מה באמת קרה בירי במחבל הפצוע בחברון

הירי בחברון 3

העובדות הבסיסיות הקשורות בפרשה לכאורה ידועות וברורות ואין עליהן מחלוקת: מחבל שתקף חיילים בחברון נורה ונפצע קשה. חייל שהגיע לזירת האירוע הבחין במחבל המדמם, דרך את נשקו וירה בראשו למוות.

פרסום הקלטת עורר סערה ציבורית בישראל ובעולם ונפתחה חקירת מצ"ח. החייל היורה, אלעור עזריה נעצר והובא בפני שופט כבול באזיקים, שהורה לעצור אותו.

לכאורה קיימות רק שתי אפשרויות, שתוצאות החקירה [ואולי המשפט] יכריעו איזו מהן היא הנכונה.
אפשרות האחת היא שהחייל ידע והבין כי מדובר בפצוע אנוש שאינו מסכן איש והרג אדם חסר אונים. האפשרות השנייה היא שהחייל היורה באמת חשב שבמעשהו הוא מציל את עצמו ואת חבריו.

קיימת גם אפשרות שלישית.

המלצה דחופה לפרקליט הצבאי הראשי, לשופטי בית הדין הצבאי המיוחד ולסנגורים. קראו ספר שעשוי אולי להאיר את הפרשה באור חדש.
שם הספר הוא BLINK, פרי עטו של Malcolm Gladwell. הספר עוסק אמנם בבעיה אמריקנית אבל בעיה הנוגעת מאד גם לנו. הבעיה האמריקנית היא של שוטרים הששים ללחוץ על ההדק. הבעיה שלנו היא איך לשפוט חיילים וקצינים שבתנאי המלחמה בה אנו נתונים עוברים על פקודות הפתיחה באש.
הרמטכ"ל רב אלוף גדי אייזנקוט באיגרת לחיילי צה"ל קבע:
"המפקדים, ואני בראשם, נוסיף לתת גיבוי לכל חייל שישגה בלהט הקרב, מול אויב המסכן את אזרחנו. עם זאת, לא נהסס למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שיחרגו מאמות המידה המבצעיות והמוסריות, שעל פיהן אנחנו פועלים."

השאלה היא איך קובעים אם חייל שגה או חרג מאמות המידה המוסריות של צה"ל.

על השאלה הזו יש למלקולם גלאדוול תשובה מעניינת ומקורית.

איך בני אדם מחליטים

הנושא המרכזי של הספר BLINK הוא: כיצד בני אדם מקבלים החלטות אינסטינקטיביות, ומדוע חלק מהאנשים מחליטים נכון והאחרים שוגים.

כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.

גלאדוול יוצא מנקודת מבט מקורית. הוא מביא מחקרים הבוחנים את השאלה כיצד רואים אוטיסטים את העולם בהשוואה לאנשים רגילים. במחקר שנערך באוטיסטים נעשה מעקב אחרי תנועת עיניהם בעת שהם צופים בסרט קולנוע. המחקר העלה שהאוטיסטים אינם מתמקדים בהבעות פניהם של הגיבורים, מבט עיניהם ושפת הגוף שלהם. הם מתבוננים בלבוש, תכשיטים, רהיטים וכדומה. כך הם נוהגים לא רק בצפייה בסרטים אלא גם בחיים עצמם.

מלקולם דלאדוול

מלקולם גלאדוול

מדוע אוטיסטים אינם מבינים

ההבדל העיקרי בין אוטיסט לבין אדם רגיל הוא שלאוטיסט אין יכולת לפרש מבט עיניים, הבעות פרצוף ושפת גוף לצורך הבנת סיטואציה אנושית רגשית.
לכל אחד מאתנו יש יכולת, הנתפסת כמובנת מאליה, להבין ולפרש נכון התנהגות אנושית בדרך האמורה. תשעים אחוז מהתקשורת הבינאישית נעשית בדרך זו. לא כן אצל האוטיסטים. האוטיסט יכול לעתים להבין כל מילה שאתה אומר, אבל בעצם לא מבין תשעים אחוז ממה שאדם רגיל מבין.

השאלה הקריטית

האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה. שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.

מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את הכושר לפרש התנהגויות אנושיות. ממש כאילו הפך לפרק זמן לאוטיסט.

מצבי דחק

זה קורה בדרך כלל במצבי דחק, כאשר אין לאדם (ליתר דיוק: לחלק מהאנשים) מספיק זמן לקרוא את התגובות של האחר.
כדוגמא מביא גלאדוול פרשה מאד מפורסמת (אחת מני רבות) שבה ירו שוטרים בצעיר כושי לא חמוש. אותו צעיר ניסה להוציא מכיסו ארנק, כדי להוכיח את זהותו. השוטרים פרשו את התנועה הזו כניסיון לשלוף אקדח. הם הועמדו לדין והתביעה במשפט הביאה כהוכחה לכוונות הזדון שלהם את העובדה שהצעיר הכושי נפגע בעשרות כדורים. בניתוח שעושה גלאדוול לפרשה הוא מגלה שפרק הזמן שחלף מן הרגע שהשוטרים חשדו בצעיר ועד שירו בו היה פחות מדקה. היריות עצמן (כל השוטרים ירו בבת אחת) נמשכו לא יותר מחמש שניות.

המסקנה של גלאדוול: לשוטרים היורים לא היה זמן כדי להבין מה אותו צעיר כושי מתכוון לעשות. אילו היה להם זמן היו מבינים שהצעיר אינו מהווה איום. למעשה הם ירו בו לפני שהבינו מה הם עושים כי הם יצאו מהנחה של הדבר הכי גרוע שיכול להיות. וזה מה שבני אדם עושים כשהם לא מצליחים לקרוא את הכוונות של האחר.

פרשת רודני קינג

לא רק גורם הזמן משפיע על החלטות בתנאי לחץ. גלאדוול מביא כדוגמא את פרשת רודני קינג שהוכה מכות רצח בידי שוטרים שרדפו אחריו בלוס אנג'לס בשנת 1991. קינג בסך הכל נהג במהירות מופרזת. אך לאחר שנעצר לא הסתפקו השוטרים במתן דו"ח תנועה אלא הוציאו אותו ממכוניתו והכוהו מכות רצח. צלם וידאו חובב שעבר במקום צילם את ההכאה. השוטרים הועמדו למשפט וחבר המושבעים, שלא נמצא בו אף שחור אחד, זיכה אותם. הפרשה הסעירה את אמריקה כולה וגררה אחריה מהומות דמים בלוס אנג'לס. במהומות שנמשכו שישה ימים הופעל המארינס כדי להשליט סדר. נהרגו 53 אזרחים ונפצעו 2383. מספר ההצתות הגיע לכ-7000. למעלה מ-3000 בתי עסק הושחתו ונגרם נזק של כמיליארד דולר.

בהתייחסו לפרשה זו מצביע קלאדוול על כך שלא רק לחץ זמן עלול להביא להחלטות לא נכונות. במקרה האמור נמצאו השוטרים המכים במרדף שנמשך שלושים דקות ברחובות לוס אנג'לס. במהלך מרדף כזה מתחוללים תהליכים הורמונאליים בגופם של הרודפים. הכעס, הלחץ, הפחד והחרדה גרמו לכך שכאשר יצאו השוטרים מן המכונית והחלו להכות את רודני הם כבר לא היו בני אדם רגילים. החלטותיהם כבר הושפעו מן האנדרנלין שבדמם. ההשלכות מתאור זה למה שקורה למשל לחיילים הנשלחים לפעילות במחנה פליטים אינן זקוקות להסבר.

מאמר זה הוא עיבוד למאמר על הפרשה בנעלין

על מלקולם גלאדוול

2005 – Time בחר בגלדוול לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר.
2007 – זכייה בפרס הראשון למצוינות על דיווח על בעיות חברתיות של האגודה הסוציולוגית האמריקאית.
2007 – תואר כבוד מאוניברסיטת ווטרלו.
2011 – תואר כבוד מאוניברסיטת טורונטו.

ביבליוגרפיה
נקודת המפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים (2000) (באנגלית: "The Tipping Point: How Little Things Make a Big Difference")
ממבט ראשון (2005) (באנגלית: "Blink: The Power of Thinking Without Thinking")
מצוינים: ממה עשויה הצלחה (2008) (באנגלית: "Outliers: The Story of Success")
מה שראה הכלב: והרפתקאות אחרות (2009) (באנגלית: "What the Dog Saw: And Other Adventures")
דוד וגוליית: איך להפוך חולשה לכוח (2014) (באנגלית: "David and Goliath: Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants") – הופיע בתרגום עברי

 

פורסם בקטגוריה טרור, פלסטינים, צהל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

16 תגובות בנושא מה באמת קרה בירי במחבל הפצוע בחברון

השאר תגובה