מצעד המוות של הארמנים אחד מרבים.
משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים . מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל. יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שבאה ההתפרצות האנטי ישראלית והאנטישמית האחרונה, בעקבות "עופרת יצוקה". נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו.
.
תביעתו להכרה בנכותו לא היתה בשל פגיעה פיסית אלא פגיעה נפשית. גלעד התייחס בתביעתו לתקופה שבה שירת במלחמת לבנון הראשונה, כנציג אמ"ן בפיקוד הצפון בשנים 1982 עד 1983.
גלעד, שהיה אז בדרגת סרן, טען שהוא התריע אז בפני אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי כי כניסת הפלנגות הנוצריות לתוך מחנות הפליטים הפלסטינים תסתיים בטבח. דרורי התעלם לדבריו מ"צעקותיו", גלעד טען בתביעתו שחש תיסכול עצום אחרי ששמע על הטבח הנורא שאכן התרחש במחנות.
על התאור הזה בתביעה עירער האלוף דרורי,
במאמר שפירסם בעיתון "הארץ" שהכחיש בתוקף את טענות גלעד.
"התמונה שמצייר גלעד, לפיה אלוף הפיקוד נכנס לו כך 'באחד הלילות' לחפ"ק ומודיע 'באקראי' לסרן גלעד על הכנסת הפלנגות וגלעד 'מתרה' באלוף הפיקוד בצעקות רמות ואף בצרחות היא הזויה, בלתי מתקבלת על הדעת ומעוררת גיחוך", כתב דרורי.
עוד כתב דרורי במאמרו: "עד אשר קראתי את הדברים שאמר אלוף גלעד באחרונה לא ידעתי בכלל שסרן גלעד שימש כקצין קישור של אמ"ן מחקר במודיעין של פיקוד הצפון… מבדיקה שעשיתי, גלעד שמע על כניסת הפלנגות למחנות בנסיבות אחרות מאלה שהוא מתאר ולא בנוכחותי…"
בסופו של דבר נתקבלה תביעתו של גלעד במידה כזו או אחרת. זאת, משום שחזר וטען כי יש קשר ברור בין תנאי השירות שלו לפגיעה, שאף הוחמרה במהלך שירותו.
עמוס גלעד ויקישיתוף
גלעד טען כי גם היום, במסגרת תפקידו כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, הוא חשוף ללחצים רבים, והדבר מקשה עליו לסגל הרגלי תזונה בריאה כפי שהורו לו רופאיו.
אין עינינו צרה בזכויות הנכה שבהן זכה גלעד. וכפי שכתב עליו יוסי שריד, גלעד ראוי לציון לשבח בכך שהלך כחלוץ לפני המחנה. אולי בעקבות הצלחת תביעתו יזכו עוד חיילים ואזרחים בקיצבת נכות מכובדת, על בסיס הטענה שהחיים בארץ מתוחים ונגרמו להם בשל כך נזקים קשים.
אילו זכה גלעד בנכות על אובדן יד או רגל, מן הדין היה לשקמו לא רק בפיצוי, אלא גם בעיסוק שייתן לו תחושה של תרומה לקהילה.
אך כיצד זה ממנים אדם שתבע וזכה בהכרה על נכותו בתחום הנפשי תפקיד כה רגיש כראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון. במסגרת תפקיד זה ניהל גלעד את המגעים הרגישים עם מצריים סביב ה"תהדייה" זרועת הקסאמים וסביב גלעד שליט. פעמים אינספור נסע למצרים לשיחות ולמשא ומתן בשליחותו של אולמרט. פעמים רבות נסע לבד, ללא מלווים שיהיו עדי ראיה ושמיעה, ואולי גם בלי פרוטוקול מוסמך של השיחות.
אלוף גלעד, לא הצטיין בעבר בתחזיות מוצלחות (ערב מלחמת המפרץ הראשונה אמר ש"העולם יעמוד נדהם כשיתגלה מה היה לסדאם"). ובימים אלה מצא לנכון להצהיר כי יש למהר ולחתום הסכם שלום עם סוריה.
ןכך אמר:
"אנו עלולים תוך שנתיים לעמוד במצב של התמודדות מול ישות מזרחית עוינת מאיראן הגרעינית, דרך סוריה ועד לחיזבאללה ולחמאס. אני מבקש להתריע שאם נגיע לעימות עם סוריה, עלול ליפול משטרו של אסאד ואז נקבל משטר שיצטרף למשטרים הרדיקליים באזור ויציב אותנו במצב הרבה יותר קשה מהיום".
עוד אמר גלע כי הפתרון הטוב ביותר לבעיה הסורית הוא לחתום על הסכם שלום עמה. "יש סיכוי להתקדם לשלום. ותוך כדי תהליך להציב את הבעיות שלנו על השולחן כמו התביעה לניתוק הקשר הצבאי עם איראן שאתה לא יהיה שלום. כך גם נוכל לעצור את אספקת הנשק לחיזבאללה ולהוציא את מפקדות הטרור מדמשק".
האמירה הזו כל כך אווילית, שאין צורך להכביר עליה מילים. לפיכך אתלה באילנות גבוהים ואביא כאן את תגובתו של אלוף גיורא איילנד, שנאמרו בכנס הרצליה.
הרעיונות לגבי התועלת שתצמח לישראל מהסכם עם סוריה, אמר אלוף איילנד, הן משאלת לב. כי:
• סוריה לא תנתק את הברית האסטרטגית עם איראן והיא אומרת זאת במפורש.
• לסוריה אין כל השפעה על תכנית הגרעין האיראנית.
• סוריה לא תוכל להחליש את חיזבאללה כי הוא מקבל את כל הסיוע מאיראן.
• הסורים ימשיכו להעלים עין מהזרמת נשק איראני לחיזבאללה גם אם יעבור בשיטחם.
• גם אם הסורים יגרשו את מפקדות החמאס מדמשק הדבר לא יחליש את חמאס שיפעל ממקומות אחרים.
• אי אפשר להגן על ישראל בלי רמת הגולן. גם אם יהיה הסכם על פרוז, הסורים לא ישמרו אותו.
תגובת עמוס גלעד לדבריו של איילנד היתה אווילית לא פחות מן התיזה שלו. הוא אמר כי אם חאלד משעל יגורש מדמשק ויישב בחארטום "אני רוצה לראות את משעל יושב בחארטום ב-50 מעלות חום עם זבובים מסביבו ומנהל משם את הטרור".
יש לקוות כי הממשלה החדשה שתקום תוותר על שרותיו של עמוס גלעד. שייהנה מן הפנסיה המוגדלת שלו וייתן לאחרים למלא את התפקיד שלו.
האם הזבובים בסודן ימנעו מן החמאס לפעול? עמוס גלעד חושב שכן. רב המרצחים מנהיג החמאס חאלד משעל. (צילום: ויקישיתוף)
אך החזאות של אנשי ביטחון המתבדות חדשות לבקרים, מעוררת את השאלה למי ניתנה היכולת לנבא תהליכים.
אביא כאן סיפור שכבר פרסמתי פעם וחשוב לשוב ולשננו. שמעתי אותו מפי ידידי האלוף במילואים יוסף גבע.
"כשפרש בן גוריון לשדה בוקר בשנת 1963" , סיפר גבע , "הוא קיים פגישת פרידה עם המטה הכללי של צה"ל. בן גוריון ביקש לשמוע סיכומים והערכות על מצבו של הצבא.
"בין היתר דיבר מאיר עמית, שהיה אז ראש אמ"ן. הוא נשא נאום מבריק שבו ניתח את המצב הלאומי. בין היתר צפה ששנתיים אין סכנה למלחמה. בדיעבד אפשר לומר כי תחזיותיו היו מדוייקות.
" בן גוריון ביקר בחריפות את ניתוחו של עמית. הוא לא ביקר את הטיעונים שלו אלא את עצם העובדה שקצין מודיעין נותן הערכות.
"בן גוריון אמר: כל תפקידך הוא להביא עובדות. אתה צריך להביא הערכה של מה קורה עכשיו ולא מה יהיה בעתיד. אתה לא מסוגל להעריך מה יחליט קברניט של האוייב, או מי שאתה חושב שהוא האוייב. אתה גם לא יכול להעריך מי הוא האוייב. אתה מסוגל לשקול שיקולים הגיוניים. מלחמות לא פורצות מההיגיון של האדם הפשוט אלא משיקולים אחרים. אילו היה היגיון אפשר היה לדעת מי ינצח. אך לא יכולים לדעת מי ינצח. שיקול הדעת הוא של הקברניט. הוא צריך לקבל את העובדות. הוא צריך לשקול יחד עם אנשים".
"בן גוריון", סיפר גבע, "החזיק תמיד אנשים שאינם חושבים באורח דומה. רמטכ"ל וסגן החולקים האחד על רעהו. כדי שאף פעם לא תהיה דעה יחידה. בן גוריון נהג לומר כל המומחים יודעים "להתנבא" על מה שהיה בעבר, לא על מה שיהיה בעתיד. אין מומחים לעתיד. לכן, אני לא לוקח מומחים כדי שיגידו לי מה יהיה. אני לוקח מומחים שיוכלו להגיד לי מה אפשר לעשות".
ראה כשלונות אמ"ן בהערכת הסכנות למדינה
אפרים אילין, בן 97, עדיין צלול וחד כתער * הוא זוכר את המשבר הגדול של 1929 ואת השלכותיו החברתיות * הוא הפך מיליונר בדולרים כבר ב-1944, בהיותו בן 34 * שיטותיו המסחריות נלמדו במחלקות למינהל עסקים באוניברסיטאות * יש לו מה להגיד על הצונאמי הכלכלי העובר על העולם ומה ישראל צריכה לעשות כדי לצאת מחוזקת מן המשבר * עיקרי תורתו: לשפוך הרבה כסף בתשתיות ובחינוך, והעיקר: למנוע אבטלה בכל מחיר * איש אחד בפוליטיקה הישראלית יכול לדעתו לחולל את המפנה: פרופסור אבישי ברוורמן * "רק הוא יכול להיות האובמה הישראלי"
התחיל במכירת זבל
גילוי נאות מחייב אותי לומר כי אפרים אילין הוא ידיד אישי עשרות שנים, מאז סייעתי לו לכתוב את ספר זכרונותיו "על החתום" (הוצאת מעריב 1985). ספרו של אילין מחזיק 293 עמודים, אך סיפור חייו המלא היה דורש עשרות כרכים ואלפי עמודים.
אילין החל את דרכו הכלכלית במכירת זבל אורגני לחקלאים בנס ציונה. היא נמשכה בתפירת מדים לצבא הבריטי והגיעה לשיאה הראשוני ברעיון גאוני. ערב סיום מלחמת העולם הוא העביר אלפי טונות כותנה ממצרים, דרך ארץ ישראל, לאיטליה המשוחררת.
בהעדר מערכת בנקאית פעילה קיבל מן התעשיה האיטלקית חוטים בתמורה לכותנה שמכר לה. באירופה ההרוסה, שלאחר מלחמת העולם השניה, שהיתה רעבה לדולרים, הוא פיתח את השיטה של סחר חליפין. קפה קולומביאני תמורת ציוד אופטי ממזרח גרמניה, שהוחלף במטילי ברזל שהומרו לג'יפים שיובאו לארץ. במהלך פעילותו הכלכלית גילה משיכה עזה ליצירות אמנות, רכש אוספים גדולים של אמנים בלתי ידועים, שהוא זיהה את הפוטנציאל שבהם והם הפכו לאוצרות. הוא העמיד את מומחיותו לרשות קבוצת בנקים, שהקימה ביוזמתו קרן נאמנות להשקעה ביצירות אמנות שהערך של יצירותיה במושגים של היום מגיע למיליארד וחצי דולר. את מומחיותו באמנות העמיד גם לרשות הוותיקן כיועץ לאוצרות האמנות של הכס הקדוש.
בצד עסקיו היה אילין, מנעוריו, פעיל נמרץ במאבק להקמת המדינה. בהשפעת נאום של זאב ז'בוטינסקי, ששמע עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה הרצליה, הצטרף לאצ"ל. הוא מילא תפקיד חשוב באירגון עליה ב' של האצ"ל, היה בקשרים הדוקים עם דוד רזיאל ועם אברהם שטרן ושרת את המודיעין של המחתרת.
ערב הקמת המדינה העמיד את קשריו, ניסיונו ורכושו לרכישת נשק. הלווה את כל כספו לצורך רכישת נשק, אירגן את הבאת האוניה "נורה", שהנשק שלה שימש את מבצע נחשון ולדברי דוד בן גוריון הציל את המדינה. הוא אירגן את העברת הספיטפיירים דרך יוגוסלביה, השיג את ספינות הטורפדו האיטלקיות ("ספינות יוחאי") שהיו בסיס לשייטת 13 ושימשו להטבעת אוניית הדגל המצרית. הפעיל את קשריו לשיחרור יהודי רומניה והעלאתם לארץ תמורת צינורות לקידוחי נפט שסיפק לרומנים (תוך עקיפת האמברגו האמריקני). בראשית שנות החמישים הקים את תעשיית הרכב הראשונה של ישראל ("קייזר אילין") שהרכיבה מכוניות אמריקניות, צרפתיות ויפניות. משך שנות קיום המפעל בחיפה הוא סיפק את כל צריכת הארץ במכוניות וייצא לחוץ לארץ רבבות מכוניות. הוא הקים גם מפעל לגלגלי שיניים באשקלון, המשמש עד היום לייצור חלקים לטנק המרכבה.
לא קיבל את פרס ישראל
זהו בקצרה סיפור חייו של האיש שהיה ראוי לקבל מכבר את פרס ישראל על מפעל חייו. המליצו עליו לקבלת הפרס אישים מכל קצווי הקשת הפוליטית: שמעון פרס, שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, אריאל שרון, פרופסור אבישי ברוורמן ועוד רבים. אך בכל השנים העדיפה ועדת הפרס להעניקו ליצרני תחתונים, משווקי יהלומים,מפעלי הימורים ודומיהם.
פגשתי את אילין בביתו התל אביבי (אזורי חן), ספון בין יצירות אמנות שלא יביישו מוזיאון ממוצע, מקיים שיחות טלפון ומתכנן תכניות שהקרובה בהן אירגון תערוכה שנושאה "אמנות בבית והבית באמנות" שתפתח במוזיאון תל אביב ביום שליש 25 בנובמבר בשעה 20.00.
זוכר את משבר 1929
"אני בין היחידים שנותרו בחיים שחוו את המשבר הכלכלי של 1929" – פותח אילין את הרצאותו-תכניתו. זו היתה השנה בה קיבלתי את תעודת הבגרות והשתתפתי עם קבוצה של ירמה הלפרין בתשעה באב בהפגנה ליד הכותל המערבי.
ניצני המשבר, שהחל בארצות הברית, ניראו גם בארץ. אבא, שהיה באותה תקופה פרדסן אמיד (בטרם התרושש), שלח אותי לליאג' שבבלגיה, שם כבר היתה אחותי, במטרה שארכוש השכלה בתחום התעשיה.
ז'בוטינסקאי עם השקפות של מרץ
בבלגיה היה מורגש המשבר בכל פינה. מצבי יחסית היה טוב. אבא המשיך לשלוח לי פעמיים בחודש, בכל פעם 3 לירות שטרלינג שאותם לווה לא פעם בשוק השחור. אבל התקופה הזו הטביעה את חותמה על השקפת עולמי. אף שמבחינה פוליטית הערצתי והזדהיתי עם תורתו של ז'בוטינסקי, הנה מבחיה חברותית הפכתי למה שקרוי איש שמאל. בתחום הזה אני קרוב היום למרץ יותר מאשר למפלגות הימין.
הלכנו אז, אני וחברי הסטודנטים, לשמוע את נאומיהם חוצבי הלהבות של מנהיגים סוציאליסטיים.קראנו בשקיקה את ספריו של הסופר האמריקני אפטון סינקלייר ("נפט" "ג'ונגל" ועוד ספרים) בהם תקף את הקפיטליזם החזירי האמריקני, את ההתעללות בפועלים קשי יום ואת אי הצדק שבשיטה הקפיטליסטית. במיוחד אני זוכר את התאור הנורא של פועל שעבד ליד המכונה לטחינת בשר וידו נקטעה והתערבבה בבשר הבקר.
כשלון הקפיטליזם
ליאז' היתה רחוקה מוולסטריט אך מה שראיתי שם היה מידגם של כשלון השיטה הקפיטליסטית הקלאסית. חלונות הראווה של החנויות היו נוצצות ומלאות כל טוב. וליד החלונות עמדו אנשים רעבים ללחם, שלא היתה בכיסם פרוטה לרכוש כפתור. גרתי אז בשכונת פועלים ובעל הדירה בה התגוררתי היה מנהל מפעל. אך השכר שהרוויח לא הספיק לחמם את הבית והיינו מצטופפים במטבח שהיה מעט חם. השרותים היו בחצר.
הואיל ומצבי היה יחסית טוב והפרוטה היתה מצויה בכיסי הייתי נוסע לאוניברסיטה, מרחק כמה קילומטרים מדירתי, ברכבת עילית. סטודנטים שראו אותי תקפו אותי. האם אתה חולה שאינך יכול ללכת ברגל ומבזבז כסף על נסיעה ברכבת?
סטודנטים רעבים ללחם
במרוצת הזמן השתפר מצבו של אבא (לאחר שבריטניה ביטלה את הצמדת המטבע לזהב) והוא שלח לי מעט יותר כסף. אך הנורמה אז היתה שאינך יכול לאכול לשובע כשחבריך רעבים והיינו מתחלקים במה שיש לנו. בליאז' היו כ-3000 סטודנטים יהודים ממזרח אירופה. הם באו לכאן כי הלימודים באוניברסיטה היו זולים והוצאות המחיה נמוכות יחסית. כל זאת בזמנים נורמליים לא במשבר שגרם לאבטלה המונית.
הפועל כשותף במפעל
ברבות הימים הפכתי לתעשיין ומעסיק גדול. אך באותה תקופה למדתי לדעת שקפיטליזם יצרני לא יכול להתבסס על ניצול והתעלמות מצרכי העובד. הניסיון ההיסטורי לימד את העולם כי אם אתה מנצל את הפועל ואינך נותן לו שכר הוגן זו לא רק בעיה מוסרית וחברתית. זו תפיסה לקויה גם מבחינה כלכלית. כי בדרך זו אתה גם מאבד צרכנים שבהם תלויה הנעת המשק.
תמיד ראיתי בפועל שותף למפעליי. כשהקמתי את מפעל המכוניות בחיפה קיבלתי פועלים (רובם אז היו עולים חדשים) חסרי כל ניסיון. יהודים מעולם לא ייצרו מכוניות. שלחתי אותם להשתלמות בשכר מלא. דאגתי שתנאי העבודה במפעל יהיו נעימים ככל האפשר. אולמות מוארים, מידשאות וירק ומזון באיכות מעולה. אני עצמי חובב בישול והייתי בוחר טבחים שהיו שפים ומכתיב להם את התפריט. אצלי לא פוטרו פועלים, גם לא בתקופות משבר, אלא במקרים יוצאי דופן. וכשסגרתי את המפעלים לא נשאר פועל אחד שלא קיבל את המגיע לו.
חשיבות עליונה לחינוך
אותה תקופה בליאז' למדתי משהו נוסף ברמה האישית והלאומית: חשיבות החינוך. אבא הרחיק ראות ושלח אותי לעיר תעשייתית בליאז', כדי להרחיב את השכלתי בתחומים שלא היתה כל אפשרות ללמוד בארץ.
על חשיבות ההשכלה שרכשתי שם למדתי בתקופות מאוחרות יותר. בתקופה בה קיימתי משא ומתן עם השלטונות הרומניים על שיחרור יהודים הם נדהמו לגלות את מידת ההתמצאות שלי בטכנולוגיה של הנפט. כשחתמתי עם מפעל קייזר האמריקני את החוזה לאספקת חלפים למפעל שהקמתי בחיפה הם בחנו את הבנתי בטכנולוגיה של מכוניות. למדתי אז ויישמתי את התפיסה שלעולם אל תעשה עסק בתחום שאינך מבין בו. כשבניתי מכוניות הכרתי כל בורג בכל מכונית שבניתי, וכך גם במכלול גלגלי השיניים למרכבה, וכך כשסיפקתי כותנה לתעשיית הטקסטיל של איטליה בתום המלחמה.
המוח היהודי הוא המשאב
ואם נחזור לימינו ולמצבנו הדבר שמדיר שינה מעיני כבר שנים הוא מצב החינוך בארץ. אין לנו חומרי גלם והמשאב החשוב ביותר שלנו הוא המוח היהודי. אבל כדי להפיק מן המוח היהוןדי את המכסימוםצריך לתת לו את כל האמצעים כדי להתפתח.
כדי לעשות זאת צריכים לעסוק בחינוך אנשי מקצוע, לא פוליטיקאים. שהפוליטיקאים ידאגו רק לתקציבים המתאימים. אני פשוט משתגע כשאני קורא שבמבחנים בינלאומיים במתמטיקה אנחנו במקום נמוך יותר ממדינות עולם שלישי.
המשק דומה לגוף אנושי
ומכאן לניתוח מצבנו הכלכלי. אני משווה משק של מדינה מודרנית לגוף אנושי. כשהדם זורם בעורקים בצורה נורמלית, המערכות שלו פועלות בהדדיות ובצורה תקינה, האדם הוא בריא יצרני וחי. אם יש תקלה, למשל אם לחץ הדם עולה או יורד, הרופא נותן גלולה מתאימה והגוף חוזר לפעולה תקינה. אם מזניחים את תחזוקת הגוף מופיעים סיבוכים, ארוע לב או ארוע מוחי ואם ההזנחה מתמשכת ורשלנית הגוף גם יכול למות.
משל אחר למערכת הכלכלית היא התנועה הסואנת בגבישים של עיר גדולה. תקלה קטנה במערכת הרמזורים ומיד נוצרת מהומה ומבולקה, מכוניות רבות פוגעות זו בזו ולבסוף התנועה נעצרת.
חשיבות הגורם הפסיכולוגי
קיים גורם נוסף, אולי החשוב ביותר, שיש בו כדי להשפיע גם על החולי וגם על הבריאות של הגוף האנושי ושל המשק המודרני. זהו הגורם הנפשי.
בחוסר צניעות אני מוכן להביא את עצמי לדוגמא. עברתי בחיי שורה של תאונות קשות שלא השאירו כמעט עצם שלמה אחת בגופי (הראשונה היתה כשנסעתי לבסיס הגיוס לצבא הבריטי ופציעתי הקשה מנעה את גיוסי. בשנים האחרונות התהפכה מכוניתי כמה פעמים, נפלתי ושברתי את כתפי ועוד ועוד). כיום אני בן 97 ובאחרונה נתגלה סרטן בגופי. הצלחתי להתגבר בעבר על המכות שספגתי (גם מכות כלכליות כמובן) וןאני מתגבר עכשיו על מחלתי ועל גילי רק בכוח הרצון שלי. אני בטוח ומאמין באמונה שלמה שהכוח הנפשי הגנוז באדם ממלחא תפקיד מרכזי בריפוי ובהתגברות על משברים ומחלות. ומה שנכון לגבי האדם הבודד נכון גם לגבי החברה כולה שהתנהגותה משפיעה על המערכת הכלכלית.
אי אפשר לרפא את חוליי המשק רק על ידי נקיטת אמצעים פיסקליים, או על ידי הכנת תכניות גרנדיוזיות, בלי להביא בחשבון את הגורם האנושי שהוא החשוב ביותר. המשבר הנוכחי הוא פרי תהליך דומינו שבו שרשרת גורמים התלויים זה בזה מתמוטטים ומושכים אחריהם את המשקים של העולם כולו.
חלק גדול מן הנפילות אינו נובע מסיבות כלכליות ופיננסיות טהורות אלא מאלמנטים פסיכולוגיים. לכן דבר ראשון יש לפעול על האלמנט הפסיכולוגי. וזה הפתרון גם למשק הישראלי.
להבטיח לחוסכים את כספם
המצב בו אנשים חסכו כל ימיהם כדי שתהיה להם משענת לעת זיקנה ומגלים עכשיו שהפנסיה שלהם נעלמה אי שם בהשקעות של משקיעים מניפולטיביים ברומניה, ברוסיה או בניו יורק היא בלתי נסבלת.
לכן, הפעולה הראשונה שיש לעשות היא להבטיח לכל החוסכים את כספם. להחזיר להם את האמון במערכת, ליצור תמריץ לעבודה.
לשפוך הרבה כסף
אחר כך צריך לשפוך כסף, הרבה כסף, לעזרה לעסקים קטנים וגדולים, לעידוד תעסוקה, לבנות מפעלים גדולים. עכשיו הזמן לחפור את תעלת הימים, לסלול כבישים ומסילות ברזל עד אילת. להרחיב את הנמלים. לפתור את בעיית המים על ידי מפעלי המתקה.
תכנית ההצלה הראשונית של שר האוצר היא בדיחה. הוא מביא פתרון של גנרלים הנלחמים את המלחמה הקודמת. מה שהציע דומה לניסיון לכבות שריפת ענק בכפית מים.
היה חשוב לשמור על מסגרת התקציב במשק הפועל בתנאים נורמליים. לגוף בריא אתה לא נותן תרופות העלולות להעלות או להקטין את לחץ הדם שלו.
אבטלה היא סרטן של הכלכלה
אבל עכשיו מדובר בגוף חולה. כשהפקידים המוגבלים של האוצר צועקים געוואלד נגד הגדלת התקציב מחשש שהדבר יביא אינפלציה, הם דומים לרופא שמונע תרופה חיונית מחולה אנוש בגלל תופעות הלוואי של התרופה.
השאלה שהאוצר צריך לשאול היא מה גרוע יותר שמחיר העגבניות יעלה בכמה שקלים או שמחירם יהיה יציב אך הארץ תתמלא מובטלים שאין בכיסם כסף לקנות גם עגבניה אחת.
אבטלה היא הסרטן של הכלכלה. היא גם הסרטן של הדמוקרטיה. אבטלה ומיתון הם כמו כדור שלג. לעולם אינך יודע לאן יתגלגל והיכן ייעצר.
לשמור עכשיו על מסגרת התקציב זה אידיוטיזם. אם אתה רוצה למנוע אי שיוויון קיצוני תפעיל מס קניה על מוצרים שעשירים קונים: סיגרים, משקאות חריפים, מכוניות יוקרה, בתי יוקרה. אבל שלאזרח סתם תהיה תעסוקה ויהיה לו כסף לקנות ביצים וחלב ועגבניות ולחם.
spent for prosperity
מנין יימצא הכסף להשקעות הגדולות?
לשאלה זו היתה תשובה לידידי היקמן פרייס, שותפי במפעל המכוניןת בחיפה, שהיה סגן נשיא חברת "קייזר פרייזר" האמריקנית (קונצרן ענק, שבין היתר התפרסם בכך שבמלחמת העולם השניה בנה אוניות מדגם "ליברטי" בנפח של 10000 טון בקצב של אוניה ליום).
הוא נהג לומר: "לכל בעיה קיימת ההזדמנות לפתרונה". וכוונתו היה שמכל בעיה ניתן למצוא פיתרון שיהפוך את המשבר לנקודת מוצא ליתרון.
היום כל הארצות המפותחות מוכנות להשקיע כסף במפעלים ציבוריים. אם נרצה לחפור את תעלת הימים – וזה הזמן לעשות את זה – לא נצטרך להוציא את זה מהתקציב שלנו. הכסף יבוא מצרפת או מארצות הברית, מגרמניה או מאיטליה. ומהרבה מדינות אחרות. הכסף לא צריך לבוא מבנקים הנמצאים בקשיים. כל ממשלה תסייע לחברות קבלניות שלה שיקבלו פה את העבודה.
הסיסמה צריכה להיות spent for prosperity דהיינו: השקע למען השיגשוג. והעיתונות צריכה ליצור דעת קהל שמבינה שאנחנו נמצאים בתהליך של צמיחה ולא בתהליך של נסיגה, למרות שבינתיים המצב קשה.
הפשעים של האוצר ובנק ישראל
עכשיו אנחנו משלמים על מעשי הפשע ממש שעשו האוצר ובנק ישראל.
מה עשו? קבעו ריבית גבוהה כדי למנוע אינפלציה וחריגות מן התקציב. הריבית כאן היתה יותר גבוהה מן הריבית האמריקנית. ספקולנטים לוו דולרים בארצות הברית בריבית זולה קנו בהם שקלים במחיר נמוך והשקיעו את השקלים תמורת ריבית גבוהה. את ההפרש בין הריביות הכניסו לכיסם וכך הפך השקל למטבע החזק בעולם לתפארת מדינת ישראל. מי היו הספוקלנטים? ישראלים, אוליגרכים רוסים ואפילו שייכים ממדינות ערב. למה לא? אם מדינת ישראל מחלקת מתנות למה לא לקחת?
וברור לגמרי שכל הדולרים הללו לא זרמו לארץ כהשקעה אלא כספקולציה והם עתידים לברוח מכאן מהר מאד כשבלית ברירה סטנלי פישר ייאלץ להוריד עוד ועוד את הריבית. ובין לבין גרמה התנועה הזו של הדולרים נזק לייצוא הישראלי. עד שיצרן כובש לעצמו שוק יוצאת נשמתו. ואילו לאבד שוק אפשר ברגע ולחזור אליו לפעמים כבר אי אפשר.
הבעיה המיידית: הפנסיה
הבעיה המיידית החמורה ביותר היא של קרנות הפנסיה. במיוחד של אלה העומדים לצאת לפנסיה בזמן הקרוב. ייתכן שיהיה צורך להקים קרן מיוחדת ל-20 שנה ולאט לאט לעשות אמורטיזציה בהפסד ולא לפגוע באנשים.
מה שדרוש לנו כדי להוציא את העגלה מן הבוץ הוא ברק אובמה משלנו. ולי יש מועמד לזה: פרופסור אבישי ברוורמן. הוא מוכשר, אינטליגנטי ובעל מקצוע. הבעיה היא שהוא איננו פוליטקאי. ובבעיות התשתית שלנו מטפל שר עב כרס משוריין למקום השישי ברשימת העבודה, שעיקר המומחיות שלו היא להביא מתפקדים ערבים ודרוזים.
מכל האמור למעלה אין להבין כי השיטה הקפיטליסטית ככזו פשטה את הרגל. כשהפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, כותב שהגיע הקץ לעידן ההפרטה, הוא חוזר לימיו הלא זוהרים כעורך "על המשמר". לא שכחנו מה היתה דמותה של הכלכלה הסוציאליסטית נוסח פנחס ספיר וגולדה מאיר שהכריזה על "סוציאליזם בימינו". כלכלה של שמור לי ואשמור לך, כלכלה של מונופולים וחוסר יעילות, כלכלה של פשיטת רגל ופשיטת יד. שוכחים כאן את המיתון שאותה כלכלה גרמה ראשית שנות השישים, שהביאה את המשק לשיתוק גמור וזה ניצל רק תודות למלחמת ששת הימים והתנופה שבאה בעקבותיו.
השיטה הקפיטליסטית היא בסך הכל בריאה והדרך היחידה להגדיל את העוגה הלאומית. הברירה היא בין מדינה עשירה ועם עני או עם עשיר ומדינה עניה.
רוסיה היתה מדינה עשירה ועם עני. אמריקה היתה מדינה עניה (שהמשיכה לשלם חובות של מלחמת העולם הראשונה עשרות שנים) אבל העם עשיר/
ראה
השבוע הושבעה "חברת הכנסת החרדית הראשונה" של סיעת מר"ץ. כך הכתירה התקשורת את הארוע. מה שניתן לומר על חברת הכנסת החדשה הוא שהיא האדם הנכון במקום הנכון.
צביה גרינפילד החלה את דרכה הציבורית כקוריוז תקשורתי. הופעתה הציבורית הראשונה הייתה ב"פופוליטיקה", בשנת 1997. הדיון נסב על ישיבות ההסדר וצביה גרינפילד הוזמנה לדיון על תקן "התופעה החריגה", האופיינית לתכניות אלה. אישה חרדית, אם לשני בנים המשרתים בישיבות ההסדר, והיא בצד הפוליטי התוקף את הישיבות, מצדדת במה שאומר טומי לפיד.
צביה גרינפילד (ויקיפדיה לישכת הח"כ גילגמש
בעד פרסומי תועבה
קוריוז כזה היא הלחם של התקשורת. מאז אותה תכנית היו לה אין סוף ראיונות בעיתונות, ברדיו, ובטלוויזיה. בכל דיון בנושאי יחסי דתיים חילוניים יש לה מה להגיד ותמיד היא בצד החילוני. בתוכנית טלוויזיה על פורנוגרפיה תמכה בזהבה גלאון, המצדדדת בפרסומי התועבה בשם חופש הביטוי.
אט אט גם נחשף בתקשורת סיפור חייה ואורח חייה. ילדותה במשפחה חרדית בשכונת גן רחביה בירושלים; התמרדותה נגד ה"ברוך שלא עשני אישה" שבסידור; מרידתה בהוריה בהיותה ילדה על שלא נתנו לה לקרוא "הארץ"; הכלב שהיא מגדלת וחיבתה ללהקות רוק.
עם כל החשיפה הזו לא הובהר מה בהשקפותיה ובאורח חייה עושה את צביה גרינפילד ל"חרדית", פרט להצהרתה שנולדה למשפחה כזו. אין בדבריה ובתפיסת עולמה מאומה שניתן ליחסו לעולם החרדי. הדבר נחשף במיוחד עם פרסום ספרה "הם מפחדים".
פמיניזם ו"כיבוש"
זהו ספר שעליו יכלו לחתום שולמית אלוני, זהבה גלאון או יעל דיין. אותו מישמש המתחיל בפמיניזם, המציג את מעמד האישה כבעיה המרכזית והחשובה של ישראל; נמשך בבכי מר על גורל הפלשתינאים; נמשך בקריאות חמס על ה"כיבוש"; מאשים את המתנחלים בכל האסונות שפקדו את ישראל; מציג את החברה החרדית כחברה טפילית, המתאפיינת בריבוי ילודה, בטלנות וכמובן דיכוי הנשים שבתוכה. הקרשצ'נדו הוא "תהליך השלום", האור בקצה המנהרה, שיציל את הנשים ואת הפלשתינאים, יביא לשילוב ישראל בחברת העמים הנאורים – לא לפני שיפונו המתנחלים מישוביהם והחרדים יוכרחו לנטוש את ישיבותיהם וילכו לעבודה פרודוקטיבית.
בספר הזה מרשה לעצמה צביה גרינפילד להגיד על הדתיים, חרדים ובעלי כיפות סרוגות, דברים שדומה כי אף שמאלן חילוני לא העז להגיד. היא הרי באה כאילו מבפנים ולה מותר הכל.
איבה כלפי חרדים
הדברים שהיא אומרת בספרה על החרדים פשוט איומים. מעולם לא נתקלתי בטקסט טעון איבה כל כך כלפי החרדים, כמו זה שבספר "הם מפחדים".
את עיסוק החרדים ברפואה ובטיפול בחללים היא מייחסת (בראיון ב"מעריב") לנטיות נקרופיליות. בספר היא מתארת את הפעילות הזו כאקט בידורי.
על מפעל הצדקה והסיוע הרפואי האדיר של החברה החרדית, היא אומרת כי הוא מאפשר לחרדים (הסובלים, לדבריה, מדלות חמורה של אפשרויות בידור) רטט מסעיר של 'אקשן' בעל מתח גבוה.
גרינפילד איננה חושכת את שבט לשונה גם מציבור חובשי הכיפות הסרוגות. על אלה אינה יכולה לומר כי הם בטלנים ונקרופילים. אבל "התשתית האידאולוגית של ציבור זה (הכיפות הסרוגות) נגועה בבוז ובשינאת זרים" אומרת גרינפילד בספרה. ומנין שאבו המפד"לניקים את שינאת הזרים? כמובן מן החינוך שקיבלו בבתי הספר שלהם: יהודה הלוי, המהר"ל, הגאון מוילנא, החת"ם סופר והרב אברהם יצחק הכהן קוק.
העובדות לא חשובות
הואיל ועל ציבור הכיפה הסרוגה אינה יכולה לומר כי אינו משולב בחברה הכללית ובלימודים אקדמיים היא כותבת את הדברים הבאים: "במקום להתפזר בכל המחלקות האקדמיות הם ביכרו לנצל את יתרונם היחסי בהכרת הטקסטים היהודיים והתמקדו בדרך כלל בתחום המורשת היהודית: תלמוד ומחשבת ישראל היסטוריה יהודית ומשפט עברי. כדרך כל הקבוצות המסתגרות שהשכלתם מוגבלת פיתחו גם הם תודעה צרה ופרובינציאלית המשתבחת בערכי עצמה ונוטה להגזמה לאומנית ושבטית חריפה".
קראתי שוב ושוב קטע זה ושאלתי אם עצמי אם אנחנו חיים באותה מדינה. כיפות סרוגות הולכות רק ללימודי יהדות באוניברסיטה? ומנין צמחו כל כך הרבה אנשי מחשבים, כלכלנים , רואי חשבון, מנהלי עסקים, מתמטיקאים, פיסיקאים? כולם חובשים כיפות סרוגות כתחפושת?
פניתי לספרו המצויין של יאיר שלג, "הדתיים החדשים",(שהופיע בשנת 2000) ואני מוצא שם סקר שנערך על ידי פרופסור מוטי ברלב המנוח, באמצע שנות השבעים, על עיסוקיהם של בוגרי הישיבות התיכוניות. רובם פנו ללימודי כלכלה, מינהל עסקים, משפטים, מחשבים. למדעי היהדות פנו רק ארבעה אחוזים. סקר שנערך על ידי "נקודה" ב-1985 העלה שרוב בוגרי ישיבות ההסדר פונים למקצועות חופשיים. גם רוב תלמידי "המכון הגבוה לתורה" של בר-אילן לומדים משפטים, כלכלה, ומחשבים ורק מיעוטם לומדים מקצועות יהודיים.
בר-אילן כמפלצת
צביה גרינפילד סיגלה לעצמה את התיזה המעוותתת של השמאל לראות באוניברסיטה בר-אילן מדגרה לפנטיות דתית לאומנית שבאורח טבעי גידלה את יגאל עמיר.
על פי הדברים שכתבה אפשר להבין כי היא מכירה את בר-אילן רק מתוך חלון האוטובוס העובר ליד גדרות האוניברסיטה בכביש גהה. אחרת אין להבין איך יכלה לכתוב כי האוניברסיטה "לא הצליחה להחלץ מן התבנית הבעל ביתית ומן הציפיות הקונבנציונליות המוגבלות שאיפיינו מלכתחילה את קהל היעד שלה. במקום להתמקד בלימודי עולם, העשויים להעשיר את החיים הרוחניים התרבותיים והפוליטיים של החברה הדתית לאומית, בפרספקטיבות ביקורתיות חיוניות, היא העדיפה להגדיר עצמה כאוניברסיטה יהודית. ועיקר המאמץ ההשכלתי בה מוקדש למדעי היהדות המסורתיים".
הגברת גרינפילד לא טרחה כנראה לרדת בתחנה שליד בר-אילן מתחת לגשר. אילו עשתה כן היתה ניגשת לחנות הספרים של האוניברסיטה ורוכשת בכמה שקלים את תכניות הלימודים. באותה הזדמנות יכולה היתה להעיף מבט על ערמות הסטודנטים והסטודנטיות השרועים על הדשא ולתחליף עמם כמה מילים. אולי אז היתה לומדת לדעת כי הדבר השלילי ביותר שאפשר לומר על בר אילן הוא שזו אוניברסיטה כמו כל האוניברסיטאות האחרות – במבנה תוכנית הלימודים, באוכלוסיית התלמידים והמרצים.
לומדים כאן מחשבים, וכלכלה, ומשפטים ומדע המדינה ותקשורת ופיסיקה וכימיה ומה לא. כזכר לחורבן מחייבים גם קצת לימודי יהדות. באמת אסון גדול. האוניברסיטה כבר מזמן אינה "דתית", לא בהרכב המרצים ולא בהרכב התלמידים. את ההוכחה לכך תוכל לקבל אם תבדוק את תוויות החניה של המכוניות שבשטח האוניברסיטה. תוויות אלה, המונפקות על ידי האוניברסיטה למרצים, הן משני סוגים – לשומרי שבת ולמחלליה. התווית לשומרי שבת כוללת את סמל האוניברסיטה. התווית האחרת איננה כוללת את סמל האוניברסיטה. האוניברסיטה העמידה רבבות בוגרים, דתיים וחילוניים, הממלאים תפקידים מרכזיים בתעשיה, בצבא, במינהל הציבורי ובכל מירקם החיים של המדינה.
בעיה בהבנת הנקרא
לשיא בחוסר הבנת הנושא מגיעה צביה גרינפילד כשהיא מצטטת מאמר של ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה לתקשורת בבר-אילן, שפורסם ב"הארץ" ביום השנה לרצח רבין. כותרת המאמר היתה "ארבע שנים אחרי רצח רבין, אפשד וראוי להפריד בין הגיבור לארוע".
הכותרת מתמצתת היטב מה שנכתב במאמר וד"ר אורבך ביטאה מה שחשבו וגם אמרו וכתבו רבים, מימין ומשמאל. לא כך הבינה את הדברים צביה גרינפילד. בעיניה מעיד המאמר על "כושר השיפוט הלקוי המאפיין רבים כל כך בקרב הציבור הדתי לאומי ואת חוסר יכולתם או חוסר רצונם להבין ולהפנים ברצינות את המשמעות המוסרית האמיתית של דבריהם ופעולותיהם. שהרי רבין … נרצח ממש בידי איש ימין חובש כיפה , תלמיד ופעיל פוליטי באוניברסיטה בר-אילן".
בדברים אלו הוכיחה שוב צביה גרינפילד שלא הכינה שעורי בית. אני מכיר היטב את ד"ר יהודית אורבך, העומדת בראש היחידה לתקשורת (בה לימדתי כמה שנים טובות). ד"ר אורבך היא חוקרת רצינית (בתחום מדע המדינה) בנושאי מנהיגות פוליטית. כתבה מחקרים על בגין ואלון ומחקר מענין על השפעת סקרי דעת קהל על מדיניותו של רבין. ד"ר אורבך אינה מייצגת את הציבור הדתי לאומי. בהשקפותיה הייתי מגדיר אותה כפמיניסטית ליברלית ובכמה תחומים קרובות השקפותיה לאלו של צביה גרינפילד יותר מאשר להשקפות המובעות בטור זה. וביחידה לתקשורת בבר אילן יש כמדומני יותר אנשי שמאל למטר מרובע מאשר בסיעת מרץ בכנסת.
מה מריץ ומי מממן
אין לי מושג מה מריץ את גברת גרינפילד בעמדותיה שבאנדסטייטמנט הייתי מגדיר כמוזרות. אך ידוע מי מממן את הריצה שלה.
הגברת גרינפילד עמדה בראש גוף הנקרא "מיפנה", שמומן על ידי האיחוד האירופי. לפי ההסכם "המטרה הכללית של הפרוייקט הזה היא לעודד את אלו התומכים בתנחלויות במיוחד, אך גם הדתיים המזוהים איתם והחוגים המסורתיים בישראל בכלל, לכיוון של תמיכה בתהליך השלום והמערכת הדמוקרטית בישראל". למטרה זו העמיד האיחוד האירופי לזכותה סכום של עד 250 אלף יורו.
מה שאני יכול להגיד בשלב זה לאירופים (עד שייצא כאן חוק שיאסור התערבות גסה כזו של גורמים זרים בענייני הפנים של ישראל): חבל על הכסף שלכם. אם הספר הזה מבטא את יכולת השיכנוע של הגברת גרינפילד זרקתם את כספכם לשוא. אותי היא לא שיכנעה להאמין במה שנקרא "תהליך השלום".
אם הגיעה בזכות הספר והתקשורת לכנסת גם זה לא מי יודע תמורה נאותה לאלפי היורו. כי הגברת גרינפילד עשויה להרשם כבעלת שיא גינס של חברת כנסת בעלת הקדנציה הקצרה ביותר. בקושי נותרו 110 ימים לכנסת הזו ובכנסת הבאה עשויה מרץ להמשיך בתהליך הצטמקותה.
נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"
ראה גם "בני פלד ככנעני" http://www.zeevgalili.com/?p=376
סופר, עורך, משורר. כנעני בהשקפתו יהודי בשורשיו. אהרון אמיר (צילום: זאב גלילי
את אהרון אמיר הכרתי לראשונה בראשית שנות ה-60. עבדתי אז כמתרגם זוטר בעיתון "הבוקר". באחד הימים נתן לי העורך, גבריאל צפרוני, לתרגם יצירה ספרותית, תרגום אנגלי של סיפור שנכתב במקור ברוסית. הסיפור נשא, כמדומה לי, את השם "יום הרצח הבינלאומי". זה היה אחד מסיפורי מחתרת רבים שנפוצו אז בברית המועצות ("סמיזדאט" קראו לספרות זו). הרעיון המרכזי של הסיפור היה שהשלטונות מכריזים על יממה אחת, בה יכול כל אדם לרצוח כל אדם מבלי לבוא על עונשו. המספר תאר את האווירה ששררה באותה מדינה בה נקבע חוק דמיוני כזה, כיצד נהגו האנשים עם נטיה טבעית לרצח וכיצד התלבטו גם אנשים, כאילו נורמטיביים, בין ההכרה המוסרית שלהם לבין הנטיה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מאנשים המאוסים עליהם. להמשיך לקרוא
בימים שבמצרים היה מלך (ושמו פארוק) ובהודו עמד מנהיג בראש תנועה לשיחרור הודו מהבריטים (ושמו גנדי) נפוצה הבדיחה הבאה: מה בין פארוק לגנדי? שניהם שמנים חוץ מגנדי. למי שאינו יודע או אינו זוכר פארוק היה אחד האנשים השמנים בעולם וגנדי אחד הרזים בעולם.
נזכרתי בבדיחה הזו לשמע ההשוואה הנואלת שעשה ראש הממשלה אהוד אולמרט בינו לבין בן גוריון. וכך אמר אולמרט באזכרה השנתית לבן גוריון בשדה בוקר:
"אני מרשה לעצמי לחשוב על בדידותו של בן גוריון באותן שעות שבהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה כנגד עצות טובי חבריו ויועציו. לא היה לצידו אדם זולת מצפונו חוש האחריות שלו ואלוהיו".
ומה המסקנה?
שניהם, אולמרט ובן גוריון, מנהיגים דגולים חוץ מאולמרט.
ההשוואה כל כך נואלת שאי אפשר לעשות אותה ברצינות. רק למען השעשוע האינטלקטואלי כדאי לעשותה.
• בן גוריון הקדיש את כל חייו למען תחיית עם ישראל בארצו.
• אולמרט הקדיש את רוב חייו לעשיית קריירה אישית מרופדת בהרבה כסף.
• בן גוריון היה נקי כפיים שמעולם לא ניצל את הקופה הציבורית לטובתו האישית.
• אולמרט כבר יצא זכאי מהרבה חשדות ועוד חקירות רבות ממתינות לפתחו.
• בן גוריון כשנטל על עצמו את תיק הבטחון הקדיש יומם ולילה ללימוד יסודי ביותר של נושאי הביטחון.
• אולמרט שרת בצה"ל ככתב צבאי וכזו גם נשארה השכלתו הצבאית.
* בן גוריון ידע להפיח אמונה תקווה והתלהבות בעם ובנוער בפרט.
* אולמטר מפיץ מורך לב.
• בן גוריון ניהל את מלחמת השיחרור בתבונה ובזהירות. את מבצע קדש הכין זמן רב מראש וכשהגיע מועד ההכרעה נפל למשכב מרוב דאגה וחרדה לתוצאותיה.
• אולמרט יזם וניהל את מלחמת לבנון השניה בחוסר אחריות פושעת.
• בן גוריון היה איש ספר רחב אופקים, למד יוונית כדי להבין את אפלטון וספרדית כדי להבין את סרוואנטס.
• אולמרט אדם מוגבל בהשכלתו. הספרים היחידים שהוא מבין בהם הם ספרי חשבונות.
• בן גוריון הקים את המדינה, אולמרט הורס אותה.
• מנהיגי המהפכה הציונית היו כולם אנשי ספר: הרצל, ויצמן, בן גוריון, ז'בוטינסקי, ברל, אחימאיר, יערי, טבנקין, פון וייזל. הם לא ראו בחינוך מכשיר של המהפכה. החינוך היה המהפכה עצמה. חינוך להנחלת הלשון העברית, לחקלאות, לחרושת, לצבאיות, לאהבת הארץ, למורשת עם ישראל.
• המנהיגות בדורנו. אם הראשונים כמלאכים מנהיגינו כחמורים ואפילו לא כחמורו של פנחס בן יאיר שהיה מלומד יותר מרוב שרי ישראל בדורנו.
• שרי החינוך לדורותיהם. כמנהיגים כן שריהם. הראשונים משכמם ומעלה: שז"ר, דינור, ארן, אבן. אחריהם באו מליגה ב': אלון, ידלין, המר (שבלט במסירותו), נבון, אלוני. אלה שבאו אחריהם נתמנו לתפקידיהם בשל מניפולציות פוליטיות ללא קשר להתאמתם (לוי, ברק, שיטרית, שמיר). בלט לטובה בתקופה זו במסירתו דווקא יוסי שריד. אבל הוא יזם לימוד משורר אש"ף מוחמדדראושה. השרה הנוכחית בניגוד לקודמתה היא משכילה ופרופסורית. אך מאז נהייתה פוליטיקאית לא כל כך מרגישים בזה.
• חברי הכנסת. בסקר שנערך בשנת 2005 אמרו כ-75 מהציבור כי לחברי הכנסת בכלל לא איכפת מהחינוך או שלא כל כך איכפת להם. בבדיקה שנערכה באותה שנה נתברר כי במחצית מ-61 ישיבות ועדת החינוך של הכנסת לא נכחו רוב חברי הוועדה. חלק מחברי הוועדה לא נכח באף אחת מהישיבות.
• מה כוחם של המורים. יוסי קוצ'יק, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה והממונה על השכר באוצר. דירג השבוע בראיון טלוויזיה את כוחם של השובתים: הראשונים הם פועלי הנמלים, אחריהם עובדי שדות התעופה ואחריהם עובדי בתי החולים. ומה בדבר המורים? "הממשלה מסוגלת לספוג שביתה ארוכה".
• מעמד המורים. בעבר היו המורים מורמים מעם. תלמידים לא קראו להם בשמם הפרטי. נעמדו כשנכנסו לכיתה. העריצו אותם. רוב המורים היו גברים כי שכרם הספיק לפרנס משפחות. מעמדם נקבע על פי החשיבות שהחברה ייחסה להם ועל פי יחס ההורים אליהם.
• תרומת ההורים להידרדרות בחינוך. מנהל צעיר: "הורים המגיעים אלי מביעים זלזול במורים באוזני ילדיהם. מערערים על עצם הלגיטימיות של המורים. מקימים זעקות על כל דרישה להעלאת רמה (המחייבת תוספת מאמץ). מבקשים שיעשו לילדים 'גוד טיים' אבל שיתנו להם ציונים טובים".
• שכר המורים. מורה מתחיל אקדמאי – 2899 שקל ונזקק להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. מורה עם 12 שנות ותק תואר שני 5300 שח. 26 שנות ותק תואר שני – 5200 שח. (השכר הממוצע במשק יולי 2007 – 7822 שח.(נתונים אלה נכונים למועד פרסום המאמר)
• משכורת המורים בישראל מהנמוכות בעולם. רק הונגריה צ'ילה ופולניה נמצאות מאחורינו. בארצות הברית שכר מורה מתחיל הוא מעל 30000 דולר בשנה (תלוי במדינה), כ-50% יותר משכר השיא למורים בישראל. הוא יכול להגיע ל-60 אלף דולר.
• "אבל אצלנו עובדים המורים רק 24 שעות בשבוע". נכון. משרה מלאה של מורה בחטיבה העליונה היא 24 שעות הוראה פרונטליות בשבוע. לזה יש להוסיף: בדיקת מבחנים, בחנים, עבודות, מחברות, הכנה לשעור, כתיבת מערכים, שיחות עם הורים ועם תלמידים, תגבורים בחופשות. סך הכל 64 שעות עבודה בשבוע.
• יש להם "חופשות ארוכות". נכון, עובדים רק 200 ימים בשנה. מי מתנדב לבוא להחליפם? בארה"ב עובד מורה 180 יום. בצרפת פחות.
• תקציב. ב-4 השנים האחרונות קוצצו מהתקציב החינוך 4 מיליארד שח. משנת 1999 נשחק שכר המורים ב-3 מיליארד ש"ח
• פחות שנת לימוד. חמש השנים האחרונות קוצצו מכל תלמיד 8.5 שעות שבועיות. קיצוץ זה מצטבר משנה א' עד יב לקיצוץ של שנת לימודים שלמה.
המסקנה העולה ממקבץ הנתונים הזה הוא שאנחנו לא נמצאים במשבר אלא על סף אסון לאומי. מערכת החינוך הציבורית תקרוס. מורים טובים לא יצטרפו אליה. הרמה תלך ותרד. האליטות ידאגו לעצמם בכספם ויכינו את ילדיהם למאה ה-21. הרוב המכריע יידרדר למדרגת עולם שלישי. המיעוט האליטיסטי אולי יוציא מתוכו חתני פרס נובל אבל הרוב המכריע של הבוגרים יהפכו לעובדי קבלן. לצה"ל יגיעו חיילים חסרי השכלה, בלי ידע מינימאלי על עמם ובלי מוטיבציה להילחם למען מדינה שכך מפקירה אותם. מן החינוך בדור הזה לא יצמחו חתני פרס נובל.
ראה: מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן
כל הצילומים הם מהפגנת המורים 2007 (צילם :זאב גלילי)
המסמך שלמעלה נכתב על נייר מכתבים של מרכז מפלגת העבודה בתאריך 24.2.52
נאמר בו בין היתר: "חוות דעת המזכירות היא שיש להבטיח שעמדות המפתח העיקריות במשרד החינוך לא תשמטנה מידי חברי המפלגה. כמו כן עליכם להענות לתביעת חברנו ב"צ דינבורג, שייכנסו לעבודה במשרד החינוך. ריכוז העבודה הוטל על החבר יזהר סמולנסקי". "חברנו ב"צ דינבורג, הוא מי שנודע לימים כבן-ציון דינור היסטוריון בעל שעור קומה שהיה אז שר החינוך מטעם מפא"י. יזהר סמולנסקי הוא הסופר הנודע ס. יזהר.
בן ציון די נור
את המסמך המעניין הזה מצאה לי גב' הדסה אסולין, מנהלת "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי" השוכן במסגרת בניני האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים.
יזהר סמילנסקי [ס. יזהר]
הארכיון פועל כמוסד ללא כוונות רווח (מלכ"ר) וממומן על ידי המדינה באורח חלקי (שהקטינה באחרונה את חלקה), קרנות ואנשים פרטיים. מוסד זה ראוי לסיקור נרחב יותר בטור זה ואעשה בהזדמנות הראשונה.
למסמך זה אפשר לצרף את הגילויים המופיעים בספר חדש שראה אור בימים אלו בהוצאת יד בן צבי. הספר "מפאי בראשית העצמאות", מאת החוקר אבי בראלי, חושף את המאבקים בתוך מפאי על דמות המדינה. בין היתר מגלה החוקר מעשי שחיתות – כמו חלוקת קרקעות ב'כיכר המדינה' בצפון ת"א לראשי האוצר ובכירי מפא"י וכן תופעות של 'התברגנות' – כמו בתים פרטיים גדולים שבנו לעצמם מנהיגים במפלגה והאיסור שהטיל על כך המוסד לביקורת של מפא"י. לא תמיד האיסור הזה עזר. אחד מראשי מפא"י הבולטים, אליעזר לבנה פרש מן המפלגה בשנת 1956 לאחר שהואשם בבניית בית "לא צנוע".
יש לזכור שהמאמר נכתב ב-2007 לפני שאולמרט הורשע [פברואר 2016]
לא אתפלא אם הגילויים שבספר ישמשו את אהוד אולמרט במלחמתו על "חפותו". אחרי שאולמרט יסיים את ביקוריו בבירות העולם בבריחתו מחוקרי המשטרה. אחרי שייגמרו התרוצים (שפעת, דיון מדיני דחוף, מצב בטחוני חמור, ניסיון פלסטיני להתנקש בחייו). אחרי שיסתיימו כל הבג"צים, אחרי שהספינולוגים ימצו את אחרון הספינים כדי להטות ולהטעות ולהסיח את דעת הציבור. או אז יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה.
אפילו מזוז לא יוכל שלא להגיש כתב אישום – על הפרשיות השונומ. על כולן יחד או על כל אחת לחוד.
ואז יצטרכו פרקליטיו היקרים לחשוב על קו הגנה. להשמיץ את א'? להשמיץ את ב'? להשמיץ את ג'? להגיד שבכלל לא היתה קדרה? לטעון שהקדרה היתה שבורה? להגיד שכבר החזיר אותה מזמן?
לסנגוריו העתידיים של אולמרט אני מגיש את המסמך שלמעלה שיכול אולי לשמש קש הצלה אחרון. על פי המסמך הזה יוכלו הפרקליטים לטעון "כבר היו דברים מעולם".
ראה
השחיתות של עמותות אהוד ברק
איך גילה ס. יזהר שחיילי צה"ל מתנהגים כנאצים
גורל המדינה נתון בידי צמרת פוליטית, המורכבת משורה של אישים שלא עשו דבר בחייהם פרט לעסקנות פוליטית * אין להם שום כישורים ושום עיסוק פרט ליכולת ההישרדות ורובם מושחתים עד היסוד * וגם את זה חזה הרצל
חוזה מדינת היהודים, תיאודור הרצל, היה מנהיג בעל חזון גאוני. לא רק בחזון הגדול של "אם תרצו", אלא גם בפרטי הפרטים של המדינה שתקום. אני ממליץ לקרוא מחדש את "מדינת היהודים" ולגלות שהוא ניבא והציע פתרונות לכמה מן הבעיות החמורות שאנו מתחבטים בהן היום: העובדים הזרים, עובדי קבלן, פנסיה ממלכתית, ועוד.
ב-9 ביוני 1895 רשם ביומנו, את שני המשפטים הבאים: "יש למנוע בכל דרך אפשרית את התהוותם של פוליטיקאים מקצועיים. בבוא הזמן, אצטרך לעיין בסוגיה הזאת בקפידה רבה". (ת. הרצל, עניין היהודים: ספרי יומן, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ח-1997, עמ' 95).
אי אפשר שלא להתפעל מראיית הנולד של הרצל נוכח מה שקורה אצלנו בשנים האחרונות. לא יהיה זה מוגזם לומר שכמעט כל מי שהוא פוליטיקאי מקצועי הוא מושחת מעצם הגדרתו ולא יוצלח בתיפקודו.
פוליטיקאי מקצועי הוא אדם שלא עשה שום דבר בחייו פרט לפוליטיקה, ולא הוכיח יכולת בשום תחום פרט לפוליטיקה. המסלול של הפוליטיקאי המקצועי הישראלי המצוי כמעט קבוע: נבחר לוועד הכיתה, מצטרף לתא הסטודנטים של התנועה (לא חשוב לו איזו), קורא תיגר על הצמרת הוותיקה, נבחר כמועמד לכנסת, חבר כנסת ואחר כך שר בממשלה ואז השמיים הם הגבול.
קחו למשל את ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט. נסו לאמץ את זכרונכם ולומר מה הוא עשה לפני שהיה לפוליטיקאי. שום דבר. הוא נכנס לפוליטיקה בגיל 21 ועד אז היתה מגילת חייו דלה להחריד. שרות של כמה חודשים בגולני, שיחרור וחזרה לצה"ל ככתב צבאי. נרשם ללימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה ואחר כך למשפטים.
הצעד הפוליטי הראשון שלו נעשה בקול תרועה. הוא הכריז בוועידת תנועת החרות ב-1966 כי על בגין להתפטר מתפקידו. בגין לא התפטר אך אולמרט גזר את הקופון של ה"ספין" הראשון שלו. הוא עבר לתנועת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר (בה הציע לתמיר לזרוק את אביו, מרדכי אולמרט, מתפקיד מזכ"ל המרכז החופשי). בגיל 28 כבר נהיה חבר כנסת (מטעם "המרכז החופשי"). מכאן ואילך – כשהוא מתמרן כלוליין בין רסיסי מפלגות שהתאחדו והתפרקו – היתה דרכו סוגה בשונים: התעשרות מהירה, תוך ניצול מעמדו הפוליטי וקידום דרכו בפוליטיקה באמצעות אנשי הכספים. כך למשל סייע ליעקב נמרודי לרכוש בפרוטות את "הכשרת הישוב" – החברה של התנועה הציונית ששלטה על אדמות בשווי מיליארדים.
אין ספק שאולמרט נתגלה כבעל כישורים גאוניים לצאת זכאי מכל חשד ואבק חשד שדבק בו. הטפלון הוא נייר זכוכית לעומתו. ספק אם יש עוד איש ציבור שכל כך הרבה שרצים נתלו על גבו במהלך חייו הפוליטיים.
רשימה חלקית: מתנער מן החשבוניות הפיקטיביות כשהיה גיזבר הליכוד; נותן עדות אופי חמה לבית המשפט על שלומי עוז שהורשע בזיוף דולרים ( עוז היה חבר בכנופייה בראשות בני משפחת אלפרון וריצה 14 חודשי מאסר בכלא); חוגג במסיבת הכניסה לכלא של אריה דרעי; מקבל הלוואה של 50 אלף שקל מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין; מסייע לאותו הלפרין, שהיה מנכ"ל בנק צפון אמריקה, שהורשע במעילה) לביטול צו עיכוב יציאה; עושה "טובה קטנה" לדודו אפל ומסדר לו פגישה עם ראש עיריית אתונה בענין האי היווני; (הפרשה כולה וחלקו של אולמרט בשחיתות סביב האי היווני פורסמו על ידי מוטי גילת בידיעות אחרונות. אולמרט הגיש תביעת דיבה נגד גילת, אך כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה ביטל את התביעה בנימוק ש"בנסיבות שנוצרו אין לי כל עניין או זמן להמשיך בתביעה").
והרשימה עוד ארוכה: סיוע לראובן גבריאלי (האבא של) שנחשד בעבירות מס; סייע גם לאח חיים גבריאלי בנוגע לקרקע שאליה פלש; ואחרונים אחרונים לא כל כך חביבים: פרשת הבתים שקנה ומכר, פרשת ההתערבות במכרז על בנק לאומי ופרשת מרכז ההשקעות שנמצאים בחקירה.
והאיש הזה, הנהנה מתמיכה גורפת של 2 אחוז מאזרחי ישראל, קובע את גורלנו.
רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שקבעו וקובעים את גורלנו ארוכה. המקרה החמור ביותר אחרי אולמרט הוא חיים רמון. גם הוא לא עשה מאומה פרט לפוליטיקה. אני זוכר עדיין את ועידת מפלגת העבודה ברמת אפעל בה עמדו לבחירה אבא אבן וחיים רמון. אבא אבן, אדם בעל השכלה נדירה ועבר מפואר, נזרק ובמקומו נבחר "חתול רחוב" (כינוי שחיים רמון עצמו הדביר לעצמו.
מגילת חייו של חיים רמון היא כמו של כל פוליטיקאי מקצועי אלא שהוא מוכשר יותר מרבים אחרים. בשורה של תרגילים מסריחים, קנוניות וטריקים הצליח להרוס את מפלגת העבודה, את ההסתדרות, את המערכת הרפואית ועכשיו הוא מתכנן להרוס את המדינה. הוא מקיים שיחות חשאיות עם פלשתינאים כאילו בשם עצמו. בוקר אחד נגלה שיש לנו הסכם אוסלו חדש שבו ממשלת הפוליטיקאים המושחתת הזו מוותרת על כל מה שנשאר מהסכם אוסלו הראשון. אולמרט יזכה בספין שנועד להציל את הקריירה שלו.
ואם מדברים על הסכם אוסלו אי אפשר לשכוח את יוזמו ומכוננו של הסכם אוסלו הראשון יוסי ביילין (יש לו אמנם תואר דוקטור אבל כל כולו עוסק בחקירת הדור הצעיר בכמה מפלגות. עם תואר כזה לא הולכים למכולת).
ובין המקצוענים הפוליטיים אי אפשר לשכוח את אברהם בורג שנפטרנו מעונשו, אך לא מן הזכויות המיוחדות שיש לו בשל שורת התפקידים שמילא.
רק אחרי שפרש מן הפוליטיקה הוא גילה את צפונות לבו. בתקופה שכיהן כיו"ר ההסתדרות הציונית (1995-1999) הוא כתב את הספר "לנצח את היטלר" בו הוא קורא לבטל את חוק השבות, קורא לישראלים להשיג דרכון זר ולברוח מן הארץ, לפרק את ישראל מנשקה הגרעיני.
רשימת הפוליטיקאים המקצועיים שבכנסת ובמפלגות ארוכה. לא כולם מוכשרים כמו אלה שהזכרתי כאן אך אפשר לומר שכל פוליטיקאי מקצועי נושא בתרמילו את שרביט ראש הממשלה הבא שימיט אסון על ישראל.
אי אפשר שלא להוסיף הסתייגות קטנה. ייתכן שפה ושם יימצא מישהו המקדיש זמנו לפוליטיקה ובאמת מתכוון לעשות טוב לישראל. והסתייגות נוספת: גם מנהיגים שעברם מפואר (רבין, ברק, שרון) המיטו עלינו אסונות.
========================================================
ראה