ארכיון חודשי: יולי 2007

במלכות הצלב – "הנבואה השחורה" של אורי צבי על השואה

שבע עשרה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם כתב המשורר אורי צבי גרינברג פואמה מצמררת ביידיש – "במלכות הצלב" * הוא חזה בה את כיליון יהודי אירופה: גופות עירומות וגז מרעיל * שנים היתה הפואמה "בבחינת שירים שנתכסו עפר" * תרגומה לעברית, הלחנתה והצגתה בערוץ הראשון בליל ט' באב חשפה לציבור פן נוסף אל שירת המשורר

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:
"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"

"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"

"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

urizvi-as-youngd795-1

ארי צבי בצעירותו

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.

נסיונות תרגום

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, סיפרה לי כי הוא עצמו ניסה כמה פעמים לתרגם את היצירה (טיוטות הוא קרא לניסיונות אלה) אך לא השלים, וגם לא היה שלם עם מה שתרגם. את השורה הראשונה בלבד תרגם שמונה פעמים ולא היה מרוצה..

tslav-bapoema21 שער פואמה במקור  היידי. טקסט מסודר בצורת צלב

בעזבונו נמצא מבוא לתרגום עברי של הפואמה שהתכוון לעשות ולפרסם ונאמר בו:
"כתובים אלו היו בבחינות שירים שנתכסו עפר כי
נראים היו בעיני כותבם במשך 'זמנים כתיקונם'
כאילו תמוהים ומוזרים, שאינם מותאמים למציאות
וגם כחידת פחד ('כסיוט'); ואולם הגיעו שנות בלהות
אלו והם עלו מאליהם והם מטפחים בפני ואני מוסרם
בזה לעדת קוראי לדאבון רוחי. 'חידת פחד שנתגשמה'."

בנימין הרשב 2005 [ויקיפדיה אתר פרס אמת]

בנימין הרשב 2005 [ויקיפדיה אתר פרס אמת]

בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

הפקת הארוע

לפני כחצי שנה יזמו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם יוזמה שאין ערוך לחשיבותה. הם הזמינו את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

המפיקה של הארוע היא המאיירת רחל-אליה אחונוב, היא מדברת, קוראת וכותבת יידיש. כשהגיע לידיה "במלכות הצלב" עמדה על הפוטנציאל של היצירה והיתה היוזמת בקשירת הקצוות להפקת הארוע.

elia-uchanov

רחל אליה אחונוב

 

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

שמורת טבע ביידיש

בחירת דניאל גלאי כמלחין של היצירה היתה בחירה מוצלחת. גלאי, יליד ארגנטינה, נולד לבית של דוברי יידיש, גדל אל תוך שפה זו וחי חולם בה, אף שבחיי היומיום הוא ישראלי דובר עברית צחה.

ארגנטינה היתה שמורת טבע של תרבות יידיש. רוב מנינה ובנינה של הקהילה מקורו באותן קהילות שאורי צבי צפה את חורבנן. הם עזבו את מזרח אירופה בגלי ההגירה הגדולים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ומצאו מקלט בדרום אמריקה. אצל היהודים שהגיעו לכור ההיתוך האמריקני גוועה שפת יידיש בדור השני או השלישי. בדרום אמריקה המשיכו הקהילות היהודיות (שבארגנטינה בלבד מנו כחצי מיליון נפש) לקיים את התרבות היידית של מזרח אירופה עשרות שנים.

daniel-galay-l

דניאל גלאי [צילום זאב גלילי]

 

המוסיקה כתפילה

דניאל גלאי נולד בבואנוס איירס בשנת 1945. בילדותו למד ב"חדר" וכשבגר למד בבית ספר יסודי ותיכון יהודי. מגיל 5 התחיל ללמוד פסנתר וגמר קונסרבטוריון. עלה לארץ בשנת 1965, כשהיה בן 20. כאן המשיך בלימודיו המוסיקליים ולמד אצל אמנים דגולים – יהלי וגמן ואריה ורדי. למד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה, עשה מאסטר בשיקגו ומאז הוא כותב ומבצע מוסיקה מודרנית ובצידה מוסיקת כליזמר. "בשבילי" אומר גלאי "לכתוב מוסיקת כליזמר זה כמו להתפלל".

הלחנת היער השחור

שאלתי את גלאי איך התמודד עם היצירה של אורי צבי.
גלאי: "כשפנו אלי בהצעה להלחין את היצירה ראיתי בכך אחריות מאד גדולה. לצורך ההלחנה קראתי כמובן את היצירה בשפה המקורית בה נכתבה. זה קרב אותי מאד. היידיש של אורי צבי מאד זורמת. המסר ברור וחד מאד.

"קשה לכתוב מוסיקה ליצירה כל כך מדכאה. התחלתי בהלחנת השיר האחרון שיש בו תקווה וחזרה לארץ ישראל ואהבה. זה נתן לי כוח לגשת ליער השחור ולכל הדימויים הקשים של חורבן היהדות. מצאתי ניחומים גם באמונה העמוקה שביצירה ובפניה הישירה והאינטימית לאבא ולאמא".

יש התחדשות ואמונה

רציתי שיהיה ביצירה גם משהו רענן. משהו שיביא, בצד החריפות של אורי צבי גם משהו בפרספקטיבה של זמן. היה לי חשוב שבמוסיקה יהיו מרכיבים מלודיים וחשוב לי שאנשים צעירים יבצעו את היצירה.
תרמו לכך חלק מהמבצעים הצעירים – הזמרת נועה ביזנסקי, החלילנית איילת קרני ונגן הקונטרבאס גרשון לייזרסון שהוא גם בעל תפילה. העובדה שהמבצעים צעירים כאילו מראה שעל אף החורבן עם ישראל חי ובפרספקטיבה של זמן יש בנו התחדשות ואמונה.

"האויב הוא הגוי אתמול-היום-מחר"

"לא ממרתף השיכר במינכן הגיח אויבנו ויעל, לא מיערות ווטאן עם קרדום שותת דם; צלובי יהודה הנכבשת הכירוהו בנחל קידרון, שבויי יהודה הכירוהו בתהלוכת החדווה ברומי המנצחת ובאותיות 'יודיאה קפטא'… הוא נין ונכד לטיטוס אויבנו המצלב, במגנצא וורמיזא ראינוהו וכן לאור שריפת הש"ס בכל הכיכרות של הערים באירופה. אבותינו ואבות אבותינו, יהודי טלית ותפילין, הכירוהו וכינוהו בשמו האחד, תמיד. בכל הזמנים ובשבעים לשון: הגוי.

אבל אנו, בניהם אחריהם, מבושמי אמנציפציה ומהפכות גויים והזיות ספרותיות בדור הכפירה וההתפרקות מכל עדיי המסורת, לא הכרנוהו בשמו הישן הנצחי… (דברים שאמר אורי צבי בארוע לצאת ספרו רחובות הנהר ב-1951)

נביאותו של אצ"ג

שירתו של אורי צבי עומדת כולה בסימן תודעת המשורר על שליחותו הנבואית. תודעה הבאה לביטוי גם בנבואה כפשוטה: חיזוי העתיד.
כעשר שנים לאחר פרסום הפואמה ב"מלכות הצלב" – שבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה – חיבר את השיר "באי במחתרת", המתאר עולם בו נותרו רק שני יהודים המהלכים במחילות מתחת לקברים. כשביאליק קרא שיר זה בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר כי יש בו מן השיגעון. אך הוא פרסם אותו ב"מאזניים".

אורי צבי בתקופה בה כתב את ספר הקיטרוג והאמונה

 
 

 

ב"ספר הקטרוג והאמונה" מנבא אורי צבי את מלחמת המחתרת, התליות, יציאת הבריטים את הארץ ואף את כיבוש הר הבית.
וכך כתב:
"אני רואך (=בריטניה) יורדת בים חיפה וביפו
אלי אוניות אנגליות להפליג

אני רואה בתי כלא עבים,
תליות בירושליים ביפו בעכו…


ואני רואה כבר סיעת אוירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג"

חייים בריטיים עוזבים את הארץ

חיילים בריטיים יורדים לאניות בנמל חיפה

תוכן וצורה ביצירת אורי צבי

פרופסור דן מירון, הרואה באורי צבי "גדול השירה העברית בדורותינו", הוא העורך של מהדורת כל כתבי אורי צבי גרינברג שבהוצאת מוסד ביאליק.

הוא מתייחס לעבודתו כאל עבודת קודש ומקפיד על כל תג ואות, שלא לחרוג מכוונתו של המשורר. על דרכו של אורי צבי הוא כותב במבוא לכרך הראשון: "אצ"ג תיכן את ספריו ברוב זהירות והתכוונות. ספר שירה לא היה בעיניו רצף מצטבר של שירים ראויים לדפוס, אלא אמירה רצופה ומתכוונת למטרה רוחנית אחת, ובה בשעה גם מעשה אדריכלות מתוכנן לפרטיו, טבוע בחותמה של צורה שלמה".

במקום אחר מספר דן מירון כי בשנת 1955 ביקש אורי צבי להוציא בהוצאת שוקן (בה הוציא את "רחובות הנהר" בשנת 1951) את "ספר העמודים", שאמור היה לכלול שירים, שפרסם בבמות שונות מאז תום המלחמה. מסכת שירים שעיקרה תקומת ישראל והקמת מדינה עברית.

כתב היד נמסר למו"ל סודר והגיע לכלל הגהה ראשונה ושניה. אז נתגלעה מחלוקת בין המשורר לבין המו"ל שנטל לעצמו את הזכות לקבוע בענייני ספרות. אורי צבי חזר בו מהסכמתו לפרסם את הספר ומהחלטתו זו לא חזר בו, למרות ההפצרות ונסיונות הפיוס. הספר לא ראה אור בחייו של המשורר והופיע רק בכינוס כל כתביו.

אלמנתו של אורי צבי, המשוררת עליזה טור מלכא, נלחמת כלביאה לשמר את רוחו של אורי צבי לא רק במילותיו אלא גם בסגנון הצגתם. יש לאורי צבי שירים שיש בהם שורות בנות 22 מילים. הדבר יוצר קושי רב בעימוד שירים כאלה והיו שרצו לשבור את השורות. עליזה טור מלכא אינה מתירה ואומרת שאורי צבי רואה בשבירת שורה כאילו היתה שבירת יד.
עוד סיפרה כי בשעתו הביע אורי צבי נכונות לפרסם את "ספר הקיטרוג והאמונה" שמשך שנים היה ספר מבוקש מאד ורבים היו מוכנים לשלם הון עתק תמורת עותק. אחד המו"לים התחייב לשלם לו אלף לירות. המשורר היה זקוק לסכום זה לצורך הרחבת ביתו. המו"ל התנה הסכמתו בכך שהמשורר יוציא שורה אחת מן הספר ואורי צבי ויתר על הכסף והספר לא ראה אור. [הכוונה כנראה לשורה הבאה: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף" עמוד קמא. קללה בסגנון קללת דוד את הרי הגלבוע. שיר זה היה גורם מרכזי בנידויו של אורי צבי – ז.ג.]

על רקע זה יובן עד כמה הקפיד מירון שלא לסטות כמלוא הנימה מכוונת המשורר. ועליזה טור מלכא התנתה בחוזה עם מוסד ביאליק שמלאכת עשיית הספר תינתן אך ורק לצבי נרקיס.

זהו הרקע לביקורת שיש לי על החוברת "במלכות הצלב", הכוללת את הפואמה במקור ובתרגום, שראתה אור לרגל הארוע. החוברת נראית יותר כתוכניה לקונצרט מאשר כספר ובכך יש החמצה גדולה. היצירה מודפסת באות ממשפחת אותיות מרים שהיא אולי האות הפחות יפה (לטעמי) בשפה העברית ובוודאי גם הפחות קריאה. (עליזה טור מלכא: זה נעשה בניגוד לדעתי). לחוברת צורפו איורים יפים מאד שמקומם יכירם בספר מיוחד של יצירות השואבות השראתן מיצירת אורי צבי. לכלול אותן בתוך ספר של יצירתו הוא כמעט חילול הקודש לדעתי. האם שירי אורי צבי זקוקים לחיזוק של מאיירים? (אותם איורים שיזמה המפיקה של תכנית הטלוויזיה, רחל-אליה אוחנוב, שימשו בסיס מוצלח מאד לתפאורה למופע ושם אכן מקומם הטבעי).

דברתי עם גאולה כהן, העושה ימים כלילות בהתנדבות ומסירות למען בית אורי צבי. למותר לציין שהמאבק להשיג מימון לפרויקט הגדול הזה היה קשה ומתיש ואת מגרעותיו יש לייחס לחסרון כיס.

ביקורת באותו תחום שמעתי מפי אנשים על הספר "בעבי השיר", שיצא לאור במוסד ביאליק. הספר הוא מפעל חשוב וראוי שבו ריכז דן מירון את המיטב מן המיטב של שירת אורי צבי. בכך פתח את יצירתו לרבים, שאינם מסוגלים להכיל את מכלול היצירה רבת הכרכים.

שער הספר בעבי השיר . האם טרטקובר עיצב צ' בצורת צלב קרס?

שער הספר בעבי השיר . האם טרטקובר עיצב צ' בצורת צלב קרס?

מלאכת האיור לשער הספר הוטלה על דוד טרטקובר. כמה קוראים היפנו את תשומת לבי לכך שהצ' בשם אורי צבי שבשער הספר נראית כצלב קרס. גם לי נראתה כך. שאלתי את טרטקובר והוא אמר לי שהשתמש לאיור אך ורק באותיות שצולמו מתוך ספרים שאורי צבי ערך בעצמו, ולא שינה כמלוא הנימה. והשער אושר על ידי העורך והגב' טור מלכא.

להלן כמה דוגמאות לעיצובים שעיצב עורי צבי לספרי שיריו

תמונה 11תמונה 12

תמונה 13

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראה" המשורר שחזה את השואה

ההתנתקות – החרפה של גדוד גלבוע

בשנת 1969 הועלתה על הבמה הקומדיה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ", פרי עטו של שאול ביבר. המפיק היה פשאנל הנודע וכיכבו בה ציפי שביט וגדי יגיל.  ברוח הימים ההם הציגה הקומדיה את מלחמת ששת הימים כמסע משעשע.

הקומדיה זכתה להצלחה רבה, הקהל נהר אליה וצחק.  עד שאדם אחד שלח מכתב לפשאנל  בו נאמר: לי לא קרה שום דבר מצחיק בדרך לסואץ. אני איבדתי את בני במלחמה.

ככל הזכור לי פשאנל, בעל לב זהב, שינה את שם ההצגה או הוריד אותה מן הבמה.

נזכרתי בפרשה הזו  כשצפיתי בסרטון המופץ באינטרנט ואשר עורר בי ריגשות תעוב. זה היה משהו בנוסח "דבר מצחיק קרה לי בדרך לגוש קטיף".הדבר המצחיק הזה הוא כנראה תוצאה של ההכנה המנטאלית (המב"ג) שהכינו את חיילי צה"ל לקראת הגרוש המתועב.

 

מה מצחיק אותםכל כך?

מה מצחיק אותםכל כך?


הסרט נפתח בשירה ענוגה של השיר "פרחים בקנה" של דודו ברק ואפי נצר, בהנפת דגל הלאום, בקולאז' של חיילים וחיילות  חייכניים על רקע מחנה אוהלים.  עד מהרה עובר השיר לביצוע מקצועי מאד, במקצב של מוסיקת טראנס.  ובקצב זה מתאר הסרטון את מהלך ההכנות לגרוש

כשמלוות אותו מילים כמו

" כשאביב נרדם יעור בחיוורון

בשדות האש יתם הקרב האחרון"

ועד מהרה אתה רואה את ההכנות לקרב האחרון. חיילים וחיילות מתאמנים בנשיאת מתנחלים ובהוצאתם בכוח מבתיהם. לא שוכחים להתאמן גם בהוצאת נכים על כיסאות גלגלים, ישישים וישישות, ותינוקות הנשלפים מזרועות אמותיהם.  ואז מגיע הקרב האמיתי – הקרב ההרואי נגד האוייב. וכמה מתאימות המילים הבאות לקרב הזה:

"פרחים בקנה ובנות בצריח
ישובו לעיר חיילים בהמון
ילדה אחת קטנה ובידה זרים
לעיר הלבנה תצא אז בשירים
ולחייל נרגש תשים סביון בדש".

 

והקרב נמשך – ממורג לניסנית ומניסנית לגן אור. והחיילים והחיילות תמיד מחייכים ולעתים מוציאים לשון למצלמה. רק המגורשים בוכים משום מה. הסרטון מסתיים בהנפת דגל "גדוד גלבוע".

ומי אמר שאין מורשת קרב בצה"ל.

מדובר צה"ל נמסר לי כי צה"ל לא יזם את הסרטון ואין לו חלק בו. אכל בחינה מדוקדקת של הסרט מלמדת שמדובר בעבודה מקצועיתו לא בסרטון של חובבים.

 

צועדיםלעבר מעשה הנבלה הגדול של שרון וברקע השיר: ישובו לעיר חיילים בהמון ילדה אחת קטנה ובידה זרים לעיר הלבנה תצא אז בשירים

צועדיםלעבר מעשה הנבלה הגדול של שרון וברקע השיר: ישובו לעיר חיילים בהמון ילדה אחת קטנה ובידה זרים לעיר הלבנה תצא אז בשירים

הסרטון מופיע באתר  YOU TUBE , המאפשר לכל אדם להציג סרטון וידאו.  הסרטון עורר כמה תגובות נזעמות מכל העולם.

להלן כמה מהם:

•    אלה הבחורים שגרשו את אחיהם מבתיהם. בושו לכם.

•    איך הצבא שנכשל בלבנון הצליח כל כך בגרוש יהודים והפך את עזה למדינת טרור.

•    לא נשכח ולא נסלח. אראה את הסרט לילדיי כשיגדלו ויהיו מסוגלים לעמוד מול הזוועה.

•    חיילים עליזים. מה שעשיתם הוא טיהור אתני זהו פשע מלחמה.

הסרטון עלה לרשת בכתובת הבאה

http://www.youtube.com/watch?v=Vf7elVePVkk

אך בעקבות הזעם הציבורי שעורר הוא הורד מן הצג.

אך לא עבר זמן רב וגיבורי גילבוע היכו שנית בסרטון המשך לסרט הגבורה הראשון.

גדוד גלבוע מכה שנית

מי זה אמר שאין מוטיבציה בצה"ל? מי זה אמר שהמוראל ירוד? שאין דבקות במשימה? שהמפקדים אינם מקיימים את הסיסמה "אחרי"?

ילך ויראה את הסרט שניתן לכנותו "גדוד גלבוע מכה שנית". זהו סרט המשך לסרט הקודם, שהציג את חורבן גוש קטיף, כאיזה מסע כיפי, מלווה במוסיקת טראנס עליזה.

ScreenShot032

בשעתו פניתי לדובר צה"ל בשאלה אם הסרט הזה הוא עבודה צה"לית והתשובה שקיבלתי היתה שלילית. בעניין הסרט החדש כבר לא פניתי ואיני מבקש תשובה. ברור לי שאי אפשר היה לעשות סרט זה בלי סיוע של צה"ל וכמעט ברור לגמרי שגם נעשה ביוזמת צה"ל.

מן הטקסט שבסרטון – שהופץ  באתר U-TUBE ניתן להבין שהוא צולם כמה שבועות לאחר תום החורבן, במחנה צה"ל שהוקם למען מחוללי החורבן. הסרט מורכב בעיקר ממונולוגים של חיילים ומפקדים, המספרים את שבחי החורבן. אף לא מילת צער. אף לא מילה של חשבון נפש.

ההצהרות נשמעות כמו טקסט שנכתב על ידי מומחי ההמב"ג. אותם קציני חורבן הנפש שהכשירו פסיכולוגית את הנכונות למעשה הזוועה. או שעבודתם היתה כל כך מוצלחת שלא היה צריך להכין טקסט לאנשים שנראו כמו רובוטים מסוממים.
להלן מבחר:
"עבורי המשימה היתה אתגר" (קצין בדרגת רב סרן)
"אני גאה שלקחתי חלק במשימה הזו"
"בעשרות שנותיי בצבא לא חשבתי שאני אשתתף בעצמי בארוע בעל חשיבות ומשמעות מדינית".
"הגדוד הוכיח רמה גבוהה של ביצוע ואני שמח שניתנה לי הזכות להיות חלק מן העניין"
"צה"ל הצליח לעמוד באחד היעדים החשובים שלו וזה לשמור על האזרחים".
רק אחד, קצין בדרגת סגן אמר: "היה עצוב והיה קשה וכולנו בכינו"

כמו בסרטון הקודם גם פה יש הרבה צחוקים וכאפות ו"הוויי של חברה". וגם בדיחה תפלה וגזענית.

יש סימנים רבים המעידים שהסרטון הזה איננו יוזמה פרטית של איזו יחידה. הוא צולם במחנה צבאי ומופיעים בו נציגי חילות שונים. יש גם סימנים לעבודה מקצועית כמו השלט הקטן שמופיע לפני כל סצינה בסרט מקצועי כשקוראים CUT. ייתכן שזה היה סרט הסברה ניסיוני שנגנז ומישהו הוציא אותו דווקא עכשיו.

האתר בו נמצא הסרט

http://www.youtube.com/watch?v=G4x_kG82pY4

בדיקה שערכתי ב-30.7.09 העלתה כי הסירטון נמצא עדיין באתר.

הואיל וניתן בכל רגע להסירו  מן האתר אני מביא כאן שורת תמונות מן הסרט שיישארו כאן לדראון עולם. התמונות מדברות בעד עצמן ואין צורך בכיתובים.

 

 

ScreenShot014

פינוי מורג 3פינוי מורג 4

קשה להאשים את יוצרי הסרט ןבןןדאי לא את המשתתפים בו. את הרפש הזה יצרו ראש ממשלה ורמטכ"ל מושחתים.

בדיקה שערכתי ב-24.2.14 החרפה הוסרה מן הרשת. הפוסט הזה נועד לכך שלא נסלח ולא נשכח

כך התגשם החזון של "מזרח תיכון חדש"

החזון של שמעון פרס הוא אחיו התאום של חזון "בלי בג"ץ ובלי בצלם" של רבין * במקום מדינה פלסטינית שוחרת שלום קיבלנו שתי מדינות טרור, האחת "מתונה" שבה סתם מוציאים להורג משתפי פעולה עם ישראל והאחרת חמאסטן בנוסח איראן * אבל פרס מתכוון להיות "נשיא ללא הפסקה"ומצהיר שצריך "לחלום חלומות"

הפעם הראשונה בה טבע רבין את הביטוי "בלי בגץ ובלי בצלם" – מספר לי איתן הבר – היה בעקבות שיחה שקיים עם הנשיא מובארק.

בשיחה הביע רבין התפעלות מן המהירות בה נסללו כבישים, ונבנו גשרים ומחלפים בקהיר. רבין שאל את מובארק איך עשיתם זאת.

מובארק השיב: אם יש בית במסלול המתוכנן לסלילת כביש אנו מודיעים לתושבים לפנות אותו בתוך 48 שעות. הורסים את הבית וסוללים את הכביש.
על כך העיר רבין באוזני העיתונאים: "להם אין בגץ ואין בצלם".

הצדקה לאוסלו

בתודעה הציבורית נחרת הביטוי הזה כנימוק להצדקת הסכם אוסלו. ההסכם, כך הבינו הבריות, יפטור אותנו מן המגבלות של בגץ שמררו את חייו של רבין במלחמתו בטרור. אנשי הרשות הפלסטינית יפעלו בכוח הזרוע נגד הטרור, בלי מגבלות משפטיות ומוסריות.

רבין אמר זאת בהופעה בטלוויזיה (ערוץ 1, מרץ 1994):
"המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס… בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה".

מה שקרה בפועל כולם יודעים. מה שפחות ידוע הוא שהמשטרה הפלסטינית הפעילה את עיקר כוחה – מאסרים, התעללות, עינויים והוצאות להורג – לא נגד הטרור אלא נגד פלסטינים שנחשדו בסיוע לישראל.

כך הם מענים

על שיטות הפעולה של המשטרה הפלסטינית ניתן ללמוד ממחקר שערך הפסיכולוג מנשה כהן, אותו פרסם באתר "פסיכולוגיה עברית". המחקר עוסק בקבוצת גברים, תושבי הרשות הפלסטינית, שנעצרו ועונו על ידי הרשות, על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל.

להמחשת עינויי התופת שעברו מביא החוקר ציטטה מאחד הנחקרים:

"לקחו אותי מהבית… לא דברו אתי שום מילה. סגרו אותי בחדר וזהו זה. למחרת העלו אותי במכונית, הכניסו אותי לביטחון שלהם… אחר כך קשרו אותי ותלו אותי הפוך. לא דברו אתי שלושה ימים. נכנסים ויוצאים ומרביצים. אחרי זה שחררו אותי והכניסו אותי לחוקר שציווה עלי לדבר. 'דבר. אתה הרגת… הברחת… .עצרת…' קשרו והרביצו…

אחר כך הכניסו אותו לבית סוהר, עם אנשים שעומדים להוציא להורג. כל יום מופיעים ואומרים: "אתה, יוציאו אותך להורג"; "אתה הכבש לשחיטה!"; "אנחנו מעבירים אותך לגיהינום". "לקחו אותנו אחד אחד. מרביצים ומורידים את הבגדים. לקחו את החבר לידי והוציאו אותו להורג….

על סוגי העינויים והשפעתם על המעונים כותב ד"ר מנשה כהן:

" החקירות כללו פגיעות גופניות קשות בכל חלקי הגוף, ועינויים נפשיים שכללו השפלות, איום לחייהם או לחיי חבריהם במעצר, או לחיי בני משפחותיהם… לרוב נשללים מהם שינה, מזון ושתייה, או שהם היו חשופים לקור כשהם בעירום לשעות ממושכות, או שהיו כלואים בבידוד, בצינוק או בארון לשעות ולימים, ללא קשר ותקשורת אנושית כלשהי, ויש שלא ראו אור שמש במשך כחצי שנה".

על נזקי העינויים הללו לאותו אדם נאמר במחקר: "(האיש) איבד את כושרו לעבוד… מתרחק מאנשים. מפחד מכולם. מסתגר בביתו ולא פותח את הדלת. לא מצליח לישון. כשישן חולם חלומות רעים. צועק תוך כדי שינה. עושה תנועות של הכאות תוך כדי שינה. צועק וקם כמו משוגע. רואה… את המחבלים עם נשק… מחפשים אותו… כל הזמן מסתכל ימינה ושמאלה. נזהר… פתאום יושב על הרצפה ומתחיל לבכות".

הביצים והחביתות של פרס

המושג "מזרח תיכון חדש" עלה לשיח הציבורי בעקבות הספר "המזרח התיכון החדש" שפרסם פרס בשנת 1993.
פרס התכוון ברצינות למציאות החדשה, שנוצרה לדעתו בעקבות הסכם אוסלו.
כשנתברר שאוסלו הוליד טרור דמים שהמדינה לא ידעה כמותו מאז הקמתה הפך "מזרח תיכון חדש" למושג נלעג, כמו האיש שהמציא אותו.
בנאום ההכתרה שלו בכנסת הוכיח פרס שכמו שהים הוא אותו הים ועזה היא אותה עזה, פרס הוא אותו פרס. האיש ביקש "תרשו לי להיות חולם בעמו".

עד היום החלומות שלו היו חלומות הבלהה שלנו. פעם אמר כי "אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים". אוסלו אכן היתה פנטסיה ופרס עשה את הדבר הפנטסטי הזה. פרס אולי חושב שבתפקידו החדש יצליח לתקן את מה שעיוות. לא נותר אלא לצטט אותו עצמו שאמר פעם: "מביצה שלא נולדה לא עושים חביתות". אנחנו נוסיף שמביצים אפשר לעשות אולי חביתות אבל חביתות כבר אי אפשר להפוך לביצים.

כך נראה המזרח התיכון החדש של פרס  - מאמנים ילדים לתהליך השלום

כך נראה המזרח התיכון החדש של פרס - מאמנים ילדים לתהליך השלום

ראה: עם הפלסטינים האלה רוצים לעשות שלום

רק לא פרס לנשיאות

"מבחן בוזגלו" או "מבחן פלדמן"

ראה "נשף המסכות של מערכת המשפט"

בשנת 1976 החליט היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים ומועמד לנגיד בנק ישראל. ידלין נמנה אז עם צמרת מפלגת השלטון, מפא"י. ברק הסביר את החלטתו: "דין ידלין כדין בוזגלו".

 

אשר ידלין

מאז הפך "מבחן בוזגלו" למושג בשיח הציבורי כמבטא את השוויון בין האליטות ופשוטי העם בפני החוק. לא תמיד עמד מבחן בוזגלו במבחן המציאות. בשנת 1996 עתר לבגץ בוזגלו אמיתי, מרדכי בוזגלו, בעל מוסך בחולון שעבר עבירות מס. הוא דרש להנהיג כלפיו את "מבחן בוזגלו" ולהעניק לו יחס דומה לזה שמעניקים לאישי צמרת העוברים עבירות דומות.

בתחום המשפטי התפתח המבחן לכיוון הפוך לפחות בשיח הציבורי. אישי ציבור שנחקרו או הועמדו לדין וזוכו טענו שמפעילים נגדם מבחן בוזגלו הפוך. דהיינו שפותחים נגדם בחקירות ומגישים כתבי אישום ללא הצדקה. נוהגים כלפיהם בחומרה שאינה נהוגה כלפי סתם אזרחים מן השורה. כזו היתה טענתו של חיים רמון ואחרון אחרון לא כל כך חביב הוא נשיא המדינה היוצא משה קצב.

היפוך המשמעות

להיפוך המשמעות של "מבחן בוזגלו" תרמו תרומה מכרעת עורכי דין ויועצי תדמית מן הליגה הראשונה. אלה למדו לנהל את המאבקים של לקוחותיהם – רובם מן האליטות הפוליטיות והכלכליות – באמצעות התקשורת, עוד לפני הגשת כתב אישום.

כך נהפכה הקערה על פיה. או כפי שכתב המשפטן משה נגבי בספרו "כסדום היינו":"מבחן בוזגלו נהפך על ראשו: אזרחים מן השורה נמקים בבתי מעצר ובבתי סוהר על לא עוול בכפם, ואילו בכירים שניצלו את השררה כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם ממשיכים במירוץ לצמרת באין מפריע".

הם ממשיכים לרוץ כי יש להם הרבה כסף כדי לשכור עורכי דין מן השורה הראשונה, יועצי תדמית ואסטרטגים – הכל במחיר של מיליונים.

את מי שכר קצב

 

משה קצב במסיבת העיתונאים בה טען לחפותו

וכאן אנו מגיעים לנשיא קצב. כשפורסמה הידיעה הראשונה על תלונת הנשיא נגד א' באשמת סחיטה קראתי באחד הטוקבקים: "אם הנשיא מגיש תלונה למה היה צריך לשכור שני עורכי דין פליליים מצמרת עורכי הדין (אז היו אלה דוד ליבאי וציון אמיר). מה שלא היה ידוע אז הוא שהנשיא שכר גם שני אסטרטגים מן המדרגה העליונה, מוטי מורל,  שכבר הצליח להריץ לפחות שני ראשי ממשלה.

לא כל אזרח יכול לשלם שכר טירחה של עורכי דין כאלה. (כמה משלמים? זהו סוד מדינה. יש אומרים שמדובר ב-500 דולר לשעה בממוצע והסכומים מסתכמים במיליונים).

הפרקליטים והיועצים האלה שווים כל גרוש שמשקיעים שבהם. תראו איך השפיעה מסיבת העיתונאים של הנשיא בה הציג עצמו כדרייפוס שני. תקראו את היצירה הספרותית הנהדרת שחיבר עורך דין אביגדור פלדמן, בתשובה לבג"ץ נגד עיסקת הטיעון עם קצב.

וכך כתב בין היתר:
"החזתה עין בישראל מסע הכפשה ושיסוי כזה הנערך עתה למשה קצב? דמו הותר בסצנות רחוב המזכירות העלאה למוקד בימי הביניים של מכשפות שדינן נגזר ע"י ההמון…
"ובכיכר הראשית של העיר ובכיכר התקשורת מעלים היום על המוקד את קצב וסורקים את בשרו במסרקות ברזל, והאבנים נוחתות על כל פיסת גוף והפרשנים המשפטיים, שנפשם מזדעזעת לכל עיוות דין, במקרה הזה מלקקים בשפתיהם בהנאה ומצקצקים בלשונם כך יאה וכך נאה".

בא לבכות כשקוראים טקסט כזה. כל מלה בו שווה זהב.

האם יכול בוזגלו אמיתי לשכור את שרותיהם של פרקליטי צמרת כמו ציון אמיר, יעקב וינרוט, דן אבי יצחק, דוד ליבאי או אביגדור פלדמן?

האם יש אזרח במדינה, המשתכר שכר ממוצע, שהיה נחשד בכך שעשר נשים מתקופות שונות מתלוננות נגדו על הטרדה מינית והוא יוצא בלא משפט?

אמור מעתה לא מבחן בוזגלו אלא מבחן פלדמן – הוא הקובע את סיכוייך לצאת ללא כתב אישום, לקבל עיסקת טיעון ואולי אף לזכות במשפט.
והרי גם חז"ל אמרו: "כסף מטהר ממזרים".

עצות לפרקליט איך לקבוע שכר טירחה

איך קובעים עורכי הדין את שכר הטירחה המגיע להם?
לפרקליטי הצמרת אין בעיה. הם מקבלים כל מה שהם דורשים. לפרקליטים צעירים ובלתי מנוסים יש בעיה. ולאלה נערך כינוס מיוחד בזכרון יעקב, בו שמעו עצות שימושיות מבכירי המקצוע.

אחד מהם היה ששי גז. הוא המליץ לשים לב למפתחות שהלקוח מניח על השולחן:
"תבדקו אם יש לו מרצדס, אם יש מפתחות של כספות ואז תתקעו מחיר. תגידו 10,000 דולר. אם הוא לא יגיב תוסיפו שזה לישיבה אחת. אם הוא ימשיך לא להגיב תגידו שזה לא כולל מע"מ".

ראה

דרכו של קצב מן הפריפריה לנשיאות

"אללה הוא גדול" כתב לב נוסימבאום

לא מכבר הופיע בגרמניה, בהוצאה מחודשת, הספר "אללה הוא גדול – עלייתו ושקיעתו של העולם המוסלמי" מאת אסד ביי. הספר ראה אור בפעם הראשונה בוינה ב-1936 וזכה אז לתפוצה רבה, כמו ספרים רבים אחרים של המחבר, בארצות הדוברות גרמנית.

 

שער הספר

הספר הגיע לידיו של העיתונאי האמריקני תום רייס שחקר את דמותו החידתית של מחבר הספר, אסד ביי. הוא שם לב כי משער הספר נמחק מחבר נוסף שהיה שותף לאסד ביי במהדורתו הקודמת – המנהיג הציוני, ד"ר זאב פון וייזל.

מהקדמה זו יובן שהסיפור הנוכחי הוא הסתעפות מן הסיפור שספרתי בשבוע שעבר על ד"ר זאב פון וייזל.

לכסיקון מבולבל

מיהו אותו אסד ביי וכיצד הגיע המנהיג הציוני לשיתוף פעולה עמו?

על הבלבול שנוצר סביב דמותו של אסד ביי ניתן ללמוד מקטע אחד מספרו של רייס. נאמר בו: "אם תבדוק היום את השם פון וייזל במילון של סופרים אוסטריים בגלות תמצא טעות מדהימה… הערך ממזג את אסד ביי ואת וולפגנג פון וייזל לישות אחת, ומסביר כי 'וולפגנג (פון) וייזל' גם השתמש בשמות בדויים: ליאו ניסמבאום, אסד ביי וקורבן סעיד".

העיתונאי האמריקני העיר על כך בציניות : "העיתונאי האוסטרי… הפך לפתע לסופר הפורה של כ-20 ספרים. ואילו לב נוסימבאום, המכונה אסד ביי, או קורבן סייד, הפך לפתע לאחד המנהיגים המייסדים של התנועה הציונית, וקצין ישראלי שנלחם בנגב."

מבאקו לאירופה

האדם שהסתתר מאחורי שם העט אסד ביי היה לב נוסימבאום. הוא נולד בשנת 1905 בבאקו בירת אזרבידז'אן. אביו היה איל נפט ואמו בולשביקית מושבעת שהתאבדה זמן קצר לאחר שנולד. המהפכה הרוסית הלאימה את נכסיו הרבים של האב והשניים נמלטו למערב אירופה. תחילה חיו חיי רווחה תודות לכספים שהבריחו. באותה תקופה גם היו משקיעים רבים באירופה שראו את המהפכה הרוסית כעניין זמני וביקשו לרכוש מנוסימבאום האב את הזיכיון על שדה הנפט שלו.

 

בפריז לפני שהתאסלם

כשבגר חיפש לב נוסימבאום את דרכו בחיים והחליט להתחזות בשם אסאד ביי. בעולם של מהפכות והתערערות ממלכות נתן לו שם זה הילה של בן לנסיך מוסלמי – אגדה שטרח להפיץ באמצעי התקשורת.

קריירה סיפרותית

הכיסוי המעורפל של זהותו אפשר לו לפתח קריירה ספרותית בשפה הגרמנית. הוא החל בכתיבת ביוגרפיות וספרים פוליטיים שזכו להצלחה. בכתבות בעיתונים טופחה האגדה על זהותו הבדויה, שהתחזקה בצילומים שבהם נראה חובש תרבוש מוסלמי. הוא הצליח כל כך בזהותו הבדויה עד שהשלטונות האיטלקיים הזמינו אותו לכתוב את הביוגרפיה של מוסוליני. הם חזרו בהם כשנודעה להם זהותו האמיתית.

זו נחשפה בתקשורת על ידי אשתו, יורשת בינלאומית שלא ידעה את זהותו האמיתית כשנישאה לו. היא עזבה אותו וברחה אל גבר אחר וסיפרה לעיתונאים את הסיפור. בעולם בו החל הנאציזם להרים ראש לא היה עתיד לסופר בעל שם יהודי ונוסימבאום החליף שוב זהות והתחיל לפרסם תחת השם קורבאן סעיד. הוא כתב על איסלאם, הרפתקאות במדבר, מהפכה עולמית – נושאים שמצאו הד רב באירופה הפשיסטית של שנות השלושים. ההצלחה הגדולה ביותר שלו היתה רומן בשם "עלי ונינו", המתאר אהבה החוצה גבולות של דת, תרבות ומסגרת אתנית. הספר זכה לתפוצה רבה ומודפס עד היום. הקשר בינו לבין ד"ר פון וייזל הוא מקרי. אסד ביי ביקש לכתוב ספר רציני על תולדות האיסלם ונעזר בפון וייזל שבין היתר היה מומחה גם באיסלם.

הוא מת בגיל 35 כשהוא מוחזק במעצר בית באיטליה.

חמש שנות מחקר

פרשת חייו של נוסימבאום נחשפה בספר The Orientalist שראה אור בארצות הברית. מחבר הספר טום רייס ((TOM REISS) קנה לעצמו מוניטין כעיתונאי חוקר בעיתונים ניו יורק טיימס וולסטריט ז'ורנל ואחרים.

בלבוש מוסלמי

בשנת 1998 יצא לבאקו מטעם כתב-העת בו עבד ושם הוא מצא את העקבות הראשונים של לב נוסימבאום. הוא עקב אחר מעלליו במשך חמש שנים ועבר בעשר ארצות. איתר תיקי משטרה ישנים, מכתבי אהבה, יומנים ועוד.

בספר מתאר רייס דמויות יוצאות דופן שפגש בדרכו, אך בעיקר נתן את הרקע הרוחני להלכי הרוח של אירופה במהלך המאה העשרים. הלכי רוח שיש בהם הרבה כדי להסביר את שורשי הפנטיות והטרור של ימינו.

לורנס איש ערב של העם היהודי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/442

 מה שבן גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים

http://www.zeevgalili.com/2009/04/2615

דוד הלבני: המתמיד של וולוז'ין מול המתמיד של אושוויץ

אם יש אדם הראוי לתואר "המתמיד" בדורנו הוא פרופסור דוד הלבני, שבגיל תשע כבר ידע על פה 200 דפי תלמוד, עם רש"י ותוספות * באזכרה במלאות 73 שנים לפטירת ביאליק עשה הלבני את חשבון הנפש של "עיר ההרגה" מול משרפות אושוויץ ופיענח את החידה: מדוע הקדים ביאליק את רבא לאביי

דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)

דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)

אין צורך בהקדמה. אביא ללא כל תוספת ושינוי את הדברים שהקלטתי מפי פרופסור הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו:
"כשנתמשכלתי, כשהפכתי להיות משכיל, הייתי בן 18 . למדתי ביאליק ושלושה שירים שבו את לבי: המתמיד, אם יש את נפשך לדעת, ובעיר ההרגה.
" קראתי את בעיר ההרגה כניצול שואה. תמיד ניסתי להשוות את התיאור של ביאליק, למה שקרה בשואה. אני מוכרח לומר, כי ביאליק, אפילו עם הדמיון הגדול והחזק שלו, לא יכול היה לדמיין מה שבאמת קרה לאחר מכן.

"אני רוצה לחזור ל'המתמיד' שתמיד שבה את נפשי. חייו של המתמיד היו גם, במידה מסויימת, חיי. ישבתי בבית המדרש שנים ולמדתי קמתי מוקדם בבוקר, כשאף אחד לא היה ער עדיין. והיה אמביציה שלי כמו של המתמיד שפעם אחזור הביתה ואהיה נחשב לתלמיד חכם ולגאון הדור. אבל מה ששבה את לבי היה כמובן
הו הו אמר רבא
אוי אוי אמר אביי
"שמתי לב שביאליק שינה מן הסדר הרגיל בתלמוד. תשע פעמים הוא פותח ב"אמר רבא" ורק פעם או פעמיים הוא
פותח ב"אמר אביי". הוא מקדים את רבא לפני אביי.

"קרוב לאלפיים או יותר פעמים מוזכרים אביי ורבא יחד בתלמוד וכמעט תמיד אביי מוזכר מקודם. ולפעמים כשיש בגירסאות שלנו רבא מקודם אז המלמדים מקדימים את אביי לרבא, כדי שרבא לא יופיע לפני אביי.

"קשה לי לתאר שביאליק, שלמד בישיבה, לא ידע שמקדימים את אביי לרבא. אפילו ביידיש שלנו אם רצו לומר מישהו שהוא בקיא בתלמוד אמרו שיש לו ש"ס בבית אבל הוא לומד אביי ורבא. גם אחרי תקופת התלמוד אמרו: אם יש ויכוח בין אביי ורבא הלכה כבתראי (=כמו האחרון).

"ביאליק סטה מן הנוהג והקדים את רבא לפני אביי וזה לא מקרה. הוא גם מזכיר פעמיים 'תנו רבנן'. כאילו בדרך אגב. 'תנו רבנן' זה ביטוי המסמן את הספרות התנאית. הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי מסמן את ספרות האמוראים. את השקלא וטריא, את החידושים. את הקושיות והתרוצים.
"המתמיד הזדהה לא עם התנאים. הוא הזדהה עם האמוראים. עם אלה ששואלים שאלות, שמקשים קושיות. קשה לי לתאר שהוא לא הקדים בכוונה את רבא לפני אביי. כי המאבק של המתמיד, השאיפה של המתמיד היו יותר קרובים לרבא מאשר לאביי.
למה?
"כי יותר משלוש מאות פעם יש מחלוקת בין אביי ורבא ותמיד הלכה כרבא. רק בשישה מקומות הלכה כאביי.

"כשהייתי ילד היתה לי רחמנות על אביי. הוא מתרץ הלוך ושוב ובסופו של דבר הלכה כרבא. ביאליק בוודאי ידע שאביי היה קשיש מרבא. רבא נפטר בשנת 354 ואביי נפטר ב-339. הוא בוודאי ידע את זה. אבל המתמיד שזיהה את עצמו עם גיבורי התלמוד עם אלה שיושבים בבית המדרש הקר והשומם, הם קרובים לרבא. הם קרובים להלכה כרבא. לכן אני מציע הקדים ביאליק שלא כנוהג את רבא לפני אביי.

המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוךהספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.

המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוך הספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.

הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי.

העילוי שהמשיך ללמוד וללמד תורה במחנות

דוד הלבני (וייס) נולד לפני כ-79 שנים בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה. סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו.

עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו ונתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. כשהיה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד יכול היה להשיב מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת.
בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים.

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב אל המשרפות, ואת הלבני אל החיים. למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה שגם בו היתה סכנת מוות יומיומית אך הסיכויים לשרוד בו היו מרובים יותר.
הלימוד,אומר הלבני, היה לי לדרך חיים מילדותי. ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה עם חבריולמחנה.
באחד הימים הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר… כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש). בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב".

אחרי המלחמה התגלגל הלבני לבית יתומים בארצות הברית. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול. הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר, אותו הכיר מילדותו, לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה, בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד.

הלבני מספר את סיפור חייו בספר "עלה לא נידף" שראה אור בעברית ב-1966. הוא זכה בפרס ביאליק בשנת 1985 על ספרו "מקורות ומסורות סדר מועד". את הרצאתו נשא באזכרה לביאליק שהתקיימה ביום הפטירה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. הפעם הוזמנו לאזכרה עשרה חתני פרס ביאליק שקראו משיריו באוזני קהל גדול שנקבץ סביב הקבר.

ביוגרפיה של הלבני ראה "מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד"

"לורנס איש ערב" של העם היהודי

 

זאב פון ויזל בצעירותו(באדיבות מכון ז'בוטינסקי) ונכדתו ניבה (צילום:זאב גלילי)

התקשרה אלי בטלפון אשה בעלת קול צעיר ונעים, הציגה עצמה כנכדתו של המנהיג הציוני ד"ר זאב פון וייזל וביקשה את עצתי לגבי ביוגרפיה שהיא מתכוונת לכתוב על סבה.
נעניתי בחיוב וקבענו פגישה.

לקראת פגישתנו בדקתי בספרייתי ונתברר לי להפתעתי כי האיש כמעט נמחק מספרי ההיסטוריה הרשמית. באנציקלופדיה העברית הוא מוזכר במילים ספורות בנושא שולי. וכך גם בביוגרפיה שכתב שמואל כ"ץ על ז'בוטינסקי. מי שהציל את כבוד ההיסטוריה היה דוד תדהר שהקדיש לו ערך נרחב ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". בויקיפדיה מצאתי ערך נרחב שנכתב על ידי נכדתו. מן הפגישה עם הנכדה למדתי כמה דברים שלא ידעתי על האיש ופעלו והתרשמתי כי היא נחושה בהחלטתה למנוע את השכחת מפעלו של סבה.

הרפתקן יוצא דופן

את תולדותיו של ד"ר וולפגאנג (בנימין זאב) פון וייזל (נולד בווינה 1896) אפשר לכתוב כספר הרפתקאות של אדם מאד יוצא דופן. את התוספת פון לשמו ירש מאביו, ד"ר ארנסט פון וייזל, שקיבל את תואר האצולה מהקיסר פרנץ יוזף. פון וייזל הבן שרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית וזכה במדליית צלב הברזל (השנייה בחשיבותה).

 

בתום המלחמה ב-1918 עם התפוררות האימפריה פתח פון וייזל בשורה של פעילויות רבות ניגודים, שיש בהם כדי לעורר סחרחורת אצל העוקב אחריהן.

הוא פונה לאקדמיה ולומד רפואה, משפטים, כירורגיה ופסיכואנליזה. משתתף גם כשחקן בלהקה נודדת בארצות דוברות גרמנית. ובין לבין הוא מתמנה מזכיר הקרן הקיימת בוינה.

בשנת 1921 הוסמך כדוקטור לרפואה ושנה לאחר מכן עלה ארצה ועבד כפועל בנין בירושלים עד שמצא עבודה כרופא.

אצל מלכי ערב

בשנת 1924 הוא החל קריירה עיתונאית מזהירה. הוא התמנה נציג של חברת המו"לות אולשטיין למזרח הקרוב ולארצות האיסלם. במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שנמשכה כעשר שנים, הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד, בתימן, אריתריאה, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו. הוא התקבל לראיון אצל המלך החיג'אזי חוסין כשהכתיר עצמו "חליף כל המאמינים"; אצל איבן-סעוד פייסל מלך עיראק. היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, המלך עבדאאלה, ושימש כרופאו האישי. הוא מלווה את פואד, מלך מצרים בביקורו הממלכתי בגרמניה ומשמש עוזרו ומתורגמנו האישי. נפגש עם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית; נפגש עם מנהיגים בטורקיה, מצרים, תימן. בפרס הוא זוהה בטעות כ"לורנס איש ערב" ויחד עם ידידו, הצייר לודוויג בלום, נכלא עד שהתבררה זהותו והוא התקבל בכבוד מלכים אצל השאח.

מגילת אסתר בצפלין

בשנת 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין הראשונה מעל המזרח התיכון בה השתתפו שמנה וסלתה של אירופה. חג הפורים חל כשעבר הצפלין מעל תל-אביב. ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, יהודי שומר מצוות, קרא יחד עם פון וייזל את מגילת אסתר. כשעבר הצפלין מעל ים המלח הישקה פון וייזל את הנוסעים יין "כרמל מזרחי" "לחיי עם ישראל ומדינתו".

 

הצפלין בו טס פון ויזל בעת שעבר מעל ירושלים

ב-מאורעות 1929 נפצע פון וייזל קשה מאד כשערבי דקר אותו בלכתו ברחוב יפו בירושלים. הוא פרפר בין החיים והמוות, ובעולם כבר פורסמו עליו הספדים. באחד מהם הוא מכונה "מארק טווין של השפה הגרמנית". אך הוא החלים מהפציעה והמשיך בפעולתו.

עד כאן סיפורו של ההרפתקן ד"ר וולפגאנג זאב פון וייזל.

לכבוש הארץ בכוח

בכל אותן שנים, שבהן היה בעיני רבים הרפתקן והוזה בהקיץ – אומרת נכדתו, ניבה פון וייזל – דבר אחד הניע אותו והוא הרעיון הציוני. את הציונות ספג בבית אביו שהיה מראשוני המצטרפים להרצל.

כל הרפתקאותיו, לימודיו והניסיונות שנקרו בדרכו שימשו אותו למטרה אחת, אומרת נכדתו, המפעל הציוני. בגיל 11 כתב את המאמר הציוני הראשון שלו שפורסם בעיתון וינאי. ב- 1914, כששרת כקצין תותחנים בצבא האימפריה, שיכנע את השלטונות לתת לקצינים יהודיים לשאת סרט כחול-לבן על נדן חרבותיהם. באותה תקופה הקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי.

פעילותו בקרן הקיימת הפגישה אותו עם זאב ז'בוטינסקי. פון וייזל העלה בפני ז'בוטינסקי רעיון שנראה הזוי לגמרי באותה תקופה. לרכוש כמות גדולה של נשק מן הצבא האוסטרו-הונגרי המתפרק ולצייד בו 30 אלף חלוצים יהודים שיעלו לארץ ישראל ויכבשו אותה בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי ראה בכך רעיון מטורף אך לאחר עשרים שנה העלה ז'בוטינסקי עצמו את הרעיון של פלישה צבאית יהודית לארץ ישראל. מלחמת העולם שפרצה הקדימה את מימוש התכנית.

 

פון ויזל בפגישה עם ז'בוטינסקי (באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

קשה להפריד בין פעילותו הפוליטית לפעילותו הכאילו הרפתקנית של פון וייזל. כשסייר כעיתונאי בכל מדינות המזרח התיכון, והיה בן בית בחצרותיהם של מלכי ערב ניסה לעשות למען המפעל הציוני. כך, למשל, כשנפגש עם פייסל מלך עיראק הוא הציע לו טרנספר של ערבים מארץ ישראל. המלך העיראקי נתן את ברכתו לתכנית, אך הממשל הבריטי כמובן התנגד.

ניסה להבין הערבים

למרות תפיסת העולם היסודית שלו שארץ ישראל תושג לעם היהודי רק בכוח הזרוע הוא עשה מאמץ להבין את העולם המוסלמי והערבי. הוא הפך לאחר המומחים הגדולים בעולם למזרח ולאיסלם ושאף למצוא דרך לשכנע את הערבים להכיר במפעל הציוני.

כל ניסיון לתמצת את מגילת חייו במאמר אחד כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף של מחט. להלן כמה ראשי פרקים מתקופות שונות: מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ממיסדי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ; מייסד העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים; עורך את "דואר היום";

היה גם בין עורי העיתון "דואר היום"

כשזה נסגר מוציא עיתון חדש – "העם", אותו הוא עורך בפועל, (ז'בוטינסקי עורך רשמי), מממן את הפסדיו מכיסו ונוקט קו אקטיביסטי נוקשה.

תחושת השואה

נוכח תחושתו שהשואה מתקרבת יצא לפעילות כמעט עצמאית באירופה בשנות השלושים. נדד ממדינה למדינה הזהיר מפני המלחמה הקרבה וקרא ליציאת היהודים מאירופה. ב-38, עם כניסת הנאצים לוינה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ברגע האחרון וללא מטען לפריז ומשם הגיעו לארץ באוניה האחרונה שיצאה ממארסיי ערב כיבוש פאריז.

קצין תותחנים במלחמת השחרו (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)

קצין תותחנים במלחמת השחרור (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)

עם פרוץ מלחמת הקוממיות הוא התנדב לצה"ל והוא אז בן 51. הוצב לחיל התותחנים בו הביא תועלת רבה בשל ניסיונו הקרבי מן הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא פעל בעיקר בחזית הדרום. בהגנה על נגבה הצליח לשתק טנק מצרי בפגיעה מדוייקת באמצעות תותח עתיק יומין. היה מפקד התותחנים בכיבוש באר שבע ונפצע בבטנו מרסיס פגז.

המנהיג והאינטלקטואל שהתחרה בז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בתנועת החרות של בגין שהרחיקה מתוכה כל איש בעל שאר רוח. הוא התמסר באותן שנים לפיתוח סנטוריום לחולי ריאה שהקים בגדרה ועסק בשלל פעילויות ציבוריות כולל הקמת תנועה למען גרי צדק שהוא עמד בראשה.

הוא נפטר ב-24 בפברואר והותיר מורשת הגותית – ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות ואפילו אסטרולוגיה.

נתן לעבדאללה לנצח בשחמט

על היחסים המיוחדים בין סבה לבין עבדאללה מספרת ניבה פון ויזל: "במשפחה היו סיפורים רבים סביב היחסים האלה. בפועל נזקק עבדאללה מדי פעם לייעוץ הרפואי המעולה שנתן לו סבי. אך בכל ביקור היו נוהגים לשחק שחמט. סבא, שהיה שחקן שח מעולה, נהג להסיר מבטו מלוח השחמט ועבדאללה היה מנצל את ההזדמנות ומרחיק את אחד הכלים. סבא עשה עצמו כלא רואה ונתן לאמיר לנצח אותו".

צום של 28 יום

ב-29 ביוני 1946 נעצר פון וייזל יחד עם רבים ממנהיגי הישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון. במחאה הכריז פון ויזל צום למשך 28 ימים וכתב מכתב לנציב העליון הבריטי שזכה להדים בינלאומיים. בלחץ דעת הקהל שוחרר פון פיזל ביום ה-19 לצום. אך הוא המשיך לצום עד שסיים את התקופה שקבע לעצמו. את סוד הצום למד פון ויזל מן התקופה בה ישב חודשיים במינזר בודיסטי.

מדוע עליתי לארץ ישראל

לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל השיב: "כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על הקירות ועל דלתות בתי השימוש: 'יהודים החוצה!'. ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות".

ראה ברזל מלך וצחוק צוואת ז'בוטינסקי

ראה "אללה הוא גדול אמר ניסנבאום היהודי"