בבוא היום, כשתיכתב הגדת מלחמת לבנון השניה, יסופר בה על שלושה בנים ובת אחת שבהם דיברה התורה. אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחת שאינה יודעת לשאול.

  

 

החכם. אהוד אולצרט. (ויקישיתוף)

החכם (בניגוד למשל שלמעלה) הוא אהוד אולמרט. אדם עם כישורים כה מוגבלים כפי שנחשפו במלחמה, שהצליח להגיע לראשות הממשלה אינו יכול שלא להיות חכם. אמנם חכמה של פוליטיקאי קטן היודע לשרוד בכל מצב. חכמה של אדם מושחת שאינו משאיר עקבות של מעשי שחיתותו. אבל חכם. 

אחד תם הוא עמיר פרץ. למלה תם בעברית יש כמה משמעויות. המשמעות הראשונית היא אדם תמים ושלם מבחינה מוסרית. קשה להגיד שמשמעות זו הולמת את אישיותו של פרץ. גם המשמעות האחרת "נאיבי" אינה הולמת את האיש.  

 אבל יש פרוש אחר למלה תם המתייחסת לרביעיה שבהגדה לפסח. הוא נמצא בירושלמי (פסחים דף ע עמוד ב') שם אומר ר' חיא כי ארבעת הבנים שבהם דיברה התורה הם בן חכם, בן רשע, בן טיפש ובן שאינו יודע לשאול. כלומר תם הוא פשוט טיפש. ומי שסופר בדו"ח וינוגרד כמה פעמים מופיע הפועל כשל בהתייחס אליו לעומת מספרם בהתייחס לאולמרט – ואחרי שגמר לספור משוכנע שהוא הטוב בשרי הבטחון מאז בן גוריון – איננו נאיבי ואיננו תמים. הוא כפרושו של ר' חייא. 

 

 

שאינה יודעת לשאול. ציפי ליבני (איציק אדרי ויקיפדיה)

 

את תפקיד שאינה יודעת לשאול מלאה ציפי לבני. הפוליטיקאית שהיתה ה"תם" במשמעות המקורית – אדם כאילו שלם במידותיו. את המוניטין שלה כשר היחיד בממשלה שהשחיתות לא נגעה בה ניצלה כדי לשמש דיאודורנט לאריאל שרון ולאפשר לו את חורבן גוש קטיף. שרידי הארומה שנותרו בה לאחר הסתלקות שרון מן הבמה תרמה למהלכיו המושחתים של אולמרט. וכשהגיעה זמנה לשאול שאלות על המלחמה סבלה בשתיקה את היריקות שירק אולמרט בפרצופה במהלך המלחמה ואחריה. היא בהחלט ראויה לתואר שאינה יודעת לשאול. 

 הרשע בסיפור הזה הוא הרמטכ"ל דן חלוץ. לא סתם רשע אלא רשע מרושע. הוא האיש שכניסתו לתפקיד הרמטכ"ל נגוע בשחיתות. אריאל שרון ובניו המושחתים בעידוד וביוזמת צוות החווה, בחרו בו כי הוא האיש שנטל על עצמו את המלאכה המלוכלכת של חורבן גוש קטיף. הוא האיש שהקדיש שנה שלמה לאימון צה"ל – לא למלחמה בלבנון אלא למלחמה במתישבי גוש קטיף. כל הכישרון הצבאי המפוקפק שלו הוקדש להכנות הללו. מחנה אימונים מיוחד, משחקי סימולציה של פינוי נכים וזקנים, אמהות שכולות ותינוקות הצורחים בזרועות אימותיהם. ללוחמים המהוללים ששלח לגוש קטיף היה כל הציוד, משרוך נעל ועד מימיה צמודה. מכובע נגד השמש הקופחת ועד דגל ישראל הצמוד לחזה. לוגיסטיקה משומנת היטב. והעיקר: הכנה מנטאלית של המפנים ביסודיות שאינה קיימת בשום מדינה דמוקרטית ומזכירה את המשטרים האפלים ביותר. מה עשתה ההכנה הזו לצה"ל ? על חלק זה במחדל מלחמת לבנון ועדת וינוגרד פסחה משום מה. 

אם היה צורך בהוכחה מוחשית לרשעותו של האיש היא ניתנה במסיבת הפרידה שנערכה לו בכפר ורבורג, צולמה והועברה לטלוויזיה. יושבת חבורה של חברים, שרה ומוחאת כפיים. ושיא הערב: מזמינים את יצפאן, חקיין מוכשר, להציג את עמיר פרץ. זו היתה הצגה וולגארית, מאוסה ומקוממת. תהיה דעתנו על עמיר פרץ אשר תהיה. 

המופע של יצפאן מתחיל באיזו הצגה כאילו מדובר בדבר אמיתי. רן פקר מקריא מכתב שכתב כביכול פרץ העומד להגיע למסיבה. "סיימתי זה עתה מסיבת עבודה ממול בבית ברל ואני בדרך אליכם. רוצה לברך את חברי הלוחם. ולאמצו לחיקי". 

כאן מוסיף פקר הערה לגלגנית: "הוא בטח טס אתך ביחידה201". (טייסת הפנטומים שסבלה את מספר האבדות הגדול ביותר במלחמת יום הכיפורים וחלוץ היה אחד מלוחמיה).  

יצפאן נותן את המיטב שבכשרון החיקוי שלו. מנסה לצפות במשקפת האטומה. מנסה להפוך אותה לטלפון.  

   

  

אחד הצופים במסיבה הזו, המכיר מקרוב את חלוץ וגם מעריך אותו אמר לי: "המסיבה הזו היא ביטוי מובהק ליוהרה של חיל האוויר כפי שבאה לביטוי בהתנהגותו של הרמטכ"ל במלחמה".  

ראה ילקוט הכזבים של עמיר פרץ

את המשל הבא שמעתי מפי הרב עובדיה יוסף ויש בו כדי להסביר את עזות המצח, העיקשות והטמטום שבהם נאחז אהוד אולמרט בכיסאו.

וזה דבר המשל (בלשוני, ולא בלשון הפז של  הרב).

מעשה באריה, מלך החיות, שהתייעץ בשועל.
אמר האריה: הארץ מלאה מלכים שאוצרותיהם מלאים בכסף וזהב. ואילו אני, מלך היער, חסר כל, כאחרון הדלפונים.
השיב השועל: יש עצה בפי, אדוני המלך. כל שעליך לעשות הוא להציב שומר בפתח היער. כל חיה שתבקש להיכנס ליער תשלם לשומר מס שייכנס לקופת המלך. תוך שנה אחת כבר תהיה עשיר כקורח.
האריה: אבל כל שומר שאציב בכניסה ליער יגנוב את כספי המס.
השועל: הצב שם את החמור. בעל חיים טיפש מטופש שלא יעלה בדעתו לגנוב מן המס המגיע לך כמשפט המלכים.
שמע האריה בעצתו הנבונה של השוער והציב חמור בשער היער.
עמד החמור ומילא את תפקידו באמונה. כל מי שביקש להיכנס ליער נדרש לשלם את המס, מתוקף הצו המלכותי, והכסף הלך לטמיון (דהיינו: לאוצר המלך, כנאמר במקורותינו).

בתום שנה בא האריה אל החמור כשיועצו השועל נילווה אליו.
כשהגיעו לשער היער ביקש האריה מן החמור את כספו וזהבו. והחמור מכריז: אין כניסה ליער ללא תשלום.
נהם האריה בזעם: טיפש מטופש שכמוך. הן אני ציוויתי עליך לעמוד כאן ובאתי לקחת את אוצרותיי. אך החמור הטיפש עמד במריו: אין כניסה ליער, גם לא למלך, בלי לשלם את המס.

רגז המלך על החמור הטיפש, התנפל עליו וטרפו. עמד השועל מן הצד, הריח את ריח הטרף, וליקק את שפתיו בתשוקה לאכול גם הוא מבשר החמור. כשלרגע אחד הסיר האריה את מבטו מן הטרף נטל השועל את לבו של החמור ובלעו כהרף עין, עד שלא נודע כי בא אל קרבו.

אט אט סיים המלך את ארוחתו ואז גילה כי לבו של החמור נעלם.
שאל האריה את השועל: היכן הלב.
השיב השועל: אדוני המלך, כל מי שאין שכל בראשו גם לב אין לו.

הרב עובדיה יוסף אינו מספר סתם סיפורים. הסיפור הזה נועד לתת מענה לבעיה התיאולוגית והמוסרית של הפסוק "ויחזק ה' את לב פרעה". למה מגיע לפרעה עונש על שאלוהים היקשה את לבו. המשל הזה נועד לומר כי פרעה פשוט נהג בטיפשות.

כל אחד יכול להבין את הנמשל לגבי אולמרט כרצונו.

ראה בעל הבית השתגע

המדיניות של ממשלות ישראל לדורותיהן הוא המשך ישיר להרגלי החשיבה וההתנהגות שהשתרשו בקהילות יהודיות בגלות – טוען חוקר יהודי אמריקני * חיים מתמשכים תחת איום של סכנה קיומית יוצרים דלוזיה שהיא הונאה עצמית המתעלמת מן המציאות

אלוף בני פלד ז"ל, שהיה מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, אמר ערב מותו כי הוא מבקש שיצלצלו בפעמונים ויכריזו: הלך לעולמו אדם שקבע כי היהודים ניסו כאילו להקים מדינה, אך כל מה שהצליחו הוא להקים עוד קהילה יהודית.

דבריו של פלד נשמעו בשעתם כאיזו אמירה שובבית המאפיינת טייסים. עתה מתברר שבאמירה הזו יש יותר משמץ של אמת.

היסטוריון יהודי אמריקני, קנת לוין (Kenneth Levin), שהוא גם פסיכיאטר, אומר כי מדיניות ממשלות ישראל מאז הסכם אוסלו ועד מלחמת לבנון השניה איננה רק כשל חשיבתי ומנהיגותי. היא ביטוי לפתולוגיה לאומית שבה שרויה החברה הישראלית. הספר הוא "סינדרום אוסלו- הדלוזיה של אומה תחת מצור".
T)he Oslo Syndrome Delusions of a People under Siege)

ישראל בדלוזיה

נקודת המוצא של לוין היא שישראל נתונה במצב של דלוזיה – מונח בפסיכיאטריה שמשמעותו "אמונה שאדם מחזיק בה למרות טיעון, נתונים והפרכה שאמורים (באופן סביר) להיות מספיקים כדי לבטלה".

בהסכם אוסלו רואה קנת לוין את המקרה החמור ביותר בהיסטוריה האנושית בה אומה גרמה נזק לעצמה במו ידיה. מה הביא את ישראל להסכם הזה ולהתנהלותה אחריו?.

 הונאה עצמית

את שורשי התנהגותה של ישראל מוצא לוין בהרגלי חשיבה והתנהגות שהשתרשו לאורך שנות הגלות. החיים הממושכים בסכנה מתמדת של רדיפות, פוגרומים, שחיטות ודיכוי יצרו תופעת קבע של הונאה עצמית בהתייחסות למציאות. מן הצד האחד מנסים היהודים לשכנע את עצמם שהמצב לא חמור כל כך כפי שהוא נראה.

במקביל קיימת גם תופעה של האשמה עצמית במה שהגויים עושים לנו. הוא מצטט את מכס נורדאו שאמר כי היהודים רואים את עצמם בעיניים של האנטישמים.

המציאות הישראלית יצרה תופעות דומות ובממדים חמורים יותר. מדובר באומה קטנה הנתונה במצור מאז הוקמה, מוקפת באוייבים השונאים אותה ומערערים על עצם זכות הקיום שלה.

"אנחנו אשמים"

קשה להשלים עם מציאות כזו. על רקע זה נולדו, בעיקר בקרב שכבות עילית אינטלקטואליות, תפיסות שאמרו כי השנאה לישראל נובעת מן ההתנהגות של ישראל ואם תשנה ישראל את התנהגותה היא תצא למרחב מן המצור של שנאה ואלימות בהם היא נתונה. מי שצריך תיקון לפי תפיסה זו, אומר לוין, אינם משטרי הרשע הערביים אלא התנהגות המדינה היהודית. עמדת החוגים האינטלקטואליים עיוורה את ממשלות ישראל לדורותיהן באמונה שהכיבוש הוא הגורם לשינאה הערבית ולרצון הערבים להשמיד את ישראל. וכך נולדו הסיסמאות של "תהליך השלום", "הקץ לכיבוש" ו"שטחים תמורת שלום". מבחינה זו אומר לוין אין הבדל בין שמעון פרס יצחק רבין ואהוד ברק.

"ערב של שחר חדש"

לוין מצביע על הסכם אוסלו כעל קו פרשת המים של האשליה העצמית הישראלית אף שהתפיסות שהביאו להסכם רווחו בישראל הרבה לפניו. הוא מצטט מנהיגים ישראליים שראו בהסכם ערב של שחר חדש. שולמית אלוני הכריזה שלא יהיו עוד אבות ואמהות שכולים ההולכים אחרי ארונות ילדיהם הנהרגים במלחמות. עמוס עוז הכריז בשכנוע עצמי גמור שהמוות לא יארוב עוד לפתחנו. וכל השמחה הזו היתה מפני שערפאת הכריז, ולא בפעם הראשונה, כי לא יהיה עוד טרור וכי לישראל יש זכות קיום.

"מלחמות אוסלו"

האינתיפאדה הראשונה והשניה, שלוין מכנה אותן "מלחמות אוסלו" לא הביאו לשינוי בסיסי בעמדה הישראלית כפי שבאה לביטוי בשיח הציבורי של האינטלקטואלים. לוין מדגיש במיוחד את העובדה שאנשי הרוח השמאלנים (הוא לא משתמש בביטוי הזה) של ישראל נוקטים עמדה דומה לזו של אנשי שמאל רדיקאליים בארצות הברית. אך בעוד שבאמריקה השפעתם של אלו מוגבלת לתחומי הקמפוסים בישראל יש להלכי הרוח הללו השפעה גדולה על מקבלי ההחלטות הפוליטיים.

הוא מצטט את דברי צ'רצ'יל שאמר: "צ'מברלין עמד בפני החלטה בין כניעה לבין מלחמה הוא בחר בכניעה וקיבל גם מלחמה".

איך הפכה " הסתדרות העובדים הלאומית" (ה.ע.ל.) לענק כלכלי המגלגל מיליונים * איך הצליחה קבוצה קטנה לשלוט בארגון עשרות שנים ברציפות * בלי מוסדות וללא בחירות, בלי ביקורת וללא דיווחים כספיים * זהו קרקע גידולו של שר-האוצר אברהם הירשזון * שיחה היסטורית אקטואלית עם אדם מבפנים

כשהייתי בגיל 8 נפצעתי קשה מחץ שנורה לעברי מקשתו של פרחח צעיר, בסמוך לרחוב הראשי של נתניה. מישהו גרר אותי למרפאת קופת חולים הכללית. רופא שהוחש לטפל בי שאל אם הורי חברים בקופת חולים. כשהשבתי בשלילה אמר: מצטער אבל אני לא רשאי לטפל בך. אתה צריך להגיע לבית חולים. אחות רחמניה הפרה את ההוראה והניחה תחבושת על פצעי ומישהו לקח אותי למסעדה שבה עבדו הורי.

הוריי, אנשים קשי יום, היו חסרי אונים. בית החולים הקרוב ביותר היה  "בילינסון" בפתח תקווה. לא היה סיכוי שבלי הפנקס האדום של חברי הסתדרות יקבלו אותי לטיפול. בכל זאת לקחה אותי אמא לפתח תקווה, שם התגוררה בת אחיה, שבעלה היה "בעל קשרים" . הם לא הצליחו להסדיר את קבלתי לבילינסון ונסענו לתל אביב. אל שולחן הניתוחים  ב"הדסה" – בית חולים שנתן שרות גם למי שאין לו פנקס אדום – הגעתי כעשר שעות לאחר הפציעה.

כשחזרתי מבית החולים הביתה, אמרה אמא: מוכרחים להירשם לקופת חולים לאומית. לא לקופת חולים הכללית כמובן. פנקס אדום בבית רבזיוניסטי כשלנו נחשב לאיסור חמור יותר מבשר חזיר.

 

עשרות שנים, החזקנו את הפנקס הירוק של קופת חולים לאומית. מקפידים להדביק בכל חודש את בולי הקבלה. המשכתי להיות חבר בקופה גם לאחר שנשאתי אשה והבאתי ילדים לעולם. בתוך תקופה זו עבדה רעייתי למעלה מ-20 שנה בקופת חולים הכללית. היא הוכרחה להיות חברה בקופה ובהסתדרות. כל אותן שנים שילמנו תשלום כפול, לשתי קופות החולים. מעולם לא פנינו לקבל שרות בקופת חולים הכללית. בשנים אלה חשבתי כי בחברותי בקופת חולים לאומית אני מפגין הזדהות עם התנועה הלאומית. אני בוש לומר כי רק עם התפוצצות פרשת החשדות נגד שר האוצר אברהם הירשזון נתברר לי כמה טיפש הייתי.

על הרקע לחשדות שהועלו כלפי הירשזון שמעתי מפי ידיד ותיק. יהודי קשיש, כבן 75, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית.

מזכ"ל 36 שנים

" את סיפור החשדות שעלו נגד אברהם הירשזון" – אומר לי איש שיחי" – אי אפשר להבין בלי לדעת את תולדותיו של מוסד שספק אם רבים יודעים על קיומו. זוהי הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) שהיא הבעלים של קופת חולים לאומית.

"האיש שעמד בראש המוסד הזה הוא אליעזר שוסטק, שהיה מזכיר כללי של הסתדרות עובדים לאומית משנת 1941 עד שנת 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מן השנים ששלט סטאלין על ברית המועצות (29). בתקופת כהונתו של שוסטק התחלפו בהסתדרות העובדים הכללית 8 מזכירים כלליים. כיצד יכול אדם אחד לעמוד בראש גוף ציבורי וכלכלי, שדרכו זרמו מיליונים רבים, משך זמן רב כל כך?

" כדי לתת תשובה לשאלה הזו צריך להבין את נסיבות הקמתה של הסתדרות העובדים הלאומית, את דרכי התנהלותה ואת התפקיד שמילאה בפוליטיקה הישראלית. חשוב לדעת כי מאמצע שנות ה-80 התיישב הירשזון בכיסאו של שוסטק עד שנכנס לכנסת במאי 1995."

אלימות ההסתדרות

" ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית התקיימה בחודש מארס 1934 בקולנוע אוריון בירושלים. הרקע להחלטה להקים את הארגון היו מעשי האלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד עובדים ומעסיקים כדי לשלוט בשוק העבודה. הארוע שהוביל לאותה ועידת יסות התחולל באוקטובר 1932. בבית חרושת לביסקוויטים " פרומין" בירושלים התקבלה לעבודה פועלת בית"רית.

בתגובה השביתה ההסתדרות את העבודה. כששכרה הנהלת המפעל פועלים אחרים ארבו להם אנשי אגרוף של ההסתדרות תקפו אותם וגרמו לפציעת שבעה שנזקקו לטיפול בבית החולים. מקרים כאלה היו לעשרות" .

מזון ומרפא

" הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית. אלה היו שניים מתוך חמשת המ" מים שקבע ז'בוטינסקי כחובת המדינה לאזרחיה: מזון-מרפא-מלבוש-מעון-מורה.

הגוף החדש שינה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך התנועה הלאומית והטביע את חותמו על ההיסטוריה שלה ועל המשך דרכה.

" עסקנים אפורים"

" הרקע למציאות החדשה שיצרה הקמת הסתדרות עובדים לאומית נבע מן המצב העלוב של התנועה הרביזיוניסטית. מאז הוגלה זאב ז"בוטינסקי מן הארץ על ידי הבריטים, בשנת 1930, הלכה התנועה ודעכה. בארץ נותר קומץ עסקנים אפורים, בראשם עמד מנהיג אפור כמותם, ד" ר אריה אלטמן. מן התנועה הזו ומתנועת הנוער שלה בית" ר יצאו ארגוני המחתרת, אצ" ל ולח" י. אך אלה היו עצמאיים לחלוטין ולא קיבלו כלל את המרות של עסקני התנועה בארץ. התנועה היתה דלה באמצעים ובקושי הצליחה להוציא לאור כמה פרסומים ולארגן הפגנות.

רפואה ואידיאולוגיה

הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) היתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מיסיה. לא רק בית" רים הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידיאולוגי מסוים.

" קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. ניהלו את הקופה בתבונה ובכישרון. הם נמנעו מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים הכללית) והסתפקו במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השרותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.

ניהול כספי יעיל הביא לעודפים שאפשרו להסתדרות עובדים לאומית לסייע לתנועה הרביזיוניסטית. כבר בדצמבר 1938 אפשר סיוע ה.ע.ל. להוציא את בטאון התנועה העיתון היומי " המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.

 

הפריחה במלחמה

מלחמת העולם השניה הביאה פריחה כלכלית לארץ ישראל. הבריטים יזמו עבודות קבלניות בקף גדול. הם נזקקו למוצרי חקלאות ולמוצרי תעשיה – מדים, נעליים, מימיות, סוללות. רבים מן המפעלים והמוסדות של אותם ימים התעשרו בתקופה זו, גם תודות לגניבות מאורגנות ממחסני הצבא הבריטי. וכך פרחו " סולל בונה" ו" המשביר המרכזי" ו" תנובה" . הסתדרות עובדים לאומית לא טמנה ידה בצלחת.

הצורך בגוף שיספק תעסוקה הפך להיות מיותר כי היה ביקוש עצום לידיים עובדות. אבל הצורך בקופת חולים נשאר יציב והעסקים הלכו ותפחו. הפריסה של מרפאות קופת חולים הגדילה את מספר החברים ואת ההכנסות.

" נסיונות ההתנכלות מצד ההסתדרות לא פסקו. כך למשל בחיפה לא היה לקופת חולים לאומית סניף כי איש ב" חיפה האדומה" לא העז להשכיר אפילו חדר לקופה הרביזיוניסטית. בלית ברירה שכרה הקופה מקום ברובע הערבי של חיפה, ברחוב חסן שוקרי. המבנה הזה של קופת חולים לאומית משמש עד היום כסניף תנועת החרות בעיר.

הפילוג של 1948

 

" משך כל התקופה הזו ועד הקמת המדינה לא היו אנשי צמרת הסתדרות עובדים לאומית משולבים – לא בתנועה הרביזיוניסטית ולא בצמרת האצ" ל. (אם כי הקופה סייעה רבות בטיפול בפצועי האצ"ל). עם הקמת המדינה החליט בגין להקים את " תנועת החרות" ואילו הרביזיוניסטים בראשות אלטמן החליטו לצאת ברשימה נפרדת. ראשי הסתדרות עובדים לאומית החליטו ללכת עם הרביזיוניסטים. בבחירות לכנסת הראשונה זכה בגין ב-14 מנדטים. רוב חברי הכנסת היו אנשי צמרת אצ" ל. המפלגה הרביזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה.

ראשי ה.ע.ל. העבירו את נאמנותם לבגין והפעם סייעו להוצאת עיתון " חרות" שגיליונו הראשון ראה אור ב-3 באוקטובר 1948. הם מימנו את החזקת העיתון כמה שנים והפסיקו כשסרב העורך לפרסם את נאומיהם ומאמריהם של ראשי ה.ע.ל.

המנגנון שולט בכל

משך כל התקופה הזו התנהלה ה.ע.ל. בדרך ששום מוסד ישראלי אחר לא התנהל. חבורת אנשים כמעט אלמונית, שמנתה בין 20 ל-25 איש שלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה.

" משך כל התקופה שמרו ראשי ה.ע.ל. על עצמאות מוחלטת ולא אפשרו לאיש מראשי תנועת החרות להתערב בנעשה בקופה, אף שבעיני הציבור היתה קופת חולים לאומית מזוהה עם " חרות" .

מפעלים כלכליים

" הקמת המדינה שינתה את המצב מיסודו. קופת חולים לאומית נזקקה לכוח פוליטי שיספק לה מקורות כספיים מעבר למיסי החברים של הקופה.

" הזהות למראית עין עם "חרות" איפשר לאנשי הסתדרות עובדים לאומית להקים שורה של מפעלים כלכליים בדומה למפעלים שהקימה ההסתדרות הכללית. הם הקימו את חברת השיכון "סלע"; רשת שיווק "עומר לצרכן" ועוד.

חשיבה יצירתית

" קופת חולים לאומית זינקה קדימה בעקבות הקמת המדינה והעליה הגדולה. ב-1953 כבר היו לה קרוב ל-40 אלף חברים שכללו כ-123 אלף נפשות. בשנות השישים כבר היו לה כחצי מיליון מבוטחים.

" במהלך השנים גילו ראשי הסתדרות עובדים לאומית חשיבה יצירתית בפיתוח רעיונות להגדלת הכנסות הקופה. הם הקימו את ה"ליגה למען העובד הלאומי" שתפקידה היה לאסוף תרומות וציוד רפואי מיהודים טובי לב שהשם ז"בוטינסקי עורר רטט בליבם.

" הם הקימו רשת מעונות יום בשם " ניל" י" (נוער יהודי למען ישראל), " המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו" קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" . כולן רשומת כעמותות. כל העמותות הללו קשורות לחשדות שהועלו נגד הירשזון" .

" המשותף לכל היוזמות האלה, שמלבד היותן מוסדות שענו על צורך חברתי מסוים והיו להן הכנסות ממשיות מלקוחות, הם גם שימשו אבן שואבת לתקציבי מדינה ורשויות מקומיות ולתרומות מחוץ לארץ. לא ברור אם הגיעו במזוודות דולרים, בשיקים, או בהעברות בנקאיות. כמובן שכל אחד מן המוסדות הללו איפשר להעסיק קרובים, ידידים, בני משפחה במשכורות יפות ואפילו יפות מאד.

" כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז"בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה. כשנעשה הסכם של הסוכנות עם המפלגות לחלוקת כספי המגבית היהודית המאוחדת, סרבו אנשי ה.ע.ל. להיכלל בהסדר של " חרות" וקבלו את חלקם בנפרד" .

החיים הטובים

" איש לא שאל שאלות על דרכי ההתנהלות הכספית של ראשי ה.ע.ל. והמקורבים אליהם. איש לא יכול היה להעיד שמישהו מהם נוטל לכיסו כסף ציבורי. אבל הכל ראו שהם נוסעים תמיד במכוניות החדישות ביותר. שהם גרים בבתים ובווילות שידי אנשים מן הישוב אינה משגת. שהם נוסעים לחוץ לארץ עם פמליות של מלווים בקצב מטורף. דוגמא קטנה: פעם נלוויתי לשדה התעופה בלוד אל דוד יוטן מן הצמרת של ה.ע.ל. באותה תקופה שיצא לניו יורק. נלווה אליו אליעזר שוסטק. להפתעתי עלה שוסטק למטוס. כששאלתי לאן השיב: אני מלווה אותו עד רומא" .

" המצב הזה היה לצנינים בעיניהם של אנשי תנועת החרות שחברי הכנסת שלהם היו דלפונים, באו לכנסת באוטובוסים והביאו עמם כריכים, כי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם בעד ארוחה במזנון הכנסת. היו הרבה רינונים בחרות ושניים צעקו במיוחד. אליעזר שוסטק ברוב חכמתו הציע להם להיכנס לחונטה של ה.ע.ל. והצעקות נשתתקו" .

מהפכים פוליטיים

" בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם זקוקים לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת בה כיהן מן השניה ועד השישית. חבר אחר של צמרת ה.ע.ל.שנכנס לכנסת היה שבתי שכמן מנהל חברת הבינוי " סלע" , שכיהן בכנסות ה-4 וה-6. כך השיג בגין שקט פנימי. שני הח" כים הללו היו ממושמעים ולא עשו צרות. הם הסתפקו באפשרויות שנפתחו בפניהם לקדם את ענייני קופת חולים וה.ע.ל.

השקט הזה נסתיים כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת " תכלת לבן" ולהתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בעקבות זאת חבר שוסטק לשמואל תמיר בניסיון לחולל מהפך ב" חרות" ולסלק את בגין מהשלטון בתנועה. הניסיון נכשל והשניים פרשו והקימו את " המרכז החופשי" . מכאן ואילך היה שוסטק מעורב בשורה שלמה של פילוגים, מהפכים ואיחודים – נפרד מתמיר והקים את " המרכז העצמאי" הצטרף ללע" ם ולבסוף היה חלק מהליכוד. לאחר המהפך השיג סוף סוף את יעודו ונהיה לשר הבריאות. בכל הפילוגים והאיחודים הללו לא היו שום מניעים אידיאולוגיים. רק מאבק להשגת כוח. אחד השותפים הפעילים בהם היה אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה.

הרעיון למצעד החיים

" המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא את ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.

" היוזמה החדשה היתה "מצעד החיים". זה היה  רעיון משותף אל אליעזר שוסטק ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום. הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל. זו היתה יוזמה אופיינית להסתדרות עובדים לאומית. מפעל כאילו עצמאי, שזורמים אליו כספים מכל הכיוונים – ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ותרומות יהודים ניצולי שואה מכל העולם. אבל בפועל ה.ע.ל. היא המושכת בחוטים.

אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי. הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שפשוט חיפש עבודה אבל היה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה.

מה הביא לפיצוץ

לבן שיחי אין מידע פנימי על הארועים האחרונים. הוא גם לא טוען שבמהלך השנים בהם התנהל הארגון על ידי קבוצה קטנה של אנשים היתה שם שחיתות. אבל הוא יודע לספר שקבוצת המייסדים וממשיכיהם השכילו לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. הוא משאיר לדמיון הפורה שלנו את השאלה מה נעשו בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית.

מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל לדבריו במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו" ר " ניל" י" , וכיום יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.

במהלך המאבק התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה. עכשיו ייתכן שעובדיה כהן יהיה עד מדינה או שהמשטרה תסתפק במה שיש לה כדי להפליל את הירשזון גם בלי עדותו של כהן.

" אם הסיכסוך לא היה יוצא החוצה" , אומר לי איש שיחי, " ואם לא היה מדובר במעורבות שר האוצר קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע מה מתרחש בעמותות הללו" .

 

היו זמנים שזהותם של ראשי שרות הבטחון הכללי (שב כ) היתה סוד כמוס. פרסום שמם או תמונתם נחשב לעבירה פלילית חמורה. וזה היה טוב וראוי, כי אנשי " מנגנון החושך" צריכים להישאר בחשכה.

בשלב מסויים (עם שחרורו של יעקב פרי) הוחלט לבטל את האיסור הזה והדבר לא עשה טוב לבטחון המדינה. מנהיג פלסטיני לא טיפש אמר פעם כי מאז שראשי השב" כ נחשפו לתקשורת הפסיקו הפלסטינים לפחד מן השב" כ. כי לא פעם נתברר כי מדובר באנשים לא חכמים במיוחד, לעתים תמהונים, חלקלקים, ושאינם דוברי אמת.

לאבי דיכטר כראש השב"כ יש הרבה זכויות. בתקופתו הגיע הארגון להישגים יוצאי דופן בהדברת הטרור. אבל מאז פרש דיכטר מהשב" כ ונחשף לזרקורי הפוליטיקה הוא מעורר הרבה סימני שאלה.

כשהחלו לדבר על חורבן גוש קטיף הוא הצהיר שהחורבן הזה ייתן רוח גבית לטרור. אך כשהרגיש לאן נושבת הרוח במסדרונות הפוליטיים מיהר לחזור בו. במסיבת העיתונאים בה הודיע על הצטרפותו ל" קדימה" (ב-28 בדצמבר 2005) שיבח דיכטר את " ההתנתקות" ואמר: "הנתונים מדברים בעד עצמם. הירידה במספר הפיגועים היא דרמטית" .

דיכטר נבחר לתפקיד השר לבטחון פנים עוד בתקופת שרון, בהנחה שיביא להדברת הפשיעה המאורגנת והאלימות ברחובות וישקם את המשטרה. אך מאז נתמנה לתפקיד זה הפשיעה רק גאתה ודיכטר השמיע בעיקר הצהרות פוליטיות שנועדו להכשיר עצמו לתפקיד שר הבטחון, אליו הוא נושא את עיניו. בין היתר הצהיר הצהרה שאי אפשר לכנותה אלא אווילית. אחרי מלחמת לבנון השניה אמר כי צריך למצוא הסדר ברמת הגולן לפני סיום הפיתוח של היכולת הגרעינית באיראן.

לאחר הצטרפותו לקדימה הקים לעצמו דיכטר אתר אישי שנשא את השם השובב " יאללה קדימה" . באתר זה הצהיר ברוב צניעות כי הצטרף ל" קדימה", לפי בקשת שרון,"בקשה, שנעניתי לה ברצון רב – כדרכי, נכון לאתגרים שרובצים לפתחה של מדינתנו – ועתה בשדה המדיני-ממלכתי" .

על תכניותיו בתחום משרדו כתב: "אני מוצא לנכון לשוב ולהדגיש כי סוגיית הביטחון האישי של אזרחי ישראל מדירה שינה מעיני. אני רואה בשיפור המצב בתחום זה, שאני האמון עליו, כשליחות אישית ומשימה שאל להן להיכשל. נקודת המוצא שלי לטיפול באתגרים הרובצים לפתחנו היא בבחינת "אפס סובלנות כלפי האלימות"" .

את תוצאות " אפס הסובלנות" כלפי האלימות אנחנו רואים יום יום בכותרות בעיתונים. מאידך, מגלה דיכטר סובלנות רבה כלפי גילויי שחיתות במשטרה עצמה. הגילויים של מוטי גילת בידיעות אחרונות כי המפכ"ל הקודם, שלמה אהרונישקי, נמנע מלדווח על חופשותיו משך שנים – עניין של כמה מאות אלפי שקלים – לא ממש הזיזו לדיכטר עד כה.

מאז מונה לתפקידו שמענו מדיכטר בעיקר דיבורים. ההחלטה המעשית הראשונה שלו היתה להדיח את המפכ"ל קראדי ולמנות למפכ"ל המשטרה את גנות. הוא לא הבין כלל את הסערה הציבורית שבמינוי מפכ"ל שיש כתם על עברו והצהיר הצהרה מוזרה, אחת מרבות. עד כמה מנותק דיכטר מן הציבור ניתן ללמוד מתוצאות סקר שנערך בעקבות הצעדים שנקט בעקבות מסקנות ועדת זיילר. רק 28 אחוז מן הנשאלים השיבו כי צעדיו מוצדקים לחלוטין. 33 אחוז ראו בהם צעדים שגויים לגמרי והיתר אמרו כי הצעדים נכונים בחלקם וגינו את מינוי גנות.

הבעיה העיקרית עם דיכטר היא שכשהוא מדבר יש לך הרגשה שאין תוכו כברו. יצחק שמיר אמר פעם שבשביל עם ישראל צריכים לפעמים לשקר. מי שעוסק עם מנוולים מן הסוג שהשב"כ מטפל בהם צריך אולי לשקר כל הזמן. אך אולי קשה להיגמל מן ההרגל הזה. למשל אתם מאמינים שדיכטר מאמין במה שאמר בכנס המוטיבציה שיזם בשבוע שעבר אהוד אולמרט? דיכטר אמר את הדברים הבאים: "אהוד, את המנהיגות הזאת אי אפשר לקחת ממך. העם ימתין למסקנות ועדת וינוגרד וכולנו נמתין אתך עד קצה ההחלטה. יש לנו את מלוא הסבלנות."

לפי פרסומים בעיתונים אמר פרץ בעדותו בפני ועדת וינוגרד כי " אולמרט תימרן אותי לקבל את תיק הביטחון" .

אם הידיעה נכונה הרי זכות היוצרים לתרוץ הזה מגיעה ל"ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

מסופר שם על מחלקת פלמח ששהתה בקיבוץ גבעת חיים וחבריה לא הורשו לעבוד בלול. באחד הלילות יצא פישקה ללול, " כדי לבדוק אם הכל בסדר שם" . בדרך חזרה נטל עמו תרנגלות אחת שיש אומרים שלא נועדה לעשיית כפרות אלא לעריכת קומזיץ לחברה.

בעודו מתרחק מן הלול התקרב אליו במהירות השומר. כשראה פישקה את השומר זרק את התרנגולת מידיו וצעק: " מה היא רוצה ממני.שתעזוב אותי. קח אותו מפה" .

"ילקוט הכזבים ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד זמן מה לאחר הקמת המדינה וזכה להצלחה רבה. הוא הופיעה במהדורות רבות וסיפוריו סופרו  שוב ושוב עד שהפכו למטבעות לשון.

בקובץ "ילקוט הכזבים, ליקטו שני מחבריו את מה שנקרא צ'יזבאט בלשון הפלמ"ח – סיפורי הוגוזמא שסופרו סביב המדורה כחלק מרכזי בהווי הפלמ"ח ושלרוב היה בהם גם גרעין של אמת.

החריפות בסיפורים ומוסר ההשכל שבהם התאימו גם לנסיבות אחרות ולא פעם הם משמשים עד היום בידי פובליציסטים כדי להמחיש רעיון.

הנה דוגמא אחת מרבות

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה".

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

או הסיפור הבא:

מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של "קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב"סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: "בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי".

וזה הזכיר לי את הסיפור "הזמנים השתנו" מ"ילקוט הכזבים"  של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל  אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: "כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת.  כשזוג היה יוצא לטייל  היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש". (גועל נפש, דהיינו יחסי מין).

סיפור מסויים

האם אתה מכיר את הספר ילקוט הכזבים?

שאלה זו אפשר להציג לכל פוליטיקאי, לא רק לעמיר פרץ, כשהוא מציג את השקפת העולם שלו.

מסופר על פלמחאי מסויים שבא אל מפקד מסויים ושאל אותו כדברים הבאים: פגשתי אתמול בחורה, שאלתי אותה שאלה מסויימת והיא השיבה לי דבר מסויים ואז אני השבתי לה דבר מסויים ואז היא החליטה לנתק יחסים אתי. מה אתה היית עושה במקרה מסויים כזה?

בחודש אוקטורבר 2009 ראתה אור מהדורה חדשה של "ילקוט הכזבים", בהוצאת  אריה ניר. המהדורה החדשה,  שלא כמקור הצנוע\ מושקעת מאד. יש בה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר מזכרונו. בספר 120 ציורי צבע של דני קרמן. חפר בן ה-84 אמר בראיון עיתונאי כי יש באמתחתו עוד כזבים  שיפרסם בבוא העת.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של פרץ

" ראש הממשלה הוא כמו טובע שאיבד את גלגל ההצלה שלו (חיים רמון) ונאחז בכל קרש צף" * " מינוי פרידמן לא יפתור את הבעיה האסטרטגית החמורה של ישראל- השחיתות" * " האם השופט ברק הוא משפטן או פוליטיקאי"

קבלת הפנים הצוהלת, מימין ומשמאל, שבה נתקבל מינויו של שר המשפטים דניאל פרידמן, עוררה בי את ההרגשה שמשהו כאן לא בסדר. זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי. זה לא נראה אמיתי. זה נשמע כמו ספין.

 פניתי לאישיות, המעורה היטב בנעשה במערכת המשפטית והפוליטית, וביקשתי תמונת מצב. ואלה הדברים ששמעתי מפי אותה אישיות (שמטעמים ברורים מבקשת לשמור על עילום שם):

הסכנה האסטרטגית

" מבקר המדינה לשעבר, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, הכריז בשעתו, כי השחיתות היא הסכנה האסטרטגית החמורה ביותר המאיימת על ישראל.

" השאלה שצריך לשאול היא האם המינוי של פרידמן יתרום משהו להסרת הסכנה הזו. התשובה היא שהמינוי שלו בכלל לא רלבנטי לבעיה הזו.

" התקשורת והמערכת הפוליטית יצרו מצג שווא כאילו הבעיות הבוערות של המדינה הן: האקטיביזם של ברק, השיטה למינוי שופטים, התנכלות המערכת המשפטית לכל מי שלא בא מתוכה. ורדיפת פוליטיקאים על לא עוול בכפם.

" על פי תפיסה זו נראה פרופסור פרידמן, כאדם הנכון במקום הנכון. הוא האיש שתקף את כל התופעות הללו (בעיקר אחרי שטרפדו את מינוי תלמידתו וחברתו הטובה, נילי כהן, לבית המשפט העליון). הוא האיש שקרא לפסק הדין במשפט רמון " משפח" . האם הפרופסור המלומד. שנחשב לעילוי משפטי, יצליח לעשות משהו נגד התופעות השליליות (שאכן קיימות) במערכת המשפטית? ספק רב. עיקר התמחותו היא בדיני חוזים. הוא אינו מתמצא במערכת הפוליטית. אין סיכוי שהוא יחסל את הסכנה האסטרטגית של השחיתות שהרקיבה את המדינה.

מי נאבק במי

" מזה יותר מעשור מתחולל מאבק בין קבוצה המגוננת על האליטות המושחתות ומגינה עליהן לבין קבוצה החושבת שזה הדבר המסכן את קיום המדינה. בשתי הקבוצות יש פוליטיקאים, עיתונאים ומשפטנים.

" תמיד היתה שחיתות במדינה. אך בעבר התביישו בה.

אברהם עופר ויעקב לוינסון התאבדו. אשר ידלין הושלך לכלא ונודה. היום, לא רק שאין בושה. השחיתות מוצאת לה סנגורים במערכת הפוליטית, התקשורתית והמשפטית. שחיתות איננה רק קבלת שוחד או קבלת דבר במרמה. שחיתות היא גם עצימת עין ומציאת צידוק אידיאולוגי, המשלים עם השחיתות.

השחיתות ה" אתרוגית"

 

 

" אמנון אברמוביץ", הוא בעל זכויות היוצרים של ה" אתרוג" . צריך לשמור על אריאל שרון כמו ששומרים על אתרוג, כך אמר, כדי לא להפריע לו להחריב את גוש קטיף. והיועץ המשפטי מני מזוז, שנבחר לתפקידו כדי למנוע הגשת כתבי אישום מילא את שהוטל עליו. הוא לא מצא רבב במיליונים שזרמו לכיסי שרון. בפרשת רמון הייתה למזוז תאונת עבודה. דיווחו לו שיש שר החשוד בנשיקת חיילת בניגוד לרצונה. הוא לא ידע באיזה שר מדובר ונתן הוראה להתחיל בחקירה.

שחיתות למען השלום

" השחיתות האתרוגית לא נולדה עם שרון. היא החלה בתקופה בה נעשה מאמץ להציל את אריה דרעי מחבל התליה. רבים זוכרים את פרשת בראון חברון בממשלת נתניהו משנת 1997. ניסו אז למנות את רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה, על מנת להתיר את החבל שהתהדק סביב צווארו של דרעי. וזאת בתמורה לתמיכת ש" ס בתכנית לפינוי חברון.

" רבים שכחו שלפרשה זו היה קדימון בממשלת רבין ובו נטלה חלק מפלגת מר" ץ. יוסף חריש, שהיה היועץ המשפטי לממשלה (בשנים 1986-1993) לא הצטיין בזריזות יתר בטיפול בחוליי החברה. אבל בפרשת דרעי דווקא טיפל במסירות אך לא הספיק לסיימה לפני תום כהונתו. חריש ביקש להמשיך בכהונתו עד סיום הטיפול בתיק ופנה בבקשת עצה למשפטן פרופסור אריאל רוזן צבי. זה יעץ לו לפנות לשר המשפטים דאז, דוד ליבאי, ולבקש הארכת כהונתו כדי לסיים את הטיפול בפרשת דרעי.

" קבוצה בממשלה תכננה אז לקיים טקס חגיגי בישיבת ממשלה, להודיע על סיום כהונתו של חריש לרגל הגיעו לגיל 70 ולהיפטר ממנו. במקום חריש ביקשו למנות מייד ליועץ משפטי את מיכאל בן יאיר, בהנחה שימזמז את תיק דרעי.

רבין נמצא אז בסיור בסין והרוח החיה של היוזמה היה שר הבריאות, חיים רמון. המוציא לפועל אמור היה להיות אמנון רובינשטיין, שנבחר אז ליו" ר ההנהלה של מר" ץ.

ליבאי נענה לבקשתו של חריש להאריך את כהונתו. ביום שבת בצהריים, יום לפני ישיבת הממשלה שאמורה היתה להדיח את חריש, בא אמנון רובינשטיין לביתו של ליבאי וניסה לשכנע אותו שלא לאשר את בקשת חריש. הוא לא הצליח בכך ומביתו של ליבאי הרים טלפון לחיים רמון ואמר לו: "חיים זה לא הולך".

מגיני המושחתים

" הקו המבדיל בין מטפחי השחיתות ובין הלוחמים בה איננו קשור להשקפות עולם פוליטיות. בצד הלוחמים בשחיתות, המבינים את הסכנה האסטרטגית למדינת ישראל, ניתן למצוא את יוסי שריד בצד אריה אלדד ואת דן מרידור בצד זהבה גלאון. בצד הלוחמים בשחיתות יש משפטנים מן האקדמיה ומן המערכת המשפטית. יש גם כמה עיתונאים, נער יספרם, ויש קבוצות ועמותות למיניהן הנאבקות על טוהר המידות. ולא במקום האחרון כמה חוקרי משטרה אמיצים המעיזים להתמודד עם שרים ורוזנים.

" אבל לצד המושחתים קיימות דיביזיות ענק. שני העיתונים הגדולים שיש להם אינטרס עסקי ואישי להגן על אנשי הון ושלטון מושחתים. וכאלה הם גם ערוצי הטלוויזיה.

" לצד המושחתים עומדים פרקליטי צמרת הגורפים מיליונים מכל הצדדים – בין אם הם מייצגים את אלה שנתפסו ובין אם הם מונעים את העמדת המושחתים לדין. והמושחתים עצמם אינם בוחלים בקשרים עם עבריינים ממש. ראה מי הם עוזריו הקרובים של ראש הממשלה.

ואיפה אוכפי החוק

" כאן צריך להצביע על תופעה שאפשר לקרוא לה הפילוסופיה של המלחמה בפשעים קטנים. בעלי תפיסה זו הם משפטנים – באקדמיה ובמערכת המשפטית – הדוגלים, אולי בתום לב, בדעה שתפקידה של מערכת אכיפת החוק היא להבטיח את שלומו של האזרח הקטן. להילחם בפורצים, בכייסים, בגונבי מכוניות, בחוטפי תיקים מזקנות, בעברייני תנועה. תפקידה של מערכת המשפט איננו לתקן את החברה הם אומרים. והתפיסה הזו עולה בקנה אחד עם ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי של ברק. חלק מבעלי תפיסה זו אינם מתביישים להגיד אותה בפומבי. משפטן בכיר אחד אמר בראיון ללשכת עורכי הדין כי לא נורא אם יש שחיתות. ומשפטנית בכירה אמרה שלא צריך היה להעמיד לדין את איציק מרדכי.

ואיפה אהרון ברק?

" אהרון ברק הוא משפטן דגול, אבל הוא גרם את הנזק הגדול ביותר למדינת ישראל והרס את בית המשפט העליון ואת מעמדו בציבור. לא רק בגלל האקטיביזם השיפוטי. לא רק בגלל העובדה שיצר מצב שבו הוא מחליט איזה בשר נאכל או איך נתחתן ואיזה חוק יעבור. הנזק שגרם נובע מן העובדה שהוא היה עסקן פוליטי לא פחות ממשפטן. כמו השמאל שלמען השגת מטרותיו הפוליטיות היה מוכן לעצום עין מול השחיתות הגואה. כך גם אהרון ברק עשה מה שעושה כל פוליטיקאי כדי להעביר את האג"נדה המשפטית-פילוסופית שלו. תקופה ארוכה הרעיף תשבחות על שר המשפטים צחי הנגבי, לאחר שזה נחשד בשורה של עברות. את הנשיא קצב חיבק בהפגנתיות לאחר שפורסמה מסכת החשדות נגדו.

 

" חבר מביא חברה" ?

" המינוי של פרידמן גם נגוע בסבך של יחסים אישיים. אם שיטת המינויים פסולה כי "חבר מביא חבר" האם נכון יהיה אם חבר יביא חברה. מינויו של פרידמן מקפיץ מחדש אישיות לא כל כך ידועה בציבור – בועז אוקון. משפטן מוכשר מאד, שהוא חביבם גם של ברק וגם של פרידמן. הוא שואף להגיע לבית המשפט העליון מה שיותר מהר ורצוי לנשיאות. ברק סייע לו בהקפצה מהירה במערכת המשפטית – משופט שלום עד לתפקיד מנהל בתי המשפט בפועל. הוא חוזר עכשיו לזירה וקשה להניח שהוא שייך לאסכולה של הלוחמים בשחיתות.

מה הניע את אולמרט

אולמרט הוא כמו טובע שגלגל ההצלה שלו (חיים רמון) נשמט מידיו והוא נאחז בכל קרש הצף על המים. מינוי פרידמן היה ספין שאולי ייתן לו קצת אורך נשימה. ואולי בינתיים הפריץ או הכלב ימותו. חבל החקירות הולך ומתהדקת סביב צווארו: הבתים, בנק לאומי והחמור מכולם פרשת מרכז ההשקעות, שעדיין לא נחשפה כולה. שם מדובר במיליונים שהועברו למפעל בדימונה שכל המומחים פסלו. אולמרט כשר התמ" ת (בשנת 2004) העניק ליזמים מיליונים, באמצעות פרקליטם שהיה שותף של אולמרט במשרד עורכי הדין שלו. הפעם בניגוד לכל החשדות בעבר הוא חתום על מסמכים העלולים להרשיע אותו.

" ייתכן שהרווח שהרוויח אולמרט מהספין הזה הוא אפסי. לפרידמן לא יהיה כוח להפסיק חקירות או למנוע כתבי אישום. אבל כניסתו למערכת כבר עוררה תזזית של מאבק על בית המשפט העליון בחזקת יריבו הנערים לפנינו" .

(ואכן פרידמן לא הציל את אולמרט. כבר מוגשים נגדו כתבי אישום והוא לא יימלט מדין המשפט – אוקטובר 2009)

נכתב ב-2006 כשציפי היתה שרת חוץ. זה אקטואלי היום כמו אז [אוגוסט 2014]

משה דיין נהג לומר כי יש שלושה סוגי קצינים. יש קצין מוכשר וחרוץ וזה סוג הקצינים שהיה רוצה בהם. הם המעולים ביותר. יש קצינים טיפשים ועצלנים והם חצי צרה. הגרועים ביותר, נהג דיין לומר, הם קצינים טיפשים שמגלים חריצות רבה. מאלה יש להיזהר כמו מפני אש, כי נזקם מרובה.

מה שנאמר על קצינים ניתן להיאמר על שרי חוץ. יצחק שמיר היה חכם וחרוץ. סילבן שלום אינו חכם גדול ומדינאי קטן מאד אבל די עצלן. מתרוצץ בעולם, אך מסתפק בצילומי ראווה ולא נוקט יוזמות משוגעות. לציפי לבני יש הכבוד להיות שר חוץ מן הסוג השלישי.

דיאודורנט לסרחונות שרון

עד למלחמה היא נחשבה לשרה מוצלחת. העובדה ששימשה דאודוראנט לסרחונותיהם של שרון ואולמרט נסלחה לה. היא מה שנקרא בעידן המודרני פוליטיקאית טלגנית. הרי איש לא יודע עליה כלום מלבד הופעותיה בטלוויזיה. היא נאה, מדברת ברהיטות (בעברית בלבד) ועושה רושם של אדם רציני וישר. המלחמה, שחשפה הרבה פגעים ומכשלות, חשפה גם את ערוותה. את האנגלית המוגבלת שבפיה, את אי הבנתה מה קורה בעולם ועכשיו אפשר לומר גם את העדר חכמתה, בלשון המעטה.

ביום השלישי למלחמה כבר היתה לה תכנית של " מוצא מדיני" , כלומר כניעה מיידית לחיזבאללה. אך אולמרט אפילו לא הסכים להיפגש עמה. עכשיו, דווקא עכשיו, היא מכריזה שצריך לפנות מאחזים בלתי חוקיים. ביטוי לאובססיה של נסיכי חרות לשעבר שנהיו יותר שמאל מן השמאל.

אך כשהיא מדברת על התוכנית הסעודית כעל אופציה מדינית שתאפשר לנו לקיים ברית עם המדינות הערביות " המתונות" ועם ארצות הברית גם יחד נגד הטרור האיסלמי היא מתגלה כחסרת חכמה אם לא סהרורית.

מלכודת פתאים

סעודיה היא האם-אמא של הטרור האסלאמי. " תכנית השלום הסעודית" היא מלכודת שרק פתאים נופלים לתוכה.

המשטר הסעודי הוא משטר אסלאמי קיצוני, המדכא באכזריות את מתנגדיו. הוא גם משטר מסואב, המחלק את כספי הנפט בין משפחת המלוכה והמקורבים לשלטון. קיומה של סעודיה תלוי בהגנה האמריקנית – בעבר מפני סאדאם חוסיין ועתה מפני איראן ומפני חתרנים אסלאמיים, המבקשים למוטט את שלטון המלוכה.

הסעודים הם רק " כאילו" בעלי ברית של האמריקנים. מאפשרים להם להחזיק בסיסים על אדמתם אך אסרו עליהם להשתמש בבסיסים אלה נגד אפגניסטן ונגד עיראק. הם כאילו חלק מן החזית נגד הטרור, אך ממשיכים לשלם תמלוגי ענק לכל ארגוני הטרור בעולם, כדמי הגנה. מן האמריקנים הם מונעים מידע חיוני על הטרור.

 שירת את התעמולה הסעודית. תום פרידמן.

 

יוזם "התכנית הסעודית", יורש העצר עבדאללה.

מסע יחסי ציבור

אחרי ה-11 בספטמבר, כשנתגלה כי רוב הטרוריסטים בשלושת המטוסים המתרסקים היו סעודים, חלה התפכחות בארצות הברית מן האשליה שסעודיה היא בעלת ברית במלחמה בטרור. דבר זה הניע את הסעודים למסע אינטנסיבי של יחסי ציבור לשיפור תדמיתם.

" התכנית הסעודית" היתה חלק ממסע זה ומי שסייע להם בכך הוא הפרשן היהודי של ה" ניו יורק טיימס" תום פרידמן.

התכנית נולדה כאילו במקרה בסעודה אליה הזמין יורש העצר הסעודי עבדאללה את תום פרידמן.

פרידמן סיפר כי בשיחה עם יורש העצר, עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל-סעוד (שהוא השליט דה פקטו של סעודיה) העלה בפניו פרידמן רעיון מקורי: יכריז יורש העצר כי אם תיסוג ישראל לגבולות 67 יסכימו חברות הליגה הערבית לכונן עמה יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים ולספק לה ערבויות ביטחוניות.

ואז, מספר פרידמן , הסתכל בי יורש העצר בתדהמה ושאל: " האם פרצת את שולחן הכתיבה שלי?" . הוא הסביר כי ממש דברים ברוח הצעתו של פרידמן מוכנים בנאום כתוב שהוא מבקש לשאת.

העובדה שפרידמן אכל את הלוקש הזה עודדה את הסעודים והם ראו בה סדק דרכו יוכלו להשפיע על דעת הקהל האמריקנית. התוכנית צברה תאוצה, קרמה עור וגידים.

על התוכנית ברך בשעתו ערפאת וכמה מדינות ערביות, איך לא. גם שמעון פרס הגיב בהתלהבות ובשיחותיו באירופה קרא לאירופים לקדם אותה. אפילו הנשיא משה קצב, שאינו מחמיץ אף הזדמנות לומר משהו על כל נושא, הכריז כי " כל הצעה בעולם הערבי שרוצה לחיות איתנו בשלום, זו הצעה שצריך לעודד אותה" . לא ברור אם אמר את הדברים בין יחסיו עם א" ליחסיו עם ב" ג" או ד".

עכשיו הצטרפה ציפי לבני למצעד האיוולת הזה ורואה בתכנית בסיס לפתרון מדיני.

עוד על התכנית הסעודית