ארכיון פוסטים מאת: זאב גלילי

גוש קטיף כמדגם של הבעיה הדמוגרפית במדינת ישראל

(מחמוד דרוויש בקטע השני)

תולדות ההתיישבות בגוש קטיף דומות להפליא לתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל * חלוצים מגיעים לאזור מעוט אוכלוסין, מתיישבים על אדמות טרשים וחולות ומפריחים אותן * לא חולף דור ונוצרת " בעיה דמוגרפית" * הנסיגה מהגוש לא תפתור שום בעיה * מדינת ישראל, כמו גוש קטיף, היא בועה בתוך ים ערבי * העקירה מקרבת את מדינת ישראל לגורלו של גוש קטיף

קשה להאמין אבל כשהוקמו הישובים הראשונים באזור עזה בתקופת המנדט זה היה אזור דל אוכלוסין. כפר דרום הוקם בשנת 1946 ואוכלוסיית העיר עזה מנתה אז 19,500 נפש, מתוכם 720 נוצרים. (אחרוני היהודים שהתגוררו בעיר נמלטו ממנה במאורעות 1929).

העליה לקרקע בכפר דרום 1946 - האיזור ריק

העליה לקרקע בכפר דרום 1946 - האיזור ריק

בעקבות מלחמת השחרור נמלטו לעזה תושבי יפו והכפרים הערביים שבדרום וב-1948 מנתה כל אוכלוסיית ה"רצועה" (כך כונה אזור הכיבוש המצרי) כ-260 אלף נפש, כולל הפליטים.

במפקד שנערך ב-1967, לאחר הכיבוש הישראלי, כבר היו בעזה 356 אלף תושבים ופליטים. בשנת 1999 הגיעה אוכלוסיית הרצועה למיליון נפש. כיום היא מונה 1.4 מיליון.

שוק עזה 1956

שוק עזה 1956

התהליך הזה מקביל לתהליך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. כשהגיעו לכאן אנשי העלייה הראשונה בשנת 1882 הם מצאו ארץ ריקה. היו כאן כ-150 אלף ערבים (המלה פלשתינאים עוד לא הייתה קיימת).

ב-1948 היה מספר הערבים בארץ ישראל, מן הים עד הירדן, 1.2-1.3 מיליון. גידול זה מוסבר בהגירה מאסיבית של ערבים שבאו מן הארצות השכנות, בעקבות הפריחה הכלכלית שהביאה הציונות לאזור. אבל חלק לא קטן גם בגלל הריבוי הטבעי, שגדל בין היתר תודות לרפואה המתקדמת שהביאו היהודים.

אילו קיבלו הערבים את תכנית החלוקה של עצרת או" ם קרוב לוודאי שמדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. כי בשטח שנועד למדינה היהודית היה רוב ערבי. בכך מודה אפילו בכיר ההיסטוריונים החדשים, בני מוריס.

אך ארע נס ובמהלך המלחמה ברחו מן הארץ מאות אלפי ערבים. בשטח של המדינה היהודית בגבולות שביתת הנשק נותרו (בנובמבר 1948) רק 111 אלף ערבים (מוסלמים), חלק מהם (כ-65 אלף) פליטים שישראל הסכימה לקבל. שערי הארץ כבר היו פתוחים לעלייה המונית ובאותו מפקד כבר היו כאן 872,700 יהודים שמספרם גדל תוך שנה ל-1.2 מיליון.

המיעוט הערבי שהיה כאן עם תום מלחמת השחרור , כותב בני מוריס בספרו " קרבנות" , " נתפש בצדק על ידי היהודים כמהות לא נודעת במקרה הטוב ביותר וכגיס חמישי פוטנציאלי בגרוע" .

כיום מונה אוכלוסיית הערבים אזרחי ישראל כמיליון ורבע נפש. עליהם יש להוסיף עוד מספר לא ידוע של רבבות שוהים בלתי חוקיים, המסתננים דרך קבע אל תוך המדינה. מהותו של מיעוט זה כבר ברורה היום.

הבשורה האחרונה בנושא היא מחקר שלפיו, אנו מתקרבים לשוויון בין מספר היהודים למספר הערבים בין הים לירדן. העובדה שהמחקר הזה פורסם כמה ימים לפני תחילת עקירת גוש קטיף מעוררת חשד רציני שמדובר בעוד ספין תקשורתי מבית היוצר של צוות החווה. כזהו גם המחקר שהעלה כי בתוך 30 שנה יגיע מספר ערביי ישראל לשיעור של 35 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

וכאן אנחנו מגיעים אל " הבעיה הדמוגרפית" ולשאלה איך מקיימים " מדינה יהודית ודמוקרטית" . ומה לכל אלה ולהפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" .

" יהודית ודמוקרטית"

עצם המושג הזה מופרך מיסודו, כמו משולש עגול. בריטניה איננה אנגלית ודמוקרטית אלא דמוקרטיה שרוב אזרחיה נמנים עם הלאום האנגלי. כאלה הן גם צרפת ואיטליה ודנמרק. (בארצות הברית, שבה ההתגבשות הלאומית צעירה לימים, המצב קצת שונה. אבל גם מדינה זו נוקטת מזה שנות דור מדיניות הגירה המבטיחה רוב לקבוצה אתנית אנגלוסכסית).

ברוב המדינות הדמוקרטיות יש מיעוטים שאינם נמנים עם לאום הרוב. כל בן מיעוטים כזה, מרגע שקיבל אזרחות המדינה, נהנה משוויון מוחלט של זכויות וחובות, שהם המאפיין העיקרי של מדינה דמוקרטית. הכוונה היא לחובות וזכויות ברמת הפרט: פולחן דתי, חופש ביטוי, חופש עיסוק, מערכת סעד. חובות לשרות צבאי, לתשלומי מס וכדומה. באף מדינה דמוקרטית אין זכויות המיעוט כוללות זכות להגדרה עצמית לאומית, או אפילו לאוטונומיה תרבותית. לא יעלה על הדעת שמיעוט כלשהו במדינה דמוקרטית מערבית יעז לתבוע שינוי ההמנון או הדגל או החוקה (כפי ששומעים אצלנו באחרונה). צרפת, מולדת המהפכה האזרחית, כופה על אזרחיה המוסלמים להסיר את הרעלות וסממני לבוש אחרים.

מה המצב אצלנו

מן היום הראשון להקמת המדינה נהנו אזרחיה הערביים משוויון זכויות מלא, אך לא משוויון בחובות. אף שהחוק לא פוטר ערבים משרות צבאי הבינו שלטונות המדינה כי אין טועם לדרוש שרות צבאי מאזרחים שבמדינות האויב נמצאים לא רק בני עמם אלא קרובי משפחתם בדרגה ראשונית.

העלייה הגדולה גרמה לכך ששיעור המיעוט הערבי באוכלוסייה היה פחות מ-10 אחוזים. זה היה נכון עד שנת 1961. היו אז בארץ 1.9 מיליון יהודים מול 175 אלף ערבים מוסלמים. המצב החל להשתנות משנת 1972 בה עלה שעור האזרחים הערביים המוסלמים ל-13 אחוז מכלל האוכלוסייה – 360 אלף לעומת 2.75 מיליון יהודים.

מאז נמצא שעור האוכלוסייה הערבית מוסלמית בקו של עליה שנבלם מעט בעקבות העלייה הגדולה מברית המועצות, אך שב לעלות עד שהגיע ב-2004 לשיעור של יותר מ-21 אחוז ערבים מוסלמים מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל.

כלכלה ובטחון

הבעיה הדמוגרפית מעמידה את ישראל בראש ובראשונה בפני בעיה כלכלית קשה. לאוכלוסייה הערבית מוסלמית מאפיינים סוציו אקונומיים ההופכים אותה לאבן רחיים על המשק הישראלי. שיעור השתתפותם בכוח העבודה נמוך, בגלל הימנעות נשים מעבודה. הריבוי הטבעי הגבוה גורם לכך שמפרנס יחיד במשפחה ערבית אינו יכול להקנות לילדיו את הכלים ההשכלתיים הדרושים להשתלבות במשק מודרני. התוצאה: עול גדל והולך על המדינה, עד כדי קריסת כל המערכות. הכשרת עובד יצור מודרני עולה כמאתיים וחמישים אלף דולר. המדינה יכולה לשאת בזה לגבי אוכלוסיות הנוטלות חלק בעול ותורמות להכנסה הלאומית. במגזר הערבי המצב הוא שמול תרומתו למשק בסדר גודל של כ-600 מיליון שקל למס הכנסה הוא עולה כשבעה מיליארד רק בתשלומי העברה של הביטוח הלאומי. וזה המצב היום. המצב ילך ויחמיר כשבעוד 20 שנה יהוו אזרחי ישראל הערבים מוסלמים שליש מכלל האוכלוסייה. מדינת ישראל פשוט לא תוכל לשאת במעמסה הזו, גם ללא המאבק הקיומי של המדינה מול אחיהם ובני דודיהם של אזרחי ישראל הערבים שמעבר לגבול. על רקע זה נולדו תוכניות ייאוש למיניהן, החל בטרנספר מרצון או בלי רצון וכלה בתוכניות לוותר על חלק מאוכלוסיית ישראל הערבית ולהעבירה יחד עם השטחים שעליהם היא יושבת לרשות הפלשתינאית.

מניתי למעלה רק את הערבים המוסלמים ולא כללתי את הערבים הנוצרים. הערבים הנוצרים הם לא פחות ואולי אפילו יותר לאומנים מן המוסלמים. אך קצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך ותרומתם למשק מתקרבת לזו של האוכלוסייה היהודית.

אך המיעוט הערבי כולו, מוסלמי ונוצרי, איננו מסתפק בדרישה הולכת וגוברת לחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית. הוא שואף לקבוע את דמותה של המדינה תוך הזדהות עם גורמים שמחוץ למדינה.

מה היה אילו

אפשר לקרוע קריעה ולשאול מה היה אילו. אילו הייתה עליה גדולה יותר. אילו הייתה התיישבות יותר מסיבית ביהודה שומרון ועזה. אילו הייתה התעקשות שאין פתרון לבעיה הפלשתינאית בתוככי ארץ ישראל אלא בארצות הערביות. כל עוד שלטנו שטחי יש" ע היו לנו אופציות לפתרונות סבירים שהועלו לא אחת בכינוסי הרצליה המפורסמים לחוסן לאומי. בין הפתרונות שהוצעו (על ידי גורמים מקצועיים ופוליטיים שפויים ומתונים) היו: מתן זכות בחירה לאזרחים ישראלים החיים בחוץ לארץ; מתן אפשרות לערבים לבחור בין אזרחות מלאה הכוללת שרות צבאי לתושבות עם אזרחות של מדינה זרה; לאתר מוצא לאוכלוסייה הערבית במדינה ערבית (כמו ירדן) אם זו לא תרסן את קצב הריבוי שלה ועוד.

התרפקות על מה היה אילו לא תועיל לעתיד. מה שחשוב עכשיו הוא לפקוח עיניים ולדעת את המציאות. הבעיה הדמוגרפית היא בתוככי ישראל ואזרחיה. מדינת ישראל היא כמו בועה בתוך עולם ערבי עויין, בדיוק כמו גוש קטיף. הפיכת רצועת עזה ל" יודן ריין" לא תפתור שום בעיה דמוגרפית בתוך ישראל ולא תקטין את האיבה הערבית. להפך: היא תיצור תמריץ להפוך את כל מדינת ישראל לגוש קטיף שיש לפנות אותו. בדיוק כמו שכתב משורר אש" ף מוחמד דרוויש.

ראה הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל


______________________________________________________________

2. מחמוד דרוויש – טלו עמכם את מתיכם

" לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל.. וטלו עמכם את מתיכם.." .

ועוד כתב דרוויש:

אֲנִי לא שוֹנֵא אֲנָשִים

וְאֵינֵנִי פּוֹלֵש

אֲבָל אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

מחמוד דרוויש

מחמוד דרוויש

=============================================

אילו היו מפנים כפר ערבי אחד

עמוס עוז לא היה נשכב מתחת למשאיות ויוסי שריד לא היה מפוצץ גשרים. הרי כוחם בעיקר במילים. אבל השטינקרים של שלום עכשיו כבר היו מתעדים ומצלמים וממהרים לדווח לקוורטט ולארצות הברית ולאו" ם ולמועצת הביטחון ולבית הדין הבינלאומי.

ואז, כל מי שקשור בפינוי הזה היה מועמד להיות נדון כפושע מלחמה. מראש הממשלה והשרים דרך חברי הכנסת שהצביעו בעד הפינוי ועד אחרון האלופים והמח" טים. על כל אחד מהם היה מאיים שבכל נסיעה לחוץ לארץ ייתפסו וייזרקו אל מאחורי סורג ובריח.

כי יש חוק בינלאומי לפשעים נגד האנושות. אין חוק בינלאומי המגן על יהודים הנעקרים מביתם – בין אם הם נעקרים בידי יהודים או בידי גויים.

לכן, צריך לחשוב כבר עכשיו על חקיקה נאותה לימים יבואו. למשל " חוק לעשיית דין בפשעים נגד העם היהודי" . החוק יחול רטרואקטיבית (כמו החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם). וראוי שקבוצת משפטנים תכין את החוק הזה עוד השבוע. וידע כל שר בממשלה וכל אלוף בצה" ל וכל מפכ" ל במשטרה כי יבוא יום והוא עלול לעמוד לדין על הפשע שהוא שותף לו.

===============================================

אסוציאציות

קראתי שפסיכולוגים בצה" ל ניסו בתרגיל הפינוי בכרם שלום אמצעי לוחמה פסיכולוגי להרגעת העקורים. רמקולים שהוצבו על מכוניות השמיעו בשטח התרגיל " שירים חסידיים רגועים ושירים ישראליים . המנגינות הישראליות הנעימות אמורות להרגיע את האווירה ולהחליש את המתח במהלך הפינוי" .

אדם אינו יכול לשלוט באסוציאציות שלו. כשקראתי את הידיעה פשוט פרצתי בבכי.

=======================================================

בגלל מע" ם חרב הגוש

כשייכתבו אגדות חורבן גוש קטיף תיכתב אולי האגדה " בגלל מע" ם" חרב הגוש.

הכותבים יצטטו מקור קדום שנפל לידיהם, קטע מידיעה ב-YNET בו נאמר : " מסתמן כי כספים של קבוצת תורמים פרטית ישמשו לרכישת החממות ולהעברתם לפלסטינים. הסכום הנדרש הוא כ-12.5 מיליון דולרים. זאת, על מנת להעניק לכל חממה סכום של כ-4,000 דולר לכל הפחות.

" גורמים ישראליים אמרו לכל אורך הדרך והניסיונות לסכם את הנושא כי כואב הלב גם על עצם ההרס של התעשייה וגם על החקלאים שרצו לשתף פעולה. מדובר גם במפעל חיים שעלול לרדת לטמיון, בשעה שהוא יכול לשמש מקור פרנסה למאות רבות של משפחות פלסטיניות.

" אחד הנושאים המרכזיים שמעכבים בינתיים את קידום הפתרון הוא דרישה ישראלית לתשלום מע" מ על סכום התרומה" .

הערה משנת 2009

לבסוף נמצא פתרון לבעיה. אך הפלסטינים, במקום להפוך את שטחי הישובים ההרוסים ואת החממות למקור פרנסה הפכו אותם בסיסי אימונים ושיגור רקטות לעבד מדינת ישראל. אוי כמה היהודים תמימים.


============================================================

דינא דמלכותא

בנאום הרדוד שלו לאומה, ערב פשע העקירה, אמר הנשיא קצב כי על המתיישבים לקבל את הדין כי " דינא דמלכותא דינא" .

החוק אינו מחייב את הנשיא להיות תלמיד חכם אבל אפשר לצפות ממנו שיבחר לעצמו לפחות כותבי נאומים חכמים.

האם דינא דמלכותא דינא חל על שלטון ישראלי?

להלן מה שאומרת האנציקלופדיה התלמודית כרך ז בערך זה:

" דינא דמלכותא, יש מהראשונים סוברים שאינו דין אלא במלכי אומות העולם, מפני שהארץ של המלך ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ – והוא הדין במלכי ישראל שבחוץ לארץ. אבל במלכי ישראל שבארץ ישראל לא יוכל לומר כן, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפים בה, וירושה היא לנו מאבותינו להדיוט כמלך, ונתחלקה לכל אחד ואחד מישראל, ואינה של מלך, ומלכי ישראל אין דינם דין אלא על פי התורה…"

בהמשך נאמר כי " יש חולקים וסוברים שאין הבדל בין מלכי אומות למלכי ישראל… (אם) מה שציוה המלך לשמירת העם הרשות בידו, ודין מלכי ישראל שווה לדין האומות בדבר זה.." .

השאלה היא אם כותב נאומו של הנשיא לא ידע לא את דעת הראשונים ולא את דעת האחרונים. או שכן ידע וסבר שבעיניו אריאל שרון הוא מלך ישראל.

==============================================================

הכתום מחוץ לחוק

הקורא ישראל אלפסי מאלעד כותב לי:

בתשע השנים האחרונות, פעלתי כמתנדב ביחידות המיוחדות של מרחב ירקון במחוז ת" א של משטרת ישראל. במסגרת תפקידי, פעלתי כחלק מיחידות המשטרה ה" כחולות" בעודי לובש מדים ופועל כתף אל כתף עם השוטרים. ביום חמישי האחרון, התייצבתי לתדרוך לקראת יציאה למשמרת הלילה ביחידת הסיור של המרחב.

להלן תקציר של השיחה שהתפתחה ביני לבין קצין היחידה.

קצין היחידה: לצערי לא תוכל לפעול עם הכיפה שלך.

אני: (המום) מה הבעיה (חבשתי כיפה בצבעי כתום וחום – ללא שום כיתוב או רמיזה פוליטית).

הקצין: הצבע הכתום

אני: ואם הייתי בא כשכיפה כחול-לבן לראשי ?

הקצין: כחול לבן היה בסדר

אני: סליחה, האם הוציאו את הצבע הכתום מחוץ לחוק?

הקצין: לא… אבל….

אני: מבולבל לחלוטין.

הקצין: תשמע, הניידת יכולה לעבור אצלך בבית בתחילת המשמרת ותחליף כיפה

אני: לא תודה…

לאחר דין ודברים נוסף סירב קצין היחידה לאפשר לי לצאת למשמרת כשהכיפה הכתומה לראשי.

כך הגיעה לקיצה פעילות בהתנדבות בת למעלה מתשע שנים, שכללה לילות רבים, מעצרים, תפיסות סמים, מלחמה בקטל בכבישים ועוד.

היי שלום משטרת ישראל, אין לי עוד חפץ בך.

=============================================================

עצה למזוז

עכשיו כבר אפשר אולי לבדוק מחדש את פרשת האי היווני. אולי בכל זאת יש איזה שמץ של ראיה, איזה בדל של הוכחה, איזה ספק קל שבקלים בחפותו המוחלטת של אריאל שרון. אולי בכל זאת כדאי לבית המשפט להחליט אם ראש הממשלה צח כשלג. לא צריך לעבוד הרבה הרי טיוטת כתב האישום של עדנה ארבל נמצאת במגרה.

איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים

רבבות חיילים השתתפו במלחמת יום הכיפורים. בזירת הלחימה היו גם אלפי עיתונאים, משקיפי או"ם, נציגי הצלב האדום ונספחים צבאיים ממדינות שונות. אף אחד מהם לא ראה את מה שטוען כי ראה הסופר ס. יזהר.

בספרו החדש, "גילוי אליהו", מספר יזהר כי היה עד לכך שחיילים ישראלים בועטים בגולגלות של חיילים מצרים הרוגים במטרה לעקור מפיהם את שיני הזהב.

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

ס. יזהר בצעירותו (ויקישיתוף)

וכך הוא מספר בספרו: " ...ובועטים ישר ובכוח אל סנטרו של המת, ופתאום מבינים שהם בועטים כדי שתעופנה שיני הזהב שלו, כך גם הסביר החייל שעמד והשתין פה בגדר, שומעים ולא קולטים ולא מאמינים, רוצים להקיא ורוצים לברוח מכאן ולשכוח הכול, אבל הם ממשיכים להם שם בשקידה, גוחנים לראות היטב בין הגוויות וגם מציצים אם יש מבהיק מן הפה ובועטים…"  

אני מתאר לעצמי מה היה קורה אילו מישהו אחר מלבד ס. יזהר היה עד למראה של חיילים ישראלים העוקרים שיני זהב מגוויות של חיילים מצרים. התקשורת העולמית היתה עושה מזה חגיגה. כל הצלמים והעיתונאים היו עטים על המקום. העולם כולו היה נרעש מכך שצאצאי קרבנות הנאצים נוהגים כפי שנהגו הנאצים. כי אותנו אוהבים רק כאשר אנחנו נרצחים. אך, כאמור, איש לא היה עד למחזה הזה פרט לס. יזהר. על גילויי אליהו אין מערערים כידוע.

מה באמת ראה ס. יזהר?

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

חייל צהל בכביש לעיסמאליה נאור עמר ויקיפדיה

הקורא שמיל קליין מחיספין שבגולן, בוגר ישיבת הסדר, היה לוחם בכוח השריון של הסמח"ט אמנון אשכול במלחמת יום הכיפורים. יש בפיו סיפור, היכול אולי להסביר את הסצינה שמתאר ס. יזהר.  

מספר קליין: הקרב שיזהר תיאר התחולל ממש בסוף המלחמה. יחידת הסיור של חטיבת השריון ניהלה קרב שבמהלכו ספגה אבדות מכאיבות, כתוצאה מתקיפה בלתי צפויה של מטוסים מצרים. לאחר שהסיירת סיימה את הקרב היא קיבלה הוראה לכסות את גופות חיילי האויב. החיילים שלנו היו זועמים וכואבים על מות חבריהם ומילאו את ההוראה בתחושת תיעוב. הם עשו זאת בבעיטות ולא בצורה עדינה במיוחד. הברוטליות הזו היתה חלק מן מהמלחמה. זו אולי התמונה שראה ס. יזהר. אבל הסיפור על החיילים העוקרים שיני זהב הוא תוספת של יזהר וזה קשקוש גמור. הסמח"ט אמנון אשכול, חבר קיבוץ, הוא אדם ערכי יוצא מגדר הרגיל. אילו חלילה היה דבר כזה שיזהר תאר הוא היה הופך עולמות. ס. זהר גם הופיע בפנינו בהרצאה שהרגיזה אותנו. הוא דיבר על "השבר הנוראי", צייר את המציאות כקטסטרופה. אמרנו לו: עכשיו אתה מדבר? תראה איך התחלנו את המלחמה ואיפה אנחנו עכשיו, מאה חמישים קילומטר מקהיר".

פרשת "גילוי אליהו" של יזהר היא הזדמנות לומר כמה מילים על האיש ועל מה שמייצגת יצירתו.

ס. יזהר מול רש"י והרמב"ם

ערב המילניום יזם מוסף תרבות וספרות של הארץ משאל בקרב אנשי רוח מלומדים והיסטוריונים. השאלה היתה: מהו החיבור או החיבורים החשובים ביותר או המשפיעים ביותר שנכתבו משך האלף השני בתחום היהדות .

תמימות הדעים שגילו הנשאלים מימין ומשמאל מכל חלקי הקשת התרבותית והפוליטית היתה באמת מפתיעה. הרוב בחרו בפרוש רש"י לתורה ולתלמוד, במורה נבוכים לרמב"ם, בספר הזהר, ובשולחן ערוך לר' יוסף קארו. היו שהוסיפו את ר' יהודה הלוי, את מכלול הספרות החסידית, צאינה וראנה, שירי ביאליק, ועוד.

הבחירה שנראתה לי מוזרה ביותר היתה של הפרופסור לספרות ערבית, ששון סומך, מאוניברסיטת תל-אביב. בצד מורה נבוכים לרמב"ם ודיואן שמואל הנגיד בחר ב"ימי ציקלג" של ס. יזהר. פרופסור סומך נימק את בחירתו בכך שיזהר "היה פריצה ספרותית אדירה אל תוך חוויתו של בן הארץ במלחמתו, בחלומותיו, בפרוזה דיבורית שהיא שירה. הספרות ה'ילידית' זימרה בקול גדול ושונה".

שוחחתי על הנושא עם  פרופסור הלל וייס והוא האיר לי נקודת מבט שלא חשבתי עליה. בשבילם, אומר פרופסור וייס, "ימי ציקלג" זה ה"ספר בראשית". ביצירה הזו מתגבשת ומגיעה לשיא התרבות החדשה , השיא הצברי של דה לגיטימציה של היהודי שהפך לישראלי. הישראלי שרגשי האשמה שלו מביאים אותו למחיקת עצמו וזהותו היהודית.

מחולל השערוריות

ס. יזהר ידוע במקומותינו לא רק תודות ליצירתו הספרותית אלא בעיקר תודות לשערוריות שחולל באמצעות יצירותיו או בלעדיהן. פעם נשא מסה על כך שצריך לבטל בכלל את החינוך. פעם אחרת קבע שאין צורך בלימודי ספרות ועוד רעיונות מחוללי שערוריה כהנה וכהנה. את השערוריות זוכרים, אך מה בדבר היצירות. האם השמות הבאים אומרים משהו למישהו: "אפרים חוזר לאספסת", "מסע אל גדות הערב", "לילה בלי יריות", "שיירה של חצות", "שישה סיפורי קיץ", "ברגליים יחפות", "סיפורי מישור". כל אלה שמות יצירות של ס.יזהר, אשר דומה כי נגנזו מיד עם פרסומם. יש שתי יצירות שהכל זוכרים: "חירבעת חזעה" ו"השבוי". לא בשל איכותם הספרותית אלא בשל השערוריה שעוררו בשעתן. ס. יזהר הוא חלוץ המערערים על צידקת מלחמתנו והוא עשה זאת בעיצומה של מלחמת השיחרור. ועוד יצירה שעליה כדאי להרחיב מעט את הדיבור: "ימי ציקלג".

ימי ציקלג

פגישתי הראשונה עם היצירה הזו היתה כששמעתי קורס בספרות באוניברסיטת תל-אביב, ששכנה עדיין על הגבעה באבו-כביר בו שוכן היום הגן הבוטאני. המרצה היה ש"י פנואלי, איש ספרות מן הטיפוס של היהודי המשכיל. הוא פתח את הרצאתו במילים הבאות: "מי שלא יקרא את ימי ציקלג לא יעבור את הקורס הזה". בשארית פרוטותי המעטות רכשתי את הספר, כי להשיגו לקריאה בספריה היתה משימה בלתי אפשרית. הספר היה יקר מאד ובעיקר כבד מאד – 1143 עמודים. אני חוזר: אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים. ניסיתי לקרוא את הספר בכל דרך אפשרית. מן ההתחלה לסוף ומן הסוף להתחלה. להתחיל באמצע ולהתקדם או לסגת. שום טכניקה לא עזרה. מונולוגים ארוכים ומשמימים, חיבוטי נפש חסרי פשר, תאורי נוף ארכניים. נטלתי עמי את הספר לשרות מילואים, שם שימש משענת טובה לראש בעת לינה בשק שינה. השתמשתי בו כתמיכה לארון ספרים מאולתר במקום לבנים שחסרו לי. את קריאת הספר לא הצלחתי להשלים מאז ועד עצם היום הזה. מי אתה צור מי אתה חלמיש מול נער עברי המצליח לקרוא את "ימי ציקלג".

ספר שהוא קש וגבבא

שהדי במרומים שמגיל צעיר הייתי תולעת ספרים. באותה תקופה בה סבלתי מכאבי בטן קשים בניסיונותי לעכל את הספר הזה, קראתי ספרים עבי כרס שהיו באופנה באותם הימים. את "מלחמה ושלום" של טולסוטוי קראתי בעשרה ימים. את "המנדרינים" של סימון דה בובואר בפחות משבוע. את "החיים כמשל" של פנחס שדה (שהופיע אז בהוצאת המחבר) בלעתי ביומיים. גברתי בפרק זמן כזה או אחר על "מובי דיק" ועל זכרונות צ'רצ'יל ומונטגומרי ודה-גול. אפילו את "הקפיטל" של קרל מרקס הצלחתי לקרוא, אם כי בלא מעט יגיעה. שנים התביישתי להודות שאני היחיד מבין כל חובבי ספרות שהכרתי שלא קרא את "ימי ציקלג". עד שיום אחד נתגלה לי האור. נתברר שהמלך הוא עירום. כולם טוענים שקראו (כפי שגם אני עשיתי לבושתי). אך איש לא קרא את הספר ממש. והעיקר: פגשתי סוף סוף אדם שקרא את הספר מן העמוד הראשון ועד האחרון והעז לומר את אשר לא העזו רבים וטובים לפניו. שהספר הזה הוא בעצם קש וגבבא. לא אפרים חזר לאספסת אלא ס. יזהר חזר לאספסת.

עיני הרנטגן של קורצווייל

ברוך קורצווייל בצעירותו

ברוך קורצווייל בצעירותו

קורצווייל, מגדולי מבקרי וחוקרי הספרות בדורנו, היה בעל עיני רנטגן. לא זכיתי ממש לשמוע תורה מפיו, אך רעייתי היתה תלמידה שלו בבר-אילן. היא סיפרה לי שהוא היה מסוגל להבחין מיד בתלמיד שהחסיר, או תלמיד שנוסף לקורס בו השתתפו מאות תלמידים.  

עיני הרנטגן של קורצווייל היו רגישות במיוחד לזיוף. והוא אומר: "קראתי אלף ומאה וארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עפה… אינה אלא צפה, צפה מפליגה בים הדברנות, הסנטימנטאלית, ניהיליסטית, הנרקיסטית, טסה גולשת קופאת בתוך חכמות בוסר, בתוך פילוספית סרק של גיל ההתבגרות שאין לו קץ…"

קורצווייל לא התבייש להגיד שהקריאה היתה משעממת ומיגעת, שהספר הוא "רטוריקה נבובה". שהספר מבטא ריקנות, שהחומר הסיפורי שבו מספיק בקושי לסיפור קצר. הספר מתיימר להיות זעם קדוש, אך איננו אלא "פינוק, פיטום, חוסר בגרות, פרוזה גרועה מאד". כי הספר מבטא את "התרוקנות הדור הצעיר מכל אמונה".

המניע של יזהר: שנאת היהדות

מה הניע את ס. יזהר להמציא דיבה כזו על חיילי צה"ל?

את התשובה ניתן למצוא ב"ימי ציקלג" בפסקה בה הוא מבטא שנאה תהומית לעם היהודי. כך כותב יזהר בעמוד 374 של הספר:

"אהבת העם היהודי!איזה עם יהודי? אהבת העם היהודי! מי אוהב ותו? הלא אנחנו כנכווים מפני כל מה שהוא יהודי, וזה כבודנו וזקיפות שדרתנו… אנחנו בוחלים גם בכל מה שריח-ריחו כזה…הבדיחה הזו שקוראים לה יידיש על צליליה ונגינתה, על פרצופיה הלא שזופים, המבעים שיניים מתוקנות בכסף וזהב ובריר זכרונות מן העיירה שלהם שם וכל דברי התורה והחכמה שלה".

יזהר לא הסתפק בשינאה לעם היהודי אלא הוסיף:

"התעלות על כל שחור שכל 'עין' ו'חית' שלו מלשינות על פחיתותו"

השנאה הפתולוגית ליהדות וליהודים הפכה לשנאה למדינת ישראל וזה ההסבר האפשרי לעלילה שהעליל על חיילי צה,ל.

ימי ציקלג בסידרת "היהודים באים"

ראיון עם ס. יזהר על שנאתו לבגין ולגוש אמונים

 

ראה סופרים כנביאי שקר

איך קם "דור הכיפות הסרוגות"

מאמר זה נכתב ערב חורבן גוש קטיף הוא לא איבד מאקטואליותו. [יוני 2014]

ראה "הכיפה הסרוגה באוהל הדוד תום"

" דור הכיפות הסרוגות" היה בשלושים השנים האחרונות חיל החלוץ למהפך הציוני במדינה * הכתום המציף את הארץ במאבק על גוש קטיף מוכיח כי רוב העם מאחוריו * הגיע הזמן "להחליף דיסקט" ולחשוב לא על הפגנה נגד השלטון אלא מאבק על השלטון * בלי אלימות, בלי סרבנות * כי העם הוא אתנו, הצבא בשר מבשרנו והמשטרה שלנו

כיפות סרוגות

הרב יואל בן נון אמר פעם כי הציונות החילונית דומה לפרד. בהמה בעלת כוח עצום, אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם.

חלוצי הציונות של תנועת העבודה אכן היו בעלי עוצמה אדירה. הם חוללו נס יחיד במינו במאה העשרים: יישוב ארץ שוממה, קיבוץ גלויות, החייאת שפה, הקמת מערכת חינוך ובריאות, חקלאות ותעשיה, ישובים פורחים – תשתית למדינה היהודית.

דור הנפילים שהקים את המדינה סיים את תפקידו במלחמת יום הכיפורים. הציבור איבד אמון בשלטון ובעתיד המדינה, ובמקביל חלו במדינה תהליכי דקדנציה תרבותיים, התפוררה הסולידאריות החברתית והגענו למקום שהגענו. מי שהרים את לפיד החזון הציוני וההגשמה היה הציבור המכונה " דור הכיפות הסרוגות" , שהתמסר למפעל ההתיישבות.

אם הציונות החילונית סיימה דרכה כדרכו של פרד, הנה דור הכיפות הסרוגות הוא פרי מוטציה של תחיה יהודית. מחוללי המוטציה הזו היו יהודים שבחזותם החיצונית ובאורח חייהם נראו והתנהגו כמו החרדים במאה שערים (ראה תמונה). אבל הם היו מוכנים להיות שותפים לתנועה הציונית החילונית במפעל בניין הארץ.

שורשים בפולין

שורשיה של הציונות הדתית לגווניה, בתנועת " המזרחי" שנוסדה בפולין-ליטא בראשית המאה העשרים. לידתה של התנועה הייתה כרוכה במאבק כפול. מול החסידות ששלטה בפולין ודחתה על הסף את הרעיון של ציונות חילונית. מול התנועה הציונית החילונית שלא ששה לקלוט לתוכה את הערכים של תורה ועבודה. רבני ה" מזרחי" נרדפו והופלו לרעה. בחורים נזרקו מישיבות ואברכים מ" שטיבלעך" ומחצרות אדמו" רים. ובתוך המחנה הציוני היה המאבק לא רק על הרעיון אלא גם ובעיקר על ההישרדות. על אפשרויות להקים קיבוצי הכשרה, על מכסה ברישיונות עליה לארץ ישראל (סרטיפיקטים), על תקציבים וחינוך. במהלך המאבקים הצליחה התנועה בפולין לחדור למרכזי התורה והישיבות הגדולות ולמשוך משם אנשים רבים. הקימה מערכת חינוכית בכל הרמות. הוציאה לאור עיתונים וספרים. ארגנה תנועות נוער, תנועת השומר הדתי תנועת האישה הדתית ומוסדות רבים.

 

זו איננה " מועצת גדולי תורה". אלה הרבנים שנמנו עם מקימי ה"מזרחי" בראשית המאה העשרים. הם אבות המוטציה של "הכיפה הסרוגה" .

מקור הכוח האנושי של התנועה בארץ ישראל הייתה פולין, ממנה הגיעו לארץ רוב העולים הדתיים. השואה הכריתה את המקור הזה והותירה כאן תנועה מדולדלת.

הברית ההיסטורית

מראשית דרכה פעלה המזרחי בשיתוף עם תנועת העבודה הציונית, ששלטה בישוב של המדינה שבדרך. נציגי המזרחי השתתפו בהכרזת העצמאות והרב יהודה לייב הכהן מימון הגניב את שם ה" למגילה על ידי כך שחתם את שמו בתוספת בס" ד.

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות


לאחר הקמת המדינה הפך הקשר לשותפות קואליציונית בשלטון, שקיבלה את הכינוי " ברית היסטורית" . זו לא הייתה שותפות של שווים בנהיגת הקטר של הרכבת הציונית. זה היה שרות שנתנה המזרחי למפא" י בתפקיד מגיש התה בקרונות האחרונים. דוד בן גוריון הקפיד, מן הימים הראשונים להקמת המדינה, לשתף את המזרחי (לימים המפד" ל) כשותף זוטר בשלטון. זוטר כי מעולם לא נזקק לקולות המפד" ל בכנסת הואיל והיה לו רוב בלעדיהם. ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם כי המניע של בן גוריון היה מקיאווליסטי. את החרדים לא שיתף בשלטון (שגם לא היו מעוניינים בו) אבל נתן להם פטור משרות צבאי לתלמידי ישיבות. למפד"ל נתן נתח שולי בשלטון (תמיד משרדים לא חשובים) ועל ידי כך נטרל כל מעורבות מצידם בתחומי החוץ הביטחון והכלכלה. מנהיגי המפד"ל כמו חיים משה שפירא יוסף בורג ואחרים, היו אנשים מתונים בדעותיהם הפוליטיות. הסתפקו בנתח השלטוני הקטן, באוטונומיה שניתנה לחינוך הדתי לאומי ובשמירת הסטטוס קוו הדתי בחיים הציבוריים. הסערות הקואליציוניות בין השותפים היו כמעט תמיד סביב נושאים אלה. עם זאת, באופן תאורטי הם היו חסידי ארץ ישראל השלמה בתקופה  שבה הנושא היה חלא רלבנטי(לפני מלחמת ששת הימים).

 

שלמות הארץ. כרזה של המזרחי משנות החמישים. הזקניםהתייחסו לסיסמה זו כאל תאוריה לא רלבנטית. הדור החדש הבין אחרת.

ילדי המוטציה

המצב הזה נמשך שנים רבות ונראה שהיה נוח לשני הצדדים. לא כך היה לגבי הדור החדש שהצמיחה התנועה הדתית לאומית. בניגוד לציונות החילונית יצרה הציונות דור שני ושלישי שעלה על אבותיו בכל התחומים. מערכת החינוך המסועפת והעקרונות של שילוב תורה עם דרך ארץ הם שיצרו את המוטציה. דור של חובשי כיפות ונועלי סנדלים, המעורים בכל ענפי העשייה, אך אינם חלק מן ה" טרנד" הכללי של הישראליות הדוהרת אל הדקדנציה. זה היה דור חדש שלא היה מוכן להיגרר ברכבת של מפא" י ההיסטורית, שבמהלך השנים הפכה פחות ופחות ציונית.

שיתוף עם מפ" ם

ניצני הביטוי הפוליטי של הדור הזה הופיעו בראשית שנות השישים, עם הופעת ה" צעירים" . זה התחיל בשני בוגרי בני עקיבא צעירים, זבולון המר ודני ורמוס, ששכרו חדר בתל אביב אליה הגיעו בטרמפים כשתרמילים על גבם. שנה אחרי זה כבר קיימו כנס בעפולה והצליחו למשוך אליו קבוצה גדולה של אישי רוח ומעשה. המנשר הראשון של הצעירים לא אמר מאומה על מטרותיהם, שלא היו ברורות כנראה להם עצמם. אט אט התחוור שבעצם הם מבקשים להשפיע על מה שנעשה במדינה מעבר לתחום המושב שהקצתה מפא" י למפד" ל. העיקר היה לעשות משהו שהוא מעבר למשרה במועצה הדתית.

 

זבולון המר הצעיר שהחל את המהפכה

לא ייאמן אבל ה" צעירים" יזמו אז שיתוף פעולה עם מפ"ם במאבק נגד הידוק הקשרים עם גרמניה; היו שותפים פעילים עם " חרות" במאבק לביטול הממשל הצבאי והזמינו לבית מרכז המפלגה בתל-אביב את צעירי מפא" י לחילופי דעות.

כשחשה הצמרת הוותיקה של המפד" ל בסכנה כבר אחרה את המועד ותהליך השתלטות הצעירים על המפלגה היה בלתי נמנע. אך מעמד המפד" ל כמגיש התה ברכבת של מפא" י לא השתנה ברמה הפוליטית הפרלמנטרית.

תנועת הכיפות הסרוגות התפתחה כגוף חוץ פרלמנטרי, שנתנה ביטוי להתעצמותה במפעל ההתיישבות לאחר מלחמת יום הכיפורים. המפד" ל כגוף פוליטי פיגרה כל השנים אחרי המציאות החברתית של יוצאי חלציה. היא הלכה והידלדלה עד למעמד העלוב שלה בממשלת שרון.

בגין כאחד משלנו

התמורה הגדולה חלה לכאורה עם המהפך ב-1977. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו " אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. הוא גם חבש מדי פעם כיפה ואף ציטט פסוקים בתיקונים מקוריים (" לכתך אחריי בארץ זרועת מוקשים" אמר על אשתו בליל המהפך).

 

בגין דיבר על הרבה אלוני מורה. אך עקר את חבל ימית והניח יסוד למדינה פלסטינית. ישיבת אלון מורה. צילום: מנחם ברוד, ויקישיתוף.

ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על הליכוד עברו אותם תהליכי ניוון אידיאיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית בכללותה. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידיאיים חזקים, שמשאריותיהם התפרנסה התנועה שנים רבות. " חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח, ערכים ואידיאולוגיה. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ"חצ"חים וכדאיניקים. וכך נולד אבי כל חטאת – הסכם קמפ דייויד, פינוי סיני ועקירה של חבל ימית – עקירה מרצון, לראשונה בתולדות הציונות.

בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות – במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה בכנסת – נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. אפשר לשמוע את הדי המצב הזה בדיבורים על שרון ובגידתו באידיאל ההתיישבות. כך מדברת אישה נבגדת על המאהב שנטש אותה.

כאן מן הראוי להדגיש כי המפד" ל, כביטוי הפוליטי הפרלמנטרי לא שיקף את עוצמתו הדמוגרפית והערכית של דור הכיפות הסרוגות. הדור הזה שאב את השראתו בראש ובראשונה ממוריו בישיבות ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שראה בפעולת החלוצים החילוניים בארץ ישראל מעשה של קדושה השקול כבניית בית המקדש.

המהפכה שבוששה

ולסיום אזכיר, בחוסר צניעות, מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות, תחת הכותרת " מהפכת הכיפות הסרוגות" . כתבתי אז בין היתר: " מתגלים עתה לנגד עינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה; דבקות חסרת ליאות במטרה; אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות" .

החיזוי הזה התקיים רק בחלקו. תנועת ההתיישבות של דור הכיפות הסרוגות חוללה את התפנית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור הנוכחי. אבל למרבית הצער לא הצמיחו הכיפות הסרוגות מתוכם מנהיגות שתיטול על עצמה את התפקיד להוביל את העם.

אבל כמות הסרטים הכתומים שמתנופפים בכל חלקי הארץ מעידים שיש לתנועה בסיס עממי רחב. לכפר מימון ולשדרות הגיעו אממנם בעיקר כיפות סרוגות . זהו אופייה של כל תנועה מהפכנית – החלוצים הולכים בראש. מאחורי החלוצים משתרך שובל כתום ארוך המקיף חילונים, נאמני תנועת העבודה ההיסטורית, תושבי עיירות הפיתוח, יוצאי ארצות האסלאם, והעולים מרוסיה. כל מה שדרוש הוא שינוי תודעתי שמתוכו אולי תצמח גם מנהיגות שתילחם לא נגד השלטון אלא כדי להגיע לשלטון.

=========================================================

אנחנו והם

כשאנחנו גורמים למות חפים מפשע אנו מתייסרים בייסורי מצפון. גם אם המוות נגרם במהלך לחימה נגד רוצחים מתועבים.

כשהם רוצחים את ילדינו, נשותינו וזקנינו, הם יוצאים בריקודי שמחה, מחלקים סוכריות, משמיעים שירי תהילה לרוצחים.

כשמטורף יוזם רצח חפים מפשע אנו סולדים ממנו, ומקיאים אותו מתוכנו. בקושי נותנים לקבור אותו.

הם הופכים את הרוצחים המתועבים ל" שהאידים" , גיבורי תרבות, שילדים מתחנכים להזדהות עמם.

כשאצלנו נתפס מחבל מקיפים אותו אזרחים ואנשי חוק כדי שאיש לא יפגע בו. כשהמחבל שלנו נופל לידיהם הם עושים בו לינץ" כשידיו כבולות

כשהרגו אצלנו שני מחבלים בקו 300 לאחר שנפלו בשבי – המדינה כולה סערה, ראשי השב" כ הודחו.

כשהמון ערבים, אזרחי ישראל, רוצחים מחבל יהודי כבול הם תובעים שלא לחקור את נסיבות רציחתו.

=====================================================

הרהורי תשעה באב

קטע זה, פרי עטו של זלמן שזר, פורסם ב" האחדות" תרעא (1911). שזר היה מראשי תנועת העבודה ולימים נשיא ישראל. ניתן ללמוד מן הקטע על זיקתה העמוקה של תנועת העבודה ההיסטורית למסורת היהודית.

"אל חצר שריד הכותל הזה חודרות האנחות מכל קצווי הארץ בכל התקופות. זרם חי של מבטים מלאי אהבה שטף בכל העת מהתם להכא ומהפינה היותר נידחת שלח הנה היהודי את געגועיו לחיים אחרים. אחרים לגמרי. התנועות הדתיות המשיחיות המדיניות העממיות אינן אלא התגלמותו של אותו הצער הלאומי, התובע את עלבונו רק בשינוי נוסחאות בהתאמה לתנאי התקופה והמקום. תנועות מרידות שאיפות ציבוריות בלשון זו משתמשים רק דרי מעלה דורות סגולה וגם לא הדור כולו. וכך ובה מדברים דרי הגלות אל שריד המולדת. אצל הכותל אין הבדל בין ארצות ותקופות הדמעות מלב אחד כולן נבעו ממקור אחד באו וכולם לאחד התפללו" .

את הקטע הזה העביר לי באדיבותו חברי פרופסור בן עמי פיינגולד. הוא פרסם אותו בשעתו בעקבות מאמר של טלי ליפקין שחק בעתון " דבר" בו אמרה בין היתר: " מי הלביש עלינו את היום הזה" .

=================================================

מה הביא את שרון להחלטה

סוף סוף נתגלה הסוד – מי שהביא את שרון להחלטתו הוא קלמן גייר, איש הסקרים של שרון.

את העובדה הזו מגלה בן כספית בכתבה ב" מעריב" .

לפי בן כספית הציג גייר לשרון נתונים דמוגראפיים מפחידים. בשנת 2030 יהיו בישראל 35 אחוז אזרחים ערביים ו-26 אחוז חרדים. מכאן עולה שהחילונים יהפכו למיעוט, אפילו מיעוט קטן, החברה תשנה פניה. ואז " יהיה קשה לבצע מהלכים קשים" .

בן כספית מוסיף שגייר היה גם יועצו של רבין והיה כנראה אחד האנשים שהביאו את רבין להחלטה על אוסלו.

מדוע עקירה מעזה תשפיע על המאזן דמוגרפי של ישראל ב-2030 אין הסבר.

קלמן גייר מככב אגב בכתב האישום שהוגש נגד עמרי שרון. כתוב שם כי גייר קיבל מעמרי עבור סקרים שערך למען אריאל שרון סך של 729,174 ₪.

=========================================================

האם שרון מוביל את המדינה לאלטלינה

כבר לא חשוב מה הניע את ראש הממשלה ליזום את תכנית העקירה: להציל עצמו מעונש על מעשי השחיתות, שינוי השקפה אסטטגית, או רצון לחולל טראומה לאומית * התוכנית עלולה לגרום לאסון בגלל הפרשנות של מבצעיה לכוונותיו * הסכנה של " תסמונת ניסו" בגדול

אין כמעט דמיון בין המצב היום לבין המצב ששרר בארץ בחודש יוני 1948.

אז היו שני מחנות חמושים ששררה ביניהם איבה תהומית.

האצ" ל בראשות בגין מול הפלמ" ח – מיליציה של השמאל ששימשה מכשיר בידי בן גוריון להפעלת " התותח הקדוש" .

היום אין בכלל שני מחנות. בכפר מימון הוכח שהמפנים לעתיד והמתפנים לעתיד הם עם אחד. בשני הצדדים שרו " גולני שלי" . בשני הצדדים היו בני משפחה אחת, אחים ואחיות, בעלים ונשים, ארוסים וארוסות. נצחה שם האהבה.

אז היו אנשי פלמ" ח מוכנים לירות ביהודים. הם ירו אפילו בניצולי שואה, שקפצו מן האוניה הבוערת למים. היום קשה להעלות על הדעת שחייל או שוטר יירו לעבר מתנחלים.

אז הייתה לא רק סרבנות אלא עריקה המונית. יחידות שלמות של לוחמי אצ" ל שגויסו לצה" ל ערקו ממחנותיהם וחשו לתל-אביב. היום יש חובשי כיפות הנושכים שפתיים, מזילים דמעה וכנראה יבצעו את הפקודות הנפשעות.

ההבדל הגדול ביותר בין אז להיום הוא במנהיגות. מול דוד בן גוריון עמד מנחם בגין שבכה ברדיו אך היה בעל כוח מנהיגותי למנוע מלחמת אחים. היום אין למחנה העומד מול שרון מנהיג בעל השפעה כזה. ואלטלנה עלולה להתרחש לא בגלל " מפירי החוק" אלא בגלל מה שהייתי מכנה תסמונת " רוח המנהיג" .

פרשת ניסו שחם

צריך לקרוא שוב את תמליל דבריו של מפקד מרחב הנגב, תת ניצב ניסו שחם, שתידרך את ניצב משנה רוני אוחנה ממשמר הגבול, בעת אירועי כפר מימון. זהו מסמך שעוד יצוטט בספרי היסטוריה.

בין היתר אמר:

" כפרה, אני רוצה מעצרים… חרה עליהם, שיישרפו, אל תעשה חשבון,.. ותפעיל אלות… ותיתן להם מכות בפלג גוף תחתון… קודם כל זה לפרוטוקול… ותיכנס פנימה… החיילים לא יעשו את זה… ועצורים עצורים רוני, עצורים ישברו את הכל …מלא מעצרים כולל שימוש בכוח… אתה יודע שאני מומחה לחרדים האלה… לכן תשמע לניסו… תפורר את הסיפור הזה… אז אמרתי לך את הדברים האלה כדי לחסוך ממך האישורים…"

הטקסט החשוב הזה תועד תודות למיומנותו של צלם ערוץ 10.

" רוח המנהיג"

לאחר השידור אמר ניסו שחם כי חשב שהצילום נעשה לצורך תיעוד של המשטרה. כלומר: אילו אכן כך היה, אפילו לא היינו יודעים מה נאמר באותה שיחה.

מן הדברים שנאמרו על הפרשה על ידי אישים שונים מסתבר כי ניסו הוא כנראה קצין משטרה מוכשר. הוא גם אינו מצטייר כזולל מתנחלם. נאמרו עליו שבחים רבים כולל מפי הרב שלמה אבינר.

מה שמדאיג באותה שיחה הוא מה שמשתמע ממנה לגבי התנהגות אפשרית של קציני משטרה או קציני צה" ל בעתיד. אין להניח שתת ניצב ניסו שחם קיבל הוראה מפורשת לבצע מה שאמר לפיקודו. אבל בדבריו באה לביטוי תופעה המוכרת ממשטרים טוטליטאריים הקרויה " רוח המנהיג" או " כוונת המנהיג" .

המנהיג כאן הוא אריאל שרון. לא תמצא בכתובים פקודה שלו להכות, להיכנס בהם, להביא לשפך דם. אבל יש חשש שכל הפודלים הכפופים לו – משר הביטחון ומפכ" ל המשטרה ועד אחרון האלופים (שאיש מהם לא קם לשאול בשביל מה העקירה) – תופסים שכוונתו " להיכנס בהם" ופועלים בהתאם.

הרב יואל בן נון הביע בשעתו את ההשערה שהמניע של אריאל שרון ביוזמת העקירה היא ליצור טראומה לאומית כזו שתמנע עקירות נוספות ביהודה ושומרון. אם השערה זו נכונה, הרי שאנו צפויים לאסון.

לא משנה כמה ממושמעת ושומרת חוק ובלתי אלימה תהיה מועצת יש" ע. לקראת העקירה או במהלכה עלול להימצא הקצין שיחליט " להיכנס בהם" וישמרנו האל מן התוצאות.

משכן או שיכון

בשנות החמישים ראה אור כתב עת בשם " דברי הימים" שעסק בהיסטוריה של עם ישראל. העורך היה פרופסור ישראל אלדד (שייב), שהיה בעבר חבר מרכז לח" י. בנו הוא חבר הכנסת אריה אלדד.

" דברי הימים" נערך בצורה מרתקת. הוא יצא לאור בפורמט של טבלואיד ונכתב כאילו היה עיתון שיצא לאור בימים ההם. כותרות רעשניות נוסח " ידיעות אחרונות" בישרו על בית המקדש ששוחרר בידי המכבים, על נס פך השמן, על התבוסה שהנחיל יהודה המכבי ליוונים. בעיתון שובצו גם ידיעות קטנות וגדולות שהמחישו את אווירת התקופה. הכל על בסיס מחקרים מדעיים ומסורות של עם ישראל.

מדי פעם היה פרופסור אלדד כולל בעיתונו גם קטעים רלבנטיים לתקופתנו. באחד הגיליונות, כך זכור לי, הוא כלל ידיעה על קצין יווני שנמלט בעור שיניו מן המערכה עם המכבים ויילל " הלך השיכון שלי" , " הלך השיכון שלי" . בידיעה הוסבר כי הקצין הזה התגייס למערכה נגד המכבים לאחר שהובטח לו שיקבל בית ואדמה ועכשיו אבדו סיכוייו. והידיעה הסתיימה במילים (אני מצטט מן הזיכרון) : זה מה שקורה לצבא שעיניו לשיכון ולא למשכן.

הרמז האקטואלי היה ברור אז. באותה תקופה ניהל צה" ל תעמולה לגיוס לצבא הקבע, תוך הבטחה שהמתגייסים יזכו בשיכון.

נזכרתי בפרשה הזו למקרא ידיעה על גיוס פרחי טייס וקורס חובלים למשימה הבזויה של הפינוי. זו אחת ההחלטות הנלוזות ביותר בכל מהלך העקירה. קורסי טייס וחובלים הם היוקרתיים ביותר בצה" ל. הם גם עולים הון תועפות ומגויסים אליהם מיטב הנוער. מה יועילו כמה עשרות פרחים כאלה לרבבות שיעוטו על גוש קטיף?

התשובה ברורה. אנשים המתנדבים לקורסים היוקרתיים בונים את עתידם על קריירה צבאית. סירוב פקודה בשבילם הוא הפסד הרבה יותר גדול מאשר לגבי סתם חייל. פירושו – בנוסף למשפט צבאי ומאסר – גם התרת החוזה עם צה" ל ואובדן קריירה מקצועית. אפילו חובשי כיפה החתומים בקבע אמרו שלא יסרבו פקודה כי לגביהם פרוש הדבר אובדן מקום עבודה.

הטווח הארוך של יום טוב סמיה

ככל שמתקרב מועד העקירה מתקשים חסידיה להסביר את ההיגיון שעומד מאחוריה.

לעזרת כל המתחבטים יצא יום טוב סמיה, אלוף פיקוד דרום לשעבר, בחוות דעת של מומחה.

בעבר אמנם הצהיר סמיה כי נטישת הרצועה באורח חד צדדי היא הרת אסון. עכשיו הוא דווקא מצדד בה ואף מציע עצמו להיות פרשן טלוויזיה במהלך ההינתקות. באחת מתכניות האירוח הסביר: אמנם הטרור לא ייפסק לאחר ההתנתקות. הוא יימשך אולי אפילו עשר שנים. אבל צריך לחשוב על העתיד. לטווח ארוך הנסיגה הזו דווקא תועיל וצריך סבלנות.

מה זה טווח ארוך נשאל הגנרל ?

סמיה: אפילו חמישים שנה, אולי מאה אולי חמש מאות.

מה היינו עושים בלי גנרלים

המראיין: מה תעשו אם החמאס יפגיז אחרי ההתנתקות.

אלוף (מיל) וילנאי: ניכנס בהם בכל הכוח

המראיין: למה לא לעשות את זה כבר עכשיו?

וילנאי: כי עכשיו הם תחת כיבוש ואחרי שניסוג לא תהיה להם לגיטימיות לתקוף.

המראיין: ועכשיו מותר לחמאס להפגיז.

וילנאי: עכשיו יש להם לגיטימיות לפגוע.

" כאזרח מכם יהיה לכם הגר"

לא בכל יום אנו מוצאים פסק דין של שופט בישראל המצטט בהרחבה פסוקים מן התורה ומחז" ל. פסק דין כזה הוציא בימים אלה שופט השלום מנחם קליין, בתביעה של עובדת פיליפינית נגד המעבידה שלה.

התובעת, סוטלו אולינה, נדרשה לתת ערבות בנקאית כדי לערוב לבן זוגה שהיה מועמד לגרוש. היא פנתה למעבידתה, מקלר סוזי, וביקשה שתשיג לה את הערבות. כביטחון הפקידה העובדת הפיליפינית בידי המעבידה סך של 7500 דולרים. בתום תקופת הערבות ביקשה העובדת ממעבידתה להחזיר לה את הכסף, אך זו סרבה ולאחר מאמץ החזירה רק חלק ממנו.

השופט הכריע לטובת התובעת וקבע כי הנתבעת ניסתה להשתמט מלשלם את חובה, בתקווה שהנתבעת תגורש בינתיים ותיפטר בכך מן החוב.

יהירות וגזענות

בסיום פסק הדין כתב השופט:

" לא אוכל לסיים פסק דיני זה מבלי להביע את תחושתי הקשה שתיק זה גרם לי, במיוחד כשכתיבת פסק דין זה נעשה בעצם ימי הפסח בו שוחררנו כעם עבדים ממצרים וציוונו שלא לגרום עוול לגר…

" מדבריהם של הנתבעת, חברתה ובא כוחה המלומד, עולה תמונה קשה של יהירות, יחסי אדנות ואף קמצוץ של גזענות כנגד התובעת.

" כנראה נעלמה מעיני הנתבעת החובה להתנהג אל הגר כאדם שווה בין שווים.

" תופעה כגון זו, לצערי, אינה נדירה אלא הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית וכיוון שכך, ראיתי לנכון לסיים פסק דיני במבט המקורות על היחס הנכון לזר שבתוכנו.

" כי ימוך אחיך"

" מצוה עלינו להחיות גר תושב (הצלה ורפואה) כשם שמצווים על כל אחד מבני ישראל. למדו זאת חז" ל ממה שנאמר בתורה " כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" . (ויקרא כה, לה). וכך נפסקה ההלכה כי נוהגים עם גר תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל.

" אסור להונות גר תושב ועוברים עליו משום האיסור "לא תוננו". וכן הכובש שכר שכיר של גר תושב עובר עליו בלאו של " לא תעשוק" (ירושלמי)

חומרת גזל גוי

" אשר לגזל הגוי שנינו בתוספתא בבא קמא פרק י, הלכה טו: "הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי. חמור גזל הגוי מגזל ישראל … מפני חילול השם".

" …יש להניח שאם הפיקדון לא יוחזר לעובדת הזרה כדין אז היא תוציא את דיבת מדינת ישראל ותורת ישראל רעה, ויש בדבר משום חילול ה".

" הדגשת התורה את איסור הונאת הגר היא ביטוי לחשיבות ערך השוויון בחברה ולצורך כך גם להזהיר את האדם שוב ושוב שלא ייכנע לפיתוי של ניצול חסרי הכוח וההשפעה, כמו שהיטיב לבטא זאת ר" שמשון רפאל הירש:

" כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם" .

לסיום, בחומש שמות פרק כב", פסוקים כ" עד כ" ב, נאמר:

" וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי"

" אם בורא עולם נותן שימת-לב מיוחדת לחסרי הכח בחברה, בתי המשפט במדינת ישראל לא יעשו כן?

השופט מנחם קליין הוא יליד ברזיל ולמד בתיכון " תלמוד תורה הרצליה" בריו דה ז"נירו. עלה ארצה ב-1982 בגיל 18. למד משפטים בבר אילן, סיים מוסמך בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב. מונה לשופט שלום ב-2002.

הפלסטיניזציה של ארץ ישראל

התהליך לפלסטיניזציה של ארץ ישראל קיבל בימים אלה חיזוק מבג" ץ. בעקבות פניה של עמותת " זוכרות" הודיעה פרקליטות המדינה לבג" ץ כי אינה מתנגדת להצבת שלטים בפארק קנדה, לציון זכרם של הכפרים יאלו ועמואס שהיו בשטח הפארק וחרבו. קרן קיימת לישראל, המנהלת את הפארק, הודיעה כי היא אינה מתנגדת להצבת השלטים.

איתן ברונשטיין, מנהל עמותת " זוכרות" , אמר כי העמותה תובעת שבשלטים יציינו את מספר תושבי הכפרים, ואת מקומות הימצאם הנוכחיים של הפליטים יוצאי הכפרים.

הקורא צבי גולדברט מעומר שהפנה את תשומת לבי לבג" ץ הזה כותב לי: עמותת " זוכרות" אינה זוכרת כמובן כי תושבי בית נובא, עמואס, יאלו ודיר איוב ועוד כפרים, חסמו את הדרך לירושלים, תקפו אוטובוסים וגרמו למותם של יהודיים רבים בשנים 47 – 48.

יש לדרוש מהקרן הקיימת שם היא כבר מציבה שלטים שתציין עליהם את שמות היהודים שנרצחו באותה גיזרה.

כדאי שהזיכרון ההיסטורי היהודי יבוא לביטוי בכך שהשלטים יזכירו גם כי " יאלו" היא איילון השוכנת בעמק איילון הזכור מספר יהושע. " עמואס" היא אמאוס – מקום ניצחונו של יהודה המכבי על הצבא הסורי המשולב של גיאורגיאס, ניקנור ותלמי בשנת 165 לפנה" ס.

ומה עם החתולים

בעולם מטורף אי אפשר לדעת מה רציני ומה אידיוטי. את הטקסט הזה קיבלתי באינטנרט מן העמותה למען החתול. נאמר בה בין היתר: " העמותה למען החתול מנהלת בימים אלה מאבק להצלתם של מאות בעלי חיים, מהישובים המפונים… כ-500 חתולים עלולים למצוא את מותם עם פינוי הישובים… אנו זוכרים היטב את החתולים הרבים שמצאו את מותם בסבל ובייסורים, ברעב ובצמא, לאחר פינוי סיני ומבקשים למנוע את הישנות הטרגדיה…."

העמותה מפנה את הקוראים לאחראים לעקירה: ראש הממשלה והשרים.

http://www.e-dologic.co.il/cats/blue-orange/page/03/

המאבק בין הישראלים לבין היהודים

המאבק האמיתי בארץ  איננו  בין דתיים לחילונים. גם לא בין חסידי ארץ ישראל לחסידי הנסיגות. זהו מאבק בין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הישראלי, החולש על עמדות הכוח ומכתיב את כללי המשחק הדמוקרטי.

מהי הישראליות

הישראליות איננה מישנה סדורה אלא הלך רוח (" אכול ושתה" " עכשוויזם" ). היא מוצאת את ביטויה בעמדות פוליטיות, תרבותיות ומוסריות. הישראליות ביסודה היא תופעה יהודית מובהקת: ניסיון לברוח מן הגורל היהודי. הבריחה הזאת נושאת פנים רבות. החל בנכונות להתבולל במרחב הערבי על ידי נשואי תערובת (כמו שהציע עורך הארץ גוסטב שוקן), דרך הקמת "מדינת כל אזרחיה" וכלה בנסיגה אל מאחורי גדר הפרדה, כדי לקיים כאילו "מדינה יהודית ודמוקרטית" .

הישראליות חוצה גבולות של מפלגות, מוצא, השקפה פוליטית ומעמד חברתי. היא אופיינית אמנם לאליטות החילוניות המזוהות עם השמאל, אך יש גם אנשי ימין ופשוטי עם שנסחפו אליה. וגם חובשי כיפה שהם בחזקת ישראלים בני דת משה.

המרד במורשת

"אנחנו יהודים וברגש. ברנר(בשער ספרהשל

"אנחנו יהודים וברגש. ברנר(בשער ספרה של אניטה שפירא

שורשיה של הישראליות במרד של מחוללי הציונות המעשית במורשת היהודית. למרות המרידה היו האבות המייסדים קשורים בקרקע יניקתם ובתודעתם העצמית לשורשיהם היהודיים. הסופר חיים יוסף ברנר, גדול החילונים של דור האבות המייסדים, כתב: " אנחנו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש… כל מה שיקר לנו ביום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו… זוהי יהדותנו…"

לא חלפו מאה שנים מאז נכתבו מילים אלה ובארץ קם דור חדש, כמעט עם חדש, הישראלים. ההיסטוריון פרופסור אוריאל טל הסביר זאת כך: " בשעה שדור האבות הכיר את מקורות היניקה של התרבות היהודית נולד דור הבנים אל מציאות חילונית מנוכרת, יתום ממורשת ישראל ומנותק מן השורשים הרוחניים שקישרו את אבותיו לאבות אבותיהם מדור לדור…. תנועות מהפכניות (אחרות בעולם) לא ניתקו את זיקתן למקורות היניקה שלהן ולא התנכרו אליהן כפי שנהגנו אנו" .

אוריאל טל

אוריאל טל

אי אפשר להבין את המשבר העובר היום על מדינת ישראל, בלי לבחון את הנתק הזה ואת השפעותיו. בלי להכיר את התחליף שמצאה החברה הישראלית לשורשיה היהודיים.

מיהדות למערביות

אליעזר לבנה, מגדולי ההוגים של תנועת העבודה, צפה לפני שנים את המשבר. מה שקרה לחברה הישראלית הוא שהמירה את המורשת היהודית בציוויליזציה המערבית. זאת, בתקופה שציוויליזציה זו נתונה במשבר עמוק.

" ההומניזם המערבי" , כותב לבנה, " שאף לגיבושו של פרט מאושר, חופשי בבחירת ייעודיו והנאותיו ככל שניתן…. רמת מחיה חומרית מרבית לכלל הגדול נחשבה נורמה מוסכמת לאושר… משיגים מכסימום של אושר כאשר כל אחד רשאי לבחור סיפוקים החופפים את נטיותיו… משכב זכר ומשכב בהמה ושאר נטיות שנחשבו פרברטיות נתקבלו כסיפוקים המוסיפים לאושרם מרובה הגוונים של בני אדם…" .

נגד ההתמערבות

הציוויליזציה היהודית, אומר לבנה, קדמה לציוויליזציה המערבית, איננה חלק ממנה ואינה נתפשת במושגיה. היהדות שוללת את עולם המושגים המערבי ואת סגנון החיים הנובע ממנו: רדיפת אושר קדחתנית; פולחן השפע החומרי; אכסהביציוניזם מיני ומתירנות טוטאלית; מגלופוליס שורץ על סביבתו; הינתקות מהבריאה.

אליעזר לבנה

אליעזר לבנה

היהדות, אומר לבנה, היא תרבות המקבלת את הכאב כחלק מההישג ואת הייסורים כדרך ליצירה. את הוויתור כאמצעי להתעלות ואת הנכונות להסתכן כיתרון. אושר פירושו הגשמה של מצוות על סיפוקיהן וסבלותיהן. ספר תהלים נפתח בהגדרת האושר היהודי : " אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" . היהדות המקראית לא מובנת ללא עקדת יצחק והיהדות הגלותית אינה מסתברת ללא מקדשי השם של וורמיזא ומגנצא. אהבת ארץ ישראל אינה נקנית ללא ייסורים.

סכנה קיומית

לבנה מזהיר כי המצב אליו הגיעה החברה הישראלית טומן סכנה לחוסנה הנפשי והפיסי עד כדי סכנה קיומית .

לבנה: " ניתוקם של ישראלים רבים מהגות יהודית עושה אותם חסרי מגן מול רוחות תזזית הנישאות בקצף האופנה. חלק ממפיצי ההשפעות הזרות נמנה על חוגים אינטלקטואליים הסבורים שיהודי גזול ממסורתו יכול להיות משכיל ורשאי להיות מדריך בעמו. המאבק הפנימי בעיצומו. ללא מערך חיים השונה ביסוד מן ההפקרות המערבית והלבנטיניות הסובבת תתקשה החברה הישראלית במבחניה הנפשיים והלימודיים, המשקיים והביטחוניים . התחשלותו של הישוב וכושרו של צה" ל תלויים בהזדהות אקטואלית עם ייחודו של (עם) ישראל. אם ייחוד זה יתערפל, יימוט כוח ההגנה מבפנים. מצויים סיכויים שהיסודות היהודיים בחברה הישראלית יגברו על רוחות חוץ מפרקות. האזהרה חרותה כאן באש תמיד" .

ומה הלאה 

היהודים הם רוב  בארץ הזו. השלטון הוא לכאורה בידי הימין. אך יש במדינה גורמים שהתפרקו מערכיה הציוניים ומשורשיה היהודיים.  הם מיעוט רב כוח – קואליציה של מערכת פוליטית מושחתת, בעלי הון, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת הנתמכים על ידי מערכת משפטית המתנכרת לערכים היהודיים הבסיסיים. לא רק את הזיקה לארץ ישראל ולתורת ישראל אלא גם את היחס לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה.

רוב העם – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שחורות, עדות המזרח, עולי ברית המועצות – הם בעלי אינסטינקטים יהודיים בריאים. הם עתידים להבין שהישראליות מובילה להתאבדות לאומית. אין ברירה – הכיפה הסרוגה שוב תצטרך לשאת את הדגל.

תגובה למאמר זה הופיעה בספר "יד איש באחיו" של פרופסור יורם פרי

ראה בין ישראלי ליהודי ובין ברל לבין יורם

================================================================

דוד טרטקובר: מעצב פניה המכוערות של ישראל

tain

דוד טרטקובר מציג בתערוכה בצרפת את ישראל ככתם דם בתוואי יהודה ושומרון * זהו, לדבריו, " כתם הבושה המכסה את פנינו" והתשובה לסרט הכתום * חתן פרס ישראל שהציג את סמל הס.ס. בין סמלי היחיידות בצה" ל

התבונן בפוסטר שלמעלה – כתם דם המכסה פניו של אדם. הכתם הוא בתוואי של יהודה ושומרון והאיש שמאחורי הכתם הוא דוד טרטקובר. האיש שעיצב יותר מכל אדם אחר את פניה המכוערות של ישראל.

את הפוסטר הזה מציג עכשיו טרטקובר בפסטיבל הצילום שבעיר ארל בצרפת. יחד עם עוד כרזות, שבכולן חוזר כתם הדם שהוא מכנה (בראיון ל-NRG) " כתם הבושה המכסה את פנינו" ו" תשובה לסרט הכתום" .

טרטקובר הוא אחד המעצבים הגדולים של ישראל, אם לא הגדול שבהם. כגרפיקאי הוא מעצב סמלים, כרזות ומוצרים. סמליו הם בעלי אפקט כה חזק שהם גורמים להשפעה ואולי גם לעיצוב השקפותיהם של בני אדם.

טרטקובר הוא האיש שעיצב את הלוגו " שלום עכשיו" וצייר פלקט ובו תמונותיהם של רבין ושל נתניהו והכתובת " לא נשכח ולא נסלח" . בין יתר יצירותיו: פלקט שבו אקדח והכתובת HAPPY NEW FEAR (אחרי זה התגאה

noy-forget

שבפלקט הזה הוא צפה את רצח רבין); " להחזיר את המתנחלים הביתה" ; " מי ימלל גבורות ישראל" (וברקע תמונת פלשתינאית אבלה). דומה שלשיא הגיע כשעיצב את עמוד השער של " העיר" בסגנון כרזת יום העצמאות. בכרזה נראים סמלי יחידות צה" ל שביניהם סמל גולגולת ועצמות שהיה סימלם של חיילי ס.ס. במחנות ההשמדה.

טרטקובר הציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז" ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי " צעיר יהודי חובש כיפה" . למלחמת חומת מגן הציע את השם " מלחמת יגאל עמיר" .

על תרומותיו אלה, לתפארת מדינת ישראל, זכה טרטקובר בפרס ישראל.

האם בנוסף לציור דמותה המכוערת של ישראל עיצב טרטקובר גם את דעת הקהל בארץ?

לכאורה התשובה צריכה להיות חיובית. הוא הקדים את אריאל שרון בארבע שנים כשפרסם ב-2001 כרזה " להחזיר את המתנחלים הביתה" .

על ההשפעה שיש לתעמולה באמצעות כרזות וסמלים על המונים קיימים מחקרים רבים, המתייחסים בעיקר למשטרים טוטליטאריים. הנאצים הבינו את הכוח האדיר שיש לסמלים ועשו בהם שימוש תדיר בתעמולתם ובראש ובראשונה בסמל צלב הקרס. כמוהם גם רוסיה הסובייטית, סין וקוריאה הצפונית עד היום.

jerusalem-stain

אזרחי ישראל חשופים פחות להשפעה כזו. אחרת היה השמאל הקיצוני מקים את הממשלות בישראל. אבל אין ספק ששטיפת המוח של יוצרים כטרטקובר (ויש מעצבים רבים המושפעים ממנו) תרמו לאווירה שהפכה את המתנחלים לאויבי העם ואת מלחמת הישע ב-67 למלחמת כיבוש.

d79cd794d797d796d799d7a8-d790d7aa-d794d79ed7aad7a0d797d79cd799d79d-d794d791d799d7aad794-7

אינתיפאדה באינטרנט של ערביי ישראל

הזיופים במפלגת העבודה חשפו את העובדה שכמה אלפי מתפקדים ערביים יכריעו מי יהיה מועמד המפלגה לראשות ממשלה * וזאת בתקופה בה ערביי ישראל מזדהים עם העמדות הקוראות לחיסול המדינה * ישראל בורחת מן הדפוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן

שנת 1963, הקריא ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת, קטעים מתוך מחברות של תלמידים במגזר הערבי. מן הציטוטים הללו ניתן היה ללמוד על הערצה גוברת של התלמידים הערבים לרודן המצרי, גמאל עבדול נאצר. האיש שזמם להשמיד את ישראל.

בן גוריון " לא סיפר כיצד הגיעו המחברות לידיו" אומר ההיסטוריון תום שגב, המביא סיפור זה בספרו " 1967" . אבל הכל ידעו אז כי מקור המחברות הוא שרות הבי טחון הכללי, שקיים מעקב של קבע אחר הנעשה בבתי הספר הערביים.

המעקב הזה נמשך (בצורה כזו או אחרת) עד ימים אלה, באמצעות נציג השב" כ, שכיהן כמנהל האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך. בידי הנציג הזה הייתה הסמכות למנוע מינויים של מורים בעלי רקע אנטי ישראלי. הממונים עליו במשרד החינוך לא היו רשאים לערער על החלטותיו.

באחרונה בוטל תפקיד הנציג. על הביטול נודע מהודעת פרקליטות המדינה, בתשובה לעתירה שהגיש ארגון " עדאלה" לבג" ץ. מעכשיו יכולים תלמידים ערבים לכתוב כל מה שיעלה על דעתם על המדינה. מוריהם יוכלו להטיף להם מה שירצו, בלי שלמדינה תהיה יכולת להתערב.

פיגועי התאבדות

למותר לציין שביטול פיקוח השב" כ על בתי הספר הערביים אינו נובע מהתערות ערביי ישראל במדינה ומהזדהותם עם ערכיה. ההפך הוא הנכון. במרוצת השנים חלה עליה תלולה במספרם של ערבים אזרחי המדינה הנוטלים חלק במלחמת הטרור נגד ישראל. השתתפות ערביי ישראל בטרור גברה מאז האינתיפאדה האחרונה, ובמיוחד בפיגועי התאבדות. ראש השב" כ, אבי דיכטר, אף הצהיר בזמנו בכנסת כי הוא רואה את מנהיגות ערביי ישראל אחראית לפריצת האינתיפאדה.

 

 מצבה לשאהיד. הכותרת היא " נשק הכוח - חיל השדה" . המסקנה: רק כך אפשר לגמור על הישראלים. ומול השאהידים משמאל אנשי הרשות מתהוללים ומשחקים בקלפים. (מתוך אר הזיכרון בחלק של ערביי ישראל)

מצבה לשאהיד. הכותרת היא " נשק הכוח - חיל השדה" . המסקנה: רק כך אפשר לגמור על הישראלים. ומול השאהידים אנשי הרשות מתהוללים ומשחקים בקלפים. (מתוך אתר הזיכרון בחלק של ערביי ישראל)

בין הפיגועים שערבים ישראלים היו מעורבים בהם:

  • · פיגוע ההתאבדות באוטובוס בצומת מירון באוגוסט 2000.
  • · הפיגוע בדולפינריום, יוני 2001.
  • · מחבל ערבי ישראלי מתאבד, תושב אבו סנאן, ביצע את הפיגוע בתחנת הרכבת בנהרייה – ספטמבר 2001.
  • · מחבלת מתאבדת שהתפוצצה במחסום מכבים הוסעה על ידי שני ערבים תושבי לוד, פברואר 2002.
  • · מחבל מתפוצץ בצומת אום אל פאחם באותו חודש.
  • · פיגוע התאבדות במסעדת מצה בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג"נין. מרץ 2002

והרשימה ארוכה.

 

 עמודהבית של אתר הזיכרון הפלסטיני

עמוד הבית של אתר הזיכרון הפלסטיני

פיגועי אינטרנט

על הפיגועים בהם השתתפו ערבים ישראליים ניתן היה לומר כי מדובר במיעוט מבוטל. כי הרוב המכריע של האזרחים הערבים שומרי חוק ונאמנים למדינה.

הטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם גילויים של הזדהות הולכת וגוברת של ערביי ישראל עם האסטרטגיה הפלסטינית לחיסול ישראל. אחד מגילויים אלה הוא ההשתתפות במה שהם מכנים " טרור אלקטרוני" .

על מידת מעורבותם של ערביי ישראל במלחמה הזו למדתי משיטוט ב"אתר הזיכרון הפלשתינאי" , שעליו סיפרתי כאן פעמים אחדות.

זהו אתר התעמולה המרכזי של אש"ף. הוא מתעד סיפוריהם של פליטים, מביא סיפורים וצילומים על רכוש ערבי שכאילו נשדד, מעלה את התביעה להחזרת כל הפליטים למקומות מגוריהם בכל שטח ישראל ועוד. האתר קורא בפרוש ל"זכות השיבה" הטוטאלית של כל הפליטים ולחיסול המדינה. הוא מערער על עצם צדקת קיומה של המדינה ועל זכות היהודים על ארץ ישראל (בין היתר בנימוק שאנחנו צאצאי הכוזרים).

בשיטוט האחרון שלי באתר מצאתי כי הם מפנים לקישור העוסק ב"ערביי 1948" – הכינוי הפלסטיני לערביי ישראל. בעוד שאתר הזיכרון המרכזי כתוב כולו אנגלית (ויש בו גם נישה בעברית, בה ניתן ביטוי ל"גוש שלום",   "זוכרות" וארגונים שמאלניים אחרים), הנה האתר החדש כתוב כולו ערבית.

על פענוח הכתוב בו סייעו בידי שני קוראים נאמנים יודעי ערבית – עזריאל נאור ויואל אליצור.

האתר הוא לכאורה תמים. הוא נראה כמו מסגרת קהילתית, המצרפת את ערביי ישראל אל מדורת השבט הכלל פלשתינאי. יש כאן פינת חדשות, מועדונים,ספורט, מוסיקה, מדע, וטכנולוגיה. כמו כן יש קישורים לתחנות שידור ערביות וגם ישראליות כולל גלי צה" ל.

בפועל יש כאן אמירה ברורה של הזדהות הציבור הערבי במדינת ישראל עם מטרות החיסול הקיצוניות של הפלשתינאים.

על אופיו של האתר ניתן ללמוד מחידושים המתפרסמים בו חדשות לבקרים. למשל: גילוי של מסמך עותמני על "מזימה וקשר" למכירת אדמות ליהודים בשנת 1890.

" כיכר העיר מלאה"

מן האתר נמצאתי למד גם על שיתוף פעולה בין ערבים ישראליים לשמאל הרדיקלי בפעילות שיטתית לאיתור, שילוט וסימון כפרים ערביים שננטשו ונהרסו בשנת 1948. בין היתר נערך ב-21 במאי השנה אירוע בכיכר רבין בתל-אביב שכותרתו "כיכר העיר מלאה" . משתתפי האירוע הביאו עמם כרטיסים עם שמות הכפרים הערביים ההרוסים, הניחו אותם ברחבה וכך בנו מחדש את העבר הפלסטיני, לתפארת חורבנה של מדינת ישראל.

 

פליט ערבי מכפר סומייל (רחוב איבן גבירול פינת ארלוזורוב בתל-אביב), מצביע בעת סיור על בית ילדותו אותו נטש עם משפחתו ערב מלחמת העצמאות. צילום ווזכות יוצרים מיכאל יעקובסון (ויקיפדיה)

 

בתאור האירוע נאמר בין היתר: " בשיטחה של תל אביב היום היו עד 1948 6 כפרים פלסטינים שאחד מהם, סומייל, נמצא פחות מקילומטר מכיכר רבין" .

במקום אחר מתוארת פניה לנשיא אוניברסיטת תל-אביב להקים בשטח האוניברסיטה אנדרטה לזכר הכפר הערבי שייך מוניס שעל אדמותיו שוכנת האוניברסיטה.

לכאורה ניתן לומר כי מדובר באמצעי נוסף לביטוי השאיפות של המיעוט הערבי. זה היה לגיטימי לו היה מדובר במאבק אזרחי על זכויות. אבל כאן מדובר בהזדהות גמורה עם מלחמה שתכליתה החרבת המדינה (כפי שניתן ללמוד מן הקריקטורות המובאות כאן).

האתר הזה הוא ביטוי להתחזקות המגזר הערבי שיש בו חיזוי חמור לעתיד. בראשית שנות החמישים היו בישראל כ-150 אלף אזרחים ערביים כמחציתם פליטים שחזרו. ערב מלחמת ששת הימים כבר הגיע מספרם ל-300 אלף וכיום הם מונים כמיליון ו-130 אלף נפש. ב-1950 הכריז בן גוריון " הערבים האלה לא צריכים לשבת פה, כמו שיהודי אמריקה לא צריכים לשבת באמריקה" . בן גוריון הקפיד כל תקופת כהונתו כראש ממשלה שלא לבקר באף כפר ערבי. מפא"י לא קיבלה אז חברים ערביים לשורותיה. היום עשויים כמה עשרות אלפי ערבים המתפקדים למפלגת העבודה (בצורה ישרה או בזיופים) לקבוע מי ירוץ בראשה לכנסת ואולי גם מי יהיה ראש הממשלה הבא. ומתן וילנאי שפתח את מסע הבחירות שלו לפריימריס שנדחו בינתיים עשה זאת בנצרת והכריז שם: " כל השנים, מאז שאני בפוליטיקה, אני אומר שאחד הנושאים המרכזיים, אחד הדגלים של העבודה, זה הלגיטימיות של המגזר הערבי. אני הייתי הראשון שמינה סמנכ" ל ערבי במשרד ממשלתי" .

אנחנו בורחים מן הדמוגרפיה בעזה והיא מחכה לנו כאן בבית.

כתובת אתר " ערביי 48" :

http://www.arabs48.com/

כתובת אתר הזיכרון הפלשתינאי:

http://www.palestineremembered.com

ראה "החזון  הפלסטיני לחיסול המדינה"

==============================================================

על "זוכרות" ועל חירייה – בורות ומגוחכות

סמל ארגון זוכרות

סמל ארגון זוכרות

– מאת  יואל אליצור –

הסמל של אגודת זוכרות כולל את המילה זוכרות בשלוש שפות – ערבית עברית ואנגלית, הראשונה שבין השלוש היא, איך לא, הערבית, אלא שהמילה הערבית היחידה הזאת כתובה בצורה שגויה: "תַד'כֻּרְן" (בדומה לעברית 'תזכורנה') במקום "יַדְ'כֻּרְן" המתבקש לפי חוקי הערבית.

מסתבר שחברות העמותה לא הצליחו למצוא ערבי אותנטי אחד לרפואה שיסייע להן לכתוב את המילה הערבית כראוי (אגב, לא זכינו להסבר למה באנגלית נכתב תעתיק של המילה העברית – ZOCHROT ואילו בערבית נכתב כביכול תרגומה של המילה).

ה'ערביות' הזאת בלי ערבים היא מחלה יהודית נפוצה, פושטת צורה ולובשת צורה. גרשום שלום מספר בספרו 'דברים בגו' איך גילה את יהדותו בעודו ילד. הוריו היו אינטלקטואלים מתבוללים שהיו בטוחים שהם גרמנים. היה להם חוג חברים שהיה מתאסף בביתם אחת לשבועיים ומסב על קפה עם קצפת לשמוע יצירות ספרותיות ומוסיקליות גרמניות. בנם הצעיר היה, כנהוג במקרים כאלה, מציץ בגניבה אל תוך הארוע של הגדולים. יום אחד הציץ אל המפגש של הוריו והבחין פתאום שכל הנאספים ללא יוצא מן הכלל – יהודים! כששאל את אביו למה כל הבאים יהודים, נתקף האב בפרץ של זעם והגיב בצעקות שגרשום שלום לא יודע לחזור עליהן.

היה לי דוד יקה וחילוני מאד שחי שנים רבות בנהריה. לעת זקנתו סיפר לי שהוא וכמה חברים בנהרייה הקימו "חוג לאחוות עמים", ולאחר מאמץ הצליחו לצרף לחוג גרמני אחד חובב תנ"ך שהגיע לארץ. הדוד הודה שלמרות כל המאמצים לא רצה שום ערבי להצטרף לחוג, ובסופו של דבר נרצח הגרמני בידי ערבים בשומרון.


כאילו זוכרות אבל שוכחות

'זוכרות' שוכחות או משכיחות את העובדה שח'ירייה הוא שם חדש שנוצר באופן מלאכותי בשנת 1929 מסיבות לאומניות. שמו האמיתי של הכפר היה אבן אִבְּרַאק השומר את השם בני ברק המנויה בין ערי שבט דן (יהושע יט, מה) שהיתה בזמן התנאים עירו של ר' עקיבא (סנהדרין לב ע"ב ועוד) ובזמן האמוראים נחשבה המייצג המובהק של "ארץ זבת חלב ודבש" (כתובות קיא ע"ב). ההתעניינות שעורר שם הכפר אצל היהודים המכירים כולם מתוך ההגדה של פסח את סיפור החכמים שהיו מסובים בבני ברק, גרם לערבים להחליט לשנות את השם. יחד איתו שינו גם את שם הכפר הסמוך יהודייה היא יהוד המקראית (יהושע יט שם; כיום בתוך שטח העיר יהוד) לעבאסייה. מקומה של בני ברק הקדומה ויורשה הכפר אבן אבראק-ח'ירייה היה מדרום מערב למחלף 'מסובים', בצמוד למחלף, כחצי ק"מ צפונית מזרחית לאתר האשפה הגדול 'ח'ירייה'. העיר בני ברק שהיתה בראשיתה מושבה עטורת פרדסים, נוסדה בשנת 1924 על אדמות שנרכשו מהכפר אבן אבראק, כ-5 ק"מ מצפון לכפר ונקראה על שמו.

 

חיריה שהיא אבן אבראק שהיא בני ברק (צילום דובב ויקיפדיה)

חיריה שהיא אבן אבראק שהיא בני ברק (צילום דובב ויקיפדיה)

סיפורים דומים אפשר לספר על עשרות כפרים ערביים ש"זוכרות" רוצות להעלות מאוב את עברם הערבי הקצר והקרוב ושוכחות את כברם היהודי.

הכותב הוא מזרחן

ראה אנחנו וערביי ארץ ישראל

============================================

" סוד המוח היהודי?"

הועבר והורחב http://www.zeevgalili.com/?p=5305

=============================================================

מי רצח את השופט אזר ומי רצח את הבל

הועבר לברי חמיש כשרלוק הולמס

===================================================================


" חיים של תלמוד תורה בצל המוות"

גירסה מעודכנת של מאמר זה, לאחר שהלבני זכה בפרס ישראל, ראה:   מאש המשרפות

דוד הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו, ידע על פה את התלמוד בעודו נער * בספרו " עלה לא נידף" הוא מספר איך המשיך ללמוד גם במחנה ההשמדה וכיצד ניצל תודות לסיפורי זימה מהתלמוד שסיפר לקאפו * ועוד שני ספרים שכדאי לרכוש גם אחרי שבוע הספר

אילו היה דוד הלבני אדמו" ר, היו חסידיו מפרסמים את " שבחי דוד" ומספרים את נס הצלתו המופלאה מידי הצורר הנאצי. היו מספרים על חוזק אמונתו וגדולתו בתורה. היו מספרים כיצד הצליח לדחות מיום ליום את שילוחו למשרפות, על ידי כך שסיפר לקאפו סיפורים מן התלמוד, גם סיפורים שהצנעה יפה להם. היו מספרים כיצד גילה דף מן השולחן ערוך, עוטף כריך של קלגס נאצי. כיצד סיכן חייו כדי להשיג את הדף הזה, הספוג כתמי שומן. כיצד קיים שעורי תורה בתוך מחנה המוות, שעורים מתוך התלמוד אותו ידע על פה. היו מספרים על הרבי שהתריס כלפי מעלה, על שתינוקות דבית רבן הנזרקים למשרפות. היו מספרים את המדרש הידוע על הקדוש ברוך הוא שעיניו זולגות דמעות כשהוא רואה בצרתם של ישראל. היו מספרים כיצד הרבי רואה בעיני רוחו את הדמעות הזולגות אל כוס הייסורים האגדית, שכאשר תתמלא תבוא הגאולה לישראל.

אבל דוד הלבני (וייס) איננו אדמו" ר. הוא פרופסור לתלמוד באוניברסיטת קולומביה, מגדולי החוקרים של התלמוד בדורנו. את סיפור חייו כתב הוא עצמו בספר קטן, המחזיק כמאה וחמישים עמודים. כמעט כל מה שהיה נאמר על שבחי האדמו" ר ניתן להיאמר על פרופסור הלבני. אלא שהלבני מספר כי כוס הייסורים האגדית עולה על גדותיה והמשרפות ממשיכות לפעול.

נתקלתי בספרו של הלבני " עלה לא נידף" , כשחיטטתי בערימת ספרים, בדוכן שבוע הספר. זהו ספר ישן (1966) במושגי המולות התזזיתית שלנו1966. היתרון היחיד שיש לדעתי לשבוע הספר, הוא בחשיפת ספרים שנעלמו מן המדפים.

תורה בבית המרחץ

דוד הלבני (וייס) נולד לפני 77 שנים בעיירה קטנה בצ"כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה.

בני המשפחה ישנו על שקי קש, הלחם היה מצרך נדיר בבית והעוני רב. לימים, כאשר הגיע הלבני לגטו הוא לא חש שום מצוקה לדבריו. החיים בגטו לא היו קשים יותר מהחיים הרגילים בבית בסיגט.

עוד כשלמד ב" חדר" בלט הילד בחריפותו, כשהקשה למלמד קושיות על רש" י, שהמלמד לא יכול היה להשיב עליהן. באחד הימים, כשרחץ עם סבו בבית המרחץ, אמר לתומו כי הוא יכול למנות את כל האבות שהיו מימי אדם הראשון ועד דוד המלך. הסב היה כל כך מופתע שהתיר לילד להשמיע דברים שבקדושה במקום אסור.

עד מהרה נפוצה השמועה על העילוי ואנשים שפגשוהו ברחוב נהגו לשאול אותו: " מי היה הנכד העשרים של אדם הראשון" . במרוצת הזמן נתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. אנשים נהגו לשאול אותו ברחוב שאלות כגון " במה מתחיל הדף הארבעים ושמונה של התלמוד" ; " כמה פעמים נזכר רב יוסף במסכת זו וזו" ; " מה הוא אומר בפעם הארבעים ואחת" . ולעתים היה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד ושואל: " מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת" .

200 דפים על פה

בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש" י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים. בהיותו בן 14 זכה בפעם הראשונה בחייו למערכת בגדים שתרמו לו סוחרים עשירים. " היתה זו הפעם הראשונה שבה לבשתי בגדים חדשים" , מספר הלבני.

פעם נבחן על ידי הרב החסידי ר" מנחם מענדל האגער. הרב כה התרשם מן העילוי עד שהכריז שהיה רוצה אותו כחתן לנכדתו ציפורה.

" שנים חלפו" , מספר הלבני, " העולם עלה בלהבות, יהודי האזור גורשו לאושוויץ והניצולים התפזרו בעולם. את ציפורה פגשתי בניו יורק בשנת 1949. שנינו למדנו בברוקלין קולג" ועם סיום הלימודים, בשנת 1953, נישאנו" .

נאמנות לטקסט

סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו. הסב ראה בנכדו את הגשמת שאיפת חייו והוא הקנה לו דרך לימוד השונה ממה שהיה מקובל בישיבות. הלבני: " היה בו ניצוץ של גאוניות וייחוד… סבא ניסה להיות נאמן ככל הניתן למילותיו של הטקסט עצמו. אפשר לכנות זאת דרך לימוד מדעית אובייקטיבית" .

חלפו שנים והלבני הפך לחוקר תלמוד מפורסם בעולם כולו. לצורך מחקרו הוא משתמש בכלים מודרניים: ספריות, צילומים, כתבי יד ודפוסים ראשונים . " כל אלה" , אומר הלבני, " שינו את הלימוד שלי באופן משמעותי. אך עדיין אני הולך בעקבותיו של סבא…"

הנבואה שהתקיימה

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב לימין, אל המשרפות, ואת הלבני לשמאל אל החיים. כשקפץ מן הרכבת שמע את דודתו אטל אומרת לו: " התורה שעליה יגעת כל כך תגן עליך" . נבואה שהתקיימה.

הלימוד,אומר הלבני,היה לי לדרך חיים מילדותי. הוא המשיך ללמוד גם כשגורשו היהודים אל הגטו. הלימוד הסדיר נפסק ב-10 במרץ 1944 עם פלישת הגרמנים להונגריה. " סגרתי את מסכת התלמוד שאותו למדתי, ולא פתחתי שוב את הספר עד סוף 1945" .

לא פתח ספר אבל לא פסק ללמוד. " ידיעותי בעל פה הספיקו כדי להזין אותי… וכך שגרת חיי לא הופרעה" .

לימודים קבועים

למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה. זה היה מחנה של עבודת פרך שבכל יום יכולת למצוא בו את מותך. אך זה היה מחנה שהיו בו יהודים רבים מהונגריה וגם מפולין, רבים מהם שומרי מצוות ולמדנים.

ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה. למדו מסכת שבת,כי רוב הלומדים הכירו אותה ו" כאשר לא זכרתי מלה אחת או שתיים תמיד היו רבנים אחרים שיכלו להשלים את החסר" .

הקאפו שהציל

במחנה זה היה קאפו ששמו היה וייס כשמו הקודם של הלבני. וייס זה התרשם מן העובדה שהלבני מלמד תורה ונתן לו זכויות מיוחדות. " קאפו אחר בשם לפקוביץ, שסיפר לי שהיה לפני כן חסיד גור, עקץ אותי תמיד בגלל הקטעים הארוטיים בתלמוד ורצה שאצטט אותם בפניו, אבל פעם הוא גם הציל אותי מסלקציה, שמשמעותה הייתה קרוב לוודאי מוות" .

דוגמא לדיון בחוגי הלימוד של הלבני: מה היה קורה אילו היה אליעזר עבד אברהם, שנשלח על ידי אדונו למצוא אישה ליצחק, היה מת בדרכו חזרה. זאת, בלי שהיה מספיק להודיע במי בחר. אם שליחותו הייתה רק לצורך מציאת אישה הרי הכל היה מסתדר. אך אילו היה אליעזר שליח לקידושין והיה מת בדרכו חזרה לא יכול היה יצחק לשאת אף אישה אחרת, מחשש שאותה אישה היא קרובה של המאורסת לו בידי השליח.

" לא היה לנו כל טקסט" , מספר הלבני, " שום דבר שיכולנו להתבונן בו. היינו תלויים בזכרון."

דף משולחן ערוך

באחד הימים סוף סוף נמצא טקסט. הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף " בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה"בלעטל" (דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… " .

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. " הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה…" .

הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שעור.

הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו.

אין הסבר לשואה

השואה לא ערערה את אמונתו של הלבני והוא ממשיך עד היום לשמור על קלה כחמורה. הוא לא מחפש (ואף דוחה בתעוב) הסברים תיאולוגיים לשואה – בין המצדיקים את האל ובין המאשימים את חטאי היהודים.

סיפור חייו של הלבני לאחר השואה גם הוא דרמה גדולה במרכזה תלמוד תורה. הוא התגלגל לבית יתומים בארצות הברית כשמלבד הידע התורני הפנומנאלי שלו לא היה בידו כלום. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול, כשאינו יודע אף שפה מודרנית – רק הונגרית משובשת שלמד ממילון, יידיש ברמה של שיחה משפחתית וכמובן את שפת המקורות היהודיים.

הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר אותו הכיר מילדותו לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד, אך זהו נושא למאמר אחר.


=========קטע חדש ============

אלטרנטיבה יהודית לציונות

ספר שני שמצאתי בחיטוטי שבוע הספר הוא " איש ההשקפה" , ספרו של אבישי בן חיים, על האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך. זהו ספר קטן, מעט המחזיק את המרובה, המנסח בצורה תמציתית, מדויקת ומתועדת את תפיסת העולם של הרב שך.

הרב שך (מייסד ש" ס ודגל התורה) הוא הרביעי בשושלת גדולי תורה שגיבשו את התפיסה האורתודוקסית מראשית המאה ה-19. התפיסה הזו, בעצם התנועה הזו, באה כתגובה על החילון, ההשכלה, הרפורמה והציונות. אבי האורתודוקסיה הוא ה" חת" ם סופר" (1762-1839) שעמד מול הרפורמה וההשכלה בסיסמה " חדש אסור מן התורה" . אחריו בא ה" חפץ חיים" (1838-1933) שלחם בציונות. השלישי הוא ה" חזון איש" (1878-1953) שהתמודד עם מדינת ישראל (" העגלה הריקה" ) בשנים הראשונות לקיומה והקדיש עצמו לשיקום היהדות החרדית לאחר השואה. הרב אלעזר מנחם שך פעל מול ה" ישראליות" , תוך שהוא משמר את החברה החרדית בתוככי המדינה.

חשיבותו של הספר איננה בסיפור חייו של הרב שך וגם לא בניסוח התיאולוגיה שלו, הדומה מאד לזו של הרב יואל טייטלבוים (הרבי מסאטמר). חשיבותו בתיאור התמודדותו של הרב שך עם זרמי המחשבה המודרניים ובראשם הציונות.

נקודת המוצא של הרב שך היא ששנאת הגויים לעם ישראל היא נתון בסיסי בהיסטוריה העולמית שאיננו ניתן לשינוי. " במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות ומכל האומות לא נמצאה אפילו אומה אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו" .

וכבר חז" ל קבעו: " הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב" .

ומנקודת מוצא זו נגזרות תפיסותיו לגבי המדינה, הציונות, והדרך בה צריך ללכת העם היהודי. אי אפשר לסמוך על אף אומה, כולל ארצות הברית, שהיא " משענת קנה רצוץ" . כשכולם שמחו על השלום עם מצרים אמר על סאדאת: " הערל הזה היום מראה לך פנים שוחקות בשביל איזה פוליטיקאי ובקרבו ישים עורמה" .

שום דבר איננו יכול לבטל את שנאת ישראל. בעבר שנאו אותנו כי היינו שונים מן הגויים. כשנהיינו דומים לגויים בעקבות החילון (" באמרם היה נהיה ככל הגויים" ), לא רק שהאנטישמיות לא קטנה אלא אף גדלה.

הפתרון הציוני איננו פתרון לאנטישמיות. הרב שך יוצא מנקודת המוצא התיאולוגית של " שלוש השבועות" , שלפיהן אסר הקדוש ברוך הוא על ישראל לעלות בחומה (עליה מאורגנת לארץ) ולהתגרות בגויים. אך הוא נותן לנקודת המוצא הזו הסבר רציונאלי ומסיק ממנה מסקנות מדיניות.

פתרון ההישרדות היהודי, לפי הרב שך, הוא להוריד את הראש מול גזרות הגויים ולא להתגרות בהם. כך ניצלו היהודים בכל הדורות. העמים שרדפו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה. " ניצלנו מידיהם וידינו על העליונה כי עם ישראל חי וקיים לנצח" .

ואילו מי שרואה ערך מקודש במדינת ישראל, ורואה מצווה בישוב ארץ ישראל " מסיע אותנו במדרון של התגרות באומות העולם" .

" אלפיים שנה חיינו בגלות… בית הכנסת ובית המדרש החזיקו אותנו הם היו המבצרים… לא לממשלה, לא לצבא ולא לשטחים יש חלק בקיומו של עם ישראל. רק התורה היא המקיימת אותו" .

כמו הרבי מסאטמר מחייב הרב שך את קיום הגלות. לא מטעמים מיסטיים (הרבי מסאטמר מביא נימוק קבלי לגבי שורש נשמתו של כל אדם ומקומו בעולם), אלא מנימוקים מעשיים לגמרי. קיומה של מדינת ישראל אינו בטוח מול מאה מיליון ערבים ועדיף לפזר את העם בין הגויים. הבסיס לקיום היהודי הוא לימוד תורה. אבל בראש המדינה עומדים רשעים המבזים את התורה ועלולים להמיט אסון על עם ישראל.

=========קטע חדש ============

" 1967 והארץ שינתה פניה"

תום שגב הוא היסטוריון חרוץ ויסודי, סופר מבריק ועיתונאי מיומן. הצרוף הזה הופך את מחקריו ההיסטוריים של שגב לספרים מרתקים, הנקראים בנשימה עצורה. כזהו גם ספרו החדש על מלחמת ששת הימים. שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את

הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות החיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים. שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם פשוטי עם.

הבעיה עם שגב, בספר זה כמו בספריו הקודמים, היא תפישת עולמו השמאלנית. תפישה זו מתארת תמונה היסטורית ברוח השקפות המחבר. אף על פי כן אני ממליץ על קריאת הספר .


"זכות השיבה" למה הם מתכוונים

פוסט זה נכתב לפני 10 שנים. תראו מה אמר אז דיכטר ותשוו למה שאמר יעלון. אבל מה שחשוב הוא שהערבים לא השתנו וזה טוב כי הם תמיד הצילו אותנו מפ]ני עצמנו

ראש השב"כ היוצא, אבי דיכטר, מכריז שהוא מצדד בהתנתקות, כי לא צפוי חידוש הטרור וכי אבו מאזן " תוכו כברו" . ואלה חדשות טובות.

הרמטכ"ל היוצא, בוגי יעלון, מכריז כי ההתנתקות עלולה להתגלות כאסון; כי ה"חמאס" עלול להשתלט על עזה ולהפוך אותה ללבנון; כי קסאמים יגיעו בקרוב למרכז הארץ.

753px-dichter

"ההתנתקות לא תביא לחידוש הטרור". אבי דיכטר (צילום: ויקישיתוף)

גם אלה חדשות טובות.

אלה הן חדשות טובות כי הן מלמדות שהערבים לא למדו דבר ולא שכחו דבר. בין אם יצליח אבו מאזן – מכחיש השואה, הדורש אולטימטיבית את זכות השיבה – בין אם יעלה החמאס, צפוי המשך המפעל הציוני. על היהודים כבר אי אפשר לסמוך שימשיכו במפעל. על הערבים כן.

הערבים מתנגדים תמיד

תזכורת קצרה: ההתנגדות הערבית היא שאפשרה לנו להגיע לאן שהגענו. אילו הסכימו הערבים להצעות תנועת " ברית שלום" בשנות העשרים (ויתור על מדינה יהודית ועל עליה והסתפקות במרכז רוחני); אילו הסכימו לכמה הצעות בריטיות לחלוקת הארץ כשתשעים אחוזים ניתנים לערבים; אילו הסכימו להחלטת החלוקה של האו" ם ב-1947; אילו הסכימו לתכנית אלון ב-1967. אפילו אם היו מסכימים ומיישמים את הסכם אוסלו ואת הצעות אהוד ברק. אם היו מסכימים לכל אלה מדינת ישראל לא הייתה קיימת, או שהייתה נחנקת באיבה.

סכנת ה" מתונים"

כל אי הסכמה ערבית הובילה לעוד התקדמות ציונית. את התבוסות העיקריות ספגנו ממנהיגים ערביים שהיו כאילו מתונים. סאדאת הצליח בהבל פה להשיג את כל סיני, להרוס את חבל ימית ולהפוך את מצרים למעצמה אזורית חמושה בנשק אמריקני. זאת, כשהוא מניח בפתחנו פצצת זמן ושמה עזה, שבגין הסכים לקבלה לחיקו ברוב איוולת.

ערפאת לא היה מסוכן כמנהיג טרור אלא כחתן פרס נובל לשלום. מרגע שחכמי אוסלו מינו אותו לסוס טרויאני, הפכו הפלסטינים לסכנה קיומית. אחרי שהאינתיפאדה הודברה עולה אבו מאזן  ה"מתון", שאינו מצליח להסתיר את עמדתו, שהיא תביעה חסרת פםשרה לזכות השיבה.

  מה הם רוצים

הציבור בארץ, מונהג על ידי ממשלות שעצמו עיניהן, לא הפנים את עוצמת הדרישה הערבית לזכות השיבה. עובדה היא שלא נשמע אף קול רציני אחד במחנה הערבי שאמר: בואו נעשה שלום עם היהודים וניישב את הפליטים במדינות ערב.

סקירה של פרסומים ערביים  יש בו כדי להבהיר למה הם מתכוונים ב" זכות השיבה" .

בספר " זכות השיבה" שיצא בלונדון בשנת 2001 מופיעים מאמרים של אנשי אקדמיה פלשתינאים הרואים כך את ה" זכות" :

  • · הישוב היהודי ירוכז בשטח הכולל את גוש דן, חיפה הקריות ומערב ירושלים ובסך הכל כ-8 עד 14 אחוז משטח ישראל בגבולות 67.
  • · בשטח שיתפנה ייושבו חמישה מיליון פליטים וצאצאיהם בכל המקומות שבהם התגוררו לפני 48.
  • · בנוסף תשלם ישראל לפליטים פיצויים בסך 253 מיליארד דולר.
  • " יישומה המלא של תכנית זו" , כותב ג'אבר סוליימן, לשעבר מרצה באוכספורד, "היא תנאי בל יעבור לכינון המדינה הפלסטינית" .
  •  

אבו מאזן ויקישיתוף

במקום תכנית 2020

אך יש גם תכנית " מתונה" של ד" ר סלמן אבו סיטה המציג עצמו כפליט מבאר שבע. לפי תכניתו תראה כך השיבה (בספר "מפליטים לאזרחים בביתם" שהופיע בלונדון ):

  • · 175 אלף פליטי יפו ישוכנו ברבי קומות בפארק איילון (מקווה ישראל חירייה);
  • · 45 אלף פליטי צפת (אבו מאזן הוא אחד מהם) ישוכנו בשמורת הטבע של נחל עמוד.
  • · פליטי חיפה רבתי ישוכנו בפארק הכרמל;
  • · 20 אלף פליטי טבריה ישוכנו ברבי קומות לחוף הכינרת.
  • · אבו סיטה מתייחס לתכנית האב " ישראל 2020" שמתוכה למד כי 80 אחוז מהיהודים מתגוררים על 15 אחוז משטח המדינה. בכל יתר השטח יש מקום ל-5 מיליון פליטים במקום שיהיו למדינה ריאות ירוקות.

plitim

פליטים ערבים בורחים מצפת. אותם מתכניםה"מתונים" ליישב בואדי עמוד.

נוכח תכניות כאלה של הערבים אי אפשר שלא להיות אופטימיים.

" העשור היפה" בחיי יוסי ביילין

ביום השנה ה-38 למלחמת ששת הימים נתמלא יוסי ביילין געגועים עזים למדינת ישראל שלפני המלחמה. במאמר ב"הארץ" תאר בנוסטלגיה איזו ארץ נהדרת היינו לפני שהפכנו לארץ כובשת.

" במשך אותה תקופה נהרגו בפעולות איבה רק כ-20 בני אדם, משטר הצנע התחלף בצמיחה מואצת. ההשכלה, התרבות והמדע פרחו כפי שלא פרחו מעולם… ישראל של שנות ה-60 הייתה מדינה בטוחה בעצמה ופורחת – קולטת עליה, קשורה עם מזרח ומערב, אחות בכירה למדינות אפריקה שקיבלו עצמאות. העולם הצדיע להצלחותיה בתחומי החקלאות, הצבא והקליטה" .

האמנם?

תאור מהימן של התקופה ניתן למצוא בספרה המצוין של יונה הדרי,  "משיח רכוב על טנק", המבוסס על עבודת דוקטור שכתבה. העבודה בוחנת ומתארת את מצב הרוח הלאומי בין מבצע קדש למלחמת יום הכיפורים.

" סיכום ממצה של מצב הרוח הציבורי" (בשנת 1967 , לפני המלחמה), כותבת יונה הדרי, "נותן הרב שמחה בונם אורבאך: "הלכי רוח של דיכאון" ומועקה, שחיתות, בזבזנות יתירה, חוסר תכנון הם בפיו "מראות הנגעים ההולכים ופושים במדינה". אורבאך מתאר מצב של "תוהו ובוהו כלכלי ותרבותי, רפיון מוח וידיים כאחד, אנרכיה יתירה, חוסר מעש ואובדן עצות"" .

זה באשר לאווירה. ולהלן העובדות:

הדיכאון הציבורי

נבע בעיקר מן המצב הכלכלי – מיתון עמוק ואבטלה קשה. מספר האנשים שחיו מתחת לקו העוני לפי דו"ח בנק ישראל הגיע ל-400 אלף. בכמה עיירות פיתוח הגיע שעור האבטלה ל-20 אחוזים.

מהומות ואדי סאליב.

ביולי 1959 הרג שוטר שיכור שהתפרע בואדי סאליב, שכונת עוני של יוצאי צפון אפריקה, בחיפה תחתית. בעקבות זאת יצאו אלפים מתושבי השכונה להפגין במרכז חיפה, שרפו מכוניות, פרצו ובזזו חנויות. ההפגנה פוזרה בכוח ורבים מן המפגינים והשוטרים נפצעו.

resize-of-waddy-salyv

מהומות ואדי סאליב בשער "העולם הזה"

המוראל הירוד

התבטא בירידה מאסיבית מהארץ. בשנת 1966 הגיע מספר היורדים ל-11 אלף, ב-3000 יותר מאשר בשנה הקודמת. חלק גדול מאד מהיורדים היו אקדמאים.

ישראל מבודדת

בכל זירה בינלאומית. בראש ובראשונה באו"ם, בו היה רוב אוטומטי של מדינות הגוש הקומוניסטי והגוש הערבי בעד כל החלטה אנטי ישראלית.

החרם הערבי

פעל ביד רמה. חברות בינלאומיות סרבו לסחור עם ישראל, או שעשו זאת בהיחבא. היפאנים לא מכרו לנו מכוניות אלא דרך מדינה שלישית.

הבריטים סרבו למכור

נפט וחומרים אסטרטגיים אחרים. הצרפתים מכרו מטוסים וטנקים, כל עוד ראו בנו בני ברית, ובגדו ערב פרוץ מלחמת ששת הימים. מהאמריקנים לא קיבלנו כמעט כלום.

רגיעה, אבל.

התקופה שבין מבצע קדש ב-1956 ומלחמת ששת הימים ב-1967 התאפיינה אמנם ברגיעה ביטחונית יחסית. זו הושגה תודות למפלה שספגו המצרים במלחמת קדש.

הגבולות היו פרוצים

להסתננויות רצחניות בלתי פוסקות מרצועת עזה, מירדן, מסוריה ומלבנון. היו אזורים שלמים בארץ, בעיקר בדרום, שהנסיעה בהן בלילה הייתה אסורה מחשש חדירת מחבלים מסתננים.

ירושלים הייתה מבותרת

בין ישראל לבין ירדן ומדי פעם היו חיילים ירדנים יורים לתוך ירושלים היהודית ומפילים קרבנות.

הסורים התנכלו

באורח שיטתי ליישובי הצפון – חדירות, מיקושים, רציחות, הפגזות. גם הירדנים לא טמנו ידם בצלחת. התקופה התאפיינה בפשיטות גמול ישראליות בחילופי אש ארטילריים ובקרבות אוויר.

הסורים פעלו במרץ

להטיית מקורות הירדן במטרה לייבש את מוביל המים הארצי. ההסלמה בתקריות הגבול עם סוריה סביב המוביל הביאה בסופו של דבר למלחמה.

מה שנכון בתיאורו של ביילין הוא שלא היו לנו הרבה צרות עם הפלסטינים. טיפלו בהם המדינות הערביות, ירדן מצרים וסוריה, שהחזיקו אותם על אש קטנה כפצצת זמן נגד ישראל.

אבל אש" ף הוקם ב-27 במאי 1964, שלוש שנים לפני " הכיבוש" . ב-3 בינואר 1965 ביצע הארגון את פעולת הטרור הראשונה – ניסיון פיגוע במוביל המים הארצי.

—————————————————————————————————————-


מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

ראה גם איך הידרדרה מערכת החינוך

הידרדרות החינוך כאסון לאומי

תכנית דוברת רפורמה בשיטת צ'פלין

ומאמרים נוספים בנושא מרוכזים בקטגוריה "חינוך"


school-in-yanneel

"אהבה לנכסי הרוח של עמנו, " . כיתת בית-ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת.

 

תכנית הלימודים שעיצב שר החינוך הראשון, בן ציון דינור, קבעה כי " יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה" * ומי אשם במצב הנוכחי

ארגוני המורים הציפו בימים אלה את חוצות הערים בכרזות: " לימור, הרסת את החינוך, תתפטרי" .

לבנת אולי עוד תהרוס את מערכת החינוך, יותר מכפי שהיא הרוסה, אך היא אינה אחראית למצבה הנוכחי. היא רק הסימפטום, לא המחלה. כשם שהעברית הלקויה שבה נסחו המורים את קריאתם היא סימפטום.

מה קרה למערכת החינוך שלנו ב-57 שנות מדינה?

השוואה בין דור התלמידים של שנות החמישים לדור התלמידים הנוכחי מלמד שקרה כאן משהו רע.

מה ידעו אז

כל מי שלמד במערכת החינוך (הממלכתית) של העשור הראשון למדינה ידע לפחות 200 פרקי תנ" ך על בוריים והיה מסוגל לקרוא רש"י; הוא גם ידע על פה כמה פרקים נבחרים (שירת דבורה, קינת דוד, שירת הים ועוד); מדרשי חז" ל, לפחות ברמה של כמה עשרות דפים מ" ספר האגדה" של ביאליק; התמצא בכמה דפי תלמוד (בדרך כלל " אלו מציאות" מבבא מציעא); דיבר, כתב וניקד עברית בלי שגיאות דקדוק ותחביר; הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ידע את תולדותיה ואת החי והצומח שבה; ידע היסטוריה יהודית (מחורבן הבית דרך גזרות ת" ח ת" ט ועד מלחמת השחרור); הכיר את הקלסיקונים של הספרות העברית – משירת ספרד ועד ביאליק (גם ידע על פה כמה יצירות מופת).

והעיקר: במערכת הזו לא עסקו רק בציונים אלא גם בציונות, דבר שסייע לטפח גם את המצוינות. לא רק במקצועות העבריים וההומאניים אלא גם במתמטיקה, כימיה, פיסיקה, גיאוגרפיה ועוד.

איך למדו פעם

המורה (גבר או אישה) הייתה דמות נערצת. בכניסתם לכיתה קמו כל התלמידים לכבודם. איש לא קרא למורה בשמו הפרטי (פרט אולי בבתי הספר של התנועה הקיבוצית ובחלק מבתי הספר של זרם העובדים). תלמיד שהפריע, אחר לשיעור או נעדר, נשלח למנהל ובמקרים חמורים הוזעקו הוריו. התביעות מן התלמיד היו רבות. הרבה שעורי בית, שחייבו את התלמיד לשבת לפעמים עד שעת לילה מאוחרת. לשנן על פה הרבה טקסטים נבחרים. לעמוד במבחנים רבים, כולל מבחני פתע. סדר וניקיון, מחברות מסודרות, כתב יד קריא, כתיב מדויק היו דרישות בסיסיות. לא הייתה אלימות.

על תלמיד שלא עמד בדרישות היה איום קבוע, שנחשב להשפלה קשה – להישאר כיתה לשנת לימודים נוספת. דרישות המורים והמערכת זכו לתמיכה גורפת של ההורים.

מי היה שר החינוך

האיש שעיצב את מערכת החינוך ואת תכנית הלימודים היה בן ציון דינור (דינבורג), מגדולי אנשי הרוח של תנועת העבודה. דינור היה היסטוריון ומחנך וזכה פעמיים בפרס ישראל במדעי היהדות ובחינוך. היה שר החינוך בשנים 1951-1955. יזם את ביטול הזרמים בחינוך והקים את מערכת החינוך הממלכתי.

בהוראת דינור – כותב אריה קיזל, דוקטוראנט במחלקה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בספר שייצא בקרוב (" היסטוריה משועבדת" , בהוצאת מכון " מופת" ) – נקבע כי תכנית הלימודים צריכה להיות מושתתת על המטרות, שנקבעו בחוק החינוך הממלכתי.

החוק קבע שיש להשתית את החינוך הממלכתי על " ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל" .

דינור, כותב קיזל בספרו, היה חד משמעי בתביעתו מן המורים: " כל מה שנלמד בבית הספר צריך לסייע להנחיל לתלמיד ערכים אלה, להכשירו לקליטתם בנפשו ולהעלאתם כגורם מכוון בעיצוב דמותו" .

אלה היו המטרות

ברוח זו נקבעו מטרות החינוך:

· לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

· להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו, וחזונו.

· לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

· לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.


ben-zin-di-nur

·שר החינוך בן ציון די נור

להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

· להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

· לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה. אין פלא שהמערכת הזו הצמיחה מתוכה ארבעה  חתני פרס נובל בתחום הטכנולוגיה.

מה קרה לנו

שוחחתי עם מנהל, בגיל העמידה, של בית ספר מעולה במרכז הארץ. שאלתי אותו שאלה אחת: מה קרה לנו.

להלן דבריו: " אפשר להצביע על מאה ואחד גורמים – הצפיפות בכיתות, הרמה הנדרשת מן המתקבלים לסמינרים למורים, השכר הנמוך. אבל אני אתמקד בנקודה אחת, תרומת ההורים למצב. אני רואה בהורים את האשמים העיקריים.

רוצים חיים קלים

" יש הסכמה כללית שצריך חינוך ברמה. אבל היום אף אחד אינו מוכן לשלם את המחיר. ההורים שלך וההורים שלי ציפו שבית הספר ילמד אותנו. היום הציפייה של ההורים היא שנעשה לילדים חיים קלים. הנה ישבו אצלי היום זוג הורים שהתלוננו על מורה המעיזה לתת שעורי בית. מה פתאום לתת שעורי בית, הם אומרים לי. מה הדבר הפרימיטיבי הזה. אני מחייב את המורים לתת שעורי בית כי יש מורים שכבר לא עומדים בלחצים של ההורים.

" במו עיניי ראיתי הורים ניגשים למורה שהתנדבה להשתתף עם תלמידיה במדורת לג בעומר ועשו בה לינץ". ועל מה ? על כך שנתנה לילדים ללמוד בעל פה את שירת דבורה. מי את שתגידי לילדים ללמוד בעל פה.

למה גערו כך במורה? כי הילד בא הביתה ואמר שקשה לו. כשאני באתי הביתה ואמרתי שקשה לי ללמוד בעל פה את "קינת דוד" אז אמא שלי אמרה לי: זה קשה אבל אתה תעשה את זה. עכשיו אומרת האמא: מה השטויות האלה שנתנים לילד ללמוד. אני עייפה, אין לי כוח לנדנוד שלו. ורצה להתעמר במורה.

" תנו לילד חוויות"

" באים אלי הורים, שהם עצמם אקדמאים ברמה גבוהה, ואומרים לי: תפסיקו לנבור בחומר. תן לילד חוויות, תן לו עומק אינטלקטואלי. בעצם הם מתכוונים: תן לילד גוד טיים. וכשאני שואל את ההורים: תאמרו לי אתם מה האג"נדה שלכם. מה לדעתכם צריך ללמוד אני מגלה שאין להם כל אג"נדה. הם מבטאים את המצב הפוסטמודרני בו אנו מצויים.

הזלזול במורים

" המציאות הזו מובילה לזלזול נורא במורים. שר האוצר נתניהו לועג בפומבי למורה וכולם צחקו.

" אכן, יש מורים טיפשים ויש מורים בורים. אבל האם יעלה על הדעת שרמטכ" ל יצחק כך על החיילים והקצינים שלו? האם מפכ" ל המשטרה יצחק על השוטרים שלו, שרמתם נמוכה מרמת רוב המורים, גם אם לשוטרים יש תארים מאוניברסיטת לטביה.

הורים המגיעים אליי מביעים זלזול קשה במורים. הילדים שומעים את דברי הזלזול ואחר כך לועגים למורים בכיתות. מיליון דוחות דברת לא יתקנו את המצב. הלעג הוא לא רק על המורים ועל רמתם. עכשיו יש ערעור על הלגיטימציה שלהם ללמד.

אין הסכמה כמעט על כלום היום. אין שום קו חינוכי. הכל אקראי ואגבי. הכל טרנדlimor-resign

כרזה נגד שרת החינוך לימר לבנת (צילום: זאב גלילי)

הצפיפות בכיתות

ומה עושה המערכת? מגדילים את מספר הילדים בכיתות ובכל תכנית דברת המפוארת אפילו לא מדברים על הקטנת הצפיפות. בכל כיתה יש ים של בעיות. ילדים עם ליקויי למידה שונים: היפראקטיביים, דיסלקטים ומה לא. בכל כתה יש לפחות שבעה ילדים עם לקויים קשים, עם בעיות התנהגות קשות. הכיתות גדולות ומפוצצות. וכל הזמן התקשורת נותנת פרסום לאלימות בבתי הספר, כאילו המורים יצרו את האלימות. וכשהמורה עומדת ומלמדת שר האוצר יורק לה בפרצוף והוא יורק גם לי בפרצוף" .

ראה "איך הידרדרה מערכת החינוך"

===========================================================

2. " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה"

 

עבר לקישור הבא

===========================================================

3. פון מנשטיין היה

גם סופר סת"ם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין (דודו של הגנראל הנאצי אריך פון מנשטיין) היה גם סופר סת" ם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות.

וזה הסיפור: " סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק, שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין, בשנות העשרים, מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית.

באחת ההקדשות נאמר בין היתר: " לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי" … בן ידידי מורי ורבי החבר ר" אליעזר בן מ" ר ר" יצחק נ" י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו" . ההקדשה היא משנת 1926.

" לסבי ר" אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת" ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא" .

manstein-hakdasha


מאמר מקיף על פון מנשטיין ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=268