המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.* הנייד, האליטה בת זמננו דוברת אנגלית, עוסקת במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, היי־טק, פיננסים, ועוד). *  המעמד הנייח קשור לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים.

                                                     – מאת גדי טאוב  –

את ניסיונה של מערכת המשפט הישראלית להעתיק את מקור סמכותה מן המנגנון הדמוקרטי אל עקרונות מופשטים ובינלאומיים צריך לראות, נדמה לי, בהקשר החורג הן מתחום המשפט והן מגבולות ישראל. מפני שהמשפט, כאן ובמקומות אחרים, הוא רק זירה אחת — אמנם חשובה במיוחד — במלחמת מעמדות רחבה יותר המצויה בשלב מתקדם של התגבשות.

מרין לה־פן טוענת שעיקר המאבק הפוליטי בזמננו כבר אינו בין ימין ושמאל אלא בין "גלובליסטים" לבין "פטריוטים". אבל זוהי הבחנה אידיאולוגית, ובהקשר הזה יש טעם לדבר לא רק על אידיאולוגיה, אלא גם על סוציולוגיה. כלומר, על מעמדות חברתיים. לא אלה הישנים, של הסוציאליזם הקלאסי, אלא מעמדות מסוג חדש, שקו התיחום המתהווה ביניהם נקבע כמדומה על ידי מידת ניידותם. אולי אפשר לדבר, אם כן, על חלוקה בין המעמד הנייד לבין המעמד הנייח.

הראשון, הנייד, מהווה ברובו את האליטה בת זמננו במדינות המערב, ואולי גם מעבר לו. אין כוונתי לומר שמעמד זה בהכרח מתנייד בפועל, אלא רק שאפשרות זו פתוחה בפניו במידה גדולה מבעבר. מדובר באנשים שמנהלים את חייהם המקצועיים, לפחות בחלקם, בשפה האנגלית ושמקצועותיהם קושרים אותם לעמיתיהם בארצות אחרות. חלק מחברי האליטה הזאת עוסקים במקצועות שאינם כבולים למקום כלל (תוכנה, שיווק, מסחר בבורסה או ברשת, אקדמיה, סטארט־אפים, היי־טק, פיננסים, ועוד). אחרים בתוכה מחזיקים במשרות הנטועות במקום, אבל יכולים למצוא ביקוש לכישוריהם גם במקומות אחרים. חשוב עוד יותר, קבוצות ההתייחסות של האנשים האלה הן בינלאומיות, והם חרדים יותר משיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל, שעמם הם נפגשים תכופות בכנסים ובפורומים בינלאומיים, מאשר מדעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם.

המעמד השני, הרוב העצום של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גאוגרפי, לתרבות ולשפה ספציפיות, למרקם חברתי לוקלי. בסיס הסולידריות שלו ומוקד הזדהותו הרגשית הם לאומיים, וכוחו הפוליטי נטוע בהליך הדמוקרטי.

המאבק בין השניים, המתנהל לרוב בשם עקרונות מופשטים ואידאלים נשגבים, הוא למעשה במידה רבה מאבקה של אליטה בינלאומית זו לשחרר את עצמה מתלות בהמוני האזרחים הנייחים ומאחריות להם. הם נראים לה משותקים מחרדה, חסרי תרבות וצרי אופקים, חשוכים ולאומנים. דיוקן קיצוני זה של הנייחים הוא הרקע המשמש להתקפה על זכותם להגדרה עצמית ועל הלגיטימיות של מנגנון הבחירות שבאמצעותו הם מבטאים את עמדותיהם.

את הגבולות בין מעמד הניידים למעמד הנייחים אפשר לראות באופן הבהיר ביותר במאבק על מדיניות ההגירה, שהפך כמעט בכל מקום לאבן בוחן. בלי להגזים ברדוקציה מרקסיסטית, אפשר לומר שהמעמדות המבוססים, שהונם האנושי והפיננסי נייד, נוטים להעדיף גם עבודה ניידת. לפיכך, כצל מלווה לאליטה הניידת יש גם מעין מעמד שלישי של מהגרי עבודה, או פרולטריון נייד.

העבודה הניידת הזאת מתאימה לא רק למערכת הערכים של האליטה, אלא גם למאבקים הפוליטיים ולאינטרסים הכלכליים של חלקה: הגירה מסיבית מורידה את מחיר העבודה ושווקים פתוחים מעבירים משרות לארצות מתפתחות. המעמדות הנייחים הם המשלמים את עיקר מחירה של מדיניות זו בשחיקת שכר, לעתים באבטלה ובקליטה (כושלת בחלקה הגדול) של גלי מהגרים בשכונות העניות ביותר.

המעמד הנייח מרגיש גם שהוא מאבד את השליטה האפקטיבית בגורלו. זאת, משום שעקרון היסוד של הדמוקרטיה, ממשל בהסכמת הנמשלים, הולך ונפרם בידי הליברליזם העל־לאומי של המעמד הנייד, הנשען על הישות האמורפית המכונה "חוק בינלאומי" שאזרחי המדינות השונות נעשים כפופים לו, אבל אינם יכולים להשפיע על תוכנו.

הליברליזם החדש הזה מציג את עצמו כביקורת על הלאומיות ובכך מסווה את העובדה שהוא גם התקפה על הדמוקרטיה. שכן כדי לממש את חזונו ולקדם את האינטרסים שלו צריך המיעוט הנייד להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הרוב הנייח ולנתק את עצמו במידה גוברת ממנו ומשורשיו. מכאן המרכזיות שתופשת לגביו הזירה המשפטית. המשפטנים נהפכו במקומות רבים לסוכנים פעילים של גלובליזציה, ואצלנו אף לחוד החנית של האליטה הניידת. לא רק מפני שהם נוטים לעמדות מתירניות בסוגיית ההגירה, אלא גם מפני שהם חלק חשוב כל כך במאבק הפוליטי המרכזי בישראל: הוצאת הריבונות בפועל מידי הרוב הנייח והעברתה לידי "מומחים" מטעם המיעוט הנייד ברשות השופטת. זליגת הכוח מהרוב הנייח למיעוט הנייד נתמכת בסימביוזה שבין מערכת המשפט ושלוחותיה ברשויות האחרות לבין חלקים גדולים של העיתונות, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית — כולם חברים של כבוד באליטה החדשה.

המושגים "פרולטריון ובורגנות" או "ימין ושמאל" אינם יכולים לבאר תופעות אלה. אמנם ההתקוממות של המעמד הנייח כנגד החלשתה של מדינת הלאום נוטה ללבוש מדי ימין, אבל לא תמיד, ולא בהכרח. הפופוליזם האנטי־אירופי באיטליה משלב ימין בשמאל; הברקזיט אינו באופן מובהק זה או זה; אל מול דונלד טראמפ (שבעצמו מערב תפישות ימניות עם קורטוב של פופוליזם שמאלי) קם פופוליסט הרואה בעצמו סוציאליסט בדמות ברני סנדרס.

פירוש הדבר הוא שאין צורך להשאיר מאבק חשוב זה רק בידי הימין, לא כל שכן להסגירו לידי הימין הקיצוני. השמאל והמרכז הוותיקים צריכים לקחת בו חלק. לצורך כך עליהם להפסיק לפחד מן הדמגוגיה של האליטה החדשה, המכנה כל לאומיות בשם "פשיזם" וכל מגבלה על ההגירה "גזענות", ולצאת בלי היסוס להגנת הדמוקרטיות הלאומיות.

הסכנה היא ממשית. בחסות הסיסמה "דמוקרטיה אינה שלטון הרוב" (ולכאורה גם בשמם של מיעוטים) מבקש הליברליזם החדש לחתור תחת זכות ההגדרה העצמית של הרוב וזכותו להחזיק בריבונות על גורלו. לכן יש לרסן את האליטה הזאת באמצעות המוסדות הנבחרים ולהחזירה לגודלה הטבעי. שהרי לא ייתכן למסור את ניהול הדמוקרטיות הלאומיות לידי מיעוט, שמרבה כל כך להטיל ספק בעצם ההצדקה לקיומן ושבמקרים רבים מינה את עצמו למפרקן.

מאמר זה פורסם לפני שבוע ב"הארץ" ומתפרסם כאן באדיבותו של המחבר

ד"ר גדי טאוב הוא עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי הרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל. [ויקיפדיה]

ראה גם

איך הפכו פעילי זכויות אדם לשוללי הציונות

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

הפעם אני מפנה את הבמה לסרטון משעשע שבו מככב בני שוקי. [אם נפוטיזם מותר בחברת החשמל, ברכבת, בנמלים ובמשרדי הממשלה מדוע לא בבלוג פרטי].

 

צפו בסרטון הבא

http://www.youtube.com/watch?v=cJ4W6gh4WC

 

אם אתם חושבים שזו רק בדיחה קיראו את המאמר הבא של אמנון לורד על התיקון לחוק לשון הרע.

"החוק לאיסור לשון הרע כמוות מוחי של הימין"

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16235

מי אמר שישראל איננה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אם החוק הזה הוצע אל תופתע עם דיסקין ימונה מחק ליחידה לאיתור מפיצי סם החומוס.

בימים הראשונים בהם הסתובבתי בין מהפכני תנועת האוהלים בשדרות רוטשילד, נתעורר בי השד האנרכיסטי המקנן תדיר בתוכי. שכחתי לרגע שמזמן בגרתי קששתי והתברגנתי. יש לי דירה ופנסיה ואין לי שום רגשות קיפוח.

אך למראה הברק בעיניהם של רבים מהצעירים הסימפטיים והמצוקה האמיתית שהם הביעו, התעוררו גם בי רגשות הזעם והתסכול שהצטברו במהלך חיי.

פנים של מצוקה – צילום זאב גלילי

  הזעם על שהוריי לא זכו לדירה משלהם ונאלצנו לפנות את דירתם (השכורה בדמי מפתח) עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה.

הזעם על שבילדותי נפצעתי קשה והגעתי לשולחן הניתוחים ב"הדסה" 8 שעות לאחר הפציעה כי שום בית חולים של קופת חולים לא היה מוכן לקבל אותי בלי הפנקס האדום.

 זעם על שאבי לא זכה מעולם למשרה ציבורית כלשהי לפרנסתנו כי בעיניו להחזיק פנקס אדום היה גרוע מלאכול חזיר.

הזעם על שבילדותי נאלצתי להכין שעורים בבית שימוש או לברוח לספריה, כי גרנו בדירת שלושה חדרים, יחד עם שתי משפחות אחרות – שישה מבוגרים ושישה ילדים.

תסכול על ימי נעוריי האבודים בהם נאלצתי לעבוד בשעות אחרי הצהריים והלילה כי שכר הלימוד בתיכון היה אז למעלה מהשגת הוריי.

זעם על שכשהיינו זוג צעיר נאלצנו לשלם 95 לירות לחודש על דירת חדר וחצי ביד אליהו כשהמשכורת הייתה 180 לירות.

זעם על המשכנתא שלקחתי על דירת 35 מטר ברמת גן ובן לילה קפצה ב-40 אחוז כי הייתה צמודה לדולר והממשלה החליטה על פיחות – 5 לירות לדולר במקום 3.

תסכול על שאמרתי לבתי הקטנה, שביקשה ארטיק ובייגלך ונאלצתי להגיד לה: או זה או זה.

תסכול על שכל המשכורת של אשתי הלכה למטפלת בילדים וממשכורתי נאלצנו לממן גם לימודי אוניברסיטה, גם טיפולי שיניים גם חוגים לילדים.

זעם על שנאלצתי לעבוד ארבעה לילות בעריכת חדשות ושישה בקרים בשכתוב ותרגום ושלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים בחלטורה אחרת. ועוד שקלתי אם לקבל חצי משרה בתרגום מסוכנות ידיעות, בין 2 לאחר חצות ועד 5 בבוקר.

זעם ותסכול על מס הכנסה שנגס 50 אחוז מכל חלטורה שעשיתי כדי לקיים את משפחתי. על ביטוח לאומי שמדי פעם שינה את כללי המשחק ונגס בי ככלב דוברמן.

זעם על הבנק בו חסכתי עשר שנים תכנית חיסכון לבתי וכשבא מועד הפרעון לא נשאר ממנו מאומה כי באותו חודש הגיעה האינפלציה לממדים כאלה שהפכו את החיסכון לפרוטות..

זעם על קרן "פסגות", שלקחה קופת גמל שלי מהבנק בו הייתה על בסיס של ניירות מדינה והשקיעה את הכסף במניות. מהשקעה זו הפסדתי כ-25 אחוז. וזה היה רק לפני שנה.

כמעט הקמתי אוהל ואמרתי "גם לי מגיע".

לאחר כמה ימים יצא השד האנרכיסטי מתוכי. וכשראיתי את המחנה הגדול של המצטרפים למחאה. חזרתי לעמדה המיושבת של אדם מבוגר (וגם מסודר). חשבתי שאני צריך לומר לחבורה הנחמדה הזו: אתם צודקים ואתם טועים.

אתם צודקים בתחושת הבטן שהמערכת הכלכלית-חברתית משובשת. אתם טועים בדרך שאתם הולכים ובהבנה של גורמי המצוקה.

לאלה אני מביא כאן כמה הגיגים בשאלה מה בין "צדק חברתי" ל"מגיע לי".

צדק חברתי בקיסריה

ברוח הימים הללו נשא אייל גולן נאום חוצב להבות בקיסריה. "אמנם יש לי דירה טובה בתל-אביב", אמר, " אבל אני יודע מה זה כשאין ומה זה כשמחכים לצ'יק. צריך צדק חברתי".

אייל גולן ויקישיתוף

 והקהל הנלהב פרץ במחיאות כפיים וקרא "העם דורש צדק חברתי". "העם דורש צדק חברתי".

כשאייל גולן דורש צדק חברתי אין זה עניין של מה בכך. אם הוא זוכר מה זה כשאין, אז יש לו זיכרון טוב. אבל לצ'ק הוא כבר מזמן לא מחכה.

גולן הוכרז ב-2009 כ"זמר העשור". באותה שנה הופיע גולן 12 פעמים בקיסריה וקבע בכך שיא ישראלי. הוא גם הזמר המושמע ביותר בתחנות הרדיו ובמכשירי הסלולר.

על הכנסותיו מעשרות הופעותיו ומיותר מתריסר האלבומים שהפיק יודעים רק במס הכנסה. על הקף הכנסותיו אפשר ללמוד מכך שבראשית שנה זו נעצר כחשוד בהעלמת מס של למעלה ממיליון שקל (דה מרקר 17.1.11).

אך מה בדבר הקהל המריע?

אמפיתאטרון קיסריה מכיל כ-3500 מקומות. מחירי הכרטיסים להופעות של אייל גולן נעים בין 195 ל-290 שקל. האנשים שצעקו "העם רוצה צדק חברתי" הוציאו אותו ערב מכיסם כ-900 אלף שקל.

אם נוסיף לזה את מחיר הדלק וההוצאות הנלוות נגיע ל1.25 מיליו ₪.

מכאן אני קורא לתנועת המחאה: גם לי מגיע קיסריה.

 

לגמור את החודש ומבחן מרשמלו

כשאני שומע אנשים צעירים "אני לא גומר את החודש" אני נזכר במבחן מרשמלו.

זהו מבחן מפורסם מאד בפסיכולוגיה הבוחן את היכולת של ילדים לדחות סיפוקים.

 

המבחן נערך כך: מכניסים לחדר ילד אחד או שניים ומציבים על שולחן סוכריית מרשמלו מצודדת. לנבדק אומרים שעומדת בפניו הבחירה: לאכול את המעדן מייד או להמתין שעה ואז יקבל שניים.

המבחנים העלו שחלק מהילדים לא היו מסוגלים להמתין ואכלו מייד את הממתק. ילדים אחרים המתינו בסבלנות והיכולת שלהם לדחות את הסיפוק תגמלה אותם בסוכרייה נוספת.

לאחר הניסוי עקבו החוקרים אחר הילדים עד גיל ההתבגרות. נתברר שילדים בעלי יכולת להמתין היו אחראיים יותר בחייהם הבוגרים.

יש לי רושם שאם היינו מעבירים את משתתפי "הפגנת המאה אלף" את מבחן המרשמלו היו מגלים שחלק גדול מהם שייכים לסוג הראשון של הילדים.

בדיקה שנערכה בקרב מפגיני הצדק החברתי העלתה כי רובם שייכים לעשירונים העליונים ורק מיעוטם שייכים לעשירונים התחתונים. הבדיקה נערכה על ידי חברה שעקבה אחר השימוש בניידים של משתתפי ההפגנה. מעקב אחר טלפונים ניידים לסוגיהם מאפשרת לדעת את המצב הסוציו אקונומי של בעלי המכשירים, לפי מקומות מגוריהם, סוג המכשיר שהם משתמשים בו ופרמטרים אחרים.

לא לגמור את החודש פירושו חוסר יכולת לדחות סיפוקים ברוח העכשיו. הכל עכשיו.

הטלוויזיה המטמטמת ואווירת הצרכנות חסרת האחריות מעודדת את העכשוויזם הזה. הבנקים מפרסמים עכשיו סידרה של פירסומות: ים המלח מחכה לך, מכונית היוקרה מחכה לך, חבילת טיולים לחוץ לארץ מחכה לך.

אין לך כסף? זה לא בעיה. לא צריך לדחות את הסיפוק המיידי עד שיהיה לך כסף.
בוא אלינו ותקבל הלוואה לכל מטרה.

מי שנענה לקריאה הזו הוא אדם חסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. הוא רוצח את עתידו ואת עתיד ילדיו.

תנועת המחאה: גם לי מגיע שני מרשמלו ביום.

ראה קישור לסרטון המציג את מבחן מרשמלו.

http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg

"פעם היה יותר טוב "

עיתון "הארץ" בבעלות הטייקון עמוס שוקן הפך להיות ביטאון המהפכנים. "הארץ" הקדיש למהפכת הצדק החברתי את מיטב כותרותיו והפך לזמן קצר לעיתון כמעט צהוב. היה חסר רק לראות את עמוס שוקן עם חולצת צ'ה גווארה בעמוד הראשון.

באחד מימי המהפכה הקציב הארץ את הכותרת הראשית למאמר של עמוס עוז על מהפכת הצדק החברתי.

  

 

עמוס עוז ויקישיתוף

 

 

וכך הוא כתב בין היתר:

"בשנותיה היפות היא [ישראל] הייתה יותר שוויונית מרוב מדינות העולם. העוני לא היה ממאיר, העושר לא ניקר עיניים, והאחריות החברתית לאביון ולנצרך הייתה לא רק כלכלית אלא גם רגשית. בישראל המוקדמת, מי שעבד וכמעט כל הנשים והגברים עבדו קשה מאד, יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות אבל בכבוד. העולים, הפליטים, דרי המעברות, זכו לחינוך, רפואה ודיור ציבוריים. ישראל הצעירה והענייה הייתה יזמית חברתית רבת-פעלים. כל זה נהרס בשלושים השנים האחרונות, כאשר ממשלות ההון הגדול עודדו ואף ליבו את חוקי הג'ונגל הכלכליים של תפוס כפי יכולתך".

קשקוש בלבוש. אפילו נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ" והקול השפוי היחיד בעיתון זה הפריך אחד לאחד את התיאור המזויף הזה של המציאות.

"בשנותיה היפות"?

ישראל לא הייתה יפה ולא שוויונית. היא הייתה בולשביקית. היה גם עוני מחריד וגם עושר מנקר עיניים. הוא רק היה בידיים אחרות – הפונקצונרים המפלגתיים למשל. הקיבוצניקים שעמוס עוז נמנה עליהם. ראשי משק הפועלים.

"מי שעבד יכול היה לפרנס את ביתו בצניעות"?

קשקוש. מי בכלל יכול היה להשיג עבודה כשהלשכות היו בידי ההסתדרות ובלי פנקס אדום לא יכולת לקבל עבודה.

"רפואה ודיור ציבוריים"?

כרבע מהאוכלוסייה לא הייתה מבוטחת בקופת חולים. לא היה ביטוח בריאות בכלל.

"העולים הפליטים דרי המעברות זכו לחינוך"?

אבל איזה דיור ואיזה חינוך. ממרומי האולימפוס הקיבוצי שעמוס עוז חי בתוכו נראתה המציאות ורודה. לבתי הספר המעולים של הקיבוצים לא קיבלו את דרי המעברות הסמוכות. תוצאות אותו דיור ציבורי וחינוך גרוע אנו משלמים היום בדור שני ושלישי לעוני.

ואם מדברים על המחיר שעלו ההתנחלויות, כדאי לזכור כמה עלתה למדינה התנהגותם חסרת האחריות של הקיבוצים. מתחילת שנות התשעים מחקו הבנקים והמדינה 17 מיליארד דולר מחובות הקיבוצים. פרוש הדבר שכל חבר קיבוץ קיבל מאזרחי ישראל מתנה בסדר גורל של 170 אלף דולר. פרס על אורח חיים בזבזני

ואגב, אם מדברים על ,הארץ" העיתון הזה בניהולו של עמוס שוקן חיסל למעשה את האיגוד המקצועי של העיתונאים. החוזים האישיים שהוא הנהיג הפכו את העיתונאים לעובדים תאילנדים שניתן לפטר אותם בהודעת ס.מ.ס.

עמוס עוז: גם לי מגיע פרס נובל.

מה זה "צדק חברתי"

ההגדרה הטובה ביותר לצדק חברתי היא ההגדרה המרכסיסטית: "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו".

הרעיון הוא נפלא, אך ראינו איך הוא נגמר ברוסיה של סטאלין ושל לנין – מרחץ דמים שעלה בחייהם של עשרות מיליונים.

וכמאמר הידוע: מי שלא היה קומוניסט בגיל 16 אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט בגיל 30 אין לו שכל.

הניסיון הישראלי ביישום הרעיון הזה הוא הקיבוץ. גם שם אנחנו יודעים איך זה נגמר.

מפי אסא כשר שמעתי בקורס שלמדתי אצלו כי צדק הוא שכל אדם מקבל את המגיע לו על פי קריטריון מוסכם. הגדרה דומה נתן המשפטן הרומי אולפיאנוס: "הצדק הוא רצון יציב ומתמיד לתת לכל אדם את הראוי לו".

הבעיה עם הגדרות אלה היא שהן משאירות את השאלה מהו הקריטריון הקובע מהו הדבר הראוי המגיע לכל אדם.
הפילוסוף היווני אפיקורוס קובע כי "אין צדק מוחלט, אלא רק הסכמים הנעשים מפעם לפעם במקומות שונים במשא ומתן בין בני אדם כדי למנוע פגיעה או היפגעות".

זו הגדרה הממצה את התהליך לעשיית צדק לא את הצדק עצמו. והשאלה היא איך מסכימים מה צודק ומה לא צודק.

בהנחה שאין כל אפשרות לתת לכולם את כל צרכיהם, כי המשאבים תמיד מוגבלים, השאלה היא איך מחלקים את המשאבים בצורה צודקת.

האם צודק יותר לקנות עוד מכשירי דיאליזה להצלת חייהם של חולי כליות, או לרכוש עוד כיפות ברזל להגנת ישובי הדרום. האם לסייע לצעירים תל אביביים לשלם שכר דירה נמוך בדירות הקרובות לאוניברסיטה, או לתת חינוך חינם מגיל צעיר.

האם צדק חברתי הוא לתת יותר לעשירון התחתון או לתת למעמד הביניים.

האם צדק חברתי הוא לתת למי שלא מצליח לגמור את החודש או למי שאין לו במה להתחיל את החודש.

לבעיית הצדק החברתי מתווספת גם השאלה של האינטרס הלאומי, בהנחה שאפשר להגיע להסכמה מהו אינטרס זה.

אם נניח שהאינטרס הלאומי הוא להגדיל את התוצר הלאומי, הרי הדרך היעילה ביותר לעשות זאת לטווח קצר היא לתת למשל תמיכה מסיבית בסטודנטים – שכר לימוד חינם, דיור, מלגות.

אבל לטווח ארוך יותר האינטרס הלאומי הוא להשקיע בשכבות חלשות, כדי שמספר הסטודנטים היוצאים מתוכם בעוד 20 שנה יהיה בשיעור גדול יותר.

אם האינטרס הלאומי הוא רק להגדיל את התוצר הלאומי זה צריך להיעשות על חשבון תמיכה בזקנים, נכים, וחלקים אחרים של החברה שתמיכה בהם אינה תורמת להגדלת התוצר הלאומי.

אז אולי האינטרס הלאומי הוא לקיים חברת חסד, התומכת בזקניה ונכיה ולא שולחת אותם אל הכפור?

עצם העובדה שהשאלות הללו עולות על הפרק מהוות כבר הצלחה של תנועת המחאה.

אף על פי כן אני טוען כי בשלב זה סופה של התנועה להיכשל, אם הצלחה פרושה שינוי מן היסוד של כל המערכת.

למה צפויה המחאה להיכשל

בשנת 1974 כתבתי ב"ידיעות אחרונות" מאמר ובו המשפט הבא:

"נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות".

הדברים נכתבו בעקבות הפעולות הראשונות של "גוש אמונים". אפשר לאהוב או לא לאהוב את מפעל ההתנחלויות. אך איש לא יכול להכחיש את העובדה שזו התנועה היחידה שקמה מאז ראשית הציונות ששינתה דברים מיסודם.

בתנועת המחאה יש אולי חומר אנושי טוב וגם אמונה בצדקת הדרך. אך ראשיתה של התנועה הזו – הם חייבים להודות – היא בדרישת ה"מגיע לי" . בהמשך הצטרפו אליה כל הרבדים של החברה הישראלית, המרגישים שמגיע להם. דבר שנטרל את הסיכוי שהיוזמים הראשונים יקבלו משהו.

בגוש אמונים היה גרעין של אנשים, מאורגנים היטב ונחושים באמונתם וגם עם נכונות להקריב הכל כדי להגיע למטרה.

זה לא היה למשל ל"שלום עכשיו". אילו אנשי העכשיו היו מבטאים את השקפתם בנכונות להקרבה, הם לא היו נשארים מיעוט שולי וצעקני. למשל אילו היו מקימים ישובים בעוטף עזה, כדרך לטעון שחשוב לגור שם יותר מאשר ביהודה ושומרון. ייתכן שהיו מצליחים יותר. אך בעוטף עזה יושבים מפוני גוש קטיף.

"שלום עכשיו" הפכו לשטינקרים של האמריקנים, האיחוד האירופי, וגורמים זרים עלומים אחרים שרוצים להחזיר אותנו לגבולות אושוויץ.

אחת הסכנות המאיימות על תנועת המחאה היא שיצטרפו אליהם גורמים שירצו צדק חברתי לא רק בדיזנגוף לא גם במחנות הפליטים בלבנון. באחד האוהלים כבר נשמעו דיבורים שצריך לקבל בפרחים את המפגינים הפלסטינים בספטמבר.

עד כה לא נראים סימנים שבין אנשי תנועות המחאה יש קבוצה מגובשת של אנשים שמוכנים להילחם ולהקריב לא רק על מה שמגיע להם אלא על שינוי יסודי של החברה. להקים אוהלים במרחק נגיעה מפיצרייה ולעשות צעדה מכיכר רבין למוזיאון תל-אביב זה לא לשבת שנים בקרוואנים או לצעוד בהרי יהודה ושומרון.

מחאת הצדק החברתי תיכשל גם כי אין שום דבק המאחד את מרכיביה, שהאינטרסים שלהם מנוגדים. כי הם נלחמים בטחנות רוח בלי לראות את הבעיה האמיתית שאיננה בעיית הטייקונים או המיסים אלא בעיית האופי האוליגרכי של המשק הישראלי והמערכת הטפילית שאוכלת כל חלקה טובה.

רבים מפנים אצבע כלפי המתנחלים והחרדים כמי שהם טפילים המוצצים את דמו של "המעמד הבינוני". מתעלמים מן הטפיליות של הסקטור הערבי, שמקבל הרבה יותר ממה שהוא תורם.

ובעיקר מתעלמים מן הטפיליות של האוליגרכיות. אם למשל אנשי תנועת המחאה היו יוצאים לנמל אשדוד ומפגינים שם נגד העובדים, המשביתים נמל בגלל חתונה או בת מצווה של חבר ועד היו מראים שהם מבינים מה הבעיה של המשק הישראלי. שהקוטג' יקר גם מפני שאוניות ממתינות בנמל ועולות הון ליבואנים ולמשק. כך גם אם היו קוראים לחבריהם להוציא ביום אחד את כל המזומנים מהבנקים ומאלצים אותם לקצץ מעט במשכורות מנהליהם.

שום שינוי במיסוי או בתקציב המדינה לא יפתור את הבעיה ממנה סובלת החברה הישראלית. כל תקציב ייאכל על ידי האוליגרכיות והטפילים – מעובדי חברת החשמל ועד עובדי בנק ישראל, ממנהלי קופות החולים ועד מנהלי העמותות למיניהן.
שינוי חברתי אמיתי לא יכול כנראה לבוא מן המסגרות הפוליטיות הקיימות,אלא מלמטה מן העם.

מחאת ה"מגיע לי" לא בנויה למהפכה כזו.

הפגנת המיליון – בתל אביב ובקהיר

צריך הרבה אטימות לקרוא ל"הפגנת המיליון" של חסידי ה"מגיע לי" בתל-אביב כשבקהיר מתקיימת באותה שעה הפגנה בשם זהה.

ראה גם

טמבלים: זה לא ביבי אלה האוליגרכיות
http://www.zeevgalili.com/?p=15654

מתנועת המחאה לגבולות 1967
http://www.zeevgalili.com/?p=15471

בבנק ישראל מייצרים כסף ולוקחים הביתה
http://www.zeevgalili.com/?p=407

מה הכסף שלך עשה בשביל "פסגות"
http://www.zeevgalili.com/?p=8360

כשאוליגרך מגיע לארץ האוליגרכים

http://www.zeevgalili.com/?p=391

"ירד לטמיון" מה פרוש
http://www.zeevgalili.com/?p=11019

הגילויים של זליכה על מה שקורא באוצר
http://www.zeevgalili.com/?p=869

שחיתות התקשורת ופרשת זליכה
http://www.zeevgalili.com/?p=510

מה תרמו הקיבוצים למדינה ומה לקחו ממנה
http://www.zeevgalili.com/?p=11519

 כולם אומרים "מגיע לי"

 

  

ענת קם, חיילת צעירה, ספק שמאלנית, ספק הזויה, ספק סהרורית, ספק עיתונאית בפוטנציה העתיקה ערב שחרורה מצה"ל אלפי מסמכים סודיים שעברו תחת ידיה.

מעשה זה הוא עברה על החוק שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר. היא הוסיפה חטא על פשע ומסרה את המסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. בכך הפך בלאו לשותף לפשע ולעונש המגיע לו על פי חוק.

אך מה שנחשב לעברה לסתם אזרח וחייל זכה להכשר מיידי של כל התקשורת. כולם יחד, כמו בתזמורת תחת שרביטו של מנצח אחד הפכו את המעשה הזה ל"חופש המידע" ואת החיילת העבריינית ל"מקור", שמצווה מדאורייתא לשמור על אלמוניותו.

העיתונאי היחיד כמעט שחרג מן הזרם והשמיע קול דיסונאנסי אמיתי וצורם היה כמו בעבר קלמן ליבסינד. מאמרו שפורסם במעריב מובא בזה באדיבותו.

                                            – מאת קלמן ליבסקינד –

עטויי ארשת חשיבות הם יסבירו לכם שענת קם חשפה מידע שחשוב לדמוקרטיה הישראלית. חרושי קמטי רצינות הם ינאמו על אור השמש המחטא, על כך שהבעיה היא בכלל בצנזורה ובצו איסור הפרסום שהוטל ועל זה שראש השב"כ הוא אויב חופש העיתונות.

זוהי שעתם הגדולה של הספינרים בגרוש.

להמשיך לקרוא ←

 

" הממשלה צריכה ללכת בלי קשר לוועדת חקירה" . מוטי אשכנזי בגן הוורדים. (צילום: זאב גלילי).

" בדרכי הנה" – אמר מוטי אשכנזי, בנאום שנשא באוזני אנשי המילואים השובתים בגן הוורדים – " פגשתי שני אנשים מעמק יזרעאל. שאלתי אותם: למה אתם רק שניים. אמרו לי: אנשים אצלנו בעמק לא מאמינים. מה אנחנו יכולים לעשות מה כוחנו. אמרתי להם: ראו נא, אתם בעצם הריבון של מדינת ישראל. כל אחד מכם הוא הריבון ואין לכם הכרת ערך עצמכם. מה זאת אומרת אין לכם כוח? הכוח הוא שלכם. (מחיאות כפייים)".

 

 "אם מדברים על כשלונה של מערכת החינוך במדינת ישראל זה הדבר הראשון שהייתי זוקף לחובתה. שהיא לא חינכה אזרח עם תודעה של ריבון. זו הזכות הבסיסית ביותר של כל אזרח ואזרח לקבוע את נורמות ההתנהגות ואת איכות החיים במדינה שלו. אם הוא מוסר את השררה לאחר הוא זכאי וחייב לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו. ואם הוא לא עומד בנורמות ההתנהגות ואיכות החיים הראויה לנו שילך הביתה (מחיאות כפיים).

"אם אנחנו הריבון אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה אם הממשלה הזו ראויה לנו. ואם התשובה היא לא היא חייבת ללכת. ואני רוצה לחדד איזו אי הבנה שהתקשורת מנסה לערפל אותה ככל האפשר. הסיבה שראש הממשלה צריך ללכת נובעת מדבר מאד מאד פשוט ובסיסי. ראש הממשלה הגדיר את מטרות המלחמה. והוא הוביל אותנו לאותה מלחמה ולא השגנו את המטרות, האחריות היא שלו.

"קוראים לזה אחריות מיניסטריאלית. ולצורך כך אין צורך בוועדת חקירה. צריך ועדת חקירה שתבדוק את מכלול ההתנהלות. וזה לא שייך לאחריות המיניסטריאלית זה שייך לתפקוד המערכות. לכן אין סתירה בין השתיים. לא ועדת החקירה צריכה לקבוע שראש הממשלה אחראי. את זה אנחנו צריכים לקבוע. ואת זה לא צריך לקבוע בבחירות את זה אפשר לקבוע כבר היום" .

=========================================================================

 ראה אלה השאלות שישאלו את דן חלוץ

כשהיה רמטכ" ל חילק מופז  לקצינים בכירים ספר שפרופסור אריה אלדד הגדיר " פמפלט ירוד" והזהיר כי  " אנו נמצאים על סף תהום" *  איך הפכה " הדמוקרטיה המודרכת" של בן גוריון לדיקטטורה המוסווה כדמוקרטיה נוסח שרון

כשאני שומע את שר הביטחון שאול מופז נושא נאום אני נזכר בעיצוב דמותו ב" ארץ נהדרת" וממהר למקרר כדי לבדוק אם מישהו לא הזיז את הגבינה שלי.

שאול מופז בארץ נהדרת

" מי הזיז את הגבינה שלי" הוא שמו של ספר שראה אור לפני כתריסר שנים בארצות הברית וזכה לפופולאריות רבה.

הסיפור המרכזי של הספר עוסק  בארבעה יצורים – שני עכברונים ושני יצורים הנקראים זעירונים. הם מתגוררים במבוך בו הם מתרוצצים בחיפוש אחרי גבינה.

מלאי הגבינה במבוך אזל. העכברונים יצאו לתור אחר מקור אחר לגבינה ולאחר התרוצצות מצאו את מבוקשם. הזעירונים (שהם מעין מיני בני אדם) נשארו במקומם והמתינו. כשהגיעו עד לסף רעב החליט אחד מן השניים  לעשות שינוי בחייו. הוא יצא אל המבוך כשהוא מתגבר על פחדיו. חיפש חיפש וחיפש, וכמו בסיפור ילדים הוא מצא.

הפחד משינויים

התיזה המרכזית של הספר היא: אנשים פוחדים משינוי, הם אינם מזהים אותו במועד והתוצאה היא  כישלון בעסקים, בקריירה, בחיי המשפחה ואבדן בריאות ושלוות הנפש. המבוך הוא העולם, המדינה. מי שיודע להתמודד עם השינוי יצליח.

ספר אינפנטילי

מדובר בספר אינפנטילי, האופייני לתרבות האינסטנט האמריקנית. הוא  דומה למאות ספרים המבטיחים לך איך לשפר את חיי האהבה בעשרה צעדים, איך להרוויח הרבה כסף, איך לקנות לעצמך מעמד בחברה, איך להתקדם בעבודה.

מדוע הספר הזה מזכיר לי את שר הביטחון מופז?  כי הניתוחים האסטרטגיים שלו מזכירים לי את הרדידות של הספר.   בתקופה שמופז היה רמטכ" ל הוא חילק את הספר לקצינים בכירים. אחד  מהם היה תת אלוף פרופסור אריה אלדד, שבראיון לבילי מוסקונה במעריב אמר בין היתר:

" הגבינה בסדר, אבל ההקדשה על פמפלט כל כך ירוד והפיכתו לאורים ותומים זה מביש… מה שמרגיז אותי בספר הזה הוא הרדידות הפלקטית, האמונה שמרשמים כמו סוד ההצלחה, סוד האושר, סוד האהבה יכולים לפעול גם עליך בכזאת קלות."

" על סף תהום"

פרופסור אלדד עורר חמתם של רבים במכתב ששיגר לעמיתיו בפורום מטכ" ל עם סיום תפקידו בצה" ל. במכתב הוא כתב בין היתר:

" בעת כזו כאילו מתעמעם החזון הציוני. שופטי בג" ץ פוסקים כי אסור למדינה או להסתדרות הציונית להקים ישובים ליהודים בארץ ישראל. הדמוקרטיה, כפי שהם מבינים אותה, גוברת על הציונות…

בראיון ל" מעריב"   אמר אלדד דברים קשים יותר. הוא הזהיר כי אנו נמצאים על סף תהום ואם לא נתעורר יבוא חורבן על מדינת ישראל.

דמוקרטיה מודרכת

אנשים לא אוהבים לשמוע את האמת בפרצוף. וכשפרופסור אלדד השמיע את האזהרה שלו לפני שנים עדיין לא הייתה מדינת חמאס איראנית בגבולנו. " מי הזיז את הגבינה שלי" הוא תסמונת המשקפת  אולי את מצב החברה הישראלית.  ואני מוצא קשר בין דבריו של אלדד לדברים שאמר לפני שנים פרופסור בנימין אקצין.

אקצין טען כי בן-גוריון בנה   משטר של " דמוקרטיה מודרכת" .   בן-גוריון היה לדעתו דיקטטור בכל נימי נפשו. כששאלו אותו סטודנטים: אם כך, מדוע בן-גוריון לא הנהיג משטר דיקטטורי בארץ?’ תשובתו היתה: משום שבן-גוריון לא טיפש, הוא מבין שמנהיג דמוקרטי יותר חזק מדיקטטור.

הוא נימק את התיזה הזו בכך שכל מנהיג זקוק ללגיטימציה. הלגיטימציה הכי טובה היא שלטון ’בחסד האל’. לכן, השליט החזק ביותר בעולם הוא האפיפיור. אי-אפשר להתווכח איתו או לחלוק עליו. מייד אחריו באים המלכים " בחסד האל" ששלטו בעולם עד למאה ה-17 או ה-18 כי נהנו מלגיטימציה אלוהית.

אחרי שבטלה הלגיטימציה האלוהית מן העולם, המשיך אקצין, צריך היה למצוא לה תחליפים. הדמוקרטיה המודרכת היא התחליף. מנהיג דמוקרטי, שהחלטותיו ופעולותיו מעוגנות בחוק, כמעט חסין ממהפכה ומקונספירציה. לעומת זאת, דיקטטור חושש כל הזמן לעורו.

אקצין הביע תקווה שלוי אשכול יהיה מעין שלב מעבר בין " הדמוקרטיה המודרכת" הבן-גוריונית לבין דמוקרטיה " אמיתית" , נוסח זאב ז’בוטינסקי. הוא הוסיף שהוא לא רק מאמין בזה, אלא מתפלל לזה, כי אם לא תקום כאן דמוקרטיה ברוח ז’בוטינסקי, אנחנו נחזור ל" דמוקרטיה מודרכת" , שסופה דיקטטורה.

תקוותו של אקצין לא התממשה. כשם שהאוליגרכיה הבנגוריונית הופרטה לתריסרי אוליגרכיות קטנות, כך גם הדמוקרטיה המודרכת שלו. הקרוב ביותר לדגם משטר זה היה אריאל שרון. מה שמאפיין את הדמוקרטיה המודרכת, דהיינו את הדיקטטור באיצטלה דמוקרטית, הוא שאינו זקוק ליועצים ואיננו שומע עצות. כזה היה בן גוריון כזה היה אריאל שרון. לכן יכול היה שרון להיות מוקף במנהיגונים קטנים העוסקים בהזזת גבינות.

פרופסור בנימין אקצין נמנה עם קבוצה של אינטלקטואלים שהקיפה את זאב ז’בוטינסקי. אלה  לא מצאו את מקומם בתנועה של מנחם בגין, שהקיף עצמו בשטח סטרילי מאינטלקטואלים. אקצין קיבל בשנות ה-30 תואר דוקטור  במשפטים ובמדעי המדינה באוניברסיטות וינה, פאריס והרווארד. נבחר לנשיא התנועה הציונית החדשה שהקים ז’בוטינסקי. בראשית שנות ה-40 עבר לארצות הברית  ועמד בראש הלשכה המדינית של ועד החירום הציוני האמריקני. עלה ארצה בשנת  1949, נמנה עם מייסדי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. מאוחר יותר היה נשיא אוניברסיטת חיפה וב-1967 זכה בפרס ישראל למדעי המשפט.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

הרמב" ם נגד ידיעות – על השופט מנחם קליין

הועבר לכך ניצח הרמבם את ידיעות

============================================

גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

עבר לחנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב

=============================================

8

אתה חושב שאתה חי במשטר דמוקרטי שיש בו חוקים. ויש בתי משפט המפרשים אותם. ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן עליך ומערכת בריאות הדואגת לבריאותך ומערכת סעד הדואגת לרווחתך. זו אשליה.

קורא יקר. אנא קרא בסבלנות את השאלון המצורף בזה. תשובה מדויקת על כל השאלות תסייע לך להבהיר את מצבך בחברה הישראלית ולהבין באיזה עולם אתה חי.

· האם עומד לרשותך רכב שלא רכשת מכספך, או שהחזקתו ממומנת על ידי גורם כלשהו?

· האם מישהו מממן לך נסיעות לחוץ לארץ? ארוחות במסעדות? בילוי במלונות?

· נפלת קרבן לעבירה פלילית – רכבך נגנב, פרצו לדירתך, איימו עליך, הכו אותך. האם אתה מטלפן למוקד 100 או שיש לך מספר טלפון של קצין משטרה בכיר שידאג שתלונתך תטופל.

· אתה זקוק לניתוח בדרגת תכיפות גבוהה. האם יש לך אפשרות לקבוע מתי והיכן יתקיים הניתוח, ומי ינתח אותך?

· האם ילדיך פטורים מתשלום שכר לימוד לאוניברסיטה?

· האם יש לך אפשרות לדאוג לכך שידיעה כלשהי שיש לך עניין בה תפורסם, או שיימנע פרסומה, באחד או יותר מאמצעי התקשורת?

· הסתבכת בבעיה משפטית, אזרחית או פלילית. האם יש לך אפשרות לשכור (במאות אלפי דולרים) עורך דין מן המעלה הראשונה שיוציא אותך מן הבוץ?

· האם יש לך אפשרות להשפיע על המקום בו ישרת בנך בצבא – ביחידת עילית מובחרת שיש לה ביקוש רב. או לחילופין קרוב לבית למרות שיש לו פרופיל גבוה. או ביחידה שמקנה מקצוע אזרחי חשוב (למשל מחשבים בממר" ם), או ביחידת כיף כמו גלי צה" ל, או בלהקה צבאית.

· האם אתה מקבל חשמל חינם? האם אתה מקבל פיצוי רטרואקטיבי על התקופה בה לא קיבלת חשמל חינם?

· האם יש לך משרה במפעל או מוסד שאי אפשר לפטר אותך ממנו, לפני שתגיע לגיל פנסיה (או לגיל 70) או אף פעם?

· האם אתה חבר מרכז של אחת המפלגות?

· האם אתה יכול לקבל הלוואה בסדר גודל של מאות אלפי שקלים בריבית נמוכה מאד, לזמן ארוך מאד, וללא בטחונות ממשיים ? האם מחקו לך פעם חוב שחבת.

· האם אתה חבר בדירקטוריון של חברה ממשלתית או חברה ציבורית?

· האם אתה מסוגל להשפיע על תוצאות מכרז או להשתתף במכרז שאתה יודע את תוצאותיו מראש?

· האם הרשות המקומית בה אתה מתגורר התעלמה מחריגות בניה שלך ? האם אתה מקבל הנחה גדולה או פטור מארנונה על רכוש גדול?

· האם מישהו סידר לך פטור מחובותיך על ערימת דוחות חניה שלא שילמת?

· האם אתה יכול לסדר עבודה לילדיך ולבני משפחה אחרים במקום העבודה המועדף בו אתה עובד?

· האם יש לך דרך לסדר שבנך יתקבל ללימודים במחלקה מאד נדרשת באחת האוניברסיטאות? ואם למד משפטים שיוכל להתמחות בפרקליטות, או אצל שופט בכיר?

· האם אתה מקבל, או יש לך סיכוי לקבל, פנסיה גבוהה מאד בגיל חמישים?

· הוריך זקוקים לסיעוד. האם אתה יכול לסדר להם בקלות מטפלת פיליפינית, או להכניס אותם למוסד סיעודי יוקרתי בלי שתתמוטט כלכלית?

· האם יש לך מטוס פרטי, יאכטה, וילה השווה יותר ממיליון דולר.

· האם יש לך בנק? חברה קבלנית גדולה? רשת מוצרי צריכה? מפעל תעשייתי?

· האם אתה ראש ממשלה? שר? חבר כנסת? מנכ" ל משרד ממשלתי? סגן או עוזר של אחד מממלאי התפקידים הללו?

ועכשיו לתוצאות. אם אתה משיב בחיוב על לפחות אחת מן השאלות מצבך טוב למדי, תלוי איזו שאלה. אם אתה משיב בחיוב על שלוש או ארבע שאלות, קרוב לודאי שתוכל להשיב על רוב השאלות בחיוב.

אם תשובתך על כל השאלות היא לאו מהסס או מוחלט אתה במצב רע. כמו מצבו של רוב העם החי בישראל היום. אתה חושב שאתה חי במשטר דמוקרטי שיש בו חוקים. ויש בתי משפט המפרשים את החוקים. ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן עליך ומערכת בריאות הדואגת לבריאותך ומערכת סעד הדואגת לרווחתך.

זו אשליה. כי אתה לא יודע שאתה חי במדינת " מטריקס" .

מהי המציאות?

הסרט " מטריקס" , יצירתם של לארי ואנדי וושאבסקי, עלה לאקרנים בשנת 1999. על פניו זהו סרט מדע בדיוני רווי פעלולים ו" אקשן" . אבל זהו סרט פילוסופי, הבוחן את השאלה: האם מה שאנו רואים סביבנו היא המציאות, או שיש מציאות אחרת שאיננו מודעים לה.

הסרט מספר על עולם עתידני שבו כדור הארץ נשלט על ידי גורמים בעלי תבונת-על (רובוטים, מכונות, חייזרים?). השליטים משתמשים בבני האדם כמקור אנרגיה, מעין סוללות חשמל חיות. כדי שבני האדם לא יתמרדו וימשיכו בחיי השגרה הם פיתחו דרך להרגיע את מוחותיהם הסוערים. לשם כך בנו השליטים משחק וירטואלי ענקי, אותו משחקים בני האדם, בזמן שהשליטים משתמשים בהם כבמקור-כוח ושואבים מהם אנרגיה. המשחק שהאנשים משחקים הם החיים כפי שהם נראים לבני האדם בשנת 1999. שם המשחק הוא " המטריקס" .