"הבטחתם יונה" ו"זו המלחמה האחרונה" – מי הבטיח

מנהיגי השמאל והימין גם יחד שותפים להסתרת האמת מן העם * והאמת היא שאין שום סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין * הערבים מעולם לא השלימו ולעולם לא ישלימו עם קיומנו כאן * כל ויתור רק מגביר את תאבונם ואת כוחו של הטרור הרצחני * זו אינה השקפה פסימית, זו המציאות * מבטיחי היונה היו שלושת חתני פרס נובל לשלום

כמו בכל ערב יום כיפור הוצפנו גם השנה באמצעי התקשורת בשירים

"הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית"
"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

ועוד שירים באותו נוסח.

המבטיחים בשני שירים אלה הם חיים חפר ושמואל הספרי וחבריהם מהשמאל – פזמונאים, משוררים, מחזאים, קולנוענים, סופרים.
מי הסמיך אותם להבטיח? על סמך מה הם הבטיחו?
ולצד הפזמונאים הופיעו הפרשנים למיניהם ששאלו שוב ושוב "הלנצח תאכל חרב?". וכמה זמן נוכל להמשיך במעבר ממלחמה למלחמה. ולמה החמצנו את הרמזים של נאצר וסאדאת וערפאת שממש ממש נתנו לנו הזדמנות לשלום. ולמה לא עושים משהו שלא תהיינה יותר מלחמות.

בן גוריון: מהי מציאות היסטורית

בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה" ל ואמר להם את הדברים הבאים:
" קץ המלחמה. היהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"
פרופסור שלמה אהרונסון, המביא את הציטוט מדברי בן גוריון בספרו על פיתוח הנשק הגרעיני בישראל (" נשק גרעיני במזרח התיכון" , אקדמון, 1994) אומר כי דברים אלה מקפלים בתוכם את מחשבתו הביטחונית של בן גוריון. הם הרקע ליוזמת פיתוח היכולת גרעינית שבה החל כבר אז.
מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד. על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי. הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"

דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948

דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948

"הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות"

בראשית הדרך הייתה לבן גוריון  עמדה נאיבית ורומנטית כלפי הערבים. עמדה זו, שהייתה אופיינית לציונות בראשית דרכה, הניחה כי ההתיישבות הציונית תביא ברכה ליושבי הארץ הערביים, תעלה רמת חייהם ואת השכלתם. דבר זה יביא אותם להסכים למדינה יהודית שבה יחיו כמיעוט. בן גוריון חישב ומצא כי בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן יש מקום לשישה מיליון תושבים, יהודים וערבים.
לימים כתב בן גוריון כי הייתה אז אמונה "כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות".
התפכחות מרה
ראשית התפכחותו של בן גוריון באה בעקבות "מאורעות 1929", שבמהלכן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו – בחברון, בצפת, במשמר העמק, במוצא ובחולדה.

חברון-אחרי-פרעות-1929

חברון-אחרי-פרעות-1929

משך שנות השלושים, בעיצומם של מאורעות הדמים, קיים בן גוריון שורה של פגישות עם מנהיגים ערביים. השיחות נמשכו עד כמעט ערב פרוץ המלחמה העולמית ב-1939.
בתום הפגישות הגיע למסקנה כי הערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בארץ ישראל. כל מה שניתן להשיג מהם בהסכמה הוא שהיהודים יהיו מיעוט נצחי בארץ. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, קבע גם את המיכסה – 7 אחוז יהודים.

בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים

בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים

המופתי תכנן "פתרון סופי"

לימים נתגלה כי המופתי לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל. המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים" , שהופיע ב-1986, כי מייד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל.
מה נשתנה מאז?
שום דבר לא נשתנה. " הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים" , כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה יצחק שמיר. אפשר להוסיף כי גם היהודים הם אותם היהודים. 

השלום עם מצרים

יאמרו האומרים השלום עם מצרים הוכיח כי תמורת ויתורים על שטחים ניתן להגיע לשלום. שלום קר אבל שלום.
האמנם?
פרט לעובדה שאין יריות, מצרים לאחר הסכמי קמפ דייויד התנהגה ומתנהגת כמדינת אויב. היא נלחמה נגד ישראל בכל במה בינלאומית. פעלה בשיטתיות לפרוק ישראל מנישקה הגרעיני. אמצעי התקשורת שלה מפיצים דברי הסתה בלתי פוסקים נגד ישראל."הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קמפ" של היטלר בתרגום ערבי הם רבי מכר בקהיר.

מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים

מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים

כך היה בימי נאצר, כך היה בימי סאדאת, כך בימי שלטון האחים המוסלמים וכך גם בעת שלטונו של עבד אל-פתאח א-סיסי
עד לעליית א-סיסי לשלטוון מצרים הייתה גם ספק הנשק העיקרי של הפלסטינים בעזה. אם לא במישרין אז בעצימת עין.
אחרי מהפכת א-סיסי רואה גם מצרים סכנה בחמאס וברצועת עזה והרסה את המנהרות בהן הבריחו נשק. אך ביתר הנושאים מדיניות מצרים נשארה כבעבר.

ויתורי "ברית שלום" לא הספיקו

חוגים הטוענים כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים תוך ויתורים היו כמעט מראשית התנועה הציונית.
בשנת 1925 הוקמה בירושלים אגודה ששמה לה למטרה "לסלול דרך והבנה בין עברים לערבים" . עם מקימי האגודה ואוהדיה נמנו כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה: הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בובר וגרשום שלום; הסופר ר'בנימין, יהודה לייב מאגנס, ארתור רופין ועוד.
הקבוצה דגלה בשיוויון זכויות מלא לערבים והייתה מוכנה להסכים להגבלת העלייה לארץ ישראל, לוותר על מדינה ולהסתפק בהקמת "מרכז רוחני" לעם היהודי. למרות נכונות הקבוצה לוויתורים על עיקרי המטרות הציוניות הם לא זכו לאוזן קשבת בצד הערבי. 

 "ברית שלום" הייתה גורם שולי בהיסטוריה הציונית והישוב בארץ התייחס אל חבריה כאל תמהונים ואוטופיסטים. רוב הציבור שחי בארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה היה מאוחד בשאיפה להגשים את הציונות – להעלות לארץ מקסימום יהודים, להתנחל בארץ ולהקים מדינה.
היו ויכוחים קשים בין ימין לבין שמאל ויכוחים שהיו מלווים גם באלימות מסויימת. אך הויכוח היה על הטקטיקה ועל הדרך לא על המטרה שסביבה הייתה אחדות מוחלטת.

מפ.ק.פ. למק"י ול"מצפן"

המערערים היחידים על עצם המפעל הציוני לפני הקמת המדינה הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית [פ.ק.פ.]. מפלגה זו, שכללה יהודים וערבים, הייתה למעשה סוכנת של הקומינטרן שמטרתו הייתה להרוס את המפעל הציוני. הם סייעו לטרור הערבי, נחשבו בוגדים ונרדפו הן על ידי ההגנה והן על ידי האצ"ל [בנוסף למשטרה הבריטית].
פ.ק.פ. שינתה פניה עם הקמת המדינה והפכה למק"י [מפלגה קומוניסטית ישראלית]. היא פעלה בדרכים לגיטימיות וזכתה בכמה מקומות בכנסת. אך היא הייתה כל שנות קיומה בשוליים.
בראשית שנות השישים הקימו כמה פורשים ממק"י את תנועת "מצפן", שעירערה על עצם הלגיטימיות של הציונות, שיתפה פעולה עם גורמים פלסטינים והיו חלוצי הדה לגיטימציה של ישראל בתקשורת העולמית.
ב-1965 התאחדה "מצפן" עם תנועתו של אורי אבנרי ["העולם הזה" כוח חדש] שהיה מחלוצי הקוראים להקמת מדינה פלסטינית כבר לאחר מלחמת השחרור.
הערעור על צידקת הציונית וזכותנו חילחל אט אט מ"מצפן" למפלגות השמאל הציוניות.
התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
• תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת 'תכלת-אדום' שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית.
• אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.

• 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני היא התונעה בראשונה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית. הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאל החדש הפוסט ציוני אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי כמשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית.
הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה, אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
אפשר לומר שהשלישיה פרס רבין וערפאת הם שהבטיחו יונה והם שהבטיחו כי זו המלחמה האחרונה.

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

 הילדים של אוסלו

תגובות במייל

יפה כתבת. הבעיה שלנו (בהא הידיעה) היא קודם כל זקני ציון המודרניים. עם הערבים אפשר יהיה "להסתדר" גם עם האירופאים המחרימים אותנו (למרות כל האנטישמיים עם או בלי מעטפת צדקנית). הבעיה האמיתית היא אלה שחיים כאן בתוכנו ומשמיעים את דברי ההבל שלהם.

דינה

אז יישר כוחך.
דינה

אלה מלחמות ישראל

 פרעות 1922

פרעות 1929

מאורעות 1936 [המרד הערבי]

מלחמת השחרור 1948

מלחמת קדש 1956

ששת הימים  1967

ההתשה  1969-1970

יום כיפור 1973

לבנון הראשונה  1982

האינתיפאדה הראשונה  1987

האינתיפאדה השניה 2000

לבנון השניה  2006

עופרת יצוקה 2008

עמוד ענן 2012

צוק איתן 2014

 

 

פורסם בקטגוריה בן גוריון, היסטוריה יהודית, שמאלנות, תולדות המדינה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

19 תגובות בנושא "הבטחתם יונה" ו"זו המלחמה האחרונה" – מי הבטיח

  1. מאת עפר שפירא‏:

    ידידי,

    כפי שכתבתם: השלום עם מצרים, השלום עם ירדן וגם היוזמה הסעודית מרוקנות מתוכן את המאמר שלך
    לא שהשלום עם מצרים הוא אידיאילי אבל חוסר האי אידיאליות נובע ממגוון סיבות שחלק מהם נעוץ בנו
    גם ההכרה של אש"ף במדינת ישראל שוללות את היסוד לטענתך

    אבל גם לו היתה טענתך נכונה – האם שליטה בעם אחר משרתת את האינטרסים שלנו ?
    לדעתי – ממש לא.

    שנה טובה

    עפר

    • מאת זאב גלילי‏:

      הנה כמה פרטים על היוזמה הסעודית.
      http://www.zeevgalili.com/2007/04/397

      • מאת עפר שפירא‏:

        זאב,

        מה שצירפת מסביר את התמיכה של סעודיה בתכנית
        (בין אם אני מסכים עם זה או לא)
        אין הסבר לקבלת שאר המדינות הערביות את התוכנית
        ולכן ההסבר רלוונטי רק בחלקו הקטן מאוד.

        חג שמח

        • מאת זאב גלילי‏:

          אתה בטוח שקראת את שני הפוסטים לפני שהגבת? סעודיה המוציאה להורג בכריתת ראש היא בת בריתנו? התכנית הסעודית שהיתה תרגיל הונאה בעזרת תום פרידמן היא תכנית של ממש? "יתר מדינות ערב" – איזה מדינות? סוריה? עיראק? קראת את התכנית? נסיגה מירושלים ומכל השטחים, החזרת הפליטים. מה עוד אפשר לומר כדי להבהיר שאלה חלומות באספמיה. אין סיכוי לשלום וקשה להשלים עם זה. ראה מה כתב איש שהיה בדעתך והתפקח:
          http://www.zeevgalili.com/2004/04/314

        • מאת ירון‏:

          עפר, האם באמת יש שלום עם מצרים?
          האם היית מסוגל להתהלך ברחובות קהיר עם דגל ישראל מונף בגאון בלי שתסיים חייך בלינץ'?

          העם המצרי מתנהג בדיוק כמו שאר עמי ערב השונאים את העם היהודי.
          רק לפני חודשיים הודח חבר הפרלמנט המצרי, תאופיק עוכאשה בעקבות שערורייה ציבורית שפרצה בעקבות פגישתו עם שגריר ישראל בקהיר, ד"ר חיים קורן.
          ספורטאים מצריים נמנעים בעקביות להתחרות מול ישראלים ואף מסרבים ללחוץ את ידם.

          בריאיון לרשת אל-נאהר המצרית התברר לשחקן מצרי (איימן קנדיל) כי הוא מופיע לכאורה בערוץ טלוויזיה ישראלי. השחקן חולל מהומה באולפן כאשר החל לבעוט בכיסאות לקלל בגסות ולתקוף את אנשי ההפקה.
          לאחר שהסתבר לו שמדובר במתיחה נראו אנשי ההפקה מוחאים לו כפיים.
          http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/388/991.html

          לפי מסמכים שנחשפו באתר ויקיליקס, ארצות הברית מאוכזבת מכך שמצרים עדיין רואה בישראל אויבת מרכזית, ומכך שצבא מצרים מתמקד באימונים רק למלחמה מול ישראל.
          http://news.walla.co.il/item/1774540
          אמור בכנות: כך נראה שלום? זו רמייה.

          במזה"ת אין שום משמעות להסכמים. כל הסכם הוא בסיס להפרה עתידית, ולראיה בתקופת מורסי האיסלאמיסט המצרים תיכננו לבטל את הסכם השלום עם ישראל.
          ההסכם הזה שעומד על כרעי תרנגולת ממשיך להתקיים רק בזכות התלות הכלכלית של 90 מיליון מצרים בארה"ב ובמיליארדים שהיא מזרימה אליהם.

          לגבי אש"ף, האם אש"ף הכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית? אחרת, מה הטעם בהכרה? בעצם המלחמה מול אויב אתה מכיר בקיומו, אבל חותר להשמידו.

    • מאת אורי‏:

      אתה טועה בהבנתך את האירועים. כדוגמה אומר שאש"פ לא מכיר בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. אולי אינך טועה אם גם אתה לא רואה מקום למדינת יהודים בא"י

    • מאת אורי‏:

      אתה טועה בהבנת את האירועים. כדוגמה אומר שאש"פ לא מכיר בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. אולי אינך טועה אם גם אתה לא רואה מקום למדינת יהודים בא"י

  2. מאת עפר שפירא‏:

    לא קראת ממני בשום מקום מילה טובה על זכויות האדם בסעודיה או באף מקום אחר
    (קצת חשש שאנחנו בכיוון שלהם אבל זה דיון אחר)
    סוריה לא חתומה על האמנה המעודכנת כי היא לא בליגה הערבית.
    עיראק כן חתומה אבל הרלונטיות שלה בספק
    לגבי הפליטים היוזמה הסעודית אומרת: "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם." – יש סיכוי סביר להגיע לפיתרון הגיוני שלא יפגע במעמדנו הדמוגרפי (ואף ישפר אותו עם היפטרות מכמה מליוני פלסטינים) או לפחות את החובה לנסות להגיע לפיתרון זה.

    למעלה מ 20 מדינות ערביות חתומות על מאמר שאומר:
    "בתמורה לכך, מדינות ערב מאשרות את הסעיפים הבאים:

    א. מחשיבות את הסכסוך הערבי-ישראלי כבא אל קיצו, ונכנסות להסכם שלום עם ישראל, ומספקות ביטחון לכל מדינות האזור.

    ב. מכוננות יחסים נורמליים עם ישראל בהקשר של שלום כולל זה."

    מה שסותר את כל תוכן המאמר שלך

  3. מאת אלישבע בר‏:

    לולי המלחמות, לא היינו קיימים!!! אבל רוצים "שלום" – הרצון הזה, הוא ההורס את המדינה!
    ליד סיכום המלחמות, יש לערוך רשימה של כל ה"טעויות" שעשו ממשלות ישראל, ולצד הרשימה מה יכול להיות תיקונם… קיצורו של דבר: צריך מהפכה.

  4. מאת יצחק דוכן‏:

    ויכוח סרק על עובדה מצערת : המטרה האסטרטגית של הערבים, כלם, היא השמדת מדינת ישראל וטבח יהודיה. הם אומרים זא5ת בפה מלא, כותבים זאת ומטיפים לכך ואנחנו מעדיפים להשלות עצמנו בהיאחזות במיעוט שולי שלהם שמדי פעם מעניק הצהרות שלום כביכול. גם ערביי ישראל ברב חוצפתם לא מפסיקים לתבע זכויות יתר ,לאיים ולתבע תיקון ה"עוול" שנקרא בפיהם הנכבה. מהי הנכבה בדיוק ? כשלונם להשמיד אותנו ב-1948 כאשר תקפו בליוו הכרזות שיטבחו את כולנו והנותרים יושלכו לים. אחד מדובריהם החצופים, זוהיר אנדריאוס כתב זאת במפורש ב"הארץ" לפני שבועיים כחיזוק למתקפה של זחראלקה שיחד עם חבריו מנהיגי הישוב הערבי תומך בכנופיות הטירור הרצחניות שאחמדיניג'טיבי מגדיר כפעולות לגיטימיות. וכך כתף הטינופת הזה זוהיר אנדריאוס : לא נשכח ולא נסלח על הנכבה… לא נשכח ולא נסלח עד אשר אחרוני הפליטים ישובו לבתיהם". ואיך מגיבים מנהיגינו על הצהרת השמדה זו של אזרח ישראל שקורא לחיסולה , בליקוק וחנופה מסורתית ממיטב הלקסיקון של הנשיא הסבור שבדרך זו הם אמנם ישנו את עורם. את השיר הבטחתם יונה כתב מי שהתייצב בשירות התעמולה הפלשתינאצית כאשמה נגד ההנהגה שלא הביאה שלום, כאילו שהערבים הציעו אותו ואנחנו דחינו. הוא "שכח" את מסעות הטבח שערכו בנו במאה השנים האחרונות במטרה להשמידנו , אבל בדרך זו רכש קרדיט במחנה "השלום". לעומתו שיריו של חיים חפר הם הבעת תקווה משותפת לכולנו שלמרבה הצער אויבינו דואגים שלא תתגשם בסיועם של משתפי"ם עלובי נפש יהודונים, נכי מח עלובים שמקדמים בתעמולתם השקרית את מטרות ההשמדה שיוזמים הערבים.

  5. מאת עפר שפירא‏:

    לכל הימניים (והם הרוב במדינה בכלל ובאתר זה בפרט) הרציונליים

    רציתי לשאול מה דעתכם על האימרה הבאה:
    בעוד איקס שנים (בהערכה שמרנית איקס גדול מ 10 וקטן מ 100 והדעה האמיתית שלי היא שאיקס גדול מ 15 וקטן מ 50) יהיה לכל (או לפחות לרוב) מדינות ערב המשמעותיות (תורכיה, מצרים, איראן, סעודיה) נשק להשמדה המונית וסביר אפילו גרעיני.

    א. האם אתם חושבים שהמשפט הנ"ל הוא נכון או שגוי ? וב 2 התשובות – האם נכון להיערך למצב זה (גם אם אתם חושבים שהסברות שלו נמוכה מאוד) ?
    ב. אם המשפט נכון (גם אם אתם חושבים שהסבירות נמוכה אבל ראוי להיערך אליה) – איך אתם חושבים שנכון להיערך לתרחיש זה ?

    • מאת זאב גלילי‏:

      מה שייך ימנים או שמאלנים. השאלה הזו כבר עמדה בפני בן גוריון לפני תום מלחמת השחרור והוא נתן את התשובה. הנה כאן תמצא אותה
      http://www.zeevgalili.com/2006/06/210
      הואיל ופנית לימניים. אני פונה לשמאלנים. האם אתם חושבים שסוף ה"כיבוש" יפטור אותנו מן החרדה לעתיד המתואר.
      זאב גלילי

    • מאת razgalili‏:

      לא מבין למה "ימין" או "שמאל" ישראלי רלוונטי לשאלה.
      אז תשובות:
      1) לא ברור בכלל שיהיו מדינות, שהן תהיינה ערביות ושיהיה להן נשק, כרגע נראה שכל מדינות האיזור בהתפרקות, גם איראן וגם טורקיה עומדות על סף פשיטת רגל כלכלית ומלחמת אזרחים, סעודה עם הרבה בעיות. לסעודיה יש פצצה בעצם כבר הרבה שנים, כי הם מימנו את פיתוח הפצצה של פקיסטן, מתוך הסכמה של הפקיסטנים לתת את הנשק והטכנולוגיה לסעודיה במקרה שתדרוש. בינתים הם לא דרשו. נראה שהסעודים הפנימו את אמירתו של דיין לגבי נשק אטומי במזרח התיכון היטב.
      יש בהחלט להערך למצב שבו יהיה להן נשק אטומי כי בסופו של דבר לאיזה מדינה שכנה יהיה.
      2) הדרך להערך למצב היא להיות מזוינים בנשק טוב יותר, מדויק יותר ומספיק פצצות בשביל להשמיד את כל החיים במזרח התיכון וליצור חור עד המגמה בפלנטה, להקים חיל צוללות בשביל לאפשר מכה שניה ולהמשיך להבהיר לשכנינו ואויבינו שאפשר להשמיד אותנו, אבל שהמחיר יהיה החיים של כל הערבים והפרסים בעולם. כיוון שלפי פרסומים זרים נראה שישראל דאגה להגיע למצב הזה כבר בשנות השמונים כל מה שצריך זה להמשיך לתחזק את המערכות ולעדכן אותן. כמו כן לא יזיק לפתח בזמן הפנוי מערכות מתקדמות יותר שמאפשרות להתגונן חלקית לפחות מהתקפה אטומית כולל מערכות הגנה אקטיביות כנגד טילים כמו החץ וכיפת הברזל, ומערכות מתקדמות יותר בעתיד.

    • מאת ירון‏:

      הנושא הוא פילוסופי, משום שהוא נוגע בשאלת החרדה הקיומית של כל בן אנוש.
      אין ספק שבעידן הגרעיני מרחפת מעל המין האנושי סכנה אמיתית להיכחדות בסבירות גבוהה יותר מאשר קודם לכן.

      החתירה המתמדת של מדינות להשגת נשק להשמדה המוני ידוע ומנוטר ע"י ארגוני הביון בכל העולם. קח בחשבון כמה דברים.
      1. פקיסטן. לרפובליקה האיסלאמית יש יכולת גרעינית כבר משנות ה70 ומלחמה פעילה אם כי בעצימות נמוכה מול הודו.
      עד היום ההרתעה ההדדית מנעה משתי המעצמות לעשות שימוש בנשק זה.
      2. איראן. האיום של הגרעין האיראני מוחשי יותר מהאיומים האמורפיים שהזכרת. יכולתה עשויה להבשיל תוך מספר שנים, עליו חולקים "המומחים".
      אגב, אירן וטורקיה אינן מדינות ערביות.
      3. צפון קוריאה. הגרעין הצפון קוריאני יצר תקדים מסוכן לאופן שבו יכולה מדינה קטנה לשטות בעולם כולו. היא גם הוכיחה (שוב) את תמימותו של המערב בכל הקשור להסכמים עם מדינות טוטאליטריות.
      יחד עם זאת, ישנו יסוד סביר להאמין שמעצמות המערב יתערבו כפי שארה"ב הפילה את משטר סאדם חוסיין ב 2003 וכפי שמנעה ישראל את התגרענות סוריה ועיראק בעבר.

      דעתי האישית היא שבסופו של דבר העולם החופשי יתעשת ויפעל לפירוק של מדינות העולם מנשק להשמדה המונית.
      בכל אופן, האם זריעת התקווה שניתן להשמיד את ישראל באמצעים קונבנציונליים עדיפה על פני החלופה הגרעינית?

  6. מאת איתן‏:

    המאמר מציג כהלכה את עמדת מדינת ישראל מזה 2 עשורים כי אינה מעוניינת בדו קיום עם העם הפלישתינאי.

    מדינת ישראל וגם העם, התמכר למאבקים מזויינים מדי כשנה ואינם מסוגלים לפעול בדרכים אחרות…

    • מאת זאב גלילי‏:

      במקום להשיב לך אספר משל שאינו בדיחה. בחוג להתמכרות מאלכוהול הציג המנחה דוגמה. הוא מטיל תולעת לתוך אלכוהו וזו מפרפרת עד למותה. הוא שואל את המכורים. מה המסקנה מן הניסוי? השפויים שבהם הבינו שאלכוהול הורג. אך המכורים ללא תקנה השיבו: זו הוכחה שאם אתה סובל מתולעים תשתה הרבה קוניאק.
      זאב גלילי

    • מאת ירון‏:

      איתן,
      המסקנה שעולה מהפוסט היא: היות וערביי ארץ ישראל פעלו בכל עוזם להשמדת יהודים שנים רבות טרם הקמת מדינת ישראל ומצב זה נמשך עד ימינו, לא יתכן שלום עם עם רצחני זה.

      ואם זו המסקנה השגויה שלך מהפוסט, הרי שאתה וההיגיון נעים בקווים מקבילים ונפרדים.
      בהקשר זה אני מקווה שזאב יאשר קישור לכתבה מצויינת על דרך החשיבה האנושית, והיכן השמאל איבד את ההגיון:
      http://www.20il.co.il/איפה-השמאל-איבד-את-ההגיון/

  7. מאת Ran Shulhani‏:

    שלום זאב.
    הטור יפה מאוד -רק הוספה:
    בשנת 67 דוד בן גוריון פרסם ספר "מפגשים עם מנהיגים ערבים" בו הוא תאר מפגשים בשנות ה-30 עם מנהיגים של ערביי א"י מהוועד הערבי העליון . בן גוריון זיהה שעומד לפרוץ גל אלימות והוא ניסה למנוע אותו ע"י פגישות עם מוסא אל עלמי המוסלמי וג'ורג' אנטוניוס הנוצרי. בפגשיה עם אל עלמי הוא הציע שהיהודים יחיו בתור מיעוט במדינה ערבית ואמר שליהודים יש כישורים מסחריים כל כך טובים שהם ירוויחו לטובת המדינה הערבית מיליוני ליש"ט בשנה ויעזרו לה להתפתח, תגובתו של אל עלמי הייתה שלא אכפת לו שהארץ תהיה שוממת עוד מאה שנה עד שהערבים יצליחו לפתח אותה בעצמם אבל הוא לא מוכן שיהיו פה יהודים. גם ג'ורג' אנטוניוס טען אותו הדבר. כל העובדות האלה רק מגכיחות את טיעוני השמאל על "כיבוש" ומזרח תיכון חדש, מהרגע הראשון שהיהודים הגיעו לפה בסוף המאה ה-19 היתה עוינות כלפיהם מצד הערבים

השאר תגובה