סדר פסח בנוסח זאב ז'בוטינסקי

ז'בוטינסקי גדל כידוע בסביבה מתבוללת, אך הייתה בו היכולת לתפוס את תמצית תמציתה של היהדות. כשם שלמד יידיש (שלא שמע בילדותו) עד כדי יכולת לנאום בשפה זו, כך למד את המקורות היהודיים ופיתח לגביהם תובנות מקוריות. כזה הוא המאמר "סדר פסח".

הוא מודה כי השתתף בסדרים מעטים בלבד. במיוחד זכור לו סדר "אמיתי", שנערך בחבל המערבי של רוסיה, שבו כל המסובים חדורים במצב רוח של פסח. את הסדר ערך סבא חביב לבן שיער וירא שמיים והנער שהיקשה את ארבע הקושיות היה חדור עד מעמקי הנפש רגש של התלהבות.

זאב ז'בוטינסקי (ציור: חיים טופול ובאדיבותו)

ז' בוטינסקי אומר כי מימיו לא היה ינוקא ב"סדר" ולא שאל ארבע קושיות. אבל מאותו ליל סדר קלט את המשמעות של ה"מה נשתנה" שמציג הילד בפני אביו. והוא אומר על עצמו כי גם הוא הציג "מה נשתנה" בפני דור האבות והוא יודע כי יבוא יום והדור הצעיר יציג בפניו את ה"מה נשתנה" שלו.

מה נגיד לינוקות שלנו

וכך במילות הפז של ז'בוטינסקי: "… כשתזרוק שיבה בשערנו וכשתשמע אותה שאלה מפי דור אחר – במה נצטדק אנו, על מה נסתמך? תקופתנו אינה דומה לתקופת אבותינו. שקט ותרדמה שלטו סביבם. מסביבנו רעש ורעם; משהו מתמוטט, משהו נבנה והולך, אלפי סיירים משוטטים באלפי נתיבות חדשים, דגלים חדשים מתנפנפים באוויר ומילים חדשות רועמות – "הקרח זז"…מי שאינה לו גורלו לחיות בשאון חיים שכזה, ואף על פי כן יזחל ויגיע עד שיבה ועד ליל פסחו בידיים ריקות, מה יגיד בתשובה על השאלות של ה"ינוקות" הבוחנות, המבקשות משפט צדק?

שפוך חמתך על הגויים. הגדת מנטואה  1564

שפוך חמתך על הגויים. הגדת מנטואה 1564

רקעו את הברזל

קיימת אפשרות, אומר ז'בוטינסקי, שהאב "ירכין ראש ויגיד במילות של ההגדה, כשהוא נחנק מבושה, עבדים היינו ובעבדותי נשארתי. כן, עברה הסופה בזמני ברעם וברעש, אבל אני התחבאתי מפניה מאחורי קיר מאורתי… ולא יהא קלון עלי אדמות גדול מקלון זה… ויש לי רצון לצעוק אליהם בכל כוח חזי: רקעו את הברזל, רקעו את הברזל, אל תשמיטו מידכם את הפטיש, אל תחמיצו את הרגע, כי גם ליל פסחנו יגיע, ואז יבואו נכדינו ויתבעו מאתנו דין וחשבון."

המאמר נכתב במקור ברוסית ונתפרסם לראשונה ב"חרוניקה ייברייסקי ז'יזני" בפסח 1905. הוא תורגם לעברית על ידי יהושע ייבין בכרך "רשימות" (עמודים 181-186) והובא כאמור ב"האומה".

ראה צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון" ברזל מלך וצחוק
http://www.zeevgalili.com/?p=461

צוואת ז'בוטינסקי ב"שמשון": "ברזל, מלך וצחוק"

עדכון נובמנר 2015

הופעת תרגום עברי חדש של "שמשון" מפענחת את חידת הסתירה לכאורה באישיותו ובעמדתו של ראש בית"ר – ליברליזם מוחלט בצד הטפה למשמעת צבאית * ובאותה הזדמנות אפשר אולי להבין מדוע חז"ל לא כל כך אהבו את שמשון.

קראתי לראשונה את "שמשון" בהיותי נער. בלעתי אז בשקיקה את כתבי ז'בוטינסקי, שראו אור בהוצאת ערי ז'בוטינסקי. כבית"רי מנוער הוקסמתי כמובן ממאמריו הפוליטיים ("קיר הברזל"), אך לא פחות מכך מיצירותיו הספרותיות ומתרגומיו לכמה מיצירות המופת של הספרות העולמית. את "אנבל לי" ו"העורב" של אדגאר אלן פו, קראתי פעמים רבות כל כך עד שאני מסוגל לצטט אותן על פה עד היום.

סגנון ארכאי

כשקראתי לראשונה את יצירתו "שמשון" לא הייתי מודע לכך שזו לא נכתבה עברית בידי ז'בוטינסקי אלא תורגמה מן השפה בה נכתבה (רוסית) בידי ברוך קרופניק (לימים ברוך קרוא). הסגנון הארכאי בו נכתב התרגום – שהיה שונה כל כך מהסגנון העברי החד של ז'בוטינסקי – נראה לי אז כנובע מן האופי של היצירה, שהתבססה כאילו על הסיפור המקראי של שמשון.

שמשון מחריב את המקדש הפלשתי

נחשפתי מחדש ל"שמשון" לפני למעלה מתריסר שנים. אחד המו"לים הגדולים (שפשט בינתיים את הרגל ומשך אתו לטמיון את כל עמלי) הזמין אצלי סידרה של סיפורי התנ"ך לילדים. הסדרה בת 16 כרכים הופיעה במארז (ונמכרת עד יום מבית לבית) וכללה את רוב סיפורי התנ"ך, מבראשית ברא ועד דברי הימים, בתוספת ספר המקבים.

על מנת לקרב את הסיפורים לעולמם של הקוראים הצעירים שיבצתי בכל אחד מהם מאגדות חז"ל. כשהגעתי לסיפורו של שמשון נתקלתי בדילמה רצינית. חז"ל, שמילאו באגדותיהם כל חלל זעיר שבין סיפורי המקרא; שמצאו כף זכות לגדולי הרשעים, מירבעם בן נבט ועד אחאב, וקבעו להם מקום בעולם הבא; שהכתירו את מנשה הרשע בכתר תורה עד שרב אשי נאלץ ללמוד ממנו איך בוצעים חלה ל"המוציא". לעומת כל אלה חז"ל כמעט שלא מצאו מלה טובה להגיד על שמשון. מכל מקום אוצר האגדתות עליו, שניתן לספרם לילדים, היה דל להחריד.
עלה בי הרעיון לפנות ל"שמשון" של ז'בוטינסקי. זכרתי שזו יצירה עתירת דמיון שבו בנה ז'בוטינסקי עולם שלם (בדוי לחלוטין) של דמויות מרתקות ומיתוסים מופלאים. הוצאתי מן הספר מלוא החופניים סיפורים, "גיירתי" אותם גיור כהלכה עד שיכלו להיכנס למדור "מן האגדה" שבספרי.

 מגדולי הליברלים

ההחשפות לתרגום החדש הביאה אותי להארה שאני רוצה לשתף בה את קוראיי. היא פיענחה לי את סוד הסתירה לכאורה באישיותו ובמשנתו של ז'בוטינסקי וגם, אולי, את סיבת יחסם של חז"ל לשמשון.

במשנתו החברתית היה ז'בוטינסקי מגדולי הליברלים של תקופתו. באינסוף מאמרים ונאומים קבע ז'בוטינסקי עמדה נחרצת אותה ניסח כך "בראשית ברא אלוהים את היחיד". כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. החברה נוצרה למען היחיד ולא להפך. "החברה אין לה תפקיד אלא לעזור את הנופל, לנחמו ולהקימו". ומכאן היחס של כבוד לאשה. ומכאן התביעה למדינת רווחה שתהיה אחראית לספק לאזרחיה את חמשת המ' (מזון, מלבוש, מלמד, מרפא, מעון).

בעולם שנע אז בטרוף לקראת משטרים טוטליטאריים רצחניים – הנאציזם מזה והקומוניזם מזה – היתה משנתו של ז'בוטינסקי מגדלור של שפיות וקידמה.

איך מתיישבת תפיסת עולם זו עם תנועת בית"ר?

תנועת נוער צבאית

בית"ר היתה תנועת נוער צבאית, או צבאית למחצה. מדים אחידים, היררכיה פיקודית, משמעת מוחלטת, אימונים בתרגילי סדר (ובמקומות שהדבר התאפשר גם בנשק חם ממש). בנדר שכל בית"רי נדר עם הצטרפו לתנועה הוא התחייב לציות מוחלט. נאמר בו בין היתר:

"ביום שרות אני כמוט נחושת
כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון
חרשני כרצונך – מגל, גלגל חרושת
או חרב ופגיון"

מסדר בית"ר בוינה

מסדר בית"ר וינה  1937 באדיבות מכון ז'בוטינסקי

הסניף הראשון של בית"ר הוקם בריגה בירת לטביה ב-1923. התנועה גדלה במהירות, בכל רחבי מזרח אירופה. ב-1931 מנתה כ-21 אלף חברים ועד סוף שנות השלושים מנתה התנועה כמאה אלף חברים.
השמאל הבולשביסטי שנא את ז'בוטינסקי ושנא את בית"ר. האשימו אותם בפאשיזם וראיה לכך הביאו מן המדים החומים שלהם שדמו למדי הס.א. של היטלר. התעלמו מכך שבית"ר הוקמה עשר שנים לפני עליית היטלר והצבע החום של המדים נקבע כדי להזכיר את צבע אדמת ארץ ישראל.

אלגוריה לתקופתנו

ז'בוטינסקי משתמש בסיפור המקראי כאלגוריה לתקופתנו. מצב שבטי ישראל היה בכל רע – מפוזרים, מפוררים, מדוכאים על ידי הפלשתים העולים עליהם בטכנולוגיה החומרית ובתרבות הארגונית. הוא מתאר בהערצה את הסדר והארגון של הפלשתים, שמכוחם הם מנצחים את שבטי ישראל הבלתי חמושים.

שמשון מופיע כמנהיג שדומה יותר במראהו ובהתנהגותו לפלישתים מאשר לאחיו בני ישראל. הוא מקיים עמם נשפי חשק, לוחם עמם, נושא לאשה אחת מבנותיהם. הם רואים בו אחד משלהם ומציעים לו לעמוד בראשם. לכבוש את כל המרחב עד לצור וצידון בצפון ועד לעמלקים בדרום, ולכלול בתוך הממלכה המאוחדת הזו את שטח שבטי ישראל.

מתרגם הספר, פטר קריקסונוב, משער כי ביצירה מסמלים הפלשתים – בסדר ובארגון המעולים שלהם – את האנגלים שאותם העריץ ז'בוטינסקי. המסר של היצירה: עלינו ללמוד מן האנגלים הנערצים עלינו ורק כך נגבור עליהם.

דעתי שונה. הפלשתים אינם מייצגים את האנגלים אלא את הגויים בכלל. אפשר ללמוד זאת מיצירות אחרות של ז'בוטינסקי. באחד מהם ("יהודון"), מספר ז'בוטינסקי על נער בשם אבינועם שפגש בארץ ישראל. הנער מספר לז'בוטינסקי על חוויה אנטישמית שעבר בעיירה על שפת הדנייפר. נערים אנטישמיים תקפו אותו ואת חברו ואמרו להם: אתם הז'ידים בכלל לא עם. אינכם יודעים לקלל בשפתכם ואינכם מסוגלים להכות חזרה. ומסקנתו של הנער: כל מה שצריך ללמוד בבית הספר זה "לדבר עברית ולהכות בפרצוף".

מנוף לשינוי העם

בבית"ר ראה ז'בוטינסקי מנוף לשינוי העם היהודי. בית"ר לא היתה רק תנועת נוער שטיפחה את הצבאיות אלא חינכה ל"הדר", מושג שפרושו התנהגות מכובדת, משמעת עצמית, הגינות, נימוס, אומץ לב אזרחי, גאווה לאומית. בנדר הביתרי נאמר גם "יהיר בפני שרים עניו עומת בן עוני".
מבחינת המנטליות האישית שלו היה ז'בוטינסקי רחוק מרחק רב ממילטריזם. אך הוא הסיק שאם העם היהודי לא יהיה ממש ככל הגויים וילמד להשיג את שלו בכוח הזרוע לא תבוא תשועה לישראל.

על חשיבות המסגרת הצבאית וההדר לשיקומו של העם היהודי כתב בין היתר (במאמרו: "על המילטריזם"): "כולנו יודעים בלבנו כמה חשובה היא (המשמעת הצבאית) וכמה חסרה היא לנו, היהודים בכל שטחי החיים. זהו הטקס… הכללים הברורים והמדויקים. כיצד לעמוד וכיצד לברך לשלום. כיצד לדבר אל חבר וכיצד לדבר אל הממונה…". במקום אחר באותו מאמר הוא מדבר על הדרך לעורר גאווה לאומית בלב היהודי המתבולל: "אספו מאתיים בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה, והצעידו אותם בסך לנגד עיניו (של המתבולל) ובלבד שכל צעד של מאתיים הבחורים יתמזג בהלמת רעם אחת כמו מכונה".
בהמשך המאמר אומר ז'בוטינסקי שליהודי הגטו היתה מסגרת של טקס ודפוסי התהנגות אך זו אבדה "וחדש לא למדנו".
במילים אלה קורא ז'בוטינסקי תגר על היהדות שעוצבה על ידי ר' יוחנן בן זכאי. ז'בוטינסקי, בן למשפחה מתבוללת, רצה להציל את העם היהודי שכה אהב על ידי כך שנהפוך להיות כמו הגויים. הוא בעצם אמר אותם דברים שאמר באותה תקופה אורי צבי, נצר לגדולי החסידות, ("ארץ נכבשת בדם").

ז'בוטינסקי לא רק נאה דרש אלא קיים בגופו. פעל להקמת כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי והתגייס בעצמו לגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. שנים רבות לא איבד מתקוותו לשכנע את אנגליה להיות בת ברית של העם היהודי ומשנואש תכנן [או ליתר דיוק נענה להצעה] את כיבוש הארץ באמצעות צבא יהודי שיגיע מאירופה. השואה הקדימה אותו, והוא מת משברון לב.

צוואת שמשון שהיא צוואת ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ממרידור ועד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

על התרגום החדש

היה זה מקסים גורקי שאמר כמדומה שהספרות הרוסית איבדה את אחד מגדולי סופריה כשהחליט ז'בוטינסקי להפוך למנהיג ציוני. אפשר לומר זאת גם על הספרות העברית.
חבל שז'בוטינסקי עצמו לא תרגם את יצירתו זו. קריאה מחודשת של התרגום הקודם מלמדת שהמתרגם, ברוך קרופניק, לא עשה טוב ליצירה הזו. הסגנון הארכאי לא דמה כלל לסגנונו העברי של ז'בוטינסקי, שכבר בשנות העשרים והשלושים כתב עברית הנשמעת גם היום מודרנית. למהדורת קרופניק צורף מכתב של ז'בוטינסקי עם הנחיות שלא להיתפס לסגנו מקראי אך קרופניק לא עמד בכך. קרופניק היה יהודי יקר (שזכיתי להכירו כשעבדתי כעורך מתחיל בעיתון "הבוקר" והוא עבד אז כעורך חדשות לעת מצוא). הוא היה מתרגם סיטונאי וחלק גדול מספרי ילדותנו, מז'ול ורן ועד ויקטור הוגו, תורגמו על ידו. רק משבגרנו וקראנו את היצירות במקורן, או בתרגומים חדשים, גילינו שהוא נהג לעשות במקור כטוב בעיניו, קיצץ ושינה.

קטונתי מלהביע דעה על התרגום החדש בלי שאני מסוגל לקרוא את המקור הרוסי. אך מהשוואת תרגום זה לתרגום הקודם וליצירות שכתב ז'בוטינסקי בעברית, נראה לי שהמתרגם, פטר קריקסונוב, מצא את הנוסח הקרוב ביותר למה שהיה כותב ז'בוטינסקי אילו כתב את "שמשון" בעברית. הוצאת התרגום היא מפעל משותף של מכון ז' בוטינסקי, הוצאת "כתר" וסטימצקי, הראויים לכל שבח על היוזמה.

זאב ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי (איור: באדיבות חיים טופול)

תמצית קיר הברזל – זאב ז'בוטינסקי

ראה: זאב ז'בוטינסקי מי מכיר מי יודע

סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

שמשון העיוור איור של זאב ז'בוטינסקי במהדורה הראשונה של היצירה

צוואתו של שמשון לפי ז'בוטינסקי

לפני שעשה את המעשה שהביא למותו יחד עם הפלשתים במקדשם, מסר שמשון העיוור לשליח את צוואתו לשבטי ישראל: "מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל את כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין ליהודה, ולאפריים. מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים ולכן הפלשתים אדוניה של כנען…"
"מסור להם בשמי, לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק".

זו צוואתו של שמשון לבני ישראל. זו היתה גם צוואתו של זאב ז'בוטינסקי לדורנו.

ראה סדר פסח בנוסח ז'בוטינסקי

 

ממרידור עד יהיר

למהדורה הקודמת של "שמשון: מצורף מכתב שכתב ז'בוטינסקי למתרגם קרופניק, לפני שהחל במלאכת התרגום. הוא מבקש ממנו להמנע מלהשתמש בו' ההיפוך המקראית. "שנאתי את ה"וידברים" ואת ה"ויאמרים" תכלית שנאה.
בין היתר הוא קובע את האיות העברי הנכון של שמות גיבורים רבים שבספר, שמות שהם פרי המצאתו של הסופר.
בין השמות: מכתור, ברגם, אלינער, סמדר, שרגיל, יהיר, קרני, רמידור, מרידור, אליאון, אנקור.

כמה מן השמות הללו אומצו על ידי אנשי התנועה הלאומית והעניקו אותם לילדיהם, או שאימצו אותם כשמות משפחה: אלינער, קרני, מרידור, שרגיל ועיבודים שונים של שמות אלה. איש משום מה לא בחר בשם יהיר.

צ'רצ'יל על "שיגעון הקנאות של האיסלם"

 נוכח התופעה האיומה הנקראת דעאש, אי אפשר שלא להעריץ את צ'רצ'יל על ראיית הנולד שלו – נובמבר 2015

סיר וינסטון צ'רצ'יל, גדול המנהיגים של העולם החופשי בעת החדשה, נתברך ביכולת לחזות את הנולד הרבה לפני אחרים. כל שנות השלושים הזהיר את מנהיגי בריטניה והעולם מפני סכנת היטלר ולא שמעו לו.
שנים רבות לפני כן חזה צ'רצ'יל את הסכנה המאיימת על העולם מפני המרקסיזם וקודם לכן הזהיר מפני  האיסלם.

וינסטון צ'רצ'יל במדים 1895 ויקישיתוף האנגלית

וכך כתב בשנת 1899 כשהיה בן 25 לערך:

"מה נוראות הן הקללות שהאיסלאם מטיל על חסידיו. בנוסף על שגעון הקנאות, המסוכן אצל האדם כמו הכלבת אצל הכלב, יש בו באיסלאם אפאתיה מפחידה, ופטאליזם של השלמה עם הגורל. התוצאות מכך בולטות לעין בארצות רבות – הרגלים של ביזבוז וחוסר דאגה ליום המחר, שיטות חקלאיות מפגרות, שיטות מסחר עצלניות ונטולות מרץ, וחוסר ביטחון בקניין הפרטי. כל אלה קיימים בכל מקום בו מאמיני הנביא מוחמד שולטים או מתגוררים. חושניות מן הסוג הנמוך שוללת מחיים אלה את חינם ועדינותם, וכתוצאה מכך גם מפחיתה מקדושת החיים והכבוד לאדם. הדין האיסלאמי קובע כי כל אשה באשר היא הינה רכושו של גבר, בין כילדה, כאשה נשואה או כפילגש, ומשום כך יתעכב חיסול העבדות עד אשר יחלש כוחה של אמונת האיסלאם בעולם. מוסלמים כיחידים מגלים לעיתים תכונות נפלאות, אולם השפעתה של דת זו משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. האיסלאם הוא הכוח המושך אחורה החזק ביותר בעולם. האיסלאם רחוק מאוד מפירפורי גסיסה; אדרבא, זוהי דת מיליטנטית, המגייסת ללא הרף מאמינים חדשים. היא כבר התפשטה בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכל שעל של התפשטותה היא מייצרת לוחמים עזי נפש; ואלמלא מצאה הנצרות מקלט בזרועותיו האיתנות של המדע, אותו מדע שנגדו נאבקה לשווא, אזי היתה הציביליזציה של אירופה המודרנית עלולה להתמוטט, ממש כפי שנפלה הציביליזציה של רומא העתיקה".

(התרגום באדיבותו של רמי טל, עורך בכיר בהוצאת "ידיעות אחרונות").

קטעים אלה לקוחים מן הספר "מלחמת הנהר", שכלל אוסף כתבות ומאמרים שכתב צ'רצ'יל במהלך ביקור באפריקה, בה סיקר עבור ה"דיילי טלגראף" הלונדוני את המלחמה על מקורות הנילוס.
כ-16 שנים קודם לכן היה לבריטים מפגש עם דת האיסלאם. זה היה בעת שהדרשן הדתי מוחמד אחמד עבדוללה אל טאשי, המכונה "מהדי" (מעין משיח לפי האיסלם), הלהיב כמה רבבות מוסלמים בסודאן ויצא למלחמת קודש נגד כוח בריטי קטן שהיה במקום. הקרב הידוע ביותר במלחמה זו הוא על חרטום, שבו נהרג מפקד העיר, הבריגדיר צ'ארלס גורדון. אחרי הקרב ערכו לוחמי המהדי טבח בתושבי העיר, ורצחו לפי הערכות קרוב למאה אלף איש, אשה ועולל.
צ'רצ'יל עצמו הספיק להשתתף בשנת 1898 בקרב נגד המוסלמים באומדורמאן, בו הביסו הבריטים את המוסלמים בשל עדיפותם בכוח אש – מכונות יריה מול נשק פרימטיבי בו השתמשו המוסלמים.

הדברים הנשכחים שכתב צ'רצ'יל לפני שנים רבות כל כך מתרוצצים עכשיו באינטרנט ברחבי העולם כאמירות אקטואליות. נראה שהיוזמה להפצת דברי צ'רצ'יל קשורה בהצעה המטומטמת של שר הפנים הבריטי, שיזם חוק שכוונתו להגן על דת האיסלאם בבריטניה מפני פרסומים "מעליבים".

נאומו של צ'רצ'יל במקור האנגלי

לקוראים השולטים בשפה האנגלית אני מביא כאן את הנוסח המקורי של הנאום, שסגנונו עשיר ומלא ציטטות ואיזכורים מן הספרות האנגלית.

 

CHURCHILL ABOUT ISLAM
"How dreadful are the curses which Mohammedanism lays on its votaries! Besides the fanatical frenzy, which is as dangerous in a man as hydrophobia in a dog, there is this fearful fatalistic apathy.

The effects are apparent in many countries; improvident habits, slovenly systems of agriculture, sluggish methods of commerce, and insecurity of property exist wherever the followers of the Prophet rule or live. A degraded sensualism deprives this life of its grace and refinement, the nextof its dignity and sanctity. The fact that in Mohammedan law every woman must belong to some man as his absolute property, either as a child, a wife, or a concubine, must delay the final extinction of slavery until the faith of Islam has ceased to be a great power among men
Individual Moslems may show splendid qualities, but the influence of the religion paralyses the social development of those who follow it
No stronger retrograde force exists in the world. Far from being moribund, Mohammedanism is a militant and proselytizing faith. It has already spread throughout Central Africa, raising fearless warriors at every step; and were it not that Christianity is sheltered in the strong arms of science, the science against which it had vainly struggled, the civilization of modern Europe might fall, as fell the civilization of ancient Rome."

Sir Winston Churchill; (The River War, first edition, Vol. II, pages
248-50 (London:

————————————————-——————————-

כך מדברת איסלית אמיצה על האיסלם

ראה כך מדבר אנגלי אמיץ על האיסלם באירופה

כואב לך הגב? תסתכל על הנמר

 

oded-ofir1

"איני מטפל ואיני מרפא. אני רק מלמד.". עודד אופיר. [צילום זאב גלילי]

הרפואה המודרנית אינה מסוגלת להתמודד עם הבעיות שנגרמו עקב אורח החיים המודרני: כאבי גב, כתף, ברכיים ועוד צרות רבות * אמנות לחימה סינית עתיקה ושיטת טיפול מקורית של גאון ישראלי יכולות להעמיד אותך על הרגליים * סיפור של התנסות אישית המבשר: יש תקווה

 

לפני כעשר שנים נתקפתי כאבים עזים בגב תחתון. אחר כך הופיע כאב עז יותר בכתף. כאבי הגב הגבילו מאד את יכולת התנועה שלי וכאבי הכתף הפכו אותי ממש לנכה. לא הייתי מסוגל להרים יד, לחגור חגורה, לגרד את אוזני. גם הוגבלה יכולתי להקליד על מקלדת שממנה הוצאתי את פרנסתי.

לרפואה אין פתרון

האורטופד הציע כמה אלטרנטיבות, כל אחת גרועה מחברתה: משכך כאבים, פיזיותרפיה, זריקת קורטיזון, ניתוח. הוא לא העלים ממני שאין לו ערובה שאחת התרופות ממש תחלץ אותי מן הכאבים.

החלטתי לנסות פיזיותרפיה. הסתמכות על הסל הרפואי נתגלתה עד מהרה כבלוף. המתנה ארוכה וטיפולים קצרים. מצאתי פיזיתרפיסט טוב, הפועל במסגרת פרטית. תמורת תשלום צנוע של 300 ₪ לטיפול נתן לי עיסוי טוב, אולטראסאונד, חשמל, חימום, קרור. כמה טיפולים כאלה הביאו אכן לשיכוך הכאבים, במקביל לעליית האובדראפט בבנק. במהלך הזמן ניסיתי שיטות טיפול אחרות שחוללו נפלאות: כירופרקטיקה, רפלקסולוגיה, דיקור, טווינה, שיאצו, עיסוי שוודי הוליסטי, עיסוי באבנים חמות, ארומותרפיה, הידרותראפיה, ועוד. ככל שהדבר נוגע לי אף אחת מן השיטות לא הוכיחה עצמה כפתרון ארוך טווח.

הפניה לטאי צ'י

מישהו הציע לי לנסות טאי צ'י, אמנות לחימה סינית עתיקה, המתוארת כשילוב של פילוסופיה, מדיטציה ואמצעי לשיפור הבריאות על פי הרפואה הסינית.

אימון הטאי צ'י מתקיים בקבוצות בהדרכת מדריך. האימון נעשה בדממה מוחלטת. הוא כולל: חימום, קאטה, וסאן צ'ואן. הקאטה, שהיא לב השיטה, כוללת שרשרת של 99 תנועות מורכבות למדי, שדומה כי הן מגיעות לכל שריר, לכל גיד ולכל עצב בגוף. הסאן צ'ואן שבסיום כולל עמידה בחמישה מצבים שונים תוך השתקעות עמוקה ונשימות.

האימון הקבוצתי השבועי אורך כשעה וחצי ואינו כרוך בקושי פיסי. הקושי היחיד הוא לבצע את התנועות בדייקנות רבה מאד ולזכור את הסדר הנכון. תהליך הלימוד של קאטה נמשך כשנה. כדי לעמוד ברמה חייב אדם להתאמן מדי יום ביומו בין חצי שעה לשעה.

יר מלחי באימון

יר מלחי באימון

מאסטר כריזמאטי

קיימות בעולם כמה אסכולות של טאי צ'י. האסכולה הרווחת ביותר בישראל היא זו שהביא לארץ מאסטר ניר מלחי, לשעבר חבר קיבוץ ולוחם בשייטת 13. הוא שהה שנים רבות במזרח, למד אמנויות לחימה רבות, שהה במנזר שתקנים עד שהגיע לוונג פו לאיי, המאסטר הסיני שלימד אותו את התורה אותה הביא לארץ. מלחי הוא גם חוזר בתשובה. חובש כיפה שחורה וציציותיו בחוץ. מקפיד על הפרדה באימונים בין גברים ונשים ואי פעילות בימי חג ומועד. כאדם בעל צרוף נדיר של יכולת גופנית, כריזמה אישית ותבונה עיסקית הקים כאן ארגון שבמסגרתו התאמנו אלפים.

צעירים וקשישים

חברי הקבוצה אליה הצטרפתי היו בגיל ממוצע של כמחצית מגילי. התנחמתי בכך שבקבוצות המתקדמות יותר נמצאו אנשים מבוגרים ממני ב-20 שנה, שלאחר אימון של תריסר שנים ויותר נראו צעירים ממני בעשר שנים.

האימון לא היה כרוך במאמץ קשה. הקפדתי לעשותו כמבוקש, ובאורח הדרגתי חשתי בשינוי המתחולל בגופי. בתום השנה הראשונה לאימון ידעתי את כל הקאטה על פה. הליכתי נעשתה זקופה, עמידתי איתנה, וכאבי הגב והכתף נעלמו כלא היו. מכאן ואילך המשכתי באימון באדיקות של יהודי המניח תפילין כל בוקר וכך זה נמשך עד לפני כשנתיים.

הפסקת האימון

נזקקתי לניתוח קטן ולא חשוב שנסתיים בסיבוכים. נזקקתי לניתוח נוסף שהצליח. אך התקופה המצטברת של חוסר פעילות נתגלתה כקטלנית. על הטאי צ'י ניתן לומר מה שנאמר על תלמוד תורה, להבדיל. יום תעזבנה יומיים תעזבך. כל הכאבים של העבר הופיעו מחדש ונוספה עליהם ברך פגועה. לאימוני טאי צ'י לא יכולתי לחזור עם ברך דפוקה , כי כל אימון מתקיים בעמידה.

הפניה לפלדנקרייז

מישהו הציע לי לנסות טיפול בשיטת פלדנקרייז הנעשה בשכיבה על הגב. לאחר הרבה חיפושים מצאתי את אחד המעולים בתחום, עודד אופיר, שבתוך כמה שבועות, ממש הוקוס פוקוס, החזיר אותי לכשירות מלאה. מאז יכולתי לחזור לטאי צ'י. לתפריט הפעילות היומי שלי נוספו גם תרגילי פלדנקרייז.

עודד אופיר הוא גבר בן 50, רזה ותמיר, בעל מאור פנים. ישבתי עמו בגינת קפה "ארקפה" שבכניסה לקניון גבעתיים וניסיתי לפענח את סודו. הסוד שפולה בן גוריון כינתה "הוקוס פוקוס" לגבי משה פלדנקרייז. הסוד שמכוחו הפך אותי (ועוד כמה מידידיי ובני משפחתי) מחצאי נכים לאנשים חיים ופעילים.
שאלתי אותו מה זה כאב בכלל. איך הוא יודע מה לעשות כדי שהכאב יחלוף. איך הגיע לעיסוק הזה. אני מביא כאן את דבריו כמונולוג, שהוא קטע ממונולוג ארוך בן כמה שעות. אפס קצהו של עולם שכדאי שאנשים יידעו שהוא קיים. שיש תקווה.

חשיפה מקרית

נחשפתי לשיטת פלדנקרייז, באורח מקרי, מספר עודד אופיר. הייתי בן 24 ובאתי למקום בו התקיים שעור שחשבתי שהוא שעור התעמלות. מהר מאד נתברר לי שזה משהו אחר לגמרי.

המדריך הורה לשכב על הצד, לפתוח ולסגור את כף היד מאד בעדינות. אמרתי לעצמי מה השטויות האלה. אבל המשכתי להשתתף בשעור וגיליתי דבר מוזר. כשאני פותח וסוגר את היד באיטיות האצבעות שלי נעות בקפיצות ולא בתנועה חלקה. אחר כך הבחנתי שאיני מסוגל להניע את כולן בו זמנית ועוד ראיתי שכשאני עושה את התנועה מאד מאד לאט יש איזה תחום שהתנועה אפשרית ואחר כך יש כאילו קיר שאני צריך להפעיל מאמץ יותר גדול כדי לפרוץ אותו.

התגובה הזו של אצבעותיי מאד הפתיעה אותי. מקטנות הייתי בעל ידי זהב. ידעתי תמיד לתקן הכל ולבנות. ניגנתי בחלילית ובכינור ופתאום אין לי שליטה על האצבעות. וכאשר צריך היה לשכב על הגב גיליתי שאני כאילו שוכב על מדרכה מצד ימין ועל הכביש מצד שמאל. נעמדתי על הרגליים ונתברר שכל היציבה שלי השתנתה. אותו שעור חולל מהפך בחיי.

קורס של 4 שנים

התחלתי להתעמק בנושא. השתתפתי בשעורי פלדנקרייז במסגרות שונות והתחלתי לקרוא את הספרים. כששמעתי שנפתח חוג למורים של פלדנקרייז בניהול, חווה שלהב, אחת מ-13 המופלאים של תלמידי פלדנקרייז, הלכתי להשתתף בו. זאת, מתוך החלטה ברורה שלא אעבוד בזה אף פעם. רציתי רק להתעמק בשיטה בשביל עצמי.

הקורס נמשך ארבע שנים, בסך הכל כ-800 שעות. זה לא קורס עיוני. אלה תהליכי למידה שהמשתתפים עוברים ומתפתחים במהלך הקורס. הזמן דרוש כדי לאפשר את ההפנמה של השינויים החלים בך.

ככל שהתעמקתי הרגשתי שאני נהיה בן אדם יותר טוב ויותר מלא. לא במובן המוסרי, אלא במובן זה שאני מאורגן יותר טוב, מכיר יותר את עצמי ומשכלל את היכולות שלי.

נשאבתי לתוך המקצוע, למרות תכניותיי לפנות לאלקטרוניקה, מחשבים ומתמטיקה. התגלגלתי לארצות הברית ושם עשיתי הסכם בארטר עם צלם שתמורת צילומים שנזקקתי להם קיבל ממני טיפול. השפעת הטיפול על עבודתו היתה מדהימה. 45 דקות טיפול שינו את כל היציבה והיכולת המקצועית שלו. ואחריו הגיע לטיפולי זמר. אני, שלא היה לי מושג בזמרה ולא בפיתוח קול, רק סייעתי לו לעמוד ביתר קלות. והנה כל יכולתו המקצועית השתנתה. והגיעה בחורה, אדריכלית נוף, שעברה תאונה קשה ואיבדה את היכולת לנהוג ולתפקד. ואחרי טיפול חזרה לה מלוא יכולתה ואף הפכה משחיינית חובבת לשחיינית מקצועית. חשתי לפתע כאילו קיבלתי לידי מכשיר בעל פוטנציאל לחולל שינויים עצומים אצל בני אדם.

"מלמד יעילות"

אם אתה שואל אותי מה סוד הטיפול וכיצד אני כאילו מרפא אנשים מכאבים אומר לך ראשית שאיני מטפל ואיני מרפא. אני רק מלמד. מילת המפתח של הלימוד היא: יעילות.
הסתכל על הבנינים שמסביבנו. יש כאלה שיגידו על חלקם שהם יפים ואחרים יגידו שהם שיקוצים. כל אחד וטעמו. אבל לא תמצא איש מכל היושבים כאן בגינה, ולא תמצא אדם בעולם מאיזו תרבות שלא תהיה, שיתבונן בנמר הולך, רץ או מטפס ולא יגיד: הוי כמה זה יפה.

למה? כי הנמר הוא התגלמות היעילות. אין בו שום דבר מיותר. את היעילות הזו מזהה מערכת העצבים שלנו. היא מזהה את מה שחסר לנו כבני האדם.

מערכת העצבים שלנו יודעת לזהות ולהעריך יעילות. וכשבא אלי אדם הסובל מכאב אני מלמד אותו לייעל את פעולותיו. והלימוד איננו בדרך השכל אלא בשפה שהגוף מבין ולומד. אני מדבר אל גופו של האדם ברכות ובלי כאב. כאשר אתה לא יעיל, עודף האנרגיה מתבזבז כי אתה מתנגד לעצמך. הוצאת יותר אנרגיה משחיתה ומזיקה.

"תרבות מטומטמת"

אנחנו תוצרים של התרבות המערבית המטומטמת והדפוקה. איבדנו את היכולת להקשיב לעצמנו, להבחין בדברים שקורים לנו. כשקצת כואב אנחנו מתעלמים. כשכואב יותר אנו לוקחים משכך כאבים. תפקידו של הכאב הוא להתריע שמשהו לא בסדר אצלנו. זה כמו אזעקה של מכונית. נטילת כדור דומה לאדם השומע שהאזעקה במכוניתו מופעלת והוא מושיט יד למפתח ומפסיק את האזעקה. ובבוקר מגלה שהמכונית נגנבה.

בתרבות שלנו הכל צריך להיות אינסטנט. אנשים מעדיפים תרופה ולא לעבוד על עצמם. איבדנו את היכולת הנפשית והרגשית לעשות עבודה עצמית פנימית. צריך להיות מישהו שייתן לי כדור וזהו. כי אני רוצה להמשיך לחיות את החיים הנפלאים של לראות טלוויזיה ולקרוא עיתון וללכת לעשות שופינג.

מה זה כאב

כאב יכול להיווצר מגרוי בתוך מפרק, או על גיד או מלחץ שיש על שורש של עצב. תגובת הגוף לכאב היא שהוא מתכווץ. ההתכווצות הזו גורמת להתגברות הכאב והבן אדם מתכווץ עוד יותר. נוצר מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו, במיוחד כשזה הופך לכרוני.

מערכת העצבים של האדם היא מערכת לומדת. וכשמתחיל כאב, הנגרם בעקבות פעולה מסוימת, (למשל כאב בכתף כשאתה מרים את ידך) מערכת העצבים לומדת שהכאב קשור להרמת היד. המערכת מצפה לכאב כשאתה רק מתכוון להרים את היד, עוד בטרם הרמת אותה. כלומר: הציפיה לכאב קיימת עוד לפני שנעשתה התנועה. לכן, כשאני רוצה לעשות תנועה ואני מצפה לכאב נוצרת התכווצות ואז הכאב יופיע לפני שהוא אמור להופיע.

חוויה מתקנת

זו אחת הסיבות שאני פועל כדי לנתק את האסוציאציה בין הכאב לבין הפעולה. כי אם אין אסוציאציה כזו אזי גם הפעולה עצמה לא צריכה לגרום לכאב. זה הכל ברמה הפיסיולוגית. אחת הדרכים לעשות את זה היא להביא את האדם למצב עד כמה שאפשר נוח ולהתחיל לעשות אתו תנועות ופעולות בתחום שהוא קל ונוח ולא כואב, כדי לעשות לו חוויה מתקנת. אפשר לעשות את החוויה המתקנת וליצור מצב פיסיולוגי אחר בפעולות קטנות. כשמתחילים לעשות תנועות קלות עדינות קטנות – לא דווקא באותם האברים שבהם סובל החולה מכאב – משתחררת האסוציאציה בין הכאב לבין התנועה. הבן אדם אומר כואב לי בכתף לא משנה מה אני עושה. ופתאום הוא רואה שיש דברים שהוא יכול לעשות תנועות בלי כאב. ואז התפיסה שלו על מה הוא יכול או לא יכול משתנה. פתאום יש פתח לתקווה. והתקווה, כמו בהרבה אסכולות אחרות, היא חלק חשוב מן הדרך ליצור מצב אחר.

ראה כאוס ופלדנקרייז

וראה גם העמיד את בן גוריון על הראש

מה בין פינוקיו לקליאופטרה

האם אורך אפנ שך קלירופטרה משפיע על חיינו

משה פלדנקרייז העמיד את בן גוריון על הראש

 באוקטובר 1955 רותק ראש הממשלה דוד בן גוריון למיטתו בגלל מחלה מסתורית. הוא נתקף סחרחורות קשות וכל עת שקם היה מאבד את שיווי משקלו. רופאיו קבעו כי סבל ממחלה נדירה שפגעה במרכז שיווי המשקל באוזניים. הרופאים הרימו ידיים ומישהו היפנה את בן גוריון למשה פלדנקרייז.

פלדנקרייז הקים את בן גוריון על רגליו ובעזרת תרגילים אינטנסיביים חידש ממש את נעוריו ואת כושרו הפיסי. בהדרכתו החל בן גוריון לצעוד יום יום כחמישה קילומטרים. כחלק מן הטיפול לימד פלדנקרייז את בן גוריון לעמוד על ראשו ותמונת בן גוריון העומד על הראש הפכה להיות המותג הבולט ביותר של פלדנקרייז עצמו, שהפך לדמות בינלאומית.

לפני שלוש שנים, כשמלאו מאה שנים להולדתו, נחגג האירוע סביב כדור הארץ. ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, הכריז על מאי 2004 כעל חודש פלדנקרייז. באירופה בארצות הברית ובקנדה התקיימו עשרות כנסים לזכרו.

מה היה פלדנקרייז? קשה להגדיר אותו. כמו גאונים אחרים הוא יחידאי. מדען ורופא שאינו נמנה עם המימסד המדעי והרפואי; פילוסוף ששיטתו אינה מובעת במילים אלא בתנועות גוף; פסיכולוג שתורת הנפש שלו שואבת ממסורות עתיקות במזרח ומאינטגרציה עם המדע המודרנ; מרפא שאינו מרפא אלא מלמד איך להתרפא. כמו בן גוריון גם הוא היה יחיד בדורו.

הוא עלה ארצה מאוקראינה בשנת 1918 בגיל 14. הארוע שהביא את פלדנקרייז לפיתוח שיטתו היה פציעה קשה שנפצע בברכו, במהלך משחק כדורגל ששיחק בנעוריו. הרופאים המליצו לכרות את הרגל. פלדנקרייז סרב, סבל את הכאבים הקשים והמשיך בלימודיו בגימנסיה הרצליה. כשסיים בגרות נסע לפריז ללמוד הנדסת חשמל. זכה בתואר דוקטור בפיסיקה שימושית. בין היתר עבד עם, פייר קירי, חלוץ מחקר הרדיואקטיביות. בפרוץ המלחמה נמלט לבריטניה שם עסק בפיתוח שיטות לאיתור צוללות.

כאן שוב התחילה להציק לו הברך. פלדנקרייז החליט לרפא את עצמו. חקר את תנועת הברך, חיפש חלופות, שינה את היציבה ואת ההליכה, עד שלבסוף הברך ניצלה ללא ניתוח.

הוא חזר לארץ עם הקמת המדינה והצטרף לחיל המדע. פתח מכון לטיפול על פי שיטתו ובמהלך השנים טיפל באלפי אנשים בארץ ובעולם, ביניהם מדינאים ואישים בכירים: יהודי מנוחין, מרגרט מיד, לוי אשכול, משה דיין, נחום גולדמן, יצחק בן צבי ובטי פורד.


בתחילת שנות ה-60 פתח מכון ברחוב אלכנסנדר ינאי ושם היקנה את שיטתו ל-13 תלמידים שכל אחד מהם כבר הפך לאגדה בפני עצמה. הוא הספיק לחבר ולפרסם כ-20 ספרים בשפות רבות וגן פורסמו ספרים רבים של תלמידיו על שיטתו.
פלדנקרייז נפטר בשנת 1984. נועה אשכול, חברתו הטובה, שכבה לצידו ברגעיו האחרונים וליוותה אותו עד למותו.

עוד על שיטת פלדנקרייז

מה"נאכבה" לג'יהאד השאהידים

ראה גם ללמד את הנכבה או לאסור אותה

עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

אחמד טיבי משבח את השהידים

התלמידים הערביים אינם זקוקים לשרת החינוך כדי ללמוד על האסון שפקד אותם ב-1948 * בעיניהם מדינת ישראל היא האסון * את המידע הם שואבים מתעמולת הרשות הפלסטינית והחמאס * בקרוב יהיו לנו מתאבדים מתוצרת הארץ

החלטתה של שרת החינוך, יולי תמיר, להכליל את לימודי ה"נאכבה" בתכנית הלימודים של בתי הספר הערביים בישראל תביא לתוצאה אחת: היא רק תעצים את התחושה הערבית שישראל היא תופעה זמנית ונמצאת בנסיגה.

פרוש המלה "נאכבה" היא אסון. את המונח טבע פרופסור באוניברסיטה האמריקנית בביירות, קונסטנטין זורייק, שכתב ב-1948 ספר בשם זה. הספר התייחס לאסון שפקד את ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה שהם פתחו בה נגד ישראל. במלחמה זו נהרסו או נמחקו כ-400 עד 500 כפרים, ערים ורבעים ערביים. מתוך 750,000 התושבים הערבים שישבו בשטח שהפך למדינת ישראל נשארו רק 160,000. כל היתר הפכו לפליטים.

למה הם ברחו?

התעמולה הערבית מציגה את הבריחה הזו כתוכנית שתוכננה מראש על ידי ישראל ל"טהור אתני". היא קיבלה גיבוי על ידי "היסטוריונים חדשים" שמאלנים כמו ברוך קימרלינג, אילן פפה, שמחה פלפן, אבי שליים ובני מוריס (שחזר בתשובה והודה שלולא הסתלקות הערבים מתחום המדינה לא היה יכול להיות לה קיום).

מחקר היסטורי אובייקטיבי, כמו זה של פרופסור יואב גלבר, מלמד שהבריחה הערבית התחילה בעריקה המונית של המנהיגות ושל השכבות העשירות.  הבריחה נמשכה בעקבות תעמולת הזוועה של כלי התקשורת הערביים על מעשי טבח יהודיים והושלמה על ידי גרוש ממש, שלרוב נעשה בשל כורח צבאי.
ההיסטוריונים השמאלניים נאחזים במה שנקרא "תכנית ד'", שתכליתה לדעתם גרוש האוכלוסייה הערבית. בפועל קבעה תכנית ד' שבשלב בו עברו כוחות ישראל להשתלט על שטחים "במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזויין וגירוש האוכלוסיה".

כשהערבים אומרים "נאכבה" הם אינם מתכוונים רק לאסון שקרה להם. הם מתכוונים לכך שעצם קיומה של ישראל הוא "אסון". ואת התפיסה הזו הם יונקים עם חלב אמם. את התפיסה הזו הם שואבים מתחנות השידור של הרשות הפלסטינית והחמאס. גם בתי הספר הערביים שמדינת ישראל מממנת מהווים ביצה שורצת של שינאת ישראל. בעבר הונהג פיקוח של השב"כ, לבל יסתננו גורמים עויינים לבתי הספר הערביים. הפיקוח הזה הוסר מזמן ודור המורים הצעירים – רובם בוגרי אוניברסיטאות ישראליות – מטיפים אותה תורה שמטיפות תחנות השידור של הרשות ושל החמאס.

קשה אולי לדרוש משרת חינוך שהיא פרופסור להכיר במציאות הנוגדת את השקפת עולמה השמאלנית. אבל אפשר להציע לה לקרוא את שירו הידוע של נתן אלתרמן "ארץ ערבית" .

קידום ערביי ישראל

בעת הקמת המדינה היה שעור האוכלוסייה הערבית בישראל 13.6 אחוזים. אך במרוצת השנים – למרות זרם העולים היהודים לישראל – גדל שעורם באוכלוסייה ליותר מ-20 אחוז, בשל הריבוי הטבעי הגבוה (4.2. אחוזים).

בתקופה זו גם חלה קפיצה ענקית ברמת החיים שלהם. שעורי התמותה של תינוקות צנחו מ-56 לאלף לידות ל-7.6. תוחלת החיים עלתה ל-76 (שהיא הגבוהה ביותר מכל מדינות המזרח התיכון). שעור האנאלפאבתיות ירד מ-53 ל-6.2 אחוזים. שעור הערבים שסיימו לימודים אקדמיים גדל פי 15 משנת 1960 לשנת 1992. ל-86 אחוזים מבתי האב הערביים יש דירות של שלושה חדרים ויותר. כל אלה לא הפכו את ערביי ישראל לאוהב ישראל.

מנין השינאה הזו?

ערביי ישראל נהנים מרווחה כלכלית, חרות דמוקרטית וזכויות שאין לאף ערבי באף מדינה ערבית. אף על פי כן הם מתייחסים למדינה כאל מציאות חולפת רוצים בחורבנה וחלק גדל והולך מהם אף תורם לכך בפועל.

מה ההסבר לכך?

ראשי התנועה הציונית מראשיתה הביאו בחשבון שהמדינה תכלול תמיד מיעוט ערבי שיהיה שותף מלא בחובות ובזכויות. הם היו משוכנעים שהקידמה שיביאו היהודים יהפכו את הערבים לאסירי תודה.

אפילו דוד בן גוריון סבר כך עוד לפני ה"נאכבה". לחבריו בצמרת מפא"י באותה תקופה אמר שהלא-יהודים במדינה היהודית "יהיו אזרחים שווים, שווים בכל דבר בלא יוצא מן הכלל, כלומר המדינה תהיה גם המדינה שלהם".

זאב ז'בוטינסקי הכריז בשירו "שתי גדות לירדן" " שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני". וכאשר ניסח ב-1934 את חוקת המדינה היהודית שתקום קבע שערבים ויהודים יהיו שווים גם בזכויות וגם בחובות ו"בכל ממשלה שבראשה עומד יהודי, יוצע תפקיד הסגנות לערבי, ולהיפך". לשבחו של ז'בוטינסקי ייאמר שהוא הכיר בעוצמה של רגשות לאומיים והזהיר מפני אשליה שהערבים יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות בתמורה לרמת חיים גבוהה יותר.

הההנחה שהערבים מתנגדים לציונות בגלל תחושת קיפוח חברתית וכלכלית התגלתה כמוטעית. בארץ ישראל ובמדינות רבות בעולם לא העניים והמדוכאים הנהיגו מהפכות ויזמו טרור. המנהיגים באו משכבות חברתיות אמידות ובעיקר משכילות. כאלה היו כל משתתפי הפיגוע של ה-11 בספטמבר בניו יורק, כאלה הם עד היום ראשי אש"ף וכאלה הם המנהיגים המיליטאנטיים ביותר של ישראל. והדוגמא הבולטת לכך הוא עזמי בשארה, בוגר מערכת החינוך והאקדמיה הישראליים שהגיע עד לכדי בגידה במדינה ושיתוף פעולה ישיר עם אויביה.

אבל איש לא לומד מאומה מן ההיסטוריה וישראל היא אלופה באי לימוד זה. אין לך כמעט מנהיג, מימין ומשמאל, שאיננו קורא ל"שוויון זכויות" לערביי ישראל כאמצעי לחבב עליהם את המדינה. בפועל נהנים אזרחי ישראל הערבים מחלק גדול יותר מן העוגה הלאומית לעומת תרומתם ועל חובות כמו שרות צבאי או לאומי אין מה לדבר. הגילוי האחרון של אשליה הרסנית זו הוא החלטת בג"ץ להגדלת ההקצבות לישובים ערביים שבעקבותיה עומדים לפטר אלפי מורים יהודיים.

ערביי ישראל והטרור

החלק הגלוי והחוקי של האיבה שמגלים אזרחי ישראל הערבים זוכה לפרסום רב. הם מפרסמים חוקה וחזון שמשמעותם ביטול המדינה היהודית. הם מקיימים – בסיוע נדיב של גופי שמאל ישראליים – פעולות שתכליתן פלסטינזציה של ארץ ישראל. גופים כמו "זוכרות" "גוש שלום" ואחרים עוסקיםבהנצחת כפרים ערביים שנהרסו על ידי שילוט. פעולות הזוכות לתמיכה ולגיטימציה של הבג"ץ.

אך בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת נדחקת מתחת לשטיח הפעילות ההולכת ומתעצמת של ערביי ישראל בסיוע לטרור הערבי. היא מוצגת לרוב כמעשים של קיצונים בודדים.

מאז שנת 2000 היו ערבים ישראליים מעורבים בעשרות מעשי פיגוע: סיוע בהסעת מפגעים מתאבדים, מסירת אינפורמציה (גם לחיזבאללה), העברת נשק לארגוני חבלה ועוד ועוד. בפיגועים אלה נהרגו עשרות יהודים ונפצעו מאות. בין הפיגועים: הדולפינריום בתל-אביב (21 הרוגים 106 םפצועים); באוניברסיטה העברית ובקפה מאמנט (35 הרוגים ו-200 פצועים); מדרחוב נוה שאנן ( 5 הרוגים 38 פצועים); תחנת הרכבת בנהריה (3 הרוגים 92 פצועים); קניון השרון נתניה (5 הרוגים 135 פצועים); רצח חמישה יהודים בקיבוץ מצר; הפיגוע בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב (23 הרוגים ); קרית מנחם בירושלים (12 הרוגים); הפיגועים בקו 6 ובקו 14 בירושלים ( 23 הרוגים ו-125 פצועים); הפיגוע בקו 4 בתל אביב (6 הרוגים 84 פצועים); פיגוע התאבדות במסעדת מצא בחיפה. המתאבד היה ערבי אזרח ישראל תושב ג'נין.

לאלה יש להוסיף עשרות ניסיונות פיגוע ותכניות שסוכלו.

אוטובוס הדמים בכביש החוף (צילום: ויקישיתוף)

"ארץ ערבית" – נתן אלתרמן


בתגובה על הצהרת מנהיג ערבי כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית, כתב נתן אלתרמן את השיר הבא:

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ
וזורעים את אורם הרעוד
על העיר השוקטת אל-קודס
שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים
את העיר אל-חליל ממרחק,
עיר קברו של האב אברהים,
אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון
אץ לצבוע בזוהב אורו
את מימי הנהר אל-אורדון
שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אורירית
נוצצים כוכבי ליל כחוק
על הריה של ארץ ערבית
אשר מוסה ראה מרחוק.

נתן אלתרמן

 

משורר ארץ ישראל

בימים אלה ימלאו 31 שנים למותו של נתן אלתרמן, המשורר שמשנה לשנה הופך להיות יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" . המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת      "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: " מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב     תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. הקרויים פלסטינים הם חלק מן האומה הערבית, אמר. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.

קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .

על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.

במה אלתרמן אקטואלי היום?

ניתן לשירתו לדבר:

כה אמר השטן


" …אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

השלום כחומר נפץ

" …הדנים על שלום ברב-חפץ

חייבים לשנן וללמוד

כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ

היכולים להחריב עולמות.

ולכן הקמת השלום יש בה פחד

כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?

ואמנם העמים מקימים אותו יחד –

ומיד מתחילים לתרחק ממנו

… כדי שאותו השלום בקומו

לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,

יש הכרח שיהיה השלום בעצמו

מלחמה בלתי פוסקת

מלחמה נגד כל השלמה ומורך,

נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,

ואפילו שמירת השלום, לעת צורך

משומרי השלום בעצמם"

נצחון המסלפים


בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .

צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז

" רחבו העיניים

אילמה כל לשון

הסילוף הפיסח

מגיע ראשון"

" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.

" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות

מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .

—————————————————————————————————————-

קישור לכל שירי אלתרמן – מילים מנגינה וביצועים

http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%94/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%9D%D7%91%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%95%D7%91/tabid/64/CurrentPage/1/Default.aspx

ראה מטח קסאמים על מערכות העיתונים