פרק 7 מתוך הספר "בריחה מצפת"
"אליעזר בן יהודה הוא אבי התחייה של הדיבור העברי" [מנחם אוסישקין]
"אבהותו של הגיבור הגדול בן יהודה בדבור העברי אף היא מוטלת בספק גדול וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים". [חיים נחמן ביאליק "תרבות ופוליטיקה"].
ראש פינה של שלהי המאה ה-19 היתה בית היוצר של החינוך העברי בארץ ישראל. כאן החלו ללמד באורח אינטנסיבי "עברית בעברית". בכך תרמו תרומה מכרעת להחייאת הדיבור העברי בארץ ישראל.
ראש פינה 1913
במושבה זו פעלו שני מחנכים דגולים – יצחק אפשטיין ושמחה חיים וילקומיץ. אפשטיין היה מנהל בית הספר העברי בראש פינה מאז 1899. הוא היה גם המפקח על החינוך העברי במושבות הגליל מטעם פקידות הברון רוטשילד.
שמחה חיים וילקומיץ פיתח את שיטת הלימוד "עברית בעברית". בין היתר הנהיג את הדיבור בהברה ספרדית.
שמחה וילקומיץ
יצחק אפשטיין
מקצועות הלימוד כללו לשון עברית וספרותה, דקדוק וסגנון, תנ"ך, חשבון, הנדסה, היסטוריה, צרפתית וגם לימודי קודש.
הכיתות היו מעורבות, בנים ובנות. לימודי הטבע כללו יציאה לשדות, תוך דגש מיוחד על לימודי חקלאות. מקום מיוחד בתכנית הלימודים הוקדש ללימוד שירי מולדת.
ד"ר יצחק אפשטיין וחיים וילקומיץ [שבית הספר נקרא על שמו], הפיצו את שיטת החינוך הזו ליתר מושבות הגליל – משמר הירדן, מטולה ויסוד המעלה. מפעלם היה למעשה שילוב ואיזון שבין החדר המסורתי ובית הספר האירופי. במהלך השנים נפוצה שיטתם בכל הארץ והונהגה בכל בתי הספר העבריים.
גיליון ציונים של בית הספר בראש פינה
שפת הדיבור יידיש
באותה תקופה שפת הדיבור של הישוב האשכנזי במושבות היתה יידיש. כשהברון ביקש להפיץ חוברות הדרכה לגידול עצי תות ותולעי משי הן נכתבו ביידיש. הנהגת לימודי עברית נתקלה בקשיים. לא רק משום שלא היו ילדים ששפת אמם עברית. היתה התנגדות לא קטנה מצד חוגים דתיים, שראו בלימוד עברית חילול שפת הקודש.
הדיבור העברי, במידה שהיה קיים ברחוב הארץ ישראלי, היה רק בין אשכנזים לספרדים. הוא היה מבוסס על הידע בשפת הקודש מסידור התפילה ומן המקורות. דיבור עברי חי ולימוד יסודי של דקדוק היו נדירים. רק מתי מעט מבני הישוב הישן סיגלו לעצמם את השפה.
ב-1904, 23 שנים לאחר שהתיישב אליעזר בן יהודה בירושלים, היו בעיר בקושי עשר משפחות שבהן דיברו עברית. ואילו בישובי הגליל לימדו בתי הספר מאות תלמידים ששפת האם של רובם הייתה יידיש והפכום לדוברי עברית ילידית.
אפשר לומר שהבן הבכור של סבי, דודי ישראל, שנולד ב-1883 היה אולי "הילד העברי השני" לאחר איתמר בן אב"י שנקרא "הילד העברי הראשון" של אליעזר בן יהודה, שנולד ב-1882.
כך למדו בבית הספר
יומנה של דודתי יוכבד [שהתגלגל לקנדה ומשם הגיע לידי בדרך נס] מתאר בלשון של ילדה בת 8 את לימודיה בבית הספר, את האווירה ששררה בו ואת הדרך בה נתקבל סבי כמורה.
וכך היא כותבת
" אני גמרתי את כתה ב' ונכנסתי לכיתה ג'. לפני חנוכה התכוננו לעשות חגיגה בבית הספר, אך רק מהכיתה הרביעית השתתפו הילדים המצליחים. גם לשתי אחיותיי היו תפקידים לדקלם משירי ביאליק וכל המחזות היו מהתנ"ך.
יומיים לפני חנוכה היתה חזרה אחרונה לפני החגיגה וכאשר אחיותיי היו משננ[ות] בבית כל דקלום הייתי אני חוזרת ואחר כך, רושמת ומשננת בעל פה. [כ]שהיתה בחינה מי ידקלם את על [=אל] הציפור של חיים נחמן ביאליק גם אני הלכתי עם אחיותיי לבית הספר לחזרה.
כאשר כמה ילדים התחילו לדקלם ונכשלו אני דפקתי בדלת וכאשר פתחו לי את הדלת אמרתי למורה כי אני רוצה לדקלם את הדקלום הזה. אני הייתי רזה צנומה וקטנה. המורה אמרה לי לעלות על כיסא לדקלם את הדקלום לפני הכיתה. אני כלל לא התרגשתי ופשטתי את שתי ידיי ודקלמתי את "שלום רב שובך צפורה נחמדת" וכן הלאה. כולם מחאו כף ואני הייתי מאושרת.
למחרת התקיימה חגיגה וכל ההורים היו מוזמנים וגם אני הלכתי עם הוריי. קודם שרו כל מיני שירים של חנוכה אחר כך התחילו הדקלומים ופתאום קראו מן הבמה להביא את הילדה יוכבד רויזנטאל אל הבימה ואני יושבת על יד ההורים. כלל לא חשבתי שיקראו אותי אל הבמה והמורה שהיתה מחנכת של כיתה ד' ניגשת אלי ואומרת לי: תעלי על הכיסא אל תתרגשי ותגידי את הדקלום של חיים נחמן ביאליק, כמו שאמרת את זה אתמול בבית הספר.
דודתי יוכבד
ואני פשטתי את שתי ידיי ופתחתי את הפה בקול גבוה. אמרתי: "שלום רב שובך צפורה נחמדת" וכל הקהל קם לראות זאת והתחיל לזרוק פרחים וחבילות שוקולד.
ואחרי חנוכה המורה העבירה אותי לכיתה ד' . היא אמרה אין לי מה ללמוד בכיתה ג' כי אני כבר יודעת את כל התשובה [תשובות לשאלות] שהמורה שואלת. אז היינו שלוש האחיות באותה כיתה".
סבא, שלמד עברית כאוטודידקט, הנהיג דיבור עברי בביתו מן היום בו החלו ילדיו לדבר. [סבתא אסתר לא יכלה להסתגל לדיבור העברי אף כי הבינה את המדובר]. מאד ייתכן שעובדה זו פתחה בפניו את הדלת להתקבל כמורה בבית הספר של וילקומיץ ואפשטיין.
היו אמנם מלמדים בני היישוב הישן שנקלטו בבתי הספר העבריים, אך מספרם היה מועט. וכפי שכותב ד"ר יוסף לנג "אספת המורים גדרה בפניהם את הכניסה". [קתדרה גיליון 90].
על הדרך בה התקבל סבא משה לבית הספר כותבת יוכבד ביומנה:
"המחנך של בית הספר היה ידיד טוב של אבא. קראו לו אדון ענתבי ז"ל. הוא שלח לו תלמידים לעזור להם לעשות שעורים וראה שאבא עזר להם הרבה והם התקדמו.
המחנך קרא לאבא ואמר תבוא כל יום לכיתה שלי ותראה איך אני מחנך את הילדים ואני מקווה שבמשך הזמן תוכל להיות מורה. אז לא היה בארץ לא סמינר ולא גימנסיה. כך אבא התלמד להיות מורה. רוב הלימודים היה אז מן התנ"ך לדעת בעל פה את שירת משה רבנו ואת שירת דבורה וגם מפרשת "האזינו". וגם מישעיהו חזון ישעיהו וגם העצמות היבשות. חשבון אבא ידע טוב מאד. כתב היה לו יפה מאד".
תאור זה הכתוב בסגנון ילדה בת 8, חושף את הנסיבות המיוחדות שבהן התאפשר למשכיל בן הישוב הישן, משה רויזנטאל, ליטול חלק באחד המפעלים החשובים ביותר בתולדות ארץ ישראל המתחדשת. יהודה ענתבי תרם לכך תרומה מכרעת.
יהודה ענתבי
רצה המקרה שעם סגירת בית החרושת למשי ב-1905 [בו עבד סבי בתפקיד ניהולי] כיהן ענתבי כמנהל בית הספר, בהעדר שני מנהליו, והוא קיבל לעבודה את סבא משה.
דרכו של משכיל ספרדי
ענתבי היה צעיר מסבא משה רויזנטאל בכ-20 שנה. אך בניגוד לסבי שבא [כנראה] ממשפחה פשוטה, ענתבי היה בן לשושלת מפוארת של רבנים ספרדיים. שושלת זו מגיעה עד למגורשי ספרד, ורבים מבניה הגיעו לסוריה ולמצרים. משפחה שהדיבור העברי, הכתיבה והפיוט עברו בה מדור לדור. בין אבות אבותיו נמנה הרב אברהם ענתבי שהיה רבה הראשי של חַלַבּ, עיר של תורה מדורי דורות. רבים מבני המשפחה שהיו במצרים הגיעו להשכלה גבוהה, דוקטורים, אמנים ועוד.
בצפת לא האיר הגורל פנים למשפחה. אביו של יהודה ענתבי שימש כשד"ר של הקהילה הספרדית. בנו יהודה נילווה אליו למסעות מפרכים באיסוף כספים למען תלמידי החכמים של העדה.
כבר בנעוריו נחשף יהודה ענתבי להשכלה כללית, אבל לא נמנה כנראה עם חבורת המשכילים האשכנזים של העיר. הוא הרבה לקרוא ספרים ועיתונים. עברית במבטא ספרדי טבעי היה שגור בפיו . זאת, יחד עם לימודיו התורניים והמצוקה הכלכלית בצפת, הניעו אותו לחפש את עתידו מחוץ לעיר.
בהיותו בן 21, שם פעמיו לראש פינה. שם קיבלוהו האיכרים בפנים חמוצות. בזיכרונותיו הוא מתאר סעודה בליל שבת שבה הקרואים לגמו הרבה יין ולגלגו על הפְרֶנק [כינויי גנאי למזרחים]. וכך הוא כותב:
"אני, שישבתי בקצה, נרתעתי ואשב מחריש מחיצי לעג של השאננים האלה, כי ידעתי את רוחם. הן לי ה'ספרדי' המורה של בניהם לא חפצו להשכיר דירה בשכונתם, לולא המלצתו של המנהל".
המנהל הוא וילקומיץ, שעמד על כישרונותיו של ענתבי וצרף אותו לצוות המורים המובחר. ענתבי התקדם במהירות בסולם המקצועי, התמנה לסגנו של וילקומיץ ולממלא מקומו בהעדרו מן הארץ. במהלך השנים הפיץ את רוח בית הספר של ראש פינה בתפקידיו כמורה וכמנהל ביבנאל, ובכפר תבור [מסחה]. בין היתר לימד את בני משפחת יגאל אלון, לעתיד מפקד הפלמ"ח. בשנת 1925 והוא אז בן 47, חזר לעיר מולדתו צפת בה התמנה מנהל בית הספר לבנות. לאחר מספר שנים איחד בית ספר זה עם בית הספר לבנים שבו אני למדתי.
בית ספר בראש פינה [צילום לאה קשת]