נוכח התופעה האיומה הנקראת דעאש, אי אפשר שלא להעריץ את צ'רצ'יל על ראיית הנולד שלו – נובמבר 2015

סיר וינסטון צ'רצ'יל, גדול המנהיגים של העולם החופשי בעת החדשה, נתברך ביכולת לחזות את הנולד הרבה לפני אחרים. כל שנות השלושים הזהיר את מנהיגי בריטניה והעולם מפני סכנת היטלר ולא שמעו לו.
שנים רבות לפני כן חזה צ'רצ'יל את הסכנה המאיימת על העולם מפני המרקסיזם וקודם לכן הזהיר מפני  האיסלם.

וינסטון צ'רצ'יל במדים 1895 ויקישיתוף האנגלית

וכך כתב בשנת 1899 כשהיה בן 25 לערך:

"מה נוראות הן הקללות שהאיסלאם מטיל על חסידיו. בנוסף על שגעון הקנאות, המסוכן אצל האדם כמו הכלבת אצל הכלב, יש בו באיסלאם אפאתיה מפחידה, ופטאליזם של השלמה עם הגורל. התוצאות מכך בולטות לעין בארצות רבות – הרגלים של ביזבוז וחוסר דאגה ליום המחר, שיטות חקלאיות מפגרות, שיטות מסחר עצלניות ונטולות מרץ, וחוסר ביטחון בקניין הפרטי. כל אלה קיימים בכל מקום בו מאמיני הנביא מוחמד שולטים או מתגוררים. חושניות מן הסוג הנמוך שוללת מחיים אלה את חינם ועדינותם, וכתוצאה מכך גם מפחיתה מקדושת החיים והכבוד לאדם. הדין האיסלאמי קובע כי כל אשה באשר היא הינה רכושו של גבר, בין כילדה, כאשה נשואה או כפילגש, ומשום כך יתעכב חיסול העבדות עד אשר יחלש כוחה של אמונת האיסלאם בעולם. מוסלמים כיחידים מגלים לעיתים תכונות נפלאות, אולם השפעתה של דת זו משתקת את ההתפתחות החברתית של מאמיניה. האיסלאם הוא הכוח המושך אחורה החזק ביותר בעולם. האיסלאם רחוק מאוד מפירפורי גסיסה; אדרבא, זוהי דת מיליטנטית, המגייסת ללא הרף מאמינים חדשים. היא כבר התפשטה בכל רחבי מרכז אפריקה, ובכל שעל של התפשטותה היא מייצרת לוחמים עזי נפש; ואלמלא מצאה הנצרות מקלט בזרועותיו האיתנות של המדע, אותו מדע שנגדו נאבקה לשווא, אזי היתה הציביליזציה של אירופה המודרנית עלולה להתמוטט, ממש כפי שנפלה הציביליזציה של רומא העתיקה".

(התרגום באדיבותו של רמי טל, עורך בכיר בהוצאת "ידיעות אחרונות").

קטעים אלה לקוחים מן הספר "מלחמת הנהר", שכלל אוסף כתבות ומאמרים שכתב צ'רצ'יל במהלך ביקור באפריקה, בה סיקר עבור ה"דיילי טלגראף" הלונדוני את המלחמה על מקורות הנילוס.
כ-16 שנים קודם לכן היה לבריטים מפגש עם דת האיסלאם. זה היה בעת שהדרשן הדתי מוחמד אחמד עבדוללה אל טאשי, המכונה "מהדי" (מעין משיח לפי האיסלם), הלהיב כמה רבבות מוסלמים בסודאן ויצא למלחמת קודש נגד כוח בריטי קטן שהיה במקום. הקרב הידוע ביותר במלחמה זו הוא על חרטום, שבו נהרג מפקד העיר, הבריגדיר צ'ארלס גורדון. אחרי הקרב ערכו לוחמי המהדי טבח בתושבי העיר, ורצחו לפי הערכות קרוב למאה אלף איש, אשה ועולל.
צ'רצ'יל עצמו הספיק להשתתף בשנת 1898 בקרב נגד המוסלמים באומדורמאן, בו הביסו הבריטים את המוסלמים בשל עדיפותם בכוח אש – מכונות יריה מול נשק פרימטיבי בו השתמשו המוסלמים.

הדברים הנשכחים שכתב צ'רצ'יל לפני שנים רבות כל כך מתרוצצים עכשיו באינטרנט ברחבי העולם כאמירות אקטואליות. נראה שהיוזמה להפצת דברי צ'רצ'יל קשורה בהצעה המטומטמת של שר הפנים הבריטי, שיזם חוק שכוונתו להגן על דת האיסלאם בבריטניה מפני פרסומים "מעליבים".

נאומו של צ'רצ'יל במקור האנגלי

לקוראים השולטים בשפה האנגלית אני מביא כאן את הנוסח המקורי של הנאום, שסגנונו עשיר ומלא ציטטות ואיזכורים מן הספרות האנגלית.

CHURCHILL ABOUT ISLAM
"How dreadful are the curses which Mohammedanism lays on its votaries! Besides the fanatical frenzy, which is as dangerous in a man as hydrophobia in a dog, there is this fearful fatalistic apathy.

The effects are apparent in many countries; improvident habits, slovenly systems of agriculture, sluggish methods of commerce, and insecurity of property exist wherever the followers of the Prophet rule or live. A degraded sensualism deprives this life of its grace and refinement, the nextof its dignity and sanctity. The fact that in Mohammedan law every woman must belong to some man as his absolute property, either as a child, a wife, or a concubine, must delay the final extinction of slavery until the faith of Islam has ceased to be a great power among men
Individual Moslems may show splendid qualities, but the influence of the religion paralyses the social development of those who follow it
No stronger retrograde force exists in the world. Far from being moribund, Mohammedanism is a militant and proselytizing faith. It has already spread throughout Central Africa, raising fearless warriors at every step; and were it not that Christianity is sheltered in the strong arms of science, the science against which it had vainly struggled, the civilization of modern Europe might fall, as fell the civilization of ancient Rome."

Sir Winston Churchill; (The River War, first edition, Vol. II, pages
248-50 (London:

————————————————-——————————-

כך מדברת איסלית אמיצה על האיסלם

ראה כך מדבר אנגלי אמיץ על האיסלם באירופה

התקשרה אלי בטלפון אשה בעלת קול צעיר ונעים, הציגה עצמה כנכדתו של המנהיג הציוני ד"ר זאב פון וייזל וביקשה את עצתי לגבי ביוגרפיה שהיא מתכוונת לכתוב על סבה.
נעניתי בחיוב וקבענו פגישה.

לקראת פגישתנו בדקתי בספרייתי ונתברר לי להפתעתי כי האיש כמעט נמחק מספרי ההיסטוריה הרשמית. באנציקלופדיה העברית הוא מוזכר במילים ספורות בנושא שולי. וכך גם בביוגרפיה שכתב שמואל כ"ץ על ז'בוטינסקי. מי שהציל את כבוד ההיסטוריה היה דוד תדהר שהקדיש לו ערך נרחב ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". בויקיפדיה מצאתי ערך נרחב שנכתב על ידי נכדתו. מן הפגישה עם הנכדה למדתי כמה דברים שלא ידעתי על האיש ופעלו והתרשמתי כי היא נחושה בהחלטתה למנוע את השכחת מפעלו של סבה.

הרפתקן יוצא דופן

את תולדותיו של ד"ר וולפגאנג (בנימין זאב) פון וייזל (נולד בווינה 1896) אפשר לכתוב כספר הרפתקאות של אדם מאד יוצא דופן. את התוספת פון לשמו ירש מאביו, ד"ר ארנסט פון וייזל, שקיבל את תואר האצולה מהקיסר פרנץ יוזף. פון וייזל הבן שרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית וזכה במדליית צלב הברזל (השנייה בחשיבותה).

בתום המלחמה ב-1918 עם התפוררות האימפריה פתח פון וייזל בשורה של פעילויות רבות ניגודים, שיש בהם כדי לעורר סחרחורת אצל העוקב אחריהן.

הוא פונה לאקדמיה ולומד רפואה, משפטים, כירורגיה ופסיכואנליזה. משתתף גם כשחקן בלהקה נודדת בארצות דוברות גרמנית. ובין לבין הוא מתמנה מזכיר הקרן הקיימת בוינה.

בשנת 1921 הוסמך כדוקטור לרפואה ושנה לאחר מכן עלה ארצה ועבד כפועל בנין בירושלים עד שמצא עבודה כרופא.

אצל מלכי ערב

בשנת 1924 הוא החל קריירה עיתונאית מזהירה. הוא התמנה נציג של חברת המו"לות אולשטיין למזרח הקרוב ולארצות האיסלם. במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שנמשכה כעשר שנים, הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד, בתימן, אריתריאה, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו. הוא התקבל לראיון אצל המלך החיג'אזי חוסין כשהכתיר עצמו "חליף כל המאמינים"; אצל איבן-סעוד פייסל מלך עיראק. היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, המלך עבדאאלה, ושימש כרופאו האישי. הוא מלווה את פואד, מלך מצרים בביקורו הממלכתי בגרמניה ומשמש עוזרו ומתורגמנו האישי. נפגש עם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית; נפגש עם מנהיגים בטורקיה, מצרים, תימן. בפרס הוא זוהה בטעות כ"לורנס איש ערב" ויחד עם ידידו, הצייר לודוויג בלום, נכלא עד שהתבררה זהותו והוא התקבל בכבוד מלכים אצל השאח.

מגילת אסתר בצפלין

בשנת 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין הראשונה מעל המזרח התיכון בה השתתפו שמנה וסלתה של אירופה. חג הפורים חל כשעבר הצפלין מעל תל-אביב. ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, יהודי שומר מצוות, קרא יחד עם פון וייזל את מגילת אסתר. כשעבר הצפלין מעל ים המלח הישקה פון וייזל את הנוסעים יין "כרמל מזרחי" "לחיי עם ישראל ומדינתו".

ב-מאורעות 1929 נפצע פון וייזל קשה מאד כשערבי דקר אותו בלכתו ברחוב יפו בירושלים. הוא פרפר בין החיים והמוות, ובעולם כבר פורסמו עליו הספדים. באחד מהם הוא מכונה "מארק טווין של השפה הגרמנית". אך הוא החלים מהפציעה והמשיך בפעולתו.

עד כאן סיפורו של ההרפתקן ד"ר וולפגאנג זאב פון וייזל.

לכבוש הארץ בכוח

בכל אותן שנים, שבהן היה בעיני רבים הרפתקן והוזה בהקיץ – אומרת נכדתו, ניבה פון וייזל – דבר אחד הניע אותו והוא הרעיון הציוני. את הציונות ספג בבית אביו שהיה מראשוני המצטרפים להרצל.

כל הרפתקאותיו, לימודיו והניסיונות שנקרו בדרכו שימשו אותו למטרה אחת, אומרת נכדתו, המפעל הציוני. בגיל 11 כתב את המאמר הציוני הראשון שלו שפורסם בעיתון וינאי. ב- 1914, כששרת כקצין תותחנים בצבא האימפריה, שיכנע את השלטונות לתת לקצינים יהודיים לשאת סרט כחול-לבן על נדן חרבותיהם. באותה תקופה הקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי.

פעילותו בקרן הקיימת הפגישה אותו עם זאב ז'בוטינסקי. פון וייזל העלה בפני ז'בוטינסקי רעיון שנראה הזוי לגמרי באותה תקופה. לרכוש כמות גדולה של נשק מן הצבא האוסטרו-הונגרי המתפרק ולצייד בו 30 אלף חלוצים יהודים שיעלו לארץ ישראל ויכבשו אותה בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי ראה בכך רעיון מטורף אך לאחר עשרים שנה העלה ז'בוטינסקי עצמו את הרעיון של פלישה צבאית יהודית לארץ ישראל. מלחמת העולם שפרצה הקדימה את מימוש התכנית.

קשה להפריד בין פעילותו הפוליטית לפעילותו הכאילו הרפתקנית של פון וייזל. כשסייר כעיתונאי בכל מדינות המזרח התיכון, והיה בן בית בחצרותיהם של מלכי ערב ניסה לעשות למען המפעל הציוני. כך, למשל, כשנפגש עם פייסל מלך עיראק הוא הציע לו טרנספר של ערבים מארץ ישראל. המלך העיראקי נתן את ברכתו לתכנית, אך הממשל הבריטי כמובן התנגד.

ניסה להבין הערבים

למרות תפיסת העולם היסודית שלו שארץ ישראל תושג לעם היהודי רק בכוח הזרוע הוא עשה מאמץ להבין את העולם המוסלמי והערבי. הוא הפך לאחר המומחים הגדולים בעולם למזרח ולאיסלם ושאף למצוא דרך לשכנע את הערבים להכיר במפעל הציוני.

כל ניסיון לתמצת את מגילת חייו במאמר אחד כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף של מחט. להלן כמה ראשי פרקים מתקופות שונות: מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ממיסדי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ; מייסד העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים; עורך את "דואר היום";

כשזה נסגר מוציא עיתון חדש – "העם", אותו הוא עורך בפועל, (ז'בוטינסקי עורך רשמי), מממן את הפסדיו מכיסו ונוקט קו אקטיביסטי נוקשה.

תחושת השואה

נוכח תחושתו שהשואה מתקרבת יצא לפעילות כמעט עצמאית באירופה בשנות השלושים. נדד ממדינה למדינה הזהיר מפני המלחמה הקרבה וקרא ליציאת היהודים מאירופה. ב-38, עם כניסת הנאצים לוינה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ברגע האחרון וללא מטען לפריז ומשם הגיעו לארץ באוניה האחרונה שיצאה ממארסיי ערב כיבוש פאריז.

קצין תותחנים במלחמת השחרור (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)

עם פרוץ מלחמת הקוממיות הוא התנדב לצה"ל והוא אז בן 51. הוצב לחיל התותחנים בו הביא תועלת רבה בשל ניסיונו הקרבי מן הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא פעל בעיקר בחזית הדרום. בהגנה על נגבה הצליח לשתק טנק מצרי בפגיעה מדוייקת באמצעות תותח עתיק יומין. היה מפקד התותחנים בכיבוש באר שבע ונפצע בבטנו מרסיס פגז.

המנהיג והאינטלקטואל שהתחרה בז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בתנועת החרות של בגין שהרחיקה מתוכה כל איש בעל שאר רוח. הוא התמסר באותן שנים לפיתוח סנטוריום לחולי ריאה שהקים בגדרה ועסק בשלל פעילויות ציבוריות כולל הקמת תנועה למען גרי צדק שהוא עמד בראשה.

הוא נפטר ב-24 בפברואר והותיר מורשת הגותית – ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות ואפילו אסטרולוגיה.

נתן לעבדאללה לנצח בשחמט

על היחסים המיוחדים בין סבה לבין עבדאללה מספרת ניבה פון ויזל: "במשפחה היו סיפורים רבים סביב היחסים האלה. בפועל נזקק עבדאללה מדי פעם לייעוץ הרפואי המעולה שנתן לו סבי. אך בכל ביקור היו נוהגים לשחק שחמט. סבא, שהיה שחקן שח מעולה, נהג להסיר מבטו מלוח השחמט ועבדאללה היה מנצל את ההזדמנות ומרחיק את אחד הכלים. סבא עשה עצמו כלא רואה ונתן לאמיר לנצח אותו".

צום של 28 יום

ב-29 ביוני 1946 נעצר פון וייזל יחד עם רבים ממנהיגי הישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון. במחאה הכריז פון ויזל צום למשך 28 ימים וכתב מכתב לנציב העליון הבריטי שזכה להדים בינלאומיים. בלחץ דעת הקהל שוחרר פון פיזל ביום ה-19 לצום. אך הוא המשיך לצום עד שסיים את התקופה שקבע לעצמו. את סוד הצום למד פון ויזל מן התקופה בה ישב חודשיים במינזר בודיסטי.

מדוע עליתי לארץ ישראל

לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל השיב: "כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על הקירות ועל דלתות בתי השימוש: 'יהודים החוצה!'. ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות".

ראה ברזל מלך וצחוק צוואת ז'בוטינסקי

ראה "אללה הוא גדול אמר ניסנבאום היהודי"

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

בדיחה זו משקפת את היחס הציבורי לראש הממשלה ושר הביטחון, שבתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דחה את ההכרעה מיום ליום. רק בדיעבד נתברר כי ההמתנה הזו שלו הבטיחה לנו את התמיכה האמריקנית ואת הניצחון המוחץ.

על הקשר בין הבדיחה הזו לבין המציאות סיפר לי ידידי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. ואלה דבריו:
"באותה תקופה כיהנתי כנספח צה"ל בוושינגטון. לוי אשכול הגיע לארצות הברית לפגישה עם הנשיא ג'ונסון, שאפשר בהחלט להגדיר כפגישה בעלת חשיבות היסטורית. לפני שיצא לחוותו של הנשיא ג'ונסון קיים אשכול התייעצות בניו יורק. הפגישה התקיימה בחדר ישיבות של מלון ניו יורקי. השתתפו בה שורה של אישים ביטחוניים ומדיניים בכירים, ביניהם מפקד חיל האוויר. בחדר הישיבות נכחו כעשרים אנשים והמתח היה רב. נכנס מלצר והחל לרשום את ההזמנות של כל אחד מן הנוכחים, מי רוצה תה ומי רוצה קפה. הרישום ארך זמן רב ואשכול איבד את סבלנותו. הוא קרא לעבר המלצר: תביא חצי תה וחצי קפה וכל אחד יבחר לעצמו מה שירצה. והוסיף בקריצה: ומי שלא ימצא מה שהוא רוצה שלא ישתה".

עד כאן דברי האלוף (מיל.) יוסף גבע.

יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

"מדוע אינו מתרחץ"

העובדה הזו לא הפריעה כמובן לבדיחה להתפשט. ובעקבותיה בדיחות דומות שהופצו בחוברת מיוחדת. 

כמה בדיחות לדוגמה:

• "מדוע אשכול אף פעם לא מתרחץ? – כי בכל פעם שהוא נכנס לאמבטיה הוא רואה שני ברזים – למים החמים ולמים הקרים, ואינו יכול להחליט איזה מהם לפתוח".
• "מה ההבדל בין אשכול לג'יימס בונד סוכן 007? תשובה: 7".
• "ליד משרד ראש הממשלה נעצרה מכונית ריקה – ומתוכה יצא אשכול…".

לימים, כך מספרת עפרה נבו, בתו של לוי אשכול, נתברר כי אשכול עצמו רכש את החוברות הללו וקרא אותן בהנאה רבה. את החוברות רכשה גם רעייתו הטרייה, מרים אשכול (ספרנית של הכנסת, אותה נשא לאשה בשנת 1964 כשהיה בן 69 והיא צעירה ממנו ב-35 שנים). תחילה הסתירו האחד מרעותו את הדבר וכשגילו ששניהם קראו את החוברות שאלה אותו מרים: נו מה דעתך?
ואשכול השיב: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר".

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

ההומור ככלי פוליטי

הדבר שאפיין את לוי אשכול יותר מכל היה חוש ההומור שלו. בתו עפרה ליקטה בספר ("אשכול של הומור" הוצאת "ידיעות אחרונות") את ההתבטאויות ההומוריסטיות שלו. היא הגיעה למסקנה שלא יהיה מוגזם לומר כי היא בעלת חשיבות היסטורית. אשכול היה לא רק מארגן מעולה, איש חזון ואדם נוח לבריות. הוא הגיע להישגים מפליגים בכל תחום בו הוא עסק כשההומור משמש לו כנשק.

צחק על עצמו

אדם בעל חוש הומור יודע לצחוק לא רק על זולתו אלא גם על עצמו.

הנה כמה דוגמאות.

בהלווייתו של הרב הרצוג  הירבה הרב אונטרמן לספר בשבחו של המנוח וחזר שוב ושוב כי הוא איש אשכולות.

אמר אשכול: יושבים כאן נציגים דיפלומטיים שאינם מבינים עברית וכל מה שיבינו מן ההספד הוא שאני הרגתי את הרב אונטרמן.

ואם מדברים על לוויות. אשכול לא אהב כל כך להשתתף בהן. נהג לספר את הבדיחה על האישה שהיתה שכיב מרע וביקשה שבלווייתה ילך בעלה שלוב זרוע עם אמה. ועל כך השיב הבעל: אעשה כדברייך, אבל קשה להגיד שתהיה לי הנאה גדולה מן הלוויה הזו. וכך נהג אשכול לומר מדי פעם: מן הלוויה הזו אני לא איהנה.

אשכול נהג ללגלג על כל הדואגים לבריאותם. פעם אחד מסגניו חש ברע והזעיקו רופא. הרופא ניגש ישר לאשכול וזה אמר לו: תטפל בסגן שלי. בשביל זה אני מחזיק סגנים. פעם הוא עצמו לא הרגיש טוב והוזעק רופא שהוציא אותו לחדר אחר לבדיקה. אשכול חזר לאחר זמן ואמר: הצלחתי לסדר אותו.

וכשהיו שואלים אותו מה שלומו היה משיב בפתגם ביידיש: "מן השנים עצמם גם כן נהיים זקנים".
בצד הביטויים ההומוריסטיים שלו היה אשכול מקור בלתי נדלה של ביטויים קצרים וקולעים.
כששאלו אותו איך יגיב על איזה פיגוע של מחבלים השיב: "הפנקס פתוח והיד רושמת" (פסוק מפרקי אבות).
כשדיברו אתו על תכנון אמר: "מה שלא יעשה השכל יעשה הכאוס".
כשהביעו חשש למצב המשק אמר: "כל עוד נוכל לפשוט את היד לא נפשוט את הרגל".
כשהתלוננו בפניו על שאינו מקיים הבטחות נהג לומר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה".

כשנמתחה ביקורת  על שחיתות בסוכנות אמר: "לא תחסום שור בדישו"

הומור יידישיסטי

אי אפשר להבין את לוי אשכול ואת ההומור שלו בלי להתייחס ליידיש שלו, שהיתה שפת אם ושפת מחשבה ושפת חלומות – כמו של כל בני דורו.
הפסוק המפורסם ביותר שלו שבו ערבב יידיש בעברית נותר עד היום בצורתו המקורית, כי לא ניתן לתרגמו: "שמשון דער נעבעכדיקר" שמשמעותו המילונית היא "שמשון המסכן". את הביטוי הזה המציא אשכול כשהוטל על עזר ויצמן לצאת לוושינגטון ולשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום. עזר שאל: כיצד אציג את ענייננו? שישראל חזקה (ולכן ראויה להיות בת ברית של ארצות הברית) או ישראל חלשה ולכן זקוקה לפאנטומים.
על כך השיב לו אשכול בפסוק שלמעלה. נעבעך ביידיש זה מסכן, עלוב, ביש מזל. אך בקריצת עין משמעות המילה מישהו שעושה עצמו ככזה ואת הצרוף הזה ביקש אשכול להעביר.

ביטוי דומה המציא אשכול לגבי השליח המוצלח ביותר המצליח לאסוף כספים. שליח כזה כינה "שמשון דער נעמער" – משחק מילים הנשמע כמו שנורר מדופלם.

"איך זוחלים מפה"

עוד מספרים כי כשיצא מישיבת הממשלה לאחר ששוחררו יהודה שומרון הגולן וסיני הוא סימן בידיו אות V צ'רצ'יליאנית.
כשהסובבים אותו הביעו תמיהה השיב כי בכך רצה להביע את השאלה (וכאן אמר ביידיש "איך זוחלים מפה החוצה"). הביטוי ווי ביידיש משמעותו "איך".

גם כשדיבר עברית השתמש אשכול בביטויים הלקוחים מאוצר הפתגמים ביידיש. כשסייר בהליקופטר מעל שטחי יהודה ושומרון אמר: "הנדוניה יפה אבל אני לא אוהב את הכלה".

כך גם אפשר להבין את תגובתו לפעולת התגמול של צה"ל בכפר סמוע, לא הרחק, מתל ערד ב- 11 בנובמבר 1966. הפעולה נועדה להיות תגמול על מעשי מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן וביצעו את הפיגוע ליד ערד.
אשכול אישר פעולה קטנה וצה"ל יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים.
על כך הגיב אשכול בשיחה עם הרמטכ"ל: "התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".

"ריכוך עמדות"

עפרה נבו אשכול לא הסתפקה באיסוף שפע מדהים של אמרות כנף הומוריסטיות אלא גם ניתחה את הפילוסופיה שעומדת מאחוריהם בחזקת "ההומור בשרות הפוליטיקה". לדעתה ניצל אשכול את חוש ההומור שלו כדי להשיג יעדים פוליטיים: ריכוך עמדות של יריבים, הפגת מתחים, יצירת לכידות בקבוצה, חשיפת האמת שמאחורי שקרים מוסכמים, הקלה על תסכולים, משיכת תשומת לב אבל גם הסחת דעת, הבהרת רעיונות ועוד.

הערה אישית על כישלון מקצועי אישי

באותה תקופה שימשתי בתפקיד עורך חדשות מתחיל בעיתון "חרות". העיתון היה דל באמצעים ואני מילאתי את תפקיד העורך לבדי שצריך במשמרת אחת לערוך להכתיר ולעמד שני עמודים גדולים [כ-4 עמודים של הטבלואידים נוסח ידיעות]. העריכה נעשתה בשעות הערב והלילה מ-6 עד אחר חצות.

סמוך לחצות כשעמדתי לסגור את עמודי העיתון התקשר אלי בטלפון נח זבולוני שהיה אז מנהל סניף ירושלים של העיתון. זבולוני, יהודי חביב, קטן קומה ובעל חוש הומור, לא היה עיתונאי. תפקידו היה מינהלי, אך מדי פעם גילה יכולות עיתונאיות לא מבוטלות. כשעבדתי ככתב בסניף ירושלים הוא סייע לי מאד בקשריו ובתובנותיו.

באותו לילה התקשר זבולוני ואמר כי יש לו ידיעה מרעישה – אשכול מתחתן. זבולוני, שבמקורו נמנה עם העדה החרדית היה בעל קשרים טובים עם כל מיני מקורות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו אבל חששתי שהוא מהתל בי ומעמיד את כושר הביקורת המקצועי שלי במבחן. הידיעה נשמעה כמו מתיחת אחד באפריל. ניסיתי להתקשר עם עורך העיתון אז, אייזיק רמבה, אך לא היתה תשובה מביתו. גם לא מצאתי בכיר אחר בעיתון שאפשרלהיוועץ בו. ושעת הסגירה הלכה והתקרבה.

החלטתי לא לפרסם את הידיעה.

וכל השאר היסטוריה.

דגל בריטניה מכיל 3 צלבים וההמנון הבריטי קורא לאלוהים לנצור את המלכה. יש אנשים שאינם מרוצים לא מהדגל ולא מאלוהים וגם חלק מאזרחי בריטניה (הסקוטים), סבורים שהמלכה אינה המלכה הנכונה. ההמנון הצרפתי רווי תאורים אלימים ואמירות נגד " דם לא טהור" . ההמנון של דנמרק מדבר על כך שחרבו של מלך דנמרק מפלחת את קסדותיהם וגולגולותיהם של השוודים. איש לא מציע להחליף את ההמנונים הללו. רק את ההמנון של מדינת ישראל, " התקווה" , מבקשים לשנות כי הוא אנכרוניסטי, כי אינו לגיטימי, כי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להזדהות עם תוכנו.

" אלה המבקשים זאת אינם מבקשים לשנות את ההמנון אלא את התקווה להיות עם חופשי בארצנו" .

את הדברים הללו אמר ד"ר אלכסנדר יעקובסון מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בדיון שנערך בתכנית " פופוליטיקה" . הנושא הועלה בעקבות סירובו של השר הערבי ראלב מג'אדלה לשיר את התקווה.

" לא מבינים מילים"

ראש הדוברים בדיון הייתה שמירה אימבר, קרובה רחוקה של נפתלי הרץ אימבר, מחבר  "התקווה" , שהיו לה כל מיני רעיונות איך לשנות את ההמנון. במקום נפש יהודי משהו כמו נפש אדם במקום עין לציון עין לשלום או משהו כזה. היא נתנה נימוק מוחץ: אנשים ששרים את ההמנון לא מבינים את המילים.

נדב העצני שהשתתף בדיון שאל: אם כך מדוע לא לבטל את השם השוביניסטי " ישראל" ולמה לא לבטל את חוק השבות הגזעני?

עצם הדיון הזה בערוץ ממלכתי מעיד על השחיקה ההולכת וגוברת בתודעה הציונית. לא של העם היהודי אלא של האליטות התקשורתיות המכתיבות את סדר היום שלנו.

מחקר חלוצי

כדאי אולי לחזור לשורשים ולשאול מי וכיצד הפך את "התקווה" להמנון הלאומי. האיש שערך מחקר חלוצי בנושא היה איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן. הוא פרסם אותו במאמר שהופיע ב" עתמול" בנובמבר 1978. (פרטים נוספים על " התקווה" מצויים בספר " שיר שיר עלה נא" – תולדות הזמר העברי מאת נתן שחר. המחבר לא טרח לתת את הקרדיט לחלוץ המחקר של הזמר העברי).

נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הגרסה הראשונה של השיר בשנת 1877 ביאסי שברומניה. הוא עלה לארץ ב-1882 ונהג לסובב במושבות ולהקריא משיריו. לא לפני שטעם מן הטיפה המרה שמאד אהב. מדי פעם היה מוסיף בית, משנה ומשפץ. את הגירסה הסופית חיבר בחדרו בירושלים, שקירותיו היו מכוסים שברי פסוקים ופניני לשון שעלו בדעתו במהלך יצירתו.

תפוצה מהירה

את השיר שנשא את הכותרת "תקוותינו" פרסם בספר "ברקאי" , שפורסם בשנת 1886 והפך בזאת לחלוץ משוררי העליה הראשונה. שירי "ברקאי" נפוצו במהירות בכל המושבות בארץ וגם הגיעו באמצעות העיתונות היהודית לתפוצות הגולה ומכולם השפיע ועורר התלהבות השיר "תקוותנו" , שבמקור היה בן תשעה בתים.

מאי שם הופיעה מנגינה שהתאימה למילות השיר וזה החל להיות מושר. תחילה בראשון לציון ולאחר מכן ביתר המושבות ועד מהרה הגיעו השיר והלחן לכל תפוצות הגולה.

המנון לא רשמי

השיר עבר שינויים רבים בנוסח וכן קוצר עד שנוצרה גרסתו המוכרת עד ימינו. התקליטים הראשונים של הזמר העברי היו הקלטות של התקווה והוא הפך להיות ההמנון הציוני עוד בטרם החליט על כך מישהו. בקונגרס הציוני השישי (1903) פרצה שירת "התקווה" מפי מאות המשתתפים באורח ספונטני ומאז הוא הושר בכל הקונגרסים. אך באורח רשמי לא הוחלט לקבוע את השיר כהימנון הציונות.

לאחר הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד, השמיעה התזמורת הפילהרמונית (שכונסה לאולם שמעל לאולם בו הוכרזה העצמאות) את נגינת התקווה כשהנוכחים כולם מצטרפים לשירת ההמנון בהתלהבות.

כשהודיע בן גוריון בכנסת על תפיסת אדולף אייכמן קמו חברי הכנסת כאיש אחד על רגליהם ושרו את "התקווה" .

הצעות לתחליפים

במהלך השנים היו הצעות רבות לקבוע שיר אחר כהמנון. בתקופת העליה השניה התחרה על הכתר "תחזקנה" של ביאליק. הרב קוק חיבר את השיר "האמונה" על פי הלחן של התקווה. היו שהציעו את "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון" ב-1967 הציע אורי אבנרי לקבוע את " ירושלים של זהב" כהימנון.

רק בב-10 בנובמבר 2004 כמעט 120 שנה לאחר ש"התקווה" ראתה אור החליטה הכנסת על "התקווה" כהמנון הקבוע של מדינת ישראל.

העם בחר בהמנון

על עצמתו של " התקווה" אומר אלי הכהן: " למעלה משלושה דורות הייתה התקווה השיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי והיא נישאה גם בפי יהודים שלא ידעו לומר משפט אחד בעברית. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנים היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף, שאיננו מן התנ"ך, מן הסידור או מן המחזור. "התקווה" הניעה את גלגלי הציונות יותר מאלף דרשות של מנהיגים ושליחים. כל עם היה מתקנא בהמנון שכזה, שצמח בתהליך היסטורי בלתי מכוון וללא התערבות יזומה. החוש העממי הטבעי, הבריא, הבלתי רציונלי חרץ את גורלו מעבר לכל החלטה פורמלית" .

עתה שוב עולים בשיח הציבורי קולות הקוראים לשינוי מילות ההמנון כדי שגם אזרחים לא יהודים יוכלו להזדהות עם תוכנו.

לאלה ייאמר: לא הכנסת אלא העם בחר בשיר הזה כהמנון שלו. לא הכנסת תקבע ברוב מקרי לשנות את ההמנון. ולאזרחי ישראל שאינם יכולים להזדהות עם מילות השיר אפשר לומר: יתכבדו נא ויעברו לאחת מן המדינות הרבות שמסביבנו שעם המנונם יוכלו להזדהות.

אם כבר לשנות אולי אפשר להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי, כמו שני הבתים המסיימים את השיר:

" כל עוד רגש אהבת הלאום

בלב היהודי פועם

עוד נוכל קוה גם היום

כי ירחמנו אל זועם"

" שמעו אחי בארצות נודי

את קול אחד חוזינו

כי רק עם אחרון היהודי

גם אחרית תקוותנו

" התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

" התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" התחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" .

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה", והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת השופר, בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה, בטקסט או במנגינה, בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה .

מהו מקור הלחן

שנים רבות היו ויכוחים מה מקור המנגינה של השיר. מספר ההשערות היה רב מני ספור: ברכת הלל נוסח ספרד, תפילת גשם מהמאה ה-17 , לחן לפיוט " יגדל אלוקים חי" בנוסח יהודי רומא, שיר רועים סלאבי, שיר ילדים צ'כי ועוד. לבסוף ייחסו את המנגינה למולדבה של סמטנה בגלל הדמיון בין הלחנים.

מחקרו של הכהן העלה כי האיש שהתאים את המנגינה לשיר הוא איש העליה הראשונה שמואל כהן מראשון לציון שנטל לחן של שיר רומני בשם "העגלה והשוורים" .

ראה גם את המאמר "המעמד בו התקדש התקווה"

איך הפכה " הסתדרות העובדים הלאומית" (ה.ע.ל.) לענק כלכלי המגלגל מיליונים * איך הצליחה קבוצה קטנה לשלוט בארגון עשרות שנים ברציפות * בלי מוסדות וללא בחירות, בלי ביקורת וללא דיווחים כספיים * זהו קרקע גידולו של שר-האוצר אברהם הירשזון * שיחה היסטורית אקטואלית עם אדם מבפנים

כשהייתי בגיל 8 נפצעתי קשה מחץ שנורה לעברי מקשתו של פרחח צעיר, בסמוך לרחוב הראשי של נתניה. מישהו גרר אותי למרפאת קופת חולים הכללית. רופא שהוחש לטפל בי שאל אם הורי חברים בקופת חולים. כשהשבתי בשלילה אמר: מצטער אבל אני לא רשאי לטפל בך. אתה צריך להגיע לבית חולים. אחות רחמניה הפרה את ההוראה והניחה תחבושת על פצעי ומישהו לקח אותי למסעדה שבה עבדו הורי.

הוריי, אנשים קשי יום, היו חסרי אונים. בית החולים הקרוב ביותר היה  "בילינסון" בפתח תקווה. לא היה סיכוי שבלי הפנקס האדום של חברי הסתדרות יקבלו אותי לטיפול. בכל זאת לקחה אותי אמא לפתח תקווה, שם התגוררה בת אחיה, שבעלה היה "בעל קשרים" . הם לא הצליחו להסדיר את קבלתי לבילינסון ונסענו לתל אביב. אל שולחן הניתוחים  ב"הדסה" – בית חולים שנתן שרות גם למי שאין לו פנקס אדום – הגעתי כעשר שעות לאחר הפציעה.

כשחזרתי מבית החולים הביתה, אמרה אמא: מוכרחים להירשם לקופת חולים לאומית. לא לקופת חולים הכללית כמובן. פנקס אדום בבית רבזיוניסטי כשלנו נחשב לאיסור חמור יותר מבשר חזיר.

פנקס קופת חולים לאומית בו החזקתי שנים

עשרות שנים, החזקנו את הפנקס הירוק של קופת חולים לאומית. מקפידים להדביק בכל חודש את בולי הקבלה. המשכתי להיות חבר בקופה גם לאחר שנשאתי אשה והבאתי ילדים לעולם. בתוך תקופה זו עבדה רעייתי למעלה מ-20 שנה בקופת חולים הכללית. היא הוכרחה להיות חברה בקופה ובהסתדרות. כל אותן שנים שילמנו תשלום כפול, לשתי קופות החולים. מעולם לא פנינו לקבל שרות בקופת חולים הכללית. בשנים אלה חשבתי כי בחברותי בקופת חולים לאומית אני מפגין הזדהות עם התנועה הלאומית. אני בוש לומר כי רק עם התפוצצות פרשת החשדות נגד שר האוצר אברהם הירשזון נתברר לי כמה טיפש הייתי.

על הרקע לחשדות שהועלו כלפי הירשזון שמעתי מפי ידיד ותיק. יהודי קשיש, כבן 75, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית.

מזכ"ל 36 שנים

" את סיפור החשדות שעלו נגד אברהם הירשזון" – אומר לי איש שיחי" – אי אפשר להבין בלי לדעת את תולדותיו של מוסד שספק אם רבים יודעים על קיומו. זוהי הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) שהיא הבעלים של קופת חולים לאומית.

אליעזר שוסטק

"האיש שעמד בראש המוסד הזה הוא אליעזר שוסטק, שהיה מזכיר כללי של הסתדרות עובדים לאומית משנת 1941 עד שנת 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מן השנים ששלט סטאלין על ברית המועצות (29). בתקופת כהונתו של שוסטק התחלפו בהסתדרות העובדים הכללית 8 מזכירים כלליים. כיצד יכול אדם אחד לעמוד בראש גוף ציבורי וכלכלי, שדרכו זרמו מיליונים רבים, משך זמן רב כל כך?

" כדי לתת תשובה לשאלה הזו צריך להבין את נסיבות הקמתה של הסתדרות העובדים הלאומית, את דרכי התנהלותה ואת התפקיד שמילאה בפוליטיקה הישראלית. חשוב לדעת כי מאמצע שנות ה-80 התיישב הירשזון בכיסאו של שוסטק עד שנכנס לכנסת במאי 1995."

אלימות ההסתדרות

" ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית התקיימה בחודש מארס 1934 בקולנוע אוריון בירושלים. הרקע להחלטה להקים את הארגון היו מעשי האלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד עובדים ומעסיקים כדי לשלוט בשוק העבודה. הארוע שהוביל לאותה ועידת יסות התחולל באוקטובר 1932. בבית חרושת לביסקוויטים " פרומין" בירושלים התקבלה לעבודה פועלת בית"רית.

הארוע המכונן של ה.ע.ל. שביתה ב"פרומין" נגד קבלת בית"ריה לעבודה (צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

בתגובה השביתה ההסתדרות את העבודה. כששכרה הנהלת המפעל פועלים אחרים ארבו להם אנשי אגרוף של ההסתדרות תקפו אותם וגרמו לפציעת שבעה שנזקקו לטיפול בבית החולים. מקרים כאלה היו לעשרות" .

מזון ומרפא

" הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית. אלה היו שניים מתוך חמשת המ" מים שקבע ז'בוטינסקי כחובת המדינה לאזרחיה: מזון-מרפא-מלבוש-מעון-מורה.

הגוף החדש שינה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך התנועה הלאומית והטביע את חותמו על ההיסטוריה שלה ועל המשך דרכה.

" עסקנים אפורים"

ד"א אריה אלטמן

" הרקע למציאות החדשה שיצרה הקמת הסתדרות עובדים לאומית נבע מן המצב העלוב של התנועה הרביזיוניסטית. מאז הוגלה זאב ז"בוטינסקי מן הארץ על ידי הבריטים, בשנת 1930, הלכה התנועה ודעכה. בארץ נותר קומץ עסקנים אפורים, בראשם עמד מנהיג אפור כמותם, ד" ר אריה אלטמן. מן התנועה הזו ומתנועת הנוער שלה בית" ר יצאו ארגוני המחתרת, אצ" ל ולח" י. אך אלה היו עצמאיים לחלוטין ולא קיבלו כלל את המרות של עסקני התנועה בארץ. התנועה היתה דלה באמצעים ובקושי הצליחה להוציא לאור כמה פרסומים ולארגן הפגנות.

רפואה ואידיאולוגיה

הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) היתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מיסיה. לא רק בית" רים הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידיאולוגי מסוים.

" קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. ניהלו את הקופה בתבונה ובכישרון. הם נמנעו מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים הכללית) והסתפקו במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השרותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.

ניהול כספי יעיל הביא לעודפים שאפשרו להסתדרות עובדים לאומית לסייע לתנועה הרביזיוניסטית. כבר בדצמבר 1938 אפשר סיוע ה.ע.ל. להוציא את בטאון התנועה העיתון היומי " המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.

הפריחה במלחמה

מלחמת העולם השניה הביאה פריחה כלכלית לארץ ישראל. הבריטים יזמו עבודות קבלניות בקף גדול. הם נזקקו למוצרי חקלאות ולמוצרי תעשיה – מדים, נעליים, מימיות, סוללות. רבים מן המפעלים והמוסדות של אותם ימים התעשרו בתקופה זו, גם תודות לגניבות מאורגנות ממחסני הצבא הבריטי. וכך פרחו " סולל בונה" ו" המשביר המרכזי" ו" תנובה" . הסתדרות עובדים לאומית לא טמנה ידה בצלחת.

הצורך בגוף שיספק תעסוקה הפך להיות מיותר כי היה ביקוש עצום לידיים עובדות. אבל הצורך בקופת חולים נשאר יציב והעסקים הלכו ותפחו. הפריסה של מרפאות קופת חולים הגדילה את מספר החברים ואת ההכנסות.

" נסיונות ההתנכלות מצד ההסתדרות לא פסקו. כך למשל בחיפה לא היה לקופת חולים לאומית סניף כי איש ב" חיפה האדומה" לא העז להשכיר אפילו חדר לקופה הרביזיוניסטית. בלית ברירה שכרה הקופה מקום ברובע הערבי של חיפה, ברחוב חסן שוקרי. המבנה הזה של קופת חולים לאומית משמש עד היום כסניף תנועת החרות בעיר.

הפילוג של 1948

קופת חולים לאומית סייעה בטיפול בפצועי אצ"ל. בסניף זה של הקופה ברחוב גרוזנברג בתל-אביב התקיימו ישיבות מפקדה של אצ"ל. אבל אנשי הקופה לא התביישו לבקש מן המחתרת שכר דירה.

" משך כל התקופה הזו ועד הקמת המדינה לא היו אנשי צמרת הסתדרות עובדים לאומית משולבים – לא בתנועה הרביזיוניסטית ולא בצמרת האצ" ל. (אם כי הקופה סייעה רבות בטיפול בפצועי האצ"ל). עם הקמת המדינה החליט בגין להקים את " תנועת החרות" ואילו הרביזיוניסטים בראשות אלטמן החליטו לצאת ברשימה נפרדת. ראשי הסתדרות עובדים לאומית החליטו ללכת עם הרביזיוניסטים. בבחירות לכנסת הראשונה זכה בגין ב-14 מנדטים. רוב חברי הכנסת היו אנשי צמרת אצ" ל. המפלגה הרביזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה.

ראשי ה.ע.ל. העבירו את נאמנותם לבגין והפעם סייעו להוצאת עיתון " חרות" שגיליונו הראשון ראה אור ב-3 באוקטובר 1948. הם מימנו את החזקת העיתון כמה שנים והפסיקו כשסרב העורך לפרסם את נאומיהם ומאמריהם של ראשי ה.ע.ל.

המנגנון שולט בכל

משך כל התקופה הזו התנהלה ה.ע.ל. בדרך ששום מוסד ישראלי אחר לא התנהל. חבורת אנשים כמעט אלמונית, שמנתה בין 20 ל-25 איש שלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה.

" משך כל התקופה שמרו ראשי ה.ע.ל. על עצמאות מוחלטת ולא אפשרו לאיש מראשי תנועת החרות להתערב בנעשה בקופה, אף שבעיני הציבור היתה קופת חולים לאומית מזוהה עם " חרות" .

מפעלים כלכליים

" הקמת המדינה שינתה את המצב מיסודו. קופת חולים לאומית נזקקה לכוח פוליטי שיספק לה מקורות כספיים מעבר למיסי החברים של הקופה.

" הזהות למראית עין עם "חרות" איפשר לאנשי הסתדרות עובדים לאומית להקים שורה של מפעלים כלכליים בדומה למפעלים שהקימה ההסתדרות הכללית. הם הקימו את חברת השיכון "סלע"; רשת שיווק "עומר לצרכן" ועוד.

חשיבה יצירתית

" קופת חולים לאומית זינקה קדימה בעקבות הקמת המדינה והעליה הגדולה. ב-1953 כבר היו לה קרוב ל-40 אלף חברים שכללו כ-123 אלף נפשות. בשנות השישים כבר היו לה כחצי מיליון מבוטחים.

" במהלך השנים גילו ראשי הסתדרות עובדים לאומית חשיבה יצירתית בפיתוח רעיונות להגדלת הכנסות הקופה. הם הקימו את ה"ליגה למען העובד הלאומי" שתפקידה היה לאסוף תרומות וציוד רפואי מיהודים טובי לב שהשם ז"בוטינסקי עורר רטט בליבם.

" הם הקימו רשת מעונות יום בשם " ניל" י" (נוער יהודי למען ישראל), " המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו" קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" . כולן רשומת כעמותות. כל העמותות הללו קשורות לחשדות שהועלו נגד הירשזון" .

" המשותף לכל היוזמות האלה, שמלבד היותן מוסדות שענו על צורך חברתי מסוים והיו להן הכנסות ממשיות מלקוחות, הם גם שימשו אבן שואבת לתקציבי מדינה ורשויות מקומיות ולתרומות מחוץ לארץ. לא ברור אם הגיעו במזוודות דולרים, בשיקים, או בהעברות בנקאיות. כמובן שכל אחד מן המוסדות הללו איפשר להעסיק קרובים, ידידים, בני משפחה במשכורות יפות ואפילו יפות מאד.

" כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז"בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה. כשנעשה הסכם של הסוכנות עם המפלגות לחלוקת כספי המגבית היהודית המאוחדת, סרבו אנשי ה.ע.ל. להיכלל בהסדר של " חרות" וקבלו את חלקם בנפרד" .

החיים הטובים

" איש לא שאל שאלות על דרכי ההתנהלות הכספית של ראשי ה.ע.ל. והמקורבים אליהם. איש לא יכול היה להעיד שמישהו מהם נוטל לכיסו כסף ציבורי. אבל הכל ראו שהם נוסעים תמיד במכוניות החדישות ביותר. שהם גרים בבתים ובווילות שידי אנשים מן הישוב אינה משגת. שהם נוסעים לחוץ לארץ עם פמליות של מלווים בקצב מטורף. דוגמא קטנה: פעם נלוויתי לשדה התעופה בלוד אל דוד יוטן מן הצמרת של ה.ע.ל. באותה תקופה שיצא לניו יורק. נלווה אליו אליעזר שוסטק. להפתעתי עלה שוסטק למטוס. כששאלתי לאן השיב: אני מלווה אותו עד רומא" .

" המצב הזה היה לצנינים בעיניהם של אנשי תנועת החרות שחברי הכנסת שלהם היו דלפונים, באו לכנסת באוטובוסים והביאו עמם כריכים, כי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם בעד ארוחה במזנון הכנסת. היו הרבה רינונים בחרות ושניים צעקו במיוחד. אליעזר שוסטק ברוב חכמתו הציע להם להיכנס לחונטה של ה.ע.ל. והצעקות נשתתקו" .

מהפכים פוליטיים

" בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם זקוקים לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת בה כיהן מן השניה ועד השישית. חבר אחר של צמרת ה.ע.ל.שנכנס לכנסת היה שבתי שכמן מנהל חברת הבינוי " סלע" , שכיהן בכנסות ה-4 וה-6. כך השיג בגין שקט פנימי. שני הח" כים הללו היו ממושמעים ולא עשו צרות. הם הסתפקו באפשרויות שנפתחו בפניהם לקדם את ענייני קופת חולים וה.ע.ל.

שמואל תמיר

השקט הזה נסתיים כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת " תכלת לבן" ולהתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בעקבות זאת חבר שוסטק לשמואל תמיר בניסיון לחולל מהפך ב" חרות" ולסלק את בגין מהשלטון בתנועה. הניסיון נכשל והשניים פרשו והקימו את " המרכז החופשי" . מכאן ואילך היה שוסטק מעורב בשורה שלמה של פילוגים, מהפכים ואיחודים – נפרד מתמיר והקים את " המרכז העצמאי" הצטרף ללע" ם ולבסוף היה חלק מהליכוד. לאחר המהפך השיג סוף סוף את יעודו ונהיה לשר הבריאות. בכל הפילוגים והאיחודים הללו לא היו שום מניעים אידיאולוגיים. רק מאבק להשגת כוח. אחד השותפים הפעילים בהם היה אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה.

הרעיון למצעד החיים

" המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא את ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.

" היוזמה החדשה היתה "מצעד החיים". זה היה  רעיון משותף אל אליעזר שוסטק ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום. הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל. זו היתה יוזמה אופיינית להסתדרות עובדים לאומית. מפעל כאילו עצמאי, שזורמים אליו כספים מכל הכיוונים – ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ותרומות יהודים ניצולי שואה מכל העולם. אבל בפועל ה.ע.ל. היא המושכת בחוטים.

אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי. הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שפשוט חיפש עבודה אבל היה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה.

מה הביא לפיצוץ

לבן שיחי אין מידע פנימי על הארועים האחרונים. הוא גם לא טוען שבמהלך השנים בהם התנהל הארגון על ידי קבוצה קטנה של אנשים היתה שם שחיתות. אבל הוא יודע לספר שקבוצת המייסדים וממשיכיהם השכילו לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. הוא משאיר לדמיון הפורה שלנו את השאלה מה נעשו בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית.

מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל לדבריו במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו" ר " ניל" י" , וכיום יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.

במהלך המאבק התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה. עכשיו ייתכן שעובדיה כהן יהיה עד מדינה או שהמשטרה תסתפק במה שיש לה כדי להפליל את הירשזון גם בלי עדותו של כהן.

" אם הסיכסוך לא היה יוצא החוצה" , אומר לי איש שיחי, " ואם לא היה מדובר במעורבות שר האוצר קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע מה מתרחש בעמותות הללו" .