פידיון שבויים – לא בכל מחיר

 

אלפי שנים הצליחו קהילות יהודיות לפדות יהודים שנפלו בשבי, תוך שהן קובעות גבול למחיר * ישראל כמדינה אינה יודעת לנצל את כוחה, נכשלת שוב ושוב ונכנעת לסחיטות המערערות את בטחונה

אלוף בני פלד, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ביקש לפני מותו שכשימות יצלצלו בפעמון ויכריזו שהלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה. אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית. הוא התכוון לומר כי ישראל היא מסגרת עלובה כמו שהיתה לדעתו הקהילה היהודית.

 

" מדינת הקהילה"

ימתקו לו רגבי אדמתו של אלוף פלד. אילו חי היום, היה מקום לתבוע ממנו את עלבון הקהילה היהודית לדורותיה. כי " הקהילה היהודית" , היתה מדינת הסעד המתקדמת ביותר בעולם. לא היה בה אף ילד רעב, לא היה ילד שלא קיבל חינוך, לא היה חולה שלא טופל, לא היתה אלמנה שנעזבה לנפשה, או זקן שננטש לגורלו. היא גם ידעה לפדות את שבוייה, טוב יותר ממה שעושה זאת מדינת ישראל.

מצוות פדיון שבויים

המצווה לפדות יהודי שנפל בשבי היא ראשונה במעלה. הרמב" ם אומר: " ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות" .

השבי נחשב לקשה מכל הפורענויות ומי שדוחה אפילו בשעה אחת פדיון שבוי הריהו כשופך דמים. לפדיון שבויים מותר להשתמש בכסף שהוקדש לצדקה או לבניין בית כנסת וגם למכור ספר תורה.

ויש היררכיה בפידיון – רבו קודם לאביו , אשה קודמת לאיש, גבר חייב בפדיון אשתו, גם אם הדבר לא נכלל בכתובתה. ואמו קודמת לכולם.

קופה מיוחדת

לכל קהילה היתה קופה מיוחדת לפדיון שבויים. הכסף נאסף מתרומות ונדרים. קהילות הטילו מס סחורות, על כל יבוא וייצוא. מונו גזברים לטיפול בכספים וקבעו מועדים מיוחדים לאיסוף כספים (" שבת זכור" ).

בתקופות של פורענות גדולה – מסעי הצלב, פוגרומים, גרושים, רדיפות – התאחדו קהילות רבות למאמץ משותף כדי לפדות שבויים.

בגניזה הקהירית נמצאו מסמכים רבים המעידים על מאמץ יהודי חוצה גבולות לפדיון יהודים שנפלו בשבי מוסלמים. במאות ה-11-13 הובאו שבויים שנפלו בידי מוסלמים לשוק עבדים גדול באלכסנדריה. דייני אלכסנדריה אספו כספים מכל קהילות מצרים ומקהילות יהודיות בביזנטיון, וקיימו עצרות מיוחדות לאיסוף כספי הפידיון.

במאות ה-16 וה-17 היה שוק עבדים גדול בקושטא וגם כאן נעשה מאמץ של קהילות רבות לפדות כל יהודי. כך נהגו יהודים לאורך כל ההיסטוריה – מן המרד הגדול, והחורבן דרך מרד בר כוכבא מסעי הכיבוש הערביים, מסעי הצלב גזרות ת" ח ת" ט ועד ימינו.

4 rotenberg

רוטנבורג בימי המהר" ם

" יתר על כדי דמיהן"

עשו הכל כדי לפדות שבויים, אך הקפידו על כלל שנקבע עוד במשנה: " אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן…" . כלומר: קיים סכום מכסימאלי שמותר לשלם בתמורה לפדיון.

מאחורי תקנה זו, הנשמעת אכזרית מאד, עומדת חכמת דורות. נכונות לשלם כל מחיר היתה עלולה לעודד גויים לשבות עוד ועוד יהודים ולדרוש יותר ויותר. הדבר היה מרושש את הקהילות וגורם לכך שבעתיד לא יוכלו לעמוד בדרישות והשבויים היו נהרגים.

פרשת המהר" מ

המקרה הידוע ביותר לקיום כלל זה היה פרשת מאסרו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג ( המהר" ם).

2 painting of the maharal

ציור דמיוני של המהר" ם מתוך כתב יד מן המאה ה-15 הנמצא במוזיאון ישראל.

המהר" מ (1215-1293) היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז במחצית השניה של המאה ה-13. מבעלי התוספות, ומגדולי הפוסקים והפייטנים. בין היתר חיבר את הפיוט " שאלי שרופה באש" , הנכללת עד היום בקינות תשעה באב.

בשנותיו האחרונות נגזרו גזרות על יהודי גרמניה והמלך רודולף הראשון ביקש לראות בהם עבדים הסרים למרותו. רבים נמלטו וביניהם המהר" מ.בשנת 1286 הוא נתפס ונידון למאסר. למען שחרורו נדרש סכום עתק והיהודים היו מוכנים לשלמו. אך המהר" ם אסר עליהם להיענות לדרישה. הוא ישב בכלא שבע שנים, עד יום מותו.

לאחר פטירתו לא שחררו את גופתו ולא התירו להביאו לקבר ישראל. רק 14 שנים לאחר מותו ניתנה הרשות. יהודי אמיד, אלכסנדר זיסקינד ווימפן, נתן את כל הונו תמורת הגופה וביקש רק להיקבר בשכנותו של הצדיק.

1 the tomb of the maharal of rotenberg

קברו של המהר" ם מרוטנבורג בוורמס. לידו הקבר של אלכסנדר זיסקינד ווימפן שנתן את כל הונו כדי להביא את המהר" ם לקבר ישראל. (אוסף דן ירדני)

כיצד נוהגת ישראל

משהו מהגנטיקה היהודית עבר למדינת ישראל ודומה שאין מדינה בעולם, המוכנה לעשות מה שעושה המדינה למען שבוייה. אבל המדיניות הישרלאית בנושא זה עברה תמורות מפליגות במהלך השנים.

עד מבצע קדש היתה המדיניות שבשום אופן אין להיכנע לדרישות מחבלים המחזיקים בני ערובה ויש להפעיל כוח על מנת לשחררם.

בחמישים השנים שחלפו מאז נשתנתה המדיניות ונוסחה סופית בידי יצחק רבין, ערב מבצע אנטבה ביוני 1976. נוסחה זו קבעה:

אם יש אפשרות לבצע מבצע צבאי לחילוץ החטוף או בן הערובה, ולו גם תוך סיכון חיי אדם, יש לעשות זאת בכל מחיר ובכל מקום בעולם. אם אין סיכוי למבצע צבאי יש לנהל משא ומתן עם החוטפים במגמה לשחרור החטוף או בן הערובה.

מבצע אנטבה בוצע כשנתברר שמסתמנת אפשרות צבאית לביצועו. זאת, לאחר שכמעט הוחלט על משא ומתן לשחרור אסירים תמורת בני הערובה שבמטוס.

הצלחות וכשלונות

אנטבה היה הצלחה וכמוהו מבצע " סבנה" ב-1972. אך היו מבצעים שנסתיימו במרחץ דמים – מעלות ב-1974 ( 24 הרוגים, ביניהם 21 תלמידים, ו-70 פצועים); מלון סבוי ב-1975 (7 בני ערובה ושלושה לוחמים הרוגים, ביניהם מפקד הפעולה אל" מ עוזי יאירי); בית שאן ב-1975 (מחבלים הרגו בני ערובה בבית עליו השתלטו עד שחוסלו).

במרוצת השנים הפכה בעיית המדיניות כלפי פעולות חטיפה מנושא אסטרטגי לנושא של מדיניות פנים. קברניטי המדינה, שהיו צריכים להחליט אם להפעיל כוח או להיכנס למשא ומתן, היו נתונים ללחץ גובר והולך של משפחות החטופים. הם תארו את המצב כדילמה של הכרעה בין הצד ההומאני לבין הצד האסטרטגי. בפועל פזלו למעמדם בציבור.

הכניעה באלג'יר

פריצת הדרך הראשונה בנכונות להיכנע כליל למחבלים היתה בעקבות חטיפת מטוס " אל על" ביולי 1968 והנחתתו באלג"יריה. ישראל הסכימה אז לשחרר עשרות מחבלים, וכן כמה גופות של מחבלים הרוגים.

אז עדיין התביישו בכניעה הזו ומערכת הביטחון נמנעה מלפרסם את שמותיהם של המחבלים המשוחררים ואת המעשים שבגללם הושלכו לכלא. נאמר שמדובר באנשים חולים, חיגרים ופסחים ועבריינים פליליים. בפועל היו ביניהם רוצחים עם דם על הידיים.

ניסיון דומה להסתיר את גודל הכניעה נעשה כשישראל שיחררה 70 מגדולי הרוצחים – כולם נידונו למוות או למאסר עולם – תמורת חייל בודד, אברהם עמרם שמו, שנפל במבצע ליטאני ( ב-1978). להחלטה הזו היו אחראים מנחם בגין כראש ממשלה ועזר ויצמן כשר בטחון. חודשים רבים נשמרה זהות המשוחררים בסוד . לציבור נודע על זהותם רק לאחר שבטאון אש" ף פרסם את שמותיהם, תמונותיהם ומעלליהם. הבטאון הגיע לידי איתן הבר, שהיה אז הכתב הצבאי של " ידיעות אחרונות" , ופירסם את הסיפור בעמודו הראשון.

העיסקה האומללה

העיסקה האומללה ביותר היתה ללא ספק עיסקת ג"יבריל. במהלכה החליטה ממשלת האחדות הלאומית במאי 1985, לשחרר 1150 מחבלים כלואים תמורת 3 חיילים שנפלו בשבי במלחמת לבנון.

דומה כי שחרור זה גרם את הנזק הגדול ביותר לישראל. הטרור הפלשתיני קיבל לא רק חיזוק מוראלי אלא תוספת כוח רצינית. לפי מחקרים שנעשו משוחררי ג"יבריל היו הגורם המאיץ לאינתיפאדה.

יכולותיה של מדינה

האם אפשר לתרגם את המושג " יתר על כדי דמיהן" למציאות של מדינה ריבונית?

דומה שכן. הרי לא יעלה על הדעת שנסכים לסגת מירושלים בתמורה לשיחרור אסיר מבוקש, או למסור את הנשק הגרעיני שלנו, או לסגת מחבלי ארץ, או אפילו סתם לספק חומרי חבלה תמורת פידיון שבויים..

כלומר: יש מחיר שאין משלמים אותו מתוך חשיבה ארוכת טווח. כי בהעדר חשיבה כזו אנו רחמנים בני רחמנים על השבוי הנוכחי ומתאכזרים למי שעתיד להירצח על ידי המחבלים שישוחררו.

אם נחזור למה שאמר אלוף פלד אפשר לומר שהוא אולי צדק. הקהילה היהודית מיצתה את כל האמצעים שעמדו לרשותה. מדינת ישראל שוכחת שהיא מדינה ונוהגת כמו קהילה ועם פחות שכל. מרימה דגל לבן ומשלמת מחיר דמים כבד. דמים ממש.

יש אינסוף אמצעים שמדינה יכולה להפעיל: לדון למוות על תנאי מחבלים שיוצאו להורג אם ייפגעו שבויינו; לפגוע במשפחותיהם של המחבלים ולגרשם; ולעשות עוד כל מיני פעולות שהבגץ של הקהילה היהודית הקרויה מדינת ישראל לא יאהב.

 ראה

דם על הידיים

================================================================

 צרצוריו של ח"כ צרצור

עבר לקישור הבא

=================================================================

כך נפטרנו מ" בזק"

עבר לקישור הבא

פורסם בקטגוריה היסטוריה יהודית, טרור, פידיון שבויים, קומוניקציה, תולדות המדינה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות בנושא פידיון שבויים – לא בכל מחיר

  1. פינגבאק: בני פלד כ” כנעני” | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: ההתנתקןת של שרון החלה בחורבן חבל ימית בידי בגין "העקירה היא כמו גל של צונאמי" | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: עמוס עוז מנהל משא ומתן עם חאלד משעל

  4. פינגבאק: היהודי ששילם הון כדי לפדות את גופת המהר"ם מרוטנבורג בתנאי שייקבר לידו

  5. פינגבאק: מצעד האיוולת "לשחרור גלעד שליט" | היגיון בשיגעון

  6. פינגבאק: מצעד האיוולת למען גלעד שליט | היגיון בשיגעון

  7. פינגבאק: כל הקישורים למצעד האיוולת למען גלעד שליט | היגיון בשיגעון

השאר תגובה