האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה" שבספר "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

מטולה בשנות השלושים

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו צ'יזבאט.

ראה ילקוט הכזבים של שר הביטחון

הסתמאים בשיטת דוד הלבני בחקר התלמוד

באחד הימים ביקר פרופסור דוד הלבני בשיכון בבלי בתל-אביב. הוא קרא את השלטים של שמות הרחובות ומצא שיש בשכונה היפה הזו רחוב התנאים ורחוב האמוראים, רחוב התוספתא ורחוב הירושלמי. אמר אז הלבני: אילו היה לי כסף הייתי דואג שאחד הרחובות ייקרא רחוב הסתמאים.

את הדברים הללו סיפר פרופסור אברהם גרוסמן בערב הוקרה לפרופסור הלבני בהגיעו לגבורות, שהתקיים בימים אלה במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית.

דוד הלבני במסיבה שנערכה לו בהגיעו לגבורות

פרופסור גרוסמן הוסיף כי פרופסור הלבני לא הצליח אמנם לקרוא רחוב על שם הסתמאים. אך במחקריו "בנה בית לתפארה, הנושא את שם סתמאים, והבית מצוי לא רק באחת משכונות תל-אביב אלא במרכזה של ספרות תורת ישראל וחקירתה".

סיפור פיקנטי זה מתייחס לאחד ההישגים הגדולים ביותר בחקר התלמוד והתהוותו. השג מהפכני, שפתח צוהר להבנה מחודשת של חלקים סתומים רבים שבספר היסוד של התרבות היהודית.

מי הם הסתמאים, שלא זכו עדיין שרחוב בתל אביב ייקרא על שמם?
הסביר פרופסור שטיינפלד:
התפיסה המקובלת בכל הדורות, וגם בין החוקרים בזמננו,
היא שהתלמוד נערך ונחתם על ידי רב אשי ורבינא בסוף המאה החמישית לספירה. בדומה למשנה שנחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית.

לפי תפיסה זו חתימת הבבלי כללה לא רק את המשא והמתן ("שקלא וטריא") בין האמוראים עצמם, אלא גם את האמירות הסתמיות, שאינן מיוחסות לאומריהם, ודנות בתורתם של התנאים והאמוראים. אמירות אלה מהוות את רובו של התלמוד הבבלי. ולאלה נוספו התוספות הקלות מאוחר יותר על ידי הסבוראים.
החלוקה המקובלת של חטיבות התורה שבעל פה היתה איפוא: תנאים, אמוראים, סבוראים, ואחריהם הפרשנים: ראשונים ואחרונים.
כאן בא הלבני וגילה שבשרשרת הדורות מצויה חוליה נוספת שנעלמה מעינינו. בין האמוראים והסבוראים מצויה חוליית הסתמאים והם שקבעו את צורתו ואת אופיו של התלמוד הבבלי המצוי בידינו. משמעות גילוי זה היא מהפכנית.

לדעתו של הלבני, התלמוד הבבלי נחתם בשתי חתימות. חתימת תלמודם של האמוראים שנעשתה באמצע המאה השישית. וחתימת תלמודם של הסתמאים שנעשתה באמצע המאה השמינית. כלומר: התלמוד שבידינו מורכב משתי חטיבות המעורבות זו בזו. יתר על כן: החטיבה האמוראית הגיעה לידינו לא במישרין על ידי האמוראים אלא באמצעות הסתמאים, שהתבססו על מסורות שבעל פה שהגיעו לידיהם שנים רבות לאחר שנאמרו.

ולא רק שהסתמאים והאמוראים חיו בתקופות שונות, אף תוררתם היתה שונה. תורת האמוראים היא פסיקתית, כמו המשנה. הם מסרו לדורות רק את ההלכות הפסוקות ללא הנימוקים שהביאו אותם לפסוק כך.
לעומת זאת תורתם של הסתמאים היא בעיקרה שקלא וטריא. הם אמורים היו לשחזר את הטעמים והנימוקים של הלכות ושל המקורות התנאיים והאמוראים שלפניהם. ומכיוון שתקופת האמוראים כבר נחתמה, הסתמאים לא יכלו להוסיף את דבריהם לתלמודם של האמוראים וכדי שלא יטעו ויחשבו שאף תורתם היא משל האמוראים העדיפו לומר את דבריהם בסתם ולא נקובי שם.

כל מי שלמד אי פעם דף גמרא יכול להבין את המהפכניות שבגילוי זה, לא רק להתהוות התלמוד, אלא להבנת כל עמוד שבו.
נקודת המוצא של הלבני היא מציאותם של פרושים רבים בגמרא לדברי האמוראים, שהם דחוקים ביותר. דהיינו: פרושים שאינם הולמים את פשוטם של הממרות. קשה ליישב עובדה זו עם ההנחה המקובלת שהאמוראים מסרו גם את השקלא והטריא והפרושים שלפנינו. שהרי האמוראים היו בוודאי יודעים לפרש את דברי עצמם בדרך ההולמת אותם. מסתבר שהדחוקים בפרושי הסתמאים מקורם בכך שהמקורות האמוראיים לא הגיעו לידיהם בצורתם השלמה והמקורית.
עד כאן תמצית דבריו של פרופסור שטיינפלד.

בית ברחוב האמוראים בשיכון בבלי בתל-אביב. מדוע אין רחוב הסתמאים?

יש לקוות שבין חברי ועדת השמות בעירית תל-אביב מצוי איזה תלמיד חכם, יודע ספר, שיפעל לקריאת רחוב על שם הסתמאים. ואם לא שמע עדיין על הסתמאים ילך ויקרא בספריו של הלבני ויעשה להצלת כבודנו וכבודם של אותם אלמונים, שתודות להם הגיע התלמוד לידינו.

ראה:

תלמוד תורה בצל המוות

דילברט על הניאו נאצים הישראלים

התופעה של צעירים ניאו נאצים בישראל עשתה כאן הרבה רעש וכותרות. "לבשו מדי ס.ס. ציירו צלבי קרס, היללו את היטלר, משכו בזקנים והתעללו ביהודים דתיים ובעובדים זרים".
הם אפילו תיעדו את מעשיהם במצלמות וידאו. דבר שאפשר למשטרה לעצור תשעה צעירים מאזור המרכז ולהגיש נגדם כתבי אישום.

הפרשה האווילית הזו עשתה לה כנפיים גם מחוץ לגבולות המדינה ומי שטיפל בה ברוח ההולמת את אי חשיבותה הוא לא פחות מאשר דילברט – אלילם של צעירים בעולם כולו.

דילברט הוא שם עט לאמן קומיקסטריפ, סקוט אדמס, שציוריו וסיפוריו עוסקים בעיקר במציאות החברתית והתרבותית של חברה טכנולוגית.

דילברט הדמות הוא מהנדס בעל המצאות מוזרות וכלב מחמד ששמו דוגברט. הוא עומד בפני מצבים מביכים וסיטואציות מצחיקות, המתארות את הטימטום האנושי והכסילות הביורוקרטית. הוא מציג את הבוס הטיפוסי כרשע מרושע המתעלל בעובדיו ואת מנהל משאבי אנוש, המוצא הנאה סדיסטית בהצקה לעובדים.

במהלך השנים פיתח דילברט שורה של טיפוסים שהשתלבו בסיפוריו ובתיזה המרכזית שלו שמדברת אל ליבם של רבים. הצלחתו של דילברט הפכה אותו עצמו לתעשיה גדולה הכוללת משחק מחשב, סידרת טלוויזיה, בובות, סטיקרים, תחתונים ומוצרים רבים אחרים. כמובן שיש לו בלוג שמספר הכניסות אליו מרשים.

והנה מה שכתב על הניאונאצים הישראלים.

"שמעתי בחדשות שכנופיה של ניאו נאצים ישראלים הנציחה את מעלליה במצלמות וידאו. זה רעיון לגמרי לא רע, אם אתה לא עושה מספיק מאמצים רציניים על מנת להיתפס ולעמוד לדין.
"שמעתי שאחד מחברי הכנופיה קרא: 'הייל היטלר' לתוך מצלמת הוידאו. אני חושב שהפרקליט שלו יצטרך לבקש שיעבירו את המשפט לאיראן, על מנת שהקליינט שלו יזכה למשפט הוגן.

"תמהני איך יכול להימצא פרקליט שמסוגל להגן על חוליגן המביע תמיכה בהיטלר. אני מוכן להתערב שפרקליטים עומדים בתור כדי להתנדב לסנגר על החבורה הזו. אני גם מנחש שהם לא מתכננים קו הגנה קשוח מדי.

(כאן מציע דילברט לפרקליטי החבורה לומר להם מה צפוי להם בכלא, בדימוי שהנייר של מקור ראשון אינו סובל).

"אני מנסה לדמות את הרגע שבו התארגנה הכנופיה הזו. איני יודע כמה אלכוהול אתה צריך לצרוך כדי להפוך לניאו נאצי בישראל. אני מניח שזו צריכה להיות כמות גדולה מאד. הקרבנות האמיתיים של הפרשה הזו יהיו כנראה מוכרי הבירה שמכירותיהם יירדו".

כישלונות אמ"ן בהערכת הסכנות למדינה

הכרזתו של ראש אמ"ן מזכירה הכרזות דומות של ראשי אמ"ן בעבר * אלוף אלי זעירא שקבע ערב מלחמת יום כיפור כי הסבירות למלחמה נמוכה ואלוף אהרון זאבי (פרקש) שהכריז בעת מינויו שרקטות הקסאם אינן מסוכנות, כי טווחן 6 קילומטר * רשימת הכשלונות של אמ"ן בהערכת הסכנות האורבות למדינה * ומדוע נזף בן גוריון באלוף מאיר עמית גם כשתחזיתו היתה מדוייקת

בסקירה שנתן בשבוע שעבר בוועדת החוץ והביטחון, אמר ראש אמ"ן, אלוף עמוס ידלין: "ההרתעה הישראלית שוקמה מאז מלחמת לבנון השנייה, וזה משפיע על כל המערכת האזורית".

ההרצאה הזו מלמדת שראשי אמ"ן לא שכחו ולא למדו דבר מאז התחזית של "סבירות נמוכה", שנתן ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא, ערב מלחמת יום הכיפורים.

הצהרה זו גם מלמדת אולי שיש לעדכן את ממרת חז"ל. מאז חורבן הבית ניתנה הנבואה לשוטים אבל הטפשים ממשיכים להתנבא ואינם לומדים לקח.

ההערכה הזו של ידלין מזכירה לי סיפור שסיפר לי פעם ידידי, האלוף במילואים יוסף גבע.

כשפרש בן גוריון לשדה בוקר בשנת 1963, סיפר גבע , הוא קיים פגישת פרידה עם המטה הכללי של צה"ל. בן גוריון ביקש לשמוע סיכומים והערכות על מצבו של הצבא.
בין היתר דיבר מאיר עמית, שהיה אז ראש אמ"ן (וכבר היה לו מינוי של ראש המוסד). הוא נתן נאום מבריק שבו ניתח את המצב הלאומי. בין היתר צפה ששנתיים אין סכנה למלחמה וניתח את כל העולם שמסביבנו. בדיעבד אפשר לומר כי תחזיותיו היו מדויקות ולאחר זמן נתברר כי כל מה שאמר התקיים.

בן גוריון ביקר בחריפות את ניתוחו של עמית. הוא לא ביקר את הטיעונים שלו אלא את עצם העובדה שקצין מודיעין נותן הערכות.

מאיר עמית (ויקישיתוף)

בן גוריון אמר: כל תפקידך הוא להביא עובדות. אתה צריך להביא הערכה של מה קורה עכשיו ולא מה יהיה בעתיד.
אתה לא מסוגל להעריך מה יחליט קברניט של האויב, או מי שאתה חושב שהוא האויב. אתה גם לא יכול להעריך מי הוא האויב. אתה מסוגל לשקול שיקולים הגיוניים. מלחמות לא פורצות מההיגיון של האדם הפשוט אלא משיקולים אחרים. אילו היה היגיון אפשר היה לדעת מי ינצח. אך לא יכולים לדעת מי ינצח. שיקול הדעת הוא של הקברניט. הוא צריך לקבל את העובדות. הוא צריך לשקול.

אחר כך, מספר יוסף גבע, דיברתי עם מאיר עמית ואמרתי לו: היה לך נאום מצוין. אני לא יודע מה הזקן רצה ממך. מאיר עמית היה קצת פגוע כי היה לו באמת נאום מבר כשלמדתי להכיר את בן גוריון הבנתי את שיקוליו. החלטות של חיים ומוות ומלחמה ושלום הן החלטות של מנהיגים. רק מנהיגים יכולים לנחש ולהעריך מה חושב מנהיג האויב ומה יחליט. בן גוריון החזיק תמיד אנשים שאינם חושבים באורח דומה. רמטכ"ל וסגן החולקים האחד על רעהו. כדי שאף פעם לא תהיה דעה יחידה. בן גוריון נהג לומר: כל המומחים יודעים 'להתנבא' על מה שהיה בעבר, לא על מה שיהיה בעתיד. אין מומחים לעתיד. לכן, אני לא לוקח מומחים כדי שיגידו לי מה יהיה. אני לוקח מומחים שיוכלו להגיד לי מה אפשר לעשות.

רשימת הכישלונות

הלקח הזה של בן גוריון לא נלמד למרבית הצער. גולדה מאיר היתה מנהיגה גדולה אבל בן גוריון היא לא היתה. לכן, ערב מלחמת יום הכיפורים סמכה על הגנרלים (ואפילו אמרה: אם הגנרלים אומרים שלא לגייס מילואים אני יכולה להתווכח אתם?).

אמ"ן הוכיח עצמו במהלך השנים כגוף יעיל באיסוף מידע. אך הוא נכשל בכל הנוגע להערכת המידע הזה ותחזיותיו.

רשימת הכשלונות בתחזיות אמ"ן זהה כמעט לרשימת התחזיות.
להלן רשימה חלקית:

• 1955 – לא התריע על התגבשות עיסקת הנשק הצ'כוסלובקית מצרית, שהיה בה איום בסיסי על בטחון ישראל והובילה למלחמת קדש.
• 1960 – המצרים החדירו לסיני 500 טנקים שהגיעו לגבול הנגב ומולם עמדו רק 30 טנקים ישראלים. רק בעקבות התראה אמריקנית הועברו כוחות של צה"ל לדרום.
• 1962 – המצרים שיגרו 4 טילים בליסטיים ואמ"ן לא נתן כל התרעה.
• 1967 – אמ"ן העריך שנאצר לא יסתכן במלחמה עם ישראל כי היה מסובך אותה שעה במלחמה בתימן. אך במלחמה זו השיג אמ"ן השג חשוב כשיירט שיחת טלפון בין נאצר לחוסיין.
• 1968 – אמ"ן נכשל בחיזוי הסיוע שיגישו הסובייטים למצרים בניהול מלחמת ההתשה.
• 1973 – הכישלון הגדול ביותר של אמ"ן, אי חיזוי ההתקפה המצרית סורית. למרות 11 התרעות אסטרטגיות קבע אמ"ן בראשות אלוף אלי זעירא כי יש "סבירות נמוכה" לפריצת מלחמה.
1977 – ערב ביקורו של סאדאת העריך אמ"ן שמדובר במזימה מצרית ושעומדת לפרוץ מלחמה.
1987 – אמ"ן לא צפה את האינתיפאדה הראשונה.
1990 – אמ"ן לא התריע על הפלישה הצפויה של עיראק לכוויית.
1993 – אמ"ן העריך שאין כל סיכוי לחתום הסכם שלום עם ירדן ושנה לאחר מכן נחתם ההסכם.
2003 – אמ"ן (בראשות האלוף זאבי פרקש) העריך בוודאות כי בידי סאדאם חוסיין בין 50 ל-100 טילים כימיים. ניתנה הוראה לפתוח את אריזות ערכות המגן. כתוצאה מכך האוכלוסיה בישראל חסרת מסכות היום.
2003 – רק לאחר שלוב הצהירה כי החליטה להפסיק את פיתוחו של נשק גרעיני נודע לאמ"ן שיש בכלל תכניות כאלה בלוב.
2004 – אמ"ן לא חזה את סכנת הקסאמים. ראש אמ"ן, אלוף אהרון זאבי (פרקש), אמר כי רקטות ה"קאסם" אינן מסוכנות הואיל והטווח שלהן 6 קילומטרים בלבד ולכן אינן יכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה.
2006 – אמ"ן לא חזה את מלחמת לבנון השניה ולא ידע במדויק או לא יישם נכון את המידע על הבונקרים של החיזבאללה ועל הימצאות טילים ימיים בידיו.

לכן, כששמעתי את תחזיתו של האלוף ידלין חשבתי שאולי כדאי לבדוק את הממ"ד.

ראה גם המאמר על הצלחות אמן

http://www.zeevgalili.com/?p=487

ראה התחזית ההזויה של עמוס גלעד

הרוצחת היפה מקפה "סבארו"

murderer

התבוננו היטב בתמונה למעלה. נערה יפהפיה שחוט של חן וחסד משוך על פניה. המראה מטעה. זוהי אחלאם תמימי, רוצחת מתועבת, שידיה טבולות בדמם של עשרות אנשים, שנהרגו ונפצעו בפיגוע הנורא במסעדת סבארו בירושלים, בקרן הרחובות המלך ג'ורג' ויפו.

הפיגוע נעשה ב-9 בגוסט 2001 בשעה 2 אחר הצהריים. מחבל מתאבד שנשא עמו גיטרה מלאה בחומר נפץ פוצץ עצמו בתוך המסעדה וגרם למותם של 15 יהודים ולפציעתם של 132, רובם צעירים וילדים.

בין הנספים היו שתי נערות יפות, חברות ילדות, מלכי רוט ומיכל רזיאל, שתיהן בנות 15, שבילו אותו בוקר בבית הקפה.

הסיבה שאני מביא כאן את סיפור הפיגוע הנורא קשור לסרט שביים הבמאי הישראלי שמעון דותן בשנת 2006. הסרט "הבטחוניים" (באנגלית הוא נקרא "Hot House" ) צולם בבתי הכלא בו מוחזקים הרוצחים של פתח וחמאס.
על מגמת הסרט אפשר ללמוד מן הטקסט שפרסמו מפיציו: "בעיני מרבית הישראלים הם רוצחים ופושעים. בעיני מרבית הפלסטינאים הם גיבורים ולוחמי חופש". כך הדבר כנראה גם בעיני מפיקי הסרט. הסרט מספר את סיפורם של כמה ארכי רוצחים, בין היתר את סיפורה של אחלאם תמימי, מנהיגת החמאס של האסירות. חלקה ברצח היה אספקת הגיטרה עם חומר הנפץ למתאבד ועל מעשה זה נידונה ל-16 מאסרי עולם. מפיקי הסרט מסבירים כי היא "הפכה לסמל לאומי פלסטיני" והטעימו כי בכלא מתהווה המנהיגות העתידה של העם הפלסטיני.

הסרט, כצפוי, זכה להצלחה ופרסים בשורה של פסטיבלים חובבי ציון: בירושלים, לונדון, שיקגו, ניו יורק, טורונטו ועוד – כולם פסטיבלים הנלחמים על "זכויות האדם" של החלאות הכלואות בבתי הכלא הישראליים.

בצד הפרסים זכה הסרט גם לביקורות חיוביות בכמה מעיתוני העולם, כולל ה"ניו יורק טיימס", שפרסם את התמונה שלמעלה. הדיווח על הסרט ובמיוחד התמונה עוררו את הוריה של מלכי – פרימט וארנולד רוט, להגיב בחריפות והם מפיצים ברחבי האינטרנט את המכתב, שאלה עיקריו:
בעקבות הפרסום בניו יורק טיימס אנו רוצים לשתף את קהל קוראי מכתב זה בתחושותינו על המאמר ובמיוחד על התמונה הזוהרת שמקשטת אותו. הסרט מופץ על ידי HBO (רשת הפצת סרטים של חברת "טיים ורנר" שיש לה כ-40 מיליון מינויים בעולם). בחירת תמונה של נערה זוהרת בשנות העשרים לחייה נועדה ללא ספק לקדם את הפצת הסרט.
(לעורכים: המסגרת נכנסה בטעות נא להשמיטה)
הצעירה היפה הזו היא הרוצחת של בתנו. היא נדונה ל-16 מאסרי עולם ובסך הכל 320 שנה. לא הניו יורק טיימס ולא HBO הזכירו את הסיבות שהביאו את היפהפיה הזו לכלא ישראלי. בתנו היתה בת חמש עשרה שנים בלבד כשחייה נלקחו ממנה ומאתנו. מלכי היתה נערה יפה שחיה חיים יפים.
אנו מבקשים את עזרתכם. אנא במקום להסתכל בתמונת הרוצחת התבוננו בתמונות בתנו הנמצאות באתר שהקמנו לזכרה
http://www.kerenmalki.org/photo.htm
הזכירו להם מי היא הרוצחת שמככבת בניו יורק טיימס המחייכת בשביעות רצון כזו.
לכתב הניו יורק טיימס אמרה הרוצחת: "איני מצטערת על מה שעשיתי. אנחנו נשתחרר מן הכיבוש ואחר כך אשתחרר מן הכלא". אין פלא שהיא מחייכת כך נוכח הדרישות הרבות מישראל לשחרר אסירים עם דם על ידיהם.
פרימט וארנולד רוט.

עמירה הס כדוברת חמאס

עמירה הס (פליקר)

אפריל 2013

עמירה הס מצדיקה יידוי אבנים בידי פלסטינים

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.1982934

עמירה הס מסבירה מדוע יש זכות לערבים לזרוק אבנים על הכובש הישראלי

http://www.democracynow.org/blog/2013/4/10/israeli_journalist_amira_hass_on_palestinian_resistance_peace_talks_and_us_foreign_policy_pt_2

בעיצומה של מלחמת לבנון השניה הרמתי את הטלפון למחלקת המינויים של עיתון "הארץ" והודעתי על ביטול המנוי. עשר דקות לאחר מכן קבלתי טלפון ממו"ל "הארץ", עמוס שוקן, שניסה לשכנע אותי לחזור בי מהחלטתי.

הוא החזיק אותי בטלפון כמעט שעה שלמה והעלה את כל הנימוקים האפשריים כדי לשכנע אותי לחזור בי. על הצורך בעיתון כמו הארץ, על חשיבות חופש הדיבור גם לכותבים כמו גדעון לוי ועמירה הס ועוד כהנה וכהנה. אני עמדתי על דעתי ואמרתי שאיני מוכן לממן עיתון אנטי ישראלי ופרו פלסטיני. עם זאת הבטחתי שאציץ מדי פעם לאתר האינטרנט של העיתון ואם אקרא שם משהו שאזדהה עמו אקנה באותו יום את העיתון בקיוסק. עד היום לא נאלצתי להוציא פרוטה אחת מכיסי כדי לממן את הכותבים שלדעתי גורמים לנו נזק כמו חטיבת מחבלים (בפרט כשמאמריהם מתורגמים ומופיעים בכל העולם).

אני חייב להודות כי תהליך הגמילה מ"הארץ", עיתון שקראתי ברציפות עשרות שנים, לא היה קל. חשתי בחסרון העיתון ליד שולחן ארוחת הבוקר. מה שעזר לי להיגמל היה שמדי פעם נתתי הצצה לאתר של העיתון והצצה זו רק חיזקה בי את החלטתי.

כך קרה השבוע כשקראתי את מאמרה של עמירה הס. משך שנים היא מייצגת בנאמנות את הפלסטינים ומאשימה את ישראל בכל. שום מעשה שעשתה ישראל במשך השנים איננו טוב בעיניה. הסכם אוסלו היה לדעתה הסכם לדיכוי נוסף. הכיבוש נמשך גם לאחר שנתנו לערפאת במתנה את יהודה שומרון ועזה. אפילו חורבן גוש קטיף לא נראה לה מעשה ראוי ולדעתה אנו ממשיכים לשלוט בעזה גם לאחר שעזבנו אותה לגמרי.

השבוע הצצתי שוב לאתר הארץ וקיבלתי שוב נסיוב חיסון נגד השיבה לעיתון. במאמר תחת הכותרת "די לעצום עין מדיכוי החמאס" הפכה עמירה הס לדוברת החמאס ביהודה ושומרון. היא קובלת על שאיש אינו מרים כאן קול צעקה על "פעולות הדיכוי" והעינויים שמענים אנשי הרשות הפלשתינאית את אנשי החמאס מול הצעקות שקמות על מעשי הדיכוי שנוהג החמאס בעזה.
וכך היא כותבת בין היתר: "לפי בדיקת ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, המעצרים של מאות אנשי חמאס עד כה נעשו ונעשים תוך הפרה בוטה של החוק הפלסטיני… אנשי הביטחון ממתינים בימי רמדאן מחוץ למסגדים, כדי לעצור פעילי חמאס אחרי תפילת הערב. עדויות מטרידות מצטברות מספרות על עינויים קשים של חלק מהעצורים… "

"המעצרים הם חלק ממסכת של מתקפות: ירי על פעילי חמאס, חבלות – עד הצתה – במשרדי התנועה, איומים על נציגים במועצות מקומיות, עיתונאים וחברי המועצה המחוקקת, פגיעה בחופש העיתונות (כולל מניעת ההפצה בגדה של שני עיתוני החמאס). רוב הדיווחים האלו לא נבדקו ולא נסקרו בעיתונות החוץ-חמאסית, ולא זכו בישראל ובחו"ל לאותם יחסי ציבור שזכו פעולות דומות של החמאס בעזה".

אם יש למישהו עדיין חשק לחזור ל"הארץ" יקרא מאמר זה וייגמל.

ואם למישהו עוד יישאר חשק אני מביא כאן את מכתבה של עירית לינור לעמוס שוקן מינואר 2009.

לכבוד
עמוס שוקן
חנוך מרמרי
יואל אסתרון

היום ביטלתי את המנוי שלי ל"הארץ", לאחר שנים של התמכרות. קשר שנמשך זמן רב כל כך, ראוי שיסתיים באופן חגיגי יותר מאשר הודעה למחלקת המנויים, לכן נראה לי יאה לנמק את החלטתי.
אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל "הארץ" הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן.
עייפתי מלקרוא בכל ביקורת טלוויזיה, בין אם נכתבה על-ידי רוגל אלפר, שגיא גרין, בני ציפר או אביב לביא, שהבעייה המרכזית של כל מהדורת חדשות, כל משדר לפני ואחרי פיגוע, היא פטריוטיות יתר, ושהכתבים הצבאיים עובדים בשירות דובר צה"ל. אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית, ומנוכרת למציאות ולמקום בו הם חיים.
כשבני ציפר יוצא להגנתה של ז'ולייט בינוש, לאחר שנחשפה בורותה בענייני הסכסוך הישראלי-פלשתיני בתוכנית טלוויזיה צרפתית, הוא מצטייר לא רק כשמאלן רדיקלי ואנטי-ציוני, אלא גם כשמאלן רדיקלי ואנטי ציוני מהזן האידיוטי, ויכול להיות שזה לא המקום לציין שמדור הספרות בעריכתו הוא מופת של טרחנות משמימה, אבל הנה ציינתי את זה.
כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד.
בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים.
כמו כן, ואולי גם את זה לא צריך לציין, כל הקריירה שלו נגועה בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערביים, שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית, וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית.
גדעון לוי ועמירה הס הם מחזיקי התיק הפלשתיני ב"הארץ". בעוד שכמוכם, אני מכירה בחשיבות העיתונאית והאנושית של דיווחים כאלה, יש לי בעיה עם ההוצאה לפועל.
מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלשתיני, וגם על הרצחנות הפלשתינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה עיתונאית ומוסרית כאחד.
כמו כן, שניהם נמנעים מלדווח על מעשי זוועה שהפלשתינים מבצעים זה בזה, ויש פלשתינים שמשום מה לא יוצא להם לפגוש: האנטישמים, השוביניסטים, המושחתים, מוחאי-הכפיים לפיגועים. כשהנטיות הפרו-פלשתיניות של הרפורטרים הס ולוי הן הדבר הבולט והעקבי ביותר בדיווחיהם מהשטחים, אני מתקשה לייחס אמינות לכתבותיהם. ומכיוון שאני, תסלחו לי, ציונית, לא בא לי בזמן מלחמה לקבל כל בוקר הביתה את קול הרעם מקהיר.
ולא מדובר רק בהם. בגלריה הופיעה השבוע כתבה שכותרתה "מקרתיזם תוצרת ישראל", מאת מיכל פלטי. הכותרת עצמה מעידה על בורות, ועל שימוש בקלישאה הקיצונית והזמינה ביותר. אני לא חושבת שאתם זקוקים להרצאה על המקרתיזם, אבל פלטי ועורכי גלריה – כנראה שכן. אני רוצה להתייחס לכתבה הזאת בהרחבה, ברשותכם, כי אחרי קריאתה הרמתי טלפון למחלקת המנויים. הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל.
פלטי כותבת על מפעל הפיס, שהסיר את תמיכתו הכספית מפסטיבל דוקאביב, מכיוון שבמאי שוודי שסרטו משתתף בתחרות, דרש (?) וקיבל (?) הקראת הצהרת תמיכה בעם הפלשתיני לפני הקרנת סרטו. בעיני פלטי, זהו גילוי מקרתיזם. גואל פינטו מבשר על תוצאות התחרות בידיעה אחרת, מתוך אמונה שלמה שמובן מאליו שהיה צריך להקריא את הצהרת הבמאי לפני כל הקרנה, ואף מגנה את הנהלת הפסטיבל שהתכופפה בפני איומי מפעל הפיס.
ייתכן שאני משוגעת, ובגלל זה נדמה לי שההתכופפות המבישה היתה זו שהתבצעה בפני הבמאי, ואולי הפשיזם שלי גורם לי לחשוב שבזמן מלחמה המדינה ממש אינה חייבת לממן אירועים בהם מקריאים הצהרות תמיכה באויב. אבל אולי בעיתון שמוכן לקבל כל צורה של פטריוטיות בתנאי שהיא פלשתינית (?) אפשר לקרוא לזה מקרתיזם.
ועוד מהכתבה: חנות ספרים תלתה שלט על הדלת "לא מוכרים ספרים של סאראמאגו". מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה" בה יוצאים לאור ספריו של סאראמאגו, משווה את זה לשריפת ספרים של יהודים, ומוכיח שהוא ליברל אמיתי, כי לא עלה על דעתו להפסיק את ההתקשרות עם הסופר. לא צריך להיות עיתונאי "הארץ" כדי להבין, שפרי הוא לא רק ליברל, אלא גם יהודי שמחפש פרנסה, וסאראמאגו, אחרי הכל, הוא אחד מרבי המכר של פרי. כך כשפרי מסביר למה צריך להפריד בין הספר לסופר, אפשר להציע תשובה: כדי לא לגרום למו"ל הפסדים.
ואילו אני, שאינני כתבת "הארץ", תוהה מדוע לא נמסרה תגובתם של בעלי חנות הספרים, ומציעה לענות במקומם: לא מתחשק לי לפרנס את מי שמשווה אותנו לנאצים.
החנות שלי היא עסק פרטי, וזו זכותי. אגב, בעיני, החלטת בעל החנות להפסיד כסף ולא למכור את ספריו רבי המכר של האנטישמי הטיפש הזה, אצילית ומעוררת כבוד לא פחות מהחלטתו של עמוס שוקן להרוויח כסף מפרסום מודעות זנות ב"העיר".
הוכחה נוספת למקארתיזם תוצרת ישראל היא רדיפתו של המעצב דוד טרטקובר בידי הממסד. הוא מספר כיצד עמיתיו למקצוע שיכנעו אותו להסיר עבודה פוליטית מתערוכת "ירושלים 3000", מכיוון שהם פחדו מתגובתו של שרון, אז שר המסחר והתעשיה. ומה שיותר מקרתיסטי מזה, היא העובדה שטרטקובר נרדף עד כדי כך שקיבל את פרס ישראל ביום העצמאות, בעוד אותו שרון עצמו מכהן כראש ממשלה.
כמובן, יפה ירקוני. בעוד שהכותרת מתייחסת לביטול מופע ההוקרה לכבודה כאל מקרתיזם, מהכתבה עצמה עולה כי הסיבה האמיתית לביטול המופע היתה רכישת כרטיסים מועטה. העובדה שירקוני לא ממלאה אולמות כבר זמן רב אינה נזכרת כלל בכתבה, ואכן, יכול להיות שקהל רוכשי הכרטיסים, שרובו שירת או משרת בצה"ל או תומך במבצע "חומת מגן", לא רצה להוקיר מישהי שמעודדת סרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. זכותו של אדם פרטי להחליט למי הוא רוצה למחוא כפיים. זכותו של אמ"י להחליט שלא לגונן על ירקוני יותר מדי. אני יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של "הארץ" בפרט ורשת שוקן בכלל.
ב"העיר", עיתון שממנו אשמח להיפטר במיוחד, הפכו את הסרבנות לתפארת מוסרית, כמובן מאליו. מה פה מובן מאליו? מעניין שהשמאלנות שלכם מגוייסת אך ורק לפסים פוליטיים ואנטי-ציונים.
במישור החברתי "הארץ" הוא עיתון לאנשים עשירים. המאמרים הכלכליים שמרניים, מחיר המנוי יקר יותר משל עיתוני הצהריים (שמגיעים, אגב, לדירת השכן הרבה יותר מוקדם מש"הארץ" מגיע אלי). נכון, המובטלים קיבלו תמונה יומית במדור המכתבים, אבל נירה רוסו כותבת על כלי מטבח יקרים ואתרי נופש יקרים, ועל מאכלים שאפשר להכין מפרי הגינה הפרטית, ובמדור האופנה אפשר להתרשם משמלות מכיכר המדינה שעולות אלפי שקלים. ככה שפלנטת "הארץ" היא מקום נהדר, שמאלני למשעי וקוסמופוליטי, רק חבל שמסביב הכל כל כך מכוער.
אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב"הארץ" אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה.
אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא.
אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציונות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר. שיהיה לכם יום נעים, תשמרו על הילדים ואל תשבו במסעדה בלי מאבטח.

עירית לינור

ראה עלייתו ונפילתו של עיתון חדשות

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

הארץ קישורים

ראה מוסף התרבות של הארץ כעינוי של חמאס

בני ציפר לא סובל את הגששים

http://www.zeevgalili.com/2007/11/499

בני ציפר מגדף את גרשום שלום

http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

איזה אסון רקטה על מערכת "הארץ"

http://www.zeevgalili.com/2012/11/17389

ויקיליקס והסקופים של הארץ

http://www.zeevgalili.com/2011/04/1460

לכל מי שעדיין קורא "הארץ"

http://www.zeevgalili.com/2007/10/482

מכתב גלוי לעורך החדש של הארץ

http://www.zeevgalili.com/2004/02/12347

הפוליטיקאי המקצועי כסכנה קיומית

גורל המדינה נתון בידי צמרת פוליטית, המורכבת משורה של אישים שלא עשו דבר בחייהם פרט לעסקנות פוליטית * אין להם שום כישורים ושום עיסוק פרט ליכולת ההישרדות ורובם מושחתים עד היסוד * וגם את זה חזה הרצל

חוזה מדינת היהודים, תיאודור הרצל, היה מנהיג בעל חזון גאוני. לא רק בחזון הגדול של "אם תרצו", אלא גם בפרטי הפרטים של המדינה שתקום. אני ממליץ לקרוא מחדש את "מדינת היהודים" ולגלות שהוא ניבא והציע פתרונות לכמה מן הבעיות החמורות שאנו מתחבטים בהן היום: העובדים הזרים, עובדי קבלן, פנסיה ממלכתית, ועוד.

ב-9 ביוני 1895 רשם ביומנו, את שני המשפטים הבאים: "יש למנוע בכל דרך אפשרית את התהוותם של פוליטיקאים מקצועיים. בבוא הזמן, אצטרך לעיין בסוגיה הזאת בקפידה רבה". (ת. הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ח-1997, עמ' 95).

הפוליטיקה כמקצוע

אי אפשר שלא להתפעל מראיית הנולד של הרצל נוכח מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות. לא יהיה זה מוגזם לומר שכמעט כל מי שהוא פוליטיקאי מקצועי הוא מושחת מעצם הגדרתו ולא יוצלח בתיפקודו.
פוליטיקאי מקצועי הוא אדם שלא עשה שום דבר בחייו פרט לפוליטיקה, ולא הוכיח יכולת בשום תחום פרט לפוליטיקה. המסלול של הפוליטיקאי המקצועי הישראלי המצוי כמעט קבוע: נבחר לוועד הכיתה, מצטרף לתא הסטודנטים של התנועה (לא חשוב לו איזו), קורא תיגר על הצמרת הוותיקה, נבחר כמועמד לכנסת, חבר כנסת ואחר כך שר בממשלה ואז השמיים הם הגבול.

אולמרט כמשל

קחו למשל את ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט. נסו לאמץ את זכרונכם ולומר מה הוא עשה לפני שהיה לפוליטיקאי. שום דבר. הוא נכנס לפוליטיקה בגיל 21 ועד אז היתה מגילת חייו דלה להחריד. שרות של כמה חודשים בגולני, שיחרור וחזרה לצה"ל ככתב צבאי. נרשם ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה ואחר כך למשפטים.
הצעד הפוליטי הראשון שלו נעשה בקול תרועה. הוא הכריז בוועידת תנועת החרות ב-1966 כי על בגין להתפטר מתפקידו. בגין לא התפטר אך אולמרט גזר את הקופון של ה"ספין" הראשון שלו. הוא עבר לתנועת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר (בה הציע לתמיר לזרוק את אביו, מרדכי אולמרט, מתפקיד מזכ"ל המרכז החופשי). בגיל 28 כבר נהיה חבר כנסת (מטעם "המרכז החופשי"). מכאן ואילך – כשהוא מתמרן כלוליין בין רסיסי מפלגות שהתאחדו והתפרקו – היתה דרכו סוגה בשונים: התעשרות מהירה, תוך ניצול מעמדו הפוליטי וקידום דרכו בפוליטיקה באמצעות אנשי הכספים. כך למשל סייע ליעקב נמרודי לרכוש בפרוטות את "הכשרת הישוב" – החברה של התנועה הציונית ששלטה על אדמות בשווי מיליארדים.

גדול הזכאים

אין ספק שאולמרט נתגלה כבעל כישורים גאוניים לצאת זכאי מכל חשד ואבק חשד שדבק בו. הטפלון הוא נייר זכוכית לעומתו. ספק אם יש עוד איש ציבור שכל כך הרבה שרצים נתלו על גבו במהלך חייו הפוליטיים.
רשימה חלקית: מתנער מן החשבוניות הפיקטיביות כשהיה גיזבר הליכוד; נותן עדות אופי חמה לבית המשפט על שלומי עוז שהורשע בזיוף דולרים ( עוז היה חבר בכנופייה בראשות בני משפחת אלפרון וריצה 14 חודשי מאסר בכלא); חוגג במסיבת הכניסה לכלא של אריה דרעי; מקבל הלוואה של 50 אלף שקל מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין; מסייע לאותו הלפרין, שהיה מנכ"ל בנק צפון אמריקה, שהורשע במעילה) לביטול צו עיכוב יציאה; עושה "טובה קטנה" לדודו אפל ומסדר לו פגישה עם ראש עיריית אתונה בענין האי היווני; (הפרשה כולה וחלקו של אולמרט בשחיתות סביב האי היווני פורסמו על ידי מוטי גילת בידיעות אחרונות. אולמרט הגיש תביעת דיבה נגד גילת, אך כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה ביטל את התביעה בנימוק ש"בנסיבות שנוצרו אין לי כל עניין או זמן להמשיך בתביעה").

והרשימה עוד ארוכה: סיוע לראובן גבריאלי (האבא של) שנחשד בעבירות מס; סייע גם לאח חיים גבריאלי בנוגע לקרקע שאליה פלש; ואחרונים אחרונים לא כל כך חביבים: פרשת הבתים שקנה ומכר, פרשת ההתערבות במכרז על בנק לאומי ופרשת מרכז ההשקעות שנמצאים בחקירה.

והאיש הזה, הנהנה מתמיכה גורפת של 2 אחוז מאזרחי ישראל, קובע את גורלנו.

מקצוענים אחרים

רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שקבעו וקובעים את גורלנו ארוכה. המקרה החמור ביותר אחרי אולמרט הוא חיים רמון. גם הוא לא עשה מאומה פרט לפוליטיקה. אני זוכר עדיין את ועידת מפלגת העבודה ברמת אפעל בה עמדו לבחירה אבא אבן וחיים רמון. אבא אבן, אדם בעל השכלה נדירה ועבר מפואר, נזרק ובמקומו נבחר "חתול רחוב" (כינוי שחיים רמון עצמו הדביר לעצמו.

מגילת חייו של חיים רמון היא כמו של כל פוליטיקאי מקצועי אלא שהוא מוכשר יותר מרבים אחרים. בשורה של תרגילים מסריחים, קנוניות וטריקים הצליח להרוס את מפלגת העבודה, את ההסתדרות, את המערכת הרפואית ועכשיו הוא מתכנן להרוס את המדינה. הוא מקיים שיחות חשאיות עם פלשתינאים כאילו בשם עצמו. בוקר אחד נגלה שיש לנו הסכם אוסלו חדש שבו ממשלת הפוליטיקאים המושחתת הזו מוותרת על כל מה שנשאר מהסכם אוסלו הראשון. אולמרט יזכה בספין שנועד להציל את הקריירה שלו.

המקצוענים האחרים

ואם מדברים על הסכם אוסלו אי אפשר לשכוח את יוזמו ומכוננו של הסכם אוסלו הראשון יוסי ביילין (יש לו אמנם תואר דוקטור אבל כל כולו עוסק בחקירת הדור הצעיר בכמה מפלגות. עם תואר כזה לא הולכים למכולת).

ובין המקצוענים הפוליטיים אי אפשר לשכוח את אברהם בורג שנפטרנו מעונשו, אך לא מן הזכויות המיוחדות שיש לו בשל שורת התפקידים שמילא.

רק אחרי שפרש מן הפוליטיקה הוא גילה את צפונות לבו. בתקופה שכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית (1995-1999) הוא כתב את הספר "לנצח את היטלר" בו הוא קורא לבטל את חוק השבות, קורא לישראלים להשיג דרכון זר ולברוח מן הארץ, לפרק את ישראל מנשקה הגרעיני.

רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שבכנסת ובמפלגות ארוכה. לא כולם מוכשרים כמו אלה שהזכרתי כאן אך אפשר לומר שכל פוליטיקאי מקצועי נושא בתרמילו את שרביט ראש הממשלה הבא שימיט אסון על ישראל.

אי אפשר שלא להוסיף הסתייגות קטנה. ייתכן שפה ושם יימצא מישהו המקדיש זמנו לפוליטיקה ובאמת מתכוון לעשות טוב לישראל. והסתייגות נוספת: גם מנהיגים שעברם מפואר (רבין, ברק, שרון) המיטו עלינו אסונות.

========================================================

ראה

אליהו שפייזר האיש שחזה את נפילת מפלגת העבודה

מה קרה לדור הנפילים

נוכח דלות החומר של המנהיגות בישראל אי אפשר שלא להיזכר בערגה בדור הנפילים שהקימו את המדינה: דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון, זאב פון וייזל, יצחק טבנקין, ישראל אלדד.
המאפיין את הדור ההוא היה שהותיר לנו מורשת אדירה של הגות מדינית וספרותית ומעש מדיני.

התנועה הציונית מהרצל ואילך היתה עשירה באישי רוח שהיו גם אנשי מעשה: הס, אלקלעי, קלישר, פינסקר, ברוכוב, א.ד. גורדון, הרב קוק ועוד רבים.
בדור הנפילים היו גם אנשים שהיו בראש ובראשונה אנשי מעשה: פנחס ספיר, לוי אשכול, גולדה מאיר. הם לא ראו בפוליטיקה מקצוע.
סמלי לדור זה היא תעודת פנקס חבר מספר 1 של דוד בןגוריון שמצאתי בארכיון.. בסעיף מקצוע כתוב : פועל חקלאי, עכשיו ראש ממשלה.

פינקס חבר של דוד בן גוריון. המקצוע: פועל חקלאי

כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

אמנון דנקנר נפטר ב-6 באפריל 2013

עורך "מעריב" הפורש, אמנון דנקנר, הכריז במוצאי שבת בתכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10 כי הוא בוחר באהוד אולמרט כאיש השנה. הוא גם הכריז שהוא כל כך מתפעל מהצלחותיו של אולמרט שהוא עתיד לכתוב עליו רומן.

אמנון דנקנר יוצר MathKnightr

ההכרזה הזו של דנקנר עוררה בי תקווה שאולי תודות לו נדע באמת מיהו אולמרט, הרבה מעבר למה שנכתב וייכתב בדו"ח וינוגראד. ובאותה הזדמנות צפוי ספר (שאולי הוא כבר בכתובים) שיגלה לנו סוף סוף את האמת על העבר הפלילי של האיש שבשרותו עבד אולמרט בשש השנים האחרונות, עופר נמרודי.

מקור האופטימיות שלי לגבי היצירות הצפויות של דנקנר יש לה על מה לסמוך. לדנקנר יש רקורד רב שנים של יריקה לבאר שממנה שתה ונטישת חברים. וכדי לא להסתכן בתביעת דיבה אציין שכל מה שייכתב כאן על הנושא לקוח מדברי דנקנר עצמו ומצוי בארכיון של כל עיתון המכבד את עצמו.

הפרשה המפורסמת ביותר קשורה בביוגרפיה שכתב על דן בן אמוץ, שהיה חברו הטוב משך שנים. הוא הפך את דן בן אמוץ מן הצבר האולטימטיבי למפתה קטינות סידרתי ואף סיפר עליו שגילה את ערוות אמו.

קדמה לפרשת הספר הזה שורה של ארועים שכאמור דנגנר עצמו סיפר עליהם בגאווה.

דנקנר כיהן כחודשיים כדובר הסוכנות ולאחר שעזב הדליף לשמעון שיפר מידיעות אחרונות פרוטוקול מישיבת הסוכנות.
המישרה הבאה שלו היתה דובר משרד החינוך. הפעם לא המתין לסיום תפקידו ובמהלך עבודתו שם הדליף ידיעות נגד המשרד. את רון מייברג חברו הטוב פיטר ממעריב בביזיון.

באחד הראיונות שנתן לעיתונים אמר לו המראיין כי התנהגותו מזכירה את המשל של איזופוס על הצפרדע שהעבירה על גבה עקרב את הנהר. בטרם הגיעה לגדה השניה עקץ העקרב את הצפרדע ושניהם טבעו. וכששאלה הצפרדע "מדועש,, השיב העקרב כי זה בטבע שלי.. דנקנר קיבל שההשוואה מתאימה לו. במהלך כהונתו כעורך הירבה דנקנר לשבח את משפחת נמרודי אך לפני שהיה לעורך אמר: "שאם יתברר לי בעוד חמש שנים שעופר נמרודי ויעקב נמרודי עשו דברים איומים ונוראים, אז אני אביע את דעתי על כך. לא עבדתי בשירותו של דן בן-אמוץ ואני גם לא עובד בשירות משפחת נמרודי"

כדאי לחכות לשני הספרים.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

חומוס משוחרר לא יוחזר וגם לא פלאפל ושווארמה

שני בניי, טל ושוקי, מנהלים בשנה האחרונה אתר אינטרנט שעוסק בחומוס. האתר הזה, שהחל כמעט כבדיחה, תפס תאוצה וקנה לעצמו קהל גדול של תאבי חומוס, מן הארץ ומן העולם. מתוך 550 אלף אתרים העוסקים בחומוס המופיעים ב"גוגל" זכה האתר שלהם ("חומוס להמונים") למקום ראשון שם הוא מככב כבר זמן ניכר.

לאתר יש גירסה עברית שפונה לקהל ישראלי, וגירסה אנגלית שמגיעים אליה גולשים מכל העולם – בעיקר יהודים וערבים אמריקנים.

חומוס עם צנוברים ופטרוזיליה ויקישיתוף

עיתון הרשת הערבי Gulf News מדובאי פרסם לפני כשבועיים טור של ערבי אמריקני בשם ג'ורג'ס. הישמה, תחת הכותרת "המלחמה הלא-רשמית במטבח הערבי". הכותב, המסתמך על האתר הישראלי, קובל על כך שהישראלים – למעשה היהודים – "גנבו לאומה הערבית את תרבות האוכל ומציגים אותה כשלהם".

האם פלאפל הוא מאכל ישראלי או ערבי? ויקישיתוף

"אחייניתי איירין, פנתה אליי לפני כמה ימים" כותב הישמה, "ממורמרת מכך שחבריה האמריקנים – כולל כמה יהודים – מתעקשים שמאכלים ערביים טיפוסיים כמו פלאפל, חומוס ושווארמה הם מאכלים ישראליים. היא רצתה שאומר לה כיצד היא יכולה לשכנע אותם שהם טועים".

לטענה הזו, כמו ליתר הטענות הפלסטיניות, אין רגליים. מאיר שלו, כתב באחד מטוריו שהחומוס אוזכר לראשונה בתנ"ך בספר רות. (בועז אומר לרות "טבלי פתך בחומץ", ונשמע הגיוני שהוא מתכוון שחומץ הוא בעצם "חימצה" – הגרגירים מהם מכינים, יחד עם טחינה, את ממרח החומוס).

סביר להניח שדבריו של שלו נכתבו בהומור. המימצאים הארכיאולוגיים הקשורים לאכילת חומוס בארץ-ישראל מצביעים על כך שממציאי החומוס היו כנראה הצלבנים.

לגבי השווארמה – הדמיון שלה למילה הטורקית "מסתובב" (“çevirme”), מחזקת את הסברה שהמאכל הזה הוא טורקי במקורו.

שווארמה ויקישיתוף

והפלאפל? הוא הגיע ככל הנראה לארץ ישראל ממצרים (שם מכינים אותו, עד היום, מפול ולא מחומוס). עד כמה שניתן לקבוע, הוא הובא לאזורנו על-ידי אנשי הכת הנוצרית הקופטית, שברחו ממצרים בגלל רדיפות הכובשים המוסלמים. במילים אחרות: אם הפלאפל הוא קורבן של כיבוש כלשהו, הרי זה כיבוש ערבי ולא יהודי. אם מישהו גנב את הפלאפל ממישהו, אלו המוסלמים מהקופטים, לא היהודים מהערבים או הישראלים מהפלסטינים.

אבל הכי מדויק והגיוני לומר שפלאפל, חומוס, שווארמה וטחינה – והרשימה ארוכה – הם מאכלים מזרח-תיכוניים שבמהלך ההיסטוריה נדדו באזור בעקבות הכובשים. הצלבנים, המוסלמים והעותמנים היו כאן מאות שנים. היהודים החלו בשיבת ציון רק במאה השנים האחרונות. עכשיו כשאנחנו כאן, אנחנו אלו שמייצאים את התרבות הקולינרית הזו אל העולם.

היגיון בשיגעון

הטור המקוון של זאב גלילי

האיכר ממטולה והפועל הערבי

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

הסתמאים בשיטת דוד הלבני בחקר התלמוד

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון

דילברט על הניאו נאצים הישראלים

לחץ כאן כדי להירשם כמנוי (חינם) להיגיון בשיגעון