת כבר לא נותר פרור אחד מסיר הקאשע. הציפורים ליקטו הכל.

בבית קידם את פנינו הריח המשכר של ה"חמין" שהכינה סבתא. "חמין" ולא "טשולנט". זה כמעט אותו הדבר, אבל לא בדיוק אותו הדבר. העדפנו לקרוא לזה חמין כדי שגם שכנינו הספרדים יוכלו לאכול ממנו.

הכנת החמין היתה מומחיות מיוחדת של סבתא. היה בבית תנור פחמים בנוי בקיר ומעליו ארובה. באמנות רבה הכינה סבתא את הפחמים בתנור כך שעם כניסת השבת לא יישאר מהם אלא אפר חם. את הסיר ובו החמין הכניסה  לתוך התנור וכיסתה אותו באפר, לפני כניסת השבת.  הכל לפי השולחן ערוך.

בשבת בצהריים כבר היה החמין מוכן ובתוכו מעדן מלכים. בין השעועית וגריסי הפנינה המבעבעים, בינות לשברי העצם וה"קישקע"  היה מעדן בתוך מעדן. שקית ובה  אורז ועדשים שהתבשלו בתוך העיסה.
כשחולקו המנות המהבילות כולם רצו מן המעדן שבתוך שקית הבד. ואנחנו הילדים לקחנו את חלקנו מן הצלחת ויצאנו החוצה לתת אותו לציפורים.

אוסף תנורים ששימשו להכנת חמין או צ'ולנט בצפת. אוסף בית המאירי. צילום: זאב גלילי

אוסף תנורים ששימשו להכנת חמין או צ'ולנט בצפת. אוסף בית המאירי. צילום: זאב גלילי

שנים רבות לא ידעתי את פשר המנהג הזה של מתן מזון לציפורים בשבת שירה. למדתי על כך רק באחרונה, מתוך ספרו של ב. יאושזון "מאוצרנו הישן".

וכך הוא מספר משמו של ר' מאיר מפרמישלאן: במדרש מסופר שדתן ואבירן פיזרו בליל שבת את מנות המן שלהם בחוץ, כדי להוכיח למחרת היום לבריות שמשה רבנו שיקר להם באומרו שהמן אינו יורד בשבתות. אבל בבוקר, כשקראו לשכניהם לבוא וללקט את המן,  לא מצאו דבר, כי הציפורים אכלוהו בשעות הלילה. ולאות תודה על כך מכבדים אנחנו את הציפורים בשבת שירה במזון, ובמיוחד  בגרגרי דגן, שהמראה שלהם כמראה המן.

עיתונאים של פעם

ב. יאושזון הוא שם העט  של משה  יוסטמן  שהיה אחד הסופרים והעיתונאים הפופולאריים ביותר בווארשה שלפני השואה.

מספר קוראיו הגיע לרבבות והוא  הצטיין בסיגנון בהיר, בלשון שנונה וביכולת פולמוס  מרשימה. על כשרונו וסגולותיו ניתן ללמוד מן העובדה שהסופר י.ל. פרץ כינה אותו "שלום עליכם של הפיליטון".

 
משה יובטמן הוא ב. יאושזון

משה יובטמן הוא ב. יאושזון

יאושזון היה לא רק עיתונאי שנון, אלא גם איש אשכולות משכיל ובן תורה. בכתיבתו נגע בנושאים רבים ומגוונים הקשורים בענייני העולם ובבעיות העם היהודי. בשנת תר"ץ 1930 הנהיג יאושזון בעיתון הורשאי "היינט" פינה לתורה בגיליונות ערב שבת ומועדים בשם "פון אונזער אלטן אוצר" (ביידיש: "מאוצרנו הישן"). זה  היה חידוש גדול בעיתונות היהודית של אותה תקופה. דבריו עוררו הד רב לא רק בקרב הציבור הכללי הגדול של קוראי עיתונים אלא גם בקרב העולם הלמדני שהיה מסוייג מן העיתונות שהייתה חילונית באופיה.

כתיבתו, שהיתה כאילו דרשנות על פרשת השבוע, היתה למעשה מכשיר להבעת עמדותיו בענייני היום. היא  הצטיינה בידע עצום במקורות שאפשר לו  לבחור בטעם רב את החומר  ולסגנן את סיפוריו בדרך מושכת לב. כבר בפולין עמדו על הערך של יצירתו זו  שהיא מעבר לתחומי העיתונות. בשנים תרצב-תרצט (1932- 1939)  הופיעו בפולין קבצים מתוך "אוצרנו הישן" בשמונה כרכים.

ב. יאושזון נולד בווארשה בשנת 1889 הוא כתב בעיקר בשני עיתונים יהודיים מרכזיים של התקופה  "מאמענט: ו"היינט" הוא נפטר בתל-איב בשנת 1942.

 

(הערה: מאמר זה פורסם בגירסה אחרת ב"מקור ראשון" המודפס בשנת 2000 )

תגובות חדשות במייל

זאב שלום,

תודה רבה יל הזכרת ילדותן ומעדן השבת, שהיה מקובל גם בבית הורי .עוררת בי געגועים.

בהיותי תל אביבי לא היו לנו בביתנו תנור פחמים,אך בימי שישי הייתי נושא את הסיר למאפיה השכונתית הקטנה – ומשם הייתי אוסף אותו לקראת צהריים של שבת.

תודה שהזכרת לי מעדן ילדות, ריחו ילדות – ואת משפחתי שהייתה מסתערת על החמין.

שאלה:

האם יוסטמן שהזכרת ברשימתך, לא היה אביו או סבו של העיתונאי יהושע יוסטמן שהיה איש מערכת מעריב?

תשובה:

אכן התרגום העברי נעשה  בידי בנו של יאושזון. ה. יוסטוס שעבד ב"מעריב". התרגום מצטיין בנאמנות רבה למקור  היידי ולסגנונו, אך תוך התאמה לרוח הלשון העברית המתחדשת ותוך הקפדה על הנוסח המדויק של המקורות העבריים מהם שאב יאושזון.

 

פורסם בקטגוריה הלכה, צפת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה