נכתב בספטמבר 2000 מעודכן 7 בנובמבר 2015 עם פטירתו של יצחק נבון ז"ל

בראשית שנות השבעים הוצגה בהיכל התרבות הפקה של המחזה "רומנסרו ספרדי" מאת יצחק נבון (בטרם היה נשיא). עיקרו של המחזה וכוח משיכתו היה בשירים ובלחנים של החזנות הספרדית והרומנסות הספרדיות, שקובצו בספרו של חהחוקר יצחק לוי.

הטקסט של יצחק נבון היה בעצם מילות קישור והסבר לשירים, מלווים באפיזודות מירושלים של פעם. ירושלים של ה"סמך טטים" (ספרדים טהורים) על תרבותם המיוחדת, הווי חייהם, שירתם, לשונם הספניולית המתנגנת, אחת מיצירות הלשון הנפלאות של גלויות ישראל.

יצחק נבון (ויקיפדיה)

להמשיך לקרוא ←

מי שעדיין חי באשליית אוסלו ו"שתי מדינות לשני עמים" יפנה מבטו לרצועת עזה. שם כבר יש מדינה פלסטינית בצד ישראל.
אבל מי שצופה בסירטונים הבאים של ערביה אמיצה, האומרת אמת יבין שיש סיכוי. היא משקפת את דעתם של ערבים ישראלים יותר מחברי הכנסת הערביים. ערביה אמיצה המכריזה שהיא ישראלית מוסלמית וציונית גאה. וכך גם בנה שמתגייס לצה"ל.

אם נשתחרר מאשליית אוסלו ומרעיון שתי מדינות, יהיו עוד ערבים ישראלים שידברו כמו האשה המדהימה שבסרטון. יהיו כמובן ערבים ישראלים וערביי יהודה ושומרון שירצו להרוס את המדינה. אלה יצטרכו לממש את חלומותיהם במדינת דעאש, לא כאן.

ttps://www.facebook.com/StandWithUs/videos/10153279991132689/?__mref=message_bubble

 וגם  ערביה פשוטה המבינה את המציאות יותר מהרבה ישראלים [הסרטון לקוח מדף של יוני ברק]

תגובות במייל ובפייסבוק

אתה חי באשליה, יש חושך בקצה המנהרה . גורלם של ערביי ישראל הוא כיהודי ישראל . ומה עם ערביי יהודה ושומרון ?י

הדרך היחידה לשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית!!!!!!!היא  להיפרד מערביי פלסטין  להחזיר את יהודה ושומרון עם תיקוני גבולות  .

שום פיסת קרקע  בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים אינה קדושה  ושווה את דמו של חייל ומתנחל יהודי אחד.

את העתיד לגורלה של המדינה ראו שני מנהיגים בימים הראשונים לאחר המלחמה .  בן גוריון  שהיה חבר כנסת  אמר שמדינת ישראל צריכה להחזיר את השטחים שנכבשו  .

ליבוביץ  חזה את הפיכת המדינה למדינת אפרטהייד קיצונית ומתלהמת של שנאת ערבים  ושנאת יהודים  שאינם מאנשי ישראל הקדושה  והתוצאה  רצח של ראש ממשלה , שהביא איזה שמץ של תקווה לשלום ומנהיגים קיצונים שמולכים עי קיצונים ימניים שדאגו  שהשאיפה לשלום תמחץ ותושכח  ורק הבטיחו לנו שעל חרבנו נחייה עד  עולם בפינת עולם זו .

בברכה  עמיקם שוב

תגובה לעמיקם שוב

אני חי באשליה ולפי תגובתך אתה חי בסרט שלא  יכול להתקיים. בן גוריון וליבוביץ' לא ראו מה קרה בעזה. אתה מציג את הבעיה כאילו הכל תלוי בנו ואם נוותר על שטחים נקבל בשכנותנו מדינה שוחרת שלום. הניסיון שלעזה [שם כבר קיימת מדינה פלסטינית ריקה מיהודים] מלמד מה יקרה אם נעזוב את יהודה ושומרון. שום הסכם לא יהיה שווה את הנייר שייחתם. אם לא נשלוט בכל השטח בין הים לירדן יהיה לא רק החמאס במרחק נגיעה מתל אביב נמצא עצמנו מול מדינת דעאש.

בברכה

זאב גלילי

ראה:

דמוקרטיה ערבית אין חיה כזו

http://www.zeevgalili.com/2005/03/2

זאב גלילי

—————————————-

תודה רבה

מרענן  מאד לקרוא ולצפות בראיון  עם הזועבי – שאינה שונאת ישראל –דווקא בימים אלה.

מעריך את טרחתך.

יענקלה העליון

להמשיך לקרוא ←

בעקבות הצהרותיהם של פרופסור אסא כשר, הרב דוד סתיו ועוד צדיקים, לפיהם "אסור להרוג מחבלים לשם הרתעה או נקמה" וכ"אין לפגוע במחבל שנוטרל" שאלתי עצמי איך היה נוהג היום מאיר הר ציון. מה הוא היה מציע לעשות כדי להילחם באיתיפדת הסכינים.

מובאת כאן מגילת חייו של הלוחם שמשה דיין אמר עליו כי הוא "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר כוכבא".
הדברים לקוחים מן הויקיפדיה העברית בקיצורים ובשינויים מתבקשים.

מאיר הר ציון 1955

להמשיך לקרוא ←

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו, כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סרט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

• · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
• · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
• · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
• · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
• · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
• · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
• · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

להמשיך לקרוא ←

<strong>גירסה ראשונה 2005 גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

מדוע יש מחסור בעגבניות, בבשר ובעופות בסוכות תשע"ו  *  מדוע מחירי הדירות מוסיפים לעלות למרות כל התכניות הגאוניות לעצירת מחיריהן * מדוע חפירת רכבת תחתית בישראל אורכת שש שנים ובסין באותה עת בונים עשר ערים? * מדוע הצבא החזק במזרח התיכון אינו מצליח לחסל כנופיות של ילדים זורקי אבנים? * חלק מהתשובות ניתן למצוא בעיקרון הפיטרי

פשפש

" העיקרון הפיטרי"  קובע שבראש הפירמידה יושבים אנשים שהגיעו לרמת אי הכשירות שלהם. אבל כאן מגיעים לתפקידים הבכירים אנשים שלא הוכיחו יכולת באף רמה. 

להמשיך לקרוא ←

מנהיגי השמאל והימין גם יחד שותפים להסתרת האמת מן העם * והאמת היא שאין שום סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין * הערבים מעולם לא השלימו ולעולם לא ישלימו עם קיומנו כאן * כל ויתור רק מגביר את תאבונם ואת כוחו של הטרור הרצחני * זו אינה השקפה פסימית, זו המציאות * מבטיחי היונה היו שלושת חתני פרס נובל לשלום

כמו בכל ערב יום כיפור הוצפנו גם השנה באמצעי התקשורת בשירים

"הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית"
"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

ועוד שירים באותו נוסח.

המבטיחים בשני שירים אלה הם חיים חפר ושמואל הספרי וחבריהם מהשמאל – פזמונאים, משוררים, מחזאים, קולנוענים, סופרים.
מי הסמיך אותם להבטיח? על סמך מה הם הבטיחו?
ולצד הפזמונאים הופיעו הפרשנים למיניהם ששאלו שוב ושוב "הלנצח תאכל חרב?". וכמה זמן נוכל להמשיך במעבר ממלחמה למלחמה. ולמה החמצנו את הרמזים של נאצר וסאדאת וערפאת שממש ממש נתנו לנו הזדמנות לשלום. ולמה לא עושים משהו שלא תהיינה יותר מלחמות.

בן גוריון: מהי מציאות היסטורית

בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה" ל ואמר להם את הדברים הבאים:
" קץ המלחמה. היהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"
פרופסור שלמה אהרונסון, המביא את הציטוט מדברי בן גוריון בספרו על פיתוח הנשק הגרעיני בישראל (" נשק גרעיני במזרח התיכון" , אקדמון, 1994) אומר כי דברים אלה מקפלים בתוכם את מחשבתו הביטחונית של בן גוריון. הם הרקע ליוזמת פיתוח היכולת גרעינית שבה החל כבר אז.
מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד. על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי. הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"

דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948

"הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות"

בראשית הדרך הייתה לבן גוריון  עמדה נאיבית ורומנטית כלפי הערבים. עמדה זו, שהייתה אופיינית לציונות בראשית דרכה, הניחה כי ההתיישבות הציונית תביא ברכה ליושבי הארץ הערביים, תעלה רמת חייהם ואת השכלתם. דבר זה יביא אותם להסכים למדינה יהודית שבה יחיו כמיעוט. בן גוריון חישב ומצא כי בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן יש מקום לשישה מיליון תושבים, יהודים וערבים.
לימים כתב בן גוריון כי הייתה אז אמונה "כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות".
התפכחות מרה
ראשית התפכחותו של בן גוריון באה בעקבות "מאורעות 1929", שבמהלכן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו – בחברון, בצפת, במשמר העמק, במוצא ובחולדה.

חברון-אחרי-פרעות-1929

משך שנות השלושים, בעיצומם של מאורעות הדמים, קיים בן גוריון שורה של פגישות עם מנהיגים ערביים. השיחות נמשכו עד כמעט ערב פרוץ המלחמה העולמית ב-1939.
בתום הפגישות הגיע למסקנה כי הערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בארץ ישראל. כל מה שניתן להשיג מהם בהסכמה הוא שהיהודים יהיו מיעוט נצחי בארץ. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, קבע גם את המיכסה – 7 אחוז יהודים.

בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים

המופתי תכנן "פתרון סופי"

לימים נתגלה כי המופתי לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל. המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים" , שהופיע ב-1986, כי מייד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל.
מה נשתנה מאז?
שום דבר לא נשתנה. " הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים" , כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה יצחק שמיר. אפשר להוסיף כי גם היהודים הם אותם היהודים. 

השלום עם מצרים

יאמרו האומרים השלום עם מצרים הוכיח כי תמורת ויתורים על שטחים ניתן להגיע לשלום. שלום קר אבל שלום.
האמנם?
פרט לעובדה שאין יריות, מצרים לאחר הסכמי קמפ דייויד התנהגה ומתנהגת כמדינת אויב. היא נלחמה נגד ישראל בכל במה בינלאומית. פעלה בשיטתיות לפרוק ישראל מנישקה הגרעיני. אמצעי התקשורת שלה מפיצים דברי הסתה בלתי פוסקים נגד ישראל."הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קמפ" של היטלר בתרגום ערבי הם רבי מכר בקהיר.

מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים

כך היה בימי נאצר, כך היה בימי סאדאת, כך בימי שלטון האחים המוסלמים וכך גם בעת שלטונו של עבד אל-פתאח א-סיסי
עד לעליית א-סיסי לשלטוון מצרים הייתה גם ספק הנשק העיקרי של הפלסטינים בעזה. אם לא במישרין אז בעצימת עין.
אחרי מהפכת א-סיסי רואה גם מצרים סכנה בחמאס וברצועת עזה והרסה את המנהרות בהן הבריחו נשק. אך ביתר הנושאים מדיניות מצרים נשארה כבעבר.

ויתורי "ברית שלום" לא הספיקו

חוגים הטוענים כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים תוך ויתורים היו כמעט מראשית התנועה הציונית.
בשנת 1925 הוקמה בירושלים אגודה ששמה לה למטרה "לסלול דרך והבנה בין עברים לערבים" . עם מקימי האגודה ואוהדיה נמנו כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה: הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בובר וגרשום שלום; הסופר ר'בנימין, יהודה לייב מאגנס, ארתור רופין ועוד.
הקבוצה דגלה בשיוויון זכויות מלא לערבים והייתה מוכנה להסכים להגבלת העלייה לארץ ישראל, לוותר על מדינה ולהסתפק בהקמת "מרכז רוחני" לעם היהודי. למרות נכונות הקבוצה לוויתורים על עיקרי המטרות הציוניות הם לא זכו לאוזן קשבת בצד הערבי. 

 "ברית שלום" הייתה גורם שולי בהיסטוריה הציונית והישוב בארץ התייחס אל חבריה כאל תמהונים ואוטופיסטים. רוב הציבור שחי בארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה היה מאוחד בשאיפה להגשים את הציונות – להעלות לארץ מקסימום יהודים, להתנחל בארץ ולהקים מדינה.
היו ויכוחים קשים בין ימין לבין שמאל ויכוחים שהיו מלווים גם באלימות מסויימת. אך הויכוח היה על הטקטיקה ועל הדרך לא על המטרה שסביבה הייתה אחדות מוחלטת.

מפ.ק.פ. למק"י ול"מצפן"

המערערים היחידים על עצם המפעל הציוני לפני הקמת המדינה הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית [פ.ק.פ.]. מפלגה זו, שכללה יהודים וערבים, הייתה למעשה סוכנת של הקומינטרן שמטרתו הייתה להרוס את המפעל הציוני. הם סייעו לטרור הערבי, נחשבו בוגדים ונרדפו הן על ידי ההגנה והן על ידי האצ"ל [בנוסף למשטרה הבריטית].
פ.ק.פ. שינתה פניה עם הקמת המדינה והפכה למק"י [מפלגה קומוניסטית ישראלית]. היא פעלה בדרכים לגיטימיות וזכתה בכמה מקומות בכנסת. אך היא הייתה כל שנות קיומה בשוליים.
בראשית שנות השישים הקימו כמה פורשים ממק"י את תנועת "מצפן", שעירערה על עצם הלגיטימיות של הציונות, שיתפה פעולה עם גורמים פלסטינים והיו חלוצי הדה לגיטימציה של ישראל בתקשורת העולמית.
ב-1965 התאחדה "מצפן" עם תנועתו של אורי אבנרי ["העולם הזה" כוח חדש] שהיה מחלוצי הקוראים להקמת מדינה פלסטינית כבר לאחר מלחמת השחרור.
הערעור על צידקת הציונית וזכותנו חילחל אט אט מ"מצפן" למפלגות השמאל הציוניות.
התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
• תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת 'תכלת-אדום' שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית.
• אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.

• 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני היא התונעה בראשונה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית. הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאל החדש הפוסט ציוני אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי כמשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית.
הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה, אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
אפשר לומר שהשלישיה פרס רבין וערפאת הם שהבטיחו יונה והם שהבטיחו כי זו המלחמה האחרונה.

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

 הילדים של אוסלו

תגובות במייל

יפה כתבת. הבעיה שלנו (בהא הידיעה) היא קודם כל זקני ציון המודרניים. עם הערבים אפשר יהיה "להסתדר" גם עם האירופאים המחרימים אותנו (למרות כל האנטישמיים עם או בלי מעטפת צדקנית). הבעיה האמיתית היא אלה שחיים כאן בתוכנו ומשמיעים את דברי ההבל שלהם.

דינה

אלה מלחמות ישראל

 פרעות 1922

פרעות 1929

מאורעות 1936 [המרד הערבי]

מלחמת השחרור 1948

מלחמת קדש 1956

ששת הימים  1967

ההתשה  1969-1970

יום כיפור 1973

לבנון הראשונה  1982

האינתיפאדה הראשונה  1987

האינתיפאדה השניה 2000

לבנון השניה  2006

עופרת יצוקה 2008

עמוד ענן 2012

צוק איתן 2014

  בעל השולחן ערוך ר' יוסף קארו התנגד למנהג וראה בו עבודה זרה ["מנהג האמורי"]  *  המנהג החל במאה התשיעית אך נפוץ בכל הקהילות בהשפעת קבלת האר"י [מאה 16] * ההסבר למנהג: התרנגול מסמל את השעיר לעזאזל בבית המקדש. * יש הרואים בו השפעה זרה מעולם הכישוף ויש הממירים את התרנגול בכסף לעניים

                                                           – ד"ר יואל רפל –

המהלך בימים אלה ברחובות הערים בני -ברק, בית"ר–עילית, קרית -ספר או השכונות החרדיות של ירושלים, עשוי לחשוב שנקלע לבית מטבחיים גדול.
מאות כלובים, הפזורים על המדרכות ובצידי הכבישים, ובהם תרנגולים ותרנגולות. הם מחכים ל'חוטאים", המבקשים לכפר על חטאיהם.לקראת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודית.
דומה כי איש מן החוטאים איננו מאזין למחאתם של בעלי הכנף, הנאלצים לשלם בחייהם על רצונם של יהודים מאמינים לכפר על חטאיהם. להיכנס לבתי הכנסת בבגדי לבן, המעידים כי היטהרו באמצעות סיבוב בעלי החיים מעל ראשיהם ושחיטתם.
בעת שמסובבים את התרנגול או התרנגולת אומר המסובב "זו כפרתי…זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".

כפרות במאה שערים [ויקישיתוף]

מרצה באוניברסיטה הפתוחה, שהשתתף בבג"ץ נגד מניעת לימודים מאסירים ביטחוניים, מצא את הקשר * בבג"ץ נטען כי להשכלה של רוצחי החמאס יש השפעה ממתנת * כי הלימודים הם תכנית שיקום להפניית האנרגיות של האסירים "לכיוונים הנכונים" * האם זה מה שמלמדים באוניברסיטה הפתוחה?

אני מודה כי אם יאמרו לי שהכותרת שלמעלה נראית כקשורה לפורים יותר מאשר ליום הכיפורים אודה באשמה. כי מי יעלה בדעתו לקשור בין יניי [מתחרז עם ינאי], אחד מגדולי הפייטנים של ארץ ישראל, למשורר אש"ף.

אטען כי אני חף מאשמה וכל רצוני היה לכתוב על ספר חשוב שהופיע בימים אלה. יניי מככב בספר זה והרי ביום הכיפורים בבית הכנסת נאמר הפיוט "וכל מאמינים" המיוחס לו

הספר הוא "דרושה פקודה שקולה – דיוקן ארץ ישראל בפיוטים". הוא נכתב בידי שני מומחים – פרופסור אפרים חזן ופרופסור ישראל רוזנסון.

שער הספפר דרושה פקודה שקולה

להמשיך לקרוא ←

גילויים חדשים על מקור הפיוט בספריה הלאומית 

http://blog.nli.org.il/unetanneh_tokef/?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=newsletter_18sep2017

"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נוֹבֵל. כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה. וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת. וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ. וְכַחֲלוֹם יָעוּף" * תפילה נוראת הוד זו, הנאמרת בימים נוראים מחברת את כל חלקי העם * בעלון קיבוץ בית השיטה נכתב: " 'הניצוץ היהודי' ו'הנקודה היהודית' מקבלים ביטוי מוחשי מדי שנה בפרוס יום-הכיפורים. פתאום נרגעות הרוחות, שוקטות המחלוקות, והציבור הרחב מתכנס בבתי-הכנסת לתפילה ולסוג מסויים של היטהרות ושל חשבון-נפש פנימי".

בימים נוראים אני נוהג להתפלל במחזור "רינת ישראל" של שלמה טל, שאין כמוהו לבהירות ולנוחיות, אם אפשר להתבטא כך על ספר תפילה.

לפני מה שנים שכחתי את המחזור בבית והגבאי נתן לי מחזור שהוציא ככל הנראה מן הגניזה של בית הכנסת – "מחזור כל בו עם פרוש עברי טייטש השלם".

חזרה לימי ילדותי

המחזור הזה החזיר אותי באחת לימי ילדותי הרחוקים, כמעט ימי ינקותי. הלימוד ב"חדר" בצפת, שבו הרבי מלמד ב"עברי טייטש" – דהיינו: קוראים תורה בעברית ומתרגמים מיד ליידיש. באותם ימים ישבתי על ברכיה של סבתי עליה השלום והיא לימדה אותי מתוך ה"צאנה וראנה" שלה, שהיה צהוב ובלוי מרוב שנים ודמעות.

להמשיך לקרוא ←

בימים אלה ראה אור בהוצאת ואן ליר הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית–ערבית". הספר בעריכת בשיר בשיר ועמוס גולדברג  "מציע לחשוב על דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהן במשותף [בין יהודים לערבים] בהקשר הישראלי, ולבחון את תנאי האפשרות לחשיבה משותפת כזאת" – כך לדברי המחברים.  

אין זו הפעם הראשונה שחוגי שמאל מנסים להציג את המשותף כביכול שבין השואה שלנו לנאכבה שלהם. כל בר דעת מבין ויודע שהדבר המשותף היחיד הוא שהנאכבה [דהיינו בריחת וגרוש ערבים] נוצרה בשל כוונת הערבים להשלים את השואה. זה ותו לא.

יולי תמיר, כשכיהנה  כשרת החינוך, יזמה הנהגת לימודי הנאכבה במערכת החינוך. בכנסת התחוללה אז סערה סביב הצעת חוק של "ישראל ביתינו" לאסור על קיום הפגנות נאכבה. משתי היוזמות לא יצא  מאומה. הערבים ממשיכים לחלום  לחלום על הפיכת ישראל למדינה ערבית ולזרוק את היהודים לים.

פליטים ערבים 1948

להמשיך לקרוא ←