– מאת דן ירדני –
לפני כמה שבועות רכשתי במכירה פומבית מעטפה ובה כמה מסמכים חתומים על ידי הרב צבי פסח פראנק, שכיהן כ-40 שנה, עד מותו בשנת 1960, כאב בית הדין והרב האשכנזי הראשי של ירושלים. למה רכשתי את המעטפה? אני נשוי לנכדתו ומשהו תמוה במסמכים משך את תשומת לבי.
במעטפה נמצא שטר חוב לטובת "קרן החסד" – קרן לגמילות חסדים מיסודו של איש שלא מוכר לי, מיכאל שרגא העריס, מנהלו של בנק קטן בירושלים בשם "בנק מטרופולין".
בשטר שנושא את התאריך כ"ט לחודש תשרי תרצ"ט [24/10/1938 ] מתחייב צבי פסח פראנק, אב בית הדין הרבני בירושלים, לשלם ל-"קרן החסד" סך של 10 לא"י (בערך משכורת חודש של פועל באותם ימים. לא הרבה, אך גם לא מעט) ב-3 תשלומים חודשיים. ערבים לשטר הם שני חברים ותיקים בבית הדין של הרב פראנק, הרב אליהו ראם והרב יהושע צימבליסט.
הרב הראשי האשכנזי שהוא גם אב בית הדין הרבני בירושלים לוקח הלוואה מקרן לגמילות חסדים ונדרשים לו שני ערבים? מכל היבט שהוא, הדבר אינו מתקבל על הדעת.
לשטר מצורף במהדק שהחליד פתק קטן בכתב ידו של הרב צבי פסח פראנק וזו לשונו:
לכבוד חברת גמ"ח "קרן החסד",
נא לתת להמוכ"ז אר(?)ה כהן
10 לא"י שאני חתום על השטר
בכבוד רב
צבי פסח פראנק אב"ד דירושלים
כלומר, אף שאני, הרב צבי פסח פראנק, חתום על השטר, נא לתת את הסך הנקוב בו לאדם שמביא את השטר אליכם.
ניסיתי לשחזר מה אירע כנראה בבית הדין ביום שבו נכתבו השטר והפתק:
מופיעים בבית הדין מלווה ולווה. המלווה תובע בבית הדין חוב שזמן פירעונו הגיע. הלווה, אותו האיש שנקרא אר(?)ה כהן, אומר שאינו יכול לשלם כי אין לו. התובע מתעקש לקבל את כספו כאן ועכשיו. ואז שואל אב בית הדין את הלווה האם יוכל להחזיר את ההלוואה לשיעורין? והלווה עונה שיעשה כמיטב יכולתו, אם כך, מדוע שלא תפנה לאחד ממוסדות גמילות חסד (גמ"ח) בירושלים ותבקש מהם הלוואה? שואל הרב. עונה לו הנתבע, שאף קופת גמ"ח לא תלווה לו, שכן הוא כבר נכשל בהחזרת הלוואות קודמות. הימים ימי פרעות תרפ"ח ו-תרצ"ט בארץ ישראל ורבים מיהודי ירושלים הגיעו לפת לחם. אם כך, אומר אב בית הדין, אנו הדיינים נערוב לך. אני אפנה לגמ"ח, אקח עלי את ההלוואה ואתה תקבל את הסך לשלם לבעל חובך.
שני שטרי פרוזבול
לתסריט המשוער הזה יש המשך מעניין: באותה מעטפה שבה היו השטר והפתק נמצאו גם שני שטרי פרוזבול שקיבל הבנקאי מיכל שרגא העריס שמונה שנים קודם לכן, בחודש אלול שנת תרצ"א (1931), בחתימת הרבנים צבי פסח פראנק, אליהו ראם ויחיאל מיכל הורוויץ. כידוע, בסוף שנת שמיטה מבקשים מוסדות יהודים שעוסקים במתן אשראי אישור מבית הדין שנועד לאפשר להם לגבות חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא נגבו, מבלי שמצוות שמיטת הכספים הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תחול עליהם.
תקנה זו שנקראה פרוזבול ונקבעה על ידי הלל הזקן בימי בית שני התחייבה במציאות החברתית שבה הכסף הפך להיות אמצעי התשלום הנוהג, במקום סחר חליפין. מסתבר משני שטרי הפרוזבול, שהשטר עליו חתם הרב פראנק הגיע מעיזבונו של אותו מיכל שרגא העריס, שקבור בבית הקברות בהר הזיתים. עוד נראה שהשטר כלל ללא הגיע לפירעון והבנקאי השתתף אף הוא במעשה החסד יוצא הדופן המתואר לעיל. לדאבוני, לא הצלחתי ליצור קשר עם מי ממשפחת העריס שיוכל לספר עוד פרטים על האירוע הזה.
שנים רבות לאחר מותו של הרב צבי פסח פראנק סיפר עליו בזיכרונותיו שופט בית המשפט העליון וחתן "פרס ישראל" חיים כהן, איש דתי אורתודוקסי שפרש לגמרי מהדת לאחר שואת יהודי אירופה במילים אלה: "אהבתי אותו מאד. הרב פראנק היה אדם חם ומלא רחמים שגילה הבנה גדולה מאד לנפש האנשים שעמדו לפניו ……לא שהיה לו אומץ רב והעזה לעשות רפורמה או לסטות מההלכה. הוא פשוט הזדהה עם סבלם של האנשים. הייתה לו נפש תמימה. הוא היה אחד מל"ו הצדיקים, אם אמנם הם קיימים" .