על אריאל שרון ניתן לומר מה שנאמר על אטילה מלך ההונים (453-406 לספירה). אמרו עליו כי בכל מקום שבו דרכה כף רגלו הביא רק חורבן והרס.

אטילה, שהיה האויב המר ביותר של האימפריה הרומית בתקופת שקיעתה, ניהל מסעות מלחמה אכזריים ועקובים מדם. הוא לא הסתפק בניצחון על צבאות אויביו ונהג להשמיד ערים וכפרים על יושביהם.

קבלן ההריסות

 

מגילת חייו של שרון מלמדת כי התואר שהודבק לו, " הבולדוזר" ובאחרונה " קבלן הריסות" , הוא תיאור עדין למעלליו. בשנים ספורות הצליח שרון להרוס עד היסוד את האמון הציבורי במערכת המשפט; להעלות את רמת השחיתות האישית והציבורית למדרגה של מדינת בננות דרום אמריקנית; לרסק את כל ההליכים הדמוקרטיים – מן הממשלה דרך הכנסת ועד מרכז הליכוד ומתפקדיו; להביא חורבן וגלות על 22 ישובים פורחים בגוש קטיף; להרוס את הליכוד מן היסוד ולהפוך את המערכת המפלגתית כולה לקרקס של שקרנים ועריקים.

למרות כל זאת הוא נהנה מתמיכה ציבורית חסרת תקדים, שהמדינה לא ידעה כמותה מאז ימי בן גוריון. השאלה היא כיצד להסביר זאת – כשמראות חורבן גוש קטיף טרם נמחקו מן התודעה, כשהקסאמים ממשיכים לעופף והפיגועים מוסיפים להקיז דם.

התשובה נשמעת אולי אבסורדית. דווקא הצלחתו של שרון להחריב את גוש קטיף, במהירות וללא שפיכות דמים, (בסיועה הפאסיבי של מועצת ישע) היא שחיזקה את מעמדו.

שומר הסדר הקיים

ההסבר לכך הוא זה: שרון נתפס בציבור כשומר הסדר הקיים ועורר את התקווה כי כל עוד יהיה בשלטון יישמר הסדר הזה.

קל להסביר את רצונן של האוליגרכיות בשמירת הסדר הקיים – מן הצמרת הביטחונית ועד עובדי חברת החשמל. הסדר הקיים מבטיח לאלה משכורות גבוהות ופנסיות ענק בגיל צעיר ולאלה חשמל חינם ואת השכר הגבוה במשק. ומה שנכון לגבי שתי אוליגרכיות אלה נכון לגבי כל בעלי זכויות היתר וקבוצות הכוח במדינה.

אך לא רק קבוצות הכוח רוצות בשמירת הסדר הקיים. כל אזרח במדינה שיש לו משהו להפסיד חושש מערעור הסדר הקיים. וכנראה – למרות המצוקה הכלכלית – אין אזרח במדינה שאין לו מה להפסיד. הסדר הקיים פירושו שתוכל למשוך כסף מהבנקט גם אם כל מה שיש לך שם זו קצבת הביטוח הלאומי. הסדר הקיים פירושו שמים יזרמו בברזים, והחשמל יגיע לבתים ותקבל בקופת חולים את התרופות שלך נגד לחץ דם. הסדר הקיים פירושו שמישהו ישמור על רכושך ועל גופך מפני גנבים ושודדים. הסדר הקיים הוא כמובן שלטון המסוגל להבטיח את בטחון המדינה מפני אויבים מבחוץ (או שלטון המעורר את האשליה שהוא יבטיח זאת גם בעתיד).

צורך אנושי

 

הצורך בשלטון השומר על הסדר הקיים הוא צורך אנושי בסיסי. חז"ל עמדו על כך באמירה "שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" ( עבודה זרה ד' עמוד א). הפילוסוף הבריטי תומס הובס (1588-1679) בספרו  "לויתן" מדבר על הכרחיותו של שלטון מוחלט, כחלק מאמנה חברתית המאפשרת קיום בחברה. פרשניו של הובס אומרים כי תורתו יכולה לשמש כלי להצדקת כל ממשל בתנאי שהגיע לשלטון.

הניסיון למנוע את חורבן גוש קטיף היה ניסיון לעצור את השלטון. אילו המאבק הזה היה מצליח לא הדמוקרטיה הייתה נפגעת, כי משטרו של שרון בשנה האחרונה לא היה משטר דמוקרטי. מה שהיה מתערער זה הסדר הקיים.

הנהירה ל" קדימה" מלמדת דבר חשוב אחד: כולנו היינו שותפים לחורבן גוש קטיף. כל אחד מאתנו עלול היה להפסיד משהו מזכויותיו ומהנאותיו של הסדר הקיים.

 

=========================================================

פנינה רוזנבלום השיגה יותר קולות משרון

ביום בו הושבעה פנינה רוזנבלום לכנסת היא הוזמנה לראיון בתכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבוים בערוץ 10. השאלה הראשונה שהציג לה לונדון הייתה: אפשר להציג לך שאלות רציניות? את יכולה להתמודד עם אתגרים?. בהמשך, כשהביעה את אהדתה לדת ולמסורת, שאל אותה לונדון אם היא יודעת איזו פרשה קוראים השבוע.

ירון לונדון הוא אדם משכיל וגם מגלה בקיאות ביהדות. אבל אילו היה מציג שאלה זו לחברו לתכנית, ספק אם מוטי קירשנבוים היה יודע להשיב עליה. זאת, כל עוד לא נקבעים מועדי משחקי הכדורגל על פי פרשת השבוע. אני מטיל ספק אם מאה מתוך 120 חברי כנסת היו יודעים להשיב על השאלה.

שאלות דומות הוצגו לפנינה רוזנבלום בכל אמצעי התקשורת מלוות הערות ציניות ולגלגניות.

מה מקור ההתנשאות הזו?

האם פנינה היא בעלת הבנה פוליטית פחותה משל מנכ"לית משרד החינוך, רונית תירוש, שאינה זוכרת בשביל מי הצביעה. האם שרת החינוך לימור לבנת יותר משכילה ממנה? האם דליה איציק, רוחמה אברהם, ענבל גבריאלי, יותר מוכשרות ממנה.

פנינה רוזנבלום, שלא כרוב חברי וחברות הכנסת עשתה משהו בחיים האמיתיים, מחוץ לעסקנות פוליטית. היא הקימה מפעל במו ידיה והצליחה להפוך עצמה למותג מסחרי בעל ערך של מיליונים. בבחירות לכנסת ה-15, בשנת 1998, רצה בראש רשימת " תנופה" וזכתה ב-44,953 קולות. חסרו לה רק כמה אלפי קולות כדי להיכנס לכנסת עם שני מנדטים. תנועת " שלומציון" של אריאל שרון שרצה לכנסת ה-7 ב-1977 זכתה רק ב-33,947 קולות.

פנינה רוזנבלום עשתה דרך ארוכה מאז התגוררה עם אמה בצריף קטן בפתח תקווה. בגיל 17 נכנסה למספרה והפכה מנערה בעלת מראה מזרחי ושיער שחור לבלונדינית זוהרת. היא החלה כבעלת קיוסק לכריכים, הפכה דוגמנית וזמרת. את עסקיה התחילה עם מינוס של 20 אלף דולר והגיעה למפעל שמחזור המכירות שלו מגיע ל-25 מיליון דולר המעסיק 140 עובדים.

כניסתה לכנסת הביאה עיתונאים לחפש בארכיונים אמירות שיסגירו את טיפשותה כאילו. חיפשו ומצאו. פעם בשובה מגרמניה נשאלה משהו על השואה ותשובתה הייתה: אין בוכים על חלב שנשפך. אולי לא תשובה חכמה. אבל האם דבריו של טומי לפיד, האשכנזי המשכיל כאילו, על הזקנה מרפיח המזכירה לו את אמו בשואה הייתה אמירה חכמה יותר?

התקשורת אוהבת לצחוק מפנינה רוזנבלום ו"ארץ נהדרת" הפכה אותה לדמות מגוחכת. אך פנינה צוחקת כל הדרך אל הבנק ועכשיו אל הקריירה הפוליטית.

==========================================================

מה פרוש המושג כלנתריזם

רחמים כלנתר מי יסיר עפר מעיניך. אם אני שמעון פרס, צחי הנגבי, שאול מופז, הייתי עולה על קברך ומבקש סליחה ומחילה.

לבני הדור הזה השם רחמים כלנתר אינו אומר הרבה. פה ושם מזכירים עסקנים ותיקים את המושג "כלנתריזם" כאיזו קללה, או ככינוי למעשה פוליטי מביש.

רחמים כלנתר נבחר בשנת 1955 למועצת עיריית ירושלים ב"חזית דתית לאומית" . בשנת 1956 פרשה הסיעה מן הקואליציה העירונית במחאה על כך שראש העירייה מטעם מפא"י, גרשון אגרון, אישר הקמת בית כנסת רפורמי בירושלים.

רחמים כלנתר פרש מסיעתו, הקים סיעת יחיד והצטרף לקואליציה העירונית. בכך מנע את הדחת ראש העיריה. רחמים כלנתר זכה לתמורה נאה: הוא מונה לסגן ראש העיר לענייני דת ותברואה. תודות לו זכתה שכונת הבוכרים ובני עדתו בכלל לטיפול מיוחד של ראש העיר.

בעקבות פרשת כלנתר נעשו כמה יוזמות חקיקה, שנועדו למנוע תופעות כאלה. הונהגו בחירות ישירות לראשי הרשויות המקומיות וכן נחקק תיקון לחוק יסוד הכנסת שקבע כי חבר כנסת שיפרוש מסיעתו, שלא במסגרת של פילוג, לא יוכל להיבחר לכנסת הבאה ברשימה המיוצגת בכנסת היוצאת.

כל המחסומים הללו היו טובים אולי בשביל דגי רקק. במרוצת השנים התפתח הכלנתריזם לכלל נורמה – מן המיצובישי של סגן שר השיכון אלכס גולדפרב (מסיעת " צומת" ) שבהצבעתו אפשר לרבין להעביר על חודו של קול את אוסלו ב' ועד לצחי הנגבי ושאול מופז שעברו ל"קדימה" .

=================================================

חבקוק על " קדימה"

הקורא זאב נעמן מחיפה הפנה את תשומת ליבי כי הנביא חבקוק כבר צפה את אופיה של מפלגת שרון.

וכך אומר הנביא: " כולו לחמס יבוא, מגמת פניהם קדימה…" (א ט).

==================================================

האנגלית של עמיר פרץ

הניסיון הכושל של עמיר פרץ להתבטא באנגלית כבר חידש כמה בדיחות ישנות. כמו הסיפור על המועמד שנתבקש לומר ארבע מילים באנגלית. הוא אמר METRO GOLDWIN MAYER. כשנתבקש לומר מילה רביעית השמיע את הנהמה המפורסמת של האריה שמופיע בלוגו של חברת הסרטים האמריקנית.

אבל הנושא אינו מצחיק . אדם שכך מתבטא באנגלית חושף לא רק אי ידיעה בשפה אלא התנתקות מן הנעשה בעולם. אדם שכך מדבר אנלית לא קרא מימיו מאמר ב" ניו יורק טיימס" או ב" וושינגטון פוסט" , או ב" טיימס" הלונדוני, או ב" טיים" או ב" ניוזוויק" . הוא אינו מסוגל להבין שידור של CNN או FOX להאזין לBBC או לצפות בסרט הוליוודי ללא תרגום עברי בגוף הסרט.

מבחינה זו מהווה פרץ מהפכה גדולה במפלגת העבודה. תנועת העבודה ההיסטורית השתבחה מראשיתה במנהיגים יודעי ספר (בן גוריון, בן צבי, שזר, דינור, ועד לשמעון פרס). מנהיגים נבערים היו נדירים במפא" י ההיסטורית והמעטים שהיו שימשו נשוא לבדיחות. כמו למשל יוסף אלמוגי, עסקן פועלי נמל חיפה, עליו נאמר כי סרב לקבל ספר כמתנה ליום הולדתו בנימוק ש" יש לי כבר ספר" . או שביקר במסעדה בלונדון והזמין מנה של כבד עם ביצה קשה ואמר: I WANT A DIFFICULT EGG AND A PIECE OF HEAVY.

================================================

איך משיגים " תעודת יושר"

הועבר לפוסט סמוך קישור

האמריקנים כבר לא כל כך כועסים על הנשיא או מבקרים אותו, הם מלגלגים עליו * סטיריקן אמריקני: בוש הוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה אי פעם לאמריקה, אך מעולם לא היה נשיא כל כך טוב לבדרנים * רק בישראל עדיין מקבלים ברצינות את מפת הדרכים

מעשה במלך ששלח מרגלים כדי לעמוד על הלכי הרוח של בני עמו. חזרו המרגלים אל המלך והודיעוהו: יש בפינו בשורה רעה.

– שאל המלך: האם העם שונא אותי?

– לא, השיבו השליחים, גרוע מזה.

– האם הם כועסים עלי?

– גרוע מזה.

– האם הם מבקשים את נפשי או למרוד בי?

– גרוע מזה.

– ומה הבשורה? שאל המלך.

– השיבו השליחים: העם צוחק עליך.

נזכרתי בסיפור הזה (המבוסס ככל הנראה על אחת התיזות של הפילוסוף ניקולו מקיאוולי), כשצפיתי בסרטון שהגיע אלי מן האיש שלי בארצות הברית. זהו סרטון מצחיק, אף שהוא עוסק בנושא שהוא אולי הרציני ביותר בעולם: נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

נאומי הנשיא

את הסרטון הפיק הקומיקאי האמריקני אנדי דיק. הוא מציג דמות פיקטיבית של כותב נאומים, המכין את נאומי הנשיא בדרך מקורית. על פתקים הוא רושם נושאים שונים, מדביק את הפתקים על קיר ומשלח לעברם חיצים קצרים בעלי זנב נוצה (" אינדיקים" ). את הפתקים שבהם פגעו החיצים הוא אוסף ומניח על המיטה, " כדי לישון עליהם" . כשהוא קם מן השינה הוא אוסף את הפתקים שנדבקו לגופו ועל פיהם הוא מכין את נאומי הנשיא.

כאן מביא הסרטון שורה של קטעי נאום של בוש מתקופות שונות שקשה להאמין שיצאו מפיו של האדם העומד בראש המעצמה הגדולה בעולם.

הסרטון הזה, מספר לי האיש שלי באמריקה, הוא חלק מגל של סרטונים, מערכונים, קריקטורות, מאמרים, צילומי מונטאז', סטיקרים, חולצות " טי" , תכניות בידור ואלפי אתרי אינטרנט. שפע של יצירתיות כמיטב כישרונם של הבדרנים האמריקנים. אחד מהם כותב: בוש הוא הנשיא הגרוע ביותר שהיה אי פעם באמריקה, אך הוא חג לבדרנים. מעולם לא היה לנו נשיא טוב כל כך.

בזיון ניו אורלינס

המגמה הזו גברה אחרי הביזיון הגדול של ההוריקן שהחריב את ניו אורלינס. חוסר האונים, האטימות, האדישות והטמטום שגילה הממשל האמריקני בטיפולו באסון עורר עליו גל של כעס, שבעקבותיו בא גל של לעג. דוגמה בולטת ללעג הזה הוא צילום המראה את הנשיא עומד במרכז העיר המוצפת מים ודג דגים להנאתו. בצילום אחר נראה הנשיא כשהוא מנגן בגיטרה מול פליטה בוכייה, על רקע גל פליטים מניו אורלינס.

בין סאטירה למציאות

מה שמאפיין את הגל ההומוריסטי הזה הוא טשטוש הגבול בין סאטירה למציאות. לעתים קשה להבחין בין עובדות לבין טקסטים שהמציאו. למשל הפתק שכתב הנשיא לקונדוליסה רייס במהלך דיון בעצרת או"ם: " אני חושב שאזדקק להפסקת חדר אמבטיה. האם זה אפשרי?" .

השאלה אם הפתק הזה אוטנטי או שהומצא איננה רלבנטית. יש בלי סוף אמירות ששום מוח של הומוריסט לא יכול היה להמציא.

לאמירות האלה כבר יש מונח – "בושיזם" .

אמרי השפר שלו

· לשאלה מה המשותף בינו לבין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר: " שנינו משתמשים במשחת שיניים קולגייט" .

· " אני לא חייב להסביר מה אני עושה. זה הדבר המעניין בלהיות נשיא" .

· " האם יש אצלכם שחורי עור" (שאלה שהציג לנשיא ברזיל).

· " איני יכול לדמיין מישהו כמו אוסאמה בין לאדן מבין את השמחה של חג החנוכה" (בטקס הדלקת נר חנוכה בבית הלבן).

· " אני לא מאד אנליטי. איני מבזבז הרבה זמן כדי לחשוב על עצמי ולמה אני עושה דברים" .

הרשימה ארוכה. והבדחנים אינם נוטים חסד גם לצוות עוזריו של הנשיא. כך למשל מתוארת קונדוליסה רייס באחת הקריקטורות כמרי אנטואנט, האומרת: אם אין להם לחם שיאכלו נעליים" .

כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה כל כך עצוב. ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה נהנה הנשיא בוש מאהדה ומאמון.

לחשוב שמפת הדרכים האווילית היא האסטרטגיה של מדינת ישראל, זה לא כל כך מצחיק. ועוד פחות מצחיק שאנחנו תולים את כל יהבינו על ארצות הברית.

============================================================

תכנית הטרנספר של יצחק רבין

עבר לפוסט סמוך

==================================================

צער בעלי חיים וצער בני אדם

 

עבר לפוסט סמוך

=================================================

מה טבעו של " טבע הדברים"

עבר לפוסט סמוך

================================================

האינתיפאדה של פאריס

עבר לפוסט סמוך

.

 

 

---

ראה גם הרצל לא בא מבית מתבולל

http://www.zeevgalili.com/?p=328

חני זיו, בת להורים ניצולי שואה, שכלה את אחיה ואת ארוסה במלחמת יום הכיפורים * כתבה את הספר " שרב" , שסיפר את סיפור המלחמה, מנקודת מבטן של האחיות והרעיות * " מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון" * על ספרה החדש " הרצל עכשיו" היא אומרת: גיליתי בו את ישראל שאני מחפשת

שער הספר הרצל עכשיו

השנה ציינה מדינת ישראל לראשונה את " יום הרצל" , על פי חוק שחקקה הכנסת אשתקד. אך דומה כי החוק לא שינה את המציאות. לגבי רוב אזרחי ישראל בנימין זאב הרצל הוא רק שם של רחובות, שברוב הערים כבר אינם רחובות מרכזיים.

במאמץ לשנות מציאות זו נטלה על עצמה אישה קטנה, חני זיו, לספר את סיפורו של חוזה המדינה. בימים אלה הוציאה לאור (יחד עם ההיסטוריון יואב גלבר) את הספר " הרצל עכשיו" .

חני זיו (צילום: זאב גלילי)

" חוויה מתקנת"

חני זיו, 53, שכלה במלחמת יום הכיפורים את אחיה, רב סרן אליעזר כספי בעל עיטור העוז, ואת ארוסה, סרן שרגא איבלר. על אותה מלחמה ועל השכול כתבה את הספר " שרב" , שיצא בשלוש מהדורות ונמכר באלפי עותקים. מאז כתבה עוד ספרים שעניינם ארץ ישראל ומלחמות ישראל.

חני זיו: " כתבתי את הספר בעצם בשביל עצמי, כחוויה מתקנת. הורי הם ניצולי שואה, אחי וארוסי הם חללי מלחמת יום הכיפורים. מעגלי חיי נעים בין שני נרות זיכרון – האחד לזכר קורבנות השואה, שהתאפשרה מפני שלעם היהודי לא הייתה מדינה. האחר ליום הזיכרון לחללי צה" ל, שנפלו כדי שליהודים תהיה מדינה. את המועדים הללו חותם השנה לראשונה יום הרצל – שצפה את השואה המצפה ליהודי אירופה" .

אהבה ליהודים

" היה אדם אחד ויחיד ששמעתי אותו מדבר דברים הכי קרובים לדברים שאמר הרצל. זה היה אחי. הוא נולד ב-1944 בסיביר, לשם נמלטו הורי מהיטלר. אחרי המלחמה הם חזרו לפולין. אחי היה בן 14 כשעלו לארץ והוא חווה את האנטישמיות הפולנית שלאחר המלחמה. לאחר שנים, כשנסע לפולין כקצין צה" ל, קיבלנו ממנו גלויה בה הוא כותב: כולם אנטישמים כמו שהיו. זכיתי לחיות במחיצתו של אדם שאהב את המדינה אהבה עצומה. אי אפשר לחיות עם אדם כזה בלי לחשוב על הרצל.

" הרצל נתן לי את האהבה ליהודים באשר הם. הוא חוזר ומדגיש שלא יעזור לנו, כולנו יהודים, גם אם אנחנו לא רוצים. העיסוק בהרצל הביא אותי להזדהות עם הבדידות שלו, עם הכאב שלו עם העוצמה שלו. הזדהיתי עם הערכים שהוא מדבר עליהם, עם התעוב כלפי פוליטיקאים שעושים כסף מעסקנותם. באמצעותו גילית את ישראל שאני אוהבת, את ישראל כפי שאנחנו רוצים שתהיה" .

מדינת מופת

" הרצל הוא המנהיג היחיד שקם לעם היהודי במאה השנים האחרונות ואמר: יש לי תכנית, איך לקומם עם, איך להקים מדינת מופת. הספר עכשווי מאד. יש בו כל הסוגיות המעסיקות אותנו היום : משטר מדיני (נשיאות) ומשטר חברתי (סעד ורווחה באמצעות עבודה); הפרטה של משאבים לאומיים (שהוא מתנגד להם); משאלי עם (נגד), עובדים זרים ועוד.

" קיבלתי שתי מחמאות על הספר שהן הכי חשובות לי. שני בניי (בני 20 ו-27) קראו אותו. בזה כבר השגתי את שלי"

שינאה ובערות

" הבערות מסבירה לדעתי את גילויי השנאה כלפי הרצל ששומעים מחוגים מסוימים (כמו המחזיר בתשובה אמנון יצחק). אך הבערות ואי הידיעה אינם דווקא בקרב חוגי מתנגדים או פשוטי עם. אפילו מדינאי בכיר כשמעון פרס מעיד על עצמו בספרו שכל השנים זכר שהוא לא יודע דבר על הרצל, ורק ב-1999 התפנה להכיר אותו" .

המלחמה הפרטית במשרד הביטחון

מזה שבע שנים מנהלת חני זיו מלחמה פרטית במשרד הביטחון סביב הספר " בני קשת" על מלחמות ישראל. הספר חובר לפי הזמנת ההוצאה לאור של משרד הביטחון. לצורך כתיבת הספר ראיינה לוחמים, שקדה על ארכיונים ותחקירי קרב. בחלק מן התקופה נסתייעה בייעוץ של ההיסטוריון יואב גלבר.

בשנה החמישים למדינת ישראל החליט צה" ל לתת ספר כשי הרמטכ" ל לחיילים. ועדה מיוחדת בחרה בספרה של חני זיו מתוך כמה הצעות. מסיבות לא ברורות החליט שר הביטחון דאז, איציק מרדכי, לבטל את החוזה שכבר נחתם עמה.

 חני זיו פנתה לערכאות ובית המשפט אילץ את משרד הביטחון להדפיס את הספר. הספר הודפס בהדפסת רוטציה ועל נייר עיתון – כ-200 אלף ספרים. לפי החוזה אמורה הייתה לקבל מיליון שקל תמלוגים. אך משרד הביטחון קבע כי אמנם זה מה שמגיע לה על פי החוזה אבל מבחינה ציבורית לא נראה שצריך לשלם. בסיבוב משפטי נוסף הכריע בית המשפט לשלם לה 1.2 מיליון ₪. ערעור לבית המשפט העליון החזיר את הנושא לבוררות והפרשה לא נסתיימה.

על הרצל ראה גם "הרצל לא בא מבית מתבולל"http://www.zeevgalili.com/?p=328

הביוגרפיה החדשה של בן גוריון שכתב שבתי טבת מגלה דמיון בין אז להיום: החלטה כאילו דמוקרטית, עילה של תועלת מדינית, הסתה פרועה, שינאה * ההבדל: בן גוריון ניצל את מלחמת המחתרות להשגים מדיניים והשכיל למנוע מלחמת אחים * הוא גם לא היה מושחת * שרון לעומתו מוביל בעקשנות לטראומה לאומית ולקטסטרופה מדינית

ב-21 בנובמבר 1944 התכנסה ועידת ההסתדרות והחליטה על ה" סזון" (" עונת הצייד" ). זה היה הכינוי לפעולה שתכליתה להפסיק את פעולות המחתרות אצ"ל ולח"י נגד ממשלת המנדט הבריטית.

זמן קצר אחרי קבלת ההחלטה יצאו חוליות של אנשי פלמ"ח ("מתנדבים") לפעולה. הם חטפו אנשי מחתרת, עצרו וכלאו אותם בקיבוצים ומסרו שמות של פעילי מחתרת לבריטים.

ה" סזון" נמשך כארבעה וחצי חודשים ובמהלכו נמסרו לבריטים שמותיהם של 500 עד 800 חשודים – כולם (פרט לאחד) אנשי אצ"ל. בין המוסגרים היה יעקב מרידור (ויניארסקי), מפקד אצ:ל באותה תקופה. ארגון לח"י, שביצע את רצח הלורד מוין כמה שבועות לפני תחילת ה"סזון" (רצח שהיה המאיץ של ההחלטה ל"סזון" ) יצא ללא פגע, מסיבות לא ברורות.

אלה הן העובדות הבסיסיות של אחת הפרשיות המסעירות ביותר בתולדות המאבק להקמת המדינה.

"לגרשם מבתי הספר, ממקומות העבודה וממקומות המגורים, לא לתת להם להדביק מודעות" . נער מחתרת מדביק כרוזים. (באדיבות מכון ז"בוטינסקי)

פרשת הסזון נידונה בהרחבה על ידי שבתי טבת בספרו "קנאת דוד – איש ריב" , הכרך הרביעי של הביוגרפיה המונומנטאלית של דוד בן גוריון. מן הפרטים הרבים שמביא טבת נחשפים המניעים האמיתיים שמאחורי הסזון, בעיקר מניעיו של דוד בן גוריון. ניתן ללמוד מהם משהו גם על ימינו.

הרקע ההיסטורי

שנת 1944 הייתה השנה האחרונה למלחמת העולם השנייה. המלחמה בה הושמדו שישה מיליון מיהודי אירופה. השנה בה סגרו הבריטים את שערי הארץ בפני אודים מוצלים מן האש הגדולה. שנה בה נמשכו גזרות "הספר הלבן" , שאסרו על רכישת קרקעות והתיישבות יהודית. במהלך המלחמה שיתף הישוב בארץ ישראל פעולה עם הבריטים. אלפים התגייסו לצבא הבריטי. אצ"ל היה במשבר מנהיגות ונצר את נשקו. לח"י המשיך בלחימה בבריטים כשהוא נתון בבדידות מוחלטת. הבריטים כמעט חיסלו את הארגון, אחרי שרצחו את מנהיגו אברהם שטרן (יאיר) והרגו או עצרו את רוב לוחמיו. לקראת סיום המלחמה העולמית התאושש לח"י וביצע שורה של פעולות נועזות שכללו ניסיונות לרצוח את הנציב העליון ורצח השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, הלורד מוין. בינתיים הגיע מנחם בגין לארץ וקיבל את ראשות האצ"ל. ב-12 בפברואר 1944, שנה ורבע לפני תום מלחמת העולם, הכריז על " המרד" ואצ"ל פתח בשורה של פעולות נגד הבריטים.

העילה להחלטה

העילה הרשמית להחלטה לחסל את ארגוני המחתרת ולהפסיק את לחימתם בבריטים היתה                 ש"הפורשים" (כך כונו ארגוני המחתרת), פועלים בניגוד להחלטות הדמוקרטיות של המוסדות המוסמכים של הישוב המאורגן וגורמים נזק למאבק המדיני. בראש הישוב עמדו הוועד הלאומי, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית על שלוחותיה. לכאורה ייצגו מוסדות אלה את כל הישוב בארץ ישראל, כולל ה"מזרחי" והציונים הכלליים. בפועל שלטה בישוב אליטה מהפכנית של השמאל, מאנשי העלייה השנייה, ששלטו בהסתדרות ובמפעליה הכלכליים, בהתיישבות ובכוח הצבאי שעמד לרשותה ה"הגנה" . עובדה היא שהיום שבו החל הסיזון באורח רשמי הוא היום בו החליטה על כך ועידת ההסתדרות.

מגדל השמירה בקרית ענבים בו הוחזקוחטופי האצ"ל

כדי שההחלטה תחשב לגיטימית היה בן גוריון זקוק להסכמה של שותפיו ל"ממשלת" הישוב. הוא היה זקוק גם לתמיכה רחבה של דעת הקהל.

פעולות ההסתה

להחלטה על הסזון קדמה פעולת הסברה ממושכת, שנועדה לשכנע את הציבור הרחב, במיוחד את הנוער. בן גוריון, אומר שבתי טבת, היה מודאג מכך ש"הטרור גובר ומושך את הנוער"

יומיים לפני ההחלטה על הסזון נשא בן גוריון נאום בפני בני נוער. טבת מציין כי מפגשי בן גוריון עם בני נוער היו נדירים "ויש לשער שנזקק לו מחמת האהדה שהאצ"ל ולח" י זכו לה בקרב הנוער, לרבות הנוער החלוצי" .

בנאומו תאר בן גוריון את האצ"ל והלח"י כשתי קבוצות "שראשיתן נעוצה בסוכנות זרה… לח"י… החלה את פעולתה באוריינטציה פשיסטית ונאצית" ומקורו של האצ"ל "בשותפות עם כוחות ממשלתיים (פולניים) אנטישמיים".

הוא קרא לצעירים " להקיא את אנשי הכנופיה" – לגרשם מבתי הספר, ממקומות העבודה וממקומות המגורים, לא לתת להם כסף, " לא לתת להם להדביק מודעות, לעקור את המודעות מידיהם…"

בן גוריון הסביר ש"מסירה" לשלטון זר הייתה חטא לא יכופר בגולה. אבל כאן בארץ יש שוני בין האבות הפחדנים הגלותיים לבנים שנולדו בארץ לעצמאות לאומית. "אתם יכולים להגיד להורים שלכם אל תתנו כסף ואל תפחדו" . בפועל קרא בן גוריון למעשה לצעירים להסגיר גם את הוריהם.

שבתי טבת, מעריץ גדול של בן גוריון , כותב על אותו נאום כי היה "הסתה יותר מהסברה" .

השנאה כמניע

בתקופה בה אנחנו עוסקים היו רבים בהנהגת הישוב שטענו כי זו לא רק מלחמה בטרור אלא גם מלחמה מעמדית. בין מעמד הפועלים שבהנהגת הישוב לבין ה"פשיסטים". בן גוריון התנגד לכך. אף שהקפיד לכנות את אצ"ל ולח"י בכינויים "נאצים" ו"פשיסטים" , אמר כי יש למחוק כל סממן פועלי סוציאליסטי מעמדי מן המאבק. זאת, כדי לשוות לו צביון כלל לאומי. "אחרת" , אומר שבתי טבת, " לא יעלה בידו לכונן חזית רחבה שתתמוך בהסגרה" של לוחמי מחתרת לבריטים.

גולדה: " להשמיד"

מספרו של טבת עולה כי הקיצונית ביותר בשנאתה לארגוני המחתרת הייתה גולדה מאיר (מאירסון), שקראה לחסל את הטרוריסטים. וכששאל בן גוריון "האם לחסל זאת אומרת להשמיד אנשים?"

גולדה: " טוב, גם להשמיד אנשים" .

בן גוריון: " והם ישתקו?" .

גולדה: " בן גוריון לא צריך לשאול איך לחסל" .

דווקא בן גוריון עמד בפרץ והבהיר  מעל לכל ספק כי "בכוונתו לחסל את הטרור לא את פעיליו…"

מפקד ההגנה אליהו גולומב, נטה לאמץ את עמדת "החיסול" של גולדה אבל התלבט ביחס ללח"י שהוא ראה בה " קבוצה אידאליסטית" .

לבסוף הכריעה עמדת בן גוריון שאין " לחסל" אלא להסתפק במעצר ולא בהריגה. לכך קיבל את הסכמתו של יהודה לייב מיימון (נציג המזרחי בהנהלה הציונית) שאיים להתפטר אם יישפך דם. עמדה זו הביאה לשינוי בעמדת בגין, שתחילה הזהיר כי אצ"ל לא יישב בחיבוק ידיים אם יותקף ומאוחר יותר חזר בו והכריז כי לא תהיה מלחמת אחים.

" הטרור הטוב והרע"

בן גוריון נהג לגלות טפח ממחשבותיו ולכסות טפחיים. על השקפותיו בעניין הטרור מגלה טבת דברים שאמר בן גוריון במאי 1944: "יש טרור שהוא טוב ויש טרור שהוא רע. הרע הוא טרור של יחידים שאין לו אהדה בציבור רחב" ואילו הטוב הוא זה "שהציבור קיבל אותו באהבה" .

ב-31 במארס 1944 פרסם בן גוריון מאמר בו האשים את הממשלה הבריטית במעשי אצ"ל ולח"י. במאמרו כתב כי השואה וסגירת שערי העליה גרמו ל"מעשי טרוף של צעירים". המאמר נתפרש כביטוי של אהדה למחתרות ואף הועתק בשלמות בעתון "המשקיף" הרביזיוניסטי.

מדברים אלה ואחרים, הפזורים לאורך ספרו של טבת, ניתן ללמוד כי בן גוריון השכיל לנצל את מלחמת המחתרות למטרות המדיניות שהציב לעצמו. עובדה היא שחודשיים בלבד לאחר הסזון הוקמה "תנועת המרי" , שהיה איחוד גג של ההגנה אצ"ל ולח"י למאבק בבריטים.

לויצמן היה זמן

בן גוריון, בניגוד לחבריו להנהגה, ובמיוחד בניגוד לעמדתו של חיים ויצמן, הבין שהשעה דוחקת. שסיום המלחמה היא שעת כושר להשגת מדינה, שאם יחמיצו אותה אולי לא תחזור לעולם. ויצמן לעומתו האמין בבריטים למרות גזרות הספר הלבן ולמרות נעילת שערי הארץ. הוא הסתמך על נאום שנשא צ'רצ'יל בעיצומה של ההשמדה באירופה, באוקטובר 1943 (בארוחה חגיגית אליה הוזמן ויצמן שראה בכך כבוד גדול). בנאומו אמר צ'רצ'יל כי בתום המלחמה כש"ינעץ את שיניו בשאלת ארץ ישראל, יזכו הציונים לשזיף הגדול ביותר" . לבן גוריון חסר הסבלנות שרצה מדינה מייד אמר ויצמן כי האנגלים פועלים לאט ו"אם נגיע (למדינה) בעוד עשר שנים תהיה זו התקדמות טובה מאד" .

המניע של בן גוריון

האם בן גוריון ראה בפעולות הטרור גורם המשבש את המאבק המדיני? לי נראה מן העובדות המובאות בספר כי ההפך הוא הנכון. פעולות אצ"ל ולח"י האיצו את התהליך בשעון החול ההולך ואוזל. פעולותיהם הם שגרמו לכך שבעיית ארץ ישראל תהיה דחופה ותובא בפני עצרת או"ם ולא תמתין עשר שנים עד שהבריטים יגשימו את הבטחת צ'רצ'יל לשזיף גדול.

מי שקורא בין השיטין מבין כי בן גוריון נתן יד לסזון – אבל בלי שפך דם ובלי מלחמת אחים – כי חשש מכך שפעולות אצ"ל יקנו לארגון מעמד של טוען לשלטון, או לפחות לשותפות בשלטון על הישוב. ואת זה נועד הסזון למנוע.

החסינות של לח" י

שבתי טבת חושף בספרו חידה היסטורית, השופכת אור על כל הפרשה. החידה הייתה מה גרם לכך שהסזון הופעל רק נגד אצ"ל ואילו בלח"י לא נגעו. זאת, למרות שרצח הלורד מוין היה הגורם המאיץ לסזון. (חיים ויצמן אמר כי הרצח גרם לו זעזוע עמוק יותר מהידיעה על מות בנו מיכאל).

במהלך השנים הועלו תיאוריות רבות בנושא. האחת אמרה שלח"י איים לרצוח את מנהיגי הישוב ולכן נרתעו מלפגוע בו. אצ"ל טען עוד באותה תקופה כי לח"י נכנע לתכתיב של ההגנה והפסיק את פעולותיו. מחבר הספר על תולדות לח" י, יוסף הלר, מגלה כי ד" ר ישראל אלדד חשד בחברו למרכז לח"י, נתן פרידמן ילין, כי הגיע להסכם עם ה"הגנה" . חשד סביר לאור העובדה שפרידמן ילין היה כבר אז בעל עמדות שמאלניות.

מספרו של שבתי טבת מתברר כי לא אלו היו הסיבות. הסיבה העיקרית, כך אני מסיק מן העובדות שמביא טבת, היא שבן גוריון ראה באצ"ל ובבגין איום על שלטונו. לח"י הקטן לא הדאיג אותו, למרות שפעולותיו היו נועזות ומסוכנות יותר.

הסיזון הופעל רק נגד אצ"ל ואילו לח"י נהנה מחסינות. טבת מסביר זאת בכך שבן גוריון ראה באצ"ל מתחרה עתידי על השלטון. בצילום: בגין בצאתו מן המחתרת. (ארכיון יעקב אלעזר)

שרון כמפאיניק

ומכאן לימינו. בן גוריון היה טקטיקן מעולה ואסטרטג גדול. שרון לעומתו הוא טקטיקן ענק ואסטרטג קטן מאד. הטקטיקה בה הצליח להעביר שרון את ההחלטה על ההתנתקות מדהימה בדמיונה לדרך הנפתלת בה הצליח בן גוריון ליזום את הסזון: מניפולציות פסבדו דמוקרטיות, הסתה, שנאה. מבחינה זו נתגלה שרון כמפאיניק מושלם.

אבל שרון איננו בן גוריון. כמו ויצמן שסמך על מקסם השווא של השזיף הגדול שהבטיח צ'רצ'יל סומך שרון על הבטחותיו של הנשיא בוש. הוא לא בן גוריון שאמר "חדלתי לפחוד אם גוי כועס עלי" . שרון גם לא נרתע מן הסכנה של מלחמת אחים ומנע ממש בכוח את הצעת משאל העם, שהוגדרה כנכונות של המתיישבים להיכנע. גם בהתנהלותו הפנימית וגם באסטרטגיה המדינית שלו הוא עלול להביא לאסון.

================================================================

" הייתי תלמידו של גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון כותבת לי:

" הסיפור על הרוזן אברהם בן אברם פון מנשטיין ידוע לי מילדותי.

" אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.

" בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י" ז באלול, רשום אף הוא.

הסיפר המלא של גר הצדק

=========================================================================

המסמר של דאוד אל נטור

השופט בדימוס אליהו נאווי הגיש פעם תכנית רדיו מרתקת, בה סיפר סיפורי משל ערביים. במשל אחד נזכרתי בימים אלה.

מעשה באדם שמכר את ביתו אבל התנה תנאי אחד. הוא יישאר הבעלים של מסמר התקוע באחד מקירות הבית.

זמן מה לאחר המכירה הגיע המוכר וביקש לראות אם שלום למסמר שלו. למחרת בא וביקש לצחצח ולצבוע את המסמר. ואחר כך בא וביקש לתלות עליו את מעילו וכך הלאה והלאה עד אשר הצליח לסלק את הקונה מן הבית.

המסמר הזה הוא משל ליחסינו עם הערבים. כמה פעמים מכרנו להם סחורה בזיל הזול ולבסוף איבדנו אותה.

פרשת טאבה בהסכם עם מצרים, חוות שבעה בבריחה מלבנון היו מסמרים כאלה.

עכשיו נוטש שרון את גוש קטיף וחושב שבזה הוא גמר. והנה כבר מצהירים הפלשתינאים כי גבול הרצועה המסומן אצלנו איננו הגבול הנכון. שטח קטן מצפון לרצועה שייך להם והם תובעים שגם אותו יפנו. ישראל טוענת לא היו דברים מעולם אבל הערבים מומחים יותר גדולים מן הישראלים למסמרים שבקיר.

"המסמר של דאוד אל נטור וטילי הגראד מעזה"

======================================================================

בגץ פיצוי-פינוי

יש למישהו ספק מה תהיה ההחלטה?

==========================================================================

כאב הראש של ח" כ דני יתום

בדיון שהתקיים בתל-אביב הכריז חבר הכנסת דני יתום (עבודה) כי לדעתו קיימת אפשרות להפיכה צבאית בישראל, כשחובשי הכיפות יהיו רוב בפיקוד הבכיר בצה" ל.

נוכח דברים אלה אי אפשר שלא למחזר את הבדיחה שנפוצה עליו עוד בתקופה שהיה ראש המוסד.

מספרים שכאשר דני יתום סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול, כדור אחד לכל פינה.

===========================================================================

טננבוים בכלא

אל" מ (עדיין?) אלחנן טננבוים יושב סוף סוף בכלא. לא על ניסיון להבריח סמים. לא על קשר עם החיזבאללה. לא על מסירת סודות (לכאורה). הוא נעצר לעשרה ימים בעוון אי תשלום מזונות לאם בנו.

מה אפשר ללמוד מכך על סדרי העדיפויות של מערכת המשפט בישראל?

=========================================================================

אריאל שרון בגימטריה

בדיחה ידועה מספרת על יהודי שהיה להוט לאכול צ'ולנט וטען כי שבת שווה צ'ולנט בגימטריה.

בדקו ומצאו שהמספרים אינם מתאימים ואותו יהודי השיב: תוסיף חתיכת קישקע לצ'ולנט וזה יתאים.

מישהו שלח לי בימים אלה תוכנה המבצעת חישובי גימטריה ללא טרחה מרובה.

פתחתי בבדיקת שבת וקיבלתי שזו שווה בגימטריה ל-702. אין זכר לצ'ולנט והדבר הקרוב ביותר לצ'ולנט שמצאתי הוא "ויתפח" . עוד נמצא שגם "חדר מתים" שווה בגימטריה לשבת. מה שמזכיר את הבדיחה על היהודי שאמר שהצ'ולנט גורם לו להאמין בהשגחה. והסביר: לאחר כמה מנות צ'ולנט בשבת אני שוכב לישון ואם אני קם אחרי זה סימן שאבינו שבשמיים משגיח עלי.

בדיקה שיטתית של שמות אישי ציבור שעשיתי באמצעות התוכנה מעלה תוצאות מפתיעות.

ההתנתקות= ממשלת שרון (1366)

אריאל שרון = משחיתם (798)

עומרי שרון = התהוללות (876)

אהוד אולמרט = אני מלך העולם (302)

בנימין נתניהו = חורבן הבית ( 683)

אופיר פינס = חמור גרם (497)

טומי לפיד = לא סובלני (189)

שמעון פרס = דבר שקר (806)

אהוד ברק = מרובע, מסחרי (318)

יוסי שריד = תכסיסן, מרפרף (600)

יוסי ביילין = פיקח, בול עץ (198).

כתובת האתר:

http://www.c2kb.com/gematria/index.php

---

מאמר זה נכתב ערב ההתנתקות כשדובר על תכנית למשאל עם (ששרון טירפד).

אילו נערך משאל עם ב-1948, אם להקים את המדינה, הרוב היה מצביע נגד * מחוללי המהפכה הציונית היו קומץ חלוצים שהלכו לפני המחנה * הם השתלטו על הישוב באמצעי כפיה ועיצבו את דמות המדינה בה הדמוקרטיה היתה " כאילו" * שרון חוזר לשיטות מפא"י, הפעם נגד המפעל הציוני

דוד בן גוריון נהג לומר כי לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם. בדברים אלה נתן בן גוריון ביטוי להשקפתו שאת המהפכה הציונית יגשימו רק מתי מעט, בלי להתחשב בדעת הרוב.

מדינת ישראל הוקמה על ידי המהפכה הציונית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית. העלייה הראשונה (1882-1904) מנתה 25 אלף איש – חלקיק זעיר מן העם היהודי, שמנה אז כ-16 מיליון נפש. בני העלייה השנייה והשלישית ( 1904-1923) היו גם הם מתי מעט. הם היו מהפכנים, שעיצבו את דמותה של החברה הארץ ישראלית למאה השנים הבאות.

הם קבעו את גבולות המדינה בהתנחלויות. הם הקימו את מערכת החינוך והנחילו את הלשון העברית. הם בנו מערכת בריאות (קופת חולים). הם בנו את התשתית הכלכלית וקבעו את יחסי העבודה (סולל בונה, ההסתדרות והמלחמה לעבודה עברית). הם עיצבו את הכוח הצבאי של הישוב (השומר, ההגנה שמהם צמחו אצ" ל ולח" י).

אצולת לוחמים

רוב בני העליות הבאות, שהתרכזו בעיקר בערים הגדולות, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח התעשייה, התרבות, ההשכלה הגבוהה והמדע. אך הם לא היו חלוצים ולא מנהיגים. הישוב כולו – עד הקמת המדינה ב-1948 – הונהג על ידי קומץ החלוצים הראשונים, אנשי תנועת העבודה לזרמיה. זו הייתה הנהגה של אצולת לוחמים. הם היו אולי בחירי העם אבל לא נבחריו. הקונגרסים הציוניים, והבחירות לתנועה הציונית היו תפאורה. גורל הארץ הוכרע במעשים ובעובדות שנקבעו כאן.

שלטון בכפייה

השלטון הזה של קומץ חלוצים אידיאליסטים היה בעל אופי בולשביקי. אין פלא שלמנהיגות הגיע דוד בן גוריון, שהיה ממעריצי לנין. מאות האלפים שעלו ארצה במהלך שנות המנדט קיבלו את שלטונם בלית ברירה. השליטה נעשתה בכפייה – מי שלא קיבל מרות לא יכול היה לקבל עבודה (כי לשכות העבודה היו בידיהם), לא יכול היה לקבל טיפול רפואי (כי קופת חולים בידיהם). רוב הישוב היה ציבור " אזרחי" – איכרי המושבות, תושבי הערים הזעיר בורגנים. אך הם קיבלו את המרות.

דיכוי המתנגדים

מי שלא קיבל את המרות נרדף עד צוואר. זה היה גורלם של אנשי התנועה שהקים ז'בוטינסקי. הם לא קיבלו עבודה ולא קיבלו טיפול רפואי. וכאשר גיבשו כוח צבאי משלחם למלחמה בבריטים הם נודו מכלל הישוב (" הפורשים" ), הוכו והוסגרו לבריטים (" הסזון" ), ובנקודת השיא דוכאו בכוח הזרוע ובשפך דם (" אלטלנה" ). בדרך דומה, אם כי פחות אגרסיבית, דיכא בן גוריון את המאיימים על שלטונו משמאל. הוא פרק את הפלמ" ח, הדיח מעמדות מפתח יריבים רעיוניים וגימד בהדרגה את הדוגלים באוריינטציה פרו סובייטית (מפ" ם). שנים לפני כן הסגירו את " הפורשים" הראשונים, אנשי מחתרת ניל" י, לטורקים. וכשראו באנטי ציונות של החרדים מכשול רצחו את יעקב דה האן.

כאילו דמוקרטיה

מגילת העצמאות הבטיחה לכאורה הקמת משטר דמוקרטי. אך זו היתה דמוקרטיה " כאילו" . לכאורה היו בחירות דמוקרטיות ומפא" י זכתה כבר מן הכנסת הראשונה ב-46 מנדטים. בכל מערכות הבחירות יכול היה בן גוריון להקים בקלות ממשלה עם שותפים רצויים לו ולשלוט שלטון ללא מצרים.

 

האם זו הייתה דמוקרטיה? הקולות הרבים שקיבלה מפא" י היו תוצאה של שליטה טוטאלית בכל מערכות המדינה.

האמצעים, שהיו טובים כדי לשלוט על הישוב שקדם להקמת המדינה, היו יעילים פי כמה כדי להשפיע על דרך הצבעתם של מיליוני העולים חסרי הכל, שהגיעו לארץ לאחר הקמתה. הם נזרקו למקומות ישוב נידחים, חשופים לשרירות ליבם של מזכירי לשכות עבודה וקבלני קולות בבחירות. השלטון של מפא" י מחק בשיטתיות את הזהות התרבותית והדתית של העולים יוצאי ארצות המזרח. אך גם של עדות אשכנז. בשנים הראשונות למדינה העלאת הצגה ביידיש הייתה עבירה פלילית.

 

בן גוריון לא רצה טלוויזיה, אז לא הייתה טלוויזיה. הוא התנגד לכך שינהיגו יומני חדשות, אז ביטלו את יומני החדשות ברדיו הממלכתי, שהיה יחיד במדינה. הוא קבע סיסמה שכל ממשלה תהיה " בלי חרות ומק" י" וכך יכול היה לפעול בתחומים המדיניים, הצבאיים והכלכליים ללא ערעור. הוא גם לא נרתע מלהפעיל את השב" כ (שנקרא אז " שין בית" ) שהשתיל מכשירי האזנה אצל מנהיגי מפלגות יריבות. את האזרחים הערביים כלא בממשל צבאי. על היציאה למלחמת " קדש" ב-1956 החליט בעצמו.

מהפך? דמוקרטי?

המהפך של 1977 היה האירוע הדמוקרטי הראשון בתולדות המהפכה הציונית ומדינת ישראל. אך המהפך הזה לא הפך את ישראל למדינה דמוקרטית. יצחק בן אהרון, מן הדמויות המרכזיות של דור המהפכנים, הצהיר בליל המהפך כי הוא לא מקבל את דין הבוחר.

השלטון הפך להיות ימני, אך הידיים נשארו שמאליות. שלטונו של בגין לא הצליח לעקור את שרידי הטוטליטריות של מפא" י, שחלקם נותרו עד היום. אלה התבטאו ומתבטאים ברודנות המנגנון הביורוקרטי, בהיווצרות שכבת אליטות (במערכת המשפט, בכלכלה, באקדמיה), במונופולים פרטיים וציבוריים, באלימות של המשטרה, בפערים החברתיים, בהתנשאות השמאל האשכנזי.

במבט לאחור אי אפשר שלא להעריץ את המהפכנים שהקימו את המדינה. הם היו המיעוט שהוליך את הרוב, גם אם לא רצה בכך. כמוהם גם ה" פורשים" , שהיו מיעוט בתוך מיעוט, ובלי תרומתם לא הייתה קמה המדינה.

משאל עם ב-1948?

בן גוריון צדק כשאמר שצריך לעשות מה שרצוי לעם ולא מה שרוצה העם. אילו נערך משאל עם בשנת 1948 קרוב לודאי שרוב הישוב בארץ היה מצביע נגד. שנות המלחמה העולמית ואחריה (1939-1948) היו שנים של שגשוג כלכלי חסר תקדים בארץ ישראל. ב-1948 חששו רבים מן הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, חשש מוצדק נוכח הפלישה הצפויה של מדינות ערב. היו אז הרבה אלטרנטיבות מפתות – משטר בינלאומי, ערבות אמריקנית, כוח או" ם ואפילו השארת המנדט הבריטי. יהודים רבים בארץ העדיפו את הוודאות הזו על פני מימוש החזון הציוני. הדעות נגד הקמת המדינה רווחו גם בצמרת. ההכרעה על הכרזת המדינה התקבלה על חודו של קול.

מישאל ההינתקות

האם אפשר להקיש ממשאל 1948 (שלא היה) למשאל עם על ההינתקות (שכנראה לא יהיה)? בהחלט כן.

מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון היה המשך המפעל הציוני. רוב מחולליו הם חלוצים מן הציבור הדתי לאומי. המתיישבים היו ונשארו מיעוט. גם אם פעלו רוב הזמן בסמכות וברשות של ממשלות ישראל, הם עדיין מיעוט שהלך נגד הזרם.

תובעי המשאל מציבור המתיישבים מקווים אולי לנס, שהרוב יכריע נגד ובתקווה ששרון יקבל את הדין. הרב יואל בן נון אולי יותר ריאלי. בראיון עם ארי שביט ב" הארץ" אמר כי בתביעתם למשאל מגישים המתיישביםש את כניעתם. שרון מתנגד למשאל בכוונת מכוון כדי ליצור טראומה לאומית כזו שתשלול בעתיד כל נסיגה נוספת. המדברים בזכותו של שרון אומרים כי הוא מוכן להקריב את מתיישבי חבל קטיף כדי להיות חופשי לפעולה נגד הסכנה הקיומית הגדולה של אירן גרעינית. אולי.

אבל קיים חשש רציני שהמניע של שרון היה והנו לחלץ עצמו מהעמדה לדין על קבלת שוחד. אם כך הדבר פרוש הדבר שמדינת ישראל הלא דמוקרטית הפכה מכשיר בידי רודן נוסח בן גוריון. לא כדי להגשים את הציונות אלא כדי להרוס אותה.

ראה מורה דרך למטריקס נוסח ישראל

נחום שפר, יליד קיבוץ תל-יוסף ,מלח הארץ,  נענה ב-1971 לקריאת המדינה ליישב את חבל ימית והיה ממקימי " שדות" * במהלך הפינוי נפצע קשה * " זה פצע נפשי שלא הגליד" * שיקם עצמו בהקמת מושב עין הבשור * קורא למשאל עם ולהפסיק את ההסתה נגד המתיישבים * " הם טובי בניה של הארץ"

נחום שפר, בן 64, אב לשלושה ילדים, ממפוני חבל ימית, משווה את העקירה הצפויה של מתיישבי גוש קטיף לצונאמי.

" המראות הקשים ביבשת אסיה" , הוא אומר, " עדין חקוקים בזיכרוננו. מראות של אנשים שעולמם נחרב. העולם כולו התגייס לסייע לניצולים.

" ואצלנו? כשמדובר בהריסת בתיהם וחלומותיהם של אחינו עומד הציבור מהצד. לא רק שלא תומכים, מעודדים ומחבקים אלא מתעמרים באלו שהכי זקוקים עכשיו לסיוע" .

 

שפר הוא מה שנוהגים לכנות " מלח הארץ" ולא כמליצה. נולד בקיבוץ תל יוסף וגדל בקיבוץ בית השיטה. לאחר שחרורו מן הצבא התגייס לסייע לקיבוץ הצעיר " נווה אור" , חי כמה שנים עם משפחתו בקיבוץ בית גוברין. בשנת 1971 נחלץ לקריאת המדינה והמוסדות המיישבים להקים את ישוב " שדות" בחבל ימית. עשר שנים לאחר מכן נעקר ובנה את חייו מחדש במושב עין הבשור.

על מה שעבר עליו סיפר ביום עיון שנערך בימים אלה בקיבוץ יפעת. הכנס נערך לזכרו של שר החקלאות לשעבר, חיים גבתי, בנושא ההיבטים ההתישבותיים של הניתוק.

ואלה עיקרי דבריו:

" פצע שלא הגליד"

" כל מה שיש לי לומר בהקשר זה, נאמר בדם ליבי וכל התעסקות בעניין מגרדת פצע שמעולם לא הגליד. אני חש חובה מוסרית לומר את הדברים בקול רם, על מנת להתריע מפני הטרגדיות הצפויות, אם לא נדע לטפל נכון בעקורים של שנת 2005.

 

בשנות ה- 70 התגבשה התוכנית לעיבוי הגבולות – ברמת הגולן, בבקעה ובמרחבי סיני. ממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר ובסיוע תנועת המושבים, הובילו את התוכנית כולה עד שלבי הביצוע. התנועה גייסה את מיטב בנייה וגיבשה "נבחרת", אשר החלה להתכונן למבצע.

מעשה חלוצי

הסבירו לנו בצורה חד משמעית שנרקמת תוכנית רבת היקף של ישוב צפון סיני מקו ניצנה ועד רצועת החוף של אל-עריש. התיישבות מסיבית, שתשמש חיץ ביטחוני בינינו לבין המצרים.

לכל המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע של מושב שדות ניתן ציוד אישי וציוד חקלאי ביד נדיבה. המסר הברור שקיבלנו היה שמדובר במעשה חלוצי, חשוב מאין כמוהו לביטחון המדינה" .

יצירת יש מאין

" הימים הראשונים היו קשים – ללא חשמל, ללא מים וללא אמצעים בסיסים לניהול חיים תקינים. אך ההתרגשות הייתה גדולה, והיא חיפתה על הקשיים הפיסיים. כולנו היינו חדורי אידיאולוגיה ואמונה" .

" קבוצת המשפחות שלא היה ביניהן כל קשר, למעט מפגשי ההכנה הבודדים בתנועת המושבים, הפכה לימים לחבורה מגובשת עם קשרים תרבותיים וחברתיים שאני אישית לא הכרתי לפני כן. עם השנים הפכנו למקצוענים בתחום גידולי חורף חסויים והיינו לחלוצי היצואנים של תוצרת חקלאית משובחת.

" אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות" .

שמועות ראשונות

" בשנת 1977, כשאנחנו עדיין שיכורים מההצלחה שלנו, מתחילות להגיע, השמועות על אפשרות של עקירה ופינוי.

התגובה הראשונית הייתה שוק. אתה שואל את עצמך: הכיצד ? הרי אני באתי לכאן בשליחות. מה השתנה פתאום?"

הסברים ואשליות

" כשאין הסברים משכנעים לשאלה מדוע אתה צריך לפנות את ביתך, אתה מתחיל לספק לעצמך כל מיני הסברים "מרגיעים". הנה אריק שרון ממשיך בבניין החבל, מגדיל לעשות בעודו בונה מאחזי דמה (מה שנקרא "מגדלים פורחים"). ההיגיון הבריא כאילו מספק לך את התשובה הרצויה: אם כל זה קורה, סימן שאף אחד לא מתכוון באמת לפנות את החבל.

" המפוכחים שבינינו החלו להבין שקיים איום אמיתי ושצריך לקום ו"לעשות מעשה", כדי לבטל את רוע הגזרה. ואז אתה נקרע בינך לבין עצמך לגבי אופן המאבק ושיטת המחאה.

סיפור " גן הירק"

" המבחן הראשון היה ב"גן הירק" בנאות סיני. לא השתייכתי לגרעין הקשה והקיצוני שהתנגד לנסיגה. אבל האמנתי שאם נצליח למנוע את פינוי "גן הירק", נצליח במאבק על הפינוי כולו. עם האמונה החזקה הזו, הלכתי למקום מתוך כוונה למחות באמצעות נוכחותי במקום (וחלילה לא מתוך כוונה להשתתף פיזית במאבק).

" כשהגענו ל"גן הירק" נתקלנו בתכונה של "לקראת מלחמה": חולקו פקודות, ניתנו הוראות, מילאו מקלות וצינורות בחול, כהכנה ל"קרב" עם הצבא. הלכנו לישון באוהל שהבאנו איתנו.

החיילים מסתערים

" בארבע לפנות בוקר התעוררנו, לקול צופרי האזעקה שהפעילו המתיישבים ברגע שהצבא החל בסגירת השטח. חיילים החלו להסתער על המבנה המרכזי שבו התבצרו המתיישבים. בתוך המבנה היו נשים, ילדים ואפילו תינוקות. על הגג עמדו המתיישבים והדפו, גל אחר גל, את החיילים, עם המקלות והצינורות שמולאו בחול.

 

" אני זוכר את עצמי עומד שם לבד, ורואה כיצד קצין (יובל, המכונה " הפרד" , בן קיבוץ מסילות), מסתער בראש מחלקת חיילים חבושי קסדות. הקצין חטף מכות מהמתיישבים, אך המשיך להסתער בעודו צועק לחייליו: "אחרי". בסופו של דבר, החיילים נסוגו ובכך מנעו שפיכות דמים.

בשלב זה הצבא הביא שופל גדול ועליו חיילים במטרה לטפס בעזרתו על הגג. מאחורי אחד הבתים הסמוכים יצא טרקטור, שגרר אחריו קונצרטינות, וחסם את דרכו של השופל.

חיילים מכים אותי

מספר חיילים החלו להתנפל על נהג הטרקטור. לא יכולתי להתאפק וקפצתי על הטרקטור על מנת לסייע לנהג. באותם רגעים הבחנתי במיכלית כיבוי אש ענקית של חיל האוויר, בעלת זרנוק מים אימתני שמטרתה להתיז מים על המתיישבים. נסעתי לעברה עם הטרקטור על מנת שלא תוכל להתקרב. ברגע זה החלו חיילים להכות אותי. למרות זאת לא עזבתי את ההגה ונכנסתי בפגוש של המיכלית. החיילים משכו אותי בידיים וברגליים, תפשו בשערות ראשי וממש תלשו לי אותם.

פתאום הרגשתי שהלחץ נחלש, הסתכלתי הצידה וראיתי את דן שומרון נותן הוראה לחיילים להפסיק להסתער.

מוכה וחבול

רק בשלב זה הצליחו לנתק אותי מהטרקטור וגררו אותי לאוטובוס שהוביל את התושבים למעצר ברפיח. בזמן שניסו להעלות אותי לאוטובוס, ראיתי כיצד איציק טל מתמוטט ליד דלת האוטובוס, לאחר שחיילים הכו על ראשו עם אלה.

כשנסגרו הדלתות, והאוטובוס החל בנסיעה לכיוון מחנה המעצר ברפיח, התחלתי להרגיש בגופי את עוצמת הכאב הפיסי והנפשי של המכות שספגתי.

 

עשרות אמבולנסים

" הייתי בסערת רגשות נוראה. ניגשתי לקצין שעמד ליד דלת האוטובוס ואמרתי לו: "עכשיו אנחנו אחד מול אחד, בוא ונראה אני או אתה". הקצין החוויר ונהג האוטובוס עצר, פתח את הדלתות ונטש את האוטובוס. נוסעי האוטובוס חילצו עצמם במהירות מן האוטובוס והחלו לצעוד לכיוון הישוב.

רק אז, בדרכי חזרה ל"נאות סיני", הבחנתי, שבצידה הימני של הדרך המובילה לישוב, בתוך חורשת האשלים, חונים עשרות אמבולנסים צבאיים, ולידם פרוס תאג" ד עם אלונקות פתוחות" .

בית דין צבאי

בדרך הביתה התברר שהרגל שלי מרוסקת. למחרת בבוקר, לאחר שהרגל התנפחה למימדי ענק והכאבים התעצמו, הסיע אותי חבר לחדר המיון בבאר שבע. נתברר שהפציעה קשה, אך קשה ממנה הפגיעה הנפשית. עד היום אינני יכול לשכוח את המאבק עם חילי צה" ל, החיילים שלנו.

בהמשך קיבלתי, יחד עם תושבים נוספים, זימון למשפט בבית דין צבאי בעזה. המשפט היה עבורי חוויה קשה ומשפילה, הושבתי על כסא נאשמים המיועד בימים כתיקונם למחבלים, נגזר עלי קנס כספי ומאסר על תנאי ועד היום אני בעל תיק פלילי. בתקשורת הוצגנו כגדולי המתפרעים וכמפירי חוק.

הפינוי והחורבן

" הגיע שלב שהתחילו לדבר על הפיצויים. לא הייתי נגד קבלתם, אבל לא היה לי ראש ופנאי להתעסק בעניינם. כשהגיע השמאי לאמוד את הרכוש, אמרתי לו: "תעזוב אותי במנוחה, תסתובב בבית ובמשק ותרשום מה שאתה רוצה".

" החתימו אותי על מה שרצו ואני מצידי קיבלתי את מה שנתנו.

בעצתו של פקיד הבנק השקעתי את כל כספי במניות הבנקאיות ולימים נכנסתי לרשימת המפסידים בנפילת המניות הבנקאיות.

להתחיל מהתחלה

" במעט הכסף שנותר לי יכולתי לרכוש נחלה ב"עין הבשור" ועליה מבנה זמני. הכסף הספיק בקושי לתשלום עבור התשתית. למעשה הייתי צריך להתחיל הכל מן ההתחלה, ללא כל אמצעים.

חזרתי בדיוק לאותה נקודת התחלה בה הייתי לאחר שעזבתי את הקיבוץ. אלא שהפעם הייתי מבוגר בעשר שנים, נתון בתוך סיטואציה אישית ומשפחתית מורכבת ולאחר חוויית פינוי מכאיבה וצורבת" .

מבט אחרון לסיני

" בלחץ הבנים חזרתי למה שהיה הבית שלנו בשדות יום לפני החזרת השטח למצרים. עמדתי על חורבות מה שהיה עד אתמול חלקת האלוהים הקטנה שלי. הבטתי בהרס הנורא שהותירו הדחפורים. ערמות חול שמתחתם מבצבצים שלדי מתכת ועץ, מה שהיה פעם בית, הבית שלי. לא יכולתי יותר לראות איך הבנים מנסים לזהות היכן עמד הבית, היכן הלול וכל השאר. פניתי לאחור כדי שבני לא יראו את הבכי. ברחתי משם מבלי להסב פני ולו עוד פעם אחת. ועדיין המראות הללו רודפים אותי יום יום, שעה שעה" .

לא למדנו כלום

מה למדנו מאותו אירוע טראומתי? אני יכול לומר בוודאות שלא למדנו כלום. מה שהיה הוא שיהיה, רק שהפעם, בגלל משך השנים של ההתישבות (דור שני ושלישי – דור שנולד… ודור שנקבר…), הדברים עלולים להיות הרבה יותר קשים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולפנות בראש וראשונה לאלו שמובילים את המהלך.

* בואו ננסה להיות קשובים למתיישבים ונקיים משאל עם או בחירות.

* להפסיק את ההסתה הפרועה ההופכת את המתיישבים לאויבים. יש להתייחס אליהם כאל חלוצים אמיתיים.

* עלינו לקבל אותם באהבה, לאמץ אותם אל ליבנו, לפתוח את בתינו בפניהם ולעשות ככל יכולתנו לעזור להם לשקם את חייהם בתוכנו ובקרבנו.

* מדובר בטובי בניה של הארץ, אלו הבנים שאנחנו, תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, חינכנו.

ראה סיפורי סבתא שסיפר בגין לנכדתו