אלפי שנים הצליחו קהילות יהודיות לפדות יהודים שנפלו בשבי, תוך שהן קובעות גבול למחיר * ישראל כמדינה אינה יודעת לנצל את כוחה, נכשלת שוב ושוב ונכנעת לסחיטות המערערות את בטחונה

אלוף בני פלד, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ביקש לפני מותו שכשימות יצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה. אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית. הוא התכוון לומר כי ישראל היא מסגרת עלובה כמו שהיתה לדעתו הקהילה היהודית.

" מדינת הקהילה"

ימתקו לו רגבי אדמתו של אלוף פלד. אילו חי היום, היה מקום לתבוע ממנו את עלבון הקהילה היהודית לדורותיה. כי " הקהילה היהודית" , היתה מדינת הסעד המתקדמת ביותר בעולם. לא היה בה אף ילד רעב, לא היה ילד שלא קיבל חינוך, לא היה חולה שלא טופל, לא היתה אלמנה שנעזבה לנפשה, או זקן שננטש לגורלו. היא גם ידעה לפדות את שבוייה, טוב יותר ממה שעושה זאת מדינת ישראל.

מצוות פדיון שבויים

המצווה לפדות יהודי שנפל בשבי היא ראשונה במעלה. הרמב" ם אומר: " ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" .

השבי נחשב לקשה מכל הפורענויות ומי שדוחה אפילו בשעה אחת פדיון שבוי הריהו כשופך דמים. לפדיון שבויים מותר להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית כנסת וגם למכור ספר תורה.

ויש היררכיה בפידיון – רבו קודם לאביו , אשה קודמת לאיש, גבר חייב בפדיון אשתו, גם אם הדבר לא נכלל בכתובתה. ואמו קודמת לכולם.

קופה מיוחדת

לכל קהילה היתה קופה מיוחדת לפדיון שבויים. הכסף נאסף מתרומות ונדרים. קהילות הטילו מס סחורות, על כל יבוא וייצוא. מונו גזברים לטיפול בכספים וקבעו מועדים מיוחדים לאיסוף כספים (" שבת זכור" ).

בתקופות של פורענות גדולה – מסעי הצלב, פוגרומים, גרושים, רדיפות – התאחדו קהילות רבות למאמץ משותף כדי לפדות שבויים.

בגניזה הקהירית נמצאו מסמכים רבים המעידים על מאמץ יהודי חוצה גבולות לפדיון יהודים שנפלו בשבי מוסלמים. במאות ה-11-13 הובאו שבויים שנפלו בידי מוסלמים לשוק עבדים גדול באלכסנדריה. דייני אלכסנדריה אספו כספים מכל קהילות מצרים ומקהילות יהודיות בביזנטיון, וקיימו עצרות מיוחדות לאיסוף כספי הפידיון.

במאות ה-16 וה-17 היה שוק עבדים גדול בקושטא וגם כאן נעשה מאמץ של קהילות רבות לפדות כל יהודי. כך נהגו יהודים לאורך כל ההיסטוריה – מן המרד הגדול, והחורבן דרך מרד בר כוכבא מסעי הכיבוש הערביים, מסעי הצלב גזרות ת" ח ת" ט ועד ימינו.

רוטנבורג בימי המהר" ם

" יתר על כדי דמיהן"

עשו הכל כדי לפדות שבויים, אך הקפידו על כלל שנקבע עוד במשנה: " אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן…" . כלומר: קיים סכום מכסימאלי שמותר לשלם בתמורה לפדיון.

מאחורי תקנה זו, הנשמעת אכזרית מאד, עומדת חכמת דורות. נכונות לשלם כל מחיר היתה עלולה לעודד גויים לשבות עוד ועוד יהודים ולדרוש יותר ויותר. הדבר היה מרושש את הקהילות וגורם לכך שבעתיד לא יוכלו לעמוד בדרישות והשבויים היו נהרגים.

פרשת המהר" מ

המקרה הידוע ביותר לקיום כלל זה היה פרשת מאסרו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג ( המהר" ם).

ציור דמיוני של המהר" ם מתוך כתב יד מן המאה ה-15 הנמצא במוזיאון ישראל.

המהר" מ (1215-1293) היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השניה של המאה ה-13. מבעלי התוספות, ומגדולי הפוסקים והפייטנים. בין היתר חיבר את הפיוט " שאלי שרופה באש" , הנכללת עד היום בקינות תשעה באב.

בשנותיו האחרונות נגזרו גזרות על יהודי גרמניה והמלך רודולף הראשון ביקש לראות בהם עבדים הסרים למרותו. רבים נמלטו וביניהם המהר" מ.בשנת 1286 הוא נתפס ונידון למאסר. למען שחרורו נדרש סכום עתק והיהודים היו מוכנים לשלמו. אך המהר" ם אסר עליהם להיענות לדרישה. הוא ישב בכלא שבע שנים, עד יום מותו.

לאחר פטירתו לא שחררו את גופתו ולא התירו להביאו לקבר ישראל. רק 14 שנים לאחר מותו ניתנה הרשות. יהודי אמיד, אלכסנדר זיסקינד ווימפן, נתן את כל הונו תמורת הגופה וביקש רק להיקבר בשכנותו של הצדיק.

קברו של המהר" ם מרוטנבורג בוורמס. לידו הקבר של אלכסנדר זיסקינד ווימפן שנתן את כל הונו כדי להביא את המהר" ם לקבר ישראל. (אוסף דן ירדני)

כיצד נוהגת ישראל

משהו מהגנטיקה היהודית עבר למדינת ישראל ודומה שאין מדינה בעולם, המוכנה לעשות מה שעושה המדינה למען שבוייה. אבל המדיניות הישרלאית בנושא זה עברה תמורות מפליגות במהלך השנים.

עד מבצע קדש היתה המדיניות שבשום אופן אין להיכנע לדרישות מחבלים המחזיקים בני ערובה ויש להפעיל כוח על מנת לשחררם.

בחמישים השנים שחלפו מאז נשתנתה המדיניות ונוסחה סופית בידי יצחק רבין, ערב מבצע אנטבה ביוני 1976. נוסחה זו קבעה:

אם יש אפשרות לבצע מבצע צבאי לחילוץ החטוף או בן הערובה, ולו גם תוך סיכון חיי אדם, יש לעשות זאת בכל מחיר ובכל מקום בעולם. אם אין סיכוי למבצע צבאי יש לנהל משא ומתן עם החוטפים במגמה לשחרור החטוף או בן הערובה.

מבצע אנטבה בוצע כשנתברר שמסתמנת אפשרות צבאית לביצועו. זאת, לאחר שכמעט הוחלט על משא ומתן לשחרור אסירים תמורת בני הערובה שבמטוס.

הצלחות וכשלונות

אנטבה היה הצלחה וכמוהו מבצע " סבנה" ב-1972. אך היו מבצעים שנסתיימו במרחץ דמים – מעלות ב-1974 ( 24 הרוגים, ביניהם 21 תלמידים, ו-70 פצועים); מלון סבוי ב-1975 (7 בני ערובה ושלושה לוחמים הרוגים, ביניהם מפקד הפעולה אל" מ עוזי יאירי); בית שאן ב-1975 (מחבלים הרגו בני ערובה בבית עליו השתלטו עד שחוסלו).

במרוצת השנים הפכה בעיית המדיניות כלפי פעולות חטיפה מנושא אסטרטגי לנושא של מדיניות פנים. קברניטי המדינה, שהיו צריכים להחליט אם להפעיל כוח או להיכנס למשא ומתן, היו נתונים ללחץ גובר והולך של משפחות החטופים. הם תארו את המצב כדילמה של הכרעה בין הצד ההומאני לבין הצד האסטרטגי. בפועל פזלו למעמדם בציבור.

הכניעה באלג'יר

פריצת הדרך הראשונה בנכונות להיכנע כליל למחבלים היתה בעקבות חטיפת מטוס " אל על" ביולי 1968 והנחתתו באלג"יריה. ישראל הסכימה אז לשחרר עשרות מחבלים, וכן כמה גופות של מחבלים הרוגים.

אז עדיין התביישו בכניעה הזו ומערכת הביטחון נמנעה מלפרסם את שמותיהם של המחבלים המשוחררים ואת המעשים שבגללם הושלכו לכלא. נאמר שמדובר באנשים חולים, חיגרים ופסחים ועבריינים פליליים. בפועל היו ביניהם רוצחים עם דם על הידיים.

ניסיון דומה להסתיר את גודל הכניעה נעשה כשישראל שיחררה 70 מגדולי הרוצחים – כולם נידונו למוות או למאסר עולם – תמורת חייל בודד, אברהם עמרם שמו, שנפל במבצע ליטאני ( ב-1978). להחלטה הזו היו אחראים מנחם בגין כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר בטחון. חודשים רבים נשמרה זהות המשוחררים בסוד . לציבור נודע על זהותם רק לאחר שבטאון אש" ף פרסם את שמותיהם, תמונותיהם ומעלליהם. הבטאון הגיע לידי איתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של " ידיעות אחרונות" , ופירסם את הסיפור בעמודו הראשון.

העיסקה האומללה

העיסקה האומללה ביותר היתה ללא ספק עיסקת ג"יבריל. במהלכה החליטה ממשלת האחדות הלאומית במאי 1985, לשחרר 1150 מחבלים כלואים תמורת 3 חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון.

דומה כי שחרור זה גרם את הנזק הגדול ביותר לישראל. הטרור הפלשתיני קיבל לא רק חיזוק מוראלי אלא תוספת כוח רצינית. לפי מחקרים שנעשו משוחררי ג"יבריל היו הגורם המאיץ לאינתיפאדה.

יכולותיה של מדינה

האם אפשר לתרגם את המושג " יתר על כדי דמיהן" למציאות של מדינה ריבונית?

דומה שכן. הרי לא יעלה על הדעת שנסכים לסגת מירושלים בתמורה לשיחרור אסיר מבוקש, או למסור את הנשק הגרעיני שלנו, או לסגת מחבלי ארץ, או אפילו סתם לספק חומרי חבלה תמורת פידיון שבויים..

כלומר: יש מחיר שאין משלמים אותו מתוך חשיבה ארוכת טווח. כי בהעדר חשיבה כזו אנו רחמנים בני רחמנים על השבוי הנוכחי ומתאכזרים למי שעתיד להירצח על ידי המחבלים שישוחררו.

אם נחזור למה שאמר אלוף פלד אפשר לומר שהוא אולי צדק. הקהילה היהודית מיצתה את כל האמצעים שעמדו לרשותה. מדינת ישראל שוכחת שהיא מדינה ונוהגת כמו קהילה ועם פחות שכל. מרימה דגל לבן ומשלמת מחיר דמים כבד. דמים ממש.

יש אינסוף אמצעים שמדינה יכולה להפעיל: לדון למוות על תנאי מחבלים שיוצאו להורג אם ייפגעו שבויינו; לפגוע במשפחותיהם של המחבלים ולגרשם; ולעשות עוד כל מיני פעולות שהבגץ של הקהילה היהודית הקרויה מדינת ישראל לא יאהב.

 ראה

דם על הידיים

================================================================

 צרצוריו של ח"כ צרצור

עבר לקישור הבא

=================================================================

כך נפטרנו מ" בזק"

עבר לקישור הבא

הרב אהרון ליכטנשטיין (צילום: באדיבות ישיבת הר עציון)

1. אבא רכב

2. שיטתו של הרב ליכטנשטיין בתלמוד תורה

3. ותודה שלא טסטתם אל על

4. פורום הפשלונרים

5. עולם  חדש עד יסוד נחריבה – (עבר לפוסט סמוך)

לפני 65 שנים הצליחו בני משפחתו של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, להיחלץ ברגע האחרון מצפורני הנאצים * רק בימים אלה נודע להם כי האיש שחתם את דינם לחיים הוא קונסול ארצות הברית במארסיי, חירם בינגהם* הוא נתן להם ויזות, בניגוד להוראות שקיבל, ובדרך זו הציל אלפי יהודים * ולמה הוא לא קיבל תואר חסיד אומות העולם

לפני כחמש שנים פרסמתי כאן את הסיפור המופלא על חירם בינגהם, קונסול ארצות הברית במארסיי, שהציל אלפי יהודים מציפורני הנאצים.

הסיבה המיידית לפרסום הסיפור אז היתה העובדה שלאחר מאבק שנמשך כשישים שנה הצליחו בני משפחתו של בינגהם להביא את משרד החוץ האמריקני לתת לו רהביליטציה. היתה לי גם סיבה אישית לאותו פרסום. בין הילדים שניצלו, תודות לויזות שהוציא בינגהם (בניגוד להוראות שקיבל), היה יוסף שכטר, לעתיד הרב יוסף שכטר משיקאגו, שהוא הסב של נכדיי.

לפני שבועיים, במאמרי על האנטישמיות בארצות הברית, הזכרתי שוב את פרשת בינגהם, לרגל החלטת הדואר האמריקני להנפיק בול לזכרו.

הארכיון המשפחתי

בעקבות הפרסום הזה קיבלתי טלפון מרגש מהקוראת הדסה קליימן, אחותו של הרב אהרון ליכטנשטיין , ראש ישיבת אור עציון, ואלה דבריה (בקיצורים ובשינויי סדר):

עד פרסום הסיפור על בינגהם תלינו את נס הצלתנו בסיוע שקיבלנו משלושה גורמים: פקיד צרפתי גבוה, קרוב משפחה בארצות הברית וקרוב אחר שהיה בליסבון. כשפורסם הסיפור על בינגהם מיהרתי לבדוק את המסמכים שבארכיון המשפחתי (שהקמתי מאז יצאתי לפנסיה) ולהפתעתי גיליתי שעל הויזות שלנו חתום חירם בינגהם. עד כה לא ידענו כלל שהאיש שחתם על הויזות הוא האיש לו אנו חבים את חיינו.

. כילד בן 7 לפני הבריחה

הבריחה מפריז

כשפרצה המלחמה בשנת 1939 התגוררנו בפריז. היינו משפחה בת חמש נפשות: הוריי, יחיאל ובלומה ליכטנשטיין, אחותי הגדולה שושנה בת 8, אחי אהרון בן 6 ואני שהייתי בת 4. אבא החליט שכולנו נברח. היתה בעיה עם אחי, שחלה באיזו מחלה מדבקת והוכנס להסגר בבית חולים. אבא הוציא אותו משם ממש בכוח ולקח אותו עמנו. כמה חודשים לאחר מכן נפלה פריז.

הגענו לדרום צרפת, לאזור שהיה נתון לשלטון ממשלת הבובות של וישי. עוד לא ידעו אז הרבה על השואה המתקרבת, אך אבא הבין שעלינו למלט את נפשנו מאירופה. הוא תלה תקוות בשני גורמים. האחד היה פקיד גבוה במשרד החינוך הצרפתי, שמו בוהל (L Boehel). אבא סייע לאותו פקיד, בתרגום לעברית של מבחנים כתובים צרפתית, שנועדו לרשת בתי ספר של אליאנס בצפון אפריקה. אבא עשה את העבודה בהתנדבות משנת 1936 ועד 1940. הוא המשיך בכך גם לאחר שברחנו מפריז.

החותמת של הויזה שהצילה חיים.

למארסיי באופניים

בוהל אמור היה להשיג לנו אזרחות צרפתית. ברוב תמימות חשבו אז כי אזרחות כזו תגן עלינו. מסיבה זו החליט אבא לצאת למארסיי, מרחק 500 קילומטר על אופניים. אבא לא היה טיפוס אתלטי, כולו רוח ולימוד. הנסיעה היתה בשבת וכל ימיו היה אבא גאה על אותו חילול שבת שנעשה להצלתנו.

אזרחות צרפתית אבא לא קיבל אבל ויזות כניסה לארצות הברית הוא קיבל. אבא ייחס את קבלת הויזות למאמצים שעשה אחיו, דוד מרדכי, שהתגורר בארצות הברית. האח הצליח למצוא קהילה יהודית בממפיס טנסי, שחבריה התחייבו שאם נבוא לארצות הברית לא נהיה לנטל על השלונות.

האב ד" ר יחיאל ליכטנשטיין. הוציא בכוח את בנו מבית חולים.

תקלה בספרד

את הויזות של בינגהם קיבלנו ב-10 באוקטובר 1940.

עכשיו נזקקנו לאישורי יציאה מצרפת. האישורים נתקבל רק לאחר כחודש וכאן לפי דעתי היתה ידו של בוהל..

בדצמבר 1940 יצאנו דרך מארסיי לספרד. בגבול ספרד היה כפשע בינינו לבין האפשרות שנחזור לתופת של אירופה. הואיל וההורים היו בעלי אזרחות פולנית ואנחנו הילדים ילידי צרפת ביקשו להחזיר אותנו למקום ממנו באנו. כאן התערב למעננו נציג הג"וינט באירופה, שישב בליסבון. זה היה יוסף שוורץ, שהיה במקרה קרוב משפחה שלנו. ב-8 בינואר 1941 הגענו לארצות הברית. זה היה ט בטבת, חזרנו לחיים והתחלנו חיים חדשים.

מטלז לפריז

" אבא, ד" ר יחיאל ליכטנשטיין, נולד בפולין אך גדל בגרמניה. הוא הקפיד על קלה כחמורה ועם זאת היה גם מעורה בתרבות העולם. בשנות השלושים עשה תואר דוקטור בשוויצריה בנושא השפעת התנ" ך על המחזאי הצרפתי בן המאה ה-17, ז"אן רסין.

האם, בלומה. כל ימיה ראתה עצמה כבת טלז.

" אמא, בלומה לבית שוורץ, נולדה וגדלה בטלז שבליטא והיתה גאה על כך כל ימי חייה. אביה היה מזכיר הישיבה המפורסמת של טלז והמשפחה גרה בחצר הישיבה. בשנת 1930 נסעה לבקר את אחיה, ששהה בישיבה שהוקמה במוטנרה שבשווייץ. אחיה, תלמיד ישיבת טלז, נשלח למונטרה כדי לשמש דוגמא לתלמידים חדשים. הוא חזר לטלז וניספה בשואה.

אמי הכירה את אבי בשווייץ, הם נישאו ועברו לפריז שם קיבל אבא משרת מורה.

עד כאן סיפורה של הדסה קליימן.

" העביר בי צמרמורת"

;משפחת חותני, הרב יוסף שכטר, מדהים. משפחת שכטר נמלטה מאוסטריה לצרפת ובני משפחה בארצות הברית הצליחו להשיג למענם אישור לויזה. אך בצרפת החזיקו אותם כבני ערובה ע ד למסירתם לידי הגרמנים. חתימתו של בינגהם הצילה את חייהם.

וכאן נסגר המעגל. חתני, ד" ר אלי שכטר, למד בישיבת הר עציון. כששמע על דרך ההצלה המופלאה של רבו, אמר:

האחות הגדולה שושנה בגיל 8.

" הסיפור העביר בי צמרמורת. נזכרתי בהלכה שכבוד רבו קודם לכבוד אביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. חשבתי לעצמי לכמה כבוד ראוי הגוי הזה שהציל גם את הרב וגם את האב.

האחות הקטנה הדסה בת 5

מה אומר " יד ושם"

עד היום לא הוכר חירם בינגהם כראוי לתואר " חסיד אומות העולם" . ד" ר מרדכי פלדיאל מנהל המדור לחסידי אומות העולם ביד ושם הסביר כי בינגהם אינו עומד בקריטריונים שנקבעו. מעשיו אמנם הצילו יהודים אך לא היו כרוכים בסיכון חייו.

. חירם בינגהם בתקופת שרותו במארסיי.

דרכו של הרב ליכטנשטיין

" הכרעה חד משמעית: תלמוד תורה מסורתי"

לאחר שהגיעה משפחת ליכטנשטיין לארצות הברית התגוררה שנים אחדות בשיקאגו ואחר כך עברה לניו יורק. אהרון ליכטנשטיין למד תחילה בישיבת הרב חיים ברלין ובשנת 1951 עבר ל" ישיבה אוניברסיטה" , שם למד אצל מי שהפך להיות רבו המובהק, הרב יוסף דב סולובייצ"יק. ב-1960 נשא לאשה את הבת של רבו, טובה סולובייצ"יק.

בנוסף ללימודיו התורניים למד ספרות אנגלית באוניברסיטת הארווארד וב-1957 כתב דוקטוראט על הגותו של הנרי מור, תיאולוג אנגלי בן המאה ה-17. בשנות השישים שימש ראש כולל בישיבת רבנו יצחק אלחנן ובמקביל לימד ספרות אנגלית בקולג" לבנות ליד ישיבה אוניברסיטה. בשנת 1971 עלה עם משפחתו לארץ ומאז הוא מכהן כראש ישיבת " הר עציון" באלון שבות.

על הגותו בתלמוד תורה כותב תלמידו, הרב חיים נבון: " המזיגה בין מורשת עולם הישיבות ובין השכלה מערבית רחבה אינה מביאה אצל הרב ליכטנשטיין לסינתיזה. הכרעתו היא חד משמעית לטובת תלמוד תורה מסורתי. אך גם בנושא זה מבצבץ מבין השיטין העושר התרבותי שניחן בו הרב ליכטנשטיין… תפיסותיו… מציבות בפנינו דוגמה מובהקת לעוצמה שיכולה להכיל השקפת עולם ישיבתית גם במאה העשרים ואחת" (" אקדמות" גיליון יז שבט תשס" ו)

============================================================

3. פורום הפשלונרים

ישעיהו ליבוביץ" אמר פעם שוועדה של ארבעה טפשים לא תוליד אף רעיון חכם אחד. פורום ראשי הממשלה שהקים אהוד אולמרט, כדי לדון בבעיות אסטרטגיות, איננו מורכב מטפשים אלא מפשלונרים. (פשלן = כינוי לאדם שמרבה לפשל. פשלה = משגה או כישלון הגורמים ביזיון ובושה – מילון " רב מילים" )

על כאלה אפשר לומר שצרוף כזה מוליד תוצאה סינרגית. דהיינו: במשותף הם עלולים להגיע לתוצאה יותר גרועה מאשר כל אחד מהם היה מגיע אליה בנפרד.

ראשון הפשלונרים הוא אולמרט שבתקופה של כמה חודשים הספיק להקים ממשלת חמאס ולוותר על כל ארץ ישראל. על מדיניותו אפשר לומר כי העקרון המנחה אותה הוא לתת הרבה ולא לקבל כלום.

הפרטנרים של הפורום מתאימים לעומד בראשו. פרס נתן אוסלו וקיבל אינתיפאדה. ברק נתן לבנון וקיבל איראן בגבולנו הצפוני עם אלפי קטיושות דרוכות. נתניהו נתן אולי הכי מעט אבל גם הוא בנותנים.

בידיעה המיוחצנת שפורסמה בעקבות כינוס ראשון של הפורום נאמר כי המשתתפים " שמו את האגו בצד" . הצחקתם אותנו. מה יש בארבעה אלה מלבד אגו? אילו לפחות היו מצרפים לפורום את ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון אפשר היה לומר שלפחות אחד המשתתפים שם את האגו בצד.

===========================================================

4. ותודה שלא טסתם " אל על"

הנוסעים ב" אל על" מוצאים בימים אלה בגב המושב שלפניהם מגזין מטוסים הנושא את השם " אטמוספירה" . המגזינים מן הסוב הזה בדרך כלל משעממים, מלאי פרסומות וחסרי ערך עיתונאי ממשי. מעלעלים ומניחים בצד.

בגיליון של חודש מאי היה חידוש. " פרוייקט מיוחד: לכסיקון מושגים על ארצנו הקטנטונת" . הלכסיקון אמור לתת לקורא (לא ברור איזה – ישראלי חוזר? תייר קורא עברית? ותיק?) מושגים כלליים על ישראל. הוא כתוב בסגנון קליל, בלשון " כזה כאילו" , הבא לביטוי הן בבחירת המושגים והן בהגדרתם. יש כאן מושגים כמו " אחלה" " ווזווז" , " גבעת חלפון אינה עונה" . " זלזול" , " קרטושקעס" ועוד.

9. סיגנון " כזה כאילו" . החוברת " אטמוספירה" של " אל על" .

כמה מן המונחים כתובים בסגנון שאולי נחשב על ידי הכותב כהומור, אבל הם עלגים וחושפים את תפיסת עולמו. על היהודים למשל כותב המחבר " בגנום היהודי טבועה הנטייה להרגיש נבחר יותר מעמיתך הגוי. אותם גויים אף פעם לא אהבו את זה ובצדק" . בערך " מנדט" מבכה הכותב את אובדן המנדט הבריטי ואומר כי אילו נמשך יכולנו להיכנס עם דרכון אירופי לכל מקום. " ועכשיו לבני מזל בודדים יש דרכונים זרים. השאר מנסים להתחתן אתם" . על חג הפסח הוא כותב " פעם בשנה לשבוע עם שלם משתגע ומוותר על הלחם" . את הטראומות הלאומיות הוא מונה לפי סדר זה: רצח רבין, מלחמת יום כיפור והשואה.

סיגנון כאילו הומוריסטי, אפילו תפל, עוד אפשר היה לסבול. אך המחבר גם מגלה בורות, כשהוא עוסק למשל בלוח העברי ובהיסטוריה. וכך הוא כותב בערך ה" באייר. הציטטה מלאה ללא קיצור כולל הסוגריים של המחבר: " יום הכרזת המדינה. מי שיודע את התאריך הלועזי שיתקשר למערכת ויזכה בפרס. משעשע לראות איך אנשים שמנהלים את חייהם לגמרי על פי הלוח הלועזי יודעים רק את התאריך העברי הזה (זה היה ה-14 במאי אגב) . באותו יום חגיגי הצביעו מדינות העולם על הקמתה של מדינת ישראל בגבולות 48. כלומר, ללא השטחים, מזרח ירושלים רמת הגולן וחלק מהגליל והנגב. לתשומת לב המתרפקים" .

מילא שהאיש חושב שלא רק על שטחי ישע והגולן אלא גם על הגליל והנגב אנחנו מתרפקים יותר מדי. אבל האיש המתיימר לדעת תאריכים לועזיים לא יודע שעצרת או" ם לא החליטה על חלוקת הארץ ב-14 במאי 1948 אלא ב-29 בנובמבר 1947.

אי אפשר לבוא בטענות ל" אל על" . היא כבר איננה המוביל הלאומי והיא עסק פרטי, היכול לבחור את כותבי העיתון שלה. אבל מי אמר שצריך לטוס " אל על"

(ותודה לקורא עו" ד משה הס שהפנה את תשומת לבי).

===============================================================

5. עולם חדש עד יסוד נחריבה

הועבר לפוסט סמוך

=============================================

ראה המאמר על חירם בינגהם

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

על אליעזר סודיט "קבצן" ראה קטע שני

במסגרת שבוע הספר מפיץ " שלום עכשיו" מילון מושגים* אריאל היא מכשול לשלום, אנחנו אשמים בכשלון אוסלו, וזכות השיבה מקבילה לתביעת המתנחלים " לשוב למולדת הישנה" * ולמה הם בחרו בחיה המבחילה כשם לפרסום הזה

לפני כמה שנים הצליח עכברוש לחדור לדירתנו. תקופה ארוכה מירר את חיינו – חיטט בארונות, כירסם מזונות בגדים וספרים, השאיר גללים בכל פינה. התחושה שיצור זר ומבחיל משוטט בביתך ועושה בו כבתוך שלו היתה איומה.

סילוק המחבל הזה לא היה קל. הוא התייחס בזלזול לגרגרי הרעל שפיזר מומחה להדברה. עקף בחכמה מלכודות ואף הצליח להסיר מהן פרוסות נקניק ולחם מרוח בחמאת בוטנים בלי שנלכד. לבסוף נפטרנו ממנו. אך מאותה תקופה נותרה בי איבה, ממש אישית, לכל העכברושים למיניהם.

" עכבר" הפנאי

נזכרתי בעכברוש המנוול ההוא כשקיבלתי לידי ב" שבוע הספר" חוברת של " שלום עכשיו" , הנושאת את השם " עכבר ההתנחלויות" . קהל היעד של " עכבר ההתנחלויות" הוא קהל היעד של " עכבר העיר" , מוסף הפנאי של " הארץ" . יש במוסף מידע על כל הבילויים שהם הכי " אין" : מסעדות, בתי קפה, הצגות, סרטים, תקליטים, מועדוני לילה, פאבים. מקומות מפגש ל" גאים" ולסטרייטים. מקומות הפתוחים כל הלילה. שירותים עד הבית – מפיצה חמה בשעות הקטנות ועד לתרופה נגד איידס. בקצרה: מכל טוב הארץ, אם ארץ זה השטח שבין הירקון לאיילון.

" עכבר ההתנחלויות" החוברת

מהו העכברוש

הדחייה שאני חש כלפי עכברושים למיניהם נובעת מאופיים של אלה. איני מתכוון לעכברוש במובן הזואולוגי של המילה. כוונתי לעכברוש במשמעות האתימולוגית העממית.

הבלשן יצחק אבינרי הביא כמה השערות לגבי מקור המלה. יש סברה שהביטוי הוא שיבוש של " אך בראש" – נוסח הדיוט קופץ בראש.

אבנרי עצמו סבור כי הביטוי נוצר מצרוף של המילים עכבר ורשע, על פי מאמר חז" ל " עכברי רשיעי" הנמצא בירושלמי. " ומכאן" – אומר אבינרי – " הן לגבי אדם רשע והן לגבי עכבר גדול שרשע הוא יותר מן הקטן" .

נראה לי שההסבר הזה הולם את " עכבר ההתנחלויות" של " שלום עכשיו" . שהוא מוצר של רשעות.

העולם כבידור. " עכבר העיר"

" כמו באפרטהייד"

כמה פנינים מתוך המסמך:

· " אריאל מהווה מכשול מרכזי להקמת מדינה פלסטינית בעתיד" .

· " בנטוסטנים. מקור המלה מתקופת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה… מושג זה מוזכר לעתים בהקשר של מדיניות ישראל …"

· " הסכם אוסלו… שני הצדדים פגעו בסיכויי ההסכם להצליח" .

· " ולרשטיין פנחס… ירה למוות בנער הפלסטיני … ונידון ל-4 חודשי עבודות שירות בלבד" .

· " זית, עץ, אחד מסמלי השלום… עקירת עצי זית… המעשה הברוטאלי נועד לחסל את מקור הפרנסה של החקלאים הפלסטינים…"

· " זכות השיבה…יש בעולם למעלה משלושה מיליון פליטים או צאצאי פליטים… לפי טענת הפלסטינים יש לאותם פליטים זכות לשוב לאדמותיהם שנמצאות היום בתוך מדינת ישראל… זכות השיבה היא גם הזכות שתובעים המתנחלים… "

על הביטוי " עכברי רשיעי" מצאתי את אחד הפרשנים כותב דברים היפים גם לימינו. העכברים הרשעים, אומר הכותב, קמים על עם ה" ורוצים לעקור הקערה ולהפכה על פיה. אבל ה" יתברך " ירחם על שארית פליטת עמו להפר עצת הרשעים ויכלם וישפילם…"

נוברים בהתנחלויות. " צוות מעקב התנחלויות של " שלום עכשיו" בסיור באחד הישובים עם שרת החינוך יולי תמיר. (צילום מתוך החוברת)

============================================

" קבצן" הוא אליעזר סודיט גיבור אצ"ל

אליעזר סודיט (שרון) הוא גיבור ילדותי. על מעשי הגבורה שלו במחתרת שמעתי בצמא מפי אחי ואחותי הבוגרים שהיו לוחמים באצ" ל. בתקופה מאוחרת יותר הפך להיות בן משפחה ושמעתי עליו סיפורים אינספור. בצד סיפורי הגבורה סיפרו איך היה מסיע את דודו הישיש למקווה. איך דאג לבני המשפחה במסירות נפש אינסופית. איך היה מופיע בתחפושות שונות ונעלם. איך באו חבריו למחתרת, לאחר מעצרו, ורוקנו מן הבית את כל תמונותיו (והתמונה למטה היא היחידה ששרדה מאותה תקופה).

אנחנו הכרנו אותו בשם " קבצן" (במלעייל בהטעמה יידית). לפי האגדה הוא זכה לכינוי הזה בעקבות פעולת החרמה של אצ" ל מאחד הבנקים. לפי הסיפור, לאחר שהוצאו שקי הכסף הגדול, הוא חזר לבנק כדי לאסוף את הפרוטות שנשארו על הדלפק.

" קבצן" עמד בראש קבוצת לוחמים שניסתה להחרים כסף מבנק " עותמן" ביפו. הפעולה נכשלה והמוני ערבים עמדו לעשות שפטים בלוחמים. הפעם נתגלה סודיט כפזרן ולא קבצן – פיזר שטרות כסף כדי להסיט את הרודפים מעליו. הוא הצליח להימלט מן הערבים אך נעצר על ידי הבריטים ונידון ל-15 שנות מאסר. ברח לאחר שנה מבית הכלא בירושלים, מחופש לשוטר וחזר להילחם.

לאצ" ל הצטרף בשנת 1940, והוא אז בן 15 בלבד. השתתף בעשרות פעולות בהן גילה תושיה, אומץ ויכולת הישרדות נדירים. לאחר " אלטלינה" עלה לירושלים פיקד כמפקד פלוגה על הגדוד הירושלמי של האצ" ל ובין היתר השתתף בכיבוש הכפר הערבי מלחה.

לאחר המלחמה התגייס לצה" ל ובקורס קצינים נפצע קשה. זמן מה עבר לעסקים פרטיים ומאוחר יותר גויס לשירותי הביטחון ועסק באירופה בפעולות שהשתיקה יפה להן.

בשבוע שעבר פורסם ב" הארץ" כי שלח חבילת נפץ לראש ממשלת גרמניה, קונראד אדנאואר, אם לא במטרה לחסלו הנה לפחות כדי למחות על הסכם השילומים. לפי הידיעה הוא עשה את הפעולה בידיעתו ובהסכמתו של בגין. מקורבי בגין מיהרו להכחיש.

אם אני צריך לשפוט למי להאמין (ואולי איני אובייקטיבי) אני מאמין ל" קבצן" , איש ישר דרך, שכל חייו לחם למען עם ישראל.

השאלה אם הפעולה הזו הייתה חכמה היא שאלה אחרת. הייתי ילד כשהופיע בגין בכיכר מוגרבי והרים יד בשבועה, יחד עם כל ההמון, לעשות הכל כדי למנוע את הסכם השילומים. גם אני הרמתי יד ונשבעתי. ואני יכול להבין את היוזמה לשלוח חבילת נפץ לאדנאואר.. אין לשכוח שגם דב שלנסקי, לעתיד יושב ראש הכנסת, הכין פצצה והניחה בפתח משרד החוץ, במחאה על הסכם השילומים.

החלטת בן גוריון לקבל שילומים מגרמניה עוררה אז התנגדות ציבורית חריפה ביותר, שבראשו עמד מנחם בגין. כשהובא הנושא לדיון בכנסת, ב-7 בינואר 1952, פרצו אלפי מפגינים נסערים שרשרת של מאות שוטרים שהגנה על הכנסת. 92 שוטרים ו-36 אזרחים נפצעו. ההפגנה פוזרה רק לאחר שהוזעקו למקום כוחות צה" ל.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. אין ספק שהשילומים סייעו לריהביליטציה של גרמניה ושל אדנאואר (שהחזיר לשלטון בעידוד האמריקנים נאצים ותיקים). אין ספק גם שהמדינה הושחתה עקב הסכם השילומים. הכספים שנתקבלו מגרמניה גם סייעו למפא" י לשלוט בכלכלת הארץ.

אבל השילומים הצילו את המדינה מקריסה כלכלית. קליטת העלייה ההמונית דלדלה את כל משאבי המדינה. משלוחי סוכר וכותנה שהגיעו לנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. הסכם השילומים הכניס למדינה משאבים בהקף של 750 מיליון דולר. כספים אלו שימשו בסיס להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל והביאו לצמיחה שאפשרה את קליטת העליה ההמונית.

=============================================

החכם הירושלמי שגילה את הגניזה

נפלאות הן דרכי הרוח בעם ישראל. ויעיד סיפורו של הרב שלמה אהרון ורטהיימר, חכם ירושלמי שבאמצעים דלים ובמסירות אין קץ, חשף ראשון את קטעי הגניזה הקהירית ופרסם אותם לפני שנודעו בעולם הגדול.

כשסיפרתי כאן את סיפור המפעל למחשוב הגניזה הבאתי בקצרה את ההיסטוריה של האוצר המופלא הזה, כפי שהיא מופיעה בכל הספרים והאנציקלופדיות.

לפי הסיפור הזה הגיעו שתי מלומדות סקוטיות בשנת 1896 לקהיר וגילו שם כמה דפים של כתב יד עתיק. הן הביאו את הדפים לפרופסור זלמן שכטר באוניברסיטת קיימברידג" וזה זיהה כי מדובר בנוסח עברי של ספר בן סירא שאבד. בעקבות הגילוי ארגן פרופסור שכטר בסוף שנת 1896 משלחת למצרים והוציא מן הגניזה רבבות כתבי יד אותם העביר בעשרים ארגזים לקיימברידג", שם מצוי האוצר עד ימינו.

בעקבות פרסום מאמרי התקשרו אליי שני ניניו של הרב אהרון שלמה ורטהיימר. שמות שניהם כשמו של הסבא רבא שלהם. האחד ירושלמי נושא גם את שם המשפחה של הסבא רבא ועיסוקו בתורה. השני מפתח תקווה, עורך דין במקצועו, ושם משפחתו לשם. בפי הנינים היתה קובלנה: כיצד זה העלמתי מקוראיי את העובדה שהסבא רבא שלהם הוא הראשון שגילה אחד מדפי בן סירא והוא פירסם קטעים מן הגניזה בספר " בתי מדרשות" , שנדפס בשנת תרנ" ג (1893) יותר משלוש שנים לפני ששכטר הגיע למצרים.

" אני הייתי אז הראשון אשר גיליתי אוצרות חושך מטמוני מסתרי כתבי יד" . שלמה אהרון ורטהיימר, סוף המאה ה-19

שלמה אהרון ורטהיימר עלה לארץ ישראל מהונגריה בשנת 1872 והוא אז בן 5. למד בישיבת בית אל הספרדית ושם נתוודע לאוספים גדולים של כתבי יד שהיו בישיבה זו. בצד לימודיו ההלכתיים (הוא פרסם ספר ראשון בהלכה בהיותו בן 19 ) התמחה בפיענוח כתבי יד ועד מהרה יצאה השמועה בקרב סוחרים שורטהיימר מוכן לקנות הכל. אמצעיו היו דלים והוא חסך לחם מפיו ומפי בני משפחתו כדי לקנות כתבי יד. בדרך זו הגיעו לידיו כתבי יד שמקורם בגניזה הקהירית (אליה הצליחו לחדור סוחרי עתיקות שנים לפני בואו של שכטר). בין היתר הגיע לידיו דף מתוך ספר בן סירא וכן שורה של מדרשים שלא נודעו קודם או שנחשבו לאבודים. הוא היה הראשון לפרסם קטעים מן הגניזה יותר משלוש שנים לפני פרופסור שכטר ולאחר מכן פרסם עוד עשרות ספרים. באחד מהם,שפורסם בשנת תרפ" ד,כתב: " זה לי שלושים שנה מאז החילותי להאיר אור מדרשי חז" ל אשר היו בכתובים, אני הייתי אז הראשון אשר גיליתי אוצרות חשך מטמוני מסתרי כתבי יד עתיקים מתוך הגניזה הישנה שבמצרים ואני הייתי אז הראשון שהדפסתי מתוך הגווילים כתבי יד ההם ממדרשי חז" ל… ועל ידי זה נתפרסם בעולם מהות הגניזה ויבואו אחרי חכמים שונים וינצלו את מצרים ויוציאו לאור מהם דברים רבים וקנו להם שם עולם ואדם לא זכר את המסכן ההוא אשר מילט את העיר" .

צאצאיו של ורטהיימר חיים בתחושת העוול שנגרם לסבא רבא שלהם. הנין שלמה אהרון לשם נסע לקיימברידג" ולאוכספורד והשיג שם הוכחות בכתב לעובדה שהסבא רבא היה חלוץ הגניזה. מסתבר שכדי לממן את קניותיו נהג הסבא רבא למכור כתבי יד שפיענח ומכר אותם לקימברידג" לאוכספורד ולבריטיש מוזיאון כמה שנים לפני שיצאה המשלחת ש/ל שכטר.

למעלה: קטע מכרטסת של ספריית אוניברסיטת אוכספורד, המעיד על רכישת כתבי יד של הגניזה מוורטהיימר, ארבע שנים לפני גילוי הגניזה בידי שכטר. למטה: שני הנינים שלמה אהרון ורטהיימר) ושלמה אהרון לשם. (צילומים: זאב גלילי).

.מאמר מקיף על הגניזה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=216

*                   *                     *

זהירות: הונאות באינטרנט

לפני זמן לא רב קיבלתי באינטרנט סידרת תמונות מדהימה: צילום מקרוב של המעבורת המתפוצצת " קולומביה" (שבתוכה נמצא כזכור האסטרונאוט הישראלי אילן רמון). בכיתוב נאמר כי התמונה צולמה בידי לוויין ישראלי שעבר בקרבת המעבורת בעת התפוצצותה. ברור קצר העלה כי לא היו דברים מעולם. שום לוויין ישראלי לא צילם את המעבורת. סידרת התמונות הייתה עבודה בעיניים באמצעות תוכנה לעיבוד צילומים.

הצילום המזוייף של התפוצצות הקולומביה

התופעה הזו של מסרים הנשלחים באינטרנט, בלי שיש להם ידיים ורגליים, נפוצה מאד. רבים מנסים להוליך שולל, אך רבים יותר הפתאים שמאמינים למסרים וממשיכים בהפצתם. אני מציע לקבוע מונח חדש למסר אינטרנטי שאין לו אבא – " שתוקי" . ה" שתוקי" הוא מושג תלמודי שמשמעותו ילד שלא ידוע מי אביו. הוא נקרא כך משום שכאשר הוא שואל את אמו מי אבא היא משיבה לו " שתוק" .

יש " שתוקים" המבוססים על איזו עובדה נכונה ולכן מעוררים אמון. כזהו השתוקי שקיבלתי לפני זמן על דמות יהודית חשובה בהיסטוריה של ארצות הברית – חיים סלומון. לפי הסיפור שקיבלתי גייס חיים סלומון את הקהילה היהודית של ארצות הברית לעזרתו של ג"ורג" וושינגטון. לפי המסר הורה וושינגטון להנציח את תרומתו של סלומון בשטר הדולר האמריקני. זאת, על ידי סימון מגיני דוד מעל ראשו של הנשר ומתחתיו ציור מנורת שבעת הקנים. עוד נאמר כי בימים אלה הוקם לוח זיכרון לזכרו של סלומון בבית כנסת באקדמיה הצבאית האמריקנית ווסטפוינט. המכתב הזה התגלגל גם למדור המכתבים של " מקור ראשון" ונראה על פניו כמסמך אותנטי.

ביקשתי מידיד אמריקני לבדוק את העניין ונתברר כי סלומון היה אכן מממן חשוב של המהפכה האמריקנית ויש עליו שפע של חומר אמיתי באתרים רבים באינטרנט. אבל שטר הדולר הנוכחי עוצב בשנת 1956, שנים רבות אחרי המהפכה האמריקנית. הכוכבים שמופיעים בציור הם בני 5 קצוות (ולא 6 כבמגן דוד) ומנורת שבעת הקנים היא תשע נוצות של הנשר שבכנף. כל הסיפור אינו אלא אגדה.

יש שתוקים שפורטים על חרדותיהם של בני אדם. כזה היה המסר על ניסוי שנערך כביכול לגבי השפעת הקרינה של שני טלפונים סלולריים. השתוקי האלמוני שלח אפילו תמונה בה נראית ביצה המוצבת בין שני ניידים ונאמר שם כי לאחר שיחה של 65 דקות הפכה הביצה הטריה לביצה קשה.

והרשימה ארוכה: תמונה אותנטית כביכול של מוצב צה" ל ועליו השלט :" מחבל יקר, עקב המשחק יהיה הש.ג. סגור. מקרים דחופים יטופלו במחצית" . או תמונה בה נראית קבוצה של זקנות סביב מחשב לפטופ, או תמונה של מפגינים איסלאמיים הנושאים שלטים" אנחנו אידיוטים" , " הפציצו אותנו" ועוד.

ביצה שלוקה בפלאפון – לא היה ולא נברא

ראה מאמר מקיף על התופעה "הונאות ומתיחות באינטרנט"

"

9.

רוי פאראן, הקצין הבריטי שרצח בשנת 1947 את הנער אלכסנדר רובוביץ', מדביק כרוזים של לח"י, נפטר בשבוע שעבר בגיל 85 בקנדה. זה היה מוות שלא בעיתו. הוא צריך היה להשיב את נפשו לבורא עולם לפני כ-60 שנה, על ידי קבוצת אנשי לח" י, שתכננה את חיסולו. רצה הגורל והרוצח זכה באריכות ימים מופלגת, זכה לבנים ולבנות. קרבנו בן ה-17 לא זכה אפילו לבוא לקבר ישראל.

הרוצח רוי פראן

האיש עליו הוטלה המשימה לחסל את פאראן הוא עורך דין יעקב חרותי, שתאר את קורותיו בספר זיכרונות "אמת אחת ולא שתיים"..

חרותי היה בן 20 בלבד כשהוטלה עליו המשימה לצאת ללונדון ולהקים שם סניף של המחתרת. המטרה היתה לחסל את שר החוץ ארנסט בווין, את גנראל אווילין בארקר, ואת הרוצח רוי פאראן.

ארנסט בווין

גנראל בארקר

שלושתם היו ראויים לפסק דין מוות. בווין, שר החוץ הבריטי, היה אנטישמי ונתן לכך ביטוי בנאומיו. הוא היה אחראי לגרוש מעפילים משערי הארץ, בין היתר את האוניה "אכסודוס" שהוחזרה לגרמניה.

גנראל אוולין בארקר היה מפקד עליון של הצבא הבריטי בארץ ישראל בשנים 1946-1947. בין היתר היה אחראי לביצוע פסקי דין מוות שהוצאו נגד לוחמי המחתרת. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד הוציא פקודה בה אסר על כל סחר עם יהודים בנימוק שיש לפגוע ביהודים "באותה צורה שגזע זה שונא ביותר – על ידי שיפגעו בכיסיהם ויראו להם את רגשי התועבה שלנו כלפיהם" . כמה פעמים ניסו להתנקש בחייו של ברקר ללא הצלחה והוא נמלט לבריטניה לאחר שאישר את גזרי דין המוות על ארבעה מלוחמי האצ"ל.

מפנים הרוגים מהריסות מלון המלך דוד

לחרותי נמצא סיפור כיסוי מצויין. הוא היה בנו של עורך דין נודע, ונרשם ללימודי משפטים בלונדון. לא היה לו כל ניסיון מחתרתי ולקראת המשימה עבר סידרת הכשרה קצרה בהפעלת נשק, מטעני חבלה, תקשורת והצפנה, איסוף מודיעין, ועוד.

בלונדון מצא חרותי מקלט ראשוני בבית אמו, שנפרדה מאביו ועברה ללונדון כשהיה בן 9. חרותי החל חיים כסטודנט מן המניין ותוך זמן הגיעו מן הארץ עוד שני לוחמים, ששמותיהם המחתרתיים היו עוזי וחנוך.

השלושה היו נפגשים במרתף בו התגורר אחד מהם. על אותה תקופה כותב חרותי: " נפגשנו שלושתנו לשיחות, לארוחה צנועה ולשירי מולדת בצוותא. שלושה אנשים בודדים מצוידים רק באחוות לוחמים ואמונה בצדקת הדרך… הבדידות העיקה, האנגלית שבפינו היתה רצוצה… נשק ומקומות מסתור לא היו… לא היו מקורות מימון לרכישת המינימום הדרוש להקמת תנועת מחתרת על אדמת אויב" .

אט אט הצליחו להקים תשתית. גייסו כמה צעירים וצעירות יהודיים. יהודי אנגלי אמיד, ניצול שואה, תרם להם 500 לירות – סכום עתק באותם ימים. אחד המגויסים העמיד לרשותם מחסן סתר ובית מלאכה. אחת המגויסות הביאה אקדח מיושן ומקולקל שהצליחו לתקנו. לאחר זמן הצליחו להבריח מבלגיה אקדח צבאי תקני. אבל עם שני אקדחים עדיין אי אפשר למוטט אימפריה אבל זה היה משהו.

חרותי וחבריו הצליחו ליצור קשר עם סניף לח" י בארצות הברית וזה הבריח לבריטניה קילו חומרי נפץ תקניים, מוסתרים במקלט רדיו נייד ונפצים עטופים בעיתונים.

מה שהעלה את רוי פאראן דווקא לראש סדר העדיפויות הייתה העובדה שלאחר שהוברח מן הארץ הוא נתקבל בבריטניה כגיבור, זכה בעיטורי כבוד וגבורה וכך נודע לאנשי לח" י על מקום מגוריו.

חיסול ממוקד של האיש בשיטות שנקט לח"י בארץ היה בלתי אפשרי בבריטניה. חיסול כזה מחייב מעקב, תצפיות, איתור הרגלים קבועים וקביעת דרכי נסיגה ומקום מסתור.

פאראן התגורר בעיירה רחוקה מלונדון. כל ניסיון לעקוב אחריו ולגלות את הרגלי התנועה שלו היו חושפים את המבצעים.

" לא נותר לנו" – כותב חרותי בספרו – " אלא לשלוח דואר ממולכד… מנגנון נפץ הוטמן בספר מהודר של כל כתבי שקספיר שנשלח אל פאראן אישית. מתנה מעין זו לא הייתה אמורה לעורר חשד. הסיקור הנרחב של טקס מתן העיטורים אמור היה להביא בעקבותיו זרם מברקי ברכה ומתנות לגיבור החדש…. לרוע המזל שהה פאראן מחוץ לעיר מגוריו ואחיו שהתעלם מן הכתובת האישית הברורה פתח את החבילה ונהרג. היה זה כישלון מאכזב. חיפשנו את הרוצח ולא את אחיו" .

חרותי וחבריו לא נואשו והחלו בהכנות למבצע השני: חיסולו של ארנסט בווין. כאן היו האפשרויות קלות יותר יחסית: הופעות פומביות באזורים הומי אדם, סמטאות שניתן להימלט דרכן, חיסול ביריה ובמוקש. כשכבר הסתיימו ההכנות הגיעה פקודה מן הארץ לעכב את הפעולה.

ההכנות לחיסול בארקר אף הן נמשכו. הפעם נבחרה שיטת חבילת נפץ שנעטפה בשבועון למינויים. החבילה נשלחה אך אשתו של ברקר חשדה בריח המוזר של חומר הנפץ שנדף ממנה והזעיקה את המשטרה.

בינתיים השתוללה המלחמה בארץ. בריטניה כבר לא היתה האוייב. חרותי וחבריו נקראו לשוב לארץ למלחמת הקוממימות.

3 צעירים עם שני אקדחים נגד האימפריה. יעקב חרותי

ומה בדבר לימודי המשפטים? אלה חיכו עוד שנים והושלמו בכלא ישראלי, בו ישב חרותי על חלקו במחתרת צריפין. אך זה כבר סיפור אחר.

===========================================================================

 היהודים בעיניים של עיתונאי פקיסטני

עבר

=========================================================================

ראה

יעקב חרותי מגוייס לכל החיים

1. מדוע אי אפשר להאמין לסקרים

2.  " אוצר הספר העברי" – עבר לפוסט אחר

 3. כך הפלתי את הספיטפייר המצרי שתקף את ת"א עבר לקישור הבא

את המעשה סיפר חתן פרס נובל, ישראל אומן, שהמחיש באמצעותו את העובדה ש" סקרים הם שקרים" * הסקרים חסרי בסיס, יש בהם אפקט של עדר וייתכן שהם נעשים כמניפולציות * שימוש בסקרים היא כרפואת אליל

"הטפשים זה אנחנו". חתן פרס נובל ישראל אומן. (ויקישיתוף)

מעשה ביהודי שבא לעיירה ופרסם קול קורא: אני אמתח חבל מעל לנהר השוטף והקוצף ואעבור עליו מן הגדה האחת לשנייה. מחיר ההצגה: 10 קופיקות.

יהודי העיירה נהרו לגדות הנהר בנעריהם ובזקניהם. היה שם אכן חבל מתוח בין שתי הגדות, אבל היהודי הלוליין עלה על במה והצהיר: ללכת על חבל מעל הנהר איני יודע. אם אתם רוצים לראות יהודי נופל למים השוצפים תמורת 10 קופיקות אני מוכן לעשות זאת.

היהודים, רחמנים בני רחמנים, החליטו לוותר גם על ההצגה וגם על הקופיקות. בטרם התפזרו הודיע הלוליין המדומה: יש לי הודעה חשובה. מחר תהיה הופעה נוספת.

אנחנו הטפשים"

חתן פרס נובל לכלכלה, פרופסור ישראל אומן, סיפר סיפור זה בהרצאה שנשא בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה, שנערך בשבוע שעבר בזיכרון יעקב. הסיפור נועד להמחיש את המסקנה העיקרית של נושא ההרצאה שלו שהיה : " מישאלי דעת קהל: מי הטיפש" .

הטפשים זה אנחנו, הנעזרים בסקרים, עורכים אותם שוב ושוב, ומאמינים להם, אומר פרופסור אומן. ומי שאומר שאין אלטרנטיבה אחרת כאילו אמר שאין ברירה אלא להיעזר ברפואת אליל.

באמתחתו של פרופסור אומן שורה של דוגמאות שגם ההדיוט יכול להסיק מהן כי אי אפשר לסמוך על סקרים, מפני שחלק גדול מן הנשאלים משקרים.

מספר לי פרופסור אומן: " פרופסור קמיל פוקס, ראש המחלקה לסטטיסטיקה של אוניברסיטת תל-אביב, הוא אדם שאני מאד מחבב. הוא סיפר לי כי לאחר הבחירות הקודמות, שבהן שעור המצביעים היה 68.9 אחוזים הוא ערך סקר טלפוני.הוא הציג שתי שאלות: האם הצבעת בבחירות ולמי הצבעת. 90 אחוז מהנשאלים השיבו כי השתתפו בהצבעה.

כלומר: יותר משני שליש מאלה שלא הלכו לקלפי אמרו שהשתתפו בהצבעה. זה הפך כמובן לבלתי רלבנטי את התשובות לשאלה השניה" .

למה הנשאלים משקרים?

לנשאלים ששיקרו, אומר פרופסור אומן, לא היה נעים, אפילו כלפי עצמם, להגיד: לא הצבעתי. ההצבעה נחשבת חובה אזרחית שלא יפה לא למלא אותה. " זה משהו מאד ידוע ומוכר בפסיכולוגיה. אינני ממציא את הגלגל. התופעה הזו פוסלת את כל נושא הסקרים" .

הנטייה איננה ישראלית דווקא. בארצות הברית, במרוץ למושל מדינת קונטיקט, היו שלושה מועמדים: האחד קיבל 37 אחוז, השני 33 אחוז, והשלישי 30 אחוז. לפי חוקת קונטיקט נבחר המועמד שקיבל 37 אחוז.

אחרי שלושה שבועות עשו סקר שבו הוצגה השאלה: למי הצבעת – 57 אחוז השיבו כי הצביעו בעד המנצח.

חמורה יותר התוצאה וההשפעה של סקרים שנערכים לפני הבחירות. " סקרים כאלה" , אומר לי פרופסור אומן, " הם חסרי בסיס. אי אפשר לבדוק אותם וייתכן שהם נעשים כמניפולציות. קדימה הרי התחילה ב-43 מנדטים בסקרים. יכול להיות שהתוצאה הזו הייתה מצוצה מן האצבע" .

אם המדגם " נכון" למה אנשים משקרים לסוקר?

פרופסור אומן: " בסקרים פוליטיים יש אפקט של עדר. כשכל הסקרים אומרים שאולמרט מוביל ושרון גיבור אנשים אינם משיבים לסוקר מה שהם באמת חושבים, אלא מה שנראה להם כמקובל. לא נעים לך להודות שאתה ימני קיצוני ושאתה מצביע לאפי איתם או לאביגדור ליברמן" .

לסקרים גם יש השפעה על התוצאה ועל עצם ההתמודדות. הדבר בולט במיוחד כשיש יותר משני מתמודדים. כך היה כשהתמודדו ברק, נתניהו ואיציק מרדכי (בבחירות האישיות לראשות הממשלה ב-1999). בסקרים שנערכו כמה חודשים לפני הבחירות, היה לכל אחד מהמתמודדים כ-30 אחוז. למרדכי היה קצת פחות. בסקר הבא מרדכי ירד עוד יותר. ירידתו נמשכה עוד ועוד עד שהגיעה ל-6 אחוזים והוא פרש מן המרוץ.

יש דרך לערוך סקרים אמינים יותר, אומר פרופסור אומן, אך היא יקרה מאד. כדי להבין אותה צריך לדעת קצת מתמטיקה. מדובר בסקר שבו אתה אוסף קבוצה אקראית של מספרי תעודות זהות ומאתר כל אחד מהם. ואם אחד נסע לניו יורק והשני נופש באילת אתה צריך למצוא אותם ולהציג להם את השאלות.

בפועל זה לא נעשה כך. והבעיה העיקרית שהאנשים אינם אומרים אמת נשארת גם אם הסקרים ייערכו בשיטה יותר משוכללת. וגרוע מזה. כל אחד יכול לערוך סקרים ולפרסם תוצאות ולהגיד מה שהוא רוצה. כדי לעסוק ברפואה צריך ללמוד כמה שנים ולקבל רישיון. עריכת סקרים, שהם נושא מרכזי בחיינו, פתוחה בפני כל אדם.

" השתתפתי פעם בוועדה ממלכתית" , מספר פרופסור אומן, " ויושב ראש הוועדה רצה להזמין סקר מאיזו חברת סקרים. סקר לא פוליטי של מה אתה מעדיף א" או ב". מחברת הסקרים אמרו: תגידו לנו איזה תוצאה אתם רוצים" .

והמסקנה: סקרים הם שקרים.

תגובה: האם סקרים הם אכן רק שקרים?

הדברים שהבאתי כאן  עוררו גל תגובות. אחד המגיבים, איש מקצוע המקורב לנושא כותב לי:

" אני מסכים עם טענת אומן כי "השימוש שעושים הפוליטיקאים בסטטיסטיקה הוא מניפולטיבי". אך מן הדברים שכתבת ניתן היה להבין כי סקרים הם שקרים, ולא היא. הסקרים הם כלי-עבודה חסר תחליף לפוליטיקאי.

להוכחת טענתי אביא את הסיפור הבא:

לקראת בחירות 1996, פנו אלי שני אנשים, שידעו על הידידות רבת-השנים ביני לבין פואד בן אליעזר, ששימש אז יו"ר מטה הבחירות של " העבודה" . היו אלה חיים אסא, לשעבר יועצו של רבין, ויוסי ודנה, מנהל ובעלים של מכון הסקרים " פנורמה" .

ודנה טען מאז ומתמיד ששני המנבאים הטובים ביותר בישראל להצבעה בבחירות הם עדה ודת. עוד טען כי סוקרים אחרים הגזימו בחשיבות ההשכלה וההכנסה. נקודת המוצא שלו הייתה שרצח רבין העביר מאות אלפי מצביעים פוטנציאליים לשורות "העבודה" כביטוי לשאט נפשם מהרצח.

לטענתו, הקבוצה הגדולה ביותר מבין אלה הייתה של יוצאי עדות המזרח בעלי נטייה טבעית למסורת, שהיו אז מצביעי ליכוד ברובם. להערכתו, קבוצה זו מונה כמיליון מצביעים, ומתוכה כ-300 אלף נטו לשנות את הצבעתם, במחאה על הרצח.

אולם ככל שעבר הזמן, נטייה זו נחלשה והלכה. לטענת ודנה, הסיבה העיקריתלשינוי נטיה זו הייתה ההאשמות של השמאל, שהתבטאו באמירה, "רבין נרצח על-ידי יהודי חובש כיפה". אנשים אלה, אף שרובם חובשים כיפה רק בזמן ה"קידוש" בליל שבת, זעמו על התבטאויות אלה, והתקשו להצביע בעד מפלגה שהזדהתה איתן.

ודנה ואסא סיפרו לי כי הם ניסו להגיע לפרס ולא הצליחו. גם פואד לא רצה להיפגש איתם. הם הביאו לי תקציר שכתב ודנה, ובו ממצאיו, התומכים בתיזה שלו, וכן הצעה לדרכי-פעולה.

כששמע פואד באיזה עניין באתי, הגיב בזעם: אני לא רוצה לראות את זה (התקציר) ולא לשמוע אותך. קלמן גאייר (הסוציולוג ששרת אז את העבודה) הזהיר את פרס ואותי מהשניים האלה. ודנה כועס על שלא לקחנו אותו. עכשיו הוא מבלבל את המוח ורוצה להוכיח שהוא יותר טוב מקלמן. אני רואה כל יום את הסקרים של קלמן ושל "מודיעין אזרחי" – אנחנו ננצח" .

מוסר השכל? יש סקרים ויש סקרים.

==============================================================**על חיים ומוות בידי הסטטיסטיקה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=413

==========================================================

2." אוצר הספר העברי" – מורחב ודיגיטאלי

עברנו דירה

===============================================================

3. כך הפלתי את הספיטפייר המצרי שתקף את ת"א

עבר לקישור הבא

=============================================

סיכום ביניים

גיליון זה של " דיוקן" , מספר 458, הוא האחרון בו מופיע " היגיון בשיגעון" , העומד לעבור לאכסניה אחרת (" יומן" ), לאחר חופשה קצרה. זו הזדמנות לסיכום ביניים.

הטור הופיע מן הגיליון הראשון של " מקור ראשון" , לפני כשמונה וחצי שנים, כמעט ללא הפסקה. להערכתי פורסמו כ-440 טורים ובסך הכל קרוב למיליון מילים.

האם המילים הללו שינו משהו במדינה? אני מסופק.. האם תרמו משהו לקוראים בחשיפת ההיגיון מאחורי השיגעון שבמציאות חיינו? אני מקווה שכן.

אני מודה לכל הקוראים, ותיקים וחדשים, ששמרו לי אמונים כל אותן שנים ומקווה שימצאו אותי גם באכסניה החדשה.

לקוראים הרבים הפונים אלי תדירות בבקשה להעביר להם מאמרים שפורסמו במהלך השנים הקמתי אתר שיכלול כל מה שפורסם. האתר עדיין נמצא בבניה ואני מקווה שבתוך זמן לא רב ניתן יהיה למצוא בו בקלות כל מה שפורסם ב"היגיון בשיגעון" .

www.zeevgalili.com