העובדות הבסיסיות הקשורות בפרשה לכאורה ידועות וברורות ואין עליהן מחלוקת. והעובדות הן: במהלך ההפגנות הרגילות של פלסטינים ופעילי שמאל ישראלים ליד גדר ההפרדה בנעלין, נעצר פלסטיני, עיניו נחבשו והוא נכבל בידיו מאחורי גבו. אחד מחיילי הכוח שפעל במקום ירה כדור גומי ברגלו של הפלסטיני הכבול, אשרף אבו רחמה, והדבר תועד במצלמת וידאו שמסר ארגון "בצלם" לידי תושבת פלסטינית של הכפר.
תמונה מתוך הקלטת שהפיץ ארגון "בצלם"
פירסום הקלטת עורר סערה ציבורית בישראל ובעולם ונפתחה חקירת מצ"ח בפרשה. החייל היורה, לאונרדו קוראה, טען כי קיבל פקודה מן המג"ד הנערץ עליו, סגן אלוף עמרי בורברג. המג"ד הכחיש שנתן פקודה כזו.
מי אומר אמת
נפתחה מערכת משפטית מסועפת שהגיעה לבג"ץ וחזרה לבית הדין הצבאי המיוחד בקריה בו הודיעה התביעה כי לא תטען שהמג"ד נתן הוראה לירות. החייל עומד על שלו וטוען כי ניתנה לו הוראה כזו, ואף שהוא יודע שהוראה כזו אינה חוקית הוא היה רוצה לראות אם יש חייל שהיה מסרב למלא פקודה כזו.
בלי להיכנס לסבך המשפטי שהתנהל עד כה לכאורה העובדות פשוטות. החייל טוען קיבלתי פקודה ועכשיו מפקירים אותי. פרקליטיו של בורברג, הכחישו שהייתה כל הוראה או פקודה מצידו לבצע ירי ושבכל מקרה, מדובר בפקודה בלתי חוקית שאסור היה לחייל לבצעו גם אם ניתנה.
קיימות לכאורה שתי אפשרויות. או שהמג"ד שיקר או שהחייל משקר. ובהעדר מימצאים פליליים שיש בהם ראיות יצטרכו השופטים המכובדים לפעול על פי התרשמותם מן הקצין ומן החייל.
פיזור הפגנה נגד הגדר בבילעין (פליקר)
קיימת אפשרות שלישית
המלצה דחופה לפרקליט הצבאי הראשי, לשופטי בית הדין הצבאי המיוחד ולסנגורים: בטרם יחל המשפט החוזר קיראו ספר שעשוי אולי להאיר את הפרשה באור חדש. שם הספר הוא BLINK, פרי עטו של Malcolm Gladwell. הספר עוסק אמנם בבעייה אמריקנית אבל בעיה הנוגעת מאד גם לנו. הבעיה האמריקנית היא של שוטרים הששים ללחוץ על ההדק. הבעיה שלנו היא איך לשפוט חיילים וקצינים שבתנאי המלחמה בה אנו נתונים עוברים על פקודות הפתיחה באש.
כיצד מחליטים
מלקולם גלאדוול
אחד הנושאים המרכזיים שהספר דן בהם הוא: כיצד בני אדם מקבלים החלטות אינסטינקטיביות, ומדוע חלק מהאנשים מחליטים נכון והאחרים שוגים בהחלטותיהם. כדי לענות על שאלות אלה מגייס גלאדוול מחקרים מקשת של תחומים, החל בתורת המשחקים וכלה במדעי המוח.
גלאדוול יוצא מנקודת מבט מקורית. הוא מביא מחקרים הבוחנים את השאלה כיצד רואים אוטיסטים את העולם בהשוואה לאנשים נורמאליים. במחקר שנערך באוטיסטים נעשה מעקב אחרי תנועת עיניהם בעת שהם צופים בסרט קולנוע. המחקר העלה שהאוטיסטים אינם מתמקדים בהבעות פניהם של הגיבורים, מבט עיניהם ושפת הגוף שלהם. הם מתבוננים בלבוש, תכשיטים, רהיטים וכדומה. כך הם נוהגים לא רק בצפייה בסרטים אלא גם בחיים עצמם.כתוצאה מכך הם אינם מבינים כלל את המתרחש.
איך רואה אוטיסט את העולם
ההבדל העיקרי בין אוטיסט לבין אדם נורמלי הוא שלאוטיסט אין יכולת לפרש מבט עיניים, הבעות פרצוף ושפת גוף לצורך הבנת סיטואציה אנושית ריגשית. לכל אחד מאתנו יש יכולת, הנתפסת כמובנת מאליה, להבין ולפרש נכון התנהגות אנושית בדרך האמורה. תשעים אחוז מהתקשורת הבינאישית נעשית בדרך זו. לא כן אצל האוטיסטים. האוטיסט יכול לעתים להבין כל מילה שאתה אומר, אבל בעצם לא מבין תשעים אחוז ממה שאדם רגיל מבין.
כשבני אדם רגילים הופכים לאוטיסטים
האדם הנורמלי מגיע להחלטה לאחר שהוא מעבד את האינפורמציה הזורמת אליו, מפרק אותה לגורמיה, ומאתר את הגורם או מכלול הגורמים המוליכים להחלטה הנכונה. יש אנשים המומחים בתחום שבו הם צריכים להחליט ויכולים להחליט נכון ומהר יותר על פי כמות קטנה יותר של אינפורמציה. האחרים נרתעים מלהחליט וזקוקים לזמן רב יותר כדי להגיע להחלטה. שאלת הזמן העומד לרשות המחליט היא שאלה קריטית.
מלקולם גלאדוול טוען כי בתנאים מסוימים עשוי אדם נורמאלי לחלוטין לאבד את הכושר לפרש התנהגויות אנושיות. ממש כאילו הפך לפרק זמן לאוטיסט.
מה קורה במצבי דחק
זה קורה בדרך כלל במצבי דחק, כאשר אין לאדם (ליתר דיוק: לחלק מהאנשים) מספיק זמן לקרוא את התגובות של האחר. כדוגמא מביא גלאדוול פרשה מאד מפורסמת בארצות הברית (אחת מני רבות) שבה ירו שוטרים בצעיר כושי לא חמוש. אותו צעיר ניסה להוציא מכיסו ארנק, כדי להוכיח את זהותו. השוטרים פרשו את התנועה הזו כניסיון לשלוף אקדח. הם הועמדו לדין והתביעה במשפט הביאה כהוכחה לכוונות הזדון שלהם את העובדה שהצעיר הכושי נפגע בעשרות כדורים. בניתוח שעושה גלאדוול לפרשה הוא מגלה שפרק הזמן שחלף מן הרגע שהשוטרים חשדו בצעיר ועד שירו בו היה פחות מדקה. היריות עצמן (כל השוטרים ירו בבת אחת) נמשכו לא יותר מחמש שניות.
המסקנה של גלאדוול: לשוטרים היורים לא היה זמן כדי להבין מה אותו צעיר כושי מתכוון לעשות. אילו היה להם זמן היו מבינים שהצעיר אינו מהווה איום. למעשה הם ירו בו לפני שהבינו מה הם עושים כי הם יצאו מהנחה של הדבר הכי גרוע שיכול להיות. וזה מה שבני אדם עושים כשהם לא מצליחים לקרוא את הכוונות של האחר.
פרשת רודני קינג
רודני קינג
לא רק גורם הזמן משפיע על החלטות בתנאי לחץ. גלאדוול מביא כדוגמא את פרשת רודני קינג, שחור עור שהוכה מכות רצח בידי שוטרים שרדפו אחריו בלוס אנג'לס בשנת 1991. קינג בסך הכל נהג במהירות מופרזת. אך לאחר שנעצר לא הסתפקו השוטרים במתן דו"ח תנועה אלא הוציאו אותו ממכוניתו והיכוהו מכות רצח. צלם וידאו חובב שעבר במקום צילם את ההכאה. פירסום הקלטת הסעיר את ארצות הברית.
הקלטת בה נראים שוטירם מכים שחור עור שהסעירה את ארה"ב
השוטרים הועמדו למשפט וחבר המושבעים, שלא נמצא בו אף שחור אחד, זיכה אותם. הפרשה הסעירה את אמריקה כולה וגררה אחריה מהומות דמים בלוס אנג'לס. במהומות שנמשכו שישה ימים נהופעל המארינס כדי להשליט סדר. נהרגו 53 אזרחי ונפצעו 2383. מספר בבצתות הגיע לכ-7000 למעלה מ-3000 בתי עסק הושחתו ונגרם נזק של כמיליארד דולר.
ציור ההכאה שנעשה על פי הקלטת
בהתייחסו לפרשה זו מצביע קלאדוול על כך שלא רק לחץ זמן עלול להביא להחלטות לא נכונות. במקרה האמור נמצאו השוטרים המכים במרדף שנמשך שלושים דקות ברחובות לוס אנג'לס.
ממראות המהומות שפרצו בלוס אנג'לס בעקבות פרשת רודני קינג
במהלך מרדף כזה מתחוללים תהליכים הורמונאליים בגופם של הרודפים. הכעס, הלחץ, הפחד והחרדה גרמו לכך שכאשר יצאו השוטרים מן המכונית והחלו להכות את רודני הם כבר לא היו בני אדם רגילים. החלטותיהם כבר הושפעו מן האנדרנלין שבדמם. ההשלכות מתאור זה למה שקורה למשל לחיילים הנשלחים לפעילות במחנה פליטים אינן זקוקות להסבר.
למה יורים " סתם"
המסקנה מכל הדברים האלה אינה נוגעת אולי רק לפרקליט הצבאי ולמסקנות המשפטיות הנוגעות לקלי לחיצה על ההדק ולמי שאינם שולטים ביצריהם. היא נוגעת אולי לרמטכ"ל ( בוגי יעלון) שאמר בבית הספר לקצינים כי " קצין שיורה סתם" לא יהיה קצין". המסקנה הנובעת מספרו של קלאדוול היא אולי שצריך לדאוג, במהלך המיון, ההכשרה והחינוך שלא יימצאו קצינים העלולים להגיע למצב שיירו "סתם", שייתנו הוראה לירות סתם או שהתנהגותם תתפרש כמתן הוראה כזו.
נראה לי שהתביעה הצבאית מתקרבת למסקנות של קלאדוול. עם פתיחת משפטם של בורברג וקוראה בבית הדין הצבאי המיוחד בקריה בתל-אביב, הבהיר התובע, סא"ל (מיל') רונן קצף כי על פי העדויות שנאספו על ידי חוקרי מצ"ח, בורברג אכן לא נתן פקודה לירות ולכן הוא מואשם באיומים שיצרו אווירה בה קיבל קוריאה את ההחלטה לירות בעצמו.
ח"כ ד"ר יוחנן בדר
אך המסקנה הזו לא תהיה שלמה אם אותם כללים לא יחולו גם על החייל הנאשם. אותם לחצים שהביאו את המג"ד לנהוג כך כאילו ניתן היה להבין כי נתן פקודה לירות חלים ביתר שאת על החייל.
ולגבי הנימוק שבכל מקרה היה צריך החייל לדעת שגם אם קיבל פקודה כזו היא בלתי חוקית ולסרב למלא אותה, מן הראוי לצטט כאן מה שאמר חבר הכנסת השנון ד"ר יוחנן בדר מ"חרות" אחרי פרשת הטבח שערכו שוטרי משמר הגבול בכפר קאסם. הוא אמר אז כי לשופטים המלומדים נדרשו חודשים ארוכים כדי להחליט ולנסח מהי פקודה בלתי חוקית בעליל שמעליה מתנופף דגל שחור. והם מצפים מטוראים פשוטים להבין זאת ולהחליט בכמה דקות.
ראה מה כתב קלאדוול על התרגיל שצפה את תבוסת צה"ל בלבנון
פינגבאק: התרגיל שצפה את תבוסת צהל בלבנון | היגיון בשיגעון
חוששני שהבעייה המרכזית היא לא מי נתן את הפקודה אלא ובעיקר, כיצד קורה שלמעלה משנה מתנכלים ערבים ושמאל קיצוני לגדר ההפרדה, הורסים ומיידים אבנים על כוחות הביטחון ואיש לא פוצה פה ומצייץ.
מאיר עיניים. תודה.
פינגבאק: כסדום היינו? לעמורה דמינו?– לא כצעקתה | היגיון בשיגעון
פינגבאק: ההתנתקות ותסמונת " שעיר לעזאזל" | היגיון בשיגעון