ארכיון פוסטים מאת: זאב גלילי

המעמד בו התקדש הימנון "התקווה" בדורנו

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה".

בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי.
ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה".
http://www.zeevgalili.com/?p=402

בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי ל.ה. הרטמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר 

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "את" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אתו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב  'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפלת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.
"התקווה" כפיוט
בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת ליאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

נכדו של הרב כתב ספר לזכרו

ביולי 2010 קיבלתי את המכתב הבא:

שלום זאב,

הרב הצבאי המוזכר בכתבה, הרב לזלי הנרי הרדמן היה סבא שלי, אבא של אמי.

למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.

כתבתי ספר לזכרו של סבא ולרגל ה'יארצייט' הראשון שלו בשנה שעברה. כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948 ובשנת 1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה הוא נתמנה רב קהילה  וכיהן בה 35 שנה ).

בברכה,

דני ורבוב

Danny Verbov

שם הספר My Dear Friends ואפשר להשיגו

דני ורבוב dverbov@014.net .il
או 052-3115682

באנגליה:
admin@hendonus.org.uk
או 44 20 8202 6924

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. זָכְרֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים – לחנים ופרושים

 

הלחן המסורתי של "אבינו מלכנו

http://www.youtube.com/watch?v=NWJ2WJTUei8

ו
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ בָּרֵךְ (בעשי"ת חַדֵּשׁ) עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה:
אָבִינוּ ַמְלכֵּנו בַּטֵּל מֵעָלֵינוּ כָּל גְזֵרוֹת קָשׁוֹת:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵינוּ:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ כַּלֵּה כָּל צַר וּמַשְׂטִין מֵעָלֵינוּ:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנוּ סְתם פִּיּוֹת מַשְׂטִינֵינוּ וּמְקַטְרִיגֵנוּ:
אָבִינוּ  מַלְכֵּנו כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָוֹן וּשְׁמַד מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ סְלַח וּמְחַל לְכָל עֲוֹנוֹתֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ וְחַטּא ֹאתֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְחק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים כָּל שִׁטְרֵי חוֹבוֹתֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְחוֹלֵי עַמֶּךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ קְרַע. רוֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ:
לתענית צבור:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. זָכְרֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָוֹן וּשְׁמַד מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ:

לתענית צבור:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. זָכְרֵנוּ לְחַיִּים טוֹבִים:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. זָכְרֵנוּ לִגְאֻלָּה וִישׁוּעָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. זָכְרֵנוּ לְפַרְנָסָה וְכַלְכָּלָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. זָכְרֵנוּ לִזְכֻיּוֹת:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זָכְרֵנוּ לִסְלִיחָה וּמְחִילָה:
לעשרת ימי תשובה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים טוֹבִים:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר גְּאוּלָּה וִישׁוּעָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר זְכֻיּוֹת:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הַצְמַח לָנוּ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. הָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחֶךָ:

ראה ונתנה תוקף פרוש התפילה

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. מַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. מַלֵּא אֲסָמֵינוּ שָׂבָע:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. פְּתַח שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם לִתְפִלָּתֵנוּ:

שני פרושים של השל"ה הקדוש ל"אבינו מלכנו"

 תשובה מאהבה

איכות התשובה שעושה, יהיה עניינו בתשובה שעושה בעצם למען שמו באהבה. כלומר לא יעשה התשובה מיראה, דהיינו מיראת עונש, שאז עושה תשובה לשם עצמו. רק יעשה תשובה מאהבת הבורא, וזהו למען שמו. כי החוטא פוגם בשמו, ויהיה כוונתו בתשובה לסלק הפגם והחשך, וזוהי התשובה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו, א), שמגעת עד ה' אלוקינו, ושאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פו, ב), גדולה תשובה שהזדונות נעשים לו זכיות, ופירשו שזהו דווקא כשעושה תשובה מאהבה, וזהו למען שמו באהבה. ועל זה אנו מתפללים "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך". בתיבת "שלימה" רומז להשלים הפגם שיהיה שלם מה שנחסר. ואמר לפניך, כי כביכול הפגם מגיע עד לפניו… [מסכת יומא – הלכות תשובה (ס) ]

 

מלך יותר מבחינת אב

"אם כבנים אם כעבדים", אשר על שם זה אנו אומרים "אבינו מלכנו", בחינת מלך יותר בעילוי בו יתברך מבחינת אב, כי נקרא מלך מצד מהותו, אף קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד ה' מלך, והוא יתברך מלך בעצם לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו, וגם ביכולתו להוות (=לברוא) עם כל אימת שירצה ואין מונע. וזהו השבח "ה' מלך" קודם שנברא העולם, "ה' מלך" בפועל כשברא העולם, "ה' ימלוך" לעתיד בהתחדשו לעולם. ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, (=סיבה ותוצאה) אז נקרא העילה אב והעלול בן.

 עבודתנו לו יתברך באהבה וביראה… לא מפני יראת העונש ולא מפני אהבת השכר, כי אלו היראה והאהבה נקראים יראה חיצונית ואהבה חיצונית, רק לשמו יתברך. כאשר האריכו המפרשים ואמרו כי היראה פנימית מביאה לידי אהבה פנימית, ויראה פנימית היינו שירא שלא יעבור על ציווי אדונו, דהיינו שמקיים כל אשר ציוה ה' כל התורה כלה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ומתוך יראה זו פנימיית בא לאהבה פנימיית, דהיינו כל מה שעושה עושה בהתלהבות הלב בדביקה בחשיקה בחפיצה, ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב…
ספר השל"ה הקדוש – מסכת פסחים – מצה עשירה (יג)

  

אבינו מלכנו בביצוע ברברה סטרייסנד

מה קרה בין סבסטיה לעמונה

 

למעלה: תחנת הרכבת הישנה בסבסטיה. למטה: אחד הבתים בעמונה לפני הריסתו (שתי התמונות ויקישיתוף).

ערב יום הדין הוא זמן לחשבון נפש לאומי.  מה קרה לעם הזה שבראיונות ראש השנה מכריז ראש הממשלה המושחת ביותר  בתולדותיה כי צריך לסגת מכל השטחים ואין איש פוצה פה ומצפצף. מה קרה לעם הזה שקיבל בשיוויון נפש ובאדישות את שרשרת הנסיגות מסיני, מחבל ימית מגוש קטיף מצפון השומרון ובקרוב מביקעת הירדן ומירושלים ועוד מעט כבר לא יהיה מנין לסגת.

בניסיון למצוא את הפרספקטיבה למה שהיה ומה שקרה העליתי מארכיוני מאמר שפרסמתי  ב"ידיעות אחרונות"  לפני 34 שנים ב-10.10.74. אני מביא בזה את המאמר בשלמותו ללא אף שינוי ואת המסקנות אשתדל להסיק ויסיק כל קורא.

להלן המאמר:

מהפכת הכיפות הסרוגות

"משך שנים רבות היתה לחובשי הכיפות הסרוגות תדמית של "ילד טוב ירושלים. חביבים, אדיבים, משכילים ובלתי מזיקים. הם נהנו מאהדת כל החוגים כמעט. גם המתנגדים  החריפים ביותר של המפלגות הדתיות ראו בהם תופעה חיובית, מעין פלא גנטי של ילדים מחוננים שנולדו להורים לא כל כך מוצלחים.

בשבועות האחרונים  נתברר לפתע, כי "הילד הטוב" מסוגל גם להשתולל, לנשוך, להפגין, להפוך את המדינה על פיה ולשגע את צה"ל.  תנועת ההתנחלות ההמונית שאירגן "גוש אמונים" גילתה לפתע לציבור כי מאחורי החזית הסימפטית של הכיפות הסרוגות מסתתר הר געש שתנועות המחאה למיניהן, אשר נולדו לאחר המלחמה, הם משחק ילדים לעומתו.

 

מה קרה כאן?

מעטים מבינים כי למעשה נחשפת עתה לעינינו  ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצידקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות.
על מנת להבין את טיב המהפכה הזו יש לדעת כיצד צמח דור הכיפות הסרוגות ומהו הדבק המגבש אותו.

השוואה בין דור הכיפות הסרוגות לבין המפלגות הדתיות היא מקור אי ההבנה לאופיה של המהפכה שהולידה את תנועת ההתנחלויות. השפעתן של המפלגות הדתיות על דור זה היא שולית, אף כי הן תרמו תרומה לא מבוטלת לבנין הכלים שגיבשו דור זה.

מעצבי דור הכיפות

מה שעיצב את דור הכיפות הסרוגות היא מערכת חינוכית מפוארת,  שעוצמתה לא פגה במרוצת השנים. בראשה עומדים אישים בעלי שעור קומה חינוכי,  שאין דווגמתם כמעט במערכת החינוך החילונית.
על רקע ההידרדרות המתמדת של מערכת החינוך  הציונית החילונית – שכשלונה העיקרי הוא באי יכולתה  להקנות את הערכים שבהם דגלו ראשיה – בולטת הצלחת מערכת החינוך הדתית.  ביטויה העיקרי של הצלחה זו הוא בהקניית מערכת ערכים והשקפת עולם מגובשות, המעצבות אורח התנהגות מרוסן, שורשים עמוקים בתרבות ישראל ובתורתו, ןיציבות נפשית שביטויה אמונה.
מקור הכוח: המחנכים

מערכת החינוך הדתית שואבת את עיקר כוחה מן האישים העומדים בראשה. אישים אלה, הרחוקים מכל פעילות פוליטית, הם תופעה חריגה בחברה הישראלית השקועה בעבודת האלילים החמרנית. הם אינם מגישים קבלות על דלק ומוניות, אים תובעים דמי "שעות נוספות", אינם שובתים, אינם הופכים את תורתם קרדום לחפור בו.

המדובר הוא בעיקר בראשי הישיבות הגדולות, המבלים עם תלמידיהם כל היממה כולה, ומגשימים בגופם ובנפשם את אשר הם מטיפים לתלמידיהם, קונים את הערצתם ומטביעים עליהם את חותמם.

במשך שנים היה דור הכיפות הסרוגות רחוק מפעילות פוליטית. הוא הסתפק בתרומתו להתישבות הקיבוצית ובטיפוח מסגרותיו החינוכיות שתכליתן אחת: לעצב יהודי.

הכיפות והקיבוצניקים

המודעות הפוליטית של דור זה החלה להתעורר בעקבות מלחמת ששת הימים והפכה לכוח שאת ניצניו רואים בימים אלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לוחמי הכיפות הסרוגות בלטו במלחמות ישראל לא רק במעשי הגבורה שלהם אלא בחוסן הנפשי שגילו לאחר המלחמות וביחוד לאחר המלחמה האחרונה.  הציבור הדומה ביותר למנטליות של דור הכיפות הסרוגות בקרב החילוניים הם בני ההתיישבות העובדת וביחוד בני הקיבוצים.  הדימיון מוצא את ביטויו בעיקר בנכונות להקרבה ובקיום מסגרות חברתיות מגובשות.
רק עיוור איננו רואה את הסחף המתחולל זה שנים בחברה הקיבוצית בעבר קראו לזה "משבר", כינוי שנועד להצביע  על זמניותה של התופעה ועל התקווה כי תחלוף. אולם מי שעוקב אחרי פרסומי התנועה הקיבוצית, מ"שיח לוחמים" ועד "בין צעירים" ו"שדמות", לא יכול שלא לראות את הסחף הזוחל של החברה הקיבוצית, את התערערות עולמה ואת חיפושי הדרך שלה  המוצאים בין היתר ביטוי קטן ממדים אך רב משמשעות בשיבה ליהדות בצורות שונות. אם התנועה הקיבוצית, בה מרוכזת לכל הדעות העילית של היהדות החילונית, הגיעה למשבר ערכים עמוק כל כך, קל וחומר החברה החילונית כולה, שפרותיה הקדושות נשחטו ופשה בה ניהיליזם המערער את עצם קיומנו.

סיטואציה היסטורית זו היא שיצרה את הבסיס להתעוררות הפוליטית של דור הכיפות הסרוגות שבתנועת ההתנחלות בא לביטוי רק חלק מן הפוטנציאל הגנוז בו.

הציבור המאורגן במדינה

רבים שאלו עצמם כיצד מצליחים צעירים אלה לארגן עשרת אלפים איש לעליה ליהודה ושומרון תוך לילה.  לאסוף אלפים להפגנה תוך שעתיים ללא שימוש באמצעי התקשורת ההמוניים. לחדור שוב ושוב ליהודה ושומרון על אף אלפי החיילים והכספים שצה"ל מבזבז בניסיון לעוצרם.  השגים אלה התאפשרו הודות לעובדה שציבור זה הוא החברה המגובשת ביותר בסקטור העירוני של ישראל. שנים ארוכות של חיים במסגרות משותפות  – ויש לזכור את תנועת בני עקיבא שהיא כיום התנועה היחידה ששמרה על רוח תנועת הנוער שהיתה פעם נחלת כל התנועות – יצרו קישרי הכרות וידידות הנמשכים שנים. קשרים אלה אינם ניתקים בגיל הבוגר כמקובל בחברה החילונית והם נמשכים בבית הכנסת בו מתחזקות הכרויות מימים עברו, ונולדות היכרויות וידידויות חדשות. מציאות זו יוצרת מצב שהציבור של חובשי הכיפות הוא הציבור המאורגן ביותר במדינה ודי בכמה צלצולי טלםפון כדי להפעיל אלפי אנשים.

הניסיון של קבוצות שוליות שונות להדביק לציבור זה נטיה לפוטש הוא מגוחך. דור הכיפות הסרוגות תופס עמדות מפתח באוניברסיטאות, בתעשיה, בחקלאות ובצה"ל. הרצון לייחס לדור זה  כוונה לחולל הפיכה בלתי דמוקרטית הוא חסר שחר כל כך שאינו ראוי לדיון רציני.

ה"סכנה" ממנה חוששים

עם זאת אין מתנגדי הכיפות הסרוגות צריכים להתעלם מ"סכנה" חמורה יותר. הסכנה שהכיפות הסרוגות יוציאו את החברה הישראלית מן השיתוק שאחז בה מאז המלחמה. ישחררו אותה מן ההסתאבות והרדיפה  אחר מותרות ויפיחו בה אמונה בעם ישראל בארץ ישראל ובתורת ישראל".

עד כאן הדברים שכתבתי ב-10.10.74.

החלום ושיברו

מה נותר מן החלום הגדול והאמונה העמוקה, שהיתה אז נחלת רבים ואני הייתי להם לפה?

בחוסר צניעות עלי לומר כי  התחזית שלי לגבי מהותה של מהפכת גוש אמונים התאמתה.  בעת שהמאמר נכתב  התייחסה התקשורת לחובשי הכיפות הסרוגות באהדה  ואל  מפעל ההתנחלויות  התייחסו כאל מעשי קונדס. הרב שמואל אבידור הכהן ז"ל, שהיה אז משתתף קבוע ב"ידיעות אחרונות" כתב שי "החגיגה תסתיים "כשייגמר החופש והנערים השובבים יחזרו מן הפעולה הצופית הביתה.  בישיבת מערכת הצעתי לראיין את חנן פורת, בנימוק שהוא עתיד להיות ראש ממשלה  אך דבריי נתקבלו בביטול.

גוש אמונים היה אכן, כפי שצפיתי, התנועה הפוליטית היחידה של העת החדשה, שחוללה שינוי מכריע בדמותה של המדינה .
אבל טעיתי בתקווה  שהגוש "יוציא את החברה הישראלית מן השיתוק שאחז בה מאז המלחמה. ישחרר אותה מן ההסתאבות והרדיפה  אחר מותרות ויפיח בה אמונה בעם ישראל בארץ ישראל ובתורת ישראל".

זה לא קרה ועל כך בוכה הנביא.

(הערה: המאמר נכתב ביום חול ונשלח אוטומטית על ידי התוכנה של האתר. אם הוא מגיע בשבת או במועד אין בכך חילול שבת ויש לראות זאת כמעין פעולה של שעון שבת).

תפילת ונתנה תוקף

http://www.whoshalllive.com/video.html

לחסל את אחמדינידג'אד

אחמינג

שר הגימלאים, רפי איתן, הוא אדם שעברו הולך לפניו. לזכותו יש לזקוף את התיכנון והביצוע המוצלח של חטיפת אייכמן. לחובתו אחת היוזמות האוויליות ביותר בתולדות המודיעין הישראלי : גיוס פולארד והפקרתו.

בראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" אמר איתן כי לדעתו צריכה ישראל לחטוף את אחמדיניג'אד ולהביאו למשפט.

"לבית הדין בהאג"

דבריו של איתן עוררו רעש גדול בעולם ולאירן היתה החוצפה למחות באו"ם. איתן עצמו ריכך את דבריו ובראיו לטלוויזיה אמר כי דבריו נאמרו כבדרך אגב, בתשובה לאיזו שאלה. וכי התכוון לכך שצריך להביא אותו לבית הדין הבילאומי בהאג . לאור העובדה שבית הדין הזה גילה עד כה עמדות אנטי ישראליות מובהקות היה ברור שאיתן בעצם אמר מה שאמר "סתם". אולי ביקש באמצעות הדברים הללו להחזיר את הסומק ללחיים הנפולות של סיעת הגימלאים, שעתידה להימחק מן המפה הפוליטית.

אך דבריו של איתן מעוררים את השאלה: מדוע לא בעצם. ואם כבר, למה לחטוף ולא לחסל.

האישיות וההיסטוריה

השאלה אם אישיות המנהיג מעצבת את ההיסטוריה, או שההיסטוריה יוצרת את הנסיבות שמעלות מנהיג מסויים, היא שאלה שבלונית שאין טעם לדון בה.
אפשר להביא נימוקים לכאן ולכאן. בריטניה בראשות צ'מברלין במלחמת העולם השנייה היתה נכנעת להיטלר ומאפשרת לו להשתלט על העולם. אישיותו של רוזבלט (בצד סיכלותם של היפאנים והיטלר) היא שהביאה להצטרפות ארצות הברית למלחמה ולהבסת היטלר.
מדינת ישראל לא היתה קמה לולא נחישותו של דוד בן גוריון. אישים כמשה שרת וחבריו היו מחליטים לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ומחמיצים את השעה. היא גם לא היתה קמה לולא מלחמת המחתרות – יאיר שראה את המציאות זמן רב מראש ובגין שהכריז מרד נגד הבריטים. לולא אותו בגין ייתכן ששלטון מפאי בראשות גולדה גלילי ואלון לא היתה מתחילה הנסיגה הגדולה של המפעל הציוני מסיני ומכל ארץ ישראל.

לעומת כל אלה אפשר להביא שורה של מנהיגים שמשקלם בהיסטוריה הוא כמשקל גרגר אבק.

מיוליוס קיסר עד קנדי

האם חיסול מנהיג פוליטי יש בו כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה?

התשובה היא כי לעתים כן והדבר הוכח מרצח יוליוס קיסר ועד הרצח של יורש העצר האוסטרו הונגרי, שהביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אי אפשר להמנע מן המחשבה מה היו פני העולם וגורל העם היהודי אילו הצליחו לחסל את היטלר בעוד מועד.

ההיטלר של דורנו הוא אחמדינג'אד והעם היהודי חייב לראות בחיסולו משימה היסטורית. אסור שהאיש הזה יישאר בחיים כדי לבצע את כוונתו להביא עלינו שואה שניה.

האם הדבר אפשרי?

ההיסטוריה מוכיחה שאם יש אדם הוא קבוצת אנשים , ובוודאי מדינה, הנחושים ברצונם לחסל מנהיג פוליטי, שום כוח שבעולם אינו יכול לעצור בעדם. ותוכיח שרשרת הרציחות (או החיסולים) של מנהיגים פוליטיים מיוליוס קיסר דרך אברהם לינקולן ועד ג'ון קנדי.

לא כל רצח פוליטי השפיע על מהלך ההיסטוריה. אפשר להניח שככל שהמשטר של המנהיג המחוסל יותר טוטליטארי, ההשפעה של חיסולו גדולה יותר. אילו חיסלו את סטאלין בזמן ייתכן שרוסיה היתה חוסכת מיליוני קרבנות שרצח במחנות הסגר. אך אולי לא היתה מנצחת את היטלר. מאידך, מותו הטבעי של סטאלין (שלפי עדויות, מקורביו לא ניסו למנוע אותו לפחות) הציל את יהודי רוסיה משואה שהוא התכוון להביא עליהם והעולם ניצל אולי ממלחמה גרעינית.
רצח קנדי ורצח רבין לא שינו את מהלך ההיסטוריה, כי בשני המקרים מדובר במדינות דמוקרטיות שבהן אישיותו של המנהיג אינה מכרעת ויש לו תחליפים.

(אך יש אומרים שרצח רבין השיג תוצאה הפטכה מזו שהתכוון לה הרוצח.  רציחתו קידשה את הסכם אוסלו האומלל כאילו זו היה תורה מסיני.  אילו רבין היה ממשיך ייתכן שהיה נחלץ ממנו ומכל הנוכלים הפוליטיים שמשכו אותו למלכודת הזו).י

מאידך, חיסול השר הבריטי האנטישמי לעניני המזרח התיכון, הלורד מוין, בידי לח"י בשנת 1944 גרמה לזעזוע כזה בדעת הקהל הבריטית שהיתה גורם מאיץ בהחלטת הבריטים לעזוב את ארץ ישראל.

אפשר לחסל את אחמדיניג'אד. הוא מוקף שומרי ראש. אך האם כולם נאמנים לו? חלק גדול מן העם האירני מאס בשלטון האייתולות.(כפי שנוכחנו בהפגנות הדמים בעקבות בחריות 2009). יש שם אוכלוסיה משכילה בעלת אוריינטציה מערבית מודרנית. יש באירן גם מיעוטים מדוכאים, ביניהם מיעוט ערבי גדול מאד שיש בו אנשים שירצו לחסל את אחמדיניג'אד. ההיטלר של טהרן איננו נמצא בבונקרים כל העת. הוא מופיע בציבור, טס במטוסים ומגיע עכשיו גם לניו יורק, שבה יש פי מאה יותר יהודים ממספר היהודים שהיו בשושן הבירה.

אי אפשר להעריך מה תהיינה התוצאות של חיסול כזה. יש להניח שהעולם לא יתאבל על מותו של בן הבליעל הזה (ראה את השער של הג'אוגרפיק מגזין – גם אם זו מתיחה היא אומרת משהו).. יש גם להניח כי יורשיו של אחמדיניג'אד יפעילו את השלוחות הצפעוניות שאיפשרנו להם לגדל בלבנון ובעזה. ייתכן שלא תהיה ברירה אלא להפעיל את נשק יום הדין.

אך קיימת גם אפשרות הפוכה. אירן אינה מדינה ערבית. יש בה מעמד בינוני חזק. יש בה המון צעירים משכילים, הקשורים לכל העולם באינטרנט . אולי חיסול אחמדניג'אד יביא לפעולת שרשרת חיובית שתחזיר את איראן לעולם השפוי ותתקן את מה שעיוות הנשיא האנטישמי ג'ימי קארטר, ידידו של בגין, שאיפשר את שלטון האייטולות בטהרן ואת שובו של הרוצח הנתעב ערפאת לארץ ישראל.

בכל מקרה ברור שהעולם יהיה מקום טוב ובטוח יותר לחיות בו בלי אחמדיניג'אד..

האם מדינת ישראל בראשות ציפורה לבני תהיה מסוגלת לצעד כזה? האם אהוד ברק הלוחם המהולל שהפך להיות פודל פוליטי ייזום זאת? האם רפי איתן יעלה בכלל הצעה כזו בממשלה שתישען על קומץ הקשישים שמסביבו?

ספק רב.

ראה מאמרי: "לאיים במכת מנע גרעינית"

השאלה שלא שאלו את אחמדיניג'אד

דיכוי המיעוט הערבי באיראן


"עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון

נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"

מאמר זה הוא פרי עטו של חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. המאמר נכתב לרגל הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות. תשס"ח. המאמר פורסם בעיתון אינטרנט של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן-עזר" גיליון 341 מן ה-7 במאי  2008.
הרשימה  מופיעה גם (בנוסח מקוצר)  בעלון השרות הבולאי המצורף לגיליונית של בול "התקווה". המאמר מתפרסם כאן באדיבות אליהו הכהן.

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), כעדותו, בשנת תרל"ח בעיר יאסי ברומניה. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִכלל את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: "ברקאי" (ירושלים תרמ"ו) תחת השם "תקוותנו". בנוסחו המקורי מנה השיר תשעה בתים המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. כך ברצף, ללא סימני פיסוק פורסמו בתי השיר במקורם:

להמשיך לקרוא

המעמד בו התקדש הימנון "התקווה" בדורנו

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה". בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי. ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה". בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

נוער ציוני בברגן בלזן לאחר השחרור

 

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי לזלי הנרי הרדמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר ואני מקווה שעדיין ניתןלשמוע אותו.
http://www.israelreporter.com/files/radio/BergenBelsenHatikva.mp3

http://

חיילים בריטיים בברגן בלזן לאחר השחרור

מי הוסיף "בת"

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "בת" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אותו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב 'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפילת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.

"התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

========================================================================

מכתב מנכדו של הרב

הופניתי למאמר כי הרב הצבאי, הרב לזלי הנרי הרדמן היה הסבא שלי, אבא של אמי.
 
למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.
 
לזכרו של סבא, לרגל היארצייט הראשון שלו בשנה שעברה, חיברתי ספר (בשפה האנגלית). כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948
ו-1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה
הוא נתמנה  רב קהילה וכיהן בתפקיד זה 35 שנה ).
 
בברכה,
דני ורבוב
יולי 2010

  

 

ראה:

דגל ישראל כיצירת העם היהודי

לשנות את התקווה או לאבד את התקווה

תולדות הזמר העברי – מפעל שהוחמץ

הרב לסלי הרדמן ששר "התקווה" עם ניצולי ברגן בלזן

הרב לסלי הרדמן ששר "התקווה" עם ניצולי ברגן בלזן (באדיבות נכדו של הרב)

היועץ הרע מנחם מזוז


מדוע לא עימתו אותו עם המתלוננות. משה קצב.(צילום: ויקישיתוף)

יש ביטוי ביידיש שבתרגום מילולי משמעותו "הדבר לא מתיישב על השכל". כמו בכל תרגום מיידיש גם ביטוי זה בעברית אינו נושא את כל הקונוטציות של הביטוי במקור.

אדם שעשה מעשה ש"לא מתיישב על השכל" פרושו שעשה מעש לא מתקבל על הדעת,  לא הגיוני באורח קיצוני. מעשה שטות, מעשה איוולת, מעשה כמעט  אידיוטי, התנהגות חובבנית, ובלשון ימינו  התנהגות מטורללת.

 

החלטותיו של מזוז

אפשר לומר כמעט על כל החלטותיו של מזוז כי אינן מתיישבות על השכל. ופרשת קצב שהתפוצצה השבוע בפניו ובפני הציבור כולו כפצצת סירחון היא גולת הכותרת של שורת ההחלטות שלו.

נתחיל בשורת ההחלטות הנוגעות לפרשת הנשיא לשעבר משה קצב. לאחר שקצב התלונן במשטרה על מעשה סחיטה שכאילו נעשה בו – כמו אותו גנב של העיירה שרץ ברחוב וצעק "תפסו את הגנב" – עמד מזוז בפני  שורת החלטות שכל אחת מהן הייתה שגויה ובלתי מתיישבת על השכל.
לא מתיישב על השכל לחקור את הנשיא בכפפות של משי ובנוחיות של מלון חמישה כוכבים בשעות שנוח לו לקבל את החוקרים במעונו. סתם בוזגלו  או אפילו סתם קצב מקרית מלאכי היה כבר יושב במעצר מובא לחקירה באזיקים ועומד לדין על שורה של מעשי אונס שדינם מאסר ארוך. הנשיא נהנה אמנם מחסינות אך התרשלותו של מזוז אפשרה לנשיא, לפרקליטיו וליועצי התקשורת שלו להאריך ולמזמז את הענין עד לנבצרות וממנה לפרישה, לעיסקת הטיעון ולפיצוצה.

לרגע קט נדמה היה כי מזוז הפך סוף סוף לאיש עזוז (גיבור) והכין כתב אישום מבוסס משפטית וראייתית שמאשים את הנשיא בשני מעשי אונס ועוד שורה של מעשים מגונים הפרת אמונים ומה לא. כבוד גדול לא היה מוסיף משפט כזה למדינה. גם לא המחשבה שנשיא המדינה יבלה כמה שנים בחברתם של אנסים פחות מכובדים ממנו. אבל משפט כזה היה מציל את כבודה של המערכת המשפטית ואת הצדק שהיה נעשה ונראה. הוא גם היה משמש תמרור אזהרה לכל אותם בעלי שררה שיצרם גובר עליהם (חרמנים בלשון ימינו) הסבורים שנשים העובדות אצלם  יכולות לשמש גם שפחות מין.

והנה לפתע נפלה כפצצה עיסקת הטיעון. ההר הגדול של התביעה שהכין מזוז לא הפך לעכבר אלא לעכברון, למיקי מאוז. מזוז נימק את הסכמתו לעסקת טיעון בכך שהראיות שבידיו אינן מספיק חזקות ובכך כבר טרפד את כתב האישום שהוא צריך בלית ברירה להגיש עכשיו. הוא אמר זאת בלי להיפגש אפילו פעם אחת עם א' הראשונה והשנייה והשלישית וכל היתר. ובלי לעמת אותן עם הנשיא – פעולה הנעשית כדרך שיגרה בכל אישומי אונס שבהם יש מלה מול מלה.

כל העיסקה הזו וכל הנימוקים שנאמרו להצדקתה אינם מתיישבים על השכל.

• לא מתיישב על השכל שתריסר נשים, שלא הכירו זו את זו, ועבדו עם קצב בתקופות שונות ובתפקידיו השונים, יתארו אותם דפוסי התנהגות מינית של קצב וכולן אינן אמינות ורק הכחשתו של קצב אמינה.
• לא מתיישב על השכל שקצב דובר אמת אך סרב, בניגוד למתלוננות,  לעמוד במבחן של פוליגרף.
• לא מתיישב על השכל שקצב יטען כי המתלוננות מכפישות את שמו והוא לא מגיש נגדן תביעה על הוצאת דיבה.
• לא מתיישבת על השכל הטענה של מזוז שחלק גדול מן העברות התיישן. אז מה? תכלול בכתב האישום רק את המתלוננות שלא עברו 7 שנים מאז המעשה שנעשה בהן ותעלה לדוכן העדים את כל היתר כדי להוכיח דפוסי התנהגות.
• לא מתיישב על השכל שאדם חף מפשע ישכור שלושה פרקליטים ששניים מהם הם מן היקרים במדינה ובנוסף יועץ תקשורתי יקר ומוכשר כמוטי מורל  (ושאלה קטנה: מניין הכסף).

החלטות חמורות

 הקריירה של מזוז רצופה מראשיתה שורה של החלטות שאינן מתיישבות על השכל בנושאים חשובים יותר וגורליים יותר מהחלטותיו בפרשת קצב.

ההחלטה החמורה ביותר שקיבל מנקודת מבט לאומית הייתה בראשית שנת 2004, מיד עם כניסתו לתפקיד. השופטת העליונה עדנה ארבל, שהייתה קודם לכן פרקליטת המדינה,  כבר הכינה כתב אישום חמור ביותר נגד אריאל שרון ובנו גלעד שרון על שוחד המיליונים שקיבלו מן הקבלן דודו אפל בפרשת האי היווני.

 צריך להיות עיוור גמור או תמים כתינוק ולקבל את הטיעון של שרון שהוא לא ידע על המיליונים שזרמו לכיסיו של בנו גלעד מכיסו של הקבלן, כשהתמורה היחידה שנתן הייתה שיטוט באינטרנט.

בהחלטה זו שנומקה בשורה של התפתלויות משפטיות  הצטרף מזוז לקהל ה"מאתרגים" של שרון שאפשרו לו את מעשה הפשע של חורבן גוש קטיף.

והערה אישית קטנה

בטור שלי ב"מקור ראשון" הרביתי לכתוב על קצב והתנהגותו ועל המערכת המשפטית וכשליה.  לאחר הנאום המפורסם שנשא משה קצב במסיבת העיתונאים בבית הנשיא  שערתי כי את הרעיון לשאת את הנאום העלה האסטרטג מוטי מורל.

אני מכיר את מוטי מורל מזה שנים, מעריך מאד את יכולתו המקצועית (הוא הצליח להעלות שני ראשי ממשלה ואין כמעט גוף שאותו ייצג שלא הצליח לשנות את דעת הקהל כלפיו).

בטרם העליתי את ההשערה האמורה במאמר כתבתי את המכתב הבא למוטי מורל:

שלום מוטי,


אקדים ואומר כי אם לא תשיב לי על המסר הזה אבין זאת בהחלט ולא יהיה בליבי עליך.

אני מתכוון לכתוב מאמר על פרשת קצב ובניגוד למלל הכללי נגד הנשיא אני מתכוון רק לכתוב שלאור ההיסטוריה של מוסד הנשיאות מאז ימי בן גוריון  צריך לדעתי לבטל בכלל את המוסד הפיקטיבי הזה.

אבל אני רוצה גם לכתוב קטע "האם יצליח מוטי מורל למנפל את דעת הקהל" לטובת הנשיא. (אגב: המונח למנפל שאתה כנראה המצאת כבר נכנס למילונות בעקבות הראיון שלך אתי).

יש לי גם ניחוש שההופעה של הנשיא  שבה הצליח להשיג כמה נקודות בדעת הקהל נעשתה על דעתך. להערכתי, אם פרקליטיו ימזמזו את השימוע  בשלושה חודשים וימשכו את זה גם אחר כך אתה תיצור דעת קהל שתביא איכשהו לטשטוש הפרשה.
בברכה
זאב גלילי

תשובת מוטי מורל

 על מכתב זה השיב לי מוטי מורל במכתב הבא :

זאב ידידי הטוב שלום,

א. לא זכור לי שהמצאתי את המונח "למנפל".
ב. כולנו עוסקים במניפולציה של דעת הקהל. כפי שאמרתי לאיילה חסון בראיון רדיו, כאשר זו תקפה אותי שאני יועץ להשכיר שמשכיר את שרותיו ללקוחות: "אני לפחות לא מסתתר. אני אומר במפורש את מי אני מייצג. לעומת זאת, הרבה עיתונאים מופיעים כאבירי הצדק והאובייקטיביות כאשר הם מסתירים את האג'נדה והאינטרסים האמיתיים שלהם". אז לפחות המניפולציה שלי היא גלויה ולא מוסווית כמו של חלקים גדולים בתקשורת.
ג. המסר שלי בכל הראיונות בעקבות נאום קצב היה: "לפני הנאום היה רוב הציבור משוכנע שהנשיא אשם, בגלל שהיה שרוי בטראנס היפנוטי של שטיפת המוח התקשורתית. הנאום שבר את הטראנס והיום רוב הציבור אומר "אני לא יודע אם הוא אשם או לא, הוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו, והתקשורת חרצה את דינו ללא משפט" – וזה בדיוק מה שרצינו להשיג: לשבור את שטיפת המוח. טענה כזאת היא טענה אמיתית ולא מניפולטיבית. המהלך בעצם נועד להילחם במניפולציה של התקשורת, להוציא את האזרחים מהטראנס ההיפנוטי ולהחזיר לאזרחים את צלילות דעתם שתגרום להם לחשוב באופן עצמאי. האם זאת מניפולציה?
ד. הנשק הסודי שלי פעם אחר פעם הוא לא למכור לציבור איזושהי המצאה, אלא להיפך: להעלות ולהציף לדיון ציבורי את האמת, אותה אמת שאחרים מנסים להסתיר או שהציבור אינו מודע לה. כך עשיתי ב"פרס יחלק את ירושלים", ב"נאש קונטרול", ועכשיו אני עושה זאת נגד תכניות האוצר לרפורמה בשוק החשמל, שעל פי הערכות האוצר (שאותן הם לא מפרסמים לציבור), תגרום להעלאת מחירי החשמל ב-30 עד 40 אחוז.
ה. השיטה הזאת שלי – להציף למעלה את האמת, אינה מוסיפה לי פופולאריות בלשון המעטה. להרבה בעלי אינטרסים יותר נוח שהציבור יישאר במחשכי הבורות ביחס לכל מיני נושאים.
ו. עכשיו תגיד לי אם זו מניפולציה. ואם כן – האם היא יותר חמורה או פחות חמורה מהמניפולציות שאמצעי התקשורת עושים עלינו השכם והערב.

ידידך
מוטי מורל

הואיל ומדובר במכתבים פרטיים לא פרסמתי אותם. כתבתי מה שכתבתי על הנשיא והבנתי מה שהבנתי מתוך מכתבו של מורל.

לתדהמתי גיליתי זמן מה לאחר מכן  כי בטור שלי,  ב-27 ביולי 2007, מופיע מכתב ארוך של מוטי מורל ובו הוא ממנפל את עמדותיו להגנת הנשיא.

התדהמה שלי נבעה מן השאלה כיצד הצליח מוטי מורל להיכנס לטור שלי בלי ידיעתי.

וזאת לדעת. מן היום הראשון בו הופיע הטור שלי ב"מקור ראשון" בגיליון הראשון (1997) התניתי תנאי בל יעבור: שום שינוי לא יוכנס לכתיבתי ללא הסכמתי. והסכמתי נתונה רק אם אני טועה באורח קיצוני בעובדות או עובר על חוק לשון הרע. התנאי הזה עוגן בחוזה שנחתם עמי על ידי מייקל כריש, שרכש את העיתון מבעליו הקודמים ב-1999.

מעולם לא נתבקשתי לתקן תיקונים מהסיבות האמורות, וכל עורך שעבר על הטור שלי ידע שגם כדי לשנות מקומו של פסיק או מלה יש לבקש את הסכמתי.

פה נכנס מכתב שלם שכלל עמדות שנגדו את דעתי.  חמור מזה: הואיל ומוטי מורל מכיר אותי היטב הוא יודע איך להתקשר עמי (ועושה זאת מדי פעם כשהוא מבקש לקדם נושא ולא פעם ביקש גם את עצתי). אם היה מבקש לפרסם באמצעותי את עמדתו הדבר היה נעשה לאחר סינון שלי, המבחין בין עמדה לגיטימית לבין מניפולציה, גם אם זו נועדה לפעול נגד המניפולציות האחרות.

מזוז צריך לעוף

 אבל האמת היא שלא הנשיא צריך לעניין אותנו עכשיו אלא מני מזוז. הוא היה צריך לעוף מתפקידו כבר מזמן.

הבעיה היא שאם אולמרט ינצל את ההזדמנות וימנה יועץ משפטי משלו הוא יזכה לשכבה כפולה של פשתן המגן על אתרוגים מזו שהגנה על אריאל שרון.

אז אולי כדאי לחכות שביבי יעשה זאת.

ממנפל או רק מגלה את האמת. מוטי מורל. (צילום: זאב גלילי)

 

החלטות שלא מתישבות עם השכל. מני מזוז. ויקישיתוף.

פתרון מבריק לכבדי ראיה באמצעות 2 מסכי מחשב

תמונה זו ממחישה את היתרון של שימוש בשני מסכים. משמאל ידיעה ב- ynet במסך 17 אינצ' מימין אותה ידיעה במסך 21 אינצ' שהוגדל בתוכנת MAGNIFIER. אם  תלחץ על הכפתור השמאלי של העכבר כשהתווין על התמונה תקבל תמונה מוגדלת שתמחיש בברור את ההבדל בין שני המסכים.

אחד מבני משפחתי לקה לפני כשמונה שנים בסכרת קשה.  הוא החליט  להילחם במחלה בלי ליטול תרופות. הוא הצליח להוריד את רמת הסוכר בדמו לרמה הנורמלית (80-110) אך ורק באמצעות דיאטה.

הינזרות מפחממות

כבר סיפרתי כאן פעם על הדיאטה הזו המבוססת תחילה על הינזרות מוחלטת מפחמימות ולאחר מכן  אכילת פממות בעלות אינדקס גליקמי נמוך. הוא הצליח בכך עד ימים אלה ובתקופה זו אף עסק בפעילות גופנית אשר יחד עם הדיאטה הביאו לירידה ניכרת במשקלו ובלחץ הדם שלו. היו רופאים שטענו בפניו כי מעולם לא חלה בסוכרת.

להמשיך לקרוא

כך מדבר אנגלי אמיץ על חמאס בעזה והאיסלם באירופה ובארצות הברית

הכינו עצמכם לשואה האמיתית – אומרת כרזה בהפגנת מוסלמים בבריטניה

קראתי בעיתון שמשרד החוץ החליט לגייס  את אתר  youtube לצרכי  ההסברה של ישראל. הפרויקט הראשון יהיה להציג את תמונות הזוועה של טבח תלמידי ישיבת מרכז הרב למען ילמדו הגויים ויידעו עם איזה רשעים יש לנו עסק.

על יוזמה זו של משרד החוץ אפשר לומר בלשון העם "בוקר טוב אליהו". עכשיו נזכרתם?

מהו אתר youtube

האתר הזה הוקם בשנת 2005 על ידי שלושה צעירים אמריקנים שמצאו פתרון טכנולוגי להעביר באינטרנט קובצי וידאו ושמע גדולים במהירות ובקלות.

תחילה הוצגו באתר סדרות טלוויזיה, קליפים של מוסיקה  וכדומה. במרוצת הזמן נפתח האתר לכל אדם וגוף המבקש לפרסם בו סרטון בכל נושא העולה על רוחו. שהמיגבלה היחידה היא שלא להפר זכויות יוצרים. עד מהרה הפך האתר לצומת של החלפת קבצים וגם מקור למיליוני הבלוגים בכל העולם.

כרגיל בתחום זה הפך האתר למכרה זהב של יוזמיו ובמרץ אשתקד הוא נרכש על ידי גוגל ב-1.65 מיליארד דולר.

מזה זמן רב משמש האתר מכשיר תעמולה של אויבי ישראל אך גם רבים מחסידי ישראל תורמים את תרומתם באורח עצמאי. משרד החוץ נרדם בשמירה.

אילו עסקו שם פחות בתככי משרד ובמאבק להישרדות אולמרט היו הופכים את האינטרנט  לבמה אדירה להפצת עמדת ישראל בעולם, כפי שהערבים עושים בלא מעט הצלחה.המחדל של השימוש באינטרנט הוא חלק מן המחדל הטרמינאלי של ההסברה הישראלית בכללותה.

ניתן גם לנצל את האתרים והקליפים של תומכי ישראל ואת המגמה הגוברת של רגשות התעוב שחש העולם החופשי כלפי האיסלם. דוגמה לקליפ כזה מצורף כאן. קליפ של אנגלי אמיץ האומר מה שכולם חושבים על האיסלם, ללא מורא וללא משוא פנים. שמו של הדובר פט קונדל.

הקליפ שודר באתר מתחרה ל"יוטיוב" הנקרא  dotsub

על חשיבותו אפשר ללמוד מן העובדה שעד לסגירת טור זה צפו בו קרוב ל-3 מיליון איש.

מוגש בזה הטקסט המקורי בתרגום לעברית (שנעשה על ידי  ידידי רמי טל , עורך בכיר מהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות".

"האיסלם הקיצוני הראה לנו בדיוק מי אנחנו – רכיכות".

ואלה דבריו של הדובר:

"יכולתי להיות בסעודיה, שבה גברים הם גברים ונשים הן עדר פרות. האם מותר לי להגיד את זה?
הנציבות הסעודית לזכויות אדם – הרי לך אוסף של מילים שממש מסוגל לגרום לפיצוץ במוח שלך – אבל מסתבר שארגון כזה באמת קיים, והם מתכוונים להתלונן בסוף החודש, באירוע שיתקיים בקופנהגן, על כך שממוסלמים החיים באירופה נשללות זכויות האדם, והם אינם רשאים לקיים באופן חופשי את מצוות דתם. מה תגידו על זה? לקבל הרצאות על זכויות האדם מסעודיה, זה בערך כמו צער בעלי חיים אצל צפון קוריאנים. "האם זה יכול להיות הזוי יותר מזה?" תשאלו. ובכן, מסבתר שהתשובה חיובית, מפני שעוד הם דורשים מאיתנו להפסיק לזהות את האיסלם עם טרור, דרישה די חוצפנית, כשהיא באה מ"שומרי האיסלם", שהם גם שומרי הטרור.

איך נוהגים האנגלים

בחברה שפויה, אדם שיקום וינאם נאום מסוג זה יסולק החוצה בבושת פנים, ברגע שיפתח את פיו, או – טוב מזה – יוקע על עמוד ויושלך לנהר. אבל פה זה אירופה, כך שקרוב לוודאי שאנו נקשיב למה שיש לו לומר, ניקח את הדברים בחשבון, ולאחר מכן נשנה את דרכינו, כפי שאנו עושים תמיד. רק השבוע, פה באנגליה, סופר לנו כי רשת סופרמרקטים גדולה מאפשרת למוסלמים העובדים באריזת הסחורות של הקונים לא לנגוע באלכוהול, אם הם אינם רוצים בזה. ועכשיו אפשר להמר בביטחון על כך שהם יתייצבו בתור ארוך ויודיעו שהם לא רוצים בזה. כבר היה לנו רוקח שסירב למכור אמצעי מניעה בגלל הדת, היה לנו רופא-שיניים מוסלמי שסירב לטפל באשה שלא כיסתה את ראשה, ועכשיו מספרים לנו שכמה רופאים מוסלמים מסרבים לטפל באנשים מסויימים בגלל דתם. ובכן, לנו באנגליה יש מונח טכני לסוג זה של התנהגות. אנו קוראים לזה – "משתינים עלינו", ואנחנו לא אוהבים כשמשתינים עלינו, כי זה מסריח. פשוט עניין של תרבות.

אולימפיאדה בצל מסגד

אם המוסלמים כל כך סובלים מדוכאים כפי שהסעודים רוצים שנאמין, אז מדוע יש עכשיו תוכניות לבנות כאן, בלונדון, מסגד אימתני במימון סעודי, מסגד שיהיה הגדול ביותר באירופה, לא פחות? תאכלו את הלב, תושבי דנמרק. אנחנו יודעים שאתם הייתם מתים שזה ייבנה אצלכם, אבל לא יעזור לכם – אנחנו מקבלים את המסגד. והוא ייבנה ממש בקירבת מיתקני האולימפיאדה שתתקיים בלונדון 2012, אם הם יקבלו את היתר הבנייה. אפילו חלק מן המוסלמים המקומיים מוחים על כך נמרצות, בטענה שהם יידחקו לשוליים, כי המסגד הזה ייבנה על-ידי קיצונים למען קיצונים, מה שאומר שהם כנראה יקבלו "אור ירוק" לתוכנית, ואז על האולימפיאדה ישקיף מסגד בגודל של אצטדיון כדורגל. אינני יודע אם ריצת המרתון תופסק לצורך תפילות, או שספורטאיות יידרשו ללבוש אוהל על עצמן במהלך התחרויות, אם כי אני משוכנע שאם ישאלו לדעתו של "האימאם המשוגע" של הרב-תרבותיות, ראש עיריית לונדון קן ליווינגסטון, זה בוודאי יהיה על סדר היום.

כרתו ראשיהם של מעליבי האיסלם. כרזה בהפגנה איסלמית בלונדון.

העובדה שהסעודים יכולים בכלל להופיע עם חרא ציני מהסוג הזה מראה עד כמה רחוק הרשינו להם לדחוף אותנו, כאן באירופה. האיסלם הקיצוני הראה לנו בדיוק מי אנחנו – רכיכות. הוא רואה שתקינוֹת פוליטית היא כמו סם שאיננו יכולים להפסיק להזריק לעצמנו, למרות שאנו יודעים שזה יהרוג אותנו. והם מנצלים עובדה זאת במלואה, מנצלים את תכונת ההגינות שלנו נגדנו, וגורמים לנו לבוז לעצמנו על אחת מתכונותינו הטובות ביותר. וכל ויתור שנעשה ייראה כחולשה שיש לנצלה עוד ועוד, משום שאין דו-שיח עם האיסלם הקיצוני. הוא לא רוצה שיסכימו עימו – הוא רוצה שיצייתו לו. הוא חושב שיש לו זכות, שנמסרה לו מאלוהים, לקבוע את הכללים, לא רק למוסלמים, כי אם לכולם. וכמה מאיתנו, אם להתבטא בכנות, חושבים שזה קצת יותר מדי. ואם אתם חושבים שזה לא הגיוני, אז כל מה שאני יכול לומר הוא שהחופש שלי חשוב יותר מהדת שלכם. הרבה, הרבה יותר חשוב.

בורים שונאי נשים

ובנוסף לזה, יש לי נטייה טבעית לתעב בורים שונאי נשים וחדורי דעות קדומות שנטפלים אלי ודוחפים אותי, ואני קובע זאת בכל הכבוד הראוי.
ולפני שמישהו יאשים אותי שוב שאני מעליב את האיסלם – תתבגרו, בבקשה. אני לא צריך להעליב את האיסלם, כשיש כל כך הרבה מוסלמים שרוצים לעשות עבורי את השירות הזה, כל אימת שהם חוגרים על עצמם חגורת נפץ או סוקלים למוות מישהו באשמה שהיו לה חיים פרטיים. אלה האנשים המעליבים את האיסלם, לא אני. כמובן שאני מודע לכך שהאיסלמו-פשיסטים רואים כל ביקורת כעלבון, אבל כדי להיות הגון כלפיהם, יש להודות שקשה לחשוב על מחמאה, נכון? מה אפשר להגיד להם? "יופי של ג'יהאד. זו הדרך – גזענות ושנאה!"? מגוון האפשרויות לא כל כך רחב. אבל אלה האנשים שבאמת מעליבים את האיסלם. ואלה האויבים האמיתיים של המוסלמים. והאויבים הגדולים מכולם הם בני המשפחה המלכותית של סעודיה. משום שבגלל פעילויותיהם, המימון והעידוד של רצח בדם קר בשם האמונה הדתית, אנשים בעולם התרבותי כולו שונאים את האיסלם ומפחדים ממנו, לא בגלל אנשים כמוני. והאוכלוסייה המוסלמית חייבת להעלות עובדה זו לסדר יומה ולהכיר בה.

"אנחנו שמנים ושאננים
אשר לנו, במערב, ידידינו הטובים הסעודים מנהלים מלחמה נגדנו, ואנחנו כה שמנים ושאננים, עד שאנחנו לא יודעים את זה בכלל, כך שאולי מגיע לנו כל מה שאנחנו מקבלים.

 

כך ייראה העולם בקרוב אם נהיה שאננים. פסל החרות עטוף רעלה.

יש אנשים שטוענים שאני מבטא "סוּרְדִי" במקום "סָעוּדִי". בסדר, הנה עכשיו אגיד את זה נכון, "סָעוּדִי". הייתי עוד יותר שמח אילו היו קוראים למדינה "ערב", והקנאים המטורפים מימי-הביניים שמנהלים אותה היו חוזרים למדבר וחיים באוהלים עם הגמלים והצאן שלהם, זה מקומם הראוי. למעשה, אני מתפלל ליום בו סוף-סוף ניגמל מכל זה, ונצא לגמרי מן המזרח התיכון, ואז ערב ה"סורדית" או ה"סעודית" תוכל לחזור בשקט לתקופת האבן, אלא אם כן הם יצליחו לנצל את האוצר הטבעי השני שלהם ויתחילו לייצא שעוני חול. וזה דבר שאפילו אפשר להתפלל למענו: שלום.

דבריו של האנגלי האמיץ על האיסלם הביאו לגל של תגובות קוראים שחשפו עוד ועוד סרטונים ואתרים שהם מכרה זהב להסברה ישראלית, אם היתה כזו.

הקורא בועז ארד, מאתר "אנכי", כותב לי :
"האנגלי האמיץ הזה נראה כאמן "סטנד-אפ" אך הוא הרבה יותר מזה – בקצה לשונו המושחזת יש לו יותר הגיון מלכל הפרלמנטים האירופאים גם יחד בבואם לנסח את מדיניותם אל מול הברבריות של האיסלם הטוטליטרי".

 

וועוד סרטון של פט קונדל על  בניית מסגד בגראנד זירו

 

tp://www.jihadwatch.org/2010/06/pat-condell-on-ground-zero-mosque-is-it-possible-to-be-astonished-but-not-surprised.html

 

כל הכבוד לטלי פחימה

המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה

המזכירה שחשפה את פרצופו של השמאל הרדיקאלי. טלי פחימה ויקישיתוף

הופעתה של טלי פחימה בסוכת האבלים של הרוצח המתועב, שרצח שמונה מתלמידי מרכז הרב, משכה אליה כצפוי את מצלמות הטלוויזיה  שאיפשרו לה להשמיע את דברי ההבל הרגילים שלה.
הופעתה עוררה מחדש את השאלה אם הגברת הזאת צריכה להיבחן בתחום בריאות הנפש או בתחום הפלילי. לדעתי מגיע לה צל"ש על שהיא מסייעת לנו לבחון לא את בריאותה הנפשית, אלא את בריאות הנפש הציבורית שלנו.

מגן אנושי למחבל

צריך לחזור כמה שנים לאחור כדי לבחון כיצד הפכה מזכירה אלמונית לגיבורה של השמאל הישראלי. זה היה בראשית שנת 2004. עד אז היתה פחימה, ילידת קרית גת למשפחה חד הורית, פקידה במשרד עורכי דין. באחד הימים הכריזה כי היא מתכוונת לצאת לג'נין ולשמש מגן אנושי לזכריה זביידי, ראש "גדודי חללי אל אקצה",  מחבל שדם רב על ידיו. זוביידי  היה מעורב בשורה של פיגועים, שבהם נרצחו עשרה ישראלים, ונמצא זמן רב ברשימת המבוקשים של צה"ל.

להמשיך לקרוא